הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק ב׳

ספר קדושה · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שחיטה · פרק ב׳
הלכה א׳
בְכָל מָקוֹם מֻתָּר לִשְׁחֹט חוּץ מִן הָעֲזָרָה. שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בָּעֲזָרָה אֶלָּא קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בִּלְבַד. אֲבָל הַחֻלִּין אָסוּר לְשָׁחֳטָן בָּעֲזָרָה בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה בֵּין עוֹף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּבְשַׂר תַּאֲוָה (דברים יב כא) "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" וְגוֹ' (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בְּשַׂר תַּאֲוָה אֶלָּא חוּץ לַמָּקוֹם (דברים יב כא) "אֲשֶׁר בָּחַר ה'":
הלכה ב׳
וְזֶה שֶׁנִּשְׁחַט חוּץ לַמָּקוֹם הוּא שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלוֹ בְּכָל הַשְּׁעָרִים. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹתוֹ הַבָּשָׂר טָהוֹר וְאָסוּר בַּהֲנָיָה כְּבָשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ וְאֶפְרוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לַאֲכִילַת עַכּוּ"ם אוֹ לְהַאֲכִיל לִכְלָבִים. אֲבָל הַנּוֹחֵר בָּעֲזָרָה. וְהַמְעַקֵּר. וְעַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט. וְהַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. וְהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים בָּעֲזָרָה. הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה:
הלכה ג׳
וְלֹא בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחֻלִּין אָסוּר לְהַכְנִיסָן לַעֲזָרָה. אֲפִלּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה אוֹ פֵּרוֹת וּפַת. אִם עָבַר וְהִכְנִיסָן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה כְּשֶׁהָיוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן. וְכָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹ הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ד׳
הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ חֻלִּין. אִם נִשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה וְלָדָהּ מֻתָּר בַּאֲכִילָה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁחֹט אוֹתוֹ בְּרִחוּק מָקוֹם:
הלכה ה׳
אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עוֹבֵד מַיִם הוּא זֶה וְנִרְאֶה כְּמַקְרִיב לַמַּיִם. וְלֹא יִשְׁחֹט לִכְלִי מָלֵא מַיִם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה שֶׁתֵּרָאֶה בַּמַּיִם שָׁחַט. וְלֹא יִשְׁחֹט בְּתוֹךְ כֵּלִים וְלֹא לְתוֹךְ הַגֻּמָּא שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי עַכּוּ"ם. וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ו׳
שׁוֹחֲטִין לִכְלִי מַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין הַצּוּרָה נִרְאֵית בָּהֶן. וְכֵן שׁוֹחֵט חוּץ לְגֻמָּא וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגֻּמָּא. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן שֶׁמָּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִים. וְאִם שָׁחַט לְגֻמָּא בַּשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ אַחֲרָיו שֶׁמָּא מִין הוּא. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל דֹּפֶן הַסְּפִינָה וְהַדָּם שׁוֹתֵת עַל הַדֹּפֶן וְיוֹרֵד לַמַּיִם. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים:
הלכה ז׳
כֵּיצַד שׁוֹחֲטִין. מוֹתֵחַ אֶת הַצַּוָּאר וּמוֹלִיךְ הַסַּכִּין וּמְבִיאָהּ עַד שֶׁשּׁוֹחֵט. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה רְבוּצָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת וְאָחַז בְּעָרְפָּהּ וְהַסַּכִּין בְּיָדוֹ מִלְּמַטָּה וְשָׁחַט הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ח׳
נָעַץ אֶת הַסַּכִּין בַּכֹּתֶל וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּשְׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוָּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְסַכִּין לְמַעְלָה. שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין שֶׁמָּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתֵחָתֵךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עוֹף בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ט׳
הַשּׁוֹחֵט וְהוֹלִיךְ אֶת הַסַּכִּין וְלֹא הֱבִיאָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ וְלֹא הוֹלִיכָהּ וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְהֵבִיא עַד שֶׁחָתַךְ הָרֹאשׁ וְהִתִּיזוֹ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּהוֹלָכָה בִּלְבַד אוֹ בַּהֲבָאָה בִּלְבַד. אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין כִּמְלֹא שְׁנֵי צַוָּארִים מִצַּוְּארֵי הַנִּשְׁחָט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. שָׁחַט שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאֶחָד שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י׳
שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין אֲפִלּוּ אֶחָד מִצַּד זֶה וְשֵׁנִי מִצַּד אַחֵר כְּנֶגְדּוֹ וְשָׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ שְׁנֵי סַכִּינִין וְשָׁחֲטוּ כְּאֶחָד בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בַּצַּוָּאר שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט זֶה הַוֵּשֶׁט בִּלְבַד אוֹ רֻבּוֹ וְהַשֵּׁנִי שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר הַקָּנֶה אוֹ רֻבּוֹ הֲרֵי שְׁחִיטָה זוֹ כְּשֵׁרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה כֻּלָּהּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְכֵן שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס וּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה:
הלכה י״א
אֵין שְׁחִיטַת הַחֻלִּין צְרִיכָה כַּוָּנָה אֶלָּא אֲפִלּוּ שָׁחַט כְּמִתְעַסֵּק אוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ שֶׁזָּרַק סַכִּין לְנָעֳצָהּ בַּכֹּתֶל וְשָׁחֲטָה בַּהֲלִיכָתָהּ הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה כָּרָאוּי בִּמְקוֹמָהּ וְשִׁעוּרָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ב
לְפִיכָךְ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן אוֹ שִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ וּמִי שֶׁאֲחָזַתּוּ רוּחַ רָעָה שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּתִקְנָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל סַכִּין שֶׁנָּפְלָה וְשָׁחֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹבֵחַ אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:
הלכה י״ג
גַּלְגַּל שֶׁל אֶבֶן אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁהָיְתָה הַסַּכִּין קְבוּעָה בּוֹ וְסִבֵּב אָדָם אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם צַוַּאר הָעוֹף אוֹ הַבְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁנִּשְׁחַט בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם הַמַּיִם הֵן הַמְסַבְּבִין אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם אֶת הַצַּוָּאר כְּנֶגְדּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁסִּבֵּב וְנִשְׁחַט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְאִם פָּטַר אָדָם אֶת הַמַּיִם עַד שֶׁבָּאוּ וְסִבְּבוּ אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׁחַט בִּסְבִיבָתוֹ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי מִכֹּחַ אָדָם בָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּסְבִיבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא מִכֹּחַ הָאָדָם אֲבָל מִסְּבִיבָה שְׁנִיָּה וּלְאַחֲרֶיהָ אֵינָהּ מִכֹּחַ הָאָדָם אֶלָּא מִכֹּחַ הַמַּיִם בְּהִלּוּכָן:
הלכה י״ד
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים לְשֵׁם גְּבָעוֹת לְשֵׁם יַמִּים לְשֵׁם נְהָרוֹת לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוִּן לְעָבְדָן אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִין הָעַכּוּ"ם הֲרֵי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם שָׁחַט לְשֵׁם מַזַּל הַיָּם אוֹ מַזַּל הָהָר אוֹ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה כְּכָל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ"ם:
הלכה ט״ו
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ"ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שֶׁלְּמֵדִין מַחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּחֻלִּין מִמַּחְשֶׁבֶת הַקָּדָשִׁים בִּפְנִים. שֶׁמַּחֲשָׁבָה כָּזוֹ פּוֹסֶלֶת בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה ט״ז
שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ"ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִסָּפֵק. שֶׁמָּא סוֹפוֹ הוֹכִיחַ עַל תְּחִלָּתוֹ וּבְמַחֲשָׁבָה כָּזוֹ שָׁחַט:
הלכה י״ז
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם קָדָשִׁים שֶׁמִּתְנַדְּבִין וְנִדָּרִים כְּמוֹתָן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁזֶּה כְּשׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ. שָׁחַט לְשֵׁם קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ח
כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים לְשֵׁם תּוֹדָה לְשֵׁם פֶּסַח שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הוֹאִיל וְהַפֶּסַח מַפְרִישׁ אוֹתוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה הֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדָבָר הַנִּדָּר וְהַנִּדָּב. שָׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי לְשֵׁם בְּכוֹר לְשֵׁם מַעֲשֵׂר לְשֵׁם תְּמוּרָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ט
הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְשָׁחַט וְאָמַר לְחַטָּאתִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָיָה לוֹ קָרְבָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשָׁחַט וְאָמַר לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי הֵמִיר בּוֹ:
הלכה כ׳
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁחֲטָה לְשֵׁם עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְאָמְרָה זוֹ לְעוֹלָתִי שְׁחִיטָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין עוֹלַת יוֹלֶדֶת בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה וַהֲרֵי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת שֶׁנִּתְחַיְּבָה בְּעוֹלָה. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הִפִּילָה. שֶׁכָּל הַמַּפֶּלֶת קוֹל יֵשׁ לָהּ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלַת נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָזִיר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת נֵדֶר מִן הַנְּדָרִים:
הלכה כ״א
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין. אֶחָד מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר שֶׁהַשּׁוֹחֵט לוֹ שְׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. וְהַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה כְּלָל וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר הַמֻּתָּר לְהִתְכַּוֵּן לוֹ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחַט זֶה אַחַר זֶה וְהִתְכַּוֵּן הָאֶחָד מֵהֶן לְשֵׁם דָּבָר הַפָּסוּל פּוֹסֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵינָהּ אֲסוּרָה. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ:
הלכה כ״ב
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט לְעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם מִתְכַּוֵּן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְמַחְשֶׁבֶת הַזּוֹבֵחַ לֹא לְמַחְשֶׁבֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ עַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט לְיִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה · הלכות שחיטה פרק ב׳

א׳
בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״א:):
ב׳
ומ"ש אותו הבשר טהור. נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. ומ"ש וקוברין אותו, משנה בסוף תמורה (דף ל"ג:). ומ"ש ואפרו אסור. שם בגמרא (דף ל"ד). ומ״ש אפילו שחט לרפואה. ומ״ש אבל הנוחר בעזרה וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. ומ״ש דה״ה לשוחט ונמצאת טריפה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ח) ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ״ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר״ש וצריך טעם למה:
ג׳
ומ"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. הכי משמע בפרק הספינה (ב"ב פ"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: ומ״ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'. משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ה:) מסיק דלר״ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ו:) דכ״ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא״כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז״ל פסק בפ״ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב״ע אסורים בהנאה א״כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי״ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז״ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. ומ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו:
ד׳
האומר בהמה זו שלמים. בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י"א) בעיא דאיפשיטא:
ו׳
(ה-ו) אין שוחטין וכו'. דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (חולין דף מ״א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ״ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה״ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא״כ בימים ונהרות שאע״פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא״כ ל״ש צלולין ל״ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. ומ"ש רבינו ונראה כמקריב למים פי' לשר של ים או נהר: ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו, טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה"ג סובר כן:
ז׳
כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרשב"א:
ט׳
השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מתני' פרק השוחט (חולין דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל״א) מלא צואר חוץ לצואר בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ומ"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא:
י׳
שנים שאחזו וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א״ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש״י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע״כ. כלומר וכ״ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י״ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ״ש דין שחיטה העשויה כמסרק: וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה:
י״א
אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש״ו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש״ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש״י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה״ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע״כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש״ו כדברי רבינו:
י״ב
אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'. מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל״א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע״ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא:
י״ג
גלגל של אבן או של עץ וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין ט״ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י״ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב״א הא והא בסרנא דמיא ול״ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש״י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא״ש ז״ל:
י״ד
השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש״מ ופירש רש״י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: וכתב הר"ן דלדעת רבינו ה"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ"ל:
ט״ו
השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור"ל אמר מותרת. ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו"ם דגמרינן חוץ איסור עכו"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע"כ. ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות"כ דר"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר"י דת"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר:
י״ז
השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונידרין כמותם וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ״א:) משנה השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ופריך בגמרא פסח בר נידר ונידב הוא זמנא קביעא ליה אמר ר' אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה כולה פי' שבכל יום מהשנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו. ואמרינן בגמרא על הא דאמר לשם חטאת אמר ר״י לא שאנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ואוקמה ר' אבהו באומר לשם חטאתי ואמר על לשום תמורה אמר ר' אלעזר ל״ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה ואוקמא ר' אבהו באומר לשום תמורת זבחי ואמרינן תו ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית ליה, זאת עיקר הגירסא וכן הסכים רש״י ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז״ל או אפשר שפירש אם איתא דאוליד פירוש מפלת שאם הוא לידה ממש פשיטא דאית ליה קלא והיכי תיסק אדעתין למימר הכי א״ו פירוש מפלת ואמרי' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעה ופירש״י אימור נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכיניו וז״ש רבינו שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים כלומר ואפשר ליעשות בצנעא ותנן על רישא דמתניתין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ובודאי שיותר היה ראוי להכשיר כשהאחד מתכוין לדבר כשר שהיא הפך כוונת חבירו ממה שראוי כשלא היתה לו כוונה כלל שנראה שחלה כוונת חבירו משלם ואם כשנתכוון לדבר כשר פסלה המשנה כ״ש כשלא נתכוון כלל. וז״ש רבינו והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוין לשם דבר המותר וכו':
כ״א
וכן אם שחט זה אחר זה וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כלומר וכ״ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע״פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע״ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות:
כ״ב
ישראל ששחט לעכו״ם וכו'. פ' השוחט (חולין דף ל״ט:) משנה השוחט לעכו״ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א״ר יוסי ק״ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר״א דיחידאה הוא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מגיד משנה · הלכות שחיטה פרק ב׳

נחלת הכלל · ToratEmet

לחם משנה · הלכות שחיטה פרק ב׳

א׳
בכל מקום וכו'. בסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ז:) אמרו לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שלא ישחוט בעזרה וכו' עוד שם יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת״ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ע״כ. ובפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ה:) הביאו ברייתא שאמרו השוחט את הטרפה וכו' (עיין בכסף משנה בד"ה וכל השוחט כו') ואמרו שם א״ל רב פפא לאביי וסבר ר״ש חולין בעזרה דאורייתא היא אמר ליה אין והתניא ר״ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה אא״ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מאי טעמא דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה וכו' ע״כ. והשתא יש לתמוה על רבינו כמאן פסק אי כמ״ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כדקאמר ודברים אלו דברי קבלה הן וכ״נ ממ״ש פרק ט״ז מהלכות מאכלות אסורות שכתב שם וה״ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהם בהנאה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה ע״כ. משמע שהם מדבריהם ואם נאמר כן קשה חדא דהיכי מייתי קרא דכי ירחק ממך המקום וכו' דדריש ליה מ״ד חולין שנב״ע דאורייתא וכ״ת אפילו למ״ד לאו דאורייתא דריש הני קראי והוא אסמכתא בעלמא אכתי קשה חדא דאי מדרבנן הא אמר שם בגמרא שהבאתי דלא גזרינן חיה אטו בהמה ורבינו כתב דבחיה ובהמה הכל אסור בהנאה. ועוד ר״ש דאמר השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה וכו' משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קאמר בגמרא דס״ל חשב״ע דאורייתא דהכי פריך אביי וסבר ר״ש דחשב״ע דאורייתא כלומר דאי דרבנן מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז״ל פסק דהשוחט ונמצאת טרפה מותרת בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א״כ ודאי הוי דאורייתא ועוד דבחשב״ע גבי כסוי הדם לקמן פי״ד אמר רבינו דפטור לכסות ואי לאו דאורייתא איך פוטר הכסוי שהוא מה״ת כדכתבו התוס' ואם נאמר דפסק כמ״ד חשב״ע דאורייתא ומ״ש דברי קבלה וכן במאכלות אסורות שאמר מדבריהם ר״ל שכיון שאינו מפורש בתורה דברי קבלה הוא וכמ״ש בריש הלכות אישות דכסף הוי מד״ס אע״ג דכתיב ביה כי יקח וילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה נקרא ד״ס ואין זה גזירה או תקנה דלא קורא תקנת חכמים דברי קבלה אבל זה הוא הל״מ מ״מ קשה טובא דבפסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ"א:) א״ר אבהו כ״מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו וכו' אחד איסור הנאה וכו' עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה וכו' והקשו שם דהניחא לר״מ אלא לר״י דאתא קרא לדברים ככתבם מאי א״ל ותירץ דמפיק לה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה והקשו ור״מ האי אותו מאי עביד ליה ותירץ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב״ע ור״י ס״ל חשב״ע לאו דאורייתא והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר״י בפ״י מהל' עכו״ם דאתא קרא לדברים ככתבם שכ״כ שם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה א״כ ודאי דמפיק ליה כל איסורין שבתורה מאותו וחשב״ע ע״כ לאו דאורייתא וא״כ איהו דסבר עד דחשב״ע דאורייתא מהיכא מפיק להו מאותו א״א דאיהו פסק כר״י כדפרישית וכ״ת איהו סבר דלחולין שנשחטו בעזרה לא צריך קרא דמקבלה מפקינן ליה זה א״א דהא בגמ' מוכח דר״י ס״ל דחשב״ע לאו דאורייתא הא אי סבר דאורייתא מפקינן קרא להכי ואפילו שתדחוק בלשון ותאמר דמאי דאמר לאו דאורייתא ר״ל לא צריך קרא להכי דאינו מפורש בתורה אלא מדברי קבלה והיינו כמאן דאמר הכא בכסוי הדם דהוי דאורייתא דזה א״א מצד הלשון דאיך יאמר כוונה אחת בדברים מקבילין זה לזה, ומלבד זה קשה דמי דחקו לרבינו לפרש כך ומוציא דברי הגמ' מפשטן דהא חזינן בפ' כסוי הדם דמאן דאית ליה דאורייתא מפיק ליה מאותו. לכך נ״ל לתרץ לדעת רבינו ולומר דהוקשה לו ז״ל דמה הקשו בגמ' בפרק כל שעה דלרבי יהודה חשב״ע מנ״ל דהא אותו מיעוטא הוא וממעט כמה דברים וכמ״ש התוס' ז״ל בריש פרק הערל דבו ממעט כמה דברים הכא נמי נימא הכי לכך מפרש הוא דבגמרא ה״ה דהו״מ לתרץ הכי אלא משום דהגמרא אשכחה לר' יהודה דס״ל בפירוש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שני הכי והמקשה שהקשה היה סבור דלית לן למעוטי אלא חשב״ע לבד דלית בהו לא תאכלו אבל היכא דכתיב לא תאכלו לעולם דמותרים בהנאה דאכילה לחודה כתיבא דהכי משמע פשטיה דקרא ואף על גב דבחשב״ע נמי כתיב כי ירחק בריחוק מקום אתה אוכל אבל בקירוב מקום אי אתה אוכל דנפיק מכללא דמ״מ לא כתיב לא תאכלו בפירוש זה היה דעת המקשה והמתרץ היה יכול לתרץ דאפ״ה אותו ממעט כמה דברים חלוקים כדפרישית ולהכי רבינו ס״ל דמאותו ממעטינן כמה דברים ופסק כר' יהודה וממעט מאותו כל איסורין שבתורה וחשב״ע. א״נ סבר רבינו כההוא מדרבנן דפרק כל שעה דמפיק ליה מאותו שאר איסורין ע״ש:
ח׳
נעץ את הסכין וכו'. שם פ"ק (דף י"ז:) אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כיצד שוחטין כו') וכי מכשרינן בסכין למעלה וצואר למטה היינו בדיעבד אבל לכתחלה לא דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וכבר כתב רבינו בפרק ראשון דלכתחלה לא דפסק כרבי ומש"ה כתב כאן אלו הדברים בלשון בדיעבד שאמר נעץ את הסכין וכו'. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן בגמרא ההיא דבכל שוחטין וכו' בין שהסכין למטה וכו' לצדדין דסכין למעלה נמי לא מכשרינן במחוברת אלא בדיעבד ובברייתא תנא שוחטין לכתחלה. ויש לפרש דכבר אוקמיה לעיל ההיא ברייתא כרבי חייא דאמר אפילו לכתחלה שוחטין והך ברייתא דנעץ כרבי וכי תימא א"כ מאי פריך לרב ענן דקאמר לא שנו אלא שהסכין וכו' מההיא ברייתא דקתני בין שהסכין כו' הא ההיא אתיא כר' חייא והך כרבי י"ל דהכי פריך ע"כ לא פליג רבי חייא ורבי אלא במחובר אבל אסכין למעלה לא פליגי כלל והוא פשוט: לפיכך אם היה עוף וכו'. רבינו פסק כשני התירוצים דרב פפא לא פליג אדינא קמא ולדידיה ברייתא איירי בעוף דבכל ענין מותר ושמואל איירי בבהמה ויש חילוק בין סכין למטה וסכין למעלה ובתלוש שאחז הסכין בידו אפילו הסכין למטה בבהמה כשרה כתירוצא קמא דאמר סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש ואע"ג דבעוף אמרו בברייתא בכל שוחטין דהיינו לכתחלה כבר כתבתי דהיינו כרבי חייא אבל רבי סבירא ליה דתלוש ולבסוף חיברו לכתחלה לא והכי פסק רבינו. ומ"ש רבינו בין שהיתה הבהמה רבוצה וכו' ואחז בערפה והסכין בידו וכו' אע"פ שכתב לשון ושחט אפילו לכתחלה מותר דבה לא אשכחינן פלוגתא דרבי ור' חייא כלל:
ט׳
השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מלשון רבינו נראה שהוא מחלק בין שוחט למתיז דכששוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לבד אז בהוליך אפילו לא הביא סגי אבל במתיז כל הראש אז בעינן הולכה והובאה או שיהיה בסכין מלא שני צוארים וכ״נ מלשונו שבשוחט לא חילק בין צואר אחד לשני צוארים ובהתיז חילק ואמר הוליך וכו' והתיז את הראש בהולכה משמע דכשהתיז את הראש אז בעינן מלא שני צוארים וכן שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ולא הצריך שם מלא שלשה צוארים היכא שהוליך ולא הביא משמע דכשהוא בשחיטה בכל דהו סגי ובאמת שלשון המשנה היה מורה כן לכאורה בפ' השוחט (חולין דף ל':) שבתחלה אמרו שם השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ולא חילק שם בין שני צוארים לצואר אחד ואח״כ בדין התיז חילק בין מלא שני צוארים לצואר אחד. זה היה נראה לכאורה בפי' המשנה ודברי רבינו והוא דלא כרש״י ז״ל אבל אי אפשר לומר כן דבפרק קמא (דף י"ב) הקשו גבי זרק סכין לנועצה בכותל והא בעינן מוליך ומביא ואי בשחיטה רוב א' או רוב שנים לא בעינן הולכה והובאה מאי פריך הא התם לא התיז הראש בבת אחת אלא שחט רוב א' או רוב שנים לבד. לכך נראה ודאי לפרש כפי' רש״י ז״ל ושאר המפרשים דלא שני לן בין התיז לשוחט כלל ומאי דנקט התיז רבותא אשמעינן דאפילו התיז כל הראש כשר כשיש כמלא שני צוארים ולפי זה צ״ל מה שחילק במשנה בין מלא ב' צוארים אפילו ארישא דמתניתין דשוחט קאי וכן רבינו נמשך אחר אותו הלשון ומאי דקאמר רבינו שחט שני ראשים וכו' אם הוא בהולכה או הובאה לבד בעינן ג' צוארים ואם הוא בהולכה ובהובאה בכל דהו סגי ולא הוצרך לבאר שכבר נתבאר ממ״ש לעיל מיניה:
י׳
שנים שאחזו בסכין וכו'. פרק כל השוחט (חולין דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא והקשו מתני' בשנים אוחזין בסכין וכו' ואוקמוה בסכין אחד ושני בני אדם אבל שני סכינים ושני בני אדם פסול ובתר הכי אמרו במסקנא דמתניתין בשני סכינים ושני בני אדם שאמרו שרבי יצחק שקל מההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות ואמר ליה רבי זירא למדתנו רבינו כלומר בלקיחה זו דמתניתין בשני סכינים ושני בני אדם ואם כן כל שכן סכין אחד ושני בני אדם וכך פסק רבינו והוא מפרש בשנים ושלשה מקומות כפירוש רבינו חננאל שכתבו התוס' שהוא רוב הקנה למעלה ורוב הושט למטה ונתבארו דבריו:
י״א
אין שחיטת חולין צריכה כוונה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל"א) משנה נפלה סכין ושחטה וכו' ואמרו שם טעמא דנפלה וכו' (עיין בכ"מ) ואם תאמר אם כן היכי קאמר רבינו לפיכך כו' דמשמע דמהדין הראשון נמשך השני והא בגמ' עבדינן צריכותא ואמרו דאע״ג דדין ראשון ליתיה משום דלא מתכוין לשום חתיכה אפילו הכי אפשר דכשמתכוון לשם חתיכה דהוי כדינא דחרש שוטה וקטן דמותר וי״ל דמאי דקאמר לפיכך אינו ר״ל דמהדין הראשון נמשך השני אלא הכי קאמר כיון שאני אמרתי ששחיטת חולין אינה צריכה כוונה דמשמע שום כוונה כלל מאלו הדברים יוצא גם הדין השני: הואיל והשחיטה כראוי במקומה וכו'. אמר כן מפני שבגמרא הקשו הא בעינן מוליך ומביא ותירצו שהלכה ובאה כדרכה וכו' לכן כתב רבינו הואיל וכו':
י״ב
ואע"פ שאינו מתכוין לשחיטה וכו'. לאו דוקא לשחיטה דמשמע דלחתיכה מיהא בעינן כוונה דבהדיא אמרו שם כרבי נתן אפילו לחתיכה נמי לא בעי דאמרו אי לא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה נמי לא בעי וכו':
י״ד
השוחט לשם הרים וכו'. משנה שם (דף ל"ט:) והקשו פסולה אין זבחי מתים לא וכו' (עיין בכ"מ). וא"ת אמאי לא תירצו הא במתכוין לעובדה הא במתכוין לרפואה שיותר יש להקל במתכוין לרפואה כנראה מדברי רבינו שכתב אע"פ שלא נתכוון לעובדה אלא לרפואה. וי"ל דלהאי תירוצא דתירץ השתא איכא דייקא נמי דמיכאל שר הגדול וכו':
כ׳
האשה ששחטה וכו'. שם אמרו זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעא ואמרינן תו שאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימור אפולי מפילה קמ"ל דאי איתא דמפיל קלא אית לה. זו היא הגירסא הנראית מדברי רבינו שגורס בגמ' והוזכרה בדברי רש"י ז"ל ותפסה עיקר ופירש בה רבינו שהאשה עצמה היא שנדרה ואומרת לשם עולתי ורש"י ז"ל פירש שהבעל הוא הנודר לשם עולת אשתו. ויש שם גירסא אחרת דפריך פשיטא לר"א דאמר דהיכא דיש לו אשה פסולה ומתניתין בדאין לו אשה ותירצו מהו דתימא אי איתא דילדה קלא הוה לה וכו' ודחאה רש"י דא"כ אמאי לא אמר מהו דתימא אכל הני לא שנו דלעיל כדאמר הכא. ויש להקשות על דבריו דנימא דמאי דפריך הכא הוא דהא שמעינן ליה לרבי אלעזר עצמו גבי תמורה הכי כדכתב רש"י לעיל ואיצטריך לר' אלעזר וכו' אע"ג דאמר לעיל גבי תמורה וכו'. וי"ל דמאי דהקשה פשיטא משמע דר"ל פשוט מצד עצמו דאל"כ היל"ל הא אמרו רבי אליעזר חדא זמנא ולכך מקשה רש"י ז"ל דא"כ אמאי לא מקשה לעיל הכי. ועוד הקשה רש"י ז"ל דאי מתני' בשאין לו אשה למה ליה למיתני זה הכלל פשיטא למאי ניחוש לה וקשה דא"כ דאין לו זבח נמי דאשמעינן מתני' לעיל וי"ל דזבח אפשר דאית ליה בצנעה אבל אשה אי אית ליה קלא אית לה ועל כן נדחית הגירסא אשר בספרינו וגירסת רבינו עיקר: שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים וכו'. וא"ת אמאי לא קאמר דאימור נדר בצנעא כדאמרו בגמרא ויש לומר דהוקשה לו לרבינו דלמה בזבח אמרינן דהיכא דאין לו זבח מותר ואמאי לא אמרינן אימור אית ליה זבח בתוך ביתו בצנעא ורש"י ז"ל תירץ דבזבח קלא אית ליה אבל הכא אימור נדר זה שלשים יום ובשלשים יום לא מנכרא מילתא לשכניו והתוס' תירצו בענין אחר ורבינו בא לתרץ זה ואמר דשאני נזירות שעיקרו נדר מן הנדרים ולכך החמירו בו ואמרינן דסבר דילמא נדר בצנעה:
כ״א
שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו'. מדכתב כן רבינו משמע מלשון דאפילו אחד מתכוין לשם ע״ז ואחד לשם דבר היתר פסולה הוי אבל אינה אסורה בהנאה ונראה לתת לו טעם מפני שכיון דיש אחד שמתכוין להיתר מסתייא דאסרינן לה באכילה ולא בהנאה אבל לא ידעתי מניין לו כן שהרי במשנה סוף השוחט (חולין דף מ"א:) גבי השוחט לשם עולה אמרו זה וכן גבי שוחט לשם הר אמרו דשחיטתו פסולה ואינה אסורה בהנאה אבל בדבר שאסור בהנאה אפילו אחד מתכוין לדבר אסור ואחר מתכוין לדבר מותר אסורה בהנאה. לכך נראה דרבינו מ״ש לשם דבר שהשוחט לו וכו' אינו ר״ל ע״ז אלא לשם עולה ולשם הר שהזכיר למעלה השוחט לשם עולה וכו' שחיטתו פסולה אבל אסורה בהנאה לא הוי אע״ג דהוי קדשים משום דאין הדבר אלא מדרבנן שגזרו שהוא נראה כשוחט קדשים בחוץ: שאין אדם מישראל אוסר וכו'. אבל עכו"ם אוסר כמבואר שם דאוקימו ברייתא בשנים אוחזין בישראל ומומר:
כ״ב
ישראל ששחט לעכו״ם וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל"ח:) משנה אמר רבי יוסי דאזלינן בתר השוחט ופסקו שם בגמרא כר״י: לפיכך עכו״ם וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר דבעכו״ם נבלה דאזלינן בתר מחשבתו שהיה לע״ז ואי אפשר לומר כן דרבינו פסק דלא כרבי אליעזר דאמר סתם שחיטת עכו״ם לע״ז דלדידיה אסורה בהנאה הוי כדאמרו בפרק הכל שוחטין (חולין דף י"ג) דהך מתני' דשחיטת עכו״ם נבלה איתא דלא כרבי אליעזר אבל לרבנן הטעם דנבילה הוא משום דאמר קרא וקרא לך ואכלת מזבחו הא למדת שזבחו אסור כדכתב רבינו בפרק רביעי ולכך נראה דה״פ אם היינו אומרים דאזלינן בתר מחשבת בעל הבהמה היינו אומרים דמאי דקאמר קרא זבחו ר״ל בהמתו ונקרא זבחו כי היכי דבפגול אמרו בגמרא דאע״ג דאמר קרא והקריב המקריב ר״ל בעל הבהמה וא״כ עכו״ם ששחט לא מיקרי זבחו אבל השתא דאמרינן דאזלינן בתר הזובח א״כ נקרא זבחו העכו״ם הזובח אע״פ שהוא של ישראל:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק ב׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שחיטה פרק ב׳

ב׳
[כבשר] (כמו בבשר) בחלב כו'. פירוש שנאסר בישולו ונאסר אכילתו, כן כאן שחיטתו ואכילתו:
ג׳
ודברים אלו כולן דברי קבלה הן כו' וכל השוחט חולין כו' מכין אותו מכת מרדות. מזה מוכח דסבר רבינו דאיסור חולין שנשחטו בעזרה באכילה הוי רק מדבריהם. אולם ממה שכללו רבינו בפ"א מהלכות מא"ס עם בשר בחלב מוכח דהוי ד"ת, רק הואיל ואינו מפורש בתורה רק מן המדות הוי מדבריהם. ובפירוש המשנה בקדושין כתב דילפינן איסור הנאה מקרא דאותו כו' וא"א משליך לכלב כל איסורים שבתורה. ובריש פרק כל שעה אמר לר' אבהו דיליף לאיסור הנאה כל האיסורים מקרא דאותו, אליבא דר"מ דהיתר הנאה דנבילה לדברים ככתבן אתי, דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ופרש"י דהא דאסירי בהנאה לאו דבר תורה, אבל באכילה אסורה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כו' מה שאתה זובח בקרוב מקום א"א אוכל. והקשו רבנן בתוספות משמועה דנזיר (דף כ"ט) בסוגיא דמדיר איש את בנו בנזיר דלריש לקיש דסבר כדי לחנכו במצות פריך הא מייתי חולין בעזרה וקא משני חולין בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ אי לאיסור אכילה הוי דבר תורה אכתי תיקשי איך נאכל דהתם משמע שנאכל. ונראה לתרץ, דהנה ר"י ור"ל פליגי אם חצי שיעור מותר מה"ת ור"ל סובר דמותר, וא"כ מאי פריך הא אכיל חולין בעזרה נימא דיאכל פחות מכשיעור דמותר לדידיה דבר תורה ואך מדבריהם אסור והתירו כדי לחנכו במצות, אך בירושלמי פ"ו דתרומות אמר מודה ר"ל באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ אם חולין שנשחטו בעזרה יהיו אסורים בהנאה מד"ת א"כ פחות מכשיעור אסור, לכן אמר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא באיסור הנאה שלהן והוי כמו כל איסורי אכילה דבר תורה דמותרים לר"ל מה"ת פחות מכשיעור, ולכן אמר רשב"ל כדי לחנכו במצות ויאכל הכהן פחות מכשיעור ואזיל לטעמיה כמוש"כ וא"ש קושית תוספות: אך א"כ יקשה מאי פריך והא כי מיטמא מייתי ציפרים ואכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת, לימא דאכיל פחות מכשיעור, ואולי משום דאכתי יקשה הא מכניס נבילה למקדש ומכניס אב הטומאה למקדש חייב כרת, ודחוק. לכן נראה דמנא ידע דנאכל דילמא מייתי חטאת העוף ואינו נאכל וכמו שאמרו פרק שני נזירים דמביא קרבן חטאת העוף בספק בנזירות ויעו"ש דאינו נאכל. ונראה משום דנתבונן, דאם נטמאו החלב והאימורים או יצאו, אמר בפרק כיצד צולין דאינו זורק הדם ואמר התם דבמנחות ג"כ הדין כך דאם אין שירים אין קומץ ויליף מזבחים דכתיבי קראי ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל א"כ כש"כ עופות יליף ג"כ מזבחים, וא"כ בבא על הספק צ"ל אמאי מייתי הא אין השירים ראוים לאכילה ואיך זורק הדם, וצ"ל כיון דאינו רק מספק וממנ"פ או דאינו חייב כלל וחולין גמור הוי, או דחייב ושפיר נאכל ואם יתודע אליו אחר הזריקה שחייב הרי ראוי להיות נאכל מה"ת ועיין כריתות (דף כ"ו) לכן הוי ראוי לאכילה דבר תורה ושפיר בא על הספק: ובזה יתפרש דברי הגמרא בכריתות (דף כ"ו) אי מעיקרא כו' אי לבסוף קא מנטר לה, דפירושו, דאם לא ישמרנה כהן הואיל ואינה נאכלת ויהיה נפסל בהיסח הדעת ותו אף על הצד שילדה הלא אין כאן בשר, וכמו דאמר בפרק כל שעה (דף ל"ד) ע"ב, אם נאמר היסח הדעת פסול הגוף אף בדיעבד לא הורצה ואף אם פסול טומאה הוי לא יזרוק לכתחלה ואין כאן דם ולכן ע"כ קא מנטר לה, ולא דמי לתרומה תלויה שאין דעתו להשאל עליה דאמר בירושלמי תרומות פ"ח דטמאה היא, וכאן כי נודע לה שילדה משנמלקה עד שלא הוזה דמה אמר דתקבר והא קא מינטר לה טרם שהזה דמה. דאי לא כן אינו רשאי להזות דמה כיון שאין כאן בשר ופשוט, וניחזי היכי דעל צד הודאי אינו ראוי להיות נאכל דבר תורה, ודאי דאינו מזה מדמן על המזבח, וכיון דכאן אינו ראוי להיות נאכל בכשיעור, תו אינו ראוי להזיית דם ע"ג המזבח, ורבנן תקנו באופן דבגדול בכה"ג הוי מצוה, והכא נהי דבגדול הוה נאכל דקרבן גמור הוי, מכל מקום בכה"ג דאינו נאכל לא הוה כלל ראוי להזיית הדם ע"ג המזבח ואינו קרבן כלל וא"כ אין זה חינוך מצות, כן נ"ל: ובזה א"ש מש"כ התוספות בריש פ"ב דחולין לרבי דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת ואיך סבר לחנכו במצות דיקשה הא אכיל כהן מליקה, ותירצו דסבר דמביא חטאת העוף ואינו נאכל, ולפ"ז יקשה מאין פסיקא לתלמודא דלרשב"ל נאכל וצ"ל כמו שבארנו, ולפ"ז רבי יסבור באינו ראוי לאכילה דדם אעפ"י שאין בשר כר' אליעזר וכמו דאמר רבי יוסי דבאבוד ושרוף בדיעבד כשירה כר"א יעוין בפרק כיצד צולין דף ע"ח, והגמרא אזיל אליבא דר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם וכמוש"ב ודוק: והנה משמועה דפרק מרובה דף ע"ב מוכרח כרש"י, דאמר לימא דסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו', וזה תמוה, דא"כ אמאי פוטר ר' שמעון משום דהוי שחיטה שאינה ראויה, כיון דמן התורה חזיא לאכילה הוי שחיטה ראויה וכדפריך הגמרא שם אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן וכבר תמהו בתוס' שם, ולפירוש רש"י דרק איסור הנאה לאו דאורייתא, אבל איסור אכילה הוי דבר תורה ולכך הוי שחיטה שאינה ראויה כמו שוחט ונמצאת טריפה, אבל איסור הנייה לאו דאורייתא וכי שחיט דמריה קא טבח דברשותיה דמריה קאי ופשוט: אולם באמת כפי הנראה מרש"י פסחים דאיסור שחיטה דחולין בעזרה הוי דבר תורה, וכן מוכח לכל מעיין בקדושין, דליכא למימר דחולין בעזרה יאסר באכילה ולא בשחיטה, דמעיקרא נפ"ל איסור שחיטה ואח"כ איסור אכילה מקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת וז"ב, [ומה שפרש"י בקדושין איסור שחיטתו ואיסור הנייתו לאו דאורייתא כוון לגמרי הוה"ד גם איסור אכילה ודלא כמו שפירש בפסחים, ופירש לפי פשטיות השמועות עיין בזה והבן], א"כ עדיפא הוי לרבנן בתוספות להקשות דמאי משני בנזיר דר"ל סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, דאכתי איך שוחטין ועבר על לאו הבא מכלל עשה, וכן פי' תוספות בנזיר ד"ה קסבר כו' לאו דאורייתא בין בהבאתו כו' ולמאי הקשו רק מאכילתו, וזה תמוה. ונראה דיש לפרש דהקטן בעצמו שוחט, ואי משום דשחיטת קטן אף שאחרים עומדים ע"ג ומזהירו פסולה בקדשים דהוי מתעסק ואי תימא הא מה"ת חולין הוא ושחיטתו כשירה, הא כבר פרשנו דצריך להיות באופן דבקרבן גדול הוי נאכל בכה"ג, זה לק"מ דרש"י לטעמיה אזיל דאם הביא הקטן קרבן מדרום לצפון ופירש דמטעם ששחיטת קדשי קדשים שצריך צפון עביד, כשר מה"ת, וכמו שפירש בדף י"ג בחולין קטן יש לו מעשה מה"ת, ואם נאמר הא אין מאכילין לקטן איסור בידים, כבר פירשו רבנן בתוספות דבכה"ג דאיכא חינוך מצוה בהאי מילתא גופא שרי יעוין תוספות פסחים פרק האשה דף פ"ח ד"ה שה לבית מ"מ ודוק, והכא נמי משום חינוך מצוה שרי, היינו אותו קטן הנדור בנזיר איהו גופיה שוחט כדי שיתחנך למצוה של נזירות, ולכך לא הקשו רבנן רק מאכילה דהכהן צריך לאכול ודוק: ואין להכריע דרבינו סבור דאיסור חולין שנשחטו בעזרה הוי דבר תורה מהא דפריך על הך ברייתא דשוחט ונמצאת טריפה דר"ש מתיר בהנאה דמוכח דהוי דאורייתא, ופירש"י דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דאתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מ"ל ראויה מ"ל אינה ראויה הא אתי לאיתהנויי מקדשים פסולים, וכיון דרבינו פסק דמותר בהנאה בטריפה אלמא דהוי דאורייתא, זה לא מכרע דפירוש רש"י אינו מוכרח דטפי נראה דקאי על הא דא"ר אבא מודה ר"ש דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה דמוקי לשוחט טריפה בעזרה הואיל דאר"ש דמותרת בהנאה ולא הוי שחיטה ליאסר בהנאה אלמא לאו שחיטה הוא כלל אימא מידי נבילה נמי לא מטהרה קמ"ל, אלמא דסובר ר"ש דחולין בעזרה הוי דבר תורה, דאם הוי דרבנן מאי תליא זה בזה דמותרת מאיסור של דבריהם לטהרת נבילה, ומה שסובר דאף של חיה אסור, פירושו כמו שפירשו תוספות דאשריפה קא מקשה דאא"ב דאורייתא גזר חיה אטו בהמה וטעון שריפה, אבל ממה שפוסק דשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות מוכח דסובר דמה"ת אסור באכילה, אבל לא מכרע עדיין אם סובר איסורי הנאה שלהן הוי דבר תורה, אבל הך דפירוש המשנה בקדושין שהבאתי לעיל מכרעא טובא ודוק ויעויין דברי רבינו הלכות גניבה פ"ב הלכה ח' יעוי"ש ויש להאריך ובמ"א יתבאר ב"ה:
ט׳
דעת רבינו ביאר היטב בכס"מ, והא דפריך בדף י"ב והא בעינן הולכה והובאה פירוש ולא דרסה, ואמר כגון שהלכה ובאה כדרכה, פירוש או באה, ולכן כתב רבינו לקמן הי"א ושחטה בהליכתה, וברור:
ט״ז
ובמחשבה כזו שחט. יתכן שכוון, דנהי דהוכיח סופו על תחילתו אין זה להחזיק האיש חשוד למפרע, דכל אדם אית ליה חזקת כשרות ומה דאיתרע איתרע טפי לא, רק שעל זו הפעולה אמרינן דכוון בתחלה, וזה מה דזרק לע"ז איגלאי דבשחיטתו כוון לזרוק דמה לע"ז, וכמו במתנה דצווח כי בא לידיה אמרינן הא דשתיק כי זכי ליה אחר לאו הודאה הוה ומעיקרא כוון שלא לקבלה. ולזה אמר במחשבה כזו לזרוק דמה לעו"ג שחט, אבל לומר ששחטה לע"ז זה הוי כמו על פעולה אחרת לחשבו חשוד למפרע ודוק. וכן נראה מדברי ספר האשכול סימן ג' והנחל אשכול שם לא ירד לכוונתו יעו"ש היטב ותבין:
י״ז
השוחט לשם קדשים כו' שחיטתו פסולה. יתכן דכמו דאמרו אין שוחטין לתוך ימים ונהרות משום דמעשה השחיטה מוכיח דשחט למים או לצורה שתראה במים, כן אם יחזיר סימנים אחורי העורף וישחוט מוכיח דקדשים הוי ולשם קדשים קא שחיט ועביד כעין מליקה אע"ג דמליקה הוא רק בעצמו של כהן בלא סכין ומלק בסכין מטמא בבית הבליעה, בזה נאמר, דמשום ששוחט בחוץ עביד שנוי קצת, וכמו שוחט לשם פסח בשאר ימות השנה אמרינן דמקדישו לפסח ושחיט ליה בפסול בחוץ, כן המעשה מוכח שכעין מליקה בקדשים עביד וקדשים נינהו, ואם הם תורים ובני יונה דאית בהו מליקה בפנים נאמר דכעין מליקה דבפנים עביד, וזה נראה מוכרח מהא דבפ"ק דף י"ט אמרו בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק, איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא. ומסתברא כמ"ד אף מחזיר מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפילו שוחט נמי אלא ש"מ אף מחזיר, והלשון מסתברא תמוה, ולכן נראה ברור דאם מחזיר סימנים אחורי עורף בתורים ובני יונה הוי כשוחט קדשים ועביד בהו מעשה מליקה דהוי הכשרן בפנים והוי כשוחט לשם עולה דפסול משום מראית עין אע"ג דקדשים עופות ליכא בהו רק מליקה בעצמו של כהן, אמרינן דזה השנוי עביד משום חוץ, שבחוץ עביד מעשה קדשים, אבל אין ה"נ דקדשים נינהו, ורק דדחיק לאוקמי מתניתין בתורים וב"י דוקא, דבעופות דעלמא לא נחית בהו קדושת הגוף, ומסתברא דבכל מה דהוי הכשר שחיטה קתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, ובבהמות ג"כ קשה לומר כן, דכיון דלית בהו דין מליקה כלל אף בפנים ונאמר דהמעשה מוכיח דקדשים הוי ועביד בהו מעשה עוף בחוץ, זה לא יתכן, הגם דמצאנו דהיכי דשחט סימן אחד בחוץ בבהמה חייב [בדף כ"ט] משום דעשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ לשיטת תוספות שם יעו"ש, וא"כ נוקמא השוחט מן העורף דוקא בתורים וב"י וזה לא מסתברא אבל תיובתא גמורה ליכא דאפשר דמיירי רק בהנך דמליקה איכא בהו, ומיהו להלכה אינו דדוקא לבני ר' חייא דכשר במליקה אם מחזיר סימנים אחורי העורף לדידהו אם יחזיר סימנים אחורי העורף וישחוט מיתחזי דעביד בהו מעשה מליקה דבפנים ולשם קדשים שחיט. אבל לפי מה דפסק רבינו דלא כבני רבי חייא ואם החזיר סימנים ומלק מליקתו פסולה, כאן דמחזיר סימנים ושחיט לאו מעשה קדשים הוי ושחיטתו כשירה, ולכן אמר ר' ינאי יקבלו הרובין את תשובתן כו' כשר בשחיטה פסול במליקה למעוטי מחזיר סימנים אחורי העורף, פירוש דאם החזיר סימנים אחורי העורף כשר בשחיטה והיינו מסתמא אף בתורים ובני יונה כיון דמצות מליקה פסולה בכה"ג א"כ לאו כעין קדשים נינהו וליכא משום מראית עין כלל וז"ב: אך דא יצא לנו מבורר, דאם עביד מעשה בשחיטה דמוכיח דכעין קדשים נינהו הוי כשוחט לשם קדשים דפסולה, א"כ בשוחט לתוך ימים ונהרות אמאי בדיעבד שחיטתו כשירה דהמעשה מוכיח דהוי כשוחט לשם ימים ונהרות ולהוי שחיטתו פסולה, ודוקא בשוחט לשם ימים לרפואה פסק רבינו דפסולה משום מראית העין, אבל בשהמעשה מוכיח פסק דכשר ואפילו בשוחט לגומא פסק דבעי בדיקה אחריו הא אם נבדק השחיטה כשרה ובכל הני אף שחיטתו כשירה בדיעבד ואינו צריך בדיקה כמבואר בדבריו, ולכן אפשר משום דשם אם תפסול השחיטה יחזיקוהו לשוחט לשם ע"ז ולמין, חששו חכמים על לעז הבריות והכשירו לשחיטתו, וגדולה מזו מצאנו ביבמות כ"ה באם יש לה בנים לא תצא דלא יחזיקו אותן כממזרים, וזה נכון:
י״ט
שהרי המיר בו. ר"ל ובתמורה גרע טפי דאפילו בטעות חלה עליו תמורה ולא בעי כוונת הלב ודוק:
כ׳
שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים וכו'. כוונתו דניחזי מדוע בחטאת נזיר אם שחטו לשם חטאת נזיר כשר נאמר אימור נדר בצינעא, ולכן מפרש רבינו דבאמת אינו נזיר שהרי לא החזיק עצמו לנזיר, רק דעולה בעצמותה היא מדברים הנדרים ונדבים, רק שליולדת היא חובה, ולכן בנזיר שעצם הנזירות בא בנדר וכל אדם יכול לקבל עליו נזירות, לכן לא נפיק זה מכלל כל הקרבנות עולות שהן נדרים ונדבים, אבל חטאת דבעצמותו אינו בא בנדר ונדבה רק חובה ואם הנזיר מביאו הוא לחובת נזירותו אשר קיבל בנדר על עצמו בזה לא נכנס בין הזבחים הנדרים ולא פסלוהו חכמים לשחיטתו, וזה כוונה נכונה, ודלא כבעל האשכול יעו"ש ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שחיטה פרק ב׳

ב׳
וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים, אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברים אותו ואפרו אסור אפילו שחט לרפואה או לאכילת עכו"ם או להאכיל לכלבים, אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, ועכו"ם ששחט, והשוחט ונמצא טרפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה. עיין בלח"מ בהל' א' שהאריך ועי' ביד המלך מהא דבב"ק איתא להדיא דמשום דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא חייב בדו"ה וכן פסק הרמב"ם, וכן העיר הגרעק"א במשניות בקדושין, ונראה דהרמב"ם סובר דלענין איסור אכילה דאורייתא וילפינן ממה שאתה זובח בקירוב מקום וכמו שהביא למעלה וזהו מדאורייתא ולאו אסמכתא, אכן לענין איסור הנאה לאו דאורייתא משום דלא כתוב איסור אכילה מפורש וכמו שכ' למטה הלח"מ דיש סברא לומר כן, ומשו"ה מיושב דגבי כסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה פטור מכיסוי הוי דאורייתא אבל לענין דו"ה דשחיטה שא"ר חייב בדו"ה ודוקא היכי דאסור בהנאה פטור לכן שם פסק דלאו דאורייתא. ובדברי הלח"מ בתו"ד כתב והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר"י בפ"י מהל' עכו"ם דאתא קרא לדברים ככתבן שכן כתב שם אבל נותן הוא לגר תושב שנא' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה א"כ ודאי דמפיק לי' כל איסורין שבתורה מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא וא"כ איהו דסבר דחשב"ע דאורייתא מהיכא מפיק להו וכו', ונ"ב יש לומר דכיון דבע"ז דף כ' ילפינן זה מלא תחנם דאסור ליתן להם מתנת חינם א"כ לא איצטריך לדברים ככתבן, ובפסחים דלא סבר הכי ללמוד מלא תחנם, ובפ"י מהל' עכו"ם מוכח דנלמד ג"כ מלא תחנם אלא דכתב דברים ככתבן דלא הוי היתר מהך קרא. ועמש"כ בפ"ח מהל' מ"א הל' ה' במה שישבתי הקושיא במה דפסק הרמב"ם אין בגידין בנו"ט ופסק דגה"נ מותר בהנאה דזה תלוי אי ילפינן מנבלה או מאותו מוכח דפוסק הרמב"ם דילפינן מנבלה.
ה׳
אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט. נ"ב מרמב"ם לא כתב לשר של ים וא"כ למה הוצרך לומר גבי כלי שמא לצורה ואולי דגם למים לא שייך אלא במחובר.
ז׳
כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. בין שהיתה הבהמה רבוצה כתב המ"מ פשוט בתוספתא בין שהעביר סכין על גבי צואר בין שהעביר צואר על גבי סכין ושחט שחיטתו כשרה ע"כ. ונ"ב דבריו תמוהים דברמב"ם לא הוזכר שהעביר צואר על גבי סכין רק דצריך לבאר מקור דברי הרמב"ם ונראה דמפרש דרב זביד דאמר לצדדין קתני וסכין למטה ובהמה למעלה בתלוש לא איירי במעביר בהמה אלא במעביר סכין, ונראה דסובר דתלוש גרע משום דאפשר יבא לידי דרסה כשיחזיק למטה בחוזק דאפשר יגביה למעלה כיון דאינו מוליך ומביא. ולפ"ז נצטרך לומר דאם שוחט הוליך הסכין ואחר דחק הבהמה להסכין הוי גדר דרסה אף דנשחט בדרך הולכה מ"מ הי' גם דרסה וזה דלא כמש"כ הש"ך, והפר"ח כתב עוד יותר דבזה אם היה קבוע בעמוד תלוש אפי' לכתחילה כשר, אכן לפמש"כ בסברא משום דהוי חשש דרסה זה לא שייך אלא דאם יחזיק אדם אבל קבוע בעמוד תלוש צריך להיות כשרה, ונראה דכיון דזה אינו מצוי לא רצה הרמב"ם לפרש כן, ולכן פי' בדרב זביד דהיינו בהולכת הסכין, ועוד אפשר דלא מסתבר לו בכל אופן דיהי' כשר לכתחילה, לכן פי' בהולכת הסכין משום דברייתא איירי לכתחילה ותוספתא מיירי בסכין נעוץ לכן הוי רק דיעבד, ולפ"ז נוכל לומר דהולכת הבהמה הוי בכל אופן דיעבד אפי' בעוף וצ"ע.
י״ב
לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה, אבל סכין שנפלה ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה שנאמר וזבחת עד שיהי' הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוון לשחיטה. בהא דאמרינן בסוכה קטן היודע לשחוט, יש שני פירושים רש"י פירש היודע לאמן את ידיו אע"פ שאינו מומחה ופי' התוס' דהוא לענין בדיעבד דאם אינו יודע לאמן את ידיו אפי' אחרים רואין אותו אסור, ורא"ש פירש דאם יודע לאמן ומומחה אפי' לכתחילה מותר, והך דסוכה היינו לענין לכתחילה, והנה במה דפי' התוס' דעת רש"י דהוא לענין דיעבד נראה דאי לא"ה למה פירש"י דיודע לשחוט היינו שיודע לאמן את ידיו, אעפ"י שאינו מומחה, דהא בסתמא צריך לפרש יודע לשחוט דהוא מומחה וא"כ למה לא נאמר כן לענין לכתחילה, ולענין גדול שאינו מומחה, יש מחלוקת בשו"ע ודעת רבינו ברוך דאסור לשחוט אפי' אחרים רואין אותן, [והנה הי' אפשר לומר דאפי' לדעת רבינו ברוך מ"מ לחש"ו מותר אפי' אינו מומחה לפמש"כ הגרעק"א בש"ך ס"ק ט"ו לחלק בין סתם בנ"א לחש"ו לענין דיעבד אם נמצא שאינו מומחה, וכן לענין לכתחלה לחלק מסתם בנ"א לידוע דלא גמיר. כן אפשר יש לחלק בין חש"ו לידוע דלא גמיר דעכ"פ בחש"ו מדקדקין יותר, ולכן אף דאין מוסרין לכתחילה לחש"ו אפי' רואין אותן דודאי יקלקלו, מ"מ ביודע לאמן את ידיו מוסרין, אלא דמ"מ כ"ז דוחק לענין לכתחילה ומהכ"ת נימא כן, ולמה לא נאמר דכיון דאינו מומחה אין מוסרין לו לכתחילה] ולכן הוכיחו התוס' דדעת רש"י לענין בדיעבד ולכן כתב רש"י דמיירי אעפ"י שאינו מומחה דלענין אחרים רואין אותן לא צריך מומחה. והנה הקשו על הרא"ש דסותר דבריו דמתחילה כתב דמה דאמרינן דחש"ו אין שוחטין לכתחילה אפי' באחרים רואין אותן היינו באינו יכול לאמן את ידיו, אבל יכול לאמן את ידיו שוחט לכתחילה אם הוא מומחה וא"כ למה כתב מעיקרא דהיינו באינו יכול לאמן את ידיו, אלא דהוא פשוט דהרא"ש סובר דהא דקתני חוץ מחש"ו ע"כ מיירי אפי' הם מומחים דאם אינם מומחים א"צ למיתני דאסור בדיעבד, ואף דבגדול אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אבל בחש"ו ודאי לא אמרינן רוב זה, וא"כ ע"כ מיירי במומחין, ולכן כתב דהא דקתני דמ"מ אפי' אחרים רואין אותם דוקא בדיעבד, והיינו אפי' אם הוא מומחה, הוא דוקא אם אינו יכול לאמן את ידיו. והנה לכאורה א"כ יסתור מה שכתבנו מקודם דאם נימא דהא דקתני בחש"ו דאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה היינו במומחין א"כ מנלן דבאינו מומחה נמי כשר, וא"כ אכתי קשה למה הוצרך רש"י לפרש יודע לשחוט שאינו מומחה, איכא למימר חדא דהוא מילתא דמסתברא אפי' אם אינו מוכח, ועוד יש לומר דכיון דמתני' מיירי לרבינא מאינו מומחה ואח"כ קתני חש"ו ועל כולם קתני יכולים א"כ משמע דאפילו נצטרפו שני החסרונות דהיינו שהוא אינו מומחה וחש"ו מ"מ אם אחרים רואין אותם שחיטתם כשרה.
י״ט
היה מחוייב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה, היה לו קרבן בתוך ביתו ושחט ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו. נ"ב לשון זה משמע דבזה גופא המיר בו אבל בגמ' איתא אימא אמורי אמיר בי', ועוד דא"כ צריך להיות אסור בהנאה, אך זה קשה גם אם הוא משום ספק, ועוד צ"ע אם זהו לשון תמורה ועיין בפ"ב מהל' תמורה ויתכן שט"ס וצ"ל שמא המיר בו.
כ׳
אבל השוחט לשם עולת נזיר אע"פ שאינו נזיר שחיטתו פסולה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים. נ"ב צ"ע דבגמ' איתא אימא נדר בצנעה ומצאתי שבדקדוקי סופרים בכ"י ליתא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שחיטה פרק ב׳

ג׳
ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. איסור זה דהכנסת חולין בעזרה הוא מוסכם בתלמוד במקומות הרבה. ואע"ג דבפי"ג דמנחות (דף ק"ו) אמרינן א"ר חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי רבי סבר אסור להכניס חולין בעזרה ורבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה. ולפי זה לדידן דקי"ל כרבנן וכמו שפסק רבינו בפי"ז מה' מעשה הקרבנות א"כ יהא מותר להכניס חולין בעזרה ואע"ג דמרן ז"ל צידד שם דרבינו פסק כרבי דבריו הם תמוהים וכבר תמה עליהם הרב לח"מ שם ואין ספק דרבינו פוסק כרבנן. מ"מ אף לדידן דקי"ל כרבנן אסור להכניס חולין בעזרה משום דלא קי"ל כאוקימתא דרב חסדא אלא כרבא דאמר דכ"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכמו שהוא מוסכם בכל התלמוד: אך באיזה חולין הוא האיסור בזה נחלקו הראשונים ז"ל. והנה מפשט דברי רבינו נראה דכל דבר שהוא חולין אסור להכניס בעזרה אף שהוא דבר שאין דוגמתו קרב לגבי המזבח אך הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב שלא נראו לו דברי רבינו אא"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים ע"כ. והתוס' בפרק הזרוע (דף ק"ל) ד"ה אי כתבו דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתם בעזרה שלא לצורך ע"כ. וכ"כ הרשב"א בחדושיו שם ובפ' המוכר את הספינה ביאר יותר שכתב וז"ל וקא מעייל חולין בעזרה פירוש מפני שהם טעונים תנופה והגשה ע"ג המזבח ודמיא להקרבה ושחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ע"כ. וכ"כ התוס' בפרק התודה (דף פ') ד"ה וכי יע"ש. והיה אפשר לומר דחילוק זה שכתבו התוס' הוא דוקא לאיסור להכניס בעזרה מדאורייתא אבל מדרבנן אף דבר שאין עושין בו כעין הקרבה אסור להכניס בעזרה לפי שהתוס' בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור זה הוא מה"ת ועל זה הוקשה להם מההיא דפרק כל התדיר ופ' הקומץ דאמרינן שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים. משמע שאם לא היה איסורו כ"א מדרבנן לא הוה קשיא להו מידי משום דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב"ע באכילת חולין שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו. אבל לאחר שהכריחו שהוא איסור תורה הוקשה להם דאיך יתכן דמשום אכילת קדשים יותר להם איסור תורה. ועל זה תירצו דיש לחלק בין מלתא דעביד כעין הקרבה למלתא אחריתי. וא"כ אף אם נאמר דמדרבנן אסור להכניס חב"ע אף דבר דלא עביד בהו כעין הקרבה ליכא קושיא כלל מההיא דפ' כל התדיר ופ' הקומץ משום דרבנן לא גזרו בדבר שהוא צורך לאכילת קדשים. אך מדברי הרשב"א נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי אחר שכתב החילוק כתב וז"ל ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול והלל שהיה מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ע"כ. וא"כ מכאן יש להכריח דאפי' איסורא דרבנן ליכא דאי לא אכתי קשה איך נכנסים בבגדי חול והלל ג"כ אמאי לא היה מקדישה סמוך לפתח העזרה. ובפרק הספינה כתב בפירוש וז"ל ואם לא מפני טעם התנופה היה מותר כיון דלא הוי כעין הקרבה שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו ע"כ. וכ"כ הריטב"א שם בחדושיו כדברי הרשב"א ז"ל הללו יע"ש. ולפ"ז נאמר שגם דעת התוס' היא כן וכ"נ מדבריהם שבפרק הספינה שכתבו וז"ל אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב"ע דאל"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה ע"כ. ודע שראיה זו שהביא הרשב"א מהלל שהיה מביא כשבתו לעזרה לא הביאוהו התוס'. והיה נראה דס"ל דשאני התם שההבאה היתה לצורך קרבן ומש"ה ליכא איסור כלל. אך בפ"ו דפסחים (דף ס"ו) עלה דהך דהלל הקשו דהיכי עביד הלל הכי והלא היה מכניס חולין לעזרה ותירצו דליכא איסור אלא היכא דעביד כעין הקרבה. והנראה דהתוס' לא רצו להכריח בפרק הספינה דינם מההיא דהלל לפי שהיינו יכולים לדחות דשאני התם שהיה רוצה להקריבה אבל אחר שהכריחו חלוקים דליכא איסור כ"א היכא דעביד כעין הקרבה ממקומות אחרים כשהקשו עליה דהלל תירצו החילוק המוכרח ואין צורך לחלק באופן אחר. אך אני תמיה על מ"ש התוס' בפ"ח דמנחות (דף פ"א) עלה דההיא דאמרינן אם איתא לדחזקיה ליתי בהמה וליתי שמונים בהדה כו' שכתבו וז"ל ואע"ג דהארבעים הם חולין ליכא למיפרך דקא מעייל חב"ע דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו וש"ד אע"פ שהם חולין כדתניא בהלל הזקן מביאה כשהיא חב"ע ומקדישה כו' ע"כ. ויש לתמוה דמה ראיה הביאו מההיא דהלל שאני התם שלא היה עושה כעין הקרבה כשהיא חולין ומש"ה ליכא איסורא אבל כל שעושה כעין הקרבה לעולם אימא לך דאיכא איסור דהכנסת חולין אף שהוא לצורך קרבן. ועוד דאעיקרא דדינא בההיא דרב מנשיא דקאמר שיביא שמונים אפשר דליכא במ' משום הכנסת חולין. ואע"ג דבדברי התוס' פרק הזרוע מוכח דבלחמי תודה איכא משום הכנסת חולין שכתבו וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן וכו' וכנראה מדברי התוס' הללו דאף בלא טעמא דתנופה שהיה בלחם איכא איסורא לפי שהוא הכשר קרבן ומה שלא כתבו התוס' בלחם משום דאיכא תנופה בארבעה וא"כ דמיא לבכורים הוא משום דמהסוגיא דפ' התודה מוכח דאף בלא טעמא דתנופה איכא איסורא משום חב"ע שהרי כשהקשו ללמדין לפני רבי וכי מכניסין חולין בעזרה ע"כ לאו משום טעמא דתנופה הוא שהרי לאחר שנדחו דברי הלמדין אמרינן דאביי ורבנן אמרי אם איתא לדר' יוחנן ליתי לחם ולותבה חוץ לחומת עזרה והקשו לזה מטעמא דתנופה וקא מעייל חב"ע משמע דכשהקשו בתחלה וכי מכניסין חב"ע לאו משום טעמא דתנופה הקשו ומש"ה כתבו התוס' דהטעם הוא לפי שהוא הכשר הקרבן. מ"מ אף כפי הנחה זו יש לחלק דדוקא כשמביא מ' חלות אסור לפי שמביאם לצורך תודה והוי הכשר קרבן אבל במביא פ' חלות ואומר יקדשו המ' מתוך הפ' אפשר דליכא קפידא בארבעים דאינו מוכרח שיהיו צורך קרבן כיון דאיכא מ' אחרים ואי משום תנופה דמניף מה שמניף הוא מהמ' דאמר שיקדשו מתוך הפ'. הן אמת דיש מקום לבעל דין לחלוק בחילוק זה אך הקושיא שהקשינו דמה ראיה הביאו מההיא דהלל במקומה עומדת: והנראה אצלי לומר הוא דכוונת התוס' היא להקשות לרש"י ז"ל דס"ל דתיקון זה דרב שישא שיביא שמנים הוא שיניחם בחוץ וכר' יוחנן דאי לא אסור משום חב"ע. ורש"י לא ס"ל חילוק התוס' דחילקו דליכא איסור משום הכנסת חב"ע כ"א היכא דעביד כעין הקרבה וכמבואר בדבריו בפרק ד' דתמורה (דף כ"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם היתה אכילה מועטת שאוכלין עמה חולין שכתב וז"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ וא"כ יכנסו כו' יע"ש. הרי מבואר דס"ל לרש"י דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכפי מה שחילקו התוס' החולין היו אוכלים בעזרה וכמ"ש שם. וא"כ אליבא דרש"י יש להקשות מההיא דהלל וע"כ אית לן למימר דשאני ההיא דהלל שהיה לצורך קרבן. וא"כ התוס' הקשו לרש"י דלמה אצטריך לומר שהפ' חלות היו חוץ לחומה דכיון דהיו צורך קרבן לאחריות ליכא איסורא ורש"י ע"כ מודה בזה מההיא דהלל. אבל לעולם דאליבא דהתוס' טעמא דהלל היא משום דאעיקרא דדינא ליכא איסורא דהכנסת חולין כי אם היכא דעביד כעין הקרבה. ודע דבפ"ב דביצה (דף כ') כתבו התוס' וז"ל והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה והא אין מביאין חב"ע וי"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית ע"כ וצ"ע: הכלל העולה ממה שכתבו הוא דאליבא דהתוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל ליכא איסור דהכנסת חב"ע כי אם במידי דעביד כעין הקרבה, ואליבא דרש"י אף בדבר דלא עביד כעין הקרבה אסור שהרי אסור שיאכלו הכהנים חולין עם הקדשים בעזרה. ונראה דאף במלתא דלא חזי לקרבן אסר דאי לא מאי דוחקיה לומר דמאי דתניא כשיאכלו חולין הוא חוץ לעזרה אימא דמיירי במלתא דלא חזי להקרבה א"ו דבכל גוונא ס"ל דאסור וההיא דהלל ס"ל דשאני התם שהביאה להקריבה וכמ"ש לעיל. ומה שנכנסים לעזרה בבגדי חול כהנים וישראלים נראה דלא קשיא לרש"י דאפשר דליכא איסור כי אם במידי דאכילה דהוי דרך בזיון להכניס בעזרה אבל מה שנכנסים בעזרה בבגדי חול ליכא איסורא דהא הדבר מוכרח שהרי ישראלים היו מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה ולא היו יכולים ללבוש בגדי כהונה. ומפשט דברי רבינו ז"ל נראה לי דס"ל כרש"י וכמ"ש לעיל. הן אמת שבפ"י מה' מעשה הקרבנות דין י"א כתב סתם היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין. ומסתמיות דבריו נראה שהיו אוכלין החב"ע כסברת התוס'. וא"כ יש לתמוה כפי סברתו שאיסור הכנסת חב"ע הוא כולל איך הותר כאן. ואם היינו דוחקים דברי רבינו כמ"ש הרשב"א והיינו אומרים דרבינו מיירי בלחם מלחמי תודה או פירות הבכורים דהוו מילי דחזו להקרבה היה אפשר לומר דמה שהותר לאכול חב"ע הוא בחולין דלא חזו להקרבה וסתם הדברים וסמך על מ"ש כאן בהל' שחיטה דמלתא דחזי להקרבה אסור להכניס בעזרה. אך פשט דברי רבינו אינו מורה כן: אשר ע"כ נראה לומר דאיסור זה דהכנסת חב"ע ס"ל לרבינו שהוא מדרבנן וכמו שצידד רשב"ם בפרק המוכר את הספינה וכיון שאין איסורו כ"א מדרבנן משום אכילת קדשים התירו וכמ"ש לעיל שהתוס' לא הוקשה להם מהך דאכילת חולין כי אם במונח שהיה איסור תורה. וסברא זו שאנו רוצים לייחס לרבינו דס"ל דאיסורו מדרבנן לא נפלאת היא בדעת רבינו והרואה יראה להרב לח"מ שרצה לצדד דאף לשחוט חולין אין איסורו כי אם מדרבנן יע"ש. ואף אם נרצה לומר דרבינו ס"ל דאיסורו מן התורה וכמו שהכריחו התוס' עדיין אפשר לומר דרבינו ס"ל דדוקא מה שעושה כעין עבודה איסורו מן התורה אבל כל שאינו עושה כעין עבודה אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום אכילת קדשים התירו איסור זה דרבנן: וא"ת כפי סברת רש"י דאית ליה דלא מותר אכילת חב"ע אף שהוא לצורך אכילת קדשים איך יתיישב מאי דתנן בפ"י דזבחים (דף צ') וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין הרי שהותר להכניס חולין בעזרה לצורך אכילת קדשים. וי"ל דרש"י ס"ל דמתני' איירי בקדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר אבל לעולם דבקדשים שנאכלים בעזרה לא. ומה שהוכרח רש"י בתמורה לומר שאוכלים מבחוץ הוא משום דהתם מיירי בשיירי מנחה שאינה נאכלת כי אם בעזרה וכמבואר. ועוד י"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש"ה שרי. אך מהסוגיא דפ' כל הזבחים (דף ע"ז) על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף שאין בלוג כי אם תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חב"ע ודו"ק. ועיין במ"ש התוס' פרק התודה (דף פ') סוף ד"ה וכי שחילקו לענין אחר כעין מה שכתבנו ודו"ק: והנה מלבד מ"ש דליכא תיובתא לסברת רש"י ורבינו מכל הני דוכתי שכתבו התוס', עוד נראה שיש להביא ראיה לסברתם מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ"א) אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה אכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעו התם ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופשיטא דסוגיא זו מורה דאיסורא דהכנסת חולין לעזרה הוא כולל אף היכא דלא עביד כעין הקרבה ואף במלתא דלאו בר הקרבה הוא מדהקשו בפשיטות פשיטא מאי בעו התם, וזה הפך מ"ש לעיל בשם התוס' והרשב"א. הן אמת דגם לסברת רש"י ורבינו סוגיא הלזו צריכה ישוב דמקושית הגמ' מוכח דלא הוקשה להם אלא משום דמאי בעו התם אבל אם היה באפשרות שהיה שם חולין ניחא דאשמעינן שלא הותר לאכילתם מלח של הקדש. וא"כ למאי איצטריך לשנויי אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמהם חולין לימא בקיצור הב"ע בשאכלו חולין חוץ לעזרה. ונראה דהתלמוד ס"ל דמלח לא הותר לכהנים ואפילו באכילת קדשים כי אם בקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אבל חוץ לעזרה אף שאוכל קדשים לא הותר מלח של הקדש. ומש"ה פריך בפשיטות דלמאי איצטריך לומר דלאכילת חולין לא דבמאי איירי אי כשאוכל החולין חוץ לעזרה הא אפילו אוכל קדשים חוץ לעזרה לא הותר ומתוך העזרה לא משכחת חולין דמאי בעו התם. ותירצו כיון דאמר מר כו' וסד"א כיון דהני חולין לצורך אכילת קדשים הנאכלין בעזרה הם ליתב להו מלח קמ"ל. ולפי מ"ש לעיל דרבינו ס"ל דאכילת חולין הללו כיון שהם לצורך אכילת קדשים הותר לאכלם בעזרה ניחא טפי שינויא דגמ'. דלפי סברת רש"י תיקשי דאכתי מאי אשמעינן שמואל השתא קדשים כל שנאכלין חוץ לעזרה לא הותר להם מלח של הקדש חולין הנאכלין חוץ לעזרה מיבעיא. ולסברת רש"י ז"ל צריך לדחוק ולומר דסד"א כיון דחולין הללו הם לצורך דבר שהותר לו המלח גם לגבי חולין אף שהם חוץ לעזרה יותר להם קמ"ל. באופן דלסברת רש"י ורבינו יש ליישב הסוגיא וכמ"ש אך לדעת התוס' קשיא טובא. שוב ראיתי להתוס' בפרק התודה (דף פ') ד"ה וכי שהוקשה להם קושיא זו וכתבו ומה שתמה תחלה כ"כ בפשיטות חולין מאי בעו התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח ע"כ. והנה כפי דרך זה נתיישבו שפיר דברי התוס' ואתיא הסוגיא כפשטה. ויש ללמוד מדבריהם דאף שהותר הכנסת חב"ע כל שאינו עושה דרך הקרבה מ"מ אכילת חולין אסור ומלתא דמסתברא הוא: ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזרה זהו דוקא חולין גמורים אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה. ודין זה מתבאר בפ' הספינה (דף פ"א) דפריך וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חב"ע ומשני דמקדיש להו. הן אמת דרשב"ם פירש שם דמקדיש להו לקנות בהם קרבן, נראה מדבריו דדוקא משום דהוי לצורך קרבן הותר אבל אם לא הקדישו לצורך קרבן כי אם לבדק הבית לא. אך מדברי התוס' שם ובמקומות אחרים כמו שנתבאר יראה דס"ל דאף בהקדש בדה"ב שרי. והתוס' הקשו לזה מההיא דאמרינן בפ' התודה (דף פ') דלמא לאו תודה היא והוי לחם חב"ע ואמאי לא פריך דליקדוש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ותירצו דגבי תודה כיון שעשה מעשה שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפילו הקדיש חשיב חב"ע כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים מקדיש להו לדמי לא מיחזי חב"ע אלא כשאר הקדש כו' ועוד האריכו בחילוק זה יע"ש. ובפ' התודה נמי הקשו קושיא זו ותירצו ג"כ כעין חילוק זה אלא שיש קצת שינוי לשון שכתבנו דשאני לחמי תודה משום דבאים עם הזבח. ועוד הוקשה להם שם מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק"ו) בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי דאמרינן דטעמיה דרבי הוא משום דסבר דאסור להכניס חולין לעזרה דאמאי לא מקדיש על תנאי. ותירצו דדמי ללחמי תודה לפי שיש עמהם מנחה גמורה ולא שרינן ע"י הקדש בדק הבית יע"ש: וא"ת והא אמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) עלה דההיא דאמר ר"ש למחר מביא אשמו ולוגו ומוקמינן לה התם דמביא יותר מלוג ומקדישו והדר פריך כדאיתא התם, והרי אותו היתרון איך מביאם לעזרה הרי מיחזי חב"ע כיון דעביד מיניה עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ודמים ללחמי תודה. וי"ל דשאני התם דבטל ליה ע"י אידך שמן שהוא נדבה וכדאיתא התם. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' שם ד"ה לוג דאמאי אצטריכו לומר דאמר לוג זה יהא נדבה ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע והשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג ומקדיש ליה קדושת דמים כו'. ולפי מ"ש ניחא דאם היה הכל קדושת דמים לא הותר להכניסו בעזרה משום דלא דמו לבכורים וכדכתיבנא. ומה שתירצו התוס' דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול הוא תמה בעיני שהרי בסוף הסוגיא הקשו והא אמר ר"ש אין מתנדבין שמן ותירצו תקוני גברא שאני, ואם איתא דיש תיקון בהקדש דמים הא עדיפא מלהתנדב שמן מאחר דס"ל דאין מתנדבין שמן. ועיין במ"ש התוס' בפ' התודה (דף פ') ד"ה וכי שכתבו חילוק זה שכתבנו דלוג ועיין עוד לקמן בזה: ודע דאיסור זה דחב"ע אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חב"ע. ודין זה מתבאר מההיא דאמרינן בפ' התכלת (דף מ"ח) עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש"י ממילא הויין דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין ע"כ. והכי אמרינן נמי בפרק כל הזבחים (דף ע"ז) יע"ש. וראיתי להתוס' בפ' התודה (דף פ') ד"ה וכי שאחר שנתנו טעם אמאי לא אמרינן גבי לחמי תודה שיקדישו אותם קדושת דמים משום דבאים עם הזבח חזרו והקשו וז"ל וא"ת והא כה"ג שרינן לעיל בפרק התכלת גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו וה"נ נימא אי הך דקיימא תודה היא הך לחמה ואי לא ליפקו לחולין וחולין ממילא הויין ע"כ. ולא הבינותי דברי התוס' הללו דודאי קושייתם היא שיקדיש אותם על תנאי דאי לא פשיטא דלא דמי לההיא דפ' התכלת דהתם כיון ששחט על ד' חלות הרי נתקדשו כולם והשתים הם קדושות קדושת דמים ומש"ה שרי אבל הכא את"ל דאי הך דקיימא לא הויא תודה הלחם הוא חולין גמורים א"ו שקושיתם היא שיקדיש על תנאי לחם קדושת דמים, וקשה שהרי כתבו קודם לזה דהכא לא מהני הקדש דמים משום דבאים עם הזבח. ועוד מהו זה שסיימו וחולין ממילא הויין דהכא גבי לחמי תודה לא שייך זה, דבשלמא גבי לחם הבא עם כבשי עצרת שהוא קדשי קדשים ונפסלין ביוצא איצטריך להאי טעמא משום דאמרינן היכי פריק להו אם אבראי הוא נפסל ביוצא ואי פריק בגואי הא קא מעייל חל"ע ותירץ דאף דפריק בעזרה ליכא למיחש משום דחולין ממילא הויין אבל גבי לחמי תודה שהוא קדשים קלים הרי יכול לפדות אותן אבראי שאינן נפסלין ביוצא שהרי נאכלין בכל העיר: והנראה אצלי הוא דמ"ש התוס' בסיום דבריהם וחולין ממילא הויין ט"ס הוא וכונת קושייתם הוא לתירוצם שחילקו דהכא גבי לחמי תודה לא מהני הקדש דמים. ועל זה הקשו דבפרק התכלת מוכח דמהני הקדש גבי לחם הבא עם הכבשים דאמרינן דמושך שתים מהן והשאר נאכלות בפדיון אלמא דהשתים קדושת דמים אית להו ואפילו אחר פדיון לית בהו משום הכנסת חולין ואף שהוא לחם הבא עם הזבח. ותירצו לזה דשאני התם גבי כבשי עצרת שכבר נתקדשו ונכנסו אבל להכניס לכתחלה לא בדבר שהוא כעין קרבן. אבל בכורים כיון דלא הוו כולי האי כעין קרבן שרינן להכניס לכתחילה ע"י הקדש דמים. וחזרו והקשו מההיא דאמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) גבי ספק מצורע דשרינן להביא לוג שמן לכתחלה ובאותו לוג יש בו קצת שמן שאינו קדוש קדושת הגוף כי אם קדושת דמים וכמבואר שם אלמא דשרי להכניס אף לכתחלה גם הקדש דמים בדבר שעושה בו כעין עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע. ותירץ דשאני התם דבטל ליה בהדי אידך שמן שבלוג שהוא קדוש קדושת הגוף וחזרו והקשו גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי אמאי לא שרינן ע"י ביטול אף שיש עמהם מנחה גמורה דומיא דלוג דשרינן מטעם ביטול אף שעושה בו כעין עבודה. ותירץ דשאני התם דהוי ס' עשרון ולא בטילי בחד. עוד כתבו דאין לומר דטעמא דלוג דמצורע לאו משום ביטול נגעו בה כי אם משום תקוני גברא ומש"ה התירו ע"י הקדש דמים. משום דטעם זה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא עד המסקנא וא"כ קודם דאסיק אדעתיה טעם זה ע"כ לומר דטעמא דלוג משום ביטול נגעו בה: עוד כתבו התוס' וז"ל ועי"ל דהכא גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי שיכול להיות הכל מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעורא ידעי דיש לה פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן בכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין בכורים נפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ע"כ. והנה תירוץ זה הוא לעיקר קושייתם שהקשו וא"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישם כו'. ולזה תירצו דלעולם בכל דוכתא ע"י הקדש דמים ניצולנו מחולין בעזרה ומה שלא עשינו תיקון זה דהקדש דמים בקצת מקומות הוא משום הפדיון שאם אנו מקדישים צריך פדיון ויש מקומות שאין אנו יכולין לפדות שמא יאמרו יש פדיון לקדושת הגוף כגון בלחמי תודה ומנחה אבל בלוג של מצורע ובכורים ובשחט שני כבשים על ד' חלות דליכא למימר שיטעו בהם מקדישים אותם ופודין אותם. הכלל העולה שההפרש שיש בין שני התירוצים הללו הוא דלפי תירוץ ראשון הקדש דמים לא מהני אלא היכא דלא עביד כעין עבודה אבל כל שעושה כעין עבודה איכא איסורא משום חב"ע אא"כ נתבטל ההקדש בקדושת הגוף כמו לוג של מצורע. ולפי תירוץ שני כל היכא דאיכא הקדש דמים תו ליכא משום חב"ע אף שעושה בהם כעין עבודה והטעם שבקצת מקומות לא עשינו תיקון זה דהקדש דמים כדי לינצל מאיסור חב"ע הוא מטעם הפדיון שיש מקומות שאינו ראוי לפדות שלא יטעו העולם לומר שיש פדיון לקדושת הגוף וכל היכא דליכא למיחש שיטעו העולם עבדינן תקנתא זו דהקדש דמים אף בדבר דעביד בהו כעין עבודה. והנה דברי התוס' שבפרק הספינה הם כפי התירוץ הראשון ודברי התוס' שבפרק כל הזבחים (דף ע"ז) הם כפי התירוץ השני יע"ש וזה פשוט: כתבו התוס' בפרק התודה (דף פ') ד"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה לא נאסר אלא כשהוא דרך הקרבה מ"מ אכילת חולין בפני עצמם בעזרה אסור ודקדקו כן מאותה סוגיא דפ' הקומץ רבה (דף כ"א) דפריך תלמודא אכילת חולין פשיטא מאי בעו התם יע"ש. ונראה דדוקא חולין הוי גנאי לאכלם בעזרה אך קדשים אף שהם קלים דנאכלים בכל העיר מ"מ מותר לאכלם בעזרה. ויש קצת דמיון לזה מהא דקי"ל דאף דאיסור חב"ע היינו דוקא חולין גמורים אך כל שהוא קדש אף שהוא הקדש בדק הבית שרי כמו שהארכתי בזה (א"ה ונתבאר לעיל) ה"נ אף דאסור לאכול חב"ע היינו חולין גמורין אך כל שהוא קדש אף שהוא קדשים קלים מותר לאכלם בעזרה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ"ב דשבועות (דף ט"ו) דפריך תלמודא אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי ע"כ, הרי הדבר מפורש דלחמי תודה אף שהם קדשים קלים יכול לאכלם בעזרה. ונראה דאין חילוק בזה בין כהנים לישראלים דישראל נמי יכול לאכול קדשים קלים בעזרה. הן אמת שראיתי לרש"י ז"ל שם בשבועות שכתב וז"ל אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי אם רצו כהנים לאכול בקדשים מי מעכב עליהם ע"כ. ולא ידעתי אמאי נקט כהנים וליכא למימר דטעמא דנקט כהנים הוא משום דאין ישראל נכנס לעזרה כי אם לצורך שדין זה לא נאמר אלא בעזרת כהנים אבל בעזרת ישראל יכול ליכנס אף שלא לצורך וכדאיתא בפ"ק דכלים. סוף דבר שדברי רש"י ז"ל צריכים אצלי תלמוד. ועיין במ"ש התוס' פ"ב דשבועות (דף י"ז) ד"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים יע"ש ודו"ק: ומ"ש רבינו וכל השוחט חב"ע או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. הנה מרן בכ"מ כתב על דברי רבינו וז"ל ויש לתמוה כו' ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה כו'. ודברי מרן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה"נ דאם קידש האשה מקודשת ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ"ש בהדיא בהלכות אישות וצ"ע. (א"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר לעיל פ"ה מהלכות יסודי התורה דפשיטא ליה דאין לוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה משום דאיסורו מחמת לאו הבא מכלל עשה יע"ש):
ט׳
השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. כתב בת"ח עלה דמתני' דשוחט שני ראשים דלכתחילה בעינן הולכה והובאה והכי איתא בתוספתא אך המבי"ט ח"א סי' ל"ה כתב דלכתחלה נמי שוחט בהולכה או בהובאה ועיין בפר"ח:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות שחיטה פרק ב׳

ב׳
השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור. הכס"מ לא הראה מקורו והוא מבואר להדיא מהא דתנן בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס"ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינן מטמאין בגדים אבית הבליעה והעתיקה רבינו בפ"א מה' אבות הטומאה. ועיי' בס' דורש לציון דרוש ד': ואסור בהנייה אפי' שחט לרפואה או לאכילת כותי או לאכילת כלבים. הוא בתוספתא פ"ב דחולין: אבל הנוחר בעזרה והמעקר כו' מותרים בהנייה. דע שהיא ברייתא ערוכה הובאה בירושלמי פ"ד דנזיר. וא"צ למ"ש הכס"מ ע"ש. ועיין בשו"ת פ"מ ח"ג סי' כ"ט שהקשה ע"ד רבינו דכאן על מ"ש בה' מח"כ גבי מליקת עוף ח"ב שאסור בהנייה ומיהו בלא דברי רבינו קשה מנזיר (דף כ"ט):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שחיטה ב׳, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שחיטהכל הרמב״ם