רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק ה׳

כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות. בפרק רביעי:

ומה שכתב ויש שם חלאים אחרים וכו' ושמנה טרפיות נאמרו למשה מסיני ואלו הן וכו'. מימרא דעולא ריש פרק אלו טרפות (חולין דף מ״ג):

ומ"ש אע"פ שכלן הל"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו'. ומ"ש ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר:

הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכו'. משמע דס"ל לרבינו שאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס"ל נמי שאם היא גסה מהארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו אם כן ארי לאו דוקא. ומ"ש אח"כ ואין דריסה אלא בבהמה גסה וחיה גסה אלא לארי בלבד לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא. ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא ולא מין אחר אפילו גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה. ומ״ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד. בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ב) תנן ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמ' (דף נ״ב:) אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעי בגמרא למעוטי מאי ואיכא תרי לישני בגמרא בלישנא קמא אמרינן דרב אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ואב״א למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכתבו הר״ן והרשב״א שדעת התוס' דכיון דספיקא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא כל״ק אבל הרי״ף פסק כל״ב וכך הם דברי רבינו וכן פסקו הרשב״א והרא״ש והר״ן. ומ"ש דחיה גסה דינה כבהמה גסה לענין זה. ומ"ש ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה. מפורש כל"ב שכתבתי. ומ"ש ובגדיים אפילו חתול ושועל ונמייה. שם אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים עוד שם (דף נ"ג) אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל וכו' ואיכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דריסה לשועל. וכתב הרי"ף דהוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא וכ"כ הרא"ש. וכתב עוד ודוקא בטלאים וגדיים דלא עדיף מחתול וגם למטה מהזאב הוא ואין לו דריסה בדקה וכן כתבו הרשב"א והר"ן וכן דעת רבינו:

ומ"ש והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותן וכו'. שם (דף מ"ב) במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ובגמרא (דף נ"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה (או אין להם דריסה) אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאים יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ומשני דרוסת הנץ בדכוותיה ואידך בדזוטר מיניה וא"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואינך בדכוותייהו ופסק כל"ב ולחומרא וכן פסקו הרי"ף והרשב"א ויש לתמוה למה לא הזכיר רבינו דין עוף הגס השנוי במשנתנו ואפשר שמפרש דכי אמרינן וא"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואידך בדכוותייהו ה"ק דוקא נץ דורס בדרב מיניה ובלבד שיהא מן הדק אבל כל שאר מינין לא שנא שלמטה מן הנץ ל"ש שלמעלה הימנו ואפילו גס לית להו דריסה בדרב מיניה ולפי זה מתני' ה"פ דרוסת הנץ בעוף הדק ואפילו בדרב מיניה ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס ובלבד שיהא דכוותיה:

ויש לחולדה דריסה בעופות. שם בעיא דאיפשיטא ומימרא דרב חסדא: וכלב אין לו דריסה כל עיקר וכו'. מימרא שם: והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו'. ברייתא שם (נ"ב:) דרוסת הנץ ונמייה עד שתנקב לחלל ואוקימנא בגדיים וטלאים ומדברי רבינו והרי"ף משמע דמשום דריסה נגעו בה דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטילו בפנים דוקא ונ"ל שטעמם מדאוקימנא לה בגדיים וטלאים ואי משום ניקב לחלל הוא ולא משום דריסה מאי אירייא גדיים וטלאים אפילו שור הגדול נמי אלא ע"כ משום דריסה הוא ומש"ה דוקא גדיים וטלאים: ודע דברייתא הכי מיתנייא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל וכיון דפסקינן כוותיה בנץ קשה אמאי לא פסקינן כוותיה בחתול ונמייה דלא הויא דריסה עד שתינקב לחלל. ונראה שהטעם דכיון דרב חסדא אמר דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא הזכיר נקובת חלל הכי קי"ל ודחינן ברייתא מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כברייתא וידע דלאו דסמכא היא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדיא נקטינן כברייתא:

אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' עד אין חוששין לה. מימרא דאביי שם:

וכיצד דין הדרוסה וכו'. שם (דף נ"ד) אמר רב נחמן האלהים מורה בה רב בדרוסה לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא:

ומ"ש אי זהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים. שם (דף נ"ג:) ר' נחמן אמר וכו' בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן ומשמע דקי"ל כרב זביד דהא לא פליג אדר"נ ומשמע דדוקא בסימנין לא סגי בהאדים בשר כנגדן לפי שקשים הם אצל דריסה אבל כל שאר אברים שהבהמה נטרפת בהאדים בשר כנגדן טרפה ואע"ג דלא אמרינן הכא אלא האדים בשר כנגד בני מעים היינו משום דהשתא ס"ל דלא בעינן בדיקה אלא כנגד בני מעים ובסימנין אבל ה"ה דלמאי דאסקינן דבעיא בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שכל שהאדים בשר כנגד אבר שהבהמה נטרפת בו טריפה דסוף הארס לחלחל ולנקוב האבר הנטרף וכן משמע מדברי הטור אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא ומיהו אפשר דמשום דרוב הטריפות הם בבני מעים נקט האי לישנא דהוא הדין לשאר אברים שהבהמה נטרפת בהם: ומ"ש ואם נימוק הבשר כנגד וכו'. שם אמר ר"י אמר רב וכו' נתמסמס הבשר רואים אותו כאילו אינו ה"ד נתמסמס וכו' כל שהרופא גורדו ומעמידו בו על בשר חי ומפרש רבינו דהיינו לומר שרואין אותו בשר כאילו הוא חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שסופו ליקוב בני מעים וכן דעת הרשב"א ז"ל:

(יא-יב) ספק דרוסה אסורה עד שתבדק וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא דחוששין לספק דרוסה. ומ"ש כיצד ארי שנכנס לבין שוורים וכו'. שם. ומ"ש וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות וכו' עד או אינו מן הטורפין אין חוששין, שם: ומה שכתב וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'. מעשה שם (דף נ"ג):

כבר ביארנו בהלכות וכו'. כבר הרחיב הרב ז"ל בפ"ד מהל' איסורי מאכלות הדיבור בזה ולפיכך סמך כאן על מה שכתב שם. וכבר נתבאר שם פירוש דבריו שהם בנויים על המדרש האמור במכילתא ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין אמרת נבלה וטריפה הקישן הכתוב מה נבלה לא חלק בין בבית בין בשדה אף טרפה כן הא מה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהווה. ובמשנה פ' אלו טרפות אמרו כל שאין כמוה חיה טריפה. ואסיקו בגמרא סימן לטריפה י"ב חודש. ודע כי מה שהוזכר בהרבה מקומות שהטריפה הללמ"מ אמת הוא שמה"ת למדנו שהטריפה אינה חיה אבל פרטי הטריפות לידע איזו היא הממיתה ואיזו היא שאינה ממיתה לא נתבאר בפירוש בתורה אלא נאמרו למשה על פה כשאר תורה שבע"פ שהיא נקראת קבלה. והוי יודע שכל מה שהיא הללמ"מ אין הפרש בו לשאר הדברים הבאים בתורה בפירוש לענין להלוך בספקו להחמיר בשל תורה:

ואלו הן דרוסה וכו'. בפ' א"ט (דף ס"ג) אמר עולא שמונה מיני טריפות נאמרו למשה בסיני נקובה פסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה. ובגמ' תפס אותם עולא כל המצוי מצוי קודם כי הנקובה היא נקובת הריאה והיא מצויה תדיר יותר מכולם כמו שנבאר ולפיכך החמירו בה יותר משאר טרפיות ואח"כ פסוקה וכל הבאים אחריה כל המצוי מצוי קודם. ורבינו נקט אותם כפי מדרגתם כי הדרוסה החמירו בה מפני שבאה בפירוש בתורה וכן נקובה החמירו בה הרבה דוק ותשכח כי הקודמת בדברי רבינו תמצא בה חומרא יתירה על חברתה ואלו השמונה הם סוגים ותחתיהם כל ענפי הטרפיות ופרטיהם:

אע"פ שכולן הללמ"מ וכו' . דברי רבינו כאן סתומים וכמעט שהם סותרים דבריו שכתב בפ"ד מהלכות איסורי מאכלות ששם כתב שכולם הם בכלל ובשר בשדה טרפה ונראה שדין אחד לכולם. וכאן כתב שיש הפרש ביניהם להחמיר בספק דרוסה משאר טרפיות. וכבר השיגו הרמ"ך השגה זו. ונראה שאינה השגה כל כך דעם היות שרבינו סובר שכולם הם בכלל ובשר בשדה וגו', לענין ללקות עליהם מלקות דאורייתא הוא דסבר כן אבל אעפ"כ אפשר שנחמיר בדרוסה והוא שנלך בספקה להחמיר. אבל עדיין דברי רבינו אינם נוחין לי כפי הכלל המסור בידינו שמסרתי לעיל שכל מה שבא למשה מסיני אע"פ שאינו כתוב בפירוש בתורה שראוי לילך בספיקו להחמיר וא"כ מה נשתנה דין דרוסה משאר טרפיות לילך בספקה להחמיר היה לנו לילך בכולן בספיקן להחמיר שהרי רבינו מודה בכלל זה שכן כתב רבינו שקדושי כסף הם מדרבנן וכשתחפש בכל דבריו תמצא שאין בהם כלל לקדושי ביאה שבאו בפירוש בתורה ודוק ותשכח בהרבה מקומות בפירושו למשנה דכל מה שבא מקובל ממשה הוא כשל תורה לכל דבר. ועוד בשאר שבעה מיני טרפיות מה נשתנו קצתם מקצתם בספקם לילך בקצתם בספקן להחמיר ובקצתם בספקן להקל. ועוד שהרי רבינו מודה בדרוסה בקצת דינין שנסתפקנו בה דאזלינן לקולא כמו שאמר ספק קניא ספק שונרא אימא קניא: לכן אני אומר כדי ליישב דברי רבינו שאין הכי נמי שכל דבר המקובל ממרע"ה הוא כשל תורה והולכין בספקו להחמיר. אבל שם ספק הוא סוג יפלו תחתיו ארבעה מיני הספק: הראשון, בדבר שהוא שקול ואין הדעת יכולה להכריע בו לא לצד איסור ולא לצד היתר בזה ודאי אנו אומרים דכל מה שהוא הללמ"מ הולכין בו להחמיר ולא שנא בזה דרוסה משאר כל הטרפיות שדין אחד להם: השני, דבר שדינו ידוע ולא נפל בו שיקול הדעת אבל נסתפק בו לפי ראות העין שלא יכלה העין לשלוט על אמתת הענין לידע מהותו. כגון שהיה נוטה לצד אסור ומותר בזה נמי כל הטרפיות שוות ואזלינן בהו לחומרא: השלישי, ספק דבר שנעשה מחיים או לאחר מיתה וכיוצא בו בזה ודאי לא החמירו בשאר טריפות ולזה תלינן בנקיבת הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא או בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין וכל דדמי להו דתלינן דנעשו לאחר מיתה. אבל בספק דרוסה מחמרינן בכה"ג כגון שנכנס הטורף לבין השוורים ונמצאת רושם הדריסה בגב השור דתלינן בטורף ולא אמרינן בכותל נתחכך ובשאר טריפות לא מחמרינן כולי האי. וזהו שכתב רבינו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסורה ר"ל כל ספק שיסתפק בדרוסה אסורה כשהיא דרוסה לפנינו ונסתפקנו אם דריסה זו מחמת הדורס או לא אז מחמרינן בה ובתנאי שיכנס הדורס בפנינו כמו שנכתוב בס"ד לאפוקי ספק כלבא ספק שונרא. וחומרא זו שהחמרנו בדרוסה לא מן הדין היא אלא שהחמירו בה חז"ל. וזהו שדייק רבינו בדבריו שכתב לפיכך החמירו בה וכו' ולא כתב דין הוא להחמיר וכו' דודאי מדינא לא מחמרינן בה יותר משאר טרפיות אלא חומרא שהחמירו בדרוסה לפי שבאה מן התורה בפירוש. וא"ת טעמא שהקלנו בה בספק נקובה משום דקי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אבל הכא דאיהי חיה יש לאסור. לאו מילתא הוא דכל בהמה בחזקת שלימה ובריאה היא והוה לן למימר בהמה בחזקת בריאה היא עד שיודע לך במה נדרסה דהאי בחזקת איסור דאמרינן איסור אבר מן החי הוא או שאינה שחוטה כמו שפירשנו אבל לשאר מילי בחזקת היתר היא לכל דבר אלא ודאי כמו שכתבנו: הרביעי, ספק אם היה במציאות או לאו כגון ספק קניא ספק שונרא בזה אפילו בספק דרוסה מקילינן דאינו דומה לארי שנכנס לבין השוורים דהתם ודאי אתחזק הטורף ואין ספק כי אם במכה לבד אם היא מהטורף או לאו אבל בספק קניא יש שני ספקות אם היה הטורף במציאות ואף את"ל במציאות היה שמא בקנים נטרפה והוה להו תרי ספיקי דבשל תורה ספק ספקא לקולא וכפי מיני הספקות תמצא שינוי בדרוסה עצמה ובשאר שבעה מיני טרפיות. זהו מה שנראה לי ליישב דברי רבינו ויש לזה הוכחה בגמ':

הדרוסה וכו'. פשוט בכמה מקומות: ואין דריסה בבהמה וכו'. תנן במתני' ר"פ א"ט ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ואמרינן עלה בגמרא אמר ר"י אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעופות מן הנץ ולמעלה למעוטי מאי אילימא למעוטי חתול תנינא ודרוסת הזאב וכי תימא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס והא תנן ר' יהודה אומר דרוסת זאב בדקה ודרוסת ארי בגסה וכי תימא ר' יהודה מפלג קא פליג והא אמר ר' בנימין בן יפת א"ר אלעא לא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים גברא אגברא קא רמית ואי בעית אימא למעוטי חתול מהו דתימא אורחא דמלתא קתני קמ"ל ע"כ בגמרא. ופירושא דשמעתא הכי הוא דללישנא קמא אמרינן דרב לא אתא למעוטי חתול דממתני' שמעינן ליה מדתנן ודרוסת הזאב דמשמע זאב אין חתול לא אלא אתא לאשמועינן דאפילו בגסה זאב נמי דריס ומילתיה דרב להאי לישנא ע"כ הכי הם מתפרשים בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר דזאב כלמעלה ממנו דהיינו ארי ואפילו בגסה נמי דריס ולא בא למעט למטה ממנו אלא אתא לאשמועינן דדינו כלמעלה ממנו ופליג אדר' בנימין בן יפת שפירש דר' יהודה דמתני' אתא לאשמועינן פי' דברי חכמים אלא ר' יהודה פליג אחכמים ת"ק דידיה דאלו ת"ק זאב אפי' בגסה דריס שדינו כלמעלה ממנו כדאמרינן מן הזאב ולמעלה שר"ל זאב בלמעלה ממנו דהיינו ארי. וללישנא בתרא דאיבעית אימא לא אתא לאשמועינן שהזאב דורס בגסה דלעולם זאב אין לו דריסה בגסה כלל ולא אתא לאשמועינן אלא שאין לחתול דריסה בדקה ואע"ג דממתני' הוה שמעינן לה דתנן ודרוסת הזאב אי לאו דרב הוה אמינא דה"ה חתול והאי דתנן במתני' הזאב משום דאורחיה דזאב למטרף קמ"ל רב דדוקא זאב הוא דלית ליה דריסה ולעולם ר' יהודה דמתני' לפרושי מלתייהו דחכמים אתא כדר' בנימין בן יפת. וכתב בעל ספר התרומות כיון דאיכא תרי שינויי לשינויא קמא פליגא ולשינויא בתרא לא פליגא אזלינן לחומרא כלישנא קמא והלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי דורס בגסה. אבל רבינו ס"ל כיון דאיכא תרי לישני דשינויי שבקינן ההוא שינויא קמא דפליגי אמוראי ותנאי ונקטינן כשינויא בתרא דלא פליגי תנאי ואמוראי וזהו דעת הריא"ף ז"ל והרבה מגדולי האחרונים. ויש מן המפרשים דסברי דגסה לא איקרי אלא דוקא שור גדול וכיוצא בו אבל אם הוא קטן כגון עגל וכיוצא בו אע"פ שיש במינם גסה דינם כדקה. ואחרים כתבו דסתם שנינו במשנה ואין לחלק ביניהם וכן היא סברת רבינו וסברא נכונה היא שהרי טעמא דדרוסה לאו משום שסופה לינקב הוא דא"כ דרוסה בכלל נקובה הויא דהא קי"ל דכל (עוד) [שעומד] לינקב כנקוב דמי אלא ודאי טעמא דדרוסה הוא משום שהארס שורף וסופה למות ולפי זה חלקו חכמים הדורסים והנדרסים כפי הפועל והמתפעל שיש בריה גדולה שטבעה חזק ואינה מתפעלת מכל חיה ויש אחרת פחותה ממנה ומתפעלת. ולפי גודל חכמת בעלי התלמוד חלקו הדברים ולפיכך אין לנו להוסיף על מה שנזכר בפירוש בתלמוד: והוי יודע שיש לארי דריסה בכל מיני בעלי חיים ואפי' שיהיו גדולים ממנו דהרי לא חלקו בו כלל וה"ה לחיה שהיא גדולה ממנו שיש לה דריסה בכל. ובדוב ובנמר איכא פלוגתא בין רבוותא דיש מהם שכתבו שאין להם דריסה ואע"פ שהדוב שכול והנמר עז אינם דורסים. ויש מי שכתב דכל חיה טמאה שאינה גסה מן הזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה כגון כבשים ועזים ואפי' היא כזאב אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכ"ש בעופות. ואם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בבהמה גסה אפי' היא גדולה כארי. ואם היתה גדולה מן הארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל וכן מטין דברי רבינו: ובגדיים וטלאים וכו'. פשוט שם בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ב:) אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. ובגמ' איכא תרי לישני בלישנא קמא מחלק בין מצילין לשאינן מצילין פי' דכשמצילין הנדרס מיד הדורס מתוך כך הדורס כועס וארס שלו חזק וממית אבל כל שאין מצילין אין חוזק בארס שלו. ולהאי לישנא אם יש לה מצילין או שהיא מצלת את עצמה יש דריסה לחתול ונמייה בגדיים וטלאים וכ״ש בעופות ואם אין מצילין אין להם דריסה ואפי' בעופות. וללישנא בתרא אין חילוק בין מצילין לשאין מצילין דבכל ענין יש להם דריסה בגדיים וטלאים וכ״ש בעופות. ויש שפסקו כלישנא קמא. ורבינו פסק כלישנא בתרא דהרי לא חלק וכן בהלכות כלשון רבינו ולזה הסכים הרשב״א ז״ל. וכתבו המפרשים ז״ל שעכשיו נוהגים היתר באלו החתולים שנכנסין ללול של תרנגולין ואע״פ שהיה ראוי לחוש בדבר והם סומכים בכך מפני שהחתולין שלנו בני תרבות הם וכל שלא הכהו אין חוששין לו אבל הכהו ודאי חיישינן: ושועל שכתב רבינו איכא תרי לישני בגמ' אליבא דרב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי ללישנא קמא אין דריסה לשועל וללישנא בתרא אית דריסה לשועל ורבינו פסק כלישנא בתרא וכן כתוב בהלכות רי״ף. ודקדקו המפרשים ז״ל דדוקא בחתול דהיינו בגדיים וטלאים אבל באימרי רברבי לא דהא דרוסת הזאב בדקה תנן וכי היכי דממעטינן מינה חתול ה״ה דממעטינן שועל דתרוייהו למטה מן הזאב נינהו וכן מוכחא סוגיא דשמעתתין וכן פסקו רבותינו בעלי התוס' וכתבו דההוא עובדא דהיני דמייתי בגמ' מההיא רחל דרחל קטנה הוות וזהו דעת רבינו ונוסחתו המדוייקת:

והנץ יש לו דריסה ואפי' בעוף וכו'. בפ' א"ט (דף נ"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה או אין להם דריסה א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאין יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק דרוסת הנץ בדכוותיה ואינך בדזוטרי מינייהו ואיכא דאמרי דרוסת הנץ ברברבי מיניה ואינך בזוטרי מינייהו. ורבינו פסק כלישנא בתרא וכן פסק הריא"ף ז"ל: ודע שדעתם ז"ל שיש דריסה לנץ ואפי' בעופות הגסים כגון אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן דבעוף אין חילוק כלל. ויש הוכחה לדבריהם מדאמרינן בגמרא ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים אי אינקיב לבית חללו פסולה ואי איתא דאין דריסה לנץ בעופות הגסים כגון אווזים אמאי נקט בגדיים וטלאים ליפלוג בדידה ולימא אווזים ותרנגולים אלא ודאי יש לנץ דריסה באווזים ותרנגולים וכן פירש ר"י דברי ריא"ף ז"ל: ומ"ש רבינו אבל שאר עופות וכו'. משום דס"ל דבכולהו עופות טמאים חוץ מן הנץ והגס השנויים במשנה מסתפקא ליה וכן דעת הראשונים ורש"י ז"ל. ויש לאחרונים דרך אחר בשמועה זו ולא כתבתיה כאן משום שאין רבינו מסכים לדעתם:

ויש לחולדה דריסה וכו'. פשוט שם במילתיה דרב עמרם שכתבנו לעיל שמסיים בה ודרוסת חולדה בעופות. ומדקאמר בעופות סתם משמע דבכולהו עופות יש לחולדה דריסה. ואמרינן תמן בעא מיניה רב כהנא מרב יש דריסה לחתול או אין דריסה לחתול א"ל אף לחולדה יש דריסה. יש לחולדה דריסה או אין דריסה לחולדה א"ל אף לחתול אין דריסה. לחתול ולחולדה יש להם דריסה או אין להם דריסה א"ל לחתול יש דריסה לחולדה אין דריסה. ולא קשיא הא דא"ל אף לחולדה יש דריסה בעופות הא דא"ל אף לחתול אין דריסה באימרי רברבי. הא דא"ל לחתול יש דריסה לחולדה אין דריסה בגדיים וטלאים. וריב"ם ז"ל פירש דכל הני בעיי הוו בכמה זימנין דפעם ראשונה היה עוסק בעופות ושאלו אם יש דריסה לחתול והשיבו אף לחולדה יש דריסה. ופעם אחרת היה עוסק באימרי רברבי ושאלו אם יש דריסה לחולדה והשיבו רב אף לחתול אין דריסה. ופעם אחרת היה עוסק בגדיים וטלאים ושאלו אם יש לחולדה וחתול דריסה בהם או לא והשיבו לחתול יש לחולדה לא: וכלב אין לו דריסה וכו'. פשוט שם כלשון רבינו אמר רב יוסף נקטינן אין דריסה לכלב והטעם שאין לכלב ארס כלל. והוי יודע דכל הני דאמרינן אין להם דריסה מ"מ אם נקב בצפרניו עד שהגיע לבית החלל טריפה ואפי' הנץ בשור הגדול שמא ניקב אחד מן האיברים הפנימיים ואין בדיקה לנקב מה שהוא כל שאין מקומו ידוע: והנץ יש לו דריסה וכו'. שם הקשו על רב עמרם שאמר משום רב חסדא דיש דריסה לחתול ולנמיה בגדיים וטלאים מברייתא דקתני דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל אבל דרוסה לית להו ואקשינן ותיסברא נץ לא דריס והא תנן ודרוסת הנץ ומפרקינן לא קשיא כאן בעופות כאן בגדיים וטלאים. וה"פ דמתני' ומתנייתא לא קשו אהדדי דמתני' דתנן ונץ יש לו דריסה איירי בעופות ובהו אית ליה דריסה וברייתא דקתני אין דריסה לנץ עד שיקוב לחלל איירי בגדיים וטלאים. ולפירש"י ז"ל משום נקב נגעו בה דלא גרע מקוץ אם ניקבה לחלל פסולה דחיישינן שמא ניקבו בני מעיים אבל אי לא אינקבה לחלל כשרה לפי שאין ארס שלו מזיק אפי' בגדיים וטלאים. אבל הריא"ף ורבינו סברי דנקיבת חלל בנץ משום דרוסה נגעו בה. ויש סיוע לדבריהם דהרי בברייתא דרוסה קרינן לה דומיא דחתול אלא דבעינן ליהוי עד בית החלל. וכתב הרשב"א ז"ל דנפקא בין פירוש רש"י ז"ל לפירוש רבינו דאילו בקוץ אע"ג דניקב לחלל אית ליה בדיקה אבל בנקיבת נץ כיון שניקב החלל והאדים הבשר טריפה ואין לו בדיקה. ולמאן דמפרש דקוץ נמי לית ליה בדיקה איכא לפרושי איפכא דאילו בקוץ אין לו בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחללו והאדים הבשר מבפנים טרפה ואם לאו כשרה:

ואין דריסה אלא ביד הטורף וכו'. שם אמר אביי נקטינן אין דריסה אלא ביד הטורף לאפוקי רגל דלא. וטעמא דמילתא דאין הארס של הדורס אלא בידו אבל לא ברגלו וטעם הענין נתברר בספר בעלי חיים: ואין דריסה אלא בצפורן וכו'. שם כלשון רבינו אין דרוסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא ופירש"י ז"ל דאין ארס חיה בשיניה: ואין דריסה אלא בכונה וכו'. שם אין דריסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת דלא. ופירש"י ז"ל דכיון שלא מדעת נפל על הבהמה כגון שנפל מן הגג אע"פ שנשתקעו צפרניו בגבו אין משליך בה ארס: ואין דריסה אלא מחיים וכו'. שם לאפוקי אחר מיתה דלא. אמרי השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר שמתה מיבעיא לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה. ולפי זה כתבו המפרשים ז"ל דאפי' האדים הבשר כנגד בני מעיים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא בדלא מספקא לן בדרוסה כלל ולפי זה למדו קצת מן המפרשים ז"ל דהיכא דשחטו לנדרס מקמי דלישקליה דורס לסיחופיה כשרה דכיון דאינה לדריסה אלא בסוף ההיא שעתא כבר נשחטה ובתנאי שיתברר לו שלא השמיט ידו הדורס מגבו עד שנהרג אבל כגון העופות שנשמטין מיד הדורס אחר שהוכו פעם ושתים אין להתיר. וכתבו רבותינו בעלי התוס' כי המחפין צפרני הדורס בכסף וכיוצא בו ואח"כ צדין בו שהוא מותר גמור לפי שאינו יכול להטיל ארס:

וכיצד דין הדרוסה וכו'. פשוט שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים רב נחמן אמר האלהים מורי בה רב מכפא ועד אטמא מאי כפא אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעיים אלא מכפא דמוחא ועד אטמא. ובענין תואר הבדיקה לא נחלקו דכולהו מודו דהכי היא ודאי כמו שכתב רבינו. אבל למי מועלת הבדיקה נחלקו בה המפרשים. שיש מי שכתב דאין בדיקה זו מועלת אלא דוקא לספק דרוסה אבל דרוסה ודאית לא מהניא לה בדיקה שפעמים שמאדים הבשר ואין יכול האדם לכוין כראוי. ואחרים כתבו דבדיקה לעולם מהניא בין לספק דרוסה בין לדרוסה ודאית והכריחו דבריהם מההיא דאמרינן בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ובסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן אבל אם האדים הבשר שכנגד הסימנין לא. הרי נראה דבדרוסה ודאית עסיקינן דיש לה בדיקה שהרי האדים הבשר ועוד הכריחו רבותינו בעלי התוס' מכמה ראיות דדרוסה ודאית יש לה בדיקה וכן היא דעת הרשב"א ז"ל והרא"ש וכמה מגדולי המורים ורבינו נמי הכי ס"ל דיש בדיקה לדרוסה ודאית שכן התחיל וכיצד דין הדרוסה ולהלן כתב ספק דרוסה אסורה עד שתבדק כדרוסה ודאית משמע דדרוסה ודאית יש לה בדיקה. וזה שכתב רבינו מכף הירך ועד הקדקוד ולא כף בכלל קאמר דמהכף ולמטה וכף בכלל ודאי א"צ בדיקה ואפי' האדים שם הבשר ואפי' נתמסמס מכח הארס כשרה דרואין אותו כאילו אינו ואם אין בו טרפות רואין אותו כאילו ניטל וכשרה אבל אם היה במקום צומת הגידין חיישינן משום צומת הגידין ומדקאמר עד הקדקד משמע שצריך לבדוק כנגד הסימנין. ולפי זה כתבו קצת מן המפרשים שדוקא לעוף יש בדיקה לדרוסה אבל לא בבהמה כי אין הפרש בין ארס לספק נקב דבכולהו חיישינן שמא במקום נקב שחט ולעוף דאית ליה תקנה בבדיקתו שישחוט הקנה לבדו כמו שכתוב למעלה מהניא בדיקה אבל בבהמה אין לה תקנה אבל אחרים כתבו דלא שנא עוף ול"ש בהמה כולהו אית להו תקנתא בבדיקה דאפילו נימא דבספק נקב אין בדיקה לושט אחר שחיטה דשמא במקום נקב אפילו הכי לספק דרוסה יש לו בדיקה מפני שהארס מתפשט וניכר אפילו לאחר שחיטה אע"פ ששחט במקום הארס וכן היא דעת רבינו ז"ל וכתב הרשב"א דצריך לבדוק סמוך לדריסה ואם לא האדים בשר אפילו מבחוץ כשירה דבידוע שלא דרס שאם דרס היה מאדים ואם לא בדק סמוך לדריסה חוששין לה שמא שינו מראיו מבחוץ והבריא וחלקו עליו קצת מהמורים דנראה להם דזו חומרא יתירה היא ואין לנו להחמיר יותר ממה שכתוב בתלמוד וכן נראה דעת רבינו ז"ל. ודע שיש מקצת הראשונים שכתבו שבדיקה שהוזכרה בתלמוד דוקא באותם דורות שהיו חכמים ובקיאים בבדיקה אבל בדורות הללו שאינם בקיאין בבדיקה כל ספק דרוסה אסורה ואחרים כתבו שבכל זמן וזמן אין לך אלא ב"ד שבימיך ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכן היא דעת רבינו ז"ל. ויש מי שהוסיף להחמיר דנהי דבשאר דורסים אפשר לבדוק אבל בדרוסת הנץ שדריסתו דקה א"א לבדוק וטרפינן ליה לאלתר בלא שום בדיקה ומייתו ראיה מהא דאמרינן בגמ' (דף נ"ג:) דאייתו לקמיה דשמואל שרקפא דעופות פירוש קן ושדינהו במיא ואם איתא דיש בדיקה בדרוסת הנץ אמאי לא בדיק להו. ויש מי שפסק דאפילו לנץ אית ליה בדיקה ואמרי דלית הלכתא כשמואל דבגמ' מקשינן עליה דשמואל אמאי שדינהו במיא ולישהי להו י"ב חדש ותריצנא ושמואל חייש לתקלה וכיון דטעמיה משום חשש לית הלכתא כוותיה דהא אמרינן בגמ' הני ביעי דספק טריפה שיחלא קמא משהינן להו ואם איתא דחיישינן לתקלה היכי קאמר דמשהינן להו עד שחלא אחרינא דשמא בינתים יארע תקלה שיאכלם בטעות א"ו לא חיישינן לתקלה:

איזהו רושם הדריסה וכו'. פשוט שם (דף נ"ג:) רב נחמן אמר בקוץ עד שתנקב לחלל בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים: ואם נימוק הבשר וכו'. פשוט שם בעי רב אמי הומסס מהו אמר רבי זירא הא דבעי רב אמי כבר פירשה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו חסר ה"ד נתמסמס א"ר הונא בריה דר' יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ויש מי שהורה גם בזה דבזמן הזה אין אנו בקיאין בגרידה כלל וכבר כתבתי למעלה כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומיהו צריך להביא כל הבקיאין בדבר:

ואם דרס בסימנין וכו'. שם (דף נ"ג:) רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן וטעמא דמלתא משום דסימנין קשים הם אצל דריסה ולא חיישינן שמא נתחלחל הארס ולפיכך אינה אסורה משיאדים הבשר עד שיאדימו הם עצמם: ודריסתן במשהו וכו'. שם (דף נ"ד) בעי רב ביבי בר אביי ושט נקיבתו במשהו דריסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה בתר דבעייה הדר פשטה אחד זה ואחד זה במשהו מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי:

ספק דרוסה אסורה וכו'. פלוגתא שם (דף נ"ג) בין רב ושמואל דרב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה ואע"ג דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי הכא איפסיקא הלכתא כשמואל משום דאמימר פסק הלכתא כוותיה ולא חש לדברי רב דהכי אתמר בגמרא אמר אמימר חוששין לספק דרוסה א"ל רב אשי לאמימר האי דרב מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן פסקו כל הפוסקים: כיצד ארי שנכנס וכו'. שם (דף נ"ג) אמר רב (אשי) ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן אין חוששין שמא ארי דרסו מאי טעמא רוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין פירוש אע"ג דרוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין כל הדורס אין צפורנו נשמטת וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימא בכותל נתחכך ואקשינן אדרבה רוב שוורים מתחככין ומיעוט אין מתחככין וכל המתחכך אין צפורן יושבת לו בגבו וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימא ארי דרסו ומפרקינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקיה והוה ליה ספק דרוסה ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה ע"כ. ואנן קי"ל כשמואל דאמר חוששין לספק דרוסה הילכך חוששין לארי שנכנס ואומרים ארי דרסו ולא שנתחכך בכותל והוא מה שפסק כאן רבינו. וכתבו המפרשים ז"ל כיון דקי"ל כשמואל ל"ש אם נמצאת צפורן לחה או יבשה ול"ש אחת או חמש וכש"כ מקום צפורן כלומר שלא נשמטה הצפורן ממקומה אלא מקומה ומכתה ניכרת בשור דבכולהו צריך בדיקה. ומה שלא כתב רבינו כלל אלו החלוקות משום דבגמ' הוזכרו כל אלו שאפילו לרב דאמר אין חוששין לספק דרוסה באלו מודה דחיישינן כמו שפירש שם. והוי יודע דאיכא פלוגתא בין רבוותא בענין השוורים האחרים שלא נמצאת הצפורן תחובה בגביהן שיש מי שהצריך להם בדיקה דכיון דנמצאת על גב אחד מהם ראיה היא שדרס וכיון שדרס חוששין לכולם ולא אמרו בקטע ראש אחד מהם דנח רוגזו אלא בשהרגו אבל בדרס אחד מהם כ"ש שכועס ומכה ודורס וזהו דעת הרשב"א ז"ל ונראה שאין כן דעת רבינו ז"ל שהרי לא הזכיר דין זה: וכן שועל וכו'. שם בפ' אלו טריפות (חולין דף נ"ג) אתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה דכ״ע ספק עאל ספק לא עאל אימא לא עאל ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא עאל שתיק ויתיב בינייהו אימא שלמא שוי קטע רישיה דחד מנייהו נח מרתחיה איהו קא מעוואי ואינהו קא מקרקרין בעותי קא מבעתי אהדדי כי פליגי דאיהו קא שתיק ואינהו קא מקרקרין מ״ס מעשה קא עביד בהו ומ״ס מחמת בעתותיה קא עבדן ופסק רבינו כשמואל מהטעם שכתבתי למעלה הילכך כל דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין מעשה קא עביד וצריכין בדיקה ואע״ג דדין זה לא הוזכר בתלמוד אלא לענין ארי למדנו מדברי רבינו שה״ה לכל הדורסים. וכתב ה״ר ברוך בעל סה״ת דוקא כשהם במקום צר שאין להם יכולת לברוח מפניו אז אמרינן דאי איהו שתיק והם מקרקרין דחיישינן ובדקינן אבל היכא דעל בינייהו והם רועות במקום רחב שיכולות לברוח אע״ג דמקרקרן מחמת בעתותיה יש לתלות שרדף אחריהם ולא השיג אחד מהם וכ״כ הרשב״א ז״ל:

ספק שנכנס לכאן וכו'. כבר כתבתיה למעלה: וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'. מוכח לה מההוא בר אווזא דהוי בי רב אשי עאל לבי קניא ונפק אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב אשי לאו אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימא קניא מחייה. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן ספק קניא ספק שונרא דתלינן בקניא וכן נמי ספק כלבא וספק שונרא דתלינן בכלבא דוקא שמצוי לפנינו כלב או קנה דאיכא למתלי בהו אבל אם באו לפנינו כך ולא ידענו במה אין לתלות אלא במצוי:

ושמונה מיני טרפיות וכו'. פרק אלו טרפות (חולין דף מ"ג) אמר עולא ח' מיני טרפיות נאמרו לו למשה בסיני נקובה ופסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא ע״כ. ויש תימה בדברי רבינו דמן הגמרא נראה דלפי דברי רכיש הם תשעה שהוא מוסיף על השמונה לקותא ומאן דמני ח' לית ליה דרכיש וא״כ איך פסק כאן רבינו שהם ח' ולבסוף פרק ח' פסק כרכיש דלקותא בכוליא טרפה. ונראה לי שהוא מפרש שמה שאמר לאפוקי לקותא דרכיש אינם דברי הגמרא אלא דברי עולא הם ועולא הוא דקאמר דהשמונה שאמר למשה בסיני הם לאפוקי לקותא דרכיש שאינו נכנס בכלל הח' כלל ורכיש סובר רבינו שיתרץ שלעולם שנאמרו למשה בסיני השמונה אבל לקותא בכוליא הוא בכלל נטולה שכיון שנמסה בשרה כבשר המת הוה ליה כמאן דליתיה ולכך רבינו דפסק כרכיש משום דהלכתא כוותיה פסק דלקתה בכלל נטולה. וכ״ת מנא ליה לרבינו שרכיש יתרץ שהוא בכלל נטולה לימא דלא יסבור שהם שמונה י״ל דלא מסתבר ליה לרבינו למימר דפליגי בענין הקבלה ועדיף ליה טפי לומר דבענין הקבלה הם שוים ולא פליגי אלא אם הוא בכלל נטולה או לא:

הדרוסה הוא שיטרוף וכו'. בפרק א"ט (דף נ"ב:) דרוסת הזאב אמר ר"י אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעופות מן הנץ ולמעלה ואמרו שם מן הזאב ולמעלה למעוטי מאי ואמרו שם בגמרא אי בעית אימא לעולם למעוטי חתול ולהך שינויא ר' יהודה דמתניתין מפרש דברי ת"ק ופסק רבינו הכי: ואין דריסה בבהמה גסה וכו'. שם ר"פ א"ט (דף מ"ב) במשנה דברי ר' יהודה ולא פליג ת"ק עליה כדפרישית: ושועל ונמייה וכו'. שם (דף נ"ב:) אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ודרוסת חולדה בעופות והקשו מברייתא דאמרו דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתינקב לחלל וכו' ואמרו שם דקשיא לרב חסדא דהא בגדיים וטלאים איירי דומיא דנץ כדכתבו התוס' ואוקמוה בגמרא כל"ב דא"ד הא מני ברבי היא דתניא ברבי אומר כו' ור"ח ס"ל כרבנן דבין במקום שמצילין בין במקום שאין מצילין יש דרוסה. ופסק רבינו כי הך שינויא ולכך כתב סתם דיש לו דריסה בגדיים וטלאים. ומ"ש שתנקב לבית חללו משמע דאין דעתו כפירש"י ז"ל שמפרש שתנקב לבית חלל ר"ל בקוץ בעלמא וטרפה משום דחיישינן שמא ניקבו הדקין ואי אפשר להם בדיקה כמו שפירש"י ז"ל גבי קוץ עד שתנקב לחלל אבל רבינו ז"ל סבור דכשניקב לבית החלל מטעמא דארס טרפה ואע"ג דבדקו יפה ולא מצאו נקב בדקין כלל מ"מ מטעמא דארס נאסר אבל בקוץ שנקב לחלל בבדיקת הדקין סגי וכן הוא דעת ההלכות וכתב הרא"ש ז"ל ומדקדקין מדקתני דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל אלמא כשניקב לחלל מקרי דרוסה ומטעם דרוסה נאסר ולכך לא הצריך כאן רבינו בדיקה ולמטה גבי קוץ הצריך בדיקה: ושועל וכו'. שם (דף נ"ג) אמר רב כהנא וכו' אין דרוסה לשועל איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יש דרוסה אמר רב ספרא ההיא חתול הוה איכא דאמרי אמר רב כהנא וכו' יש דרוסה לשועל איני והא כי אתא וכו' ההוא כלב הוה וכו' ע"כ. ורבינו פסק כלישנא בתרא וא"ת אמאי קאמר דלשועל יש דרוסה בגדיים וטלאים דמשמע דבאימרי רברבי לא והא רחל גדולה היא כדפירש"י גבי גדיים וטלאים ומודה רב חסדא באילים ורחלים דמתניתין וכו' וא"כ דכלישנא בתרא אמרו דמה שאמרו אין דרוסה לרחל הוא כלב אבל שועל יש דרוסה לרחל א"כ אמאי לא פסק דיש לשועל דרוסה ברחל. ונראה דהוא סבור ודאי דשועל גריע מחתול והראיה דבלישנא קמא אמרו דמה שאמרו שם יש דרוסה ההוא חתול הוה משמע דעדיף חתול משועל וא"כ להך לישנא בתרא לא ס"ל דגריע חתול משועל ולכל הפחות שוים הם והך לישנא דקאמר ההוא כלב הוה דמשמע דשועל אפילו לרחל יש דרוסה ס"ל דלא כר"ח דקאמר דחתול בגדיים דוקא אית ליה דרוסה ולא ברחלים וה"ה שועל דמשמע ליה יש דרוסה לשועל כולל בכל בהמה דקה אבל לדידן דקי"ל כר"ח דאפילו חתול בגדיים דוקא כ"ש שועל. אי נמי י"ל מדלא משני גמרא דההיא ברחל בגדולה והך דיש דרוסה הוא בקטנה ש"מ דההוא ברחל איירי בקטנה דהוא דומיא דגדיים וטלאים והטעם כמו שכתבו התוס' וא"כ לא הוה רב דימי משמעינן חדוש בהאי מעשה:

והנץ יש לו דריסה וכו'. שם גבי בעיא דרב (אשי) בעופות טמאים (דף נ"ג):

והנץ וכו' והוא שתנקב לבית החלל. פסק כרבי דאית ליה הכי דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא גבי חתול ונמייה דאית להו כרב חסדא אבל נץ מודו:

אבל בשן אין חוששין וכו'. שם (דף נ"ג:) מימרא דרב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל ופירש"י ז"ל אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה אי אפשר שאין נקב דק ניכר בהם ע"כ. ורבינו אינו סבור כן אלא שמהני בדיקת דקין והר"א ז"ל בפ' ז' גבי אם היה ספק ניקב ספק אם אינו ניקב וכו' שכתב תבדק כל אחד מבני מעיים וכו' השיג עליו קשה בדיקת הדקין ע"כ. דעתו ז"ל כפירש"י ואני תמה עליו איך לא השיגו כאן גבי קוץ אלא שי"ל שהוא סבור שאין בדיקה בשן אלא כנגד הנקב ולכך אפשר לקיים דברי רבינו בכאן כשהנקב אינו כנגד הדקין אלא כנגד שאר איברים שנקיבתן במשהו ולכך כתב שתבדק אבל בדקין לא שייך בדיקה ולכך אין מקום השגה כאן אלא בפרק ששי שכתב ששייך בדיקה לדקין: אבל אם דרס ונהרג כו'. שם אמרו לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה קמ"ל זו היא גירסתנו ולפי זה מ"ש לאחר מיתה ר"ל מיתת אבר וכדפירש"י ז"ל אבל רבינו כתב ונהרג משמע דגירסתו היתה ופסקוה לרישיה ולפי זה א"ש מיתה שהיא מיתה ממש:

איזהו רושם הדריסה וכו'. שם (דף נ"ג:) בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ע"כ. ופירש"י נתמסמס הבשר במקום אחר ורבינו מפרש שנתמסמס הבשר כנגד בני מעים אע"פ שלא האדים:

ונמצא צפורן בגבו וכו'. שם אמר רב אין חוששין בצפורן בגבו ומבואר שם דרב לטעמיה דס"ל אין חוששין לספק דרוסה ואנן קי"ל דחוששין ולכך חוששין בצפורן: וכן שועל ונמייה וכו'. שם על ושתיק ואיתיב בינייהו וכו'. וכתב שועל ונמייה ונראה דהוא הדין גבי בין השוורים אלא דריהטא דגמרא בעופות דקאמר לעיל מיניה ספק כלבא ספק שונרא וכו' והיינו עופות או גדיים וטלאים או שונרא אין לו דריסה בשוורים גדולים. וכל הדינים עד סוף הפרק מבוארים שם:

כבר ביארנו כו' שהטרפה כו'. הנה כ"כ בזה דאף לפי מה דקיי"ל דטרפה אינה חיה זה לא טעם הדבר רק שהתורה אמרה דכל דבר דגמירי לן מהל"מ שע"י זה הדבר שאירע לה לא תחיה אז הוא בכלל הך טרפה הכתובה בתורה והני דגמירי לן מסיני דהני גורמות מיתה והני לא גרמי וזהו הטרפות והכשרות ובהם לא מהני אף אם נתברר לן שזה תחיה וזהו כונת הגמ' חולין דף מ"ח ע"ב ודף נ"ד וב"ב דף ק"ל אין אומרים בטרפות כו' ר"ל דלא ילפינן מבהמה זו על חברתה אך בהני אם הם נכנסין תחת השם של מין טרפה או תחת שם של מין כשרה בזה הוה הך מחלוקת דר"י ור"ל שם ד' נ"ד ע"א אלו טרפות דוקא כו', ר"ל אם רק במה שנכלל בשם טרפה אז אסור או צריך שיהיה עליו שם כשרה וכעין זה הוה מחלוקת בנזיר ד' נ"ג ע"ב גבי טומאה ובירוש' חלה פ"א מ"ג ע"ש והך מחלוקת דשם דף מ"ג ע"א וד' מ"ו ע"א גבי כבד אם צריך כזית או כ"ש הפלוגתא הוא כך אם טרפת הכבד הוה מצד עצמה או מצד המרה עי' תוס' שם ד' מ"ב ע"א ורש"י ד' מ"ו ע"א ד"ה מטביל ולכך אם נימא דמחמת עצמה אז אם נשתייר כזית י"ל משום דהדרא בריא כמו דאמרינן בנדה ד' נ"ה גבי גלודה אבל אם נימא מחמת מרה אז אין קפידא ועיין בהך דעירובין דף י"ד ע"א דהוה מחלוקת אם מעמידי קורה צריך שיהיו בריאים לקבל קורה ואריח ע"ש וה"נ יהיה נ"מ להך דין של בה"ג גבי ניקב הטרפש של הכבד ויהיה זה נ"מ אם הטריפות מצד עצמה או מצד מרה. ובזה א"ש מה דלא מקשה בחולין ד' מ"ח ע"א אמאי לא נקט גם טריפות דטרפש משום דשם קאי למשנה ראשונה ולמשנה ראשונה ס"ל דהטריפות אינה מצד עצמה ועיין בערכין דף כ' ע"א דנקט דכבד הוה דבר שהנשמה תלויה בו וכן בנזיר ד' כ"א ע"ב גבי נזיר אמר ג"כ כן ולכאורה קשה אמאי לא מקשה למ"ד תמורה דף י"א ובכורות דף ג' דרק דבר שעושה נבלה ועיין נדה דף כ"ד, ועיין רש"י ב"ק ד' ע"ח ע"ב גבי ד' וה' ועי' בתוס' קדושין ד' נ"ז ע"א שכ' דזה א"א שהכבד תינטל וע"כ הוא משנולד נברא כך וא"כ לפי"ז כיון דמרבינן גבי ערכין ד' ד' מנפשות וכיון דזה א"א ליטול הכבד דודאי ימות שפיר מקרי לכ"ע דבר שהנשמה תלויה בו משא"כ גבי קרבן דתמורה ד' י"א דשם הטעם דאין שם בהמה על אבר עי' חולין ד' ס"ט לכך אם ס"ל דטרפה חיה דבמה שחסרה לא תפקע שם בהמה לא חל הקדושה, וכן בהך דבכורות ד' ג' דהטעם רק משום חסרות הדבר וגם בכור ביציאתו הוא קדוש ומשנולד אם אירע כך לא הוה רק טרפה, ועי' בדברי רבינו ז"ל בהל' ערכין פ"ה הי"ח דגבי חמור נקט ג"כ כבדו, והטעם משום דשם רק לדמי וכיון דאם ניטל הכבד עכשיו מת החמור שפיר נדר דמי כולו, ועי' רש"י ערכין ד' ד' ע"א ד"ה שהנשמה וכתובות ד' מ"ו ועיין בהך דחולין ד' ל"ח ע"ב גבי חצר כבד שלה ובתוס' שם ובאמת דוקא ומשום דס"ל דהוה כמו נשמה תלויה בו וכמש"כ בשם בה"ג ולא דמי ליהיב ליה חד זוזא משום דשם יש לו חלק בכל אבר ואבר ומשועבדת לו כל הבהמה וכ"כ בזה, וא"כ לפי"ז הך דין דטרפה לא משום גדר אינה חיה, ונ"מ דהנה אנן קיי"ל דמיתה עושה ניפול כמבואר בחולין ד' ע"ג ע"ב ובאבר המדולדל לית עליו דין מיתה דהמיתה לא פעלה בו ושחיטה אינה עושה ניפול משום דלא בעינן שהשחיטה תועיל בכל האברים רק שתהא הבהמה שחוטה וממילא הבהמה מותרת אך גבי טרפה מאי אם עושה ניפול ועי' במש"כ לעיל בהל' מאכלות אסורות פ"ה אם גבי טרפה חל האיסור על כל האברים או אסורה משום דבא מן הטרפה ובאמת לכאורה מהך דחולין ד' ל"ב ע"ב גבי ניקבו מעיים בין סימן לסימן וגבי חיי ריאה תלוים בקנה ע"ש דלפי זה הריאה הוה כמו אבר המדולדל דקודם שחיטת הושט כבר אין לה יניקה מהבהמה והוה כמו ביעא חשילתא דחולין ד' צ"ג או כמו אבר המדולדל ואם אח"כ נטרפה הבהמה כגון ניקבו בני מעיה אם הריאה אסורה וע"ש בתוס' ד"ה והדר ביה והא דלא אסרינן ריאה לישראל משום אבר המדולדל י"ל משום דכל דרך שחיטה הוא כן, ועיין תוס' זבחים ד' ס"ט ע"ב בד"ה אי מש"כ בשם ר"ח וכ"כ בזה וכן נ"מ למה שכתבתי דכיון דיש עליו זה השם הוה טרפה אף שבו יוכל להיות שאינו מזיק כל כך וכעין דאמרינן גבי בור בירושלמי דב"ק פ"א דכיון דהלמ"מ דסתם בור עשרה טפחים לגבי מיתה שוב אין נ"מ לנו בין שור גדול לתרנגול קטן משא"כ לענין נזקין אז יש סברא דאזלינן בתר מילואו של נופל אך גמ' דילן לא ס"ל כן בב"ק ד' ג' זה אב לניזקין וע"ש דף צ"א גבי יש אומד לניזקין ע"ש בזה וכן ס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון דהא דמפלגינן בין שור פקח לשור שוטה זה רק גבי מיתה ולא גבי נזק עיין בפ' י"ב מהל' נ"מ הל' ט"ו וט"ז ע"ש ועי' בירושלמי פ"ד דב"ק בסופו דמפרש ג"כ מה דנ"מ למ"ד דמועד אין לו שמירה אלא סכין דר"ל דאז אין לנו גדר שמירה המסור לנו לכל אחד בשוה רק לפי השור ע"ש ועי' בירושלמי פ"ח דשבועות ה"ב כה"ג מחלק בין שומר חנם לשומר שכר ע"ש ועיין בר"ה ד' י"ג וכתובות ד' ק"ד כל מדות חכמים כו' ובירושלמי פ"ב דעירובין גבי ה"ב דאמר שם והוא שיעורא דאם יש כשיעור הזה אפילו גמל כו' ואם אין כו' אפי' גדי וכן ר"ל הך דשבת דף פ"ה ע"א גבי יניקת כלאים דכיון דקים להו לרבנן הוה זה שיעור ושוב אין נ"מ בין קרקע לקרקע וזה מה דר"ל הירושלמי כלאים פ"ו ה"ז את רואה כאילו שפוד של מתכות כו' וכ"מ והנה גבי טרפות מלבד גבי נקרע רוב דמחלק בין גדולה לקטנה אף באותו המין וגבי דרוסה דמחלקין ג"כ בין רברבי לזוטרי ועי' בהך דב"ק ד' ל"ז ע"א איזה מהן משונה או ממינו למין אחר או מגדולים לקטנים ע"ש ועיין תוס' זבחים ד' ע' ע"ב גבי דכל מין עופות מין אחד הוא מלבד כאן גבי דרוסה ועי' בירושלמי נדה פ"ג בסוף דכיון דיש שיעור נקב באיזה עוף שוב נאסרו כל העופות בשיעור זה ועי' כאן ד' מ"ה ע"א. אך הנה באמת כך דעיין לקמן בהל' ג' גבי דרוסה ולעיל בהל' מאכלות אסורות פ"ד נראה דס"ל לרבינו דלא כמש"כ רש"י ותוס' בחולין ד' מ"ב דהטעם דדרוסה משום דסופו לישרף ע"י הארס וכן משמע לכאורה לשון הגמ' ד' נ"ב ע"ב ונ"ד ע"א זיהרא מיקליה כו' אך רבינו ס"ל דזהו דין טריפה אך נ"מ דהרי ס"ל דגבי נץ אם ניקב לחלל אז טרפה מטעם דרוסה אבל בלא חלל אין עליו שם דרוסה וגבי שאר אמרינן דמנקיב עד לחלל ואח"כ נעשה דרוסה וזהו דזיהרא מיקליה וא"כ נמצא כך דלכך לא דמי גדולים לקטנים משום דאמרינן דלא מצי עייל לחלל וא"כ אין עליו שם דרוסה כלל וכן ס"ל לרבינו לקמן פ"ט הל' י"ז גבי נפולה דאם חזינן שפעלה הנפילה אף באבר שהוא כשר אם ניטל מ"מ טרפה והוא מהך טעמא שכתבתי דזה הוה דין טרפה ולא משום הסיבה רק דצריך לראות שפעלה בו הנפילה ועי' רש"י ביצה ד' ל"ד ע"א ע"ש ובזה יש ליישב שיטת הריב"ם בתוס' חולין ד' נ"ג ע"ב בד"ה דרוסה ע"ש:

אלא לארי כו'. עי' בע"ז ד' ט"ז ע"ב דהוה מחלוקת שם אם ארי מקרי חיה גסה ועי' בתוס' שם דף ב' ע"ב דדוב מסוכן יותר ועי' חולין ד' ע"ה ע"ב גבי בן פקועה ועי' ב"מ ד' כ"ד ע"א גבי המציל וד' צ"ג ע"ב ע"ש גבי זאב:

והנץ כו'. עי' תוס' זבחים ד' ע"א ע"א המבואר שם דנץ יש לו דרוסה באווזין ע"ש:

איזה הוא שיאדים הבשר כו'. ר"ל לאפוקי אם האדים העור בלבד דאז אין חשש ועיין כאן ד' כ"ח ע"ש ברש"י ותוס' וד' ע"ו ע"ב גבי עוף דרכיך: רואין אותו הבשר כו'. עיין ברא"ש בזה אך כונת רבינו דר"ל כגון הנץ בגדיים דכ"ז שלא ניקב לבית החלל אין עליו שם דרוסה כמבואר בהל' ו' ואמר דאם נימוק הרי הוא כמי שאינו וא"כ הוה כמו שהגיע לבית החלל:

ספק נכנס לקן כו'. עי' בהך דנזיר ד' ס"ו ע"א דאף במקום שיש חזקת איסור ספק ראה ספק לא ראה טהור ע"ש ועיין בהך דנדה ד' נ"ח ע"ב גבי עברה בשוק של טבחים ע"ש ובהך דפסחים ד' י' ע"א ותוס' ב"ב ד' נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' ועי' בהך דנזיר ד' ח' ע"א גבי ספק נזירות להקל דאם נכנס לנזירות שוב לא פקע ובירושלמי שם פ"ב ה"ח דהוה מחלוקת דאמוראי אם הוה ספק אם נזירות אחת או שתי נזירות אם שייך כאן חזקה דכיון דא"א שתחול עליו נזירות השניה אם לא שתפקע הראשונה ועיין במש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' נזירות פ"ב ה"ה ע"ש בסוף וכ"כ בזה:

וכיצד דין הדרוסה כו' ובודקין כו'. כמה מקדמאי כתבו דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה, והא דמורה רב מכפא עד אטמא היינו בספק דרוסה, ואף ע"ג דלספק דרוסה לא חייש רב, צריך לומר דכאן מיירי בהיה אחד מהן דרוסה ודאי, או שנתערבה, או שראינו שדרס לאחת ואין ידוע למי, בזה ודאי צריך בדיקה ומועיל הבדיקה לרב ודוק:

ואם נמוק הבשר כנגד בני מעיים כו' רואין אותו הבשר כאילו (הוא) חסר וטריפה. רש"י פירש דבהאדימו דוקא בבשר שכנגד בני מעים טריפה, ובנתמסמס פירש נתמסמס במקום אחד רואין אותו כאילו אינו ואם יש טריפות בניטל כולו כגון צומת הגידין טריפה דהאי נמי כנטול דמי, משמע מלשונו הזהב שהצומת הגידין בעצמן נתמסמסו אז רואין אותן כאילו הן נטולין, והטור פסק דנתמסמס הבשר שכנגד הצומת הגידין ולא הצומת הגידין עצמן ג"כ רואין כאילו נטלו צומת הגידין עצמן וכמו נתמסמס בשר שכנגד בני מעים, והב"י הוסיף האדימו כנגד צומת הגידין ועיין פרי מגדים וכבר דברו בזה. אולם מוכרח דלא כהטור מהא דבעי בפרק בהמה המקשה מתמסמס מהו ה"ד מתמסמס כו' כ"ז שהרופא גורדו, ועמדו רבנן בתוספות הא דאמר בא"ט נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטריפות תלוי בהן, אבל הכא שהטריפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין, הרי דאם נתמסמס הבשר כנגדן של גידין הוי ממש כבשר שנשאר על העצם שנשבר ועדיפא מינה, ובזה לא נאמר כללא דרואין אותו כאילו אינו ודוקא שנתמסמסה הריאה עצמה והגידין עצמן טריפה, הן לגבי דרוסה נגד בני מעים דבהאדים הבשר טריפה מסתברא דנתמסמס לא גרע מהאדים, אבל נגד צומת הגידין שאין האדמומית סימן טריפה שקשין הן או משום דנקב לא טרפא בהו, לכן לא מטרפי בהו האדמומית, ודאי דנתמסמס לא גרע שאין עצם הטריפות תלוי בבשר שכנגדו, ואם נימא דנתמסמס הוא סימן ששלט הארס גם בצומת הגידין עצמן אעפ"י שלא נתמסמס רק הבשר שכנגדו הוא לעד ששלט הארס בצומת הגידין בכ"ז איך נפשט מהך דאמר רואין אותו כאילו אינו כיון דהך כללא לא מיירי אלא באיברים שנתמסמסו שמיטרפי מחמת עצמן כמוש"פ התוספות, ולשון רבנן בתוספות בריאה ובגידין מוכח דמפרשי דהגידין עצמן נתמסמסו, וכלשון של תוספות כתבו הרשב"א והר"ן, נמצא הטור יחיד בדבר, ואזיל לטעמיה שהביא בסי' נ"ה הך דנתמסמס דודאי טריפה, ופירש מרן בבית יוסף דסובר דנפשטה האיבעיא מהך דרב הונא בריה דר"י דרואין אותו כאילו אינו, הרי דסובר דאף ע"ג דאין הטריפות תלוי בבשר עצמו ג"כ רואין אותו כאילו אינו, כן בצומת הגידין שנתמסמס הבשר כנגדן ולא צומת הגידין עצמן, ג"כ פשוט דרואין אותו כאילו אינו והארס שולט בגידין עצמן, דהך כללא דרואין אותו כאילו אינו נאמר סתם בכל מילי, א"כ נתברר לנו ששיטת הטור יחידאה היא, והתוספות והרשב"א והר"ן ומשמעות לשון רש"י וכ"ש שיטת רבינו חולקים עליו וכדאי לסמוך עליהם בשעת הדחק, ולענין צירוף לענין ספק ספיקא או לענין בדיקה, דבזה סמכינן על בדיקתנו ודוק: ודע שלדעת רבינו דנתמסמס הוא אף בבשר שכנגד בני מעיים אעפ"י שטעמו של טריפתן שסופו לשרוף עד שינקוב הבני מעים עצמן א"כ הוה ליה למיפשט גבי נשבר העצם ונתמסמס הבשר דטריפה, דגם בזה נאמר רואין אותו כאילו אינו, לכן מתרץ רבינו דכולה שמועה תמן על העצם שנשבר למטה מן הארכובה קאי דהבהמה כשירה אף אם אין הבשר קיים, ורק לענין האבר עצמו מבעי ליה אם אסור משום אבר ובשר המדולדלין ולכך לא הביא הנך איבעיות בהלכות שחיטה רק בהלכות מאכלות אסורות פרק ה' לענין אכילת הבשר והאבר עצמו יעו"ש, וכלל זה דרואין כאלו אינו אין זה רק גבי טריפות לא גבי אבר המדולדל דהבהמה בריאה וחיה, וזה נכון בשיטת רבינו ודוק:

וכן שועל או נמייה שנכנס כו': במכוון נקיט שועל שלא תאמר הואיל ושועל איכא תרי לישני אם יש לו דרוסה והוי ספק ועכשיו הוי ס"ס ספק אם שועל דורס ושמא לא דרס, לכן דייק רבינו שועל דהלכה כלישנא בתרא כדרכו ופשוט:

ויש לחולדה דריסה בעופות וכלב אין לו דריסה כל עיקר לא בעוף ולא בבהמה וחיה. כתב במ"מ והוי יודע דכל הני דאמרינן אין להם דריסה מ"מ אם נקב בצפרניו עד שהגיע לבית החלל טריפה ואפי' הנץ בשור הגדול שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים ואין בדיקה לנקב מה שהוא כל שאין מקומו ידוע ע"כ ונ"ב דבריו תמוהים דאין שיטת הרמב"ם כן בפי"א הלכה ד'.

איזה הוא רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מן החבורה רואין אותו הבשר כאילו חסר וטרפה. נ"ב משמע דהרמב"ם סובר דהני טריפות מחמת עצמו ולא משום בני מעיים, ומה דדוקא כנגד בני מעיים זהו מקומו דבמקום זה נטרף ע"י דריסה ומה דבודקין מכל הירך עד הקדקד הוא שמא ימצא טרפות בשאר מקומות שפוסל בהם טריפות, אבל רושם דריסה בבשר לא מיפסל עד שיהי' רושם דריסה בהם בעצמם וכמש"כ הכ"מ בהלכה ח', ונראה לחדש יותר בדעתו מלשונו בהלכה ח' דבשארי אברים אינו פוסל דריסה כלל, ומה דצריך בדיקה הוא שמא נתקלקלו ע"י הדריסה ונפסקו עי"ז והיינו בצומת הגידין או ניקבו בקרום של מוח וצ"ע.

ספק דרוסה אסורה. (עיין מ"ש הרב המחבר בפ"ד מהלכות בכורות דין א'):