הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שאלה ופיקדון · פרק ד׳

ספר משפטים · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שאלה ופיקדון · פרק ד׳
הלכה א׳
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם וְנִגְנַב אוֹ אָבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנִפְטָר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' (שמות כב ז) "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". וּמְגַלְגְּלִין עָלָיו בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע אֶלָּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְלֹא שָׁלַח בּוֹ יָד וְאַחַר נִגְנַב. שֶׁאִם נִגְנַב אַחַר שֶׁשָּׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:
הלכה ב׳
הוֹאִיל וּפָטַר הַכָּתוּב אֶת שׁוֹמֵר חִנָּם מִן הַגְּנֵבָה קַל וָחֹמֶר מִן הָאֳנָסִין הַגְּדוֹלִים כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּשְׁבוּיָה וּמֵתָה וְהוּא שֶׁלֹּא שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן אֲבָל שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן חַיָּב בְּאֳנָסָיו. כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. הַכּל לְפִי הַפִּקָּדוֹן. יֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּבֵית שַׁעַר כְּגוֹן הַקּוֹרוֹת וְהָאֲבָנִים. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בֶּחָצֵר כְּגוֹן חֲבִילוֹת פִּשְׁתָּן הַגְּדוֹלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בַּבַּיִת כְּגוֹן שִׂמְלָה וְטַלִּית. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּתֵבָה אוֹ בְּמִגְדָּל וְנוֹעֵל עָלָיו כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּכְלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ג׳
הַשּׁוֹמֵר שֶׁהִנִּיחַ הַפִּקָּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ וְנִגְנַב מִשָּׁם אוֹ אָבַד אֲפִלּוּ נֶאֱנַס שָׁם כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה וְשָׂרַף כָּל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַפִּקָּדוֹן עִם שֶׁלּוֹ אִם רָאוּי לִשְׁמִירָה פָּטוּר וְאִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לִשְׁמִירָה חַיָּב. בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל אֲחֵרִים:
הלכה ד׳
הַכְּסָפִים וְהַדִּינָרִין אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע וְיִתֵּן עֲלֵיהֶם טֶפַח עָפָר. אוֹ יִטְמְנֵם בַּכֹּתֶל בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַקּוֹרָה. אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַכֹּתֶל שֶׁמָּא יַחְפְּרוּ הַגַּנָּבִים שָׁם וְיִגְנְבוּ. אֲפִלּוּ נָעַל עֲלֵיהֶם כָּרָאוּי בְּתֵבָה אוֹ הֶחְבִּיא אוֹתָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירוֹ וְלֹא מַרְגִּישׁ בּוֹ הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. הוֹרוּ מִקְצָת הַמְּבִינִים שֶׁהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁמַּשָּׂאוֹ קַל וְאֵין הַקַּרְקַע מְאַבֶּדֶת אוֹתוֹ בִּמְהֵרָה כְּגוֹן לְשׁוֹנוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטֶה:
הלכה ה׳
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּסָפִים עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלִקְבֹּר אוֹתָן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם נִתְאַחֵר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְקָבְרָן וְלֹא קְבָרָן וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶנְסוּ חַיָּב. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁהֵא אַחַר שֶׁיַּבְדִּיל כְּדֵי לְקָבְרָן:
הלכה ו׳
הִפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּסָפִים בַּדֶּרֶךְ לְהוֹלִיכָם לְבֵיתוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עִמּוֹ מָעוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים וּמֻנָּחִים בְּיָדוֹ אוֹ קְשׁוּרִים כָּרָאוּי עַל בִּטְנוֹ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְיִקְבְּרֵם כָּרָאוּי. וְאִם לֹא קְשָׁרָן בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת אֲפִלּוּ נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחָם בִּמְחִצָּה שֶׁל קָנִים וְהָיוּ טְמוּנִים בָּעֳבִי הַמְּחִצָּה וְנִגְנְבוּ מִשָּׁם וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה לְעִנְיַן גְּנֵבָה אֵינָהּ שְׁמִירָה כָּרָאוּי לְעִנְיַן הָאֵשׁ וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא טְמָנוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּכֹתֶל בִּנְיָן פּוֹשֵׁעַ הוּא וְכָל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אָנָּה הִנַּחְתִּי פִּקָּדוֹן זֶה אוֹ בְּאֵי זֶה מָקוֹם קָבַרְתִּי הַכְּסָפִים הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבַקֵּשׁ וְאֶמְצָא וְאַחְזִיר לְךָ הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם מִיָּד:
הלכה ח׳
כָּל הַמַּפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַגְּדוֹלִים הוּא מַפְקִיד. אֲבָל אִם מְסָרָן לְבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים אוֹ לַעֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים אוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁאֵינָן שְׁרוּיִין עִמּוֹ בַּבַּיִת וְאֵין סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְסָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּנְתָנָם הַשּׁוֹמֵר לְאִמּוֹ וְהֶחְבִּיאָה אוֹתָן וְלֹא טָמְנָה אוֹתָן וְנִגְנְבוּ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין הַשּׁוֹמֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁנְּתָנָם לְאִמּוֹ שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הוּא מַפְקִיד וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ פִּקָּדוֹן הֵם יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהִיא נִזְהֶרֶת בָּהֶן אִם הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהֵן שֶׁלִּי. וְכֵן אֵין אִמּוֹ חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ שֶׁהֵן פִּקָּדוֹן. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר שֶׁאוֹתָן הַמָּעוֹת עַצְמָן הֵן שֶׁנְּתָנָן לְאִמּוֹ וְתִשָּׁבַע הָאֵם שֶׁהֶחְבִּיאָה אוֹתָן וְנִגְנְבוּ וְיִפָּטְרוּ שְׁנֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר הַפִּקָּדוֹן לְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְהוֹדִיעָן שֶׁהוּא פִּקָּדוֹן וְלֹא שָׁמְרוּ כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין שֶׁהֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד כְּשׁוּת אֵצֶל אֶחָד וְהָיָה לוֹ לַשּׁוֹמֵר כְּשׁוּת אַחֶרֶת וְאָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ מִזֶּה הַכְּשׁוּת תַּשְׁלִיךְ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר וְהָלַךְ הַשַּׁמָּשׁ וְהִשְׁלִיךְ מִכְּשׁוּת שֶׁל פִּקָּדוֹן. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר מִזֶּה הַשְׁלֵךְ וּמִזֶּה אַל תַּשְׁלֵךְ וְדִמָּה שֶׁהוּא מַרְאֶה מָקוֹם וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה. וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ מִזֶּה הַשְׁלֵךְ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם נַעֲשָׂה הַשֵּׁכָר חֹמֶץ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיָּב הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁכָּךְ אֵרַע. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אבן האזל · הלכות שאלה ופיקדון פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שאלה ופיקדון פרק ד׳

א׳
ומגלגלין עליו בתוך השבועה כו'. כתוב בתה"ד סי' של"ג וז"ל ואם יטעון שמעון מאן לימא לן דבההיא שעתא שחיפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב ע"י אחר ובההיא לא מחייבנא כי שמרתי כדרך השומרים נראה דטענת שמעון אינה טענה והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל לישבע כאן בודאי שלא פשע כו'. ומהרש"ך ח"ג סי' פ"ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי ברי בחיובא וספק בחזרה כו' יע"ש. ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר"ר ישראל בענין הפקדון דאע"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה מ"מ השמא אינו גרוע דלא הו"ל למידע אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו"ל למידע אם פרע אם לאו ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע. (*א"ה עיין בס' בני שמואל סי' ט"ז שכתב בשם הרב מהרשד"ם דהיינו דוקא היכא דהמלוה טוען ברי שלא פרעו אבל אם גם הוא מסופק פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והשיג עליו מדברי הרשב"א בחידושיו פרק הזורק ומתוך דברי הרב המחבר משמע דאזיל בשיטת מוהרשד"ם. ובבית מותבא רבה של הרב הכולל שר וגדול בישראל כמהר"ח קמחי שמעתי מפי הרב כמוהר"ר אפרים נבון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם נפרע מחובו אם לא טפי מהלוה וכן נראה מדברי הטור סי' ע"ה סכ"ד וכיון שכן יפה דן הרב מוהרשד"ם דהיכא דשניהם מסופקים בפרעון דפטור הנתבע מלשלם משום דהו"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ בההיא דהרשב"א ודו"ק ולכאורה יראה דהו"מ מהרש"ח לדחות דינו של מהרשד"ם מסוגיית הגמרא בעצמה דלפי אוקימתא דרבה ור"י דאיירי בב' כיתי עדים אמאי יחלוקו כיון דשניהם מסופקים קם דינא דפטור. אלא דהוצרך לאתויי דברי הרשב"א משום דיש לדחות דרבה ור"י מוקמי למתני' בדא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון שכן דינא הוא דיחלוקו כי היכי דבגט הויא ספק מגורשת דהא בזרקו לחוב קרוב למלוה נמי חייב הלוה כל שלא בא ליד המלוה אם לא משום דא"ל בתורת גיטין כ"ש שיועיל דבור זה לחייבו המחצית ואע"ג דלא מוקמינן הכי אלא לר"י דאמר לגיטין אמרו כו' כבר כתב הרשב"א דכולהו אמוראי מפלגי בין גט לשאר דברים יע"ש) ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע וכ"כ התוס' בפ"ק דכתובות גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ"ח בח"ב סי' א' ובח"א חילק כה"ג יע"ש (*א"ה וכ"כ הר"ב התרומות שער ל"ח ח"ד ועיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' י"ט ופרח מטה אהרן ח"א סי' ל"א). וע"ק לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען ברי שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו אבל הכא מי טוען ברי המפקיד שחייב לו הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור ואין זה טוען ברי כההיא דהלויתיך ולא פרעתני. ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך דאינו כמו שחשב הרב דהרי בפרק השואל גבי מתני' דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שהיתה שאולה או שכורה מתה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ"ע [ועי' בלח"מ פ"ג ה"ג]:
ג׳
ואע"פ שהניח הפקדון וכו'. עיין מוהרשד"ם חה"מ ר"ס ע"ו ודו"ק:
ה׳
ואם ת"ח הוא כו'. מרן הב"י סי' רצ"א תמה על רבינו דאפילו אם אין המפקיד ת"ח למה לא ישהה הנפקד עד שיבדיל. ולדעתי נראה דרבינו קאי לגבי מפקיד דאם הוא ת"ח וידע הנפקד שעדיין לא הבדיל אינו חייב לקברם עד שיבדיל ולגבי דידיה הנפקד מיד חייב להבדיל כדי לקברם משא"כ אם יודע שלא הבדיל המפקיד ודו"ק. כתב המבי"ט ח"א סי' שמ"א על ראובן ששלח לשמעון בגדי משי וכתב לו שישלחם ללוי דפקדון כזה שהוא צריך להיות מזומן בידו לעת מצוא חמר נאמן להוליכו לא היה חייב לטרוח להניחו תוך תיבה וע"מ כן קבלו שיהיה מזומן בקרן זוית והביא ראיה מדין זה היכא דהמפקיד ת"ח יע"ש. ואין דבריו נראין אצלי ועיין במהריק"ו שורש ו' הביא דבריו מרן סי' רצ"ח ס"ך ודו"ק:
ו׳
שהרי תחילתו בפשיעה וכו'. דברי רבינו תמוהים הם דהא כיון שהאונס לא בא מחמת הפשיעה לא מיחייב משום דפשע בתחלה והכי כתב הוא ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות דאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס וה"נ כתב שם ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וטעמא דאפילו שפשע שנכנס לעיר כיון דס"ס לא היה יכול להציל פטור ואולי דכוונת רבינו לומר דאם נאנסה בעניין שאם היו בידו או על בטנו לא היה רואה אותם האנס ועכשיו שהיו צרורים מלאחריו ראה האנס אותם דהו"ל אונס הבא מחמת הפשיעה ודוחק וצ"ע: כתב הרב מהרי"ט צהלון בס"ס א' וז"ל ואין לומר שפשעה במה שהתירה הצרור ונתנה הגרוש בידה שמחמת כן אפשר שנפלו הגרושים מידה שאם היו צרורין לא היו נופלין הא ליתא דכפי לשון השאלה נראה שלא נתנתם רחל ללאה צרורין אלא שלאה צררתם וא"כ ליכא פשיעה כלל ע"כ. והנה דבר ברור הוא שמ"ש הרב שמחמת כן אפשר שנפלו מידה אין הכוונה על רחל המפקדת אלא על לאה הנפקדת דאפשר דבאותה שעה שהתירה הצרור נפלה מידה ועכ"ז לא ברירא לי מילתא משום דאף דנימא שרחל נתנה הצרור צרור ביד לאה ולאה בשעת חזרה התירה הצרור ונתנה המעות. ביד רחל למה תתחייב לאה בשביל מה שהתירה ואמאי לא תשבע שלא נפלו מידה וכ"ת דלא תוכל להשבע מפני שנפלו מידה ולאו אדעתה הנה מלבד שהסברא היא זרה בעיני שלא תוכל להשבע משום דדלמא נפלו מידה ולא הרגישה זאת ועוד דאמאי לא נאמר חששא זו גבי רחל שהרי לא מצא החסרון עד בואה באמצע הדרך וא"כ אפשר דבהיותה מהלכת נפלו מידה והיא חששא יותר קרובה ממה שנאמר שנפלו מיד לאה בשעת חזרה ולא ידעתי למה לא צדד הרב חששא זו דאימר נפלו מיד רחל ומה גם דרגלים לדבר שרחל נטלה הנר והלכה לחפש בר"ה פעם ושתים והשכימה בבקר לבקש בר"ה וכמו שנזכר בשאלה שכל זה מורה שהיא חוששת אולי נפלו מידה בהיותה מהלכת והדבר צריך אצלי תלמוד. עוד כתב הרב באותה תשובה שאם היתה אומרת שימי בלבד אולי היה מקום לומר הרי אמרה בפירוש שמתרצית במה שתשים אותה בארגז בלבד אבל השתא דאמרה שמרי כו' ע"כ. ולדידי אין ספק שאפילו אמרה שימי בלבד כוונתה היא שתשמור כדרך השומרים ואם לא נטלה הארגז פשעה לאה ומה שאמרה שימי בארגז לא באה אלא לומר שרצונה היא שהשמירה תהיה בארגז ונראה שאף הרב יודה בזה אלא משום דבנדון שלו אמרה שמרי לא הוצרך למ"ש. עוד כתב הרב בסימן ב' על ראובן שהיה לו ולאחותו דינה בית בשותפות והוציאה שטר שכתוב בו ואחיה ר' שואל נתחייב לתת לאחותו מחלקו כשימכרנו עשרה גרושים ע"כ וראובן לא מכר אלא הקדיש ונשאל הרב אם חייב לתת העשרה כיון שלא מכר והשיב שאם היא היתה תובעת ממנו איזו תביעה ולהפטר מתביעותיה נתחייב בזה אז חייב אפילו אם הקדיש ואם לא לא יתחייב ע"כ. והנה דין זה צריך אצלי תלמוד ועוד אעמוד עליו בע"ה (*א"ה חבל על דאבדין):
ח׳
כל המפקיד אצל בע"ה וכו'. כתב הטור סי' ע"ב סכ"ד וז"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר וכו' שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן ע"כ וכתב על זה מרן דהרמב"ם חלוק על זה בפ"ד מהלכות שאלה ע"כ. ולי נראה דשאני כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דהו"ל כאילו אמר המפקיד לנפקד שאם ירצה למוסרם לאשתו ובניו שימסרם שהרי אורחיה דנפקד הוא למימסריה לאשתו ובניו ומש"ה אם פשעו אשתו ובניו ואין להם מה לשלם פטור הנפקד שהרי כשהפקיד בידו הו"ל כאילו נתן לו רשות למוסרם ביד אשתו ובניו אבל היכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד פשיטא שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד שהרי לא הפקידם אצלו אדעתא שימסרם ביד מי שרגיל להפקיד שאין סתמיות הדבר שהנפקד מוסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד כמו אשתו ובניו דמסתמא הנפקד מוסר הפקדון לאשתו ובניו ולא אהני האי מילתא דרגיל אלא לשבועה דלא מצי המפקיד למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה כיון שזה המפקיד היה מאמינו אבל לעולם שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד מפני ששמעון הוא בעל דבר של ראובן וכמ"ש הטור. ובזה ניחא דברי מור"ם בהג"ה שבסי' רצ"א גבי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הביא מחלוקת רבינו והרא"ש ולא הכריע ואילו הכא כתב כדברי הטור ולא הביא מחלוקת משמע דס"ל דבהאי דינא כ"ע לא פליגי שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד וכדכתיבנא. ומצינו כעין חילוק זה במרדכי פרק המפקיד דאפילו לר"ת שפסק דהבעל חייב לשלם היכא שפשעו בו אשתו ובניו שאני ההיא דהכונס דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא משום דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ומדקתני נכנס הרועה תחתיו מכלל דרועה ראשון פטור לגמרי וכדאמרינן התם ושומר קמא איפטר לגמרי משום דההיא דהכונס מיירי ברועה גדול שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו ואז אין המפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל הכא נהי דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ סבור הוא שהוא בעצמו ישמור וכ"כ בהגהת הרא"ש דהיכא שידע שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי. והנה מאי דפליגי רבינו והרא"ש היכא שפשעו אשתו ובניו הוא דרבינו מדמי לה לרועה דמסר לברזיליה דהו"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור והרא"ש ס"ל דלא דמי דשאני רועה שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל גבי אשתו ובניו אינו מוכרח שבשום פעם לא ישמרם בעצמו אלא ימסרם לאשתו ובניו וסבור היה המפקיד שהוא בעצמו ישמור וכמ"ש המרדכי אבל לעולם שאם ידוע שזה הנפקד אינו שומר לעולם שום פקדון אלא מוסר לאשר תחתיו אפילו הרא"ש יודה דפטור הנפקד וכמ"ש בהגהת אשירי והיכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד אפילו הרמב"ם יודה שהנפקד הוא בעל דברים של מפקיד ולא הוי פלוגתייהו אלא היכא שמסר לאשתו ובניו ומאי דדמו להו. ואע"ג דהרא"ש בפרק המפקיד מוקי לההיא דרועה בגוונא אחרינא היינו משום דס"ל דמתני' בסתם רועה מיירי ולאו דוקא ברועה גדול שאינו שומר לעולם שום פקדון שזה דוחק אבל לעולם דלענין דינא לא פליג ועוד היה נראה לכאורה לומר דע"כ לא קאמר הרא"ש דהבעל חייב אלא משום טעמא דאלת"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוה אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטר גם הוא אבל היכא דלא שייך ה"ט יודה הרא"ש שנסתלק הנפקד ופטור לגמרי וכ"כ רש"ל בפ"ק דבבא קמא סימן ל"ב דשאני אשתו ובניו כשאין להם לשלם שצריך הראשון לשלם משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו וכמו שכתבו ר"ת והרא"ש ע"כ ומ"ש הריב"ה שאם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם ששמעון חייב אע"ג דליכא טעמא דאשתו ובניו שאני התם דהסברא היתה נותנת שיפטר הבעל משום דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הו"ל כאילו נתן לו רשות שימסרם לאשתו ובניו מש"ה איצטריך לחיוביה מטעמא אחרינא אבל הכא בלאו ההוא טעמא פשיטא דשמעון חייב שהרי ראובן הוא בעל דבר דשמעון דלא עלה בדעת ראובן שימסרם שמעון ללוי אע"פ שהיה רגיל אצלו, ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דהאי טעמא אינו מעלה ומוריד לענין דינא אלא שהתוספות והרא"ש הכריחו שעל פי הדין הוא שהבעל חייב מדינא דאלת"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוהו אשתו ובניו אבל לא משום ה"ט מחייבינן לבעל וכן נראה מדברי בעה"ת בשער מ"ט ח"ג סי' ג' שנסתפק בדין זה דהריב"ה אם פשע לוי ואין לו מה לשלם והכריח הדין ממ"ש ר"ת דאע"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אם הבנים פשעו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע"י טענה זו אלא דיינינן בה שומר שמסר לשומר חייב שאל"כ כל פקדונות שיפקיד אדם לחבירו ימסרם לאשתו ובניו ותאכל אשתו וחדי והכא נמי דכוותה היא שאם אין לו לשלם ישלם שמעון תחתיו ע"כ ואי איתא לדברי רש"ל היכי יליף מהתם שאני התם דאיכא טעמא אחרינא א"ו כדכתיבנא שטעם זה הוא להכריח הדין אבל לא שבסיבתו ישתנה הדין וכן נראה מדברי המרדכי שכתבנו לעיל שרצה ליישב דברי ר"ת דלא תיקשי ליה מההיא דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומדלא חילק חילוק זה דרש"ל משמע דס"ל דטעם זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ומ"מ דינו של רש"ל אמת הוא שהרי איהו קאי היכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר כל הפקדונות והמשכונות ביד אחר ובאופן זה כבר כתבנו לעיל שאפי' הרא"ש מודה שנפטר הנפקד ולא דמי להיכא שמסר הפקדון ביד אשתו ובניו וכמו שחילק המרדכי. ובעל ש"ך דחה דברי רש"ל ולי נראה דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכדכתיבנא. ובמ"ש מרן שרבינו חולק בדין זה דהריב"ה הסכימו הב"ח ובעל ש"ך כוותיה אך סמ"ע כתב דבהאי דינא אפילו רבינו יודה ולא ביאר טעמו היטב ואפשר להעמיס מה שכתבנו בדבריו. ומדברי בעת"ה שהכריח דינו מסברת ר"ת ולא הביא דברי רבינו שחולק עליו משמע דס"ל דאפשר שיודה בדינו והוא הכריח הדין במכ"ש דסברת ר"ת אבל מדברי רבינו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדינו וכיון שכן פשיטא דלא מפשינן פלוגתא ודין זה דהריב"ה ז"ל הוא מוסכם לדברי הכל. אך ראיתי לה"ה בפ"א מהלכות שכירות שכתב עלה דרגיל שאפילו הלך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ע"כ וכ"כ הרב הנמוקי בפרק המפקיד דבין היכא שמסר הנפקד לאשתו ובניו או למי שהיה רגיל המפקיד להפקיד אצלו בכולהו מיפטר השומר הראשון לגמרי ואפילו שאין לב' לשלם באופן שדין זה דרגיל לא נפקא מפלוגתא. עוד ראיתי בדברי הרב הנמוקי שכתב בסוף דבריו שר"ת חולק בענין אשתו ובניו שאלו אין משתמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן ע"כ משמע דס"ל דר"ת יודה ברגיל שמיפטר שומר ראשון לגמרי אלא דשאני אשתו ובניו מהטעם שכתב וחילוק זה לא נמצא לראשונים שהרי בעל התרומות הוכיח הדין גבי רגיל מסברת ר"ת גבי אשתו ובניו:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שאלה ופיקדון פרק ד׳

ט׳
מכאן אתה למד שהשומר שמסר כו' ובעל הבית פטור כו': רבינו תם בתוספות חולק ע"ז וז"ל שם בתוספות ד"ה כל המפקיד כו', אבל אם פשעו ואין להם לשלם כו' ישלם הנפקד כו' ולכך נמי משתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה כו', פירוש דסבר ר"ת דחזינא דאינה צריכה לשבע שלא אמר לה דלאו דידיה נינהו, וטעמיה כפמש"כ הרא"ש דהמפקיד אינו טוען ברי רק שמא אמר לה כו' יעו"ש, וא"כ אף ע"ג דכל שבועת שומרין עיקרו על ספק הוא רק בטוען ברי שנעשית שומר שלי ואיפה הפקדון שלי, אבל כאן איך נשביע אמו שבועת השומרין שלא פשעה ושאינה ברשותה כיון דעל הנך זוזי לא טעין ברי שהופקד אצלה רק ע"י טענת הבן, והבן הוא נוגע בזה וא"כ הוי טענת בעל הפקדון שמא נעשית שומר שלי, ואי משום הודאתה שקיבלה הנך זוזי מיד בנה הלא אמרה ששמרה כדרך השומרין ולא הוי טענתו ברי ע"פ טענת הבן [ולרבא דאיהו אמר להא מילתא ואיהו סבר בפרק יש נוחלין דף קל"ה דברי ע"י אחר הוי ברי, בכ"ז הכא הבן רוצה לפטור עצמו והוי נוגע ויעוין סימן ע"ה סעיף כ"ג] ואי טעין לה הבן הלא איהו פטור כי טעין ומשתבע דמסר לה, וכיון שנשבע ופטור תו איך מצי טעין לה, ואיך מחוייבת לשבע לו שבועת השומרין דלאו שומר דיליה הוי [ובינותי בספרים ומצאתי בשו"ת עבודת הגרשוני סימן קי"ט שדרך בזה אבל באופן אחר יעו"ש], לכן ע"כ דהבן מחויב לשלם אם לא שמרה כדרך השומרין, א"כ כיון שהבן חייב לשלם תובע אותה הבן דהואי שומרת שלו ומחוייבת לו לשבע שבועת השומרין ששמרה כדרך השומרין, וז"ב בכוונת דבריהם, והחולקים על ר"ת אפשר דסברי כמש"כ התרומת הדשן הובא בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב שכיון שטוען שנתן מידו לידו הוי כבע"ד לענין שבועת היסת, כן יסבור לענין שבועת השומרין ודוק: אמנם נראה לעיין מהא דאמר בדף ל"ו פעמים שוכר בחטאת ושואל באשם כגון שמתה כדרכה ואמרו מתה מחמת מלאכה כו' שואל דמחייב כו' וקא פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה באשם, דנתבונן הלא לת"ק דמשנתנו צריך לשלם לשוכר, וכיון ששוכר בעצמו הודה שמתה מחמת מלאכה הלא מודה בעצמו דשואל לא מחויב לו לשלם, ותו אף אם יטעון השואל האמת שמתה כדרכה ג"כ יפטור מלשלם לשוכר כיון דאיהו בעצמו אמר שמתה ממלאכה דמיפטר פטור והוי כהודאה נגד הודאה ופטור השואל ומוקמינן לממונא בחזקתיה א"כ הוי תו כפירת דברים וחייב בחטאת, וצ"ל דסבר ר' ירמיה כר' יוסי כמו דקיי"ל כוותיה דמשלם שואל לבעלים א"כ תו אידך בבא דאמר, שוכר באשם ושואל בחטאת כגון שנגנבה ואמרו מתה כדרכה שוכר וכו' באשם שואל דבין כך ובין כך חיובי מחייב בחטאת, הלא כי הוה טעין נגנבה הלא הוי מחויב לשלם לשוכר, והשוכר הוי מחויב לשלם לבעלים ומדינא דר"נ הוי מחויב להראשון, אבל עיקר חיובו לשוכר, אבל כי טעין מתה כדרכה מחויב לשלם להבעלים, וא"כ כפר ממון בשבועתו. ואף שכתב הש"ך בסי רצ"א ס"ק מ"א, דרצה מזה גובה רצה מזה גובה ומחויב לשלם לבעלים כאילו הפקיד אצלו, בכ"ז להשוכר איכא הכחשת ממון. אך ז"א, דהשוכר אינו תובעו ואדרבא טעין דמתה מאליה ואמר שהשואל חייב לבעלים ממון, וא"כ לא שייך שכופר להשוכר, אבל השוכר אמאי חייב באשם, הא אם נגנבה ג"כ פטור לשלם לבעלים כי שאל לשואל אחר, והיה מזה ראיה לרבינו תם דאם אין השני משלם חייב הראשון א"כ כפר ממונא דהא אם נגנבה הלא איהו מחויב לשלם כי לא יהיה לשואל לשלם, אבל לדעת החולקים קשה טובא, דהא אף אם נגנבה ג"כ החיוב על השומר השני לשלם ואפילו למ"ד שומר שמסר לשומר חייב מוקי משנתנו בנתן לו הבעלים רשות להשאיל וא"כ השוכר פטור מגניבה, דהא אוקי גברא בחריקאי, ובין דנגנבה ובין דמתה החיוב על השני הוא השואל לשלם לבעלים, וא"כ השוכר לא כפר ממונא וא"כ שפיר מוכרח, דאם מסר השומר למי שאינו רגיל להפקיד אם יש עדים דפשע השני ואין לשני לשלם חייב הראשון לשלם ולא יוקים רבי ירמיה משנתנו כשנתן רשות להשאיל וא"כ סבר כרבא דאמר אנת מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה ודוק: וכן למדנו מדברי הנמוק"י, דלרב דשומר שמסר לשומר פטור צריך הבעלים לדון עם השני אפילו העני השני או אין לו במה לשלם, הראשון פטור, דמצי למימר גברא אוחרינא אוקמית לך בחריקאי, ולר' יוחנן נמי היכי שדרכו להפקיד והשני אין לו לשלם הראשון פטור עכ"ד, ומתוך דבריו למדנו שני דברים, חדא דלרב אם מסר שומר שכר לשו"ש ונגנב אצל השני ואין לו במה לשלם שהעני, פטור השומר הראשון, ולר' יוחנן היכי שטוען השני שנגנב בכ"ז חייב הראשון לשלם, דהא דאמר לא מהימן לי בשבועה אין כוונתו דוקא על שבועה רק על כל הדינין למיקם עמו בדינא ודיינא ולהוציא ממנו ממון דאת מהימן לי לדון עמך. עוד למדנו דהא דפטור השומר הראשון לשלם לרב הוא רק אם העני אחר כך או הלך למדינת הים, אבל אם היה עני מעיקרא בשעה שמסר לו לשמור ונגנב אצל השני ודאי חייב הראשון לשלם דלא מצי לומר אוקימנא גברא עני בחריקאי אבל בשדרכו להפקיד אצלו או נתן רשות ודאי השני משלם ואם היה עני קודם הנה פטור לגמרי הראשון, כן נראה בירור דבריו. ובתוספות פרק המפקיד דף ל"ה סד"ה אגרה פרה פ' יום, ואפילו אם השאילה כל ימי השכירות, מ"מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם היה עם השואל במלאכתו כו', ולא כתבו בפשיטות כשאין לשומר השני לשלם דמחויב הראשון לשלם, דתוספות אזלי לפום מה דאוקימנא בנתנו הבעלים רשות להשאיל דאז פטור הראשון לגמרי אפילו אם היה עני השני וכפסק הנמוק"י, לכך הוצרכו לאשכוחי גוונא אחרינא דנשאר חיובו, אף דבמפקיד ע"ד אשתו סתמו דאם אין לו חייב הראשון לשלם, ועיין ש"ך סימן ע"ב ס"ק קל"ד ובמחנה אפרים. ומדברי רש"י ותוס' בבא קמא (דף יא) במימרא דעולא בשומר שמסר לשומר פטור כו' הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו פטור נמי השתא ולא אמרו פשיעה היא כו', ותוס' כתבו פטור אם נגנבה או נאבדה, מוכח דסברתם דלרב דפטור שומר שמסר לשומר בכ"ז אם נעשה ברשות השני לחיוב היינו בשו"ש שמסר לשו"ש ונגנבה ואין לשני לשלם דחייב הראשון לשלם, וא"כ מצי סבר ר' ירמיה כרב ג"כ, אך לעיל פרק ד' מנזקי ממון הלכה י"א הוכחתי דהעיקר שם בסוגיא כהנמוק"י יעו"ש: ויתכן מה דאמר רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר קני להאי פרה בשבועה כו' דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, דבשלמא לרבא דמיירי בלא נתן הבעלים רשות ואם היה פשיעה או גניבה ואבידה היה צריך הראשון לשלם אף אם אין להשני או הלך למדינת הים, א"כ לא מצי לומר דל אנת ודל שבועתך כיון דעל כל מילי נשאר חיוב שמירתי וחיובי בתשלומין, א"כ אנא בעל דינא דילך ואשבע ואפטור, אבל לאביי דמוקי לקמן לטעמא דידיה לר' יוחנן כגון שנתנו הבעלים לו רשות להשאיל, וא"כ בפשיעה וגו"א אם אין לשומר השני לשלם הראשון פטור א"כ כל חיובו על השני, א"כ מצי אמר לשוכר דל אנת ודל שבועתך, פירוש דהא אם נגנב היית פטור והייתי מוכרח לדון עם השני, כן גם עכשיו אדון עם השני לבד, ודוק היטב בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שאלה ופיקדון ד׳, מתוך הלכות שאלה ופיקדון שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שאלה ופיקדוןכל הרמב״ם