רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק ד׳

ספר קדושה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שחיטה · פרק ד׳

הלכה א׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁבֵּאַרְנוּ וְשָׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אָסוּר לֶאֱכל מִשְּׁחִיטָתוֹ. לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים. וַהֲרֵי זוֹ קְרוֹבָה לִסְפֵק נְבֵלָה וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה כְּזַיִת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ב׳

וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בְּפָנֵינוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה וַהֲרֵי שְׁחִיטָה זוֹ שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שְׁחִיטָה נְכוֹנָה וּגְמוּרָה אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּבָרִים הַמַּפְסִידִים אֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד הַשְּׁחִיטָה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁהֶה אוֹ יִדְרֹס אוֹ יִשְׁחֹט בְּסַכִּין פְּגוּמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ בְּלֹא כַּוָּנָתוֹ:

הלכה ג׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְכַתְּחִלָּה עַד שֶׁיִּשְׁחֹט בִּפְנֵי חָכָם פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל וְזָרִיז. וְאִם שָׁחַט תְּחִלָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה ד׳

הַיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וְשָׁחַט בִּפְנֵי חָכָם עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רָגִיל הוּא הַנִּקְרָא מֻמְחֶה. וְכָל הַמֻּמְחִין שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן. וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם הָיוּ מֻמְחִין הֲרֵי אֵלּוּ שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה:

הלכה ה׳

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְשִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁחֲטוּ בִּפְנֵי הַיּוֹדֵעַ וְרָאָה אוֹתָן שֶׁשָּׁחֲטוּ כַּהֹגֶן שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה:

הלכה ו׳

מִי שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אֶצְלֵנוּ שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצָא יוֹדֵעַ עִקְּרֵי הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה ז׳

הֲרֵי שֶׁרָאִינוּ יִשְׂרְאֵלִי מֵרָחוֹק שֶׁשָּׁחַט וְהָלַךְ לוֹ וְלֹא יָדַעְנוּ אִם יוֹדֵעַ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְכֵן הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׁחֹט לִי וּמָצָא הַבְּהֵמָה שְׁחוּטָה וְאֵין יָדוּעַ אִם שְׁלוּחוֹ שְׁחָטָהּ אוֹ אַחֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מֻמְחִין הֵן:

הלכה ח׳

אָבַד לוֹ גְּדִי אוֹ תַּרְנְגוֹל וּמְצָאוֹ שָׁחוּט בַּבַּיִת מֻתָּר. שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מֻמְחִים הֵן. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק אָסוּר שֶׁמָּא נִתְנַבֵּל וּלְפִיכָךְ הֻשְׁלַךְ. וְכֵן אִם מְצָאוֹ בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת אָסוּר:

הלכה ט׳

מֻמְחֶה שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי הוּא מֵבִין וְשׁוֹמֵעַ וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט:

הלכה י׳

הַסּוּמָא לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן אֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתוֹ וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה י״א

עַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין יָפָה וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד טו) "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ". מֵאַחַר שֶׁהִזְהִיר שֶׁמָּא יֹאכַל מִזִּבְחוֹ אַתָּה לָמֵד שֶׁזִּבְחוֹ אָסוּר וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה:

הלכה י״ב

וְגָדֵר גָּדוֹל גָּדְרוּ בַּדָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ עַכּוּ"ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה:

הלכה י״ג

הִתְחִיל הָעַכּוּ"ם לִשְׁחֹט מִעוּט סִימָנִין וְגָמַר יִשְׂרָאֵל אוֹ הִתְחִיל יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעַכּוּ"ם פְּסוּלָה. יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָתוֹ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם שָׁחַט הָעַכּוּ"ם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט חֲצִי הַגַּרְגֶּרֶת בִּלְבַד וְגָמַר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה י״ד

יִשְׂרָאֵל מוּמָר לַעֲבֵרָה מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהָיָה מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְצָרִיךְ יִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר לִבְדֹּק אֶת הַסַּכִּין וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנָּה לְמוּמָר זֶה לִשְׁחֹט בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵחַ לִבְדֹּק. וְאִם הָיָה מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס וְהוּא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם וּשְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה:

הלכה ט״ו

מִי שֶׁהוּא פָּסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אִם הָיָה מֻמְחֶה. שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ דָּבָר מֻתָּר וְאוֹכֵל דְּבַר אִסּוּר. שֶׁזּוֹ חֲזָקָה הִיא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים מֵהֶן:

הלכה ט״ז

אֵלּוּ הַצְּדוֹקִין וְהַבַּיְתוֹסִין וְתַלְמִידֵיהֶן וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֵיהֶן שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שְׁחִיטָתָן אֲסוּרָה. וְאִם שָׁחֲטוּ בְּפָנֵינוּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁחִיטָתָן אֶלָּא שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ וְהֵם אֵינָן מַאֲמִינִין בְּתוֹרַת הַשְּׁחִיטָה לְפִיכָךְ אֵינָן נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא קִלְקַלְנוּ:

הלכה י״ז

כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נִצְטַוּוּ בִּשְׁחִיטַת הַחֻלִּין אֶלָּא הָיוּ נוֹחֲרִין אוֹ שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת. וְנִצְטַוּוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לִשְׁחֹט לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא שְׁלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ג) "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר" וְגוֹ' (ויקרא יז ד) "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" וְגוֹ' (ויקרא יז ה) "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ" וְגוֹ' (ויקרא יז ה) "וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה'" וְגוֹ'. אֲבָל הָרוֹצֶה לִנְחֹר וְלֶאֱכל בַּמִּדְבָּר הָיָה נוֹחֵר:

הלכה י״ח

וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בִּלְבַד בְּעֵת הֶתֵּר הַנְּחִירָה. וְנִצְטַוּוּ שָׁם שֶׁכְּשֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ תֵּאָסֵר הַנְּחִירָה וְלֹא יֹאכְלוּ חֻלִּין אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. וְיִשְׁחֲטוּ בְּכָל מָקוֹם לְעוֹלָם חוּץ לַעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כ) "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ'. וְזוֹ הִיא הַמִּצְוָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת לִשְׁחֹט וְאַחַר כָּךְ יֵאָכֵל:

כסף משנה · הלכות שחיטה פרק ד׳

א׳

ישראל שאינו יודע ה' דברים וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. מאי קמ״ל כלהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ופשוט הוא שכיון דחיישינן דילמא שהי ודריס ולא ידע שאפילו הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו ואפילו אם אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אפ״ה אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וכ״כ הפוסקים וכ״נ מדברי רבינו ממ״ש רבינו שאינו יודע ה' דברים המפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מהלכות שחיטה שביארנו משמע דס״ל מ״ש קצת הפוסקים שאין צריך שידע כל חלוקי השחיטה רק שידע ה' דברים ובדיקת הסכין ודברים כאלו שהם מצויין וכשיסתפק לו יחמיר עד שישאל פי חכם אבל צריך שידע דשהיות מצטרפות שהוא דבר הווה ורגיל. וכ״נ עוד ממ״ש להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה דמשמע דכשידע עיקרי הלכות שחיטה סגי. ומלישנא דשמואל איכא למשמע הכי שאמר ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והא סגי דלימא כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה לו לומר הכא ואלו הן הלכות שחיטה אלא לומר לנו דדוקא אלו צריך שידע או כיוצא באלו כמו שכתבתי. ומה שכתב רבינו והרי זו קרובה לספק נבלה, טעמו לפי שספק נבלה היא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים שלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהי ודריס ולא ידע כלומר פעם אחרת ישהה או ידרוס ולא ידע כלומר אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו לזה כתב הרי זו קרובה לספק נבלה:

ג׳

ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו'. בריש הכל שוחטין מקשה אמתני' דקתני הכל שוחטין ושחיטתן כשרה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומתרצינן בה תירוצי טובא ואמר התם (דף ג':) רבינא תרי לישני בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ובלישנא בתרא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ויהבי בגמרא טעמא אמאי נאדו אמוראי כל חד וחד מטעמא דחבריה ואמרינן דהנך אמוראי נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מל"ב משום דלעלפויי לא חיישינן. ורבינו ז"ל פסק כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא מיהו כיון דחזינן דלא אמר לשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמר לעלפויי לא חיישינן ש"מ דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפילו איתיה קמן אע"פ שלכתחלה לא ישחוט אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה וז"ש רבינו להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה הרי שראינו ישראלי מרחוק והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת ע"כ, הרי שפסק ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהיכא דאיתיה קמן בדקינן ליה כל"ב דרבינא והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה ובלעלפויי לא חיישינן פסק דלכתחלה לא ישחוט כל"ק דרבינא אבל אם שחט אפילו איתיה קמן לא בדקינן ליה כיון דאמרינן לעלפויי לא חיישינן ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם כדאמרי' גבי מומחין משמע דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין:

ד׳

וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואפילו נשים וכו'. רפ"ג דזבחים (דף ל"א:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ובגמ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט וכו' לימד על השחיטה וכו' ומשני ה"ה דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למתני טמא (במוקדשין) דלכתחלה לא וכו' תנא (נמי) ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתנא להו ברישא א"ו משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים ועבדים כיון דחייבין במצות שהנשים חייבות דינם כנשים:

ה׳

חרש שוטה וקטן ושכור וכו'. ריש פרק קמא דחולין תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ז) מסיק גמרא דהלכה כר״מ שהיה מחייב על שחיטתן משום נבלה אם אין אחרים רואים אותם. והשוה דין השכור שנתבלבלה דעתו לחרש שוטה וקטן שטעמם אחד הוא. ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד על גבו כדמשמע ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב:) ונראה שרבינו מפרשה לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים רואין אותו אסור כמ״ש התוס':

ו׳

מי שאינו ידוע אצלנו וכו'. כבר פירשתיו למעלה:

ז׳

וכן האומר לשלוחו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר לו חזקתו שחוט:

ח׳

אבד לו גדי או תרנגול וכו'. ברייתא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר"י הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר' יהודה שמצאן באשפה ודברי ר"ח בנו של ריה"ג שמצאן בבית ומקשינן עלה בגמרא ואסיקנא דה"ק נראין דברי רבי יהודה לר' חנינא בנו של ריה"ג באשפה שבשוק שאף ר"ח בנו של ריה"ג לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה. ויש פוסקים כר' חנינא מדאמרינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כ"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לצפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו וכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית ואוקימנא לה התם ברוב טבחי ישראל וכיון דעבדו התם עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי משמע דהלכתא כוותיה: וכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ע"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר דלפום פלוגתא דהכא הלכה כר' יהודה חדא דר' יהודה מאריה דגמרא טפי מרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועוד דרבי יהודה לחומרא ורבי חנינא לקולא וההוא עובדא לא מכרעא ששם הביאו הברייתא כצורתה והכא אקשינן עלה ותריצנא לה נראין דברי ר"י לר"ח וכו' שאף ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית דמשמע דמודה שבכל החלוקות אסור חוץ מאשפה שבבית וכן פירש"י ודברי ר"ח וכו' כלומר שאף ר"ח המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה ר"ח וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית ממש לכלהו שרי עכ"ל. נראה מדבריו שבבית כ"ע לא פליגי דשרי ובשאר כל החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ"ע ל"פ דאסיר כ"פ באשפה שבבית שר"י אסר ור"ח שרי ובההוא עובדא דלא נמצא בבית ולא באשפה שבבית דשריוה כמאן אלא ע"כ הבינו הברייתא כמו שתירצנו אותה בכאן וכיון דלא הבינו הברייתא לפי האמת א"כ ההוא עובדא לאו דסמכא הוא והדרין לכללין דהלכה כר"י לגבי ר"ח כדאמרן ותו דר' יהודה מחמיר טפי ובעיטור פסק כר"י וכדברי רבינו:

ט׳

מומחה שנשתתק וכו'. פ"א דתרומות (מ"ב) תנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר וא"כ כששנינו חוץ מחרש וכו' היינו כשאינו שומע ואינו מדבר כדאמרן אבל כל שיש בו אחת מאלו שוחט לכתחלה:

י׳

הסומא. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה:

י״א

עכו"ם אע"פ ששחט וכו'. משנה שם (דף י"ג) שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא ומדנקט סתם נבלה משמע דאפי' אחרים רואים אותו וכן פירש"י וכ"כ בעל העיטור:

י״ב

ומ"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר. נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע"ז אינו אלא מדרבנן והרא"ש כתב בשם ר"י דטעמא משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו: [ ומ"ש שאפילו נכרי שאינו עובד וכו' הוציא ממ"ש שחיטת עכו"ם סתם ולא אמרו שחיטת עובד ע"ז וגם לא מצינו שחילקו בין קטן לגדול וכ"כ הרשב"א בת"ה]:

י״ג

התחיל העכו״ם לשחוט וכו'. פ' השוחט (חולין דף כ״ט:) גמרא מתניתין קמייתא אמר ר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו״ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו״ם. ופירש״י פסולה ואפילו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת עכו״ם מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה. מעשה טריפה מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עכו״ם. וז״ש רבינו שבין התחיל ישראל וגמר עכו״ם או איפכא פסולה אבל אם לא נעשה ביד עכו״ם מעשה טריפה דהיינו שחט חצי הגרגרת דבר ברור דכשרה:

י״ד

ישראל מומר וכו'. בפ' הכל שוחטין (חולין דף ד') אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ויהבי טעמא דכיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי לא בדק לא טרח. וסובר רבינו דלרבותא נקט רבא אוכל נבלות שאפי' שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין וה״ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. ומצאתי ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בגמ' (שם ע״ב) אהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו לימא מסייעא ליה הכל שוחטין ואפי' כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומפרש דערל היינו מומר לערלות ומומר היינו אוכל נבלות לתיאבון ודחי דדילמא מומר לאכול נבלות לתיאבון אין שחיטתו כשרה וההוא מומר היינו מומר לעכו״ם וכדרב ענן דאמר דמותר לאכול משחיטתו ואסיקנא התם לרב ענן בתיובתא וממילא קם לה פירושא דברייתא דערל היינו מומר לערלות כלומר שאינו רוצה להצטער ודמי לאוכל נבלות לתיאבון ולא כמו שפירש״י מבעט במצוה זו דאם כן היינו אפיקורוס ושחיטתו נבלה קתני מיהת מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתיאבון מה זה בעי בדיקת סכין גם זה כן. ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו מיקרי אוכל נבלות לתיאבון ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה שאל״כ לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל הר״ן כתב חלוקה שלישית והיא אוכל נבלות שלא לתיאבון מ״מ אינו להכעיס וכתב שצריך בזה לבדוק לו סכין ולעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ורבינו ירוחם כתב שדעת הפוסקים דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס: ואם היה מומר לעכו"ם וכו'. בריש חולין אסיקנא דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא:

ט״ו

מי שהוא פסול לעדות וכו'. סברת רבינו היא דע"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו:

ט״ז

אלו הצדוקים והביתוסים וכו'. למדה רבינו ממאי דאוקי אביי מתניתין דהכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו ואף על גב דלא נפקא לן מידי לגבי כותיים דהא אסיקנא שעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם מכל מקום נפקא לן לגבי צדוקים וביתוסים דצדוקים וביתוסים לדידן ככותיים קודם שעשאום כעכו"ם דמו:

י״ז

כשהיו ישראל במדבר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא וכו' אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק וכו' וזבחת וכו' רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין ואף על גב דדחי לה רבא דלא אתיא מתניתין כרבי עקיבא מכל מקום קושטא דמילתא הכי הוא דרבי עקיבא הכי ס"ל:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מגיד משנה · הלכות שחיטה פרק ד׳

מגיד משנה על הלכות שחיטה פרק ד׳ ארוך במיוחד (15 קטעים, 21,032 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מגיד משנה על הלכות שחיטה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · ToratEmet

לחם משנה · הלכות שחיטה פרק ד׳

ד׳

(ג-ד) ישראל שיודע הלכות שחיטה כו'. בריש פ"ק משנה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה והקשו בגמרא דקשיא רישא לסיפא דהכל שוחטין משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע בדיעבד ואמרו שם (דף ג':) במסקנא רבינא אמר הכי קתני הכל מומחין שוחטין וכו' מומחין אע"פ שאין מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו וכו' עוד שם ואיכא דאמרי רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין אע"פ שאינן מומחין בד"א ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף אבל לא שחט וכו' לא ישחוט שמא יתעלף. ורבינו נראה שמפרש מומחה שר"ל ששחט פעמים (רבות) לפנינו ואין זה מתיישב בגמרא כלל דהא אמרו מומחין אע"פ שאינן מוחזקין שפירושו מומחה ששחט לפנינו שתים או שלש פעמים כדאמר לקמן מוחזקין ואע"פ שאינן מומחים ואמרו שם בד"א ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ואם לדבריו היכי משכחת לה מומחה שאינו מוחזק וכן לקמן מוחזק אע"פ שאינו מומחה היכי משכחת לה דמומחה ומוחזק חדא מילתא היא ועוד קשה כיון דיודע אע"פ שאינו מומחה לא ישחוט לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה אמאי לא מוקי רבינא מתני' בהכי ולימא הכל שוחטין מומחין אבל יודע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואמאי מוקי לה באינו יודע ובעי בדיקה בלא בדיקה נמי מצי לאוקומי שחיטתו כשרה. מיהו לזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי דא"כ קשה וכולן ששחטו אהייא דליכא למימר אחרש שוטה וקטן דאם שחט מיבעי ליה וליכא למימר איודע דא"כ למה לי אחרים רואים אותם וליכא לשנויי דליתיה קמן דליבדקיה דהא לא בעי בדיקה והשתא דמוקמינן ליה דאינו יודע ובעי בדיקה א"ש וכולן היכא דליתיה קמן דליבדקיה. וע"ק אם רבינו פסק כלישנא קמא דרבינא כדמשמע מדבריו וכ"נ מדבריו בפירוש המשנה דתפס תירוץ זה עיקר א"כ היכא דליתיה קמן דליבדקיה באינו יודע אמאי כתב שחיטתו כשרה אפי' אין אחרים רואים אותם דהא בעי מתני' אחרים רואים אותם. ונ"ל דרבינו מפרש דברי רבינא כך הכל מומחין כלומר מומחין ששחטו פעמים רבות לפני חכם ואע"פ שאין מוחזקין כלומר אע"פ שלא ראינו בעינינו ששחט פעמים הרבה אלא על הסתם ודאי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואמרינן בד"א שיודע אבל אינו יודע לא אמרינן בזה רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן ובעי בדיקה ולישנא בתרא דרבינא אמר הכי מוחזקין כלומר שראינו בעינינו ששחט שתים או שלש פעמים אע"פ שאינו מומחה כלומר דיש הפרש בין מומחה למוחזק דמומחה צריך שיהיה ששחט לפני חכם פעמים רבות שהוא זריז ומהיר וז"ש רבינו פעמים רבות אבל מוחזק כיון שאינו אלא להסיר העילוף בתרי ותלתא זימנא סגי וה"ק כיון שראינו שהוא מוחזק ששחט ג' פעמים שאינו מומחה כלומר אע"פ שידענו בודאי שאינו מומחה שוחט לכתחלה כיון שהוא יודע ומוחזק שלא יתעלף אבל לא שחט וכו' לא ישחוט שמא יתעלף וכו' ופסק רבינו כל"ק דרבינא וקאמר דכיון שהוא יודע אמרינן ודאי שהוא מומחה וחזקה ששחט לפני חכמים פעמים רבות אבל אם ידענו שאינו מומחה וזהו שכתב ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו' כלומר שידענו שהוא יודע וגם ידענו שאינו מומחה לא ישחוט אבל אם שחט שחיטתו כשרה אבל בההיא דאינו יודע היכא דליתיה קמן דבעינן אחרים רואים אותם לא פסק רבינו הכי דאפילו נאמר כרבינא דמתניתין דקאמר וכולן אכולא מילתא קאי לית הלכתא כמתניתין דהא איפליגו לקמן (דף י"ב) תנאי היכא שאבדו גדייו ומצאן שחוטין וכ"ע מודו שאם מצאן שחוטין בבית מותרין אע"ג דליתיה קמן דליבדקיה ואין אחרים רואין אותם וכן אמרו שם לעיל אלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מי לא תניא וכו' משמע דהוא פשוט דאע"ג דאינו יודע אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא בעינן אחרים רואים אותם אבל היכא דאיתיה קמן בעי בדיקה ואע"ג דבגמרא אמרינן כולהו ס"ל דרבינא לא אמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפשר דמפרש רבינו דה"ק ודיעבד הוי שחיטתו כשרה אע"פ שאין אחרים רואים אותם כאין לפרש שכתבו התוספות אבל ודאי דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה ואפילו נאמר שמפרש שמי שאינו יודע שוחט אף לכתחלה מ"מ לא פסק רבינו כן דלא אמרו בגמ' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא בדיעבד כגון שאבדו גדייו ומצאן שחוטין אבל לכתחלה לא כנ"ל לפרש דברי רבינו:

י״א

עכו"ם ששחט כו'. שם (דף י"ג) משנה שחיטת עכו"ם נבילה ופירש רבינו הטעם משום דקאמר קרא ואכלת מזבחו וכו':

י״ב

וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה. כלומר אע"פ שאמרנו שבקטן הוי שחיטתו מן התורה משום דאתי לכלל גדול ויעבוד ע"ז אבל זה אינו עובד ע"ז כלל ולכך מדרבנן לבד הוא דאסור:

י״ג

התחיל העכו״ם לשחוט מיעוט הסימנין וכו'. בפ' השוחט (חולין דף כ"ט:) אמר רשב״ל משום לוי סבא וכו' (עיין בכ"מ). ופירש״י מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה ביד עכו״ם ע״כ. וא״כ תימה על רבינו איך תלה הדבר מפני שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואינה לשחיטה מתחילה ועד סוף אלא לבסוף הא כששחט העכו״ם מיעוט הקנה והושט הרי עושה אותה טרפה ובודאי דפסולה אפילו למ״ד אינה אלא לבסוף. ונ״ל דרבינו אינו מפרש שהרי עושה אותה מעשה טרפה כפירש״י ז״ל שרש״י ז״ל הוקשה לו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף הא אזלינן בתר גמרה ותירץ דמ״מ שחיטת ישראל לא הויא וא״כ הוי כקוץ בעלמא אבל רבינו ז״ל מתרץ באופן אחר שכשאמרו אינה לשחיטה אלא לבסוף ר״ל שכשמשלים הישראל הקנה אע״ג שהעכו״ם שחט חציו בהשלמת רובו הוי כאילו שחט הוא הכל וכן בששחט העכו״ם חצי הושט והשלימו הישראל דהשלמת הרוב הוי כאילו שחט הכל אבל כשזה שחט כל הקנה או רובו הרי הישראל לא השלים הרוב לומר שהוי כאילו שחט כל הקנה ולא אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף לומר שכשהשלים הושט הוי כאילו שחט הקנה דאין סימן אחד משלים לסימן האחר דכל סימן הוא בפני עצמו וז״ש שהרי עושה אותה טרפה כלומר בשחיטת הקנה הרי נעשה טרפה ואין זה יכול להכשירה א״כ לפי פירוש זה בששחט העכו״ם מיעוט הקנה ומיעוט הושט והישראל השלימן למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף הוי כשרה וכשאמר רב יוסף בגמרא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ ה״ה דבשחיטה מצי למימר הכי דהיכא דשחט עכו״ם מיעוט קנה או ושט וישראל גמרן פליגי אלא משום ההוא דלעיל דנקט שוחט בחוץ ובפנים נקט נמי הכי:

י״ד

ישראל מומר לעבירה מן העבירות וכו'. שם בפרק קמא (דף ד') מימרא דרבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' (עיין בכ"מ) והלכתא כרבא כדכתב הרא"ש ז"ל טעמא דברייתא מסייע ליה והוא מבואר. וא"ת אמאי לא קאמר רבינו דאפילו מומר אוכל נבילות לתיאבון דהוי רבותא טפי דהוה אמינא דאסור לאכול משום דדש ביה כהיתרא דמי ליה כדאמרו בגמרא. וי"ל דנקט לשאר עבירות לאשמועינן דאפ"ה בעינן בדיקת סכין שיבדקו ויתנו דלא כהרא"ש ז"ל ודינא דמומר נבילות לתיאבון בבדיקת סכין סגי משתמע מלשון רבינו שהרי סתם תני לעבירה מן העבירות ובזה נכלל אוכל נבילות לתיאבון: או אפיקורוס והוא הכופר בתורת ה' וכו'. קשה דבהלכות תשובה לא מנה האפיקורוס הכופר בתורת ה' שמנה חמשה מינים וכופר בתורה מנאו מפני עצמו שאמר שלשה הם הכופרים וכו' ואיך כתב כאן או אפיקורוס והוא הכופר בתורה. ע"ק שנראה מלשונו דדוקא כופר בתורה שבכתב הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה אפילו אחרים עומדים על גביו שכ"כ הרי הוא כעכו"ם אבל כופר בתורה שבעל פה כצדוק ובייתוס אם אחרים עומדים על גביו מותר ואמאי הא מנה בהלכות תשובה הכופרים שלשה כופר בתורה שבכתב וכופר בתורה שבע"פ, ואע"פ שיש חילוק מ"מ מאין מצא חילוק זה לענין שחיטה וצ"ע:

ט״ז

שאין איסור שחיטתן וכו'. כלומר כיון שאין האיסור מצד שהם עכו"ם אלא שמא יקלקלו לכך כשאחרים עומדים וראו שלא קלקלו מותר: והם אינם מאמינים וכו'. עתה הוקשה לו כיון שכן א"כ אפילו אין אחרים עומדים ע"ג הא לא חשידי דעברי אלפני עור וא"כ לא יתנו לישראל דבר אסור לזה אמר שלהם נראה להם שאינו אסור כלל לפיכך אינם נאמנים:

י״ז

כשהיו ישראל במדבר וכו'. שם פ"ק (דף י"ז) מחלוקת ר"ע ורבי ישמעאל ור"ע סבר לא בא הכתוב וכו'. וקרא דאל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' מפרש רבינו שר"ע יתרץ אותו בכי האי גוונא שלא יוכל לשחוט אלא קדשים בלבד אבל שאר חולין אין שוחטין ורש"י ז"ל לא תירץ כן אלא אמר דההוא בקדשים כתוב ר"ל שהקדשים לא הביאום לפתח אוהל מועד אבל חולין מותר לאוכלם:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק ד׳

ב׳

הואיל ואינו יודע כו'. עיין מש"כ לעיל בשם רש"י דלא ס"ל כן ועי' בירושלמי נזיר פ"ה דהוה מחלוקת דב"ש וב"ה אם אינו יודע הדין אם אמרינן דנשמר מדברים הסותרין את הנזירות ע"ש בהל' ד', ועיין בירושלמי פ"ב דפסחים גבי מצה ישנה דאמר ד"ה היא מכיון שלא עשאה כו' ובתוספתא פסחים שם ועיין במש"כ רבינו בהל' מטמא מו"מ פי"ג הל' ו' דאם שימר חבית של תרומה בחזקת של חולין אם אמר ששימרה גם מדבר הפוסלה מהני השימור אף דלא ידע שהיא תרומה וע"ש בדברי רבינו במה שפי' הך דחגיגה ד' כ' גבי אין אדם משמר מה שביד חבירו דפי' דהאחרים אינם משמרים כלי שאינו שלו וזהו בעצם הך מחלוקת דכאן דף ג' ע"ב דאביי ורבא דאביי אמר התם נגע הכא לא נגע ר"ל דשוב הוה כמו מה שביד חבירו ואינו משמר ועיין בהך דע"ז דף ל"ג ע"א גבי הך דאמר שם דלמא אגב טירדא ומוכח דבלא זה מהני אף דנקט בידו ונ"מ למש"כ לעיל אם צריכין האחרים שידעו שהוא אינו יודע דאז הוה כמו שסומך עליו שכ' רבינו בהל' מטמא מו"מ הנ"ל ע"ש:

ה׳

ושיכור שנתבלבלה דעתו כו'. וכן כ' לעיל פ"ב הי"ב, ולא כ' כמש"כ בפ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' גירושין הגיע לשכרותו של לוט ע"ש ועי' מש"כ רבינו בפ"א מהל' נזירות שאינו בן חיוב ע"ש ובהל' יבום כ' דביאת שיכור שאינו מכיר כלום גרע מביאת שוטה לגבי יבמה וי"ל דגם כאן לגבי שחיטה לא מהני אף אם אחרים עומדים על גביו דהוה כמו נפל מאליו דלא מקרי ע"י אדם כלל והוה כמו נפל מן הגג דיבמות ד' נ"ד, ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א גבי נאנסתי מפני כשפים ע"ש אף דאין קישוי אלא לדעת ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ט הי"ח דמדמי לו לשוטה: לפיכך אם שחטו כו'. והנה נראה דרק אם שחט בפני מי שכשר לעדות או אף חשוד דלא נפסל לעדות אבל מי שפסול לעדות מה"ת אף דעל שחיטתו נאמן כמש"כ רבינו לקמן בהל' ט"ו ובהל' עדות פי"א ה"ז זה רק אם הוא שחט אבל אם שחט לפניו שוטה והוא אומר שנשחט כראוי זה הוה שוב בגדר עדות ולא מהני ועי' בהך דיבמות ד' פ"ח ע"א אם זה הוה בגדר עדות וכן הדין גבי הך דפסחים ד' ד' ע"ב גבי מה דאמר שם אטו אמירה דהני מידי מששא כו' ר"ל שם ג"כ דאם הם אמרו שהם בדקו נאמנים אבל אם אומרים שאחר בדק ושוב הוה בגדר עדות לא מהני. ובזה א"ש הך דעירובין ד' ל"א ע"ב גבי נתנו לפיל כו' וע"ש בתוס' ד"ה כאן דכיון דאחר צריך ליטלו הימנו ובעצמו לא סגי שוב לא מהימן קטן על זה, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ג ע"א גבי הך אם יהבינן זימנא עפ"י אשה ע"ש ומש"כ רבינו פכ"ה מהלכות סנהדרין ה"י וכ"כ בזה:

ח׳

אבד לו גדי או תרנגול כו'. עי' בכ"מ, ועיין בתוספתא פ"ו דטהרות בהך מחלוקת דרשב"ג ורבנן ובתוספתא פ"ד דשקלים ובהך דחולין ד' צ"ה:

י״ג

העכו"ם כו'. עי' כאן ד' י"ט ע"ב וד' כ"א ע"ב והנה רבינו נקט הטעם משום דישנה לשחיטה ולא קאמר הטעם כמו גמ' דידן מחמת מעשה טרפה וצ"ל דנ"מ למש"כ לעיל לענין אם גם מקצת הסימנים שחט ישראל עם עכו"ם בב"א דאז לא שייך כאן הטעם דמעשה טרפה אך מ"מ אסור משום שחיטת עכו"ם וכמש"כ אבל חצי הגרגרת ס"ל לרבינו דאינה בגדר שחיטה כלל ונ"מ ג"כ לראב"א דס"ל דגבי עוף וושט ולא קנה וגבי מליקה משום רוב שדרה ומפרקת כמבואר בחולין דף כ"ח ע"א אם זה ג"כ שייך לגדר המליקה או לא אם זה צריך כהן וגם אם שייך בו מחשבה עי' זבחים ד' ל' וכ"כ בזה לעיל בהל' מאכלות אסורות וכן נ"מ לר"ל דס"ל דשחט שלא במקום חתך דלא הוה נבלה איך הדין אם שחט עכו"ם רוב הקנה ואח"כ שחט ישראל שלא במקום חתך אם הוה נבלה או לא, ועי' לקמן דף ק"מ ע"ב גבי שחט מקצת סימנים והחזירן לקן אם חל עליהם שם טרפה ע"ש וזה תליא בהך אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועיין תוס' חולין ד' ח' ע"א ד"ה והא דמוכח שם דכל זמן שלא נשחט כדין אין גם על מה ששחט שם שחיטה ע"ש:

י״ד

ישראל מומר כו'. עיין מש"כ בזה בהל' מאכלות אסורות ועיין בדברי רבינו פ' י"א מהל' גזילה ה' י"ב ובפ"ד מהל' רוצח מוכח דס"ל דלהכעיס הוה מין אך לגבי קרבן ס"ל בפ"ב מהל' מעה"ק דלא הוה מין. ועיין מש"כ רבינו בסוף הל' רוצח דתליא במאמינים בעיקר הדת והנה עיין בדברי רבינו כאן בפיהמ"ש דמוכח דהיכא דהוה מומר לדבר אחד ולא בגדר להכעיס מותר לאכול ולא כתב שצריך לבדוק סכין ע"ש וא"כ י"ל דגם גבי להכעיס אין עליו שם שאינו בר זביחה וכמש"כ רש"י דרק הטעם משום דמועד לנבל בכונה בידים וא"כ הוא על דבר אחר לא חיישינן לזה, ועיין בתוס' ע"ז ד' כ"ז ע"א ד"ה בר מש"כ לחלק בין תפילין למילה ור"ל כך דהנה כ"כ בהל' מילה דבגדול הוא המצוה שיהיה מהול לא שימול עצמו ומה שצריך לימול עצמו כדי שיהיה מהול וגבי קטן המצוה על האב למול את בנו והנה באמת רש"י כאן דף ד' ע"ב פי' דמומר לערלות היינו מבעט ור"ל דמה שאינו מוהל את בניו לא שייך עליו גדר מומר כיון שהוא שב וא"ת עיין בתוס' ר"ה ד' י"ז ע"א גבי קרקפתא דלא מנח תפילין ועיין בהך דכריתות ד' ז' ע"א גבי במבעט ביוהכ"פ ע"ש. ולכאורה הא הוה בגדר מין ועיין במש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"ז דמחשב בלבו שאינו מכפר ומשמע שם דהקרבן כשר והרי מבואר בהל' מעה"ק פ"ג ה"ד דאין מקבלין קרבן ממומר לחלל שבתות וזה הוה כמין לכל התורה כולה דהרי כופר בתורה וכמש"כ רבינו כאן. וכן קשה מהך דמנחות ד' י"ח ע"ב גבי כל כהן שאינו מודה בעבודה וע"ש בתוס' דרק בהני עבודות ששייך לכהן אבל בשאר דברים יש לו חלק בכהונה וקשה הא הוה מין לכל התורה כיון דאינו מאמין, ועיין בהך דזבחים ד' כ"ב ע"ב גבי מומר דפסול לכהונה וגם לאכילת קדשים משום דהוה כערל וכן הך דין דגבי ק"פ דכל בן נכר לא יאכל הוא ג"כ מטעם זה מטעם דאינו ראוי לאכילת קדשים. והך דמנחות ד' ק"ט שם מיירי לאחר ששב דאז מותר באכילת קדשים. ועיין יבמות ד' ע"א ע"א בתוס' ד"ה בו ור"ל דלא מהני אם עשה תשובה דהוה שלא לאוכליו. וגם נ"מ להך מחלוקת דפסחים ד' ס"ב אם פסול הפסח ששחטו לשם ב"נ כשאינו מנוייו ועיין סנהדרין ד' מ"ז ע"א. ועיין רש"י חולין ד' קל"ב ע"ב ד"ה שאינו מודה דאומר הקב"ה לא צוה זה וא"כ הוה ליה מין ועיין בהך דבכורות ד' מ"ה ע"ב דהמטמא למתים והנושא נשים פסולות פסול לעבודה מדרבנן עד שיקבל ועיין בפיהמ"ש לרבינו במס' סוטה על ד' כ"ג דמשמע דזה הוה פסול גמור. ועיין בתוס' יבמות ד' פ"ה ע"א דלא ס"ל כן וכן מדברי רבינו בהל' ביאת מקדש ומשמע דרק הני דברים דשייכי לכהונה אבל בשאר עבירות לא איכפת לן. אך שם י"ל משום דהוה לתיאבון. ובאמת י"ל דכהן המטמא עצמו או הנושא נשים כו' אסור לאכול גם בתרומה אך זה יהיה תליא בהך מחלוקת דתוספתא דדמאי פ"ב אם גם במתנות גבולין אין לו חלק ע"ש דהוה פלוגתא דר"ש ורבנן ובאמת זה ר"ל הגמ' דיבמות ד' ק' ע"א גבי טמא ונושא אשה שאינה הוגנת ור"ל כה"ג. ועיין בסנהדרין ד' צ"ג ע"א ע"ש, אך מ"מ בהך דמנחות הנ"ל קשיא ועיין בהך דבכורות ד' ל' ע"ב גבי בן לוי שבא לקבל דברי לויה וכו'. וצ"ל כך כמש"כ רבינו לקמן בהל' ט"ז גבי צדוקים וביתוסים ובדברי רבינו בהל' ממרים פ"ג ה"ב גבי כופר בתורה שבע"פ דמחלק בין שבא מחמת מחשבת לבו בין אם נולד כך ועיין מש"כ רבינו בהל' עכו"ם פ"ב ה"ה גבי התרים אחר מחשבת לבם ועוברים עבירה להכעיס ומש"כ רבינו בהל' תשובה פ"ג ה"ח ובפיהמ"ש סנהדרין על הך דדף פ"ח ע"ב גבי האומר אין תפילין ובפ"ד מהל' רוצח ה"י גבי כופרים בתורה ובנבואה ומשמע שם דעל תורה שבע"פ אין הורגין ועיין בפיהמ"ש לרבינו חולין פ"א דלא מוכח כן רק יש לחלק בין מצוה למותר ע"ש ועיין בהך דקדושין ד' ל"ו ע"א דעובדי ע"ז גרע מדלית ביה הימנותא ע"ש. ועיין בהך דשבת ד' קט"ז ע"א דמבואר שם דאדרבא הם גרע אך לפי מש"כ א"ש ועיין בשבת ד' ע"ה ע"א בהך מחלוקת דרב ושמואל גבי גדופי ובזה א"ש כל מ"ש וכן ר"ל הך מבעט אבל אם אינו מבעט אף שהוא בעצמו לא מל מ"מ לענין למול קטן דשם המצוה הוא למול כמש"כ שפיר יכול לשיטת התוס' אך לשיטת רבינו דס"ל בסוף הל' מילה דמושך ערלתו מיקרי מיפר ברית ודלא כמש"כ התוס' יבמות ד' ע"ב ע"א ואף דלא נקרא ערל מ"מ מצות מילה בטל מעליו ולזה לא מהני אפילו שיחזור וימול דהא כיון דאינו ערל לא מהני מילתו וכעין דאמרינן בב"מ ד' כ"ו ע"ב מתנה בעלמא הוא דיהביה ועיין בכורות ד' ג' ע"ב גבי רב מרי בר רחל זה ודאי הוה לאו בר שמירת ברית וי"ל דזה ר"ל רש"י בע"ז ד' ס"ד ע"ב ד"ה הרי הוא דכיון דלא מל כו'. ומה שייך עליו לומר לשון חשוד וגם הערל לא הוה חשוד רק כיון דלא קיבל עליו זה שוב הוה מיפר ברית כיון דאינו מועיל מה שימול כ"ז שלא יתגייר וכעין דאמרינן שם ד' ס"ה ע"א הרי הוא כמין שבאומות ור"ל דאין בו מצוה להחיותו עיין ב"מ ד' ע"א וד' קי"א וכ"מ וגם י"ל דאף דקי"ל חולין ד' י"ג ע"ב דאין מינים באומות לענין קרבן מ"מ זה שפיר יש עליו זה הדין ועיין בכורות ד' ל' ע"ב גבי גר שנחשד לדבר אחד כו' ועיין רש"י שבת ד' ל"א ע"א מש"כ שם גבי שבע"פ איני מאמינך ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"ד ע"א מהו דתימא במצוה דגופו לא פקר ע"ש ועיין בהך דגיטין ד' מ"ד ע"א גבי לגר תושב מהו ועיין במנחות ד' נ"ג ע"ב גבי היה לך לזכור ברית מילה כו' יעברו מעליך ר"ל דמשכו ועיין בתוספתא פ"ב דנדרים לא נחתם גזר דינם כו' וירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו לא גלו עד כו':

ט״ו

מי שהוא פסול כו'. עיין מש"כ רבינו בהל' עדות פי"א ה"ז ושם משמע דאף אם אין אנו יודעים שהוא מומחה שחיטתו כשרה אך מבואר שם דדוקא אם אמר כהלכה שחטתי ומשמע דאם שחט והלך לו אסור לא כמו גבי סתם ישראל וגם ס"ל דבעי ודאי מומחה והטעם דהנה רבינו נקט כאן הך דלא שבק היתרא ואף דהוא בעצמו אינו אוכל עיין תוס' דף ג' ע"ב ד"ה בודק ועיין במש"כ רבינו בהל' עדות פ' י"ב ה"ט דהמוציא טרפה מתחת ידו יש עליו גדר אוכלי טרפה. והנה עיין כתובות ד' כ"ז ע"ב דלענין שתיקה שפיר יש מקום לחוש. ועיין בהך דע"ז ד' ס"ט ע"ב גבי זונה כותית כו' וישראל מסובין אצלה דלכך חמרא שרי משום דתקיף יצרייהו משמע בלא זה הוה אסור וצ"ל שם דמיירי בשלא אמרו שהוא כשר וכמש"כ רבינו גם י"ל דר"ל היין ששותין אז וכמש"כ רבינו בפ' י"ב מהל' מאכלות אסורות ה' כ"ד ור"ל דלא נימא דטרידי אז גם י"ל דסד"א דבשעת שחוטאין בזה יש לחוש גם על זה ועיין בהך דתמורה ד' כ"ז ע"א ותוס' ב"מ ד' קי"ג ע"א ד"ה וכי שכיר ע"ש ותוס' כתובות ד' י"ח ע"ב ד"ה ובכוליה מה דמחלקים בין עדות לשבועה דכאן יש ב' לאוין וכאן רק לאו אחד ובתוס' יבמות ד' פ"ב ע"ב ד"ה ולרבי מתיא בסוה"ד ועיין בירושלמי פאה פ"ח ה"ב במה דאמר שם על הא דנאמנין על מעשר עני כל שנתו דמתחלה שם ר"ל דאתיא כר"א דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון ומטעם דהא אסור להקדים כמבואר בירושלמי דמאי פ"ד ה"ה ולכך גם אם נתן מעשר עני לא חיישינן שמא לא הפריש עדיין מעשר ראשון ואח"כ אמר דברי הכל היא והטעם דאין אדם עושה בדבר עבירה ר"ל דכיון דנתן להם מעשר עני מחמת מצוה שיהיה ע"י זה עבירה. וה"נ גבי שחיטה כיון שאנו רואים ששחט בודאי יעשה כהוגן ועיין בהך דהוריות ד' י"א ע"א גבי מומר לתיאבון אם מביא קרבן ורבינו פסק דאינו מביא ולכך לא הביא הך דרבא גבי אוכל נבלות לתיאבון ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"א ע"ב במלקות של כרת אחד כו' דמוותר נפשו ע"ש:

ט״ז

והם אינם מאמינים כו'. עיין בהך דנדה ד' ל"ג ע"ב דהוה מחלוקת דתנאים גבי סתם צדוקי ושם מוכח דמאמינים אותם גבי כה"ג ששאל לאשתו ע"ש ועיין במש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ו ה"ו שהצדוקים בזמה"ז כו' ועיין בהך דערובין ד' ל"א ע"ב גבי ערוב ששלחו ביד מי שאינו מודה בערוב דלא מהני דאין לו נאמנות וגם י"ל דלא הוה כלל בגדר ערוב ועיין שם ד' ס"א ע"ב ובתוס' ד' ס"ט ע"א דהיה מתיירא מן הפרושים ע"ש. וי"ל דנשי צדוקים שאני דעליהם לא גזרו ועיין בירושלמי ע"ז פ"א ה"א גבי נשי דפלחין אם הוה כפלחין ר"ל אם עליהם גזרו ג"כ או לא. ועיין בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב אם גבי אשתו דכגופו אם גם היא חשודה להטיל מומין או לא ועיין בשבועות ד' מ"ו ע"ב גבי אשתו של שומר אם גם היא בכלל התקנה ועיין בירושלמי פ"ב דדמאי ובדברי רבינו בהל' מעשרות פ"י ה"ח ובהך דסנהדרין ד' י"ד ע"ב וכ"כ בזה, לכך האמינו שם בנדה ולא גזרו עליהם וא"ש:

י״ז

כשהיו כו', ונצטוו כו'. והנה כ"כ לעיל דנ"מ לשיטת רבינו דס"ל דבמדבר אסור לשחוט גבי עוף מאי כיון דבעזרה הוא רק במליקה ועיין בתו"כ פ' מצורע דהוה מחלוקת דתנאי אם ציפורי מצורע אם הכהן צריך לשוחטן או ישראל ע"ש וזה משום מש"כ לעיל אם השחיטה הוא תיקון או שלא יהא אבר מן החי ועיין בהך מחלוקת דר"ה וראב"א דחולין דף כ"ח ע"א אם השחיטה הדין כך או במיפק חיותיה תליא ע"ש ועיין תוס' חולין ד' פ"ד ע"א דמשמע דס"ל דתליא במיפק חיותיה וגבי ציפורי מצורע עיקר השחיטה משום דם כמבואר בסוטה ד' ט"ז ע"ב ולכך צריך כהן לזה ואף דגבי קדשים לא בעי כהן התם משום שיש קבלה בכלי ועיין בזבחים ד' י"ד ע"ב גבי שחיטה לאו עבודה וכ"מ. ואף דמבואר בכ"מ דדם סכין קא מקדשי ליה עיין סוטה ד' י"ד ע"ב ומנחות ד' ע"ח ע"ב וכ"מ וי"ל דנ"מ למש"כ רש"י מנחות ד' ק"א דלאחר שחיטה אין פודין אף שנעשה בו מום קודם קבלה כמבואר בזבחים ד' כ"ה ע"ב לזה מהני הסכין דלא למיפרקיה וכן נ"מ להך דשבועות ד' י"ב ע"ב גבי קרבנות צבור סכין מושכתן ע"ש וי"ל דאין ה"נ דאם זר שחטו לא הוה הדין כן וגם י"ל דאז בעי כלי שרת. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' זבחים ד' מ"ז וכ"מ ועיין מש"כ רבינו בהל' מעה"ק פ"ד ה"ז ע"ש. והנה באמת לראב"א דס"ל דתליא במיפק חיותיה רק דגבי חטאת העוף משום דתבר שדרה ומפרקת אם רק זה גבי קדשים דכן הדין דצריך לשבור ונ"מ גבי עוף חולין כה"ג אם שבר שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ואח"כ שחט הקנה לבדו אם מהני לראב"א לטהרו מידי נבלה ועיין בחולין ד' י"ט ע"ב בהך דאמר שם אם מחזיר סימנין לאחורי עורף. והנה לראב"א דס"ל דלכך בחטאת העוף די בקנה לבד משום דתבר שדרה ומפרקת וזה ודאי צריך אח"כ קנה משום דכי נפקא חיותא בהכשרא קנפקא כמבואר שם וע"ש ברש"י דמוכח דאם מחזיר סימנין לאחורי עורף אז א"צ אח"כ לחתוך שדרה ומפרקת וא"כ לראב"א אסור להחזיר סימנים אם ירצה לשחוט קנה. ועיין במה דפליגי בחולין ד' ע"ד ע"ב גבי בן פקועה דא"צ שחיטה אם מקבל טומאה, ועיין תוס' שם ד' פ"א ע"ב ד"ה הואיל וכ"מ וזהו תליא אם השחיטה הוא גדר דין או למיפק חיותא וגם אם ב"פ הוא משום דד' סימנים אכשר בו רחמנא דהוה כנשחט או דא"צ שחיטה וזהו דמייתי שם ד' ע"ה מדגים מאימתי מקבלין טומאת אוכלים וכ"כ בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שחיטה פרק ד׳

א׳

ישראל שאינו יודע כו' והרי זו קרובה לספק נבילה כו'. פירוש ולא מטמאה אפילו מספק רק לאסור באכילה גזרו כמו דאמרו אסור לאכול משחיטתו, ולכן דייק רבינו קרובה לספק וכו' ודוק:

י״ג

התחיל העו"ג לשחוט כו' ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף. רש"י סובר דמוזבחת איתמעיט כל מי דלא הוי בר זביחה, ולכך הוי כנקובת הקוץ וכי שחיט עו"ג מיעוט ושט נעשה נבילה דהוי כמו דנקיב קוץ ולא מצטרף אל השחיטה, אולם רבינו לטעמו דסבר דמוזבחת לא איתמעיט רק היכי דלאו מכח אדם כמוש"כ בפרק י"ב עד שיהיה הזובח אדם, ובעו"ג אסור משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו, וא"כ היכי דשחט מיעוט סימנים אם אין לשחיטה אלא לבסוף לא מקריא זבחו ולא הוי אסור, אם לא משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וז"ב, ועיין ספר האשכול סימן י"א בזה ודוק:

ט״ז

אלו הצדוקים והבייתוסין כו' שחיטתן אסורה. בכותים לא זכר רבינו דעשאום כעו"ג גמורים ואף להקל לפי שיטת רבינו בפירוש המשנה בפרק דם הנדה שאם הכותי עצמו מת לא יטמא באוהל לפי שהן נכרים יעו"ש, לכן אחרי שחיטתן אין משום אותו וא"ב, ועיין בש"ך יו"ד סימן קנ"ט ס"ק ה' שהעלה ג"כ דאף להקל הוי כעו"ג גמור. ובגמרא, ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, ומפרש הגמרא משום שדמות יונה מצאו להן כו' ור"מ חייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא ור"ג וב"ד כר"מ סבירא להו, וההכרח מזה דר"ג זה הוא האחרון בנו של ר' יהודה נשיאה, אבל רבנן בתוספות תמהו ע"ז דר"מ יגזור על יין שלהם היינו סתם יינם דהוא מדרבנן ולא יגזור על שחיטה דהוא איסור דאורייתא יעו"ש. ונראה ע"פ מה ששנינו בירושלמי פ"ג דדמאי ומייתי לה בשילהי פ"ק דכתובות, לא כן תני סרקית שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו יום הוכיח לכל הימים [ואסור לקנות או לאכול מה שקנו ממנה כל הימים], ומשני סרקית אפשר לה שלא להסתפק וכאן אני אומר לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום, פירוש, דבסרקית אם תתיר לאכול מה שקנו ממנה הלא יפול הספק על כל יום ויום, ומחמת הספק שנסתפקנו ויש רוב ימים של היתר הלא תתיר מה שקנו ממנה כל הימים, ונמצא כי תתיר גם את מה שנמכר ביום שהיתה מסתפקת מן האיסור כמו שפרשתי לעיל בהלכות מאכלות אסורות פ"ח הי"א עיי"ש כל לשון הירושלמי, וכיון שכן לק"מ, דיין אם תתיר יין של כותי הלא יפול הספק גם על מיעוט העובדים ואז תאמר שיין [אשר הוא שלהם] זה הוא מהרוב שאינם עובדים ע"ז, ונמצאת שתתיר אם תלך אחרי הרוב גם יין של הרוב גם יין של המיעוט ונמצאים אנו מתירין סתם יינם של עו"ג לכן גזר על יינם, אבל בשחיטה הלא מי ראוי לשחוט דוקא מומחה ומוחזק שהוא מיעוטא דמיעוטא מאינשי דעלמא, א"כ אם תתיר שחיטת כותי ותאמר שהוא מן הרוב דאינם עובדים עו"ג אע"ג דהספק יפול גם על כל הכותים השוחטים ותתיר שחיט כולמו, בכ"ז לא תתיר שחיטת כותי העו"ג בודאי, שמי יורע אם במיעוט דמיעוטא השוחטים יהיה אחד מן המיעוט העובדים ע"ז בהר גרזים, לא כן גבי יין שזה הספק מהיין יפול על כל הכותים בין הרוב בין המיעוט העובדים ע"ז בכולם ותתיר יין הכותי העובד ע"ז בודאי, לכן לא גזרו רק על יין ולא על שחיטה עד שבאו ר"ג וב"ד וגזרו, והבן כי הוא ישר:

י״ז

כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין כו' ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים כו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. סברת רבינו נראה דלא פליגי ר' ישמעאל ורע"ק, דרע"ק סבר דבשר נחירה הותרה במדבר דפשטיה דקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מוכח כן דדוקא אז צריך שחיטה ואסור לנחור, אבל במדבר הותר נחירה, ור' ישמעאל מלמד לנו דפשטיה דקרא דכי ירחיב ד' אלהיך את גבולך כו' בכל אות נפשך תאכל בשר מורה לנו דהותרה בשר תאוה דמעיקרא היה אסור לאכול בשר, והמה שני קראי, קרא דכי ירחיב מורה להתיר בשר תאוה וקרא דכי ירחק מורה לאסור בשר נחירה, ויצא מזה שבשר נחירה היה מותר אבל שחוטה היה אסור אם לא שיביאנו לעזרה לשחוט, ולכן לא כתב רק שלמים בפרשה דשחוטי חוץ, משום דהרוצה לאכול בשר שחוטה היה מביאו לעזרה ושוחט שלמים שהן לבעלים, ולכן לא כתב עוף בפרשה רק שור וכשב ועז משום דעוף אינו קרב שלמים רק חטאת או עולה ולא אסרה רחמנא לאכול עופות במדבר כיון שאינו יכול לעשות מהן שלמים, וזה ברור: ובזה א"ש מה דכתוב בקרא גבי כסוי אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו כו' דמזה יליף ריש פרק השוחט דאין שחיטה לעוף מן התורה דבשפיכה סגי, ולרע"ק א"ש, כיון דהותרה בשר נחירה א"כ גם אם נחרו חיה או עוף הוי בעי כסוי ולזה כתיב ושפך את דמו, [ולכן גבי היתר אכילת בשר כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אף ע"ג דגם חיה ועוף בכלל שחיטה, כיון דלא נאסרו במדבר קודם רק מלאכול בשר בהמה שראוי להקריבה לשלמים במשכן בשחיטה, לכן בקרא זה שכתוב גם היתר לאכול בשר תאוה שחוטה לא נזכר רק הנך שנאסרו קודם וכמו שכתב זה בספר האשכול]: אבל צריך ביאור דהגמרא אמר מעיקרא מ"ט איתסור משום דהוי מקרבי למשכן והיינו אף דלא מפרשינן טעמא דקראי, וכמו דלא נחתינן בטעמא מה דנאסר לר"ע בשר נחירה, דזה מצאנו מצות שנצטוו אחר כך כשיכנסו לארץ אבל להתיר איסור הקודם לא מצאנו, לכן כיון דקרא גופיה תלה בכי ירחיב את גבולך שמעינן דטעמא משום דהוי מקרבי למשכן היה רצון השם שיזונו משולחנו ולא יהיו להוטים אחר תאות גרונם, אבל כי ירחק המשכן ויהיה טורח גדול וכמעט שימנעו העם מלאכול בשר, התירה להם התורה בשר תאוה, אבל לפי מה שפירש רבינו קשה טובא טעמא, כיון דזה אינו מונע אותם מאכילת בשר בלא הכנה, שיכלו לנחור במחנה או חוץ למחנה ולאכול בשר בכל אות נפשם, מה הגדר שגדרה תורה כי הוי מקרבי למשכן שלא ישחטו בהמות חולין במחנה לאכילה בעוד שיוכלו לנחור ומה פרישות יש בדבר הזה יפלא: אולם כאשר נתבונן מפורש הטעם בכתוב, וזה לשון המקרא, למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' כו' וזבחו זבחי שלמים כו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וכו'. ובתורת כהנים, אשר הם זונים לרבות שאר עו"ג, ובויקרא רבה, ר' פנחס בשם ר' לוי משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו יהיה גדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עו"ג במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים כו' אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת באוה"מ והן נפרשין מעו"ג והן ניצולים, נמצא דאז היו ישראל מותרים בבשר נחירה, ואפילו כן הצריכה תורה שלא ישחוט בהמת חולין בחוץ רק יקדישנה לשלמים ויביאנה לפתח אוה"מ, משום דעבודת ע"ז שלהם היה בזביחה ולכן לא מחייב רק כעין פנים ועיין ירושלמי ריש ע"ז ובבלי (דף ה') אינהו דמחוסר אבר אית להו בתלתא יומא סגי דא"ר אלעזר מנין למחוסר אבר דפסול לב"נ, ופרש"י להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהן לשמים הן נוהגין לע"ז שלהן, וא"כ כל שחיטתן לע"ז היה ע"י זביחה, ולכן קפדה רחמנא שלא ישחטו חוץ לשולחנם שלא יהיו להוטים אחרי ע"ז ולא יזבחו וכו', אבל לנחור חולין התירה התורה להן, רק כשבאו לארץ דנאסר להם בשר נחירה ואין להם בשר לאכול התירה תורה בשר תאוה, וזה עומק הדבר למעין: ולפ"ז יתכן לומר דזה גופא טעמא דהתירה תורה בשר נחירה במדבר משום דאמרו בפרק הערל דישראל לא מהלי במדבר וכמו שכתוב בקרא ביהושע וכל העם הילודים במדבר לא מלו כו' א"כ כיון דאיתסרו לאכול קדשים דערל אסור לאכול בקדשים [ועיין בתוספות שם שהרגישו בזה יעו"ש שכתבו דרך אחר] שרינהו רחמנא לאכול בשר נחירה, וכיון דהנך שרו בנחירה תו גם כל ישראל הנימולים שרינהו רחמנא ע"י נחירה בסימנים, אבל מכי נכנסו לארץ הרי איתסרו בנחירה ואיתרחקו ממשכן ולא יהיו יכולים לאכול בשר לכן התירה תורה בשר תאוה וזה נכון: וא"ש לפ"ז מה דאמר בגמרא דפליגי ר' ישמעאל ורע"ק, דלר"ע בשר תאוה לא איתסר כלל ואפילו בשחיטה, משום דאם נאמר דלא פליגי א"כ התורה תלה חדא בחברתה איסור דבשר נחירה כשיכנסו לארץ, בהיתר דבשר תאוה וכמו דפרישית משום שהערלים לא יוכלו לאכול בשר קדשים, א"כ בזמן הזה שליכא בית המקדש ואין מקום להקריב א"כ ע"כ יהיו מותרים בבשר תאוה, משום דכיון דגלו איתרחקא טפי, וכיון דיהיו מותרים בבשר תאוה א"כ ודאי דבשר נחירה אסור להן, דכל היתר נחירה לא היה רק משום שהיו אסורים בבשר תאוה, וכיון דמותר בבשר תאוה עד שפריך רב יוסף דמאי תני לעולם שוחטין פשיטא דבשר תאוה מותר לעולם, א"כ ה"ה פשיטא דלעולם אסור בבשר נחירה והיכי דגלו ודאי אסורים בנחירה כיון דמצו לאכול בשר תאוה ומאי קמ"ל לעולם שוחטין פשיטא, ולכן רק יוסף דמשני לעולם שוחטין ע"כ סבר דפליגי, והיתר הנחירה הוא אף שהותר לשחוט חולין בחוץ ולאכול, א"כ אין סיבת היתר הנחירה במדבר מפני שלא היה להן מה לאכול, שהיו יכולים לשחוט חולין בחוץ ולאכול אף דהוי אסירי בקדשים, לכן קמ"ל לעולם שוחטין דלא נימא כיון שגלו הותרו, ובפרט לפי מה דפליג ר' עקיבא על ר' ישמעאל ומוקי גם קרא דכי ירחיב ה' גבולך באיסור בשר נחירה, הוה אמינא דבזמן גלות מותר נחירה דלא כתיב רק כי ירחיב וכו', אבל לפי מה דמסיק לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה אית לן למימר דלא פליגי אהדדי, וקרא דכי ירחיב מלמד היתר בשר תאוה ואידך קרא דכי ירחק מלמד איסור בשר נחירה ולא נזכר כלל בקרא דכי ירחק היינו קרא דאיסור בשר נחירה התלות בכניסה לארץ רק במרחק המקום וכש"כ השתא דאיתרחקו טפי וז"ב, וטעם היתר הנחירה ואיסור בשר תאוה כדפרישית דהא בהא תליא, וליכא למיפרך דא"כ היא הפכא והיא מתהפכא, דאמרנו שלכן התירה תורה כשנכנסו לארץ בשר תאוה משום דמרחקי ממשכן ולא היו יכולים לבוא לשחוט במשכן ולא היו אוכלים בשר, ואמרנו שלכן הותרה נחירה במדבר מפני שלא מלו והיו אסורים בקדשים ובבשר תאוה, א"כ תו כי נכנסו לארץ ג"כ יותר להן בשר נחירה ויאסר בשר תאוה, זה אין קושיא, דכבר הקדמנו דעל המצות שנהגו מכי נכנסו לארץ לא חקרינן בהו, רק להיפך בטעם אמאי הוי שרי להו במדבר, ע"ז הטעם מושכל, אבל על האיסור שאחר כך הנה כל ענין המצות הוא סוד אלהי ומי ישאל למה צוה להקריב נסכים דוקא בביאת הארץ וכיו"ב [קצת טעם י"ל דבמדבר היו מוכרחין לאכול בשר שלמים והיה רבוי מופלג ומהיכן היה להם יין במדבר לכן צוה ליחיד במדבר על נסכים] ועוד אולי היה בחקר אלהי כי אם יהיו אסורים בבשר תאוה הלא כל ב"י רחוקים מירושלים ויאכלו רק בשר נחירה, זה לא רצה השם להתיר לכל ההמון ולהרגילם בנחירה, רק במדבר דהוי כולהו מקרבי למשכן והלוים והכהנים היו מולים כן כל העם היוצאים ממצרים והיו רובם אוכלים קדשים במשכן שזה היה עיקר כוונת התורה, אבל לא שיוכרחו כולם לאכול בשר נחירה. כנ"ל בסברת רבינו ז"ל ודוק היטב: והנה בריש פרק השוחט והמעלה אמר, דר' עקיבא יליף מהך דכתיב דם שפך לרבות שחיטת העוף, פירוש, משום דבעוף כתיב ושפך את דמו, לכן מרמז בדם שפך לעוף, ור' ישמעאל ידע לעוף מדכתיב תרי זימני אשר ישחט, ובמדרש מפרש, שני דקדוקי שחיטה הן רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף כו', ויתכן דלר"ע דסבר דהותרה בשר נחירה במדבר, א"כ הא דכתיב הצאן ובקר ישחט להם הלא בנחירה סגי וינחר להם מבעי, ע"כ כדמשני בתלמודין נחירתן זו היא שחיטתן כיון שנחירה בסימנים התירה התורה שפיר מקריא שחיטה, א"כ איפוא מרומז בקרא דשחוטי חוץ דאם נוחר קדשים בחוץ פטור ובשוחט חייב אי משום דכתיב איש מב"י אשר ישחט שור וכו' במחנה, הלא גם נחירה מטהרת מידי נבילה ובחולין מוציאתן מאיסורי נבילה כשחיטה, על כרחך משום דכתיב ואל פתח אוה"מ לא הביאו להקריב כו', הוא דוקא באופן שבפתח אוהל מועד מקרי שחיטה והוא דרך שחיטה לא נחירה, א"כ איך כתב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף כיון דמדבר בהך שחיטה שבפתח אוהל מועד הויא שחיטה, ובעוף הלא אינו חייב רק בשחיטה בחוץ כרת אבל לא במליקה, והכשרו בפנים הוי במליקה דוקא ושחיטה אינה מכשירתו, ואי משום דהכשרו בחוץ בשחיטה הלא גם נחירה הכשרו בחוץ ואטו חייב הנוחר קדשים בחוץ אטו זה בכלל שחיטה דשחוטי חוץ ולא הוי סליק אדעתא לרע"ק לחייב הנוחר בחוץ אף במדבר כשהיה בשר נחירה מותר, ולכך מרבה מקרא דדם שפך לעוף, ולפ"ז יהא מוכרח דרי"ש פליג על ר"ע וסבר דבשר נחירה לא הותר ולא קרי לנחירה שחיטה ולכן מרבה מאשר ישחט עוף דזה דרך הכשרו בחוץ, ורק רע"ק מצי סבר כרי"ש ולא רי"ש סבר כר' עקיבא ודוק: והנה בתוספות ריש פרק כסוי הדם דפריך הגמרא מ"ט במוקדשין אינו נוהג כסוי ופירשו רבוותא בקדשי מזבח נמי בעי כדמוכח בסוגיא, ואע"ג דנוחר ומעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה, אבל הכא משתרי באכילה במליקה, וגבי כסוי הדם לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה. ושטחיות דבריהם קשה להלום, דהא אפילו אי הוי כתוב שחיטה הלא אמרו נחירתן זו היא שחיטתן, וגדולה מזו אמרו ביומא פרק שני שעירים גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב משום אותו וא"ב דכתיב ביה לא תשחטו וצ"ע. וצריך לומר בסברתם כך, דדוקא תמן דהיו מותרים גם בשחיטה גם בנחירה לכן כתב בהרחבה הצאן ובקר ישחט, וכן דחייה לצוק כיון דאי שחיט ליה חייב משום או"ב למאן דמחייב בשחיטה שאינה ראויה תו גם כי דחי ליה לצוק חייב משום או"ב דשם שחיטה חייל עלה, אבל כאן בכסוי הדם אי הוה שחיט ליה לקדשים בפנים הלא לא הוי טעונים כסוי דאשר יאכל כתיב, ואם הוי כתיב שחיטה בכסוי אז לא הייתי אומר כיון דמליקתו מכשירתו כשחיטה תו קרינא ביה אשר ישחט לחייב כסוי, דזה אינו, דעל דבר שאין שחיטה נכללת בו תו גם מליקה אינה נכללת בו, ובחיה הלא מליקה נבילה ובעוף הלא בשחיטה בקדשים לא מיירי קראי, תו גם על מליקה בקדשים אינה בכלל שחיטה להצריכו כסוי, ולכן פירשו בתוספות משום דשפיכה כתיב ולא כתיב שחיטה וזה פשוט, אמנם לפי מה שבארנו לשיטת רבינו דבשר נחירה הותר במדבר והוי אסור לאכול בשר תאוה ע"י שחיטה ואפ"ה קרי קרא לנחירה שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט אף ע"ג דע"י שחיטה הוי אסור לאכול משום דשחיטה מכשירתן בקדשים בפנים, הוה"ד בעוף להיפך ויש לחלק לאחר הישוב ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד: הנוב"י מהד"ק סימן ד' בד"ה עוד נלע"ד כו' כתב, וה"ט שמה שספק טומאה ברה"ר טהור לא עדיף מדבר שיש לו חזקת היתר כו' אין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר כו', במחכתה"ג, זה גמרא ערוכה בפרק אין מעמידין (דף ל"ז) גבי ספק טומאה ברה"ר הא איכא מיא בנהרא זילו טבולו, ובספיקא דרבנן כתבו תוספות בעירובין (דף ל"ו) דלא אמרינן ליה זיל טבול יעו"ש. ולפ"ז יש לדון אם נטמא ע"י חיבת הקודש ואם חיבת הקודש לאו דאורייתא אין צריך לברר, אבל ג"ז אינו ודוק: עוד כתב במהד"ת סימן א' מי שידיו מרתתין כו' ואעפ"י שאמרו שברי להן שלא דרסו אינם נאמנים, ונראה קצת ראיה מהא דפריך בזבחים על הא דתני כל הפסולים ששחטו אמאי תני דיעבד, ולא משני משום דבכל הפסולים כייל בעלי מומין דפסולין לכל עבודות ומחללי עבודה ונכלל גם זקן וחולה שכתב רבינו דבאדם מחללי עבודה, וזה שהגיע להיות רותת ורועד הן מזקנה או מחולי פשיטא דפסול לעבודה וזה מפורש בפרק המדיר דעל זקן חולה ומזוהם מייתי ותנן מומין אלו פוסלין באדם ובבהמה, וא"כ שפיר תני דאם שחטו שחיטתן כשירה, אבל לכתחלה לא ישחטו אם הן רותתין, וע"כ דגם אם שחטו ואמרו ברי לנו שלא דרסו פסולה שחיטתן, וזה קצת ראיה. אולם א"כ לימא דכייל סומא דהוי בעל מום ובדיעבד כשר, אבל א"כ אין זה פסול סומא משום מום, דאפילו תבלול בעינו ג"כ הוה מומא ואין זה מצד העדר ראייתו ואין זה בכלל הפסולים דמה שאינו שוחט לכתחלה אין זה מצד פסלות מומו, דיכול להיות בע"מ בעינו גם אם רואה. אמנם לפ"ז יש לומר דמי שידיו רותתין אם לא מטעם חולי רק משום סיבה טבעית אין זה מום כמו שכתב רבינו וכן החולה כשהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו הא מסיבה טבעית אין זה מום, ולענין שחיטה לא ישחוט לכתחלה ולכן לא שייך למימר דזה הוי בכלל הפסולים ששחטו דאין זה מצד הפסול של מום, אולם נראה מסברא דאם ידיו רותתין מחמת טבעית הוי מום שאינו שוה בזרעו של אהרן ואם כי אינו מחלל עבודה פסול לעבודה הוי ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שחיטה פרק ד׳

אבן האזל על הלכות שחיטה פרק ד׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 26,568 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות שחיטה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שחיטה פרק ד׳

ז׳

שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. סבור הייתי לומר דלא אמרינן רוב מצויין מומחין אלא לענין שחיטה אבל לענין בדיקה לא. אך מדברי הריב"ש סי' קצ"ח מוכח דאף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחים הם:

ט״ו

מי שהוא פסול לעדות וכו'. (א"ה כתב מרן ז"ל סברת רבינו היא דע"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא וכו', ועיין בדברי הרב המחבר פ"ג מהל' שגגות דין ז' באורך):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שחיטה ד׳, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שחיטה כל הרמב״ם