הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק ט׳

ספר קדושה · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שחיטה · פרק ט׳
הלכה א׳
פְּסוּקָה כֵּיצַד. חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק הָעוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַמֹּחַ טְרֵפָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּפָּסֵק רֹב הֶקֵּפוֹ. אֲבָל אִם נִסְדַּק הָעוֹר לְאָרְכּוֹ אוֹ נִקַּב מֻתֶּרֶת. וְכֵן אִם נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֵךְ הַמֹּחַ שֶׁבְּתוֹךְ הַחוּט וְנִתְנַדְנֵד הוֹאִיל וְעוֹרוֹ קַיָּם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:
הלכה ב׳
הֻמְרַךְ הַמֹּחַ וְנִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם אוֹ כְּדוֹנַג שֶׁנָּמֵס עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַחוּט כְּשֶׁמַּעֲמִידוֹ אֵינוֹ עוֹמֵד הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי כָּבְדּוֹ הֲרֵי זוֹ סָפֵק:
הלכה ג׳
עַד הֵיכָן חוּט הַשִּׁדְרָה. תְּחִלָּתוֹ מִבַּחוּץ לַפּוֹלִין שֶׁבִּתְחִלַּת הָעֹרֶף עַד סוֹף פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אַחֲרֶיהָ אֶלָּא פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית הַסְּמוּכָה לִתְחִלַּת הָאַלְיָה:
הלכה ד׳
וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת הֵן וְאֵלּוּ הֵן. שְׁלֹשָׁה עֲצָמוֹת דְּבוּקִין זֶה בָּזֶה לְמַטָּה מֵחֻלְיוֹת שֶׁל שִׁדְרָה. וְחוּט הַשִּׁדְרָה בָּעוֹף עַד בֵּין אֲגַפַּיִים. אֲבָל לְמַטָּה מִמְּקוֹמוֹת אֵלּוּ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַחוּט הַנִּמְשָׁךְ לְשָׁם בֵּין שֶׁנִּפְסַק עוֹרוֹ בֵּין שֶׁנִּמְרַךְ הַמֹּחַ:
הלכה ה׳
קְרוּעָה כֵּיצַד. בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הַכֶּרֶס וְהוּא הַמָּקוֹם מִן הַבֶּטֶן שֶׁאִם יִקָּרַע יֵצֵא הַכֶּרֶס אִם נִקְרַע בָּשָׂר זֶה טְרֵפָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַקֶּרַע לַכֶּרֶס עַד שֶׁנִּרְאֵית. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רֹב עֳבִי הַבָּשָׂר הַזֶּה אוֹ נִטַּל טְרֵפָה. וְכַמָּה שִׁעוּר הַקֶּרַע בְּאָרְכּוֹ אֹרֶךְ טֶפַח. וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה קְטַנָּה וְנִקְרַע רֹב אֹרֶךְ הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת הַכֶּרֶס אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּאֹרֶךְ הַקֶּרַע טֶפַח טְרֵפָה הוֹאִיל וְנִקְרַע רֻבָּהּ:
הלכה ו׳
נִקְדַּר הַבָּשָׂר הַזֶּה בְּעִגּוּל אוֹ בְּאֹרֶךְ אִם הָיָה יָתֵר מִכְּסֶלַע וְהוּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ שָׁלֹשׁ גַּרְעִינֵי תְּמָרָה זוֹ בְּצַד זוֹ בְּדֹחַק הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. שֶׁאִם יִמָּתַח קֶרַע זֶה יַעֲמֹד עַל טֶפַח:
הלכה ז׳
בְּהֵמָה שֶׁנִּפְשַׁט הָעוֹר שֶׁעָלֶיהָ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁנִּקְרַע בַּיָּד אוֹ בְּחלִי וְנִמְצָא בָּשָׂר בְּלֹא עוֹר הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְזוֹ הִיא שֶׁנִּקְרֵאת גְּלוּדָה. וְאִם נִשְׁאַר מִן הָעוֹר רֹחַב סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה וְרֹחַב סֶלַע עַל הַטַּבּוּר וְרֹחַב סֶלַע עַל רָאשֵׁי אֵיבָרֶיהָ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְאִם נִטַּל כְּרֹחַב סֶלַע מֵעַל כָּל פְּנֵי הַשִּׁדְרָה אוֹ מֵעַל הַטַּבּוּר אוֹ מֵעַל רָאשֵׁי אֵיבָרֶיהָ וּשְׁאָר כָּל הָעוֹר קַיָּם הֲרֵי זוֹ סָפֵק. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמַּתִּירִין אוֹתָהּ:
הלכה ח׳
נְפוּלָה כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּפְלָה הַבְּהֵמָה מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁגָּבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר וְנִתְרַסֵּק אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְכֵיצַד הוּא הָרִסּוּק. שֶׁיִּתְרוֹצֵץ הָאֵיבָר וְיֶחֱלֶה מֵחֲמַת הַנְּפִילָה עַד שֶׁתִּפָּסֵד צוּרָתוֹ וְתָאֳרוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקַּב וְלֹא נִסְדַּק וְלֹא נִשְׁבַּר הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְכֵן אִם הִכָּה אוֹתָהּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּמַטֶּה וְרִצֵּץ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ טְרֵפָה. בְּאֵי זֶה אֵיבָרִים אָמְרוּ בְּאֵיבָרִים שֶׁבַּחֲלַל הַגּוּף:
הלכה ט׳
בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה מִן הַגַּג אִם הָלְכָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאִם עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה חוֹשְׁשִׁין לָהּ. קָפְצָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. הִנִּיחָהּ לְמַעְלָה וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נָפְלָה:
הלכה י׳
זְכָרִים הַמְנַגְּחִין זֶה אֶת זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן. נָפְלוּ לָאָרֶץ חוֹשְׁשִׁין לָהֶן. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה מְגָרֶרֶת רַגְלֶיהָ אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִתְרַסְּקוּ אֵיבָרֶיהָ אוֹ שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט שֶׁל שִׁדְרָה:
הלכה י״א
גַּנָּבִים שֶׁגּוֹנְבִין הַטְּלָאִים וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָן לַאֲחוֹרֵי הַדִּיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן מִשּׁוּם רִסּוּק אֵיבָרִים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַשְׁלִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בְּכַוָּנָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּבְּרוּ. וְאִם הֶחֱזִירוּם וְהִשְׁלִיכוּם לַדִּיר מֵחֲמַת יִרְאָה חוֹשְׁשִׁין לָהֶן. מֵחֲמַת תְּשׁוּבָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַחֲזִירָם שְׁלֵמִים וְיִזָּהֲרוּ בְּהַשְׁלָכָתָן:
הלכה י״ב
שׁוֹר שֶׁהִרְבִּיצוּהוּ לִשְׁחִיטָה אַף עַל פִּי שֶׁנָּפַל נְפִילָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹל בְּעֵת שֶׁמַּפִּילִין אוֹתוֹ אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵץ צִפָּרְנָיו וּמִתְחַזֵּק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרֶץ:
הלכה י״ג
הִכָּה הַבְּהֵמָה עַל רֹאשָׁהּ וְהָלְכָה לָהּ הַמַּכָּה כְּלַפֵּי זְנָבָהּ אוֹ עַל זְנָבָהּ וְהָלְכָה לָהּ כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ וַאֲפִלּוּ הִכָּה אוֹתָהּ בַּמַּטֶּה עַל כָּל הַשִּׁדְרָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאִם יֵשׁ בַּמַּטֶּה חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאִם הִגִּיעַ רֹאשׁ הַמַּטֶּה לְמִקְצָת הַשִּׁדְרָה חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְכֵן אִם הִכָּה לְרֹחַב הַשִּׁדְרָה חוֹשְׁשִׁין לָהּ:
הלכה י״ד
עוֹף שֶׁנֶּחְבַּט עַל דָּבָר קָשֶׁה כְּגוֹן כְּרִי שֶׁל חִטִּים אוֹ קֻפָּה שֶׁל שְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חוֹשְׁשִׁין לְרִסּוּק אֵיבָרִים. וְאִם נֶחְבַּט עַל דָּבָר רַךְ כְּגוֹן כְּסוּת כְּפוּלָה וְהַתֶּבֶן וְהָאֵפֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ:
הלכה ט״ו
נִדְבְּקוּ כְּנָפָיו בְּדֶבֶק בִּשְׁעַת צִידָה וְנִתְחַבֵּט. אִם בְּכָנָף אַחַת נֶאֱחַז אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְאִם נֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי כְּנָפָיו וְנִתְחַבֵּט בְּגוּפוֹ חוֹשְׁשִׁין לוֹ:
הלכה ט״ז
נֶחְבַּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם אִם שָׁט מְלֹא קוֹמָתוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה לְעֵמַּת הַמַּיִם אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. אֲבָל אִם שָׁט מִמַּעְלָה לְמַטָּה עִם הִלּוּךְ הַמַּיִם חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא הַמַּיִם הֵם הַמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ. וְאִם קָדַם לְתֶבֶן אוֹ קַשׁ שֶׁמְּהַלְּכִין עַל גַּבֵּי הַמַּיִם הֲרֵי זוֹ שָׁט מֵחֲמַת עַצְמוֹ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ:
הלכה י״ז
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מֻתָּר לִשְׁחֹט מִיָּד. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁמָּא נִתְרַסֵּק אֵיבָר. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ אִם שְׁחָטָהּ צָרִיךְ לִבְדֹּק כְּנֶגֶד כָּל הֶחָלָל כֻּלּוֹ מִקָּדְקֹד הָרֹאשׁ עַד הַיָּרֵךְ. אִם מָצָא בָּהּ טְרֵפָה מִן הַטְּרֵפוֹת שֶׁמָּנִינוּ אוֹ שֶׁנִּתְרַסֵּק אֵיבָר מִן הָאֵיבָרִים שֶׁבִּפְנִים וְנִפְסְדָה צוּרָתוֹ הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. אֲפִלּוּ נִתְרַסֵּק אֵיבָר מִן הָאֵיבָרִים שֶׁאִם נִטְּלוּ כְּשֵׁרָה כְּגוֹן טְחוֹל וּכְלָיוֹת הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה חוּץ מִבֵּית הָרֶחֶם שֶׁאִם נִתְרַסֵּק הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:
הלכה י״ח
וְהַסִּימָנִין אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה בְּכָאן שֶׁאֵין הַנְּפִילָה מְמַעֶכֶת אוֹתָן:
הלכה י״ט
נָפְלָה מִן הַגַּג וְלֹא עָמְדָה אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּשְׁהֵא מֵעֵת לְעֵת. וְאִם שָׁחַט בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וּכְשֶׁשּׁוֹחֵט אוֹתָהּ אַחַר מֵעֵת לְעֵת צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ׳
וְכֵן מִי שֶׁדָּרַס בְּרַגְלוֹ עַל הָעוֹף אוֹ שֶׁדְּרָסַתּוּ בְּהֵמָה אוֹ שֶׁטְּרָפוֹ לַכֹּתֶל וַהֲרֵי הוּא מְפַרְכֵּס מַשְׁהִין אוֹתוֹ מֵעֵת לְעֵת וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״א
סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ רֻבָּן טְרֵפָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת נְפִילָה. וְכֵן אִם נִתְקַפְּלוּ שֶׁהֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין לִשְׁחִיטָה. אֲבָל אִם נִתְפָּרֵק רֹב תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט מִן הַלֶּחִי הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁאֵין הַתַּרְבַּץ רָאוּי לִשְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה · הלכות שחיטה פרק ט׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות שחיטה פרק ט׳

א׳
חוט השדרה וכו'. שם (דף מ"ה:) חוט השדרה שנפסק ברובו ואמרו שם רוב עוביו:
ג׳
עד היכן חוט השדרה וכו'. שם עד היכן וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות עוד שם אמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה וכו' (עיין בכ"מ) ופירש שם רש"י ז"ל בשם גאון דפרשות הבשר שמפריש בין צלע לצלע מהג' צלעות קטנות אשר בסוף השדרה וכן הפרשות הצלעות הקטנות עצמן ויישב שם רש"י ז"ל בשמו כל אותו הפי' ולכאורה היה נראה שרבינו מפרש כך אבל א"א לומר כן שהרי קרא רבינו לעצמות דבוקין פרשות שכן כתב וג' פרשיות הן ואלו הן שלשה עצמות וכו' ולדברי הגאון הבשר המפריש נקרא פרשה והצלע נקרא בין הפרשות לכך נראה דרבינו מפרש כדברי הגאון האחר שהביא שם רש"י ז"ל והוא ז"ל הביא דבריו סתומים ואני אפרש שם לע"ד ונ"ל שזה הוא דעת רבינו. כתב שם ומפי גאון אחר שמעתי פרשה עצמה נשבר הצלע עצמו הרי שקורא פרשה לצלע עצמו והוא דעת רבינו אבל קשה איך יתיישב דברי הגמ' אליביה ונראה לפרשם כך עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות ר"ל בין העצמות הדבוקים האלה ואמרו שם עד אחת טרפה וכו' בעי רב הונא עד ולא עד בכלל ור"ל שעד העצם הראשון אבל ממנו ואילך והוא בכלל הוא בכלל הספק של איני יודע וכ"ת א"כ אמאי קאמר שמואל בין הפרשות עד הפרשות מיבעי ליה שר"ל עד העצם הראשונה י"ל דשמואל קאמר בין מפני שנסתפק לו אם העצם הראשון והשני בכלל ולכך קאמר בין ולא אמר עד הפרשות כלומר בין הפרשות הוא והספק נפל בהם מי הוא אבל ודאי שביניהם הוא או דילמא עד ועד בכלל והחוט שכנגד העצם הראשון ודאי טרפה ולכך קאמר בין הפרשיות שי"ל בין העצמות כלומר בין עצם ראשון לשני שהראשון בכלל האיסור בעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו ר"ל תחלת העצם הראשון מהו הוי כעצם עצמו וכשרה א"ד בתחלת העצם טרפה בעי ר' ירמיה את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו ר"ל אם ת"ל שהחוט שכנגד עצם הראשון אם נשבר טרפה נשבר העצם הראשון עצמו מהו מי אמרינן הוי כנפסק החוט וטרפה או דילמא לא ת"ש הפרשה תידון כבשר כלומר שאם נשברה הפרשה כשרה מאי לאו אם נשברה הפרשה אפי' ראשונה ושניה דהפרשה כולל קאמר ותירץ לא שלישית כלומר הפרשה שלישית דוקא אבל הראשונה אפשר דטרפה ורבינו פוסק דעד ולא עד בכלל כרב פפא דאמר הכי ולפיכך אם נשברו הפרשות שהם הצלעות עצמן מותרות והחוט עצמו כשר כנגד הפרשות ראשונה ושניה הוא בכלל איני יודע וכיון שהחוט בכלל איני יודע ודאי דהפרשות עצמן נחתינן דרגא והן מותרות לגמרי ופשטא דברייתא דהפרשה תידון כבשר מסייע לרב פפא דמשמע כל הפרשות ולכך פסק רבינו הכי. ואין להקשות דהיה לו לפסוק לחומרא דכבר ביארנו דכיון דדומה במקצת לדרבנן היכא דיש סברא לצד קולא או שום ראיה פוסק לקולא ולכך לא הזכיר רבינו ז"ל איסור בשבירת הצלעות כלל. אבל אכתי קשיא לי בדברי רבינו דמדכתב למעלה חוט השדרה שנפסק העור החופה טרפה וכתב אח"כ שחוט השדרה עד סוף פרשה שניה משמע דעד שם היא ודאי טריפה ואינו כן דאפי' אם היינו אומרים דרבינו פוסק עד ועד בכלל מ"מ הפרשה שניה הוא איני יודע ומספק אנו אוסרים אותה כ"ש שרבינו פוסק עד ולא עד בכלל כדפרישית אלא נראה לומר שכיון שכל חוט השדרה ודאי טרפה אע"ג דבאלו שתי הפרשות ספק לא חש רבינו לחלק בהזכירו חוט השדרה עד היכן הוא ורצה לתת השיעור בלשון סתמי:
ד׳
וחוט השדרה בעוף וכו'. שם (דף מ"ו) גירסת הרא"ש היא ריש לקיש אמר למטה מן האגפיים ור' ינאי אמר עד בין אגפיים וכך היא גירסת רבינו ופסק כר' ינאי דרביה דר' יוחנן הוא והלכתא כותיה לגביה דר' יוחנן כ"ש לגבי דר"ל וגירסתנו בגמ' היא מתחלפת:
ה׳
קרועה כיצד וכו'. שם (דף נ':) אמרי במערבא משמיה דר"י בר חנינא כל הכרס כולו וכו' (עיין בכ"מ) ופסק רבינו כוותיה: ואם היתה בהמה קטנה וכו'. שם ר' יהודה אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה ולא פליגי רבנן עליה כלל והכי משמע בגמ':
ו׳
כדי שיכנס וכו'. שם וכמה יתר מסלע וכו' (עיין בכ"מ בד"ה נקדר וכו' עד ויש לתמוה וכו') ורבינו לא הזכיר בציפא כלל ואולי שהוא מפרש בציפא זו בצד זו בלא ציפא זו ע"ג זו: שאם ימתח קרע זה וכו'. שם אמרו שאם תמתח תעמוד על טפח ופירשו התוס' כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט ויהיה באורכו טפח ורש"י ז"ל פירש שיכנס העוגל לאורך או לרוחב כלומר כשתמשוך קרע זה וישקו שני שפתי הקרע יהיה טפח וזה נ"ל דעת רבינו שכתב שאם ימתח קרע זה וכו' ומשמע שהקרע עצמו נמתח:
ז׳
בהמה שנפשט העור שלה וכו'. שם (דף נ"ה:) ת"ש דפריש ר' נהוראי משמיה דשמואל וכו' (עיין בכ"מ) ורב אלפס ז"ל גורס רבי ינאי אמר עד מקום טיבורו ויש לתמוה על רבינו מה שתמה עליו הרא"ש ז"ל או היה לו לפסוק כר' ינאי משום דרביה דר' יוחנן הוא או כרב ור' יוחנן דאמרו כל העור מציל וכ"ת לא פסק כרב ור"י משום דהוו תלתא לגבייהו דבעי מקום מיוחד ופסק בכל הני תלתא לחומרא זה אי אפשר גבי גלודה דיש לפסוק לקולא כמו שאמר ויראה לי שמתירין אותה ומהטעם דפרישית למעלה. לכך נ"ל שרבינו מפרש דהנהו תלתא לא פליגי אלא כל אחד מוסיף על חבירו וראייתו מדבעי ר' ינאי ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכו' משמע דמדינא בעינן כולהו ובעי אם ניטל חד מינייהו מהו דאי אמרת דר' ינאי אתא לומר דתיבעי לרבה בר בר חנה דאמר ראשי פרקים ותיבעי למ"ד מקום טבורו למה לי הא כיון דבעי למאן דאמר ראשי פרקים ודאי דתיבעי נמי למ"ד מקום טיבורו אבל אם נאמר דתלתא בעינן וכל חד מוסיף אחבריה היא גופיה אשמעינן הבעיין דתלתא בעינן ולכך בעי אם ניטל ראשי פרקים או מקום טבורו מהו:
ח׳
נפולה כיצד וכו'. במשנה שם נפלה מן הגג וכו' ומדהזכירו שם בגמ' ריסוק איברים משמע ליה דרסוק ר"ל שנתרוצץ האבר מחמת הנפילה: באיזה איברים אמרו וכו'. רבינו מפרש שמה שאמרו בגמ' אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ר"ל דאם נתרסק בית הרחם הרי זו מותרת כמו שמבואר בהלכות ומכאן יצא לו דכל איברים שבחלל הגוף ואפי' האיברים שאם ניטלו כשרה ואם נתרסקו טרפה דהא בית הרחם מאיברים שאם ניטלו כשרה הוא ומדקאמר דוקא בית הרחם משמע דכל אחריני דכוותיה שאם ניטלו כשרה שנתרסקו שהם אסורים וכ"ש שאר איברים שבחלל הגוף שאפי' אם ניטלו טרפה ולכך כתב שבאיברים שבחלל הגוף טרפה אבל אין כן דעת הר"א ז"ל בהשגות אלא שלא אמרו שאם נתרסקו אסורים אלא גבי איברים שאם נשברו טרפה אבל איברים שאם נשברו כשרה או אם ניטלו כשרה יש לספק בהם אי הריסוק עדיף טפי לאסור משבירה או נטילה וכ"כ כאן בהשגות א"א אומר אני בכל אבר שאם נשבר בו תהיה טרפה. וגבי מה שכתב לקמן אפי' אם נתרסק וכו' כתב א"א זה ספק ע"כ. וה"ה גבי אבר שאם נשבר בו כשרה שהוא ספק:
ט׳
בהמה שנפלה וכו'. שם אמרו והלכתא היכא דנפלה מן הגג בדלא ידעה ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת ואם הלכה בדיקה נמי אינה צריכה ע"כ. וכתבו בתוספות דהא דלא קאמר הלכה כרבי יהודה בריסוק איברים משום דבעי לאשמועינן דדוקא עמדה למעוטי פשטה ידה לעמוד וננערה לעמוד ע"כ. וכן הוא דעת רבינו ולכך לא כתב אלא עמדה והלכה לבד: הניחה למעלה וכו'. שם הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום רסוק אברים:
י׳
זכרים המנגחים זה את זה וכו'. שם וכתבו התוס' אע"ג דמכרסא דתורא ועד ארעא ליכא אלא ד' טפחים מ"מ חיישינן הכא משום דנפל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה:
י״ב
שור שהרביצוהו וכו'. שם ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה על רב יצחק בר' שמואל בר מרתא שקיל משופרי שופרי ופירש"י קל גניחותיה שנשמע קול יללתו כשנפל אבל רבינו אמר שהנפילה מאחר שהיתה גדולה הוה לה קול וז"א אף על פי שנפל:
י״ג
הכה הבהמה וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה (על זנבה) והלכה כלפי ראשה כנגד כל השדרה כולה אין חוששין משום ריסוק אברים ורבינו נראה שגורס אפי' על כל השדרה כולה אין חוששין משום רסוק איברים אבל דעת רש"י ז"ל דלא גרסינן אפי' ודוקא בשהכה על המתנים ולא על הצלעות כשרה: ואם יש במטה חליות וכו'. שם: ואם הגיע וכו'. שם:
י״ד
עוף שנחבט וכו'. שם אמר עוף ומעפף לא חיישינן וכו' חיטי וכל דמינייהו חיישינן ואמרו שם כללא דמילתא כל מידי דמשריק אין בו משום ריסוק אברים לא משריק יש בו משום ריסוק איברים ע"כ. ויש להקשות על רבינו שלמה סתם ואמר שנחבט על דבר קשה ולמה לא הזכיר שאע"פ שיהיה דבר קשה כגון כיתנא דעביד ביטוני דאמרינן התם שהוא חבילות של פשתן דבהאי גיסא ובהאי גיסא לא חיישינן כלומר אם נפל על צדי החבילה מכאן ומכאן בהשמטה אע"פ שהוא דבר קשה לא חיישינן ולמה לא הזכיר כמו שהזכיר הרא"ש ז"ל מישריק או רך. וי"ל דכיון דכתב דנחבט לשון חבטה משמע דלא מישריק דאי מישריק לאו נחבט הוא ועי"ל דסובר דמישריק על דבר קשה כמו נחבט על דבר רך הוא כיון דמישריק וזהו שלא הזכירו בגמרא בכללא דמילתא אלא מישריק ולא רך משום דהכל דבר אחד וחד טעמא הוא:
ט״ו
נדבקו כנפיו וכו'. שם וכתב בשעת הצידה שכן המנהג שמשימים סם שקורין ביצק"ו לצוד עופות ושם אמרו דתרי גפי אסיר בחד גפא שרי:
ט״ז
נחבט על פני המים וכו'. שם מימרא דשמואל:
י״ז
חוץ מבית הרחם וכו'. שם מימרא דרב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ומפרש רבינו שאם נתרסק בית הרחם ה"ז מותרת ורש"י ז"ל פירש עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר אין חוששין שמא נדחק ונתרסקו איבריו ע"כ. ובאמת שכל הסייעות שהביאו שם הם מורים כפי' רש"י ז"ל שכפי פי' רבינו אי אפשר ליישב הסייעות כלל ולא ידענא מה אידון ביה והתימה מהר"א ז"ל שלא השיגו בזה וצ"ע:
י״ט
נפלה מן הגג וכו'. שם במשנה (דף נ"ז) דרסה וטרפה בכותל וכו' (עין בכסף משנה) ואמרו בגמ' אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה ע"כ. הרי מבואר דהיכא דלא עמדה תרתי בעינן שהייה ובדיקה:
כ״א
סימנים שנדלדלו וכו'. שם (דף מ"ד) אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מן הלחי כשר וכו' (עיין בכסף משנה עד וכתב הרשב"א וכו') ורבינו ז"ל נראה שמפרש בהפך דאיקפול איקפולי ר"ל מעט כאן ומעט כאן ואיפרק איפרוקי ר"ל שנפרק בנחת מעל הבשר לכך נראה שגירסתו בגמרא היא כך הא דאיקפל איקפולי הא דאידלדל אדלדולי וזו היא גירסת מקצת ספרים כמו שכתבו התוספות והקשו והאמר רבה בר בר חנא וכו' וגורס רבינו בתירוצא דרב שישא הכי אמר רב שישא הכא דאיפרק איפרוקי ע"כ, ופי' כך אקפל אקפולי קאמר שמואל תרבץ הושט ברובו ואדלדל אדלדולי קאמר כשר והקשו והאמר רבה דנדלדלו טרפה ותירצו דההוא דלדול דקאמר רבה טרפה שנפרד הקנה מן הושט זה מזה והך דלדול דכשרה הוא שנפרד בנחת התרבץ מן הלחי וכ"נ שהיא גירסת ההלכות וכמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל ומה שאמר וכן אם נתקפלו משמע דבנתקפלו ג"כ בעינן שיתקפלו רובן דכיון דהוא גורס כדפרישית ואוקי ההיא דשמואל תרבץ הושט ברובו דאיירי בדאיקפל איקפולי א"כ עלה קאמר רב במשהו והוא ז"ל פסק בריש פ' ששי וא"כ דאיקפול למה לי רובא לכך נ"ל לומר דוכן אם נתקפלו אינו ר"ל דבעינן בקיפול רובא אלא במשהו לבד אסור ולא קאמר וכן אלא לענין דמיון האיסור שכמו הדלדול אסור כך הקיפול אבל זה ברובא וזה במשהו ובנתפרק פסק כשמואל דלא פליג עליה רב כלל בהא:
נחלת הכלל · ToratEmet

מגיד משנה · הלכות שחיטה פרק ט׳

א׳
פסוקה כיצד וכו'. פשוט בפ' א"ט (דף מ"ה:) ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב ואמרינן בגמ' אין הלכה כר' יעקב ואמרינן כמה רובו ופשטינן ת"ש דאמר ניולי אמר רב הונא רובו שאמרו רוב עורו מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד: וכן אם נשברה השדרה וכו'. משום דבמתני' תנן נשברה השדרה ונפסק החוט שלה נראה דלא הויא טריפה עד שתשבר השדרה עם החוט שלה: או שנתמעך וכו'. פשוט שם בי רב אמרי נתמזמז כשר נתמסמס פסול ופירש נתמזמז נתנדנד וכן פירש בהלכות:
ב׳
הומרך המוח וכו'. פשוט שם אמר רבב"ח א"ר יהושע בן לוי נתמרך פסול נתמסמס פסול ופירשו שם המרכה והמססה כלשון רבינו: ואם אינו יכול וכו'. בעיא דרבי ירמיה ועלתה בתיקו:
ג׳
עד היכן חוט. בגמ' (מ"ה:) ואמרינן עד היכן חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשיות ואמרינן בתר הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע ואיכא תמן בעיות אחריני דבעי רב הונא עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. ובפירוש הבעיות יש פירושים שונים ולפי שלדעת רבינו אין מעלה ומוריד לידע פירושם דכולהו אסורים לדעתיה משום דלא איפשיטו ואין כשר לדעתו אלא מתחלת פרשה שלישית לא הארכתי לכתוב כל החילוקים כולם ומי יודע דדעת רבינו דפי פרשה שלישית היא נידונית כחוט השדרה. וזה שכתב שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית שנראה מיותר בדבריו שמאחר שכתב עד סוף פרשה שניה איני יודע שאין נשאר אחריה אלא פרשה שלישית אלא בא להודיענו שמא תאמר עד סוף פרשה שניה ופי פרשה שלישית כשרה הוסיף לבאר שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית לאפוקי פי פרשה שלישית. ודע שבפירוש הפרשיות עצמן נחלקו המפרשים. דעת רבינו שכתב ושלש פרשיות אלו וכו' דבוקות זו לזו למטה מחליות של שדרה זהו כפירוש הגאון שכתב רש"י בפירושיו אבל רש"י ז"ל פירש שהוא מקום ששם מתפצל ומתפשט פיצולים כנגד הירכים והפיצולים נקראים פרשיות על שם שפורשים לכאן ולכאן ולזה הסכימו התוס' והרא"ה אלא שרש"י פירש שהפיצולים מתפרדין לכאן ולכאן לימין ולשמאל וכשמתפרדין הם מתפרדין זה כנגד זה. ולדעת התוס' זה למטה מזה. ולפי שראיתי שאם באתי לכתוב כל הסוגיא לדעת כל אחד מהפירושים יאריך הענין כתבתי כאן הפירושים בקנצי מלין למי שירצה לעמוד עליהם במקומם:
ד׳
וחוט השדרה וכו'. מחלוקת דר' ינאי וריש לקיש. ודע שהגירסא האמתית בגמ' בעוף ר' ינאי אומר עד בין האגפים. והריא"ף הביא מחלוקת זה ולא פסק הלכה כמאן ונראה דלא הוצרך לפסוק משום דפשיטא ליה דכר' ינאי פסקינן משום דר' ינאי רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ריש לקיש ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועל זה סמך רבינו לפסוק כר' ינאי ואחרים כתבו דנסתפקו בדבר משום דבגמ' איתא ההוא עובדא דבן פזי דאייתו לקמיה עופא ובדק עד בין האגפים ושלח ליה נשיאה וקם ואזל ואמר התלמוד ולא ידענא אי משום דלא צריך למבדק טפי אי משום כבוד נשיאה ואם איתא דהלכה כר' ינאי נפשט מדר' ינאי. וזו אינה קושיא לי דהרי בכמה מקומות מצינו בתלמוד שאינו רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא ולא מדברי תנא ואמורא. ומיהו בדין עצמו נסתפקו המפרשים אי בעו למימר בין עד חיבור אגפיה לגוף או בעו למימר בין שכיבת אגפים על הגוף יש מי שפסק לחומרא והוא שר' ינאי דאמר עד עד ולא עד בכלל קאמר והוא התחלת המקום שהם מתחברים לגוף והרשב"א פסק לקולא עד מקום כלות חבורים לגוף:
ה׳
קרועה כיצד וכו'. בפ' א"ט (דף מ"ב) תנן הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ואמרינן בגמ' איזו היא כרס הפנימית אמר רבה בר רב הונא מפרעתא מאי מפרעתא היכא דפרעי טבחי במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימית ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. והריא"ף לא פסק הלכה כמאן אלא כתב איכא מ"ד הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מ"ד הלכה כר"י בר חנינא. ונחלקו המפרשים בפסק ההלכה בעל העיטור ור"י פסקו כרבה בר רב הונא ורש"י ובעלי התוס' ורבינו אפרים פסקו כריב"ח וכן נראה עיקר דהא רב אשי דאיהו בתראה ס"ל כותיה נמצא פסקן של דברים דלדעת בעל העיטור ור"י בכרס עצמו יש חילוק שאם ניקב הכרס הרואה את הקרע שקורעין הטבחים בשעת הפשטת העור שהוא כנגד מפרעתא נקיבתו במשהו והוא נקרא כרס פנימי ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה הוא כרס חיצון ולדעת רבינו כל הכרס נקרא כרס פנימי ובשר החופה את רוב הכרס נקרא כרס חיצון. ומה שכתב רבינו או שניטל לאו דוקא ניטל אלא אפילו נתמסמס הבשר כדי שהרופא גוררו מן החבורה טריפה: וכמה שיעור הקרע וכו'. פשוט שם במתני' ר' יהודה אומר הגדולה טפח ובקטנה ברובה ואמרינן בגמ' א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה רובה. ודע שדעת רבינו שלא בא ר' יהודה לחלוק על חכמים אלא לפרש דברי חכמים וכאידך מתני' דדרוסת הזאב דא"ר יהודה דרוסת ארי בגסה וא"ר בנימין בר יפת עלה בגמ' דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש ורבי בנימין מפרש מילתיה דרב יהודה:
ו׳
נקדר הבשר וכו'. פשוט שם אמר גניבא א"ר אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על הטפח ופירש שם התלמוד דכמה הוא יתיר על הסלע כלשון רבינו אלא שלא חשש לדקדק בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ששיעור מועט יש ביניהם:
ז׳
בהמה שנפשט וכו'. שנינו במשנה (דף נ"ד) הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין ואוקימנא בגמ' דחזר בו ר' מאיר וז"ש במסקנא לא עמד ר' מאיר במחלוקתו: ואם נשאר וכו'. גרסינן בגמ' (דף נ"ה) ואם נשתייר בו כסלע כשרה היכא אמר רב יהודה אמר שמואל על פני השדרה כולה ואוקימנא בגמ' דהכי קאמר ברוחב כסלע על פני השדרה כולה רבה בב"ח אמר ראשי פרקים ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי מקום טיבורו רב אמר כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ור' יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל. כבר נתברר מה שכתב הריא"ף בהלכות שהביא דעת בה"ג שירצה לפסוק כרב ודחה אותו והכריח שראוי לפסוק כשמואל והרא"ש דחה כל ראיות הריא"ף והכריח לפסוק כר' יוחנן כמו שהוא כתוב בארוכה במקומו אין צורך להאריך אלא לברר דעת רבינו שרצה הריא"ף לדחותו משום שהקשה דלא ימנע, אי גריס ר' ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ור' יוחנן א"כ יפסוק כר' ינאי, ואם לא גריס ר' ינאי א"כ נדחה הכל חוץ מרב ור' יוחנן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואני אומר שרבינו לא כן יחשוב ולבו לא כן ידמה אלא שודאי השקיפה דעתו על כל הדעות כולם ולא נעלם ממנו כלל מהכללים ולא גירסא אלא מפני שדבר זה ומחלוקת זה אינו תלוי בבקיאות ולא במשנה ולא בברייתא אלא חלקו בחכמת הטבע שאין ספק שהעור הוא מהדברים ההכרחיים לבעלי חיים וכשנפשט כולו א"א לבע"ח להתקיים אבל היה מקובל בידם כפי חכמת הטבע שאם ישאר כסלע במקום אחד שמשם יעלה העור ארוכה ויחזור להתפשט מעט מעט עד שיתכסה כולה ובעוד אותו המעט שם אע"פ שלא נתכסית יכולה לחיות דחשבינן ליה לאותו סלע כגזע וכשרש האילן שחיות כל האילן תלוי בו ולפי שלא בא בפירוש אותו הסלע באיזה מקום ישאר עד שאפשר שתעלה משם ארוכה נחלקו בו האמוראים כל אחד גזר כפי חכמתו וידיעתו בטבע שסובר שצריך שישאר באותו המקום המיוחד כפי בקיאותו בטבע נמצא עתה שכל מחלקותם תלויה בטבע ולפי זה כל עוד שלא ביררו בתלמוד הלכה כמי ראה רבינו לחוש לחומרות כולם שמא אחד מהם בקי מחברו בחכמת הטבע ונמצאו דבריו אמיתים או שמא הטבע מסכים לכולם וכל עוד שספק זה אינו תלוי בסברא ולא בדיוק ממשנה וברייתא אלא בחכמת ידיעת הטבע על מכונתה ראוי לחוש לכולם ואין ראוי לבקש כללים כי הכלל לא נאמר אלא למה שתלוי בסברא או בבקיאות אבל זה שראוי לתלותו בחכמת הטבע ולא הוברר בתלמוד ראוי לחוש לכולם. זהו שנ"ל בדעת רבינו ועוד משום דר' ינאי בר ישמעאל בעי אליבא דידהו תלתא משמע דדכוותייהו סבירא ליה: ואם ניטל וכו'. בעיא דר' ינאי בר ישמעאל ועלתה בתיקו ופסקו רוב המפרשים לחומרא משום דכל תיקו דאיסורא לחומרא ורבינו פסק לקולא ותמה עליו הרשב"א ורבינו יונה הכריח דברי רבינו מדחזינן דרב ור' יוחנן מכשרי אפילו שנשאר בכסלע בלבד באיזה מקום שישאר ואע"פ שנדחו דבריהם דוקא במה שנחלקו בפירוש וגם שמואל ור' ינאי ורבה מ"מ במה שנסתפק לדעתם כיון שפשוט היה ההיתר לדעת רב ור' יוחנן ראוי לפסוק כמותם עכ"ל ז"ל וטעם נכון וברור הוא. ודע שאפילו לדעת האוסרים דדוקא כעין הבעיא שנשאלה בתלמוד והוא כשניטל מקום טיבורו ומקום ראשי פרקים וניטל העור של השדרה שר"ל שניטל לגמרי מכל אחד מהמקומות הללו אבל אם ניטל העור של קצת השדרה או מעל מקצת ראשי פרקים וכל העור קיים שהיא מותרת דלא בעינן שישתייר רוחב סלע על פני כל השדרה וכן על ראשי פרקים ומקום טיבורו אלא היכא דניטל כל העור כולו שאין שם עור אחר שיציל זולת זה אבל בשיעור אחר מצטרף להציל כגון זה שכל שאר עור הגוף קיים. וכתבו הגאונים דדוקא בבהמה אנו אומרים זה אבל בעוף אפילו נמרטו אגפיו הגסים או אפילו הנוצה הגסה כשרה ולא אמרינן גלודה אלא בבהמה דוקא דהתם לא נשאר עור שיגן עליה אבל הכא אע"ג שניטלה הנוצה עורה קיים ומגין עליה ואע"ג דכחשא אינה מתה מפני זה וכשרה:
ח׳
נפולה כיצד וכו'. תנן במתני' (דף מ"ב) נפלה מן הגג ואסקינן בבבא קמא פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נ':) דאין חיבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מאריה וטרפיה רב נחמן ואקשינן אלמא קסבר ר״נ יש חיבוט פחות מעשרה טפחים אותביה רבא לר״נ תנן היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ״ט לאו משום דלית ביה חבטה ומשני לא משום דלית בה הבלא ושקלינן וטרינן ביה התם ואסקינן אלא לעולם אין חבט פחות מעשרה טפחים והיינו טעמיה דרב נחמן קסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט מעשרה מחבט: באיזה איברים אמרו וכו'. פשוט שם (חולין נ"א:) אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא צריכה בדיקה כנגד החלל כולו:
ט׳
בהמה שנפלה מן הגג וכו'. שם (דף נ"א:) א"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה ופסק רבינו כרב יהודה וכן פסק הריא"ף ודחו דברי רב חייא בר אשי אע"ג דמחמיר משום דאיתא בפ' התערובות אמר ריש לקיש עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כולהו כריש לקיש לא אמרו עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה הוא דפליגי עליה דריש לקיש התם וקי"ל כוותייהו דרבים נינהו ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן ור"י רביה דריש לקיש הלכך ליתא לדריש לקיש ובגמ' גרסינן (אמר רב הונא בר ר' יהודה אמר רב ששת) אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב עקרה יד לעמוד אע"פ שלא עמדה עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה ורבינו והריא"ף לא כתבו דין זה משמע דס"ל דעמדה עמדה ממש הלכה הלכה ממש וטעם דבריהם משום דסמכו על הלשון הכתוב במקצת נוסחאות והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה וזה ודאי כרב יהודה אתיא דהא לא סיימו בה ננערה לעמוד ועקרה רגל. ויש מי שדחה ראיה זו משום שלשון זה אינו מעיקר הגמ' אלא מפוסקי הלכות שפסקו כן במקצת מקומות אבל יש להוכיח דעת רבינו מעובדא דאימרתא דבי רב חביבא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה היתה מהלכת ועוקרת יד ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה אבל הכא שיש לחוש לא וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכת כדרכה אע"פ שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה אי נמי עוקרת רגל להלוך מאי ראיה היא שלא תאסר אם תבדק וא"א לומר דההיא אימרתא נפולה היתה ואפילו הכי כיון דהות מהלכא כלל לא חששו לה דא"כ היכי מסיימי דחוט השדרה לא שכיח: קפצה מחמת עצמה וכו'. פשוט שם מההוא עובדא דההוא גדיא דהוה ליה לרבינא ומסיימי ביה משום דאמדה נפשה וכל שקופצת אומדת עצמה היא: הניחה למעלה וכו'. פשוט שם אמר רב הונא אמר רב הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה משום ריסוק אברים וזהו טעם הדבר אע"ג דבנפולה חיישינן שאני התם שאנחנו יודעין שנפלה שלא כרצונה והכא מיירי בהפילה היא עצמה ומשום הכי אין חוששין משום דאמדה נפשה. והוי יודע דאי מספקא לן אי נפלה שלא לרצונה או הפילה עצמה דמסתמא מכשרינן לה ואמרינן דהפילה עצמה דיותר מצוי הוא נפילה לדעת מנפילה שלא מדעת ואת"ל נפלה שלא מדעת ספק נתרסקו אבריה ספק לא נתרסקו ולפי זה בין עמדה בין לא עמדה אינה צריכה בדיקה ולא שהייה מעת לעת:
י׳
זכרים המנגחים וכו'. פשוט שם אמר רב הונא זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין משום רסוק אברים אע"ג דמדוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקט להו אם נפול לארעא ודאי חיישינן וכתבו רבותינו בעלי התוס' שאע"פ שאין בגובה האויר עשרה טפחים דהא דבעינן עשרה טפחים דוקא כשנפלה היא מעצמה אבל כשאחרים מפילים אותה יש לחוש משום ריסוק אברים מפני שכח מפלתה מרסקתה אא"כ הרגיש הנופל שמפילין אותו כמו שנכתוב בס"ד: וכן בהמה שהיתה וכו'. פשוט שם מההיא אימרתא דהוה בי רב חביבא וכו'. ופסיק תלמודא הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח וכבר כתבנו למעלה דלא עסקינן בנפולה וכן היא דעת רבינו אבל בה"ג גורס בהאי עובדא ההיא אימרתא דנפלה מאגרא ומסיים בה ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח ולא נתחוורה גירסא זו בעיני רוב המורים:
י״א
גנבים שגונבים וכו'. פשוט שם אמר רב מנשי הני דכרי דגנבי גנבי וסיום המימרא כדברי רבינו:
י״ב
שור שהרביצוהו וכו'. פשוט שם אמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים וכו' וסיום המימרא כלשון רבינו וכתב הרשב"א ז"ל אע"פ שגבוה עשרה טפחים ואע"פ שאחרים מפילים אותו בכח וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דמימד אמיד נפשיה ונעיץ צפרניה לקרקע כשמגיע לארץ וגרסינן בירושלמי אינו דומה נופל בדעת לנופל שלא מדעת:
י״ג
הכה הבהמה על ראשה וכו'. פשוט שם אמר רב יהודה אמר רב הכה על ראשה וכו'. וכל חלוקי רבינו מבוארים שם במימרא:
י״ד
עוף שנחבט וכו'. פשוט שם גלימא מתיח חיישינן וכל חילוקי רבינו פשוטים שם ולא חש רבינו להצריך לפרט כל החילוקים שנאמרו שם אלא עשה סוגים אשר תחתיהם יפלו כל מה שנזכר שם כי באמרו וכיוצא בהם כלל הכל:
ט״ו
נדבקו וכו'. פשוט שם דבק רב אשי אסר אמימר שרי ופסק התלמוד והלכתא בתרי גפי אסיר בחד גפא שרי:
ט״ז
נחבט על פני המים וכו'. פשוט שם אמר שמואל עוף ששט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו ושאר החילוקים פשוטים שם כלשון רבינו אלא שיש לתמוה כי בתלמוד נתן חילוק אחר והוא ואי מיא קיימי לית לן בה כלומר אם המים נחים ואינם זוחלים כגון אגמים וכיוצא בהם אפילו מלמעלה למטה שפיר דמי ובזה החילוק אין חולק והריא"ף כתבו לפסק הלכה ורבינו השמיטו ונראה שרמזו בדבריו אבל אם שט מלמעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו שמא המים הם המוליכין אותו נראה מכלל דבריו דחשש זה אינו אלא משום דחיישינן שמא המים מוליכין אותו הא במקום שאין לחוש לזה כגון שהם נחים אפי' מלמעלה למטה אין חוששין לו:
י״ז
כל מקום שאמרנו וכו'. דברי רבינו פשוטים בכמה מקומות באותה סוגיא אבל יש מי שחולק בקצת דבריו לענין מה שאמר אין חוששין לה כ"ע לא פליגי דאין חוששין לה כלל כמו שכתב רבינו. ובמה שכתב וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריכה בדיקה, יש מי שכתב דתרתי בעיא שהייה מעת לעת ובדיקה כעין נופלת ודאית ואין נראין דבריו דודאי רבינו דייק לישנא דחוששין וחוששין ודאי חששא בעלמא משמע ודי שנחמיר עליה להצריכה בדיקה אבל שהייה ודאי לא דאי לא תימא הכי מאי בין נפולה ודאית לספק נפולה אלא ודאי דנפולה ודאית בעינן למבדקה ושהייה וספק נפולה בבדיקה לחוד סגי כמו שכתב רבינו ז"ל: ובודק כנגד וכו'. פשוט כמו שכתבנו למעלה. וא"ת כבר כתב רבינו דין זה למעלה י"ל שבא להשמיענו שצריך ג"כ לבדוק מקום המוח שאילו ממה שכתב למעלה באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף אין מקום המוח בכלל ועתה בא להשמיענו שגם מקום המוח צריך בדיקה וזה שלא כדברי האומרים דאין מקום המוח צריך בדיקה כי יש עצם קשה ואין לחוש שמא יתרסק ונסתייעו משום דחזינן גבי דרוסה שפירשו מכפא דמוחא עד אטמא דאלמא כשחששו למוח בפירוש אמרוה ובכאן שלא הזכירוהו נראה דבנפולה לא חששו למוח וזו אינה ראיה דרבינו ודאי משם למדה ותדע דהרי לא הוציאו בתלמוד אלא סימנים ובית הרחם לפי פירוש רבינו ואילו היה מוח בכלל אברים שאין בהם ריסוק היה מן הדין להוציאו התלמוד בפירוש אלא ודאי דכמו דבדרוסת המוח בכלל בדיקה גם לענין בדיקת נפולה מוח בכלל וילמוד סתום מן המפורש: אפילו נתרסק אבר וכו'. הראב"ד ז"ל נסתפק בדבר וכתב על הטחול ועל הכליות הרי הם ספק. ונראה דאין כאן מקום להסתפק מהטעם שכתבנו למעלה דלא הוציאו בתלמוד אלא בית הרחם וסימנים מכלל דטחול וכליות ישנן בכלל חלל: חוץ מבית הרחם וכו'. מימרא דרב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ולפי דעת רבינו פירוש הדבר על בית הרחם ממש שאם נפלה הבהמה אין חוששין לבית הרחם ומדכתב גבי בית הרחם שאם נתרסקה הרי זו מותרת וגבי סימנים אינם צריכים בדיקה משמע שבית הרחם אפילו נתרסקה ממש אין חוששין לה כלל אבל סימנים בדיקה הוא דאינם צריכים אבל אם ראינו שנתרסקו ודאי חוששין להם. ושאר המפרשים פירשו מימרא דרב נחמן בנולד עצמו כגון בהמה שהיתה מקשה לילד ויצא ולדה בקושי אין חוששין שמא מחמת אותו דוחק נתרסקו אבריו וצריך להמתין לו מעת לעת אלא מותר לאלתר ואף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו יכול לעמוד והוא שמוחזק שכלו לו חדשיו. ואיברא שהשתדלתי להעמיד פירוש רבינו על סוגית הגמ' ולא יכולתי משום דבגמ' מייתי סייעתא לרב נחמן מההיא ברייתא דתניא תינוק בן יום אחד מיומא וכו' ופשיטא דההיא סוגיא לא רהטא כלל אליביה דרבינו אלא כפירוש שאר המפרשים אלא שראיתי לרמ"ך ז"ל שפירש שמה שכתב רבינו חוץ מבית הרחם לא מדברי רב נחמן למדה וצריכין דבריו ישוב. ואם יש לי שבדברי רבינו (חסר מכאן):
י״ט
נפלה מן הגג וכו'. דברי רבינו מבוארים בכמה מקומות והם תוספת ביאור על מה שקדם. ודע שדעת רבינו שכל שנפלה ודאי ולא שהתה מעת לעת ולא עמדה ולא הלכה אם שחטה בתוך הזמן אפילו בבדיקה לא מתכשרא וראיה לזה מדאמרינן בגמרא עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה ודאי בעיא מכלל דכי לא עמדה אפילו בבדיקה לא מתכשרא וכי שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ומיהו דוקא בבדיקה. וא"ת שהייה זו למה שהרי אנו מכשירין אותה על ידי בדיקה בלא שהייה ויש לתרץ לפי שהריסוק אינו ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיהיה בו ריסוק והפסד תגלה רעתו מה שאין כן קודם שהייה:
כ׳
וכן מי שדרס וכו'. פשוט במשנה דא"ט בעוף (דף נ"ו) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואוקימנא בגמרא דבעיא בדיקה אחר שהייה דאיכא למיחש בהני תלתא משום ריסוק אברים ולפיכך לא מתכשרא אלא בבדיקה:
כ״א
סימנים שנדלדלו וכו'. מימרא דשמואל שם סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתוב בהלכות אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל ברובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אדלדל אדלדולי או איקפול איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. בשמועה זו רבו הפירושים ונתחלפו הדעות לפי חילוף הגרסאות ולפיכך אני צריך להרחיב ביאורן שמתוך כך תתבאר דעת רבינו. גירסת רש"י והא אמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו הא דאיקפול איקפולי הא דאיפרוק איפרוקי ולפי גרסתו כך הוא פירוש ההלכה שמה שאמר שמואל תרבץ הושט שניטל רובו כשרה דוקא כשהמיעוט ההוא מחובר במקום אחד וזה דאקפול אקפולי כל שנקלף רוב הסימן ממקום חיבורו בנחת ומיעוטו מחובר ואותו המיעוט המחובר הוא במקום אחד לא מפוזר ומפורד שמאחר שהוא במקום אחד הדר בריא אבל איפרוק איפרוקי שנפרק בכח רוב הסימן ממקום חיבורו כאן מעט וכאן מעט והמיעוט המחובר הוא מפוזר ומפורד שאינו במקום אחד לעולם לא הדרא בריא וטריפה ועל זה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה זהו פירוש רש"י כפי גרסתו והריא"ף ז"ל גריס אמר רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפרוק איפרוקי ודעתו לומר כפי גרסתו דרב שישא ביטל כל התירוצים שנאמרו קודם לכן וקיים שדברי שמואל שאמר תרבץ הושט שניטל ברובו כשר דאיפרוק איפרוקי וזהו ישוב ההלכה לפי גרסתו דדברי שמואל דהכשיר דוקא איפרוק איפרוקי שר"ל שנתפרק מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד אבל אדלדל אדלדולי שר"ל שנפרדו הסימנין זה מזה ברובן או איקפול איקפולי הושט בכח מן הלחי הרוב ממנו והמעט המחובר אינו במקום אחד אלא מעט כאן ומעט כאן טריפה וזהו דעת רבינו וגירסתו אלא שראיתי מי שפירש כדעת הריא"ף באיקפול איקפולי שנקלף רוב עובי תרבץ הושט סביבו דלא הדר בריא:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק ט׳

ה׳
אעפ"י שלא הגיע כו'. וס"ל דזהו מה שהוסיפו בטרפה של בסג"ר וא"ש מ"ש התוס' כאן דף מ"ג ע"א ד"ה הנך ועיין כאן ד' נ"ב ע"ב גבי הך דבעי ר"ע ע"ש: וכמה שיעור כו'. ע"ש בתוס' ועיין בתוספתא פ"ג דגדולה היא טפחיים ולקמן בתוס' דף נ"ד ע"ב ד"ה כסלע ועיין בהך דשבת ד' י"ז ע"א גבי מרדע שיש בו הקיפו טפח ובהך דסוטה דף מ"ו ע"א גבי עול דשיעור עול טפח ע"ש ועיין בכורות ד' ל"ח ע"א גבי נקב של עול ע"ש:
ח׳
נפולה כיצד כו'. עיין בכ"מ ועי' לקמן בהל' י"ב ועי' בהך דסוטה ד' מ"ח ע"א גבי נוקפים דלא חייש שם רק משום מום או משום שמא ניקב קרום של מוח ולא חייש משום חשש ריסוק אברים וע"כ משום דלא הוה י' טפחים, ועי' בירושלמי דסנהדרין פ"ו ה"ז ע"ש ומדברי הגמ' דסוטה משמע דאף אם אין הבהמה רואה שמפילים אותה אין בזה חשש ריסוק אברים:
י״א
גנבים כו' ואם כו'. משמע שמאמינים להם דהחזירו מחמת תשובה ועיין בהך דחגיגה דף כ"ו ע"א גבי הגנבים דאם עשו תשובה אח"כ נאמנים לומר שלא נגעו ע"ש ועיין במש"כ רבינו בהל' מטמו"מ פי"ב הי"ד ופ"י ה"ז ע"ש וכ"כ בזה:
י״ז
חוץ מבית הרחם כו'. עיין בכ"מ. ועיין בה"ג בהל' ביצים דמשמע שם דצריכה בדיקה היכא דמחיוה אבית מרבעתא דביצה ע"ש ודברי הגמ' דכאן צריך לפרש לשיטת רבינו דלא נימא דמחמת שהולד דחק את הרחם הוה כמו ריסוק אברים ומהניא גם לולד ועיין ב"ק ד' מ"ט ע"א שיכנה כנגד בית הריון ע"ש ועיין ביצה ד' ו' ע"א גבי עגל שנולד מן הטרפה וה"נ רוצה לומר כאן: כגון טחול וכליות כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה דרבינו ס"ל דנפולה הוה טרפה בעצם אם ראינו שהנפילה בה איזה דבר אך כל זה אם הוא ודאי נפולה אבל כל שהוא ספק אם נכנס בכלל נפילה אז א"צ מעל"ע ועיין תוס' ב"ק ד' נ' ע"ב ד"ה אם שהתה ותוס' כאן ד' נ"א ע"ב ד"ה עמדה וצ"ל דזה תליא בהך מחלוקת אם חוששין לספק דרוסה וא"ש בזה דברי רש"י שם ד"ה כגון שהפריס ועיין ביצה ד' ל"ד ע"א:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שחיטה פרק ט׳

ז׳
ה"ז ספק ויראה לי שמתירין אותה. בפירוש המשנה כתב רבינו שאוסרין אותה, ולישב דבריו כמוש"כ הכס"מ יעו"ש, תמוה, דעד כאן מקילין מספק רק היכי שיש ספק במציאות אם נטרף דאוקי אחזקה, אבל בספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה, כמו דחזינא לרבינו בהנך בעיות דבגמרא גבי שהיה דרסה דהוי ספיקא דדינא דפסק רק ספק נבילה ולא נבילה ודאית, כמו שפסק בלא בדק סימנים, וטעמו דבהא לא שייך לאוקמי אחזקה, אך יתכן לומר דהכא ספק הדין הוא ספק המציאות אם היא אינה יכולה לחיות, או היא כשירה ויכולה לחיות ומוקמינן אחזקה שיכולה לחיות ולא נתחדש בה חולי הממית אותה, אבל לפי מה שפסקו דאפילו חיה י"ב חודש מ"מ טריפה ודאית נשארה באיסורה, ומיעוט טריפות חיות, א"כ אין לנו לדון אם היא חיה רק אם נאסרה בכלל טריפת גלודה בכה"ג וכיו"ב ותו הוי ספיקא דדינא ולא שייך חזקה כלל, אמנם לעיל גבי כבד פסק לאיסור באיבעיות דגמרא עי"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ: ואפשר שטעם רבינו פה להתיר, מדפליגי רב ור' יוחנן אם עור בין הפרסות מציל, מוכחא דסברי דבכל מקום אם נשתייר בו כסלע מציל, וזה דחוק דפליגי על כולהו אמוראי, ועוד דחזינא דפסיקא ליה לתלמודא דבעי מקום מיוחד להך שיור כסלע, דקאמר אם נשתייר בו כסלע היכא, [אם לא דנדחוק דרב יהודה גופיה קאמר לה וזה דרך הש"ס כידוע ע' ריש פ' אלו מציאות] וכי פליגי ע"ז רב ור' יוחנן, לכן פירש דהכי קא אמרי היכי דנגלדה מקום השדרה ובי פרקי וכי"ב ונשתייר העור כולו קיים דכשירה, ונראה דכולו קיים לאו דוקא וה"ה רובו, וע"ז פליגי אם לא הוה רובו בלא עור בית הפרסות אם מועיל או לא, וזהו דרב סבר דבעור בית הפרסות מצטרף לרובא, ור"י סבר דאינו מצטרף, וכיון דרב ור"י סברי דבכה"ג כשירה פסק כוותייהו ודוק, ולפ"ז אפשר דפליגי להחמיר דאם נגלדה העור מבין הפרסות ובזה הוה חציה, דלרב דלא חשיב ליה לעור רק כבשר, אינו מצטרף גם להטריף, וכיון דסלקת הך גלודה של בין הפרסות תו הוה רובא בשאר עור, אבל לר' יוחנן לא נשאר רובא, אולי מחלק בין להטריף להכשיר, דלהטריף אינו מעלה ומוריד הך עור נגד שאר עור וכ"ז צ"ע. [ולפי שיטת הרשב"א יש לדחות בגוונא דחסר מקצת השדרה דאינו מציל ואינו מטריף ע"ש בחידושיו, ובכה"ג מצי מיירי רב ור"י ודוק]:
י״ט
נפלה מן הגג ולא עמדה כו' וכששוחט אותה אחר מע"ל צריכה בדיקה כמו שבארנו. הנה בעמדה ושהתה מעל"ע, אם שחטה אחר כך כתבו הפוסקים דאפ"ה צריכה בדיקה, ובנו של הש"ך בנקודת הכסף קבע מסמרות דדעת רבינו דבעמדה ושהתה מע"ל אינה צריכה בדיקה ומה דתני ולא עמדה קאי גם על סוף ההלכה, ובמחכ"ת מדברי רבינו נראה מפורש דבעמדה ושהתה מע"ל ג"כ צריכה בדיקה, ממש"כ בהלכות יו"ט פ"ב ה"ד, בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מע"ל והרי היא צריכה בדיקה, ואם בעמדה ושהתה מע"ל לא היתה צריכה בדיקה, ודאי רבינו הוי דייק בלישניה ולמיתני שהתה, ולא עמדה. אך נראה לי ראיה לזה מהך דפרק כל הזבחים שנתערבו, דתני טריפה שנתערבה ומוקי ר"ל בנפילה ואמר משום דסבר הלכה צריך בדיקה וקשה אמאי תני ירעו לימא דימתין מעת לעת, וע"כ דלמאן דאמר הלכה בעי בדיקה, גם אם שהתה מע"ל בעי בדיקה, ומכש"כ לדידן בעמדה, דבעמדה לחוד בעי בדיקה, גם אם נצטרף לזה ששהתה מע"ל ג"כ בעי בדיקה, ואין לדחות דהתם הוא משום דחייה כיון דאידחו מעל"ע מהקרבה תו אידחי לעולם, דפוק חזי לרבנן בתוספות פרק אלו טריפות (דף נ"א) ד"ה עמדה אינה צריכה מע"ל, שכתבו והשתא ע"כ עיקר שנויא לא הוי מעמדה צריכה מע"ל דאכתי ליבדקיה בהילוך, ועוד כיון דמע"ל סגי אמאי קתני ירעו עד שיסתאבו יעו"ש, ומאי מקשי הא טעמא משום בעלי חיים נדחין, וע"כ דהכי מקשו, דמשנתנו דזבחים סוברת דאף שחוטים אינן נדחים וכמו דאמר ר"א אם קרב הראש של אחד מהן כו' וכדמוקי לה הגמרא תמן כחנן המצרי, ועוד דריש לקיש מוקי בנפולה ואיהו סובר בירושלמי פ"ק דהוריות ה"ב הפריש חטאתו ונתחרש כו' לא נדחית חטאתו ופירש המפרש משום דסבר בע"ח אינן נדחין, ועוד דלפי פירוש ר"ת פ"ק דזבחים (דף י"ב) מסיק דהפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר לא הוי דיחוי דקרבן הוי חזי רק דע"י טעות היו סוברים דגברא לאו בר קרבן הוי ואחר כך איגלי דמעיקרא בטעות היה דקרבן מעליא הוי, בזה כו"ע סברי דלא הוה דיחוי, א"כ דכי שהתה מע"ל הרי איגלי דכשירה היתה מעיקרא ולאו טריפה א"כ לאו דיחוי הוה דדיחוי בטעות לא הוה דיחוי, וכיון שכן קמה ראייתי לדוכתה, דודאי לא עדיף עמדה לדידן מהלכה לריש לקיש, וכמו דהלכה לדידיה אף אם שהתה מע"ל ג"כ בעי בדיקה, כש"כ לדידן בעמדה דאם גם שהתה מע"ל בעי בדיקה, ופירוש התוספות פשוט, והשתא ע"כ עיקר שנויא לא הוה מעמדה צריכה מע"ל, דאם זה הוי עיקר התירוץ, אבל מה שצריכה בדיקה אחר שחיטה לא איכפת לן בקדשים, דאה"נ נבדוק בתר שחיטה, דאכתי ליבדקיה בהילוך, והא דתהא צריכה בדיקה אחרי ההילוך לא איכפת לן, ועוד דכיון דמע"ל סגי אמאי תני ירעו כו', ואי משום דלאחר מע"ל ג"כ צריכה בדיקה הא אמרת דלא איכפת לן ואה"נ נבדוק בתר שחיטה, אלא עיקר שנויא מהלכה צריכה בדיקה, ואין סברא דנבדוק קדשים בתר שחיטה וכדפרש"י בזבחים, ולמאי אמר עמדה צריכה מע"ל, לו יהא דאין צריכה מע"ל בדיקה מיהא בעי וזה לא ניתן לכתוב מפשיטותו, לולא שבנו של הש"ך לא דק בזה, והעיקר דאף אם עמדה מע"ל בעי בדיקה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שחיטה פרק ט׳

ג׳
עד היכן חוט השדרה תחלתו מבחוץ לפולין שבתחילת העורף עד סוף פרשה שניה שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה. נ"ב עיין במ"מ דסובר דפי פרשה אסור אבל לא ביאר לדעת הרמב"ם מהו פרשה עצמה ועיין לח"מ. ונראה דהרמב"ם מפרש דמספקא להו אם בין הפרשות היינו בין החוליות לפרשה א' ובין א' לב' ובין ב' לג' והיינו בהפסקים שבין כל א' וא' בין הפרשות היינו החוט שבתוך העצמות ומה שקורא לזה בין הפרשות היינו משום דהחוט מתארך והעצמות מונחים לרוחב מזה ומזה, ולכן מיבעי בתחילה פי פרשה מהו והיינו אם הפי' הוא באופן השני א"כ פי פרשה ודאי טרפה ואח"כ מיבעי לי' פרשה עצמה דאם הפי' כאופן הראשון וא"כ פרשה עצמה כשרה, ומיושב מה דבעי מקודם אי ולא עד בכלל דאז שני' מותרת ולכן בעי פי פרשה ואח"כ בעי אי ועד בכלל דאז שני' אינו יודע ובעי אם פרשה עצמה כן.
ה׳
קרועה כיצד בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס אם נקרע בשר זה טרפה. נ"ב צריך ביאור מה נ"מ בין קרועה לפסוקה, ונראה דפסוקה הוי גדר נקובה דגם חסר טריפה, אבל קרועה הוי בגדר נטולה לכן קרועה מתחלת ברייתה יהי' כשרה ועיין ביאור הגר"א בסי' מ"ח סק"ה.
כ״א
סימנים שנדלדלו רובן טרפה ואפילו שלא מחמת נפילה וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראוין לשחיטה, אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי הרי זו מותרת שאין התרבץ ראוי לשחיטה כמו שבארנו. נ"ב נראה בדעת הרמב"ם דעיקור סימנים הוי נמי טרפה וגם אינו ראוי לשחיטה ומש"כ שהרי היינו דכיון דאינו ראוי לשחיטה ובזה חמור מנדלדלו א"כ ע"כ דהוי נמי טרפה ולא קילא מנדלדלו, ועיין בפ"ג הל' י"ד מה שהביא הכ"מ בשם הרמב"ן ועיין בתבו"ש בסי' כ"ג שדחק בדעת הרמב"ם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שחיטה ט׳, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שחיטהכל הרמב״ם