רמב״ם - הלכות שגגות · פרק ז׳

ספר קרבנות · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק ז׳

הלכה א׳

הַמִּשְׁתַחֲוְה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנִסֵּךְ וְקִטֵּר וְזִבֵּחַ בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב אַרְבַּע חַטָּאוֹת. וְכֵן אִם פִּעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר וְזָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס בְּהֶעְלֵם אַחַת. חַיָּב שְׁתַּיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה יְהֵא חַיָּב עַל כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֵזִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. אֲבָל אִם הֵזִיד בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁאָסוּר לְעָבְדָהּ אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁהַהִשְׁתַּחֲוָיָה וְהַנִּסּוּךְ עֲבֵרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה וְנִסֵּךְ חַיָּב שְׁתַּיִם. יָדַע שֶׁאֵלּוּ עֲבוֹדוֹת הֵן וְאָסוּר לַעֲבֹד בָּהֶן לְאֵל אַחֵר וְלֹא יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וְעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין קְרוּיִין עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וַעֲבָדָהּ בְּכָל הָעֲבוֹדוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

הלכה ב׳

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְשָׁכַח שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשַּׁבָּת. אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וְהוּא קָטָן לְבֵין הָעַכּוּ"ם אוֹ נִתְגַּיֵּר קָטָן וְהוּא בֵּין הָעַכּוּ"ם. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת שֶׁהַכּל שְׁגָגָה אַחַת הִיא. וְכֵן חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל כָּל חֵלֶב שֶׁאָכַל וְחַטָּאת אַחַת עַל דָּם שֶׁאָכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. וְכָל הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת אֲבָל שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְדִמָּה שֶׁהוּא חֹל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְלָאכוֹת הַרְבֵּה חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְכֵן חַטָּאת עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת שֶׁשָּׁגַג בּוֹ:

הלכה ג׳

וְכָל הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה. חַיָּב חַטָּאת עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. אֲפִלּוּ עָשָׂה הָאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת בְּהֶעְלֵם אַחַת מֵבִיא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע חַטָּאוֹת:

הלכה ד׳

שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג אַף בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

הלכה ה׳

הָעוֹשֶׂה אָב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָעוֹשֶׂה תּוֹלָדוֹת הַרְבֵּה שֶׁל אָב אֶחָד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

הלכה ו׳

עָשָׂה תּוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה וְתוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה בְּהֶעְלֵם אַחַת. יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת:

הלכה ז׳

עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת הָאָבוֹת וְהַתּוֹלָדוֹת וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁהֵן מֵעֵין אָבוֹת:

הלכה ח׳

עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה בֵּין בִּזְדוֹן שַׁבּתַ וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת בֵּין בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה יָדַע שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַנְּטִיעָה אֲסוּרָה מִשּׁוּם מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁלִישִׁית הִבְרִיךְ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁבָּתוֹת כְּגוּפִין מֻחְלָקִין:

הלכה ט׳

שָׁגַג שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַנְּטִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁית שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְהִבְרִיךְ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁהַיָּמִים שֶׁבֵּין שַׁבָּת לְשַׁבָּת הֲרֵי הֵן כִּידִיעָה אַחַת לְחַלֵּק:

הלכה י׳

מִי שֶׁקָּצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה וּטְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה וּכְאִלּוּ עָשָׂה אַרְבַּעְתָּן בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְכֵיוָן שֶׁהִקְרִיב חַטָּאת זוֹ נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכּל. וּכְשֶׁיְּדָעֵם אַחַר כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא חַטָּאת אַחֶרֶת. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ תְּחִלָּה עַל קְצִירָהּ שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת וְהִקְרִיב חַטָּאת. נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל זוֹ הַקְּצִירָה שֶׁנּוֹדַע לוֹ עָלֶיהָ וְעַל הַקְּצִירָה וְהַטְּחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶן כִּמְלָאכָה אַחַת וְנִגְרְרָה קְצִירָה וּטְחִינָה עִם הַקְּצִירָה וְתִשָּׁאֵר הַטְּחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ עָלֶיהָ וְיָבִיא חַטָּאת שְׁנִיָּה. קָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת וְחָזַר וְקָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. קְצִירָהּ גּוֹרֶרֶת קְצִירָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת:

הלכה י״א

הַמִּתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַחֲתִיכָה הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה מַחְשַׁבְתּוֹ פָּטוּר מִן הַחַטָּאת שֶׁזֶּה כְּמִתְעַסֵּק וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים:

הלכה י״ב

הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא מְכַבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַדְלִיק אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת אִם נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר חַיָּב שְׁתַּיִם. חָתָה גֶּחָלִים לְהִתְחַמֵּם מֵהֶם וְהֻבְעֲרוּ מֵאֲלֵיהֶן חַיָּב שְׁתַּיִם מִפְּנֵי שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וּכְשֵׁם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת כָּךְ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבַּן חַטָּאת:

הר המוריה · הלכות שגגות פרק ז׳

א׳

לע"ז וניסך וכו'. סנהדרין ס"ב א' ס"ג א' (ודע דמה דהגיה על הגליון בשבת ע"ב ב' ר' זכאי במקום ר' אמי יעו"ש אינו מוכרח כי גם ר' אמי ס"ל כר' זכאי) וכריתות ג' א' ובירושלמי שבת פ"ז ה"א וה"ב יעו"ש היטב. פיער עצמו וכו'. זה פשוט דהו"ל כמו שאכל חלב ודם. כשהזיד בע"ז וכו'. שם פשוט וכמלאכות דשבת וכ"ה בסנהדרין שם ובכריתות ובירושלמי. ידע שאלו וכו'. כריתות שם וכ"כ הלח"מ יעו"ש היטב.

ב׳

אמרו בשבת וכו'. שבת ס"ז ב' כריתות ט"ז ב' ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א. והוא קטן וכו'. עיין לעיל פ"ב ה"ו ומש"כ שם ועיין תוספתא פ"ט דשבת ובתוספתא פ"ב דכריתות (ועיין בשבת בהגהת הגר"א בתוספתא שם וכצ"ל בכריתות שם). נתגייר קטן וכו'. עיין תוס' שבת ס"ח א' בד"ה גר וכו' ועיין מרן ולח"מ. כל חלב וכו'. שם ס"ח ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה וחייב וכו' שכתב דאתי לאשמעינן דאין תמחויין מחלקין יעו"ש ולרבינו לא שייך זה דהא פסק לעיל פ"ו ה"א דאין תמחוין מחלקין יעו"ש ועל כרחך צ"ל דרבינו לא ס"ל תירוץ זה דגם התוס' בעצמם הקשו על תירוץ ר"י דשם יעו"ש היטב ועי' בתוספתא כריתות פ"ב. בעבודות אלו. יותר נראה שט"ס הוא וצ"ל בעבירות אלו וכו'. שהיום שבת וכו'. שם בשבת ובכריתות ט"ז ב' פשיטא שם דבשגגת שבת וזדון מלאכות הוי ימים שבנתים ידיעה לחלק דזה ודאי קבל ר"ע מיניה דר"א יעו"ש היטב ועיין בירושלמי פ"ז דשבת ה"א יעו"ש ועיין תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א יעו"ש.

ג׳

היודע שהיום וכו'. שם בכריתות ובשבת ובתו"כ שם. ולא ידע וכו'. עיין במרן מש"כ בשם בנו של רבינו ז"ל לענין אם ידע דשבת בעשה יעו"ש ועיין בתוס' שבת ס"ט א' ד"ה דידע וכו' דהקשו זו לוקמי דידע באיסור עשה דכתיב ושמרתם את השבת יעו"ש (ובאמת לדעת רבי יוחנן דס"ל דשמרתם דעשה נמי לאו הוא א"כ לק"מ עיין מש"כ לעיל פ"א ה"ב אולם שם ע' א' ד"ה ועל כולן וכו' כתבו דעשה הוא וביום השביעי תשבות יעו"ש היטב) וע"ע בתוס' שם ס"ט ב' בד"ה הא מני וכו' דידיעת עשה הוי ידיעה (ועוד הקשיתי לשאול לימא דידע דהיום הוא שבת לענין קידוש שהוא ד"ת) והנה באמת יש ליישב לרבינו דידע לה במחמר ואף דהתוס' ישנים כתבו שם דלא שייך זה מ"מ רבינו דינא קמ"ל באם אירע כך וכן י"ל דידע לכל המלאכות רק שטעה בשיעורין היינו דלא ידע שבשיעור זה חייב (ועיין לעיל פ"ב ה"ב במל"מ) ומה שכתבו התוס' ישנים דלא שייך זה מ"מ רבינו דינא קמ"ל באם אירע כך ובענין זה יש לקיים ג"כ מש"כ מרן בשם בנו של רבינו דידע לענין התולדות יעו"ש והנה באמת התוס' ישנים העירו ג"כ מזה וכתבו דלא שייך זה יעו"ש ובלח"מ אבל רבינו מיירי דאם אירע כך אבל לענ"ד באמת דלק"מ די"ל דרבינו מיירי שידע באבות ושגג בתולדות ועשה כל התולדות שמכל הל"ט מלאכות ביחד וחייב ל"ט חטאות והש"ס דמקשה אר"ל משום דהמשנה לא אפשר לאוקמי בהכי משום דל"ט אבות מלאכות קחשיב ופשוט לדעתי (ודע דלא הבנתי הקושיא דהביא מרן דאפילו תימא דכר"ע ס"ל דתחומין דאורייתא מ"מ לא משכחת לה רק אליבא דר"ל ולא אליבא דר"י יעו"ש ובאמת צ"ע הא כ"ש דניחא אליבא דר"י דאיהו נמי מודה בזה וצ"ע) ומ"מ י"ל ג"כ כמש"כ בנו של רבינו בתירוץ שני דברישא לא מיירי שנעלם ממנו כל המלאכות יעו"ש ולתירוץ זה הסכים הלח"מ גם י"ל דידע לתחומין בי"ב מיל שדעת רבינו בפכ"ז מהל' שבת דהוי דאורייתא יעו"ש היטב והא דלא אוקמה הש"ס בהכי ומוקי לה כר"ע עיין בבאורי מהרש"ל לסמ"ג דכ' דלא שייך לומר שאדם שאינו יודע כל הלכות שבת ידע זה הדבר שבאמת נחלקו בו בדין זה יעו"ש אבל רבינו מיירי באם אירע שידע מזה ולא ידע בשאר הלכות שבת דרבינו הוא פוסק ועליו לכתוב כל מה שיכול להיות וכנ"ל (אמנם תירוץ הלח"מ מה שהסכים לתירוץ השני של בנו של רבינו יעו"ש יש לעיין א"כ מה יענה על מש"כ רבינו בפ"ז מהל' שבת ה"ח יעו"ש היטב) ועוד יתורץ דברי רבינו לפי דברי בעל המאור שבת ע' ב' בסוגיא דשגג בזה וכו' וברש"א שם ע"א א' ובחי' לשבת הארכתי בזה וע"ע ברמב"ן לשבת בסוגיא דשגג בזה ובזה יעו"ש היטב. שחייבין עליהן וכו'. עיין לעיל פ"ב ה"ב.

ד׳

אף במלאכות וכו'. שבת ע' ב' (וע"ע שם ע"ב ב' סנהדרין ס"ב א' כריתות ג' ב') ועיין ירושלמי שם ה"א.

ה׳

אב ותולדותיו וכו'. שבת ע"ה ב' צ"ו ב' ב"ק ב' א' כריתות ט"ז א' ושם כל הסוגיא ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א. ואצ"ל העושה וכו'. שם ושם בכל המקומות ומש"כ ואצ"ל עיין תוס' שבת ע"ה ב' בד"ה הרי אלו וכו' יעו"ש היטב.

ו׳

ותולדות של וכו'. שבת צ"ו ב' ב"ק ב' א' ועיין במרן במש"כ בשם בנו של רבינו ועיין בלח"מ מש"כ בזה והנה אכתי יקשה מהא דשבת ע"ג ב' דמשמע שם דאם עשה שתי תולדות כל אחת של אב בפני עצמו חייב שתים יעו"ש היטב וכן הא דאיתא התם דהזומר וצריך לעצים דחייב שתים והא התם הוי שתי תולדות מאב אב בפ"ע ובמעשה חד עבדינהו חייב שתים וכ"ש כשעבד בתרי זימני ודאי דחייב על כל אחד בפ"ע ועיי"ש עוד ע"ד ב' לגבי מאן דעבד חביתא יעו"ש היטב ואין לומר דהתם מיירי בכל אחד היה העלם בפ"ע זה אינו דא"כ הרי יש כאן יותר מעשר כגון שעבד מלאכה אחת בהרבה העלמות שוב ראיתי דמהא דהזורע והנוטע והמבריך והמרכיב לק"מ דלרבינו אינם תולדות מאב אחד רק הוא גופיה אב אחד הן כמש"כ רבינו בפ"ז מהל' שבת ה"ג יעו"ש היטב וא"כ הא דהזומר וצריך לעצים הם שני אבות לדעתו יעו"ש היטב והבן וכן בהא דחביתא וחלתא י"ל דהן כולן אבות ע"ז הדרך אבל שתי תולדות אכתי לא שמענו ויותר נראה לי דרבינו ל"ג הך דאי עביד שתי תולדות בהדי הדדי וכמש"כ מרן בשם ר"י קורקו"ס יעו"ש וכן יראה מלשונו בפ"ז מהל' שבת ה"ז יעו"ש היטב וע"ע ירושלמי פ"ז משבת ה"ב יעו"ש היטב וע"ע בס' שער המלך מש"כ בזה ועיין רדב"ז ח"ה סימן רל"א.

ז׳

מעין מלאכה וכו'. כוונתו שעשה הרבה אבות וכולם מעין אב אחד וכמש"כ בפ"ז מהל' שבת ה"ג ועכשו אתי שפיר שהוא לא נזכר עדיין בהלכה ה' ונראה שהוא מפרש הא דאיתא שם ס"ח א' העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וכו' מיירי ע"ז האופן ולא בעשה שתי תולדות מאב אחד או אב ותולדה שלו וכן משמע קצת בשבת ע"ג ב' יעו"ש לפי שיטת רבינו ובזה יתורץ היטב קושיית התוס' שם ע"ה ב' בד"ה הרי אלו וכו' דלפי' רבינו הם שני דברים דהמשנה בא למעט אם עשה שתי מלאכות דומות שהן אב אחד אבל אכתי לא שמענו דין אב ותולדה שלו וק"ל וכן משמע לשונו בפ"ז שם ה"ט יעו"ש היטב אך בכריתות ט"ז ב' לא משמע כן רק האי דקתני העושה מלאכות הרבה וכו' קאי על תולדות יעו"ש היטב וכן פי' בפי' המשניות בשבת כי הכוונה אם עשה האב ותולדה שלו יעו"ש לכן נראה לומר דרבינו מפרש המשנה דרפ"ז דשבת כמ"ש בפירושו לשבת והיינו הא דהלכה ה' וכאן מייתי לה הא דע"ג ב' ואע"פ שהלשון אחד מ"מ כל אחד יתפרש באופן אחר והדבר למד מעניינו ושוב ראיתי בלח"מ כי גם הוא נתעורר במקצת עניינים שכתבתי וכתב כמש"כ מתחלה ונדחק ליישב הסוגיא דכריתות על דרך זה יעו"ש היטב ולפי דבריו שפיר אזלא קושיית התוס' אף לפי שיטה זו כיון דידעינן דעושה שני אבות הדומין שהוא פטור א"כ ה"ה דעושה אב ותולדה שלו והבן. ועיין מש"כ לקמן בהלכה ח' מש"כ בהבנת דברי רבינו.

ח׳

וכן בשבת וכו'. עיין כל הסוגיא דכריתות ט"ז וכתב מרן דרבינו פסק כרב חסדא יעו"ש והנה מבואר ברש"י שם דלר"ח מיבעיא ליה תרתי אי וולדות חשיב כאבות או לא ופשיט ליה דכאבות דמי ולא קביל מיניה עוד מיבעיא ליה בעשה מלאכה אחת בשבתות הרבה בשגגת שבת וזדון מלאכות אי חייב על כל שבת ושבת דנימא ימים שבנתים הויין ידיעה לחלק ופשיט ליה דימים מחלקין וקיבל מיניה (וכנ"ל הלכה ב') אבל זה פשוט לר' עקיבא דזדון שבת ושגגת מלאכות דשבת הוי ליה כגוף אחר וחייב על כל שבת ושבת והטעם דפשיטא ליה טפי בזדון שבת מבשגגת שבת דבשגגת שבת אין הטעם רק מפני שהידיעה מחלקת אבל בזדון שבת א"כ כל שבת הוא גוף בפני עצמו עיי"ש ברש"י שם ע"א ד"ה וזדון שבת וכו' ושם ע"ב בד"ה והא דתני פטור וכו' ולפ"ז עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ועל כל שבת וכמש"כ רש"י בד"ה ר"ח וכו' יעו"ש היטב ולפ"ז אם עשה מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בשגגת שבת וזדון מלאכה ובין בזדון שבת ושגגת מלאכה חייב על כל מלאכה שבכל שבת ולפ"ז דברי רבינו תמוהים לכאורה וכמו שתמה עליו הלח"מ יעו"ש היטב מה שהניח בתימה גדולה. והנראה לענ"ד כי רבינו פי' המשנה דה"ק דשאלו ר' עקיבא מי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת ר"ל ע"ד שכתב רבינו דעשה מלאכה בשבת אחת ועשה מלאכה אחרת בשבת אחרת וכן עשה מלאכה אחרת בשבת אחרת וכל המלאכות היו מעין מלאכה אחת אי חייב אחת על כולם או לא. ופריך הש"ס ה"ד אי מיבעיא ליה אם שבת מחלקת אי לא א"כ הו"ל למיבעיא בעשה מלאכה אחת ממש בשבתות הרבה אי חייב על כל אחת אי לא ואי נסתפק לו אם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אי הוולדות מתחלקין א"כ הו"ל לשאול אם עשה וולדות הרבה מאב אחד בשבת אחת ופשט הש"ס דהכי קא מיבעיא ליה דילמא שבתות מחלקין וא"כ אף אם עשה מלאכה אחת ממש בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ואם תימצי לומר דאין השבתות מחלקין משום דהוי כעשה מלאכה אחת הרבה פעמים בהעלם אחד זה אחר זה אכתי מיבעיא לך אם זו המלאכה שעשה בהרבה שבתות היו כולם מאב אחד אם בזה אמרינן דהוי כמלאכות מחולקות. וזה מבואר בלשון הש"ס תרתי בעי מיניה שבתות כגופין דמיין אי לא (ר"ל אם תאמר שאינן כגופין) בעא מיניה וולדות מלאכות כמלאכות דמיין אי לא (ראה זה בעיניך שבראשונה כתוב ואי לא ובשנייה כתוב אי לא והבן) והנה ר"א פשט ליה דשבתות כגופין דמיין ואם עשה מלאכה אחת ממש בשתי שבתות חייב על כל מלאכה וכן פשט ליה דוולדות כמלאכות דמיין. והנה לר"ע דבשבתות כגופין קיבל מיניה לר"ח ובוולדות כמלאכות לא קיבל מיניה ובעשה בשבת אחת הרבה ולדות מעין אב אחד אינו חייב אלא אחת אבל בשעשה ולדות הרבה בשבתות נפרדים חייב על כל אחת משום שהשבתות מחלקים ומינה דה"ה אם עשה מלאכה אחת בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה כמו דמשמע לעיל הלכה ב' רק דרך רבינו להעתיק לשון המשנה כצורתה וכתב הטעם על כל דבר וממילא נדע פרטי מוצא הדין וכתב תחלה הדין של זדון שבת ושגגת מלאכה דזה פשוט טפי דהשבתות כגופין וכדעת רב חסדא בש"ס והבן. ובאמת לפי פירש"י דמיירי שעשה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת בשבת אחת וכן בהרבה שבתות ומבעיא ליה אם חייב על כל הולדות חטאות הרבה לא יצדק כיון דמיירי בזדון שבת ושגגת מלאכה וכמו שהקשה הקרבן אהרן בתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א יעו"ש היטב. כגופין מחולקין. ולפ"ז אם עשה הרבה מלאכות בכל שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת והא דלא כתב רבינו לעיל הלכה ג' דחייב על כל שבת ושבת (וכדדייק לה הש"ס התם בכריתות ע"ב די"ל דבשלמא דבמשנה דהתם מיירי בשבתות הרבה לכן דייק שפיר) דרבינו מיירי שם רק משבת אחת.

ט׳

שהיום שבת וכו'. זהו ששאלו ר' עקיבא לר' אליעזר ופשיט ליה לחיובא וקבלה מיניה וכדעת רב חסדא (ועיין ירושלמי פ"ז דשבת ה"א באורך זו הסוגיא) וה"ה אם עשה מלאכה אחת בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת.

י׳

שקצר וטחן וכו'. עיין שבת ע"א א' ועיין מרן מה שנדחק בזה ובאמת מש"כ דלשון דבתר דשמעה מאביי אמרה לא משמע דהדר ביה ועיין מנחות פ' ב' בתוס' ד"ה כולהו וכו' משמע ג"כ דלא הדר ביה וטעמא רבה איכא במילתיה דהתם כיון שלא ידע דחטא בו א"כ הוי כולה חדא שגגה משא"כ הכא בשתי העלמות דאיכא ידיעה שחטא ועי' רש"י ז"ל בד"ה קצירה וכו' ובד"ה מילתא דפשיטא וכו' יעו"ש היטב ולכן אף דבגרירה גופא ס"ל כאביי אבל מ"מ לענין העלם אחר וידע שחטא ביניהם לא אמרינן כן והבן היטב. כחצי גרוגרת וכו'. שם ופסק כאביי ורבא דפשיטא להו דמחשיב חד שגגה ועיין ירושלמי פ"ז ה"א (כ"ה א') וז"ל ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא קצר חצי גרוגרות בשבת זו בזדון שבת ושגגת מלאכות וחצי גרוגרת בשבת זו בשגגת שבת וזדון מלאכות שגגות שבו מהו שיצטרפו איפשר לומר שבתות מחלקות שבתות מצטרפות הרי תמחויין חולקין ותמחויין מצטרפין א"ל איני יודע טעם תמחוי ולא מתניתא היא כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר א"ר עזריה קומי ר' מנא תיפתר בזדון א"ל ולא כ"ש הוא מה אם הזדון שאינו חולק אינו מצטרף שגגה שהיא חולקת לא כ"ש שלא תצטרף א"ר חנניה לא אמר כן אלא קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות שגגות שבו מהו שיצטרפו עכ"ל והנה בקרבן העדה הגיה שצ"ל כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה ר"א מחייב וכו' ובאמת דאל"כ לא שייך הך דתיפתר בזדון ולאו כ"ש היא וכו' אמנם לפי שלקמן פי"ג ה"א איתא ב' ברייתות בחדא איתא כגירסא דידן ובחדא איתא כגירסת הק"ע וז"ל התם כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר וכו' כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר איתא חמי אילו כתב אות אחת בחול ואחת בשבת ר"א מחייב חטאת בין בשבת זו בין בשבת הבאה לא כ"ש מפני חכמים שהן פוטרין עכ"ל וכן נ"ל להגיה הכא שכצ"ל אחר ור"י פוטר ולא כן תני כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר תיפתר בזדון וכו'. ור"ל כי מתחלה הקשה והא תנינן דשבתות מצטרפין דעד כאן לא פליגי רק בחול ובשבת אבל אחת בשבת זו ואחת בשבת זו לכו"ע חייב ופריך והא גם זה איתא דר"י פוטר ומשני דהתם מיירי בזדון אבל בשגגה אה"נ דכו"ע מחייבי דמצטרפי לכו"ע והדר מסיק דבאמת ר"י פוטר בשתי שבתות אפי' בשגגה ור"א מחייב אפי' אחת בחול ואחת בשבת וכמסקנת הירושלמי לקמן כן נראה לענ"ד ועיין מרן מה שהביא בשם הראב"ד דהשיג על רבינו יעו"ש ולא ידענא השגתו ועיין בתוס' שבועות י"ח א' ד"ה אידי ואידי וכו' יעו"ש.

י״א

לחתוך את וכו'. עיין שבת ע"ב ב' וכריתות י"ט ב' ועיי"ש בתוס' ובתוס' שבועות י"ט א' ד"ה פרט וכו' ובסנהדרין ס"ב ב' ד"ה להגביה וכו' ועיין מש"כ לעיל פ"ב ה"ז.

י״ב

גחלים בשבת וכו'. כריתות כ' א' תוספתא פ"ב דשבת וירושלמי שם ה"ה. לכבות ולהבעיר וכו'. שם בש"ס אבל אם היה מקלקל בהבערה פטור כדפסק רבינו בפ"א מהל' שבת וכן אוקימתא דאוקמא דפליגי בהבערה אם לחלק יצאת או ללאו כבר מבואר דס"ל דלחלק יצאת ולכן כתב רבינו דבנתכוין להבעיר ולכבות חייב ולא מיירי בנפח דמקלקל הוא אבל מ"מ יש לעיין קצת אמאי לא כתב דבנפח פטור על ההבערה וכן אמאי לא כתב דבכוונתו להקדים דבר אחד על של חבירו פטור וכאוקימתא דרבא ואולי סמך על מש"כ כל דין במקומו ולא כתב כן רק אף דעשה דבר אחד מ"מ חייב שתים ויש לעיין בזה. להתחמם מהם וכו'. שם בכריתות ב' ושם בירושלמי ובתוספתא ועיין מרן שכתב דהוי פסיק רישיה יעו"ש ותמיה לי מילתא דלמה לא הזכיר שעל כרחך כן הוא וכמש"כ התוס' שם בד"ה ס"ל וכו' יעו"ש היטב וע"ע בתוס' שבת מ"א ב' ד"ה מיחם וכו' יעו"ש היטב וביומא ל"ד ב' ד"ה הני מילי וכו' יעו"ש ובהכי אתי שפיר דבכריתות שם איתא דת"ק ס"ל כר' שמעון דבר שאין מתכוין פטור ור' אלעזר בן צדוק ס"ל כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב יעו"ש ובאמת הדבר תמוה דהא בכל דוכתי מבואר דר"י ס"ל דדבר שאין מתכוין אסור ור"ש ס"ל שרי אבל חייב לא שמענו וכבר נתעורר שם על הגליון בזה ומכח זה הכריחו התוס' דהוי פסיק רישא (הן אמת דבשבת ויומא העתיקו התוס' אסור ומותר יעו"ש) אבל לפי מש"כ התוס' אתי שפיר דבדבר שאין מתכוין כהאי דהוי פ"ר ולא נשאר רק הטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה לר"י חייב ולר"ש פטור ויותר נראה לפרש דרבינו מפרש כן דברי רב אשי דכריתות דמיירי דחתה בהן להתחמם ומ"מ הוי מלאכה שא"צ לגופה כיון דבלא"ה היה בהן הרבה אש כדי להתחמם ומ"מ חייב דהוי פ"ר ומלאכה שא"צ לגופה חייב עליו אבל אם היה מחתה אותם כדי לכבות והובערו מאליהן י"ל דהוי פטור על ההבערה דהוי פ"ר דלא ניחא ליה אבל במחתה ע"מ להתחמם אע"ג דמ"מ א"צ לזה דבלא"ה יש די להתחמם מ"מ לא מיקרי לא ניחא ליה והברייתא דחתה גחלים ע"מ להתחמם לא הביא כלל משום דנכלל במה שלמעלה ואולי לא הוה גורס רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות וכו' רק ה"ג רב אשי אמר שהובערו מאליהן ודוחק קצת יהיה איך שיהיה סברתי לכאורה טובה דבנתכוין להתחמם חייב תרי ובנתכוין לכבות י"ל דאינו חייב רק על הכבוי לבד ועיין בשבת ע"ה א' יעו"ש היטב. והלח"מ כתב דמיירי בנתכוין ממש ומביא ראיה מהא דפ"א דשבת יעו"ש ובוודאי תמיה לי טובא דלמה לא הזכיר דברי התוס' ובאמת מפ"א דשבת ליכא ראיה דשם אין מיירי מפסיק רישא אבל בפ"ר חייב אע"ג דלא מכוין ודע כי בירושלמי שם בשבת איתא וז"ל הבעיר ובישל אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני חייב אחת מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל ומאן דמר אחת היידא היא ר' יודה אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל וקשיא על דר' יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל עכ"ל והנה באמת תמוה היא הא ר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאת (שבת ע' א' יבמות ו' ב' ל"ב ב' סנהדרין ל"ה ב' ס"ב א' כריתות כ' א') וכן תמה שם הש"ק ושם לקמן בירושלמי זר ששימש במקדש בשבת וכו' ר' יוסי אומר שתים ר"ש אומר אחת מאן דמר אחת משום זרות ומאן דמר שתים אחת משום זרות חורנייתא למה משום שחיטה והרי שחיטה בזר כשרה אלא משום הילוך זריקה וקבלה אינה אלא שבות הוי טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה על דעתיה דר' יודא דו אמר משום מבעיר ניחא על דעתיה דר' יוסי דו אמר משום מבשל מה בישול יש כאן מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא עכ"ל (והוא דלא כמסקנת הש"ס דיבמות ל"ג ב') ותמה שם השיירי קרבן דילמא הא דחייב ר' יוסי שתים אחת משום זרות ואחת משום הבערה ותירץ דר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאת יעו"ש ומשמע מכאן דהבין דחייב שתים היינו חטאות וצ"ע דהא על זרות ליכא משום חטאת דאין כאן אלא מיתה בידי שמים כמש"כ רבינו לעיל פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"א וע"כ אינו חייב חטאת רק מלקות עיין מל"מ לעיל פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ב יעו"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קאמר משום מבעיר ובאמת גם בסוגיא דיבמות שם יש לעיין אמאי לא קאמר משום הבערה ולמלקות ואף דס"ד דמשום שבת היינו חטאת קאמר מ"מ למסקנא אמאי לא תירץ כן והנה זה על כרחך מוכרחין אנו לומר כפי' התוס' דשם דשבת מיקרי איסור קל ובזה יש ליישב ג"כ דברי הירושלמי וזה יש להעמיס בכוונת הש"ק דכיון דללאו יצאת א"כ מיקרי איסור קל ועיין בחי' הרמב"ן יבמות שם ושם במאירי יעו"ש היטב. אמנם קושיא הראשונה קשה טובא ובפרט לדברי הרמב"ן בשבת שם ק"ו א' שהעתיק לשון הירושלמי דלעיל מינה ומשמע שם דגם בירושלמי הגירסא דר' יוסי ס"ל דהבערה ללאו יצאת יעו"ש א"כ קשה טובא וצ"ע אם לא שיש ט"ס בירושלמי וצריך להגיה במקום ר' יוסי תנא אחר ואכתי יקשה טובא בזה וה' יאיר עיני (ובבאורי לירושלמי כתבתי שר' יודא ור' יוסי הם אמוראים ור"ש ור' יוסי הם תנאים).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק ז׳

א׳

המשתחוה לע"ז ונסך וקטר וזבח בהעלם א' חייב ד' חטאות וכן פער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס בהעלם א' חייב שתים וכן כיוצא בזה חייב על כל עבודה ועבודה פ"ד מיתות תני ר' זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקטר ונסך והשתחוה לעבודה זרה בהעלם א' אינו חייב אלא אחת וטעמא דכתיב לא תעבדם עשאן הכתוב כולן עבודה אחת הן ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא דטעות הוא כדאמר לקמן אביי דשלש השתחואות נאמרו בע"ז אחד לשלא כדרכה וא' לכדרכה וא' לחלק מה השתחואה מיוחדת מעשה עצמו וחייב עליה חטאת בעצמה אף כל עבודה ועבודה בשוגג חייב עליה חטאת לעצמה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והא דחייב על כל א' אפי' בהעלם א' היינו כשידע שהיא ע"ז אבל לא ידע שההשתחוי' והניסוך אסורים חייב שתים דהוי שוגג על כל עבודה ועבודה אבל ידע שהן עבודות אסורות ולא ידע שזו עבודה זרה ועבדה בכל העבודות אינו חייב אלא אחת דאינו שוגג אלא אעבודה זרה דהיינו קיום מקצת וביטול מקצת דהוי העלם דבר כדאמרינן התם דאלו אומר מותר דכסבור אין ע"ז בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו פשיטא דחייב א' דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן פרק כלל גדול אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל לא למיפטר לגמרי כדאמר' התם.

ב׳

כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת אינו חייב אלא אחת על כל מלאכות שעשה שהכל שגגה אחת היא משנה פרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וטעמא כדאמרינן בגמרא תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחד ואת שבתותי תשמורו שני שבתות ושמירה א' ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גונא כתיב דכולה שגגה אחת היא וקרבן אשוגג קאתי ומוקי לה רב ושמואל בתינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע שבת מעולם וגר שנתגייר בין הגוים דהוו כהיכר ולבסוף שכח דאינו חייב אלא אחת דלא הוי כשוכח שהיום שבת וידע עיקר שבת שחייב על כל שבת ושבת חטאת א' על כל מלאכות שעשה בכל יום שבת כדתנן.

ג׳

היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח ששבת היום חייב על כל שבת ושבת וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות שלא ידע שמלאכות אלו אסורות או שלא ידע שיש בו כרת חייב על כל מלאכה ומלאכה דשגגות טובא הויין אפילו עשה כל ל"ט מלאכות חייב ל"ט חטאות שם במשנה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שאותן מלאכו' אסורות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ובגמרא רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו הוי שגגה לרבנן דמונבז דהקרבן על הכרת ששגג בו הוא בא וכתיב תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה גבי קרבן ע"ז וכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגומר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשו קרבנות של כל עבירו' לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונה כרת כדכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.

ה׳

העושה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת בריש בבא קמא דלרבנן דר' אליעזר דפ' אמרו לו אלו עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה ואין צ"ל העושה תולדות הרבה של אב אחד שאינו חייב אלא אחת פ' אמרו לו מייתי מתניתין דפ' כלל גדול ואמרינן מני אלימא רבי אליעזר אימא סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת ואי רבי אליעזר חייב על כל וולדי מלאכות משמע דלתנא דמתניתין אינו חייב על וולדי מלאכה אחת אלא אחת אבל ב' תולדות משני אבות בהעלם אחד חייב שתים דבולדי מלאכה אחת הוא דסברי רבנן דאינו חייב אלא אחת דלא כר' אליעזר אבל ב' תולדות מב' אבות בהעלם אחד חייב שתים כשתי אבות וכדאמרינן בריש קמא ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאלו עביד שתי אבות בהדי הדדי א"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואלו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא.

ז׳

עשה מלאכו' הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כדתנן במשנה כלל גדול דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירות שאינם דומים. עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות בין בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה במשנה פ' אמרו לו א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת או חייב אחת על כולן ובגמרא מאי קא בעי מיניה וכו' אמר רב מסתברא שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת ושגגת מלאכות היא דבעי מיניה כגופין דמין או לאו ופשיט ליה דכגופין דמיין ולא קביל מיניה ואמר רבא מנא אמינא לה וכו' ודחי לה אביי ואמר רב חסדא זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו רבי עקיבא ס"ל דכגופין דמיין כשני גופי עבירות וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ופשט ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וקביל מיניה ונראה דמלאכה אחת שעשאה בכמה שבתות ששגג בלא ידע שהיום שבת וכן בשבת אחרת שחייב על כל מלאכה ומלאכה דימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק ולא בעי במלאכה אחת בכמה שבתות כי האי דאי הוה פשיט ליה דאינו חייב אלא אחת אכתי הוה מיבעיא ליה במלאכות שהן מעין מלאכה אחת ולהכי בעי מיניה בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת.

י׳

מי שקצר כגרוגרות וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא חטאת אחד וטעמא משום דשגגה אחד היא שגגת שבת וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה דתרי שגגות נינהו ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פ' כלל גדול מימרא דרבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכו' וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות שהפריש עליה חטאת גוררת קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכו' שנודע לו אחר כך ומתכפר עמה שהרי בהעלם אחד הם שלא נודע בנתיים וטחינה של שגגת שבת נמי גוררת טחינה של זדון שבת וכיון דעל קצירה וטחינה של שגגות שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת דכולה שגגה אחת היא ששכח שהיום שבת אינהו מגררי בתרייהו קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות דאף על גב דהוו תרי שגגות גרירי בתר הני הואיל והוו כולן בהעלם אחת והוי כאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת ואפילו שהעלמה של שנייה חלוקה קצת משל ראשונה דזו שגגת שבת וזו שגגת מלאכות סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בנתים וידיעות הוא דמחלקות הילכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרוייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירה שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות בתחלה קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה של ראשונה דקצירה וטחינה ראשונה כולו שגגה דשבת הוא וטחינה אחרונה של זדון מלאכות במקומה עומדת וכי מתידע ליה מיחייב עלה כרבא ולא כאביי דאמר טחינה נמי גוררת טחינה דשם טחינה חד הוא ומה שכתב הרב ז"ל וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל וכשידעם אחר כך אינו צריך להביא חטאת אחרת קשה דהא משמע התם דלכ"ע כפרות מחלקות וכמו שפי' רש"י ז"ל דדוקא בהפריש קרבן מיירי ואחר כך נודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל לא נודע לו אלא אחר כפרה אין נגררין וצריכין ב' חטאות והרב ז"ל פסק למעלה באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הא' וחזר ונודע לו על השני דחייב ב' חטאות כ"ש כשלא נודע לו אלא אחר הפרשה וכ"ש כשלא נודע לו אלא אחר שהקריב קרבן דפשיטא לכ"ע דכפרות מחלקות כדאמר' ואיפשר שהרב ז"ל סובר דדוקא באכל חלב וחלב בהעלם אחד הוא דאמרינן דאם נודע לו בשתי ידיעות דידיעות מחלקות אעפ"י שלא הפריש קרבן עדין וחייב ב' חטאות משום דכיון דנודע לו בשתי ידיעות הוי כשתי שגגות כיון שאכל כל כזית מחתיכה אחת כדא' לעיל אבל גבי מלאכות דשבת דאיפשר דעביד כולהו בשגגה אחד כמו שוכח עיקר שבת שנצטוו ישראל דאפילו עביד כולהו ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת מה שאין כן בשאר איסורין דחייב על כל חלב שאכל חטאת אחד ועל כל דם שאכל חטאת אחד דכולהו מלאכות גבי שבת חשבינן להו כחדא ולהכי ס"ל לרב ז"ל דאפילו נודע לו בשתי ידיעות ואפילו אחר שנתכפר אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דמעיקרא כולה שגגה אחת היא דהיינו שגגת שבת וכיון דבשגגת שבת אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת מטעמא דאמרן גררי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת ושגגת מלאכו' ואינו חייב אלא אחת אכולהו דחשיב כאלו עשה ארבעת' בשגגת שבת וזדון מלאכות כמו שכתב הרב ז"ל אבל גבי חלב וחלב אי נודע לו בשתי ידיעות הוו כשתי שגגות כיון שאכל חלב וחלב משתי חתיכות כדאמרינן לעיל והיינו דאיפלגו ר' יוחנן ור"ל בחלב וחלב ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני אי חייב שתי חטאות או אחד ולא איפלגו במלאכות שבת דבשבת קאי אלא משמע דאם עשה מלאכה אחת בשבת כגון שקצר וקצר בהעלם א' דזדון שבת ושגגת מלאכות אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת אפילו לר' יוחנן דכולה שגגה אחת היא וה"ה קצר וטחן בהעלם א' של שגגת שבת דכולה חדא שגגה היא ואפי' בשתי ידיעות לא מחייב אלא חטאת אחד וגרירי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת כדאמ' והיינו בשבת א' דאלו בשתי שבתות ימים שבנתים הוו ידיעה לחלק כדא' לעיל וא"כ מיירי רבא בשקצר וטחן שלא ידע שהיום שבת וידע שהמלאכות הן אסורות ובו ביום ידע שהיה שבת ולא זכר עדין שעשה בו שום מלאכה ושכח שקצירה וטחינה הן מלאכות אסורות וחזר ועשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו אחר כך על קצירה של שגגת שבת ולא זכר טחינה קצירה וטחינה ושבקת למימרא דרבא דאיהו דחקה גופה ואוקמה אנפשה. קצר כחצי גרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי אלו מצטרפין שם מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר' זירא וכו' ונקטינן מאי דאיפשיטא להו לאביי ורבא.

י״א

המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שם פלוגתא דאביי ורבא רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא ומתעסק בחתיכת התר הוא ופטור דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר א' ועשה דבר זה ושוגג לא הוי אלא שנתכוון למה שעשה אלא שסבור שאין היום שבת או שמלאכה זו מותרת.

י״ב

החותה גחלים בשבת שמכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים ס"פ אכל ת"ר החותה גחלים בשב' דהיינו שממלא כלי מצבור גחלים שמכבה את העליונות שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא העליונות ומבעיר התחתונות שהיו כבויות מחמת המשא שהיו עליהן ועכשיו נעשו עליונות ובוערות חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר חייב שתים במאי עסקינן אי דקא מכוין לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר ואי לא מכוין מ"ט דמאן דמחייב תרתי וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוון לכבות ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר והובערו מאיליהן ת"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון פטור ור"ש סבר כר' יהודה ת"ר חתה להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומ"מ יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוין מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה וחייב עליה כמו בכיבוי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק ז׳

י״א

המתכוין לחתוך כו'. עיין במ"ש מרן לעיל פ"ב הלכה ז' ובספר קרבן חגיגה סימן ע"ז יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות ז׳, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שגגות כל הרמב״ם