הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק ח׳

ספר קדושה · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שחיטה · פרק ח׳
הלכה א׳
חֲסֵרָה כֵּיצַד. שְׁנֵי אֵיבָרִים הֵן שֶׁאִם חָסֵר מִמִּנְיָנָם טְרֵפָה. וְאֵלּוּ הֵן. הָרֵאָה וְהָרַגְלַיִם. וְחָמֵשׁ אֻנּוֹת יֵשׁ לָרֵאָה כְּשֶׁיִּתְלֶה אוֹתָהּ אָדָם בְּיָדוֹ וּפְנֵי רֵאָה כְּנֶגֶד פָּנָיו. שָׁלֹשׁ מִן הַיָּמִין. וּשְׁתַּיִם מִן הַשְּׂמֹאל. וּבְצַד יָמִין מִמֶּנָּה כְּמוֹ אֹזֶן קְטַנָּה וְאֵינָהּ בְּצַד הָאֻנּוֹת וְיֵשׁ לָהּ כְּמוֹ כִּיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהִיא בְּתוֹךְ הַכִּיס. וְאֹזֶן זוֹ קְטַנָּה הִיא הַנִּקְרָא וַרְדָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְוֶרֶד וְאֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן. לְפִיכָךְ אִם לֹא נִמְצֵאת הַוַּרְדָּא מֻתֶּרֶת. שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ יֵשׁ בְּהֵמוֹת תִּמָּצֵא בָּהֶם וְיֵשׁ בְּהֵמוֹת לֹא תִּמָּצֵא בָּהֶם. וְאִם נִמְצֵאת נְקוּבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַכִּיס שֶׁלָּהּ סוֹתֵם אֶת הַנֶּקֶב הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה:
הלכה ב׳
חָסֵר מִנְיַן הָאֻנּוֹת וְנִמְצֵאת אַחַת מִן הַשְּׂמֹאל אוֹ שְׁתַּיִם מִן הַיָּמִין טְרֵפָה. וְאִם נִמְצְאוּ שְׁתַּיִם בְּיָמִין וְזֹאת הַוַּרְדָּא הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:
הלכה ג׳
נִתְחַלְּפוּ הָאֻנּוֹת וְנִמְצְאוּ שָׁלֹשׁ מִן שְׂמֹאל וּשְׁתַּיִם מִן הַיָּמִין בְּלֹא וֶרֶד. אוֹ שֶׁהָיָה הַוֶּרֶד עִם הַשָּׁלֹשׁ בְּצַד שְׂמֹאל. הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה שֶׁהִיא חֲסֵרָה מִצַּד הַיָּמִין:
הלכה ד׳
נִתְוַסְּפוּ הָאֻנּוֹת בְּמִנְיָנָם אִם הָיְתָה הָאֹזֶן הַיְתֵרָה בְּצַד הָאֻנּוֹת אוֹ מִלִּפְנֵי הָרֵאָה שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַלֵּב מֻתֶּרֶת. וְאִם הָיְתָה עַל גַּבָּהּ שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַצְּלָעוֹת הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה שֶׁהַיָּתֵר כְּחָסֵר. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּמוֹ עָלֶה שֶׁל הֲדַס. אֲבָל פָּחוֹת מִזֶּה אֵינָהּ אֹזֶן וּמֻתֶּרֶת:
הלכה ה׳
אֹזֶן שֶׁנִּמְצֵאת דְּבוּקָה בַּחֲבֶרְתָּהּ הַסְּמוּכָה לָהּ מֻתֶּרֶת. וְאִם נִסְמְכוּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר כְּגוֹן שֶׁנִּסְמְכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁלִישִׁית טְרֵפָה:
הלכה ו׳
נִמְצְאוּ שְׁתֵּי הָאֻנּוֹת כְּאֻנָּה אַחַת וְאֵינָן נִרְאוֹת כִּשְׁתַּיִם דְּבוּקוֹת אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן כְּמוֹ עֲלֵה הַהֲדַס בֵּין בְּעִקָּרָן בֵּין בְּאֶמְצָעָן בֵּין בְּסוֹפָן כְּדֵי שֶׁיֻּכַּר שֶׁהֵן שְׁתַּיִם דְּבוּקוֹת מֻתֶּרֶת וְאִם לָאו הֲרֵי זוֹ חֲסֵרָה וּטְרֵפָה:
הלכה ז׳
נִמְצֵאת כֻּלָּהּ שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת וְאֵין לָהּ חִתּוּךְ אָזְנַיִם טְרֵפָה. וְכֵן אִם חָסֵר גּוּף הָרֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְּבָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁחָסֵר מִנְיַן הָאֻנּוֹת וּטְרֵפָה. לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא מִמֶּנָּה מָקוֹם יָבֵשׁ עַד שֶׁיִּפָּרֵךְ בְּצִפֹּרֶן הֲרֵי זוֹ כְּחָסֵר וּטְרֵפָה וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּל שֶׁהוּא:
הלכה ח׳
רֵאָה שֶׁנִּמְצֵאת נְפוּחָה כְּמוֹ עִקַּר חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל אוֹסְרִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק. שֶׁזּוֹ תּוֹסֶפֶת מְשֻׁנָּה בְּגוּפָהּ וְשֶׁמָּא הַתּוֹסֶפֶת בַּגּוּף כְּחִסָּרוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּמִנְיָן:
הלכה ט׳
הַבְּהֵמָה שֶׁפָּחֲדָה וְיָרְאָה עַד שֶׁצָּמְקָה הָרֵאָה שֶׁלָּהּ וְקָרְבָה לִהְיוֹת יְבֵשָׁה. אִם פָּחֲדָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּגוֹן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹל רַעַם אוֹ רָאֲתָה זִקִּים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתֶּרֶת. וְאִם פָּחֲדָה בִּידֵי אָדָם כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֶיהָ בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זוֹ כַּחֲסֵרָה וּטְרֵפָה:
הלכה י׳
כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. מוֹשִׁיבִין אֶת הָרֵאָה בְּמַיִם מֵעֵת לְעֵת. וְאִם הָיָה זְמַן הַקֹּר מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין וּבִכְלִי שֶׁאֵין הַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ וְנֹזְלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצֹּנּוּ בִּמְהֵרָה. וְאִם הָיָה זְמַן הַחֹם מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם צוֹנֵן בִּכְלִי שֶׁהַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ קָרִים. אִם חָזְרָה לִבְרִיָּתָהּ הֲרֵי זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם וּמֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא חָזְרָה בִּידֵי אָדָם הִיא וּטְרֵפָה:
הלכה י״א
בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֲסֵרָה רֶגֶל בִּתְחִלַּת בְּרִיָּתָהּ טְרֵפָה. וְכֵן אִם הָיְתָה יְתֵרָה רֶגֶל. שֶׁכָּל הַיָּתֵר כְּחָסֵר הוּא. אֲבָל אִם הָיוּ לָהּ שָׁלֹשׁ יָדַיִם אוֹ יָד אַחַת מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם נֶחְתַּךְ הַיָּד שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת. נֶחְתַּךְ הָרֶגֶל מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה טְרֵפָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה מֻתֶּרֶת. בְּאֵי זוֹ אַרְכֻּבָּה אָמְרוּ בְּאַרְכֻּבָּה שֶׁהוּא סוֹף הַיָּרֵךְ הַסָּמוּךְ לַגּוּף:
הלכה י״ב
נִשְׁבַּר הָעֶצֶם לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה אִם יָצָא כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ לַחוּץ הֲרֵי זֶה כְּמָה שֶׁנֶּחְתַּךְ וְנָפַל וּטְרֵפָה. וְאִם הָיָה הַבָּשָׂר אוֹ הָעוֹר חוֹפֶה רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ שֶׁל עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וַאֲפִלּוּ נָפַל מִקְצָת הָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר וְהָלַךְ לוֹ. וְגִידִים הָרַכִּים אֵינָן חֲשׁוּבִין כְּבָשָׂר:
הלכה י״ג
צֹמֶת הַגִּידִין הֵן בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה לְמַעְלָה מִן הֶעָקֵב בְּמָקוֹם שֶׁתּוֹלִין בּוֹ הַטַּבָּחִים הַבְּהֵמָה. וְהֵן שְׁלֹשָׁה גִּידִין לְבָנִים. אֶחָד עָבֶה וּשְׁנַיִם דַּקִּים. וּמִמָּקוֹם שֶׁיַּתְחִיל וְהֵן קָשִׁים וּלְבָנִים עַד שֶׁיָּסוּר הַלֹּבֶן מֵהֶן וְיַתְחִילוּ לְהִתְאַדֵּם וּלְהִתְרַכֵּךְ הוּא צֹמֶת הַגִּידִים. וְהוּא כְּאֹרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אֶצְבָּעוֹת בְּשׁוֹר:
הלכה י״ד
וּמִנְיַן גִּידִים אֵלּוּ בָּעוֹף שִׁשָּׁה עָשָׂר גִּידִין. תְּחִלָּתָן מִן הָעֶצֶם שֶׁל מַטָּה מֵאֶצְבַּע יְתֵרָה עַד סוֹף הָרֶגֶל שֶׁהוּא עָשׂוּי קַשְׂקַשִּׂים קַשְׂקַשִּׂים:
הלכה ט״ו
בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין טְרֵפָה. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר כֵּיצַד תַּחְתֹּךְ לְמַעְלָה מִצֹּמֶת הַגִּידִים וְהִיא מֻתֶּרֶת עַד שֶׁתַּחְתֹּךְ לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה הָעֶלְיוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאִם נֶחְתַּךְ לְמַטָּה מִצֹּמֶת הַגִּידִים אֲסוּרָה. שֶׁבִּטְרֵפוֹת תַּחְתֹּךְ מִכָּאן וְתִחְיֶה וּמִכָּאן וְתָמוּת. וְלֹא נֶאֶסְרָה בְּהֵמָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲתוּכַת רֶגֶל מִמָּקוֹם זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִין שֶׁחֲתִיכָתָן מִכְּלַל הַטְּרֵפוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ט״ז
נְטוּלָה כֵּיצַד. שְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים הֵן שֶׁאִם נִטְּלוּ טְרֵפָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין נֶקֶב וְלֹא דִּין חֶסְרוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. צֹמֶת הַגִּידִים. וְהַכָּבֵד. וּלְחִי הָעֶלְיוֹן:
הלכה י״ז
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתַּךְ רַגְלָהּ וְכֵן הָעוֹף בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים לֹא נַעֲשׂוּ טְרֵפָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִין. לְפִיכָךְ אִם נֶחְתְּכוּ הַגִּידִים לְבַדָּם וְהָרֶגֶל קַיֶּמֶת טְרֵפָה שֶׁהֲרֵי נִטְּלָה צֹמֶת הַגִּידִים:
הלכה י״ח
נֶחְתַּךְ בִּבְהֵמָה הָאֶחָד הֶעָבֶה לְבַדּוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהֲרֵי נִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. נֶחְתְּכוּ הַשְּׁנַיִם הַדַּקִּין מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הָאֶחָד הֶעָבֶה גְּדוֹל שְׁנֵיהֶן וַהֲרֵי לֹא נִטַּל כָּל הַצֹּמֶת אֶלָּא מִעוּטָהּ. נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶן טְרֵפָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁנֶּחְתְּכוּ כֻּלָּן אוֹ נִטְּלוּ כֻּלָּן:
הלכה י״ט
וּבָעוֹף אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל (כָּל) אֶחָד מִן הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר טְרֵפָה:
הלכה כ׳
וְעוֹף שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ אֲגַפָּיו מֻתָּר כִּבְהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ יָדֶיהָ:
הלכה כ״א
כָּבֵד שֶׁנִּטְּלָה כֻּלָּהּ טְרֵפָה. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה כְּזַיִת בְּמָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ וּכְזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. נִדַּלְדְּלָה הַכָּבֵד וַהֲרֵי הִיא מְעֹרָה בַּטַּרְפַּשׁ שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת. נִטַּל מִמֶּנָּה מָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ וּמְקוֹם הַמָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁאָר קַיָּם כְּמוֹ שֶׁהוּא טְרֵפָה:
הלכה כ״ב
נִשְׁאַר בָּהּ כְּזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה וּכְזַיִת בְּמָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל הָיָה מְפֻזָּר מְעַט בְּכָאן וּמְעַט בְּכָאן אוֹ שֶׁהָיָה מְרֻדָּד אוֹ שֶׁהָיָה אָרֹךְ כִּרְצוּעָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהִיא אֲסוּרָה:
הלכה כ״ג
לְחִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּטַּל טְרֵפָה. אֲבָל אִם נִטַּל הַתַּחְתּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּגְמַם עַד מְקוֹם הַסִּימָנִין וְלֹא נֶעֶקְרוּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:
הלכה כ״ד
כָּל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שֶׁאִם הָיָה חָסֵר טְרֵפָה כָּךְ אִם נִטַּל טְרֵפָה. אֲבָל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אִם נִטַּל טְרֵפָה אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת אֶלָּא אִם נֶחְתַּךְ אוֹתוֹ אֵיבָר. אֲבָל אִם נִבְרֵאת חֲסֵרָה אוֹתוֹ אֵיבָר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁאִם לֹא תֹּאמַר כֵּן נִמְצֵאת הַחֲסֵרָה וְהַנְּטוּלָה אַחַת. וְכָל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שֶׁאִם נִטַּל מֻתֶּרֶת קַל וָחֹמֶר אִם חָסֵר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ וְלֹא נִבְרָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת:
הלכה כ״ה
בְּהֵמָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ וְהוּא בֵּית הָרֶחֶם אוֹ שֶׁנִּטְּלוּ הַכְּלָיוֹת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם נִבְרֵאת בְּכוּלְיָא אַחַת אוֹ בְּשָׁלֹשׁ כְּלָיוֹת מֻתֶּרֶת. וְכֵן אִם נִקְּבָה הַכּוּלְיָא מֻתֶּרֶת:
הלכה כ״ו
אַף עַל פִּי שֶׁהַכּוּלְיָא שֶׁנִּטְּלָה אוֹ חֲסֵרָה מֻתֶּרֶת אִם נִמְצֵאת קְטַנָּה בְּיוֹתֵר. וְהַקְּטַנָּה בְּדָקָה עַד כְּפוֹל וּבְגַסָּה עַד כְּעֵנָב. טְרֵפָה. וְכֵן אִם לָקְתָה הַכּוּלְיָא וְהוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּשָׂרָהּ כִּבְשַׂר הַמֵּת שֶׁהִבְאִישׁ אַחַר יָמִים שֶׁאִם תֶּאֱחֹז בְּמִקְצָתוֹ יִתְמַסְמֵס וְיִפּל וְהִגִּיעַ חלִי זֶה עַד הַלָּבָן שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּלְיָא הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְכֵן אִם נִמְצֵאת בַּכּוּלְיָא לֵחָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סְרוּחָה אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ מַיִם עֲכוּרִין אוֹ סְרוּחִים הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. אֲבָל אִם נִמְצְאוּ בָּהּ מַיִם זַכִּים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

כסף משנה · הלכות שחיטה פרק ח׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות שחיטה פרק ח׳

א׳
חסירה כיצד וכו'. מנה רבינו בחסרה מה שחסר מקצת הדבר ולא כולו כלומר המנין אבל חסר כולו כמו חסרון כל המסס או בית הכוסות וכדומה זה אינו בכלל חסרה אלא בכלל ניקב שכבר אמר לנו כלל בפ' ו' שכל אבר שאמרו חכמים בו ואם ניקב וכו' כך אם ניטל וכו' בין שנברא חסר וכו' לכך לא מנה כאן אלא חסרון המנין לבדו: וחמש אונות וכו'. שם (דף מ"ז) מימרא דרבא ה' אוני אית לריאה וכו': כשיתלה אותה וכו' שלש מן הימין. ר"ל ימין דבהמה אבל כשהבהמה תלויה ברגליה שהקנה למטה הם לימין הטבח: לפיכך. כלומר כיון שאינה ממנין האונות לא הוי זה בכלל אי חסיר דטרפה לכך אם לא נמצא כשרה: שכך היא דרכה וכו'. שם כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו:
ב׳
חסר וכו'. שם חסיר או יתיר או חליף טרפה (עיין בכ"מ בד"ה חסרה וכו') וכתבו שם התוס' דהיכא דנמצאת ורדא בצד שמאל טרפה והא דממעט אגבה ולא ממעט לצד שמאל נקט גבה למעוטי אפילו ימין ע"כ. ורבינו סובר דמדלא חילק הכל בגואי בין ימין לשמאל משמע דבגואי בכל גוונא כשר דכל דמקמה כשר ואינו פסול אלא מגבה לבד כמו שאמור וכל אגבה אפילו כטרפא דאסא וכו' ועוד סובר הוא ז"ל שאין חילוק בין אונה לורדא כלל דה"ה לאונה שהיא גדולה אם נמצאת מקמה כשרה ומה שאמר לעיל אבל ביני ביני טרפה ר"ל מגבה והאי דקאמר וה"מ מגואי וכו' ביאר לנו ביני ביני דלעיל שפירשו כך אבל דעת התוספות דיש לחלק בין אונה וכו'. ומ"ש לעיל ביני ביני איירי באונה וכו' לכך בעינן דלהוי בדרא דאוני אבל הכא דהיא ורדא לא בעינן דרא דאוני:
ה׳
ואם נסמכו שלא על הסדר וכו'. שם (דף מ"ו:) תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה וכו' אבל כסדרן היינו רביתייהו ופירש רבינו כגון שנסמכה ראשונה לחבירתה כסדרן ולשלישית שלא כסדרן וכך פירש רש"י ז"ל אבל שאר מפרשים פירשו דבעינן שתהא סמוכה לחברתה מחתוך לחתוך אבל מחתוך לחדוד או לגב טרפה וכן אנו נוהגים: נסמכו שתי אונות וכו'. שם אי חסיר טריפה:
ז׳
נמצאת כולו שתי ערוגות וכו'. שם (דף מ"ז ע"ב) אמרו דשיעא דלית לה חיתוכי דאוני וק"ק למה הוצרך לכתוב רבינו דין זה כיון שכבר כתבו בשתי אונות נראות כאחת כ"ש בכל הריאה שאין בה חיתוך כלל ולקמן בפרק עשירי אבאר:
ח׳
ריאה שנמצאת וכו'. כבר ביארתיו למעלה ושמא התוספת בגוף הוי כחסרון כמו שאמרנו למעלה שכל היתר כחסר:
ט׳
הבהמה שפחדה וכו'. שם (דף נ"ה:) איזו היא חרותה וכו' (עיין בכ"מ) איבעיא להו רשב"א ארישא קאי ולקולא וכו' ואסיקו שם דלחומרא פליג ורבנן סברי דבין בידי שמים בין בידי כל הבריות כשרה ורבינו לא ביאר דעתו בדין בידי כל הבריות ונראה דכיון דהזכיר הבדיקה שאמרו בגמרא שהוא דמייתינן משכלי חיורי וכו' הא ודאי אי בידי כל הבריות לא הדרא ואפשר דמשום דרבינו הוא מסופק בענין הבדיקה אי בידי כל הבריות הדרא ופסק הגמ' כת"ק או לא הדרא ופסק הגמ' כר"ש לכך לא הזכיר אלא סתם ענין הבדיקה:
י״א
נחתך הרגל וכו'. משנה פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למטה כשרה וכו' ויש אוקימתות בגמ' ופסק רבינו כאוקימתא בתרא דעולא ורב פפא דמתני הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים ר״ל הארכובה העליונה ואם נחתך בעצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה וכן פסק הרא״ש בהאי אוקימתא ורש״י ז״ל פסק כאוקימתא קמא ודחה הר״א סברתו בפסקיו. וכל אלו הדינים עד אומרו ובעוף אפי' נחתך וכו' הכל מבואר שם:
י״ב
נשבר העצם וכו'. אם רוב הבשר קיים וכו' מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. וכתבו רבינו פ"ה מהלכות שחיטה: ואם היה הבשר או העור וכו'. פסק כעולא דאמר עור הרי הוא כבשר וכתב הרא"ש טעמו וסתר אותו. ורוב עוביו ורוב היקפו יש שני פירושים תוס' ורש"י ז"ל עי' שם:
י״ג
והן קשין ולבנים וכו'. שם הזכיר בגמ' ד' סימנים בליטי אשוני אלימי חוורי ורבינו כתב השנים מהם ולא חש להזכיר השנים האחרים דדי באלו ומה שאמר לבנים אפשר דפסק דלא כמר בר רב אשי דאמר התם כיון דזיגי אע"ג דלא חוורי וכו' כלומר דלבנים קצת סגי וטעמא כדכתבו התוס' ור"ח פסק דאית לן כוותיה בכולי גמרא בר ממיפך שבועה וחיורי וחיורי היינו הך דהכא ואפשר דפסק רבינו כמר בר רב אשי וכדעת רש"י ז"ל וז"ש אח"כ ויתחילו להתאדם דמשמע בכל זמן שהם לבנים קצת סגי:
י״ד
תחילתן מן העצם וכו'. הר"א ז"ל כתב בהשגות דצומת הגידים הוו בעוף במקום שהם בבהמה וכתב ואמת הוא שהם יורדים למטה וכו' כלומר אע"פ שהם יורדים ומתחזקים בארכובה משא"כ בבהמה מ"מ מהמקום אשר למעלה בארכובה הם חיים ומשם מפרנסים לגוף:
ט״ז
נטולה כיצד שלשה איברים וכו'. כתב רבינו אלו השלשה בכלל נטולה מפני שאין בהם דין נקב ולא דין חסרון וכל מה שיש בהן דין נקב בכלל נקובה הוי הכל, אם ניקב פסול ה"ה ניטל כמו שכתב רבינו למעלה. ומ"ש אע"פ שאין בהם דין נקב קשה דהא בכבד יש בו דין נקב במזרקים כמ"ש רבינו לעיל שהם במשהו ובשלמא בלחי ובצומת הגידין לא הוי במשהו וי"ל דמ"מ אין בו דין נקב דבשר שהוא במשהו כמו בריאה: נטולה כיצד וכו'. הר"א ז"ל בהשגות השיג שלא היה לו למנות נחתכו הגידין בכלל נטולה אלא בכלל פסוקה דמה דין חתוכה לפסוקה ולא היה לו למנות אלא ניטלו הגידין כלומר שניטלו כל צומת הגידין שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל מקומם עד למעלה וזה נקרא ניטל ועל זה אמרו במשנה ניטלו צומת הגידין אבל נחתכו לא הוי בכלל נטולה ע"כ. ורבינו בכאן הוא סבור ומנה כאן נחתך ומשם יוצא ניטל שכן כתב למטה אין צ"ל שנחתכו כולן או ניטלו כולן. ונראה דהר"א ז"ל אינו מכחיש הדין כלל דהיכא דנחתכו אע"פ שלא ניטלו טרפה דהא אמרו שם איפסיק אלימא הא איכא רוב מניין וכו' איפסיק קטיני וכו' משמע דאי איפסיק כולהו טרפה והיינו נחתך וא"כ קשה לדברי הר"א ז"ל למה אמרו במתני' וכן שניטלו לישמעינן רבותא דאפי' נחתך וע"ק לפי סברתו מה הקשה בגמ' עולא לרב יהודה דאמר ארכובה הנמכרת עם הראש אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין נימא דלמעלה קתני ארכובה וצומת הגידין וכיון דאיכא תרוייהו בנחתך לבד סגי אבל בצומת הגידין לחודייהו בעינן ניטל ובנחתך לא סגי וצ"ע:
י״ח
נחתך רובו של כל אחד מהן וכו'. שם פסק כלישנא בתרא דרב וצ"ל דהכי קאמר רוב של כל אחד מהחוטין שנטרף בהן ד"מ אם נפסק העב ונחתך רוב אחד מהקטיני או נפסקו הקטיני ונחתך רוב העב אבל אין לפרש שצריך שיפסקו רוב השלשה דהא בשנפסקו רוב הב' והוא הא' גדול והאחד קטן לא נשאר שם לא רוב מנין ולא רוב בנין וכן נראה שם מדברי הרא"ש ז"ל שמפרש כך עם היות שלשונו שם מגומגם וצ"ע:
כ״א
כבד שניטלה כולה וכו'. שם (דף מ"ו) אמרי' דבעינן כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה עוד שם בעי ר' ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודד מהו תיקו בעי מיניה רבי זריקא מרבי אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין מהו אמר ליה דלדול איני יודע מהו אי למ"ד במקום מרה הא איכא אי למ"ד במקום שהיא חיה הא איכא ע"כ. וכתב כאן רבינו שנראה לו שהיא אסורה. ויש לדקדק דכל ספק דאורייתא הוא לחומרא ולמה לו לומר כאן נראה לומר דאסורה ועוד קשה שראיתי בדברי רבינו שינוי בספקות אלו דגבי גלודה לקמן בפ' ט' גבי אם ניטל ברוחב סלע וכו' כתב נ"ל שמתירין אותה וגבי גלגולת שנחבס רוב גובהו ורוב היקפו בפ"י כתב ויראה לי שאוסרין אותה וגבי הומרך המוח ונשפך וכו' ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו כתב הרי זו ספק ולא בירר שם אם להיתר אם לאיסור והרא"ש ז"ל השיג על רבינו גבי גלודה שהיה לו לפסוק לחומרא ובספקות שפסק לחומרא גם כן קשה שלא היה צריך לפסוק כן דפשיטא הוא כדפרישית. ולבאר כל זה נ"ל שרבינו השריש לנו שרש אחד בריש הלכות אלו שכתב שם שמאחר שאין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה לפיכך יש להחמיר בספיקה ושאר שבעה מיני ספקות שהן הללמ"מ יש בהן מיני ספקות מותרין כלומר שיש קצתם שראוי להחמיר בהם וקצתם ראוי להקל בהן ונראה טעמו דבאלו השבעה אין ראוי להחמיר בהם כשל תורה ממש עד שנאמר שכל בעיא שנשארה בתיקו בגמרא דיינינן לה לחומרא כיון שאינם מפורשים בתורה כדרוסה וגם אין ראוי להקל בהם כשל דבריהם ולומר דכל ספק שיסתפק דיינינן לקולא כיון שהם הלכה למשה מסיני והם נכללים בתורה שהרי הטרפה האמורה בתורה היא נוטה למות ודבר הכתוב בהווה ולכך עשה רבינו כעין פשרה ביניהם ואמר כשהספק יש סברא לאחד מן הצדדים מן הבעיא לנטותו לחומרא דיינינן ליה לחומרא אע"ג דבגמ' נשארה בתיקו הבעיא מ"מ כיון דהוי במקצת דומה לשל תורה ויש סברא לנטות לחומרא דיינינן לחומרא וכשיש סברא לנטות לקולא אע"ג דהיא נשארה בתיקו דיינינן לה לקולא כיון דדומה במקצת לדרבנן שאינם מפורשים בתורה וכשאין שום צד לנטות לא לקולא ולא לחומרא לא ידע רבינו מה ידון ביה וכתב הרי זה ספק ולא בירר הדברים כלל. זהו כלל הענין ועתה אבאר הדברים על פרטן בפ' ז' גבי נמצאת כחריות של דקל שזה הוא ספק בגמרא כדפרישית לעיל כתב רבינו אוסרין אותה מספק וביאר טעמו שיש סברא לצד הא' לנטות לחומרא וזהו שכתב שזה קרוב למראה האיסור ובפ' ח' גבי ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל שגם זו ספק בגמרא כמו שביארתי למעלה כתב שם רבינו שאוסרין אותה מספק וביאר שם גם כן טעמו ואמר שזה תוספת משונה בגופה ושמא התוספת בגוף וכו' הרי שיש שם סברא לנטות לחומרא וכאן כתב ויראה לי שאוסרין וכו' אע"פ שלא מצא שום סברא לצד מן הצדדין כתב שיראה לו שאוסרין ונראה טעמו מפני דשם בעי ר' זריקא נדלדלה כבד והיא מעורה בטרפישין וכו' ומדאיבעיא ליה הא ולא איבעיא ליה היכא דניטל כל הכבד ולא נשאר כי אם כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה ואותו הכזית הוא מדולדל שהוא מתלקט דבעי ר' ירמיה משמע דפשיטא ליה ודאי דהתם אסור ולא איבעיא ליה בכאן אלא מפני שכל הכבד קיים והוא מדולדל ולכך כיון דפשיטא ליה לר' זריקא פסק רבינו לאיסורא דמתלקט וה"ה ברצועה ובמרודד דדמו להדדי קצת ובפ' ט' גבי חוט השדרה שאינו יכול לעמוד מפני כבדו לא מצא שם שום צד ושום ראיה לאחד מן הצדדין לכך כתב הרי זה ספק ולא ביאר כלל וכיון דנסתפק לו לכך לא מנה אותה בע' טרפיות אבל ההיא דנפוחה ועומדת כתבה בשבעים טרפיות אע"פ שהיא ספק כיון שנראה לו טעם לאסור וגבי גלודה כתב שיראה לו שמתירין אותה מפני שראה רב ור' יוחנן דאמרו שם דכל העור מציל בגלודה דהא הרא"ש ז"ל השיג עליו דהיה לו לפסוק דמותר וכיון שראה אלו רב ור' יוחנן שמקילים לכך הקל בספק אף ע"פ שלא מצא סברא לנטות לקולא ולכך כתב שמתירין אותה וגבי גלגולת בפ"י כתב שאוסרין אותה אע"פ שלא מצא סברא לחומרא מפני שאמרו גלגולת שנחבסה ברובה דמשמע דבחד רובא סגי ולא בעינן תרי רובי גם הכח הכולל משמע רובא שהוא אפי' רוב אחד ולכך כתב שאוסרין אותה. ובזה עלו דברי רבינו כהוגן ונתבאר מ"ש בפ"ה ושאר שבעה מיני ספיקות יש בהן ספיקות מותרין כמו שיתבאר כלומר הספיקות שיש בהן שום סברא או ראי' לנטותה לקולא: ניטל ממנה מקום שהיא תלויה וכו' ואע"פ שהשאר קיים טרפה. זה לא נתבאר בגמ' אבל ראיתי גבי גלודה שם (דף נ"ה) דבעי התם ניטל ראשי פרקים וכולו קיים וכו' ואסיק בתיקו ומשמע דהיכא דניטלו כולהו ראשי פרקים ומקום טיבורו ורוחב סלע על פני כל השדרה דפשיטא דטרפה ולכך הוא הדין הכא דניטל מקום מרה ומקום חיותה טרפה אבל היכא דניטל מקום מרה לבד או מקום חיותה לבד אפשר דהוי ספק ומתירין אותה כגלודה ואפשר דהוי טרפה ונראה הטעם מדאיבעיא לן בגלודה הכי שיש להקל יותר מכזית במקום מרה כדפרישית דהכא יש סברא להקל שהרי רב ור' יוחנן מקילים כדפרישית ולא איבעיא לן בכי האי גוונא גבי כזית במקום מרה וכו' כלומר ניטל כל הכבד וכזית במקום מרה וכזית במקום חיותה קיים מהו משמע דדוקא הכא גבי גלודה איכא למיבעי הכי אבל גבי כבד דאיכא סברא טפי לאסור כדפרישית פשיטא ליה דאסורה ולכך כתב רבינו שהיא אסורה בכל גוונא אפי' שלא ניטל אלא כזית במקום מרה לבד זה נ"ל טעמו ז"ל:
כ״ג
לחי העליון וכו' אבל אם ניטל וכו'. שם (דף נ"ד) במשנה ניטל לחי התחתון כשרה אמרו בגמ' לא שנו אלא שיכולה לחיות ע"י לעיטה והמראה כלומר שהבהמה הזאת אע"פ שאין לה לחי תוכל לחיות על ידי שמלעיטין לה המאכל אבל אם אינה יכולה לחיות ע"י כך טרפה ותימה על רבינו איך לא חילק בכך וגם איך לא מנה בשבעים טרפיות עוד אחת היכא דניטל לחי התחתון ואינה יכולה לחיות ע"י לעיטה והמראה אבל נראה שלא היה לו כן בגמ' וכ"נ מדברי הרא"ש שהביא דין זה שיכולה לחיות וכו' משם הגאונים משמע דלא היה לו גירסא זו בגמ' כגירסתנו: כגון שנגמם וכו'. שם (דף מ"ד) אמרו דמתני' דאיגום איגומי מעילוי סימנים:
כ״ו
אם נמצאת קטנה ביותר וכו'. שם (דף נ"ה ע"ב) אמרו הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענב בינונית ודקדק הרא"ש ז"ל מדקאמר שהקטינה דמשמע מתחילה ראינוה גדולה ואח"כ ראינוה שהקטינה אבל אם מתחילת ברייתה היא קטנה אין בכך כלום אבל אין נראה כן מלשון רבינו שכתב אם נמצאת קטנה משמע דאפי' מצאוה כך מתחילה טרפה: וכן אם לקתה וכו'. הוא גורס שם כגירסת רב אלפס שהוזכר בדברי הרא"ש ז"ל והכי איתא אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה וכשר בכוליא ויש פסול בריאה וכשר בכוליא ויש פסול בזה ובזה ויש כשר בריאה ופסול בכוליא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב כשר בזה ובזה מים זכים פסול בזה ובזה לקותא כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא ולפי זה מוגלא ולקותא תרתי מילי נינהו דמוגלא הוא ליחה שאינה סרוחה ולקותא הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו':
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק ח׳

א׳
ובצד ימין ממנה כו' כמו כיס כו'. באמת נ"ל דזה ר"ל בגמ' דף מ"ו ע"א וסימנך כיתונא דוורדא ור"ל זה הכיס וס"ל דמן וורדא הקרום העליון הוא הכיס ולכך היא אדומה וא"כ לפי"ז אין על הוורדא רק קרום אחת ונ"מ לסירכא ולפי מש"כ רבינו לקמן פי"א הל' ו' והל' ט' דסתם סירכא הוא מחמת נגלד קרום העליון וא"כ בוורדא לא שייך זה:
ב׳
חסר והל' ו' נמצאו כו'. ואם יכול לחלק אונא אחת שתהיה כשתים והיא גדולה משאר י"ל דהוה כעין הך דכאן ד' ע"ו ע"ב גבי צומת הגידין דנפצי. אך לפי מש"כ לעיל אין ראיה:
ח׳
ריאה שנמצאת כו'. כ"כ בזה וא"כ נמצא לדידן דלא ס"ל בחסרון כשיטת רבינו כשרה. אך באמת כך דעיין בכ"מ דדחק למה נקט רבינו ספק טרפה ע"ש. אך באמת נ"ל דס"ל דזה תליא בהך בעיא דשם ד' מ"ה ע"ב גבי אינו יכול לעמוד מפני כבדו והוה ספק וה"נ כן ועי' בהך דמנחות דף ל"ח ע"ב גבי אלימא ולא מענבא אם פסול ע"ש:
י״א
בהמה שהיתה חסרה כו' וכן כו'. הנה מלשון רבינו נראה דרק גבי נחתך אז מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל אם נבראת כך אז רק כל הרגל אז טרפה. ובזה א"ש מהך דפסק רבינו בהך דנדה ד' כ"ד ע"א דהוה ולד משום דס"ל דהחתך הוא שגורם הטרפה גבי מן הארכובה ולמעלה ולא מה שחסר ועי' לקמן בהל' כ"ד ע"ש ועי' ברש"י בכורות ד' מ' ע"א גבי יתר דנקט גם מן הארכובה ולמעלה ע"ש אך רבינו לא ס"ל כך וכמש"כ משום דס"ל דזה לא הוה טרפה עצמיית רק בעבור החתך עי' ערכין דף כ' ע"א לאתויי מאי ע"ש בתוס' וביבמות ד' ק"כ ע"ב גבי חרב מלובנת דיכול לחיות וא"כ ראיה דרק החתך גורם ועיין חולין דף מ"ב ע"ב ובאמת לפי מש"כ לעיל זה תליא בהך דר"י ור"ל בחולין דף נ"ד אם אלו טריפות דוקא ר"ל דכל הטריפות הוא רק מצד עצמן ולא מצד סיבה ולא ס"ל הך דרב מתנא ואנן לא קיי"ל כן משום דזה תליא נמי בהך דשם ד' מ"ג ע"א גבי כבד אם צריך כזית והך דאמר שם אמוראי נינהו ואליבא דר"י ר"ל הך דר"י דדף נ"ד דס"ל אלו טריפות דוקא והוא לא ס"ל כן וא"ש מהך דב"מ דף ל"ג ע"א דגם הוא ס"ל הל' כסתם ע"ש וא"כ לר"י ע"כ מן הארכובה ולמעלה הוה טריפה עצמיית לא מצד החתך ואזיל לשיטתיה בנדה דף כ"ד ע"א דס"ל דע"י זה בטל ממנו שם ולד ע"ש משא"כ לדידן. וראיה לדברי רבינו דהרי בחולין ד' ע"ד ע"א גבי שנוצרה טרפה מן הבטן מוקי לה בבעלת ה' רגלים ואמאי לא מוקי כגון שנבראת חסרה דניכר הוא כמש"כ התוס' נדה דף כ"ד ע"א ד"ה עד ורש"י בכורות ד' ל"ט ע"א דמקומו ניכר וע"כ כמש"כ רבינו דאם נבראת כך אז רק כל הרגל וא"כ הוה נבלה ומטמא בחיים כמבואר בחולין ד' כ"א ע"א וכ"מ וכן פסק רבינו אך גבי יתר אף דקיי"ל דכנטול דמי מ"מ לא מטמא מחיים ואף דמרש"י בכורות ד' מ' ע"א לא משמע כן רק דגם יתר הוה נבלה עיין במנחות ד' ל"ז גבי יש לו שני ראשים ותוס' חולין ד' ל"ז ע"א ד"ה השתא ועיין נדה דף כ"ד גבי שני גבין ושני שדראות וכ"מ בזה ולכך מוקי כה"ג, ועיין בהך דמנחות ד' י"א ע"ב כגון שהפריש לה שני קמצים ע"ש ברש"י בתוס' לחד פירוש דיתר לא פסל רק אם הוא קומץ שלם ע"ש ועי' במה דס"ל לרבינו לקמן בהל' כ"א דגבי כבד אם ניטל ממנו מקום שהיא חיה ג"כ טריפה ואף דכה"ג בחולין ד' נ"ה ע"ב גבי גלודה הוה בעיא דלא איפשטא וכן פסק רבינו וצ"ל דס"ל דכבד טריפתה מצד עצמה ולכך בעי כזית משא"כ בגלודה דלכ"ע הטריפות רק מצד אחר כמבואר בהך דנדה ד' נ"ה ע"א משום דמתקרר ומייתה ע"ש:
כ״ג
לחי העליון כו'. עיין בכ"מ. והנה מהך דנדה הנ"ל לכאורה מוכח כדברי רבינו דכל דע"י זה הסיבה היא מתה אף דלא זה בעצמו גרם לה רק דבר אחר מ"מ טרפה, ועיין ב"מ ד' ק"ז ע"ב אפשר דעבדי ליה סמתרי כו' ע"ש, וכאן ד' נ"ד ע"א גמירי דאי בדרי וכ"כ במקום אחר דשם ר"ל דהמכה עצמה תתרפא כמו הך דשם ד' ז' ע"ב גבי פרדה ע"ש:
כ״ד
אבל אם נבראת חסרה כו'. כ"כ בזה דנ"מ לגבי אם נבראת בלא צומת הגידין אם טריפה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"ה ע"א גבי היתה בו יתרת וחתכה דרש"י פי' שם משום דהוה מחוסר אבר, ועיין בקדושין ד' כ"ה גבי עבד ועי' במש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח הל' י"א דלא משמע כן רק משום דהא מבואר בתוספתא בכורות פ"ד דיבלת שיש בה עצם אף אם נחתך הוה בעל מום, ועיין מש"כ רבינו בהל' פרה פ"א הל' ו' ובהשגות שם דמדברי רבינו משמע דהטעם משום דהוה בעל מום ומדברי הראב"ד משמע דהטעם משום דלא הוה אדומה, ועי' מש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"ב ה"ז והל' ח' דמשמע שם דס"ל דיתר באבריו אז צריך רוב לפי אברים שיש בו וכ"כ בזה, וזה אם אזלינן בתריה או בתר מינו וכמו הך דחולין ד' צ"ב ע"ב, ועיין בהך דבכורות ד' ג' ע"א ובמש"כ רבינו בהל' בכורים פי"ב הט"ו ע"ש בכ"מ וכ"כ בזה:
כ״ו
וכן אם לקתה כו'. עיין בגמ' דף מ"ח ע"א דאמר שם רב מתנא מליא מוגלא כו' ולא הביא החילוק דשם ד' נ"ה ע"ב בין צילא לעכירה ונראה כך דמוגלא הוה טרפה בעצם ועכירה הטעם מחמת שנימוח הבשר וסופו ללקות ועיין בנדה ד' כ"ד ע"ב ודף כ"ה ע"א דבדם ובמים אין חוששין לנימוח ובעכורים חוששין ע"ש ברש"י ובתוס' וגם במלא אין חוששין שמא נימוח ע"ש ובזה א"ש לשון הגמ' דגבי מוגלא דהטרפה מצד עצמה אז אפילו מליא נמי טריפה וגבי מים זכים ודם אז אפילו חסרה ג"כ כשרה אבל גבי עכורים אז אם מלאה כשרה דליכא חשש נימוח אבל אם חסרה טריפה כן נ"ל ועיין רש"י כאן דף מ"ז ע"ב ד"ה שנשפכה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שחיטה פרק ח׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שחיטה פרק ח׳

ג׳
נתחלפו האונות ונמצאו שלש מן השמאל ושתים מן הימין בלא ורד, או שהיה הורד עם השלש בצד שמאל הרי זו טרפה שהיא חסרה מצד הימין. נ"ב עיין בפמ"ג בש"ד ס"ק ג' ומה שהביא מדברי הכנה"ג להגיה ולפי הגירסא שלנו ג"כ נראה דשתים בימין ושתים בשמאל וגם הורדא בשמאל טרפה וכן מוכח מדברי הר"ן וכן כתב הפר"ח בסעיף ז', ומה שכתב הרמב"ם עם השלש היינו דבהכי קאי לבאר דין חליף דהפי' או בלא ורד או ביש ורדא והוא בשמאל, ומה שלא כתב דין זה בהלכה ב' במה שכתב ואם נמצאו שתים מימין וזאת הורדא ה"ז מותרת לומר דאם היא בשמאל טרפה, יש לומר דכבר דייק לכתוב וזאת הורדא היינו שכבר כתב שהיא בצד ימין, ומה שלא כתב שם להדיא נראה דשם כתב דין חסר ואם היה ורדא בצד שמאל והי' ב' בימין הוי נמי חליף ושם לא מיירי בחליף.
ה׳
אוזן שנמצאת דבוקה בחברתה הסמוכה לה מותרת. ואם נסמכו שלא על הסדר כגון שנסמכה ראשונה לשלישית טריפה. בשיטת הרמב"ם שכתב הא דשלא כסדרן גבי חסרה כתבתי מכבר דמוכח שסובר דסירכא אינה ודאי נקב וכמו שכתב גבי סרוכה לדופן דמעיקר הדין אנו אומרים אחר בדיקה דלא הי' נקב בריאה או דניקב קרום העליון וממילא גם מאונא לאונא שלא כסדרן נוכל לומר דעלאה אינקב, ויסוד דברי הרמב"ם דאמרינן עלאה אינקב הוא מריאה דאוושא דאמרינן תתאה אינקב. והנה אחר העיון מצאתי שכתב כן הפרי תואר וב"ה שכיונתי לדעתו, אכן בהא דאמר רב אשי אלא הכא אי האי אינקב אי האי אינקב כתב הפ"ת דרב אשי לדבריו דמר זוטרא קאמר, אבל באמת אינו מיושב דאיברא דזה נוכל לומר לדבריו דע"כ דמר זוטרא לא סבר דהוא מטעם חסר הוי ע"כ משום הך גופא דכיון דאפשר לומר דעלאה אינקב א"כ לא מיטרף בסריכי וע"כ דוקא בסמיכי ומשום חסרה, וכיון דנימא לסברא ברורה דעילאה אינקב א"כ איך אמר לו רב אשי אלא הכא אי האי אינקב דהא אפשר לומר דעלאה אינקב. ובדוחק אולי יש לומר דכיון דרבא אמר לית להו בדיקותא לכן אמר לו דלדידך דלא חשבת מטעם חסרה ע"כ מוכיח מכאן דרבא לא סבר סברא דעלאה אינקב וממילא לא דמי לסרוכה לדופן משום דאי האי אינקב, ובאמת לא נסבור כרב יוסף בריאה דאוושא אבל לדידן דקיי"ל כרב יוסף בריאה דאוושא וגם קיי"ל כרבא ממילא ע"כ דהוא מטעם חסרה. אך באמת כפי מה שראיתי בדק"ס אין הגירסא אמר רב אשי אלא א"ל וקאי על רבינא יש לומר דרבינא לשיטתו דסבר והוא דסביך בבישרא ומוכח דסובר דאף דאי לא סביך טרפה מ"מ אם נעשה סביך כשרה ואפשר דסובר כדעת הרא"ה דהי' עומד לכך, או דבאמת סובר דאפשר לטרפה שתעשה כשרה, וממילא יש לומר דתרי אוני דסריכי אף בכסדרן אף דודאי היה נקב מ"מ כיון שנסרכו כשרה אבל לדידן קייל"ן דלא בעינן סביך לשיטת ר"ש גאון והרמב"ם נסבור דא"א כלל דטרפה חוזרת להכשרה וכיון דאמר רבא דבכסדרן כשרה ע"כ דלא קאי על סריכי אלא על סמיכי וסרכא אינה פוסלת כלל דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב. ואף דלגירסת הרמב"ם הני תרי אוני דסמיכי ליכא דין סריכי ונוכל לומר דבשלא כסדרן אמרינן דסמיכות הוא מחמת נקב ובכסדרן הסמיכות אינו מחמת נקב, נוכל לומר דגם לשיטת הרמב"ם דגורס סמיכי מוכח ע"כ דלענין חשש נקב אין נ"מ בין סמיכי לסריכי דהא גבי ריאה הסמוכה לדופן דמפרש הרמב"ם ג"כ סמוכה ולא סרוכה והסמיכות עשה חשש נקב וכמו שכתב בפ"ז הל' ה' האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן, ומ"מ כתב בפי"א הל' ו' וז"ל מן הדין הי' על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלוי' בסירכות כמו חוטין אם הי' מן האום של ריאה ולדופן וכו', אלמא דכמו שהוא בסמוכה כן הוא בסרוכה וא"כ אם תרתי אוני דסמיכי הוא משום חשש נקב א"כ ה"נ תרתי אוני דסריכי, וא"כ גם בכסדרן צריך להיות מחשש נקב, איברא דהראב"ד בהשגות בפ"ז הל' ד' כתב דכיון דהוי רביתייהו בזה ליכא חשש נקב, אבל אפשר דהרמב"ם אינו סובר כן ומוכיח מזה דבאונות הסרוכות זל"ז ליכא חשש נקב לפ"מ דקיי"ל דלא בעינן סביך ודלא כרבינא. והנה הקשה הפרי תואר במה דסובר הרמב"ם דכשמפרקין את הסרכא ונופחין הוי בירור שלא ניקבה ואמאי לא ניחוש שהסירכא סתמה הנקב, וכתב בשם חכם אחד דאפשר דסובר הרמב"ם דצריך לעקור שרשי הסרכא, והקשה בעצמו דא"א לומר כן מפשטות הלשון, וכתב בזה דכיון דאפשר לומר דהסרכא הוא מהדופן או שניקב קרום העליון לא איכפת לן לחשוש שמא נסתם דאין אנו צריכין אלא לברר שעכשיו אינה נקובה ואח"כ אנו מתירין משום ס"ס. ולפ"ז יקשה מאונא לאונא שלא כסדרן דמוכח ג"כ דסובר הרמב"ם דמותר דכתב בפי"א שכל אלו הדברים הוא משום מנהג ואמאי אינו אסור מן הדין כיון דליכא ס"ס. והנה כבר עמדו הראשונים בזה לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב היאך הוא בסרכא תלוי', והרא"ש כתב דסירכא גמורה היתה נסרכת למק"א, והרמב"ם כ' דסרכא תלוי' צריך נפיחה אבל לא כתב דצריך לחתוך את הסרכא, [הגה מכ"י באמת זה טעות דאינו מוכח כלל דכונתו במש"כ חותכים אם הסרכא הוא אצל הריאה וגם בזה לא הי' מיושב דשמא נשארו שרשים כמו שהק' הפרי תואר למעלה]. ונראה דהך סברא דסירכא גמורה נסרכת למקום אחר אין לזה מקור מנין לנו לומר כן אבל אפשר לומר באופן אחר דכמו דכתבו הראשונים בשם מר יעקב גאון דכשמתנתקת הסרכא בנענוע אינו סרכא שהוא ריר בעלמא, ולפ"ז נוכל לומר דאפילו אינה מתנתקת אפשר דבמשך זמן הרבה גם ריר נתחזק ונעשה כמו סירכא, אבל כשהיא תלוי' לדופן א"כ ע"כ בחיי הבהמה היתה תלוי', וכיון דיש לה כח להיות מדובקת בשני האברים ולא התנתקה ע"כ שהיא סירכא אמתית, ואף דאפשר לומר דכשנעשה סרכא עבה אז נתדבקה ובאמת מעיקרה היתה ריר בעלמא, אפשר לומר דבאמת סרכא גמורה אינה מתדבקת להיפוך ממה שכתב הרא"ש אלא דכשיש בריאה נקב והיא יכולה להתדבק לדופן מתדבקת לדופן כדי שיסתום הנקב דטבע החי לתקן בעצמו הקלקול שבו, וכיון שמתדבקים ונעשה סרכא אח"כ תתמשך הסרכא אבל סרכא עבה אינה מתדבקת. ונראה דאפשר לומר דענין סירכא אינו דסירכא גמורה נדבקת למקום אחר אלא דהריאה מתדבקת למקום אחר דטבע החי לתקן קלקולו וכיון שנעשה נקב נסמך לדופן ונעשה שם סירכא ובמשך הזמן הסירכא נמשכת ונעשית סירכא ארוכה, ואף דע"כ סירכא מתדבקת מסירכא ממקום למקום, יש לומר דאה"נ דסירכא שמונחת במקומה מתדבקת אבל סירכא מאבר אחר אינה מתדבקת כיון שאינה מונחת תמיד במקום אחד, ולכן סירכא תלוי' חשבינן לה שהיא ריר בעלמא דאין הוכחה שהוא מנקב, וכן סירכא ממקום למקום בריאה עצמה, אבל סירכא שהיא תלוי' משאר אברים יותר יש מקום לחשוב שהוא מנקב ושבשביל הנקב נסמך לאותו מקום ונעשה סירכא שנדבק לשני המקומות ונמשכה ונעשית סירכא ארוכה, ורק דמאונא לדופן תלינן מדופן ולכן בסירכא מריאה לשאר אברים שפיר יש לדון ס"ס אבל סירכא מאונא לאונא אפי' שלא כסדרן לא הוי ודאי דהוא מחמת נקב. ובזה יתיישב מה דכתב הרמב"ם דסירכא תלוי' צריך נפיחה ולא כתב דצריך לחתוך הסירכא, והפוסקים הוכיחו משיטת הרמב"ם דסובר דסירכא הוא מחמת נקב ולא משום עשוי להתפרק ולפיכך מצריך נפיחה בסירכא תלוי' אבל א"כ למה לא הצריך לחתוך הסירכא. אבל לפמש"כ א"ש דסירכא תלוי' כיון דאפשר דהוא ריר הוי כמו מכה בדופן דשם אפי' נמצא נקב מתירין לשיטת הרמב"ם [הגה מכ"י זה לא ברור אלא דהוי כמו סרוכה לדופן דמתיר הרמב"ם בבדיקה] דאמרינן ע"י החתך נעשה הנקב, וה"נ נאמר דיותר מצוי דהוא ריר בעלמא ולכן שם צריך לחתוך דדילמא ליכא מכה דאז כי איכא נקב טרפה ולא תלינן בדופן. ובעיקר הקושיא שהבאנו למעלה מהפרי תואר היכי מהני בדיקה שמא נסתם נראה דל"ח שמא עלה קרום ולא חיישינן אלא שמא עלה סירכא בצד אחד ונשאר נקב ולא צריך אלא בדיקת נקב משום דאפשר עילאה אנקב, ורק דיש לעיין במה נחלק מישב לו קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא וניקב ונתרפא, והנה הפמ"ג כתב בסי' ל"ג שני טעמים למאן דחייש בושט שמא נתרפא למה לא חיישינן בבית הכוסות שמא נתרפא וכתב תי' אחד דלהכי לא חיישינן בבית הכוסות דמי החזירו ולא דמי לוושט דאוכלין ומשקין החזירו וזה כתב ההג"א ולפ"מ שבארנו למעלה בדעת הרמב"ם לא יתכן תי' זה דכתבנו דשמא נעשה קרום מלמעלה, ותי' ב' לפי שקרומי הושט דקים ולפ"ז יקשה מריאה דג"כ הקרום דק ונראה דהתם אמרינן דמצוי שהקוץ נקב שני הקרומים אבל בריאה שניקב מחמת חולי אפשר שלא ניקב אלא קרום א'. והנה בדברי הרמב"ם בפ' י"א מוכח דלהלכה מחמיר בריאה הסמוכה לדופן יותר מבדבוקה דבדבוקה מתיר בסירכא דחליש פומי' בבדיקה ובסירכא כתב דלא ראינו מי שיעשה מעשה להתיר והיינו דסובר דסירכות לא נעשית מדופן אלא מריאה, (חסר).
ז׳
וכן אם חסר גוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי זו כמי שחסר מנין האונות וטריפה, לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך כצפורן הרי זו כחסר וטריפה אפילו הי' כל שהוא. פשוט דדעת הרמב"ם דאפילו חסרון מבפנים שמיה חסרון, ומה דקשה מהגמ' נראה דסובר דאוסר חסר באונות מוכח דאוסר חסרון, וזה נקרא חסרון מבפנים, דחסרון מבחוץ היינו נקב כדמוכח בגמ' ולא כתוס', וחסרון דאונות לא היה אסור משום ניקבה אף דכתב הרמב"ם דכל מקום שנקב אסור חסר אסור הא כתב להדיא אם חסר כל האבר וזהו שלא כתב הרמב"ם בדין חסרה חסרה הריאה דזהו בכלל ניקבה, ודוקא חסרו אונות דלא הוי בכלל נקובה והוי בגדר חסרון מבפנים וכנ"ל. וע' נוב"י סי' ה' שהקשה במש"כ רש"י דמ"ג דחליף דאונות מטעם חסרה ובשני קרומים דושט כתב דהוא משום נקובה, וכ' הנוב"י משום דהגמ' מוקים אליבא דר"ש ולא משמע כן ברש"י אלא משום דחסרו דאונות לא חסרה כל הריאה ולא הוי משום ניקבו וכנ"ל משא"כ בחליף דושט דהוי חסר לגמרי והוי משום דניקבה וכנ"ל, ובזה מבואר מש"כ הרמב"ם לפיכך יבשה מקצתה וכונתו ביבש הבשר ולא העור ומיושב קושית הכ"מ ומצאתי שכתב כן התבו"ש, ומבואר דמש"כ הלבו"ש דבכל אופן לא הוי לי' למימני בח"י טריפות משום דכל היכי דניקבה טרפה, חסר טרפה, אבל לפמש"כ א"ש דבזה דוקא משום חסר. וביאור שיטת הרמב"ם הוא דסובר דהסוגיא דריאה שנשפכה כקיתון וכן במחט שנמצאת בריאה באמת סברי דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון אבל רבא דאוסר בחסרון אונות ע"כ דאוסר בחסרה ולא סבר דמתני' אליבא דר"ש, וריאה שנימוקה או נשפכה כקיתון כתבו האחרונים דיש לומר דאין זה חסרון כיון דהריאה היא ספוגה וכשבטל הספוג נתמעט שטח הבשר ונעשה מקום פנוי, אבל אין זה חסר, ומה שניקב הבשר זה אינו פוסל כדאיתא בסוכה בפ' לולב הגזול דהדרא בריא. ובאופן אחר נראה יותר לומר דמה דהוי סבר הגמ' דריאה שנשפכה כקיתון הוי חסרון אין זה משום מש"כ רש"י דכיון שנשפכה מצד זה לצד זה ע"כ שחסר בשר דזה בודאי סברא פשוטה דכיון דהיא מלאה ספוגין אם נימוקה מתרוקן מקום, אלא דגמ' הוי סבר דכיון שנימוקה זה גופא הוי כמו חסר וכמו דאמרינן נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו, אבל רבא דאמר בסוכה דהדרא בריא א"כ אין ראיה דסובר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אלא דכיון דלא שלט אוירא הדרא בריא, ובנתמסמס הבשר אפשר כיון דאינו מכוסה בעור כמו הריאה לכן גם בתוך החלל לא שלט אוירא וזהו החילוק מאתרוג דאף דגם לו יש עור אבל הוא מגולה. ובזה יש לבאר מה דלא הביא הרמב"ם דין ריאה שנימוקה דאיתא בברייתא אפי' מחזקת רביעית, וכתב אוהל מועד דמוכח דיותר מרביעית אסורה ועיין בביאור הגר"א ובט"ז. ונראה לחלק מהא דמול וטרפא דאסא דאפי' טרפא דאסא הוא השיעור היותר קטן אבל יותר מרביעית לא שייך לומר דזהו שיעור, ולכן ע"כ דאמר רביעית דרביעית הוא שיעור חשוב בכ"מ, אבל עכ"פ זה מוכח דנימוקה כולה אסור דאל"כ למה לי' למימר אפי' רביעית לימא אפי' כולה כדאמר ר"נ, וע"כ דר"נ לא מיירי מדין חסרון כלל אלא מדין נימוקה דהדרא בריא, והברייתא מוסיף דאפי' חסר ברביעית דהוא שיעור חשוב כשרה אבל כ"ז במיעוט אבל יותר ממיעוט ע"כ דאינה משום דהריאה נמסה ומתוך שמלא ספוגין חסר כמש"כ לעיל אלא דחסר בעצם ובזה ודאי טרפה כדעת הרמב"ם ומזה מוכח דעת הרמב"ם. ובצד הגליון ע"ד הכ"מ כ' מרן פשוט דלדעת הרמב"ם אפילו אם העור אינו יבש אלא הבשר מ"מ טרפה, אח"כ מצאתי שכן כתב התבו"ש סי' ל"ו ס"ק מ"ד והוא ברור בדעת הרמב"ם ולא כהלבו"ש בס"ק צ'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שחיטה פרק ח׳

י״ב
וגידים הרכים אין חשובין כבשר. הכס"מ נדחק דאמאי לא חילק רבינו בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות כמו שאמרו בגמ'. ול"נ די"ל דרבינו סמך עצמו אמ"ש בפ"י מה' ק"פ הל' י' גידין רכין שסופן להקשות כו' אין נמנין עליהן. ובגמ' מדמה טריפות לפסח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שחיטה ח׳, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שחיטהכל הרמב״ם