הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק א׳

ספר קדושה · 29 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שחיטה · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשְׁחֹט מִי שֶׁיִּרְצֶה לֶאֱכל בְּשַׂר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ". וְנֶאֱמַר בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם (דברים יב כב) "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל". הָא לָמַדְתָּ שֶׁחַיָּה כִּבְהֵמָה לְעִנְיַן שְׁחִיטָה. וּבְעוֹף הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז יג) "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף" וְגוֹ' (ויקרא יז יג) "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" מְלַמֵּד שֶׁשְּׁפִיכַת דַּם הָעוֹף כִּשְׁפִיכַת דַּם הַחַיָּה:
הלכה ב׳
וְהִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּכֻלָּן אַחַת הֵן. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד הַבָּשָׂר מֻתָּר. וְאָסוּר לֶאֱכל מִן הַשְּׁחוּטָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ויקרא יט כו) "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ מִמֶּנָּה אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁתָּמוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלֶנּוּ:
הלכה ג׳
דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן צְרִיכִים שְׁחִיטָה אֶלָּא אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר יא כב) "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם", אֲסֵפַת דָּגִים כִּשְׁחִיטַת בָּקָר וְצֹאן. וּבַחֲגָבִים נֶאֱמַר (ישעיה לג ד) "אֹסֶף הֶחָסִיל", בַּאֲסִיפָה לְבַדָּהּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַמַּיִם מֻתָּרִין. וּמֻתָּר לְאָכְלָן חַיִּים:
הלכה ד׳
זְבִיחָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אוֹתָהּ וְלֵידַע בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַבְּהֵמָה שׁוֹחֲטִין. וְכַמָּה שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. וּבְאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. וְהֵיכָן שׁוֹחֲטִין. וְכֵיצַד שׁוֹחֲטִין. וּמַה הֵן הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה. וּמִי הוּא הַשּׁוֹחֵט. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה וְאָמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל פֶּה צִוָּה בָּהֶן כִּשְׁאָר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִיא הַנִּקְרֵאת (שמות כד יב) "מִצְוָה" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה:
הלכה ה׳
מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה מִן הַחַי הוּא הַצַּוָּאר. וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. כֵּיצַד. בַּוֵּשֶׁט מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִין פְּרָצִין כְּכֶרֶס. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּוֵּשֶׁט:
הלכה ו׳
שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא הַנִּקְרָא תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְשִׁעוּר תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּבְעוֹף הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק:
הלכה ז׳
וְאֵי זֶה הוּא מְקוֹם שְׁחִיטָה בַּקָּנֶה. מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָרֵאָה כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ הַבְּהֵמָה צַוָּארָהּ לִרְעוֹת. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה. וְכָל שֶׁכְּנֶגֶד הַמָּקוֹם הַזֶּה מִבַּחוּץ נִקְרָא צַוָּאר:
הלכה ח׳
אָנְסָה הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ וּמָשְׁכָה צַוָּארָהּ הַרְבֵּה אוֹ שֶׁאִנֵּס הַשּׁוֹחֵט אֶת הַסִּימָנִין וּמְשָׁכָן לְמַעְלָה וְשָׁחַט בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בַּצַּוָּאר וְנִמְצֵאת הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה אוֹ בַּוֵּשֶׁט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה סְפֵק נְבֵלָה:
הלכה ט׳
וְצָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. שְׁנֵי הַסִּימָנִין שֶׁהֵן הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט הַשְּׁחִיטָה הַמְעֻלָּה שֶׁיֵּחָתְכוּ שְׁנֵיהֶן בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּעוֹף. וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט. וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶן בְּעוֹף וְרֹב הַשְּׁנַיִם בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י׳
שָׁחַט הָאֶחָד כֻּלּוֹ וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי בִּבְהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רֻבּוֹ שֶׁל זֶה וְרֻבּוֹ שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁחַט מִכָּל אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כָּל שֶׁהוּא רֻבּוֹ הוּא:
הלכה י״א
שָׁחַט חֶצְיוֹ שֶׁל זֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁל זֶה אֲפִלּוּ בְּעוֹף שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. קָנֶה שֶׁהָיָה חֶצְיוֹ פָּסוּק וְשָׁחַט עַל מָקוֹם הֶחָתוּךְ מְעַט וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם וּפָגַע בַּחֲתָךְ בֵּין שֶׁהִכְנִיס אֶת הַסַּכִּין בַּחֲתָךְ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ב
כָּל הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִּימָנִין לְאַחַר שְׁחִיטָה. וְאִם לֹא בָּדַק וְנֶחְתַּךְ הָרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּבָּדֵק הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשּׁוֹחֵט זָרִיז וּמָהִיר:
הלכה י״ג
כָּל בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ד
ובְּאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. בְּכָל דָּבָר בֵּין בְּסַכִּין שֶׁל מַתֶּכֶת בֵּין בְּצוּר אוֹ בִּזְכוּכִית אוֹ בִּקְרוּמִית שֶׁל קְנֵה הָאֲגַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַחוֹתְכִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיהָ חַד וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם. אֲבָל אִם הָיָה כְּמוֹ תֶּלֶם בְּחֻדּוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַתֶּלֶם קָטָן בְּיוֹתֵר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה:
הלכה ט״ו
הָיָה הַתֶּלֶם הַזֶּה מֵרוּחַ אַחַת לֹא יִשְׁחֹט בָּהּ. וְאִם שָׁחַט דֶּרֶךְ הָרוּחַ שֶׁאֵין הַפְּגִימָה נִכֶּרֶת בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד. סַכִּין שֶׁתִּבָּדֵק בְּהוֹלָכָה וְלֹא תַּרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם וּכְשֶׁתַּחְזִיר אוֹתָהּ בַּהֲבָאָה תַּרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם. אִם שָׁחַט בָּהּ דֶּרֶךְ הוֹלָכָה וְלֹא הֵבִיא שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם הֵבִיא שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה:
הלכה י״ז
סַכִּין שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּנָחָשׁ וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וסַכִּין שֶׁפִּיהָ חָלָק וְאֵינָהּ חַדָּה הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא בָּהּ כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁשָּׁחְטָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ח
סַכִּין חַדָּה שֶׁהֻשְׁחֲזָה וַהֲרֵי אֵינָהּ חֲלָקָה אֶלָּא מַגָּעָתָהּ כְּמַגָּע רֹאשׁ הַשִּׁבּלֶת שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ בְּאֶצְבַּע. הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ:
הלכה י״ט
הַתּוֹלֵשׁ קָנֶה אוֹ שֵׁן אוֹ שֶׁקָּצַץ צוּר אוֹ צִפֹּרֶן וַהֲרֵי הֵן חַדִּין וְאֵין בָּהֶן פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהֶן. וְאִם נְעָצָן בַּקַּרְקַע לֹא יִשְׁחֹט בָּהֶן כְּשֶׁהֵן נְעוּצִין. וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ׳
שָׁחַט בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר אוֹתָן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם פְּגָם:
הלכה כ״א
לָקַח לְחִי בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם חַדּוֹת וְשָׁחַט בָּהֶן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַגָּל. אֲבָל בְּשֵׁן אַחַת הַקְּבוּעָה בַּלֶּחִי שׁוֹחֵט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְבוּעָה בּוֹ:
הלכה כ״ב
לִבֵּן הַסַּכִּין בָּאוּר וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. סַכִּין שֶׁצִּדָּהּ אֶחָד מַגָּל וְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי יָפֶה לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״ג
הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק הַסַּכִּין בְּחֻדָּהּ וּמִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה. וְכֵיצַד בּוֹדְקָהּ. מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ וּמוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ שֶׁהֵן פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם כְּלָל וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט בָּהּ:
הלכה כ״ד
וְצָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּן אַחַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁאִם מָצָא בָּהּ פְּגָם אַחַר הַשְּׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וּכְשֶׁשָּׁחַט הַסִּימָנִים בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחַט. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת רַבִּים צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁאִם לֹא בָּדַק וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה הֲרֵי הַכּל סְפֵק נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה:
הלכה כ״ה
בָּדַק הַסַּכִּין וְשָׁחַט בָּהּ וְלֹא בְּדָקָהּ אַחַר שְׁחִיטָה וְשָׁבַר בָּהּ עֶצֶם אוֹ עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאַחַר כָּךְ בָּדַק וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁחֶזְקַת הַסַּכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה בַּדָּבָר הַקָּשֶׁה שֶׁשָּׁבַר בָּהּ. וְכֵן אִם פָּשַׁע וְלֹא בָּדַק הַסַּכִּין אוֹ שֶׁאָבְדָה הַסַּכִּין עַד שֶׁלֹּא יִבְדֹּק שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״ו
כָּל טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק הַסַּכִּין שֶׁלּוֹ שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ לִפְנֵי חָכָם וְשָׁחַט בָּהּ לְעַצְמוֹ בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. אִם נִמְצֵאת יָפָה וּבְדוּקָה מְנַדִּין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁיִּסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ פַּעַם אַחֶרֶת וְתִהְיֶה פְּגוּמָה וְיִשְׁחֹט בָּהּ. ואִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַכְרִיזִין עַל כָּל בָּשָׂר שֶׁשָּׁחַט שֶׁהוּא טְרֵפָה:
הלכה כ״ז
כַּמָּה הוּא אֹרֶךְ הַסַּכִּין שֶׁשּׁוֹחֵט. כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר דַּק שֶׁנּוֹקֵב וְאֵינוֹ שׁוֹחֵט כְּמוֹ רֹאשׁ הָאִזְמֵל הַקָּטָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:
הלכה כ״ח
וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. בְּכָל זְמַן. בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אֲבוּקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה מַה יַּעֲשֶׂה. וְאִם שָׁחַט בַּאֲפֵלָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״ט
הַשּׁוֹחֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד הָיָה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ אוֹ מִתְחַיֵּב מַלְקוֹת עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

כסף משנה · הלכות שחיטה פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מגיד משנה · הלכות שחיטה פרק א׳

נחלת הכלל · ToratEmet

לחם משנה · הלכות שחיטה פרק א׳

א׳
מצות עשה שישחוט וכו'. בריש פרק השוחט (חולין דף כ"ח) אמרו הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר״א הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל (עיין בכ"מ עד הרי שהגמרא אמר כו'). ולכאורה איכא למידק על רבינו דכמאן פסק אי כגירסת גמרתנו דמוקי קרא בפסולי המוקדשין היל״ל הא למדת שחיה כפסולי המוקדשין ולא היל״ל חיה כבהמה שהוא לשון הגירסא של ספרי ואי פסק כגירסת ספרי דמוקי קרא בבשר תאוה היכי קאמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום דלגירסת ספרי לא איירי בפסולי המוקדשין כלל. והא לאו מילתא הוא כלל דודאי הוא פסק כגירסת הגמרא ואע״פ שכתב חיה כבהמה לענין שחיטה אין חשש שכבר ביאר הוא בפירוש שכוונתו ללמוד מפסולי המוקדשין ובפירוש החומש מוקי רש״י ז״ל הך קרא דאך כאשר יאכל והאי קרא דכי ירחיב וכו' בבשר תאוה וקרא דלעיל מיניה בפסולי המוקדשין והוא כגירסת ספרי. וראיתי בהגהות לא ידעתי מי חיברם על רבינו שרצה להסכים דברי רבינו עם רש״י בפירוש החומש ואין דבריו נכונים כלל שהוא אומר שם דע״כ לא פירש״י שם דאיירי בבשר תאוה אלא קרא דכי ירחיב וכו' אבל קרא דאך כאשר יאכל כולי עלמא מודו דאיירי בפסולי המוקדשין וזה א״א דבלשון רש״י ז״ל שהבאתי נאמר שם דלגירסא דספרי מוקי קרא דכי ירחיב בבשר תאוה משמע דלגירסת הגמ' כלהו קראי איירי בפה״מ אפי' הך דכי ירחיב אם כדבריו נוכל לומר דקרא דכי ירחיב איירי בבשר תאוה וקרא דאך כאשר יאכל לבד איירי בפסולי המוקדשין וה״ק רש״י דלגירסת הגמרא איירי כלהו קראי בפה״מ: ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו'. תימה דאמאי לא קאמר רבינו מהיקשא דבר קפרא שהוזכר בגמרא (דף כ"ז:) דאמרו שם זאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב וכו' (עיין בכ"מ) והיקש שהזכיר רבינו לא הוזכר כלל ולמ"ד שחיטה לעוף מן התורה מהך היקשא יליף לה בגמרא כדמוכח שם. וההגהות הנזכרות תירצו דאי מהיקשא דזאת תורת למד כיון דלא הוזכר שחיטה בההיא קרא ה"א למילתא אחריתי הוא דאתא לכך איצטריך נמי הך היקש דיצוד ציד חיה או עוף. ומ"מ קשה דמניין לו לרבינו לומר כך מאחר שלא ראה בגמרא שהוזכר היקש דיצוד ציד כלל אלא היקשא דזאת תורת משמע דבגמרא משמע ליה מוכרח הכי ומאין חידש מה שחידש. עוד הקשו שם ההגהות קושיא אחרת ותירוצו מבואר בכתוב שם ואני אתרץ הכל ואומר דרבינו פסק כבר קפרא משום דברייתא שהביאו שם בגמרא למעלה מזה שאמר שם וזאת תורת השוה הבהמה לעוף ועוף לבהמה וכו' ומבואר דברייתא פליג עליה דבר קפרא וכ"כ התוספות דלבר קפרא איצטריך זאת לשום דרשא דלברייתא דלעיל מפיק בעוף בסימן אחד מקרא דזאת וראה רבינו לפסוק כברייתא דלעיל וכר' אליעזר דילפינן בהמה ממליקה דעוף שהוא מן הצואר ואיצטריך זאת לומר דבהמה בשני סימנין ולא כעוף וא"כ לדידיה לית לן קרא למילף שחיטה בעוף דלא הוזכר בו אלא מליקה אבל לא הוזכר בו שחיטה כלל דמהיקשא דבר קפרא א"א דלבר קפרא לא איצטריך זאת כלל א"ו מפיק ליה מהך היקשא דכי יצוד ציד חיה או עוף וכו' ולכך כתב רבינו הך היקשא וכרבי אליעזר וזה נכון:
ב׳
לפיכך השוחט וכו'. כלומר כיון שאמרנו שהשחיטה היא מצות עשה ואינה רשות לכך צריך לברך וכו': ואסור לאכול מן השחוטה וכו'. בריש פ' העור והרוטב (חולין דף קי"ז:) תנן השוחט בהמה טמאה לעכו״ם ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות ע״כ. וכתב רש״י ז״ל אע״ג דלא חזי לעכו״ם דבמיתה תליא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפילו הכי הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הילכך משוינן ליה אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעכו״ם ע״כ. וכיוצא בזה פירש בפיסקא שם (דף קכ"א) וכתב שם והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדרבנן הוא ע״כ. וכן כתב לקמן וממתין לה עד שתצא נפשה כדתניא בפ' ד' מיתות מניין לאוכל מבהמה וכו' שעובר בל״ת ואסמכתא דרבנן בעלמא היא משמע דסבירא ליה ז״ל דמפרכסת מותרת לישראל ומדרבנן בעלמא אסור אבל אין כן דעת רבינו שכתב עובר בלא תעשה משמע דסבירא ליה דמדאורייתא אסיר אלא שאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות כדאמרו בפרק ד' מיתות וצריך לפרש המשנה לדעתו ז״ל דמטמאה טומאת אוכלין אע״ג דלישראל לא משתריא לגמרי כשמפרכסת מ״מ הא נפיק מאיסור אבר מן החי ומשום הכי כיון דאהני שחיטה לישראל לאפוקי מתורת אבר מן החי ולהכי מטמא טומאת אוכלין אבל ודאי דאיסורא דלא תאכלו על הדם אינה דהוא כחיה ולהכי אינו מטמא טומאת נבלות. ויש לי ראיה גמורה לדעתו ז״ל וקושיא לפירוש רש״י ז״ל דבפרק השוחט (חולין דף ל') אמרו שם נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי וכי תימא בעי העמדה והערכה כלומר אפילו מדמי פסח אידחי משום דבעינן שיהיה חי כשפודה אותו דאמר קרא והעמיד אותה לפני הכהן והעריך הכהן והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וכתבו שם התוספות דאינה משנה בשום מקום אלא מפיק מהך מתניתין דהכא דאמר אבל לא מטמאה טומאת נבלות משמע דהך מתניתין ס״ל דאיסורא מדאורייתא איכא במפרכסת כדברי רבינו דאי במפרכסת מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן בעלמא אסור אם כן אכתי קשיא הא בעינן העמדה מן התורה דכתיב והעמיד הכהן אלא ודאי דהוא כדברי רבינו דהוא אסור מן התורה בלא תעשה. וראיתי ההגהות שפירשו דברי רבינו שמפרכסת וקודם שתצא נפשה הוו תרי מילי ומפרכסת הוי שיצאה נפשה אלא ששייר בו מקצת נפש ולהכי קאמר אסור לאכול מן השחוטה אבל אוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בל״ת, ולא משמע לי כלל זה דמפרכסת וקודם שתצא נפשה חדא מילתא וכן משמע מדברי רש״י ז״ל שהוצרך להעמיד ההיא דארבע מיתות מדרבנן בעלמא: ומותר לחתוך וכו' ומולחו יפה יפה. בפרק השוחט (חולין דף ל"ג) ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א:) אמרינן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ורבינו לא הזכיר הדחה וסמך על מה שהזכירה בהל' מאכלות אסורות פ״ו ע״ש:
ג׳
דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה וכו'. בפרק השוחט (חולין דף כ"ז:) אמרינן דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי להו אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו את השליו הכי נמי דלאו בשחיטה והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ע״כ. והשתא קשה על רבינו היאך הביא ראיה בחגבים שנאמר שם אוסף החסיל הא התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני. וההגהות הנזכרות תירצו דרבינו סמך אהיקשא שהביא בברייתא דהביאו בהגהות שאמרו שם וכל הרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ומדאיתקש חגבים לדגים משמע דלאו בני שחיטה נינהו כדגים. ואין זה במשמע דברי רבינו דא״כ העיקר חסר בדבריו דהוא לא הזכיר כלל מההיקש. ונראה לי דרבינו הוקשה לו בגמרא דמה הקשה בגמרא מההיא דויאספו את השליו דשאני התם דאיכא היקשא דהוקש לבהמה והיקשא גלי לן דלא נימא דאסיפה לבדה מותרת אבל גבי דגים דליכא היקשא מוקמינן לקרא כפשטיה דבאסיפה לבד מותרת. ולתרץ קושיא זאת מפרש דהכי פריך נהי דמשום היקשא דבהמה דגלי גבי שליו אמרת הכי הא גבי דגים נמי איכא היקשא דהא עוף ודגים ובהמה כולהו בחד קרא ונימא דתרווייהו בהדי הדדי איתקשו לבהמה אבל ודאי אי לאו היקשא מוקמינן לקרא כפשטיה דבאסיפה לבדה מותרת ותירץ בגמרא דאע״ג דאיכא היקשא כיון דכתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני גלי לן דלא עבדינן היקשא להכי ולמדנו לפי פירוש זה דהיכא דליכא היקשא כמו גבי חגבים באסיפה לבדה מותרת ומוקמינן לקרא כפשטיה:
ד׳
זביחה זו האמורה בתורה וכו'. בפרק השוחט (חולין דף כ"ח) מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר וכו' (עיין בכ"מ). ורבינו פסק כרבי אלעזר הקפר בחדא דהיינו ההיא דרישא דצבי ואיל ובההיא דשחיטה לעוף מן התורה פסק כרבי. וא״ת למאי איצטריך לרבינו לעיל להביא קרא לעוף אמאי לא מפיק ליה מקרא דאשר צויתיך כדקאמר רבי. וי״ל דרבי לא קאמר אלא שנצטוה משה בשחיטה באיזה מקום היא שהיא בצואר וקנה ורוב אחד ורוב שנים אבל עיקר שחיטה בחיה ובעוף ודאי מקרא מפקינן:
ה׳
כיצד בושט. פרק אלו טרפות (חולין דף מ"ג:) אמר תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו ואמרו שם למסקנא דלרב הוי במשהו אף על גב דלא הוי מקום שחיטה וכן פסק רבינו כאן דלאו מקום שחיטה ובריש פרק ששי פסק דהוי במשהו. עוד אמרו שם (דף מ"ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד ופירש רבינו שתי אצבעות ולמטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר ופירש רש"י שיש שם שער שגורדין בסכין מכרס הפנימי והקשו בגמרא על זה ופסק רבינו כתירוצא קמא דגמרא דליכא חילוק בין תורא לשאר בהמות ולכך סתם ולא חילק:
ז׳
עד ראש כנף הריאה וכו'. בפרק אלו טרפות (חולין דף מ"ה) אמרו כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה וכו' (עיין בכ"מ) בעי רב חנינא ואיתימא רב חנניא וכו' (עיין בכ"מ בד"ה אנסה הבהמה וכו'). ומשמע בדברי הגמרא דבאנס הוא את הסימנין פשיטא ליה שהיא פסולה ועל דא קאמר רבא ובלבד שלא תאנס וכן ר״י ור״ל אמרו אנס בסימנין וכו' פסולה וא״כ יש לתמוה על רבינו שכתב ששניהם ספק דהא לא איבעיא לן בגמ' אלא אנסה עצמה אבל אנס הוא פשיטא לן כדפרישית. וי״ל דרבינו מפרש דלא שאני לן בין אנסוה לאנסה עצמה ומ״ש רבא ובלבד שלא תאנס ר״ל בין אנסה הבהמה עצמה בין אנס הוא ולא כדפרש״י ז״ל שר״ל דוקא אנס הוא דהא לא תאנס סתמא קאמר ומשמע כל אונס ולפי זה הכי בעי רב חנינא נהי דאמר רבא לא תאנס לכתחלה מיהו אי עבר ועבד שאנסה עצמה וה״ה שאנס הוא מאי ואסיק בתיקו וכיון דאסיק בתיקו מפרש רבינו דמאי דקאמרי ר״י ור״ל אנס בסימנין ושחט פסולה ר״ל פסולה מספק דאסיקו בתיקו:
ט׳
וצריך השוחט שישחוט וכו'. בפ' הכל שוחטין (חולין דף י"ט:) אמרו במשנה השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וכו' ורש״י ז״ל פירש דה״ה לכתחלה ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט והתוס' פירשו דדוקא בדיעבד וכן דעת רבינו: וכמה הוא שיעור כו'. בריש פרק השוחט (חולין דף כ"ז) תנן השוחט אחד בעוף וכו' (עיין בכ"מ בד"ה וכמה הוא שיעור וכו' עד ורבינו פסק כו') וכיון דבאיבעית אימא קמא אמרו בפירוש דבעוף בעינן לכתחלה תרתי לכך פסק רבינו כן דאב״א בתרא לא פליג אקמא בדינא אלא דבעי לאוקמי לכתחלה לא אפילו בבהמה:
י״א
קנה שהיה חציו פסוק וכו'. שם (דף כ"ט) אמרו הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה עוד אמרו שם (דף כ"ח) ת״ש דההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי קא ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה והא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים א״ל רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר נהפכיה לושט ולבדקיה ע״כ. מכאן דצריך לשחוט הקנה לבד ואח״כ בודק הושט והיינו דוקא בעוף ורבינו לא ביאר כאן זה מפני שסמך על מ״ש בפ״ג שחט העוף ואינו יודע אם ניקב הושט או לא ניקב חוזר ושוחט הקנה וכו' אם לא נמצא בו טיפת דם וכו' ואותו הדין נלמד מההוא דממסמס קועיה ודין זה א״א אלא בחציו פגום דאי רובו פגום נתבאר לקמן בפ״ג דהיכא דנפסק רוב הקנה פסולה. ומה שכתב רבינו שנשחט על מקום החתוך מעט כתבו ההגהות הנזכרות דכתב כן מפני שאחר השחיטה צריך לבדוק הבהמה משום ספק דרוסה ולכך בעינן שיהא השחיטה על מקום החתך כדי שאח״כ יבדוק כל הסימנים. ולי נראה דא״א לומר כן דהא גבי ההיא דממסמס קועיה כתב רש״י ז״ל ומשום ספק דרוסה לא בעינן למבדקיה דתלינן בכלבא או בקנה דאמרי' התם ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ע״כ. וגמרא ערוכה היא זו בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ג) ולא מצי פליג רבינו עלה ואפילו נאמר דמפרש רבינו בההיא דממסמס קועיה כדברי ריב״א ז״ל שפירשו התוס' שם דטעמא משום ספק דרוסה ולא משום דתלינן בקניא דאי תלינן בקניא בדיקה כלל לא בעי אי אפשר לומר כן דהריב״א ז״ל לא קאמר הכי אלא דמוקי ההיא דממסמס קועיה שראינו חתול שנכנס אחריו כדפירש שם הרא״ש וזה לא הוזכר כאן בדברי רבינו כלל ועוד דלהריב״א מה שאמרו בגמרא ושט אין לו בדיקה מבחוץ היינו לענין דרוסה אבל לא לענין נקובה ורבינו כתב לקמן בפ״ג דאין לו בדיקה לענין נקב שכתב ושט אין לו בדיקה נראה דידוע שהיה נקוב. לכנ״ל ודאי דרבינו מפרש כפירוש רש״י ז״ל ולא חיישינן כאן כלל לספק דרוסה ובחצי קנה פגום לא בעינן למיבדקיה משום ספק דרוסה כלל אלא אי ניקב הושט כדפרישית למעלה וכ״ת א״כ אמאי כתב רבינו על מקום החתך י״ל דלרבותא נקטיה לא מיבעיא היכא דחתך במקום אחר דאז שחט שחיטה גמורה אלא אפילו במקום החתך שהרי הוא לא שחט הרוב אלא הקנה הוא ששחטו והוא לא עשה אלא השלמת הרוב אפ״ה כשר. זה נ״ל ברור ונכון והכי משמע בפ״ק (דף י"ט) דאמרינן התם שחט במקום נקב מהו עוד שם שחט ופגע בו נקב מהו משמע דמיבעיא הכי משום דגריעי:
י״ג
כל בהמה בחייה וכו'. אפשר דיהא טעם למ"ש למעלה ושיעור הלשון כך ואפילו השוחט זהיר ומהיר נבלה משום שכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' ולפי זה אינו נותן טעם אמאי הוי נבלה ולא טרפה דהא אפילו למ"ד בגמרא טרפה סבירא ליה דבחזקת איסור עומדת אלא טעמא הוא משום דבחזקת איסור קיימת ולא בחזקת טומאה ולכך נראה דאינו נותן טעם אלא מפני מה אינה מותרת לגמרי ואמר שמפני שכל בהמה בחייה וכו' ואפשר דדין באנפי נפשיה הוא:
ט״ו
היה התלם הזה מרוח אחת וכו'. שם פסק (דף י"ז:) ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה היכי דמי אוגרת היכי דמי מסוכסכת אר"א אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת והקשו מאי שנא משתי רוחות וכו' ותירצו דקיימא מורשא ארישא דסכינא והקשו סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתא בזע ותירצו כגון שהוליך ולא הביא ע"כ. ורבינו לא הזכיר כלל דקיימא מורשא ארישא דסכינא וכן לא הזכירוהו בהלכות ונ"ל שהם מפרשים דכשתירץ דקיימא מורשא ארישא דסכינא הוא משום דבעי לתרוצי ליה בהוליך והביא וכן אמר דכיון דקיימא מורשא ארישא דסכינא לא בזע וכיון דהקשה לו סוף סוף כי אתא בזע ותירץ בהוליך ולא הביא הדר ביה ממאי דקאמר דקיימא מורשא וכו' והוי אלא ולא חש הגמרא לומר אלא כמו שכתבו התוס' כמה פעמים דכשהוי סתמא דגמרא אינו אומר אלא בכמה מקומות. ונ"ל שהכריחם לזה הסברא ודאי שכיון שהם מפרשים שמרוח אחת שאינו מרגיש באותו הרוח כלל ודאי שאם שחט בו מותרת אטו גרע ממגל קציר דאמרו שם במשנה (דף י"ח) דכששחט בדרך הליכתה ב"ה מכשירין. זה נראה לי לדעתם ז"ל אבל מצאתי בפסקי הרא"ש ז"ל שהרגיש הקושיא ותירץ דבהלכות כך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו סוף סוף וכו' כגון שהוליך ולא הביא ואפילו עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר וכו' ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ונראה דהוא מפרש כך דהמקשה היה סבור דאוגרת משתי רוחות כלומר שיש לפגימה שני עוקצים אחד לצד הקתא ואחד לצד הראש ומסוכסכת ר"ל שיש לפגימה עוקץ אחד ומרגישין אותו בהולכה ובהובאה והקשו על זה חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע ותירצו כגון דקיימא מורשא ארישא דסכינא וכו' כלומר לא כמו שאתה סובר שיש לה עוקץ אחד ואינו כפוף לא לצד הראש ולא לצד הקתא אלא הוא עומד באמצע כנגד אויר העולם וא"כ קורע דרך עלייתו וירידתו אלא הפגימה יש לה עוקץ אחד כלפי הראש כלומר שהעוקץ הוא יוצא מצד הראש וכפוף לצד הקתא ומה שאמר ארישא דסכינא ר"ל שהיא יוצאה מצד הראש והיא כפופה לצד הקתא ולאו דוקא ארישא אלא ר"ל כלפי הראש ולכך לא הזכירה בהלכות דקיימא מורשא ארישא דסכינא ולדברי רבינו ז"ל ג"כ מה שתירצו בגמרא דקיימא מורשא ארישא דסכינא ר"ל שהיא יוצאה מצד הראש ונוטה לצד הקתא כפירוש הרי"ף ז"ל אלא שהוא מפרש שאינו נרגש בהולכה כלל ואפשר ג"כ שזה דעת הרי"ף רבו ז"ל שהוא לא ביאר זה, כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ז"ל. וכן מ"ש שם הרא"ש ז"ל לעיל לפירוש רש"י עוקציהן מצד אחד לצד ראש הסכין ר"ל שהעוקץ יוצא מצד הראש וכפוף לצד הקתא ומש"ה בהולכה כשר דאם נאמר דלצד הראש ר"ל כפוף לצד הראש א"כ אדרבא בהולכה פסול טפי ובמה שפירש נ"ל שמובן כל לשונו ומ"מ כתב שעדיין יש לתמוה על הרי"ף ז"ל איך לא הביא הך דקיימא מורשא ארישא דסכינא ולא הועיל החכם בתקנתו ולפי מה שפירשתי בדעת ההלכות ורבינו אתי שפיר הכל:
ט״ז
כיצד סכין שתבדק בהולכה וכו'. זהו פירש רבינו במסוכסכת כמ"ש שאינו מרגיש בהולכה כלל אבל רש"י ז"ל לא פירש כן אלא שמרגיש בין בהולכה ובין בהובאה אלא שעוקץ הפגימה הוא כפוף לצד הקתא וכדפירשתי ולפי לשון רבינו שכתב שתבדק בהולכה משמע שמוליך האצבע על הסכין ובהוליכו האצבע על הסכין בהתחילו מן הקתא אינו מרגיש ובהביאו האצבע כשמתחיל מצד הראש מרגיש, ואם כוונתו כן קשה טובא דא"כ כששוחט דרך הולכה היכי קאמר שאינו מרגיש הא ודאי כשמוליך הסכין על צואר העוף שהוא מתחיל מן הראש מרגיש. לכך נראה ודאי שהוא בהפך שכשמוליך האצבע על הסכין מרגיש ובהביאו אינו מרגיש ומ"ש שתבדק בהולכה ואינו מרגיש ר"ל שהוא הולכה בשמוליך הסכין על הצואר א"נ אפשר דרבינו מיירי שבודק הסכין בהפך מה שאנו בודקין שהאצבע הוא מונח ומוליך הסכין עליו והשתא א"ש והכי דייק לשון רבינו לקמן שכתב וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומדקאמר על בשר כו' וכן על צפורנו נראה מדבריו שהאצבע מונח ומוליך ומביא הסכין עליו וסכין מלא מסוכסכות נתבאר בברייתא שהבאתי שתידון כמגירה ושחיטתו פסולה וא"כ קשה על רבינו שסתם הדברים דמסוכסכת שבכל אופן כשרה והיה לו לחלק בין אחת להרבה. ונ"ל שטעמו הוא שמאחר שמפרש שמסוכסכת אינו מרגיש מצד ההולכה כלל א"כ הוא כמגל קציר שב"ה מכשירין דרך הליכתה ולא תירץ רש"י ההיא דב"ה אלא מפני שמגל קציר עוקצי הפגימה כפופים מאד ואין קורעים דרך הליכתה כלל ולפי דעת רבינו שאין זה מרגיש דרך הליכתה כלל ודאי דהוי דומיא דההיא דב"ה דהתם מכשירין ורבינו ס"ל דההוא הכשר דהתם הוי אפילו לאכילה ודלא כרבי יוחנן דאמר שם דכשהכשירו ב"ה לא הכשירו באכילה דסתמא דגמרא דחי דקאמרו ולטעמיך ליתני וכו' אע"ג דרש"י ז"ל כתב דלא דחי אלא סייעתא ומ"מ הא דרבי יוחנן איתא ורבינו לא סבירא ליה הכי אלא דלא קי"ל הכי ולהכי לא הזכיר רבינו ההיא דמגל קציר כלל ולדידיה ההיא דתידון כמגירה מתוקמא כב"ש ולית הלכתא כותיה ולכך לא הזכירו רבינו זה נ"ל לדעתו ז"ל:
י״ט
התולש קנה או שן וכו'. פ"ק (דף ט"ו:) תנן השוחט במגל יד בצור כו' חוץ ממגל קציר והשינים והמגירה והצפורן מפני שהם חונקין והקשו בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא בשלמא במגל יד דילמא אתי למעבד באידך גיסא אלא צור וקנה לכתחלה לא ורמינהי בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית כו' ותירצו דמתניתין רבי היא ובתלוש ולבסוף חיברו ולהכי דיעבד אין לכתחלה לא אבל במחובר מעיקרו אפילו דיעבד נמי לא והכי פסק רבינו ואע"ג דלקמן בעי לן רבא תלוש ולבסוף חיברו מאי מ"מ הך סוגיא עדיפא והכי נקטינן. עוד שם בגמרא (דף י"ח) אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וכו' (עיין בכ"מ בד"ה לקח לחי וכו') ופי' בשן מוקי לה אידי ואידי בתלוש כלומר תלושה מן הבהמה אע"פ שקבוע בלחי וחד שרי תרי אסור אבל במחוברת בבהמה אפילו חד נמי אסיר ונתבארו כל דברי רבינו:
כ״ב
ליבן הסכין באור וכו'. שם (דף ח') מימרא דר' זירא ויש נוסחאות בדברי רבינו שחיטתו פסולה ולא קי"ל כר' זירא וכך היה גורס הרא"ש בדברי רבינו ונתן טעם לדבריו וכן נתן טעם לסברא אחרת:
כ״ג
כיצד בודקה וכו'. שם (דף י"ז) אמר שם אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא והכי קיי"ל והכי פסק רש"י:
כ״ד
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה. פירקא קמא (דף י') אמר איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו' (עיין בכסף משנה) וס"ל לרבינו שלכתחילה צריך לבודקה אחר שחיטה. אבל הר"א ז"ל כתב בהשגות כבר הסכימו חכמים וכו'. ואם כוונתו להשיג על רבינו שבאותו מחלוקת של רב חסדא ורב הונא אמאי לא אמר שם שצריך לבדוק לכתחלה, אין זו השגה כלל שאין להם עסק בזה הדין כלל והם לא באו אלא לחלוק היכא דנמצאת פגומה אם כשרה או לאו, אבל נ"ל שהשגתו הוא שכשאמר ר"י למעלה הטבח צריך שיבדוק הסימנין שם היל"ל ולבדוק הסכין דהוי רבותא טפי בסכין דריעותא דסכין לא הוי כל כך ריעותא דהא אמרו בגמרא פירקא קמא (דף י') התם אתייליד בה ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעאי כו'. ועוד דאם לא בדק סימנין פסולה ואם לא בדק סכין כשרה משמע דלא הוי כל כך ריעותא בסכין ולאשמועינן רבותא בסכין כיון דאיהו נחית להאי דינא. זו היא השגתו. ורבינו יתרץ דר"י ה"ק צריך שיבדוק ואם לא בדק טרפה מה שאין כן בסכין דאם לא בדק כשרה: לפיכך השוחט וכו' צריך לבדוק. כלומר כיון דאמרינן דשמא בעור של ראשונה נפגמה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת אבל אי לאו הכי אפילו הראשונה ספק נבלה. אבל אם לא אמרינן שמא בעור נפגמה הראשונה כשרה והשאר נבלות. אבל אין קשר לפיכך לענין הבדיקה בין כל אחת ואחת דאפילו לרב חסדא דס"ל דלא אמרינן שמא בעור נפגמה צריך בדיקה בין כל אחת ואחת אלא כדפרישית עיקר:
כ״ו
(כה-כו) וכן אם פשע וכו' כל טבח שלא בדק וכו'. פ"ק (דף י"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי חכם (עיין בכסף משנה בד"ה כל טבח וכו') וסובר רבינו שרבא שאמר מעברינן ליה מוסיף ארב דאמר משמתינן ליה כלומר על הנדוי נוסף מעברינן ליה ולכך כשלא נמצאת פגומה מנדין אותו. עוד שם רבינא אמר ממסמס ליה בפרתא דאפי' לנכרי לא מזדבן ולא הובא בהלכות ורבינו. וכבר תמה הרא"ש ז"ל דהוה להו למפסק כרבינא דהוא בתראה. ונראה דפסקו להקל לנתבע בממון. ומה שנתן טעם לפי שסומך על עצמו פעם אחרת וכו' קשה דלמה נתן הטעם שלא הוזכר בגמרא דהא שם בגמרא (דף י': י"ז:) אמרו בשם רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם וא"כ מה שמנדין אותו הוא מפני שזלזל בכבוד החכם דמנדין על כבודו וכן פירש"י ז"ל. ונראה דס"ל דמשום הך טעמא לחודיה לא מנדין אותו דכי אמרו שם מנדין לכבוד הרב הוא היכא דביזהו בדברים ואינו מפני שלא הראה סכינו לחכם כיון שנמצאת יפה אין זה זלזול שראוי לנדותו על כך לכך נתן טעם שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת וכו' והשתא מנדין ליה מהנך תרי טעמי. וכ"ת דתינח למאן דלא גמיר אלא למאן דגמיר מאי איכפת לן דיסמוך על עצמו י"ל דמ"מ לא חילקו בכך משום דלפעמים לא גמיר וסומך על עצמו א"נ י"ל דס"ל לרבינו דהך מנדין אינו אלא למאן דלא גמיר אבל למאן דגמיר אין מנדין אותו על כך דאין זה זלזול כל כך כדפרישית ור' יוחנן רצה לתת טעם שאפילו מאן דגמיר יראנו לכתחלה מפני כבודו של חכם:
כ״ז
כמה הוא אורך הסכין וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל') אפילו כל שהיא אפי' כאיזמל כשרה ופירשו בגמרא דהיינו דוקא שאין לו קרנים כלומר דאם יש לו קרנים נוקב וזה שהזכיר רבינו כמו ראש האיזמל הקטן שנוקב ר״ל דיש לו קרנים:
כ״ט
השוחט ביום הכפורים וכו'. משנה פ"ק (דף י"ד) השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובגמרא (דף ט"ו) אוקמוה כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ומתני' איירי בשוגג וה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ורבינו פסק כר' יהודה בהל' שבת פ"ו וכן כתב כאן לשון המשנה כדאוקמוה בגמ' אליביה:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק א׳

א׳
מצות עשה כו' הא למדת כו' ובעוף כו'. הנה מדברי רבינו נראה דס"ל דעוף אף דקיי"ל דישנו לשחיטה מה"ת מ"מ לא דמי לשאר שחיטות עיין בהך דקדושין דף נ"ז ע"ב דנקט שם מנין לרבות את העופות משמע דעופות אינם בשחיטה כבהמה ע"ש ברש"י ועיין בתוס' זבחים ד' ס"ח ע"א. אך רבינו לקמן פ"ב ה"א ס"ל דגם עוף אסור מה"ת בחולין בעזרה ועיין רש"י כריתות ד' ז' ע"ב דכתבו דעוף שאני ושם ד' כ"ו ע"ב ובירושלמי נזיר פ"ד ע"ש גבי מליקה. אך כך דהנה מדברי רבינו לקמן ספ"ד דפסק כר"ע דבמדבר הותר בשר נחירה ס"ל כך דרק לנחור מותר אבל לשחוט כד"ת אסור במדבר רק קדשים בעזרה אבל חיה היה יכול לשוחטן גם במדבר וכן פסולי המוקדשים כן ובעופות כיון דבעזרה הוה מליקה וא"כ ממילא היה יכול לשוחטן אף במדבר בגבולין, ועיין בהך דזבחים ד' ק"ז ע"א דצריך קרא לרבות שחיטת קדשים בעופות בחוץ ע"ש והנה רבינו ז"ל פסק כמ"ד דגבי מליקה אין חשש בעיקור סימנין כמבואר שם ספ"ו בהל' מעה"ק, וגבי שחיטה פסק דיש עיקור סימנין וע"כ צ"ל כך. דהנה עיין בזבחים ד' ס"ט דמצריך קרא למליקה שלא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה ועיין בחולין ד' ק"כ ע"א וכ"מ דאמר דנבלה הותרה מכללה אך באמת י"ל דהתורה אמרה דקדשים הדין שתהא שחיטתה מן העורף וביד ובחולין הדין שתהא שחיטתה מן הצואר ובכלי וזהו באמת כונת הגמ' דמנחות ד' ה' ע"ב שכן קדושתה אוסרתה ועיין בהך דיבמות ד' ל"ב ע"ב גבי זר שאכל מליקה דהוה מחלוקת שם אם יש כאן איסור נבלה לזר אך בגמ' שם מסיק משום איסור חל על איסור ועיין בירושלמי שבת פ"ב דלא משמע כן וכן יהיה נ"מ גבי כהן שאכל מעולת העוף אם חייב משום נבלה, ועיין ברש"י זבחים דף ס"ט ע"א ד"ה הא נמי דגבי טומאת בית הבליעה נקט ג"כ רק עולת העוף לכהן ע"ש משמע דס"ל דלא דהתורה אמרה דגבי קדשים כן הוא שחיטתו רק דחידוש הוא שהתורה התירה זה. ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים ד' קי"א ע"ב גבי מליקה בחוץ גבי קדשים. אך באמת נראה דר"ש דאמר דחייב ר"ל על הקטרה של מליקת חוץ. אך כך דהנה הנך פסולי דשחיטה אם ר"ל דלא הוה שחיטה כלל אם עשה כך או ר"ל דהוה שחיטה בפסול, ונ"מ כגון אם שנים שוחטין בשני סכינים ואחד עשה שהייה והשני שחט כראוי אם פסול השחיטה או לא, ועיין חולין ד' ל' ע"א גבי הך דשנים אוחזין בסכין ובתוס' שם ד"ה השוחט, ועיין בתוספתא דחולין פ"א גבי עכו"ם דאם ישראל ועכו"ם שוחטין שחיטתו כשרה משום דס"ל דלאו בר שחיטה הוא כלל וכ"כ בזה, ועיין בהך דחולין ד' ק"מ ע"ב גבי הך בעיא דרב הושעיא וזה ג"כ תליא בזה אם דזה מקרי התחלת השחיטה או רק פעולה בעלמא וכ"ז שלא נגמר הוה גדר טרפה ועיין רש"י ד' י"ח ע"ב ד"ה שחיטתו וד' כ' ע"ב ד"ה וכי ע"ש, וזה תליא בהך דר"י ור"ל דדף כ"ט ע"ב וכ"כ בזה. וע"ש במה דקאמר נתקלקלה שחיטה קאמרת כו' לאו שחיטה היא כלל וע"ש ד' ל"ב ע"ב גבי פסוקת הגרגרת ומחלק שם גבי שחט במקום חתך ור"ל ג"כ כן אם זה פסול בשחיטה או לא הוה שחיטה כלל אך זה תליא אם נימא דשחיטה הוה סילוק האיסור או תיקון דעיין בתוס' חולין ד' פ"ג ע"ב משמע דגבי עוף הוא לא בגדר מתיר בד"ה במוקדשין רק בגדר סילוק והנה רש"י שם בחולין ד' כ' ע"ב כתב דלכך גבי מליקה אין עיקור סימנים משום דלא בעי שם דיני שחיטה ע"ש. אך אם נימא דגבי מליקה הוה הדין כך לא שייך זה אך כל זה אם נימא דהשחיטה הוא מתיר אבל אם רק סילוק האיסור לא שייך גדר דין וא"כ ע"כ צ"ל דגבי מליקה לא בעי דיני שחיטה ולכך גבי עוף ס"ל לרבינו דקודם שנכנסו לארץ היו מותרים לשחוט במדבר ולכך צריך ריבוי על שחיטת עוף בעזרה ועל שחיטת עוף קדשים בחוץ וזהו שיטת רבינו כאן ולכך צריך הני קראי וכ"כ בזה: [השמטה במש"כ שם דברי רבינו שחיטת עכו"ם עושה פעולה לאיסור ולא כמו שנשחט מאליו. וא"כ לפ"ז י"ל דאם התחיל עכו"ם לשחוט מקצת הושט אף דמבואר בתוספתא חולין פ"ב דניקב הושט שחיטתה מטהרתה מ"מ כאן אם גמרו ישראל הוי שחיטת העכו"ם חסרון ומטמא כנבילה ולא הוי כהך דחולין דף י"ט ע"ב דבמקצת קנה לא הוי שם שחיטה כלל וכמש"כ וזהו כונת רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ב ה"י דעל טומאה זה אין חייבין עליה כרת אם נכנס למקדש אבל אם שחט העכו"ם את כל הושט הוי גם לרבינו נבילה דזה לא עדיף מנשחט מאליו וחיב עליו כרת אם נכנס למקדש. וזהו מה דדייק רבינו בפ"ד מהל' שחיטה הי"ג אבל אם כו' שאינו עושה אותו נבילה ומהו לשון נבילה אך לפמש"כ דאם שחט מקצת ושט וגמרו ישראל מטמא כנבילה מחמת השחיטה ולא מחמת הנקב וכמש"כ. ובמש"כ דרבינו והר"א ז"ל פליגי אם הם פועלים איזה דבר או הוי כמו מאליו י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דסנהדרין דף ס' ע"א גבי עכו"ם שגידף אם צריך לקרוע וע"ש בירוש' דיליף שם מקרא דאלקי כל בשר ר"ל דגם בהם שייכא השגחה פרטיית וע' פהמ"ש ב"ק פ"ד גבי הא דשור של עכו"ם ומש"כ רבינו במו"נ ח"ב. וע' בכריתות דף ז' דנקט שם גבי מגדף גרפת הקערה ר"ל דהנה מבואר בירוש' פ"ג דע"ז דאף הם מודים דעל הים הוי רק השגחתו יתב' והים הוא כקערה כמבואר שם והובא בתוס' שם דף מ"א וזהו מה דאמרינן בסנהדרין דף ס"ז ע"ב דכשפים נבדקים על המים. וע' גטין דף נ"ו כוחו של אלו במים ומגדף כופר גם בזה זהו כונת הגמ' ב"ב דף ט"ז ביקש איוב כו'. וע' מנחות דף ק"י ע"א: ע"כ השמטה]
ב׳
מברך תחלה כו'. עיין ברכות ד' מ"ד ע"ב ד"ה לבי ברוך ופסחים ד' ז' ע"ב וד' מ"ט ע"ב, ועיין חולין ד' פ"ו ע"ב, ועיין בכס"מ כאן על לשון רבינו שכ' אחת הן אך ר"ל כך אם גבי עוף הסימן השני שלא נשחט אם הוה כמו נשחט או לא ור"ל שהתורה אמרה שבשחיטת סימן אחד בעוף הוה כאילו שני הסימנים נשחטים ועיין חולין ד' כ' ע"ב וד' כ"א ע"ב גבי הבדלה ע"ש ברש"י ותוס' ובזה א"ש מה דמתרץ הגמ' בחולין דף ל"ב ע"ב גבי נקובת כו' ואמאי לא מתרץ דנ"מ בין עוף לבהמה דגבי עוף הוה רק טרפה כיון דדי בשחיטת סימן אחד וע"כ צ"ל דשחיטת סימן אחד בעוף מהני גם בהשני וצריך שיהא השני ג"כ ראוי לשחיטה, ועיין מש"כ התוס' חולין ד' ט' ע"א גבי עיקור ועיין בהך דיבמות דף כ"ט ע"ב יבמה דחזיא לכולהו ע"ש בתוס' וזהו כונת רבינו:
ג׳
חגבים אינם צריכים כו'. עיין בהך דע"ז דף נ"א ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן אם שייך בגדר זביחה לגבי ע"ז וגם נ"מ אם חגב טהור אסור לב"נ לקרבן דמדברי הגמ' שם משמע לכאורה דפסול ע"ש ברש"י ד"ה לא ובהך דזבחים דף קט"ז ועיין בחולין דף קל"ט ע"ב דהך כל כנף קאי אחגבים ועיין בירושלמי מגילה פ"א דיליף בזה פרט למרוט ע"ש בהל' י"ג ועיין בתוספתא סוטה פ"ו משמע שהיה דרכם לעבוד ע"ז בחגבים ועיין בירושלמי ברכות פ"ו הדין גובאי לאו מין נפש הוא:
י׳
כחוט השערה כו'. ר"ל דבר שא"א לחלקו לשנים וראיה לזה מהך דחולין דף מ' ע"ב כגון שהיה חצי קנה פגום כו' מוכח דתיכף איתכשר ועיין תוס' יבמות ד' ל"ג ע"א ד"ה שחתך אצבעו והך דע"ז דף ל"ז ע"ב גבי כנפיו חופין את רובו ע"ש ברש"י ועיין ברש"י בכורות ד' מ' ע"ב גבי אזניו גדולות במראה ולא במדה ע"ש:
י״ב
כל השוחט צריך כו'. הנה רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ב דחולין ד' ל"ב פי' דגם בדיקת סימנים צריך חכם דוקא כמו גבי בדיקת סכין וס"ל דזה הוה בגדר הוראה משום הך דתו"כ להבדיל כו' וזה רק היכא דלא הוה השחיטה רק רובו כחוט השערה אבל אם הוה רובא דמינכר אז לא צריך חכם על זה ולכך אנן מחמרינן בזה משום דלית לן חכם וכעין דפסקינן גבי מומי בכור עיין בבכורות ד' ל"ו ע"ב גבי מומין מובהקין כ"כ בזה. והנה רבינו פסק כמ"ד נבלה והנה באמת זה המחלוקת תליא במש"כ לעיל אם שחיטה הוא גדר היתר או בגדר סילוק האיסור ולגבי טומאה ודאי הוא בגדר סילוק דהרי חזינן דגבי עגלה ערופה דמבואר בזבחים ד' ע' ע"ב וכן גבי שעיר המשתלח דמבואר ביומא ד' ס"ד דהדחיה והעריפה הוה בגדר שחיטה אך זה רק לטהרו מידי נבלה אבל היכא דבעיא פעולה כגון להתירה באכילה זה ודאי לא ועיין ברש"י מנחות ד' ק"א ע"ב ד"ה ועוד וזה תליא אם מה דמחיים לא מטמא הוא משום דחיותיה מטהרו או דלא הוה כלל בגדר טומאה ועיין בהך דחולין ד' ע"ה ע"א גבי מחלוקת דבן פקועה אם מקבל טומאה או לא, ועיין תוס' שם ד' פ"א ע"ב ד"ה הואיל וד' קכ"ח ע"א ד"ה בהמה ועיין בהך דנדה ד' נ' ע"ב גבי מחשבת חיים וכ"כ בזה ועיין ברש"י כאן ד' כ"ח ע"ב בד"ה מדרבנן שכ' שם דנ"מ דלא מטמא ועיין ד' י"ח ע"א גבי ב"ה חזינן דאף דהפסול הוא בשחיטה מ"מ לא גזרו רק לאכילה אבל לא לטומאה ועיין מש"כ התוס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה אחר הרוב דמשום דבהמה בחייה בחזקת איסור י"ל על החתיכה דהוא נבלה ע"ש ועיין מש"כ רבינו בהל' אה"ט פ"ב ה"ו גבי אם שחטו תוך ז' ע"ש ועיין בהך מחלוקת דכתובות דף י"ג לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אם הועילה חזקה זו למאי דלית ליה חזקה הואיל והוא חשש אחד ועיין במש"כ התוס' בכורות ד' כ' ע"ב גבי חזקה ועיין בהך דחולין ד' י' ע"א דאמר שם והא הכא דודאי טבל ר"ל דהא חציצה הוה רק מדרבנן לדידן דלא ס"ל כרש"י ביבמות ד' ע"ח ע"ש בתוס' רק דגם בגוף מיעוט הוה רק מדרבנן וזה הוה כמו טומאה חדשה עיין במה דפליגי רבינו והר"א בהל' כלים פי"ב ה"ג וא"כ הוה כמו ודאי טבל דכ"ז שלא טבל אין עליו הך טומאה וזה ג"כ שיטת רבינו במה דס"ל בהל' מקואות פ"ב הי"ז אם צריכה חפיפה אחרת ומחלק בין אותו יום בין למחר וזה תליא בהך אם זה הוה כמו טומאה חדשה ולכך צריך חפיפה אחרת או משום דנשתייר בו עדיין מטומאה הראשונה ועיין תוס' גיטין ד' צ' ע"א ד"ה והלכתא אם צריך ימי הבחנה חדשה ועיין תוס' נדה ד' ט"ז ע"ב ד"ה בדקה ובהך דנדה ד' ס' ע"ב ד"ה כאן אם יכול לעשות דבר לחצאין ע"ש ועיין בנדה דף ב' ע"ב גבי חבית אף דמה"ת גם חומץ הוה תרומה ומ"מ אמרינן דמוקמינן אחזקת טבל וברש"י מכות דף ד' ע"א גבי אוקי גברא אחזקתיה ע"ש אף דזה טומאה חדשה ומדרבנן:
י״ד
ואפילו היה התלם קטן כו'. עיין במש"כ רבינו בה' בית הבחירה פ"א הי"ד דמבואר שם דפגימת סכין צריך שיעור אך י"ל משום דזריזין הן, אך גבי שחיטה לא שייך זה דהא כשר בזר ועיין בהך דזבחים ד' פ"ח ע"א גבי סכין מטרפת ע"ש ברש"י דכ' פגימות דקות ושם בד"ה נפגמו כ' פגימה גדולה וזה ר"ל רבינו לענין תיקון שאסור לתקנו אם היה פגימה גדולה דבפגימה קטנה מותר לתקן כמבואר במכילתא פ' ויקהל אך באמת כך דהנה עיין בדף י"ז ע"ב גבי דצריך להראות סכין לחכם דרק משום כבוד וכאן דף ט' ע"א ד"ה כדי ביקור ברש"י וד' י' ע"ב ד"ה א"ה ע"ש דרק משום כבוד ועיין דף י"ח ע"א ובהך דעירובין דף ס"ג ד"ה לנפשיה מוכח דהוה בגדר הוראה ע"ש בתוס' ורא"ש ורש"י כאן ד"ה טבח חכם שכ' שאין בעיר מופלא ממנו אז דוקא מותר. אך הדין כך דהנה עיין בבהמ"א פ"ג דביצה על הך דדף כ"ח ע"ב גבי אין מראין סכין לחכם במועד כ' דזה הוה בגדר הוראה כמו בכור ולכך אסור ביו"ט ועיין חולין דף קכ"א ע"ב מוכח דבדיקת סכין הוה דין בשחיטה לא בירור דהרי גם בישראל בבהמה טמאה צריך בדיקת סכין דזה הוה הכשר שחיטה. אך באמת כך דכבר כתבתי לעיל בהל' אס"ב דיש כמה דברים דתלוי בהוראת החכם ואף בדבר דתליא באומד וכמו גבי הרגשת הסכין וכדומה דיוכל להיות שזה ירגיש יותר מ"מ זה תליא בהוראת החכם וזהו כונת רש"י בחולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב בה"ג וכ"כ בזה מהך דסנהדרין דף ח' והוריות דף ג' בשינוי הלשון דשם דבסנהדרין דף ח' אמר מכניף כולהו טבחי ובהוריות אמר רק עשרה וזה תליא אם ראיית טרפה הוה גדר הוראה או גדר בירור וכן הדין לדידן גבי בדיקת הריאה כיון דעל פי דין א"צ לחוש לזה עיין רש"י חולין דף י"ב ע"ב ודף נ' ע"ב אך זה הוה בגדר תקנה ועיין לקמן פי"א הי"ג ועיין ירושלמי ביצה פ"ג דהוה זה תקנה ראיית טרפה מדבריהם ע"ש והטעם דכיון דקיי"ל דמיד לאחר שחיטת הקנה הוה הריאה כמה דפסיקא וכמבואר בחולין ד' ל"ב ע"ב ומ"מ לא אישתרי וגם אנן קיי"ל דניקבה הריאה בין שחיטת קנה לושט אסורה א"כ חזינן דאין השחיטה פועלת בה בפרטות להכשיר רק אגב הבהמה לא שייך בה כל כך נשחטה הותרה ואף דממילא על ידה נטרפת גם הבהמה לא איכפת לן דמ"מ בה ממש אינה מועלת השחיטה. ובזה יש ליישב דברי רבינו לקמן דבכמה מקומות פסק בספק דטרפה ובכ"מ פסק דכשרה וזה תליא כך דבדבר שהטרפה מצד עצמה יש לנו לומר בזה נשחטה הותרה אבל בדבר דהטרפה הוא שעל ידי זה יהיה סיבה להטריף בזה לא שייך הך דנשחטה הותרה כיון דהדבר גופא אין בה טרפות לא שייך לומר בזה נשחטה הותרה. ובזה א"ש מש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"ח ה"ח גבי קבר הנמצא דאמרינן רק משעת מציאה ואילך והקשה הר"א ז"ל משרץ ובזה א"ש דע"י המת מוציאין גם המקום מחזקתו דהמקום נעשה טמא וממילא מוקמינן אחזקה משא"כ ע"י שרץ דהמקום לא איתרע ע"י שהוא שם ומה שהוא גורם לטומאה לא איכפת לן ובזה א"ש ג"כ להך דין דשמוטת הגף אם ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא משום דאין האיסור מצד עצמה, ולכך צריך בדיקה והבדיקה הוא בגדר תקנה לא בגדר בירור, וכן הדין גבי סכין כמש"כ וכיון דזה הוא המתיר לכך צריך דוקא הוראת חכם או טבח חכם גדול העיר כמש"כ רש"י ובזה א"ש ג"כ הך שיטה דנשים פסולות לשחוט מה שהקשו התוס' מהך דזבחים דף ל"א אך כך דהיכא דזה גופא הוה הפעולה י"ל דאין נאמנות נשים אך אם זה רק גרם דעל ידי זה יהיה היתר הוה זה רק כעין גילוי מלתא ועיין נדה דף מ"ח ע"ב גבי בדיקה וקדושין דף ע"ג ע"ב גבי חיה ועיין בהך דיומא דף פ"ד ע"ב גבי אם יכול להתיר ע"י נשים, וא"כ נמצא לפי"ז כך דגבי חולין דהשחיטה הוא המתיר אין נשים נאמנות אבל גבי קדשים דאין השחיטה בלבד מתיר עיין חולין דף פ' ע"ב דלר"ש הוה כמו שחיטה שאינה ראויה לכך גם נשים נאמנות וא"ש. והנה א"כ י"ל דגם גבי סכין כן וכמו גבי בכור דבמום שאינו מובהק בעי דוקא חכם מובהק וראייתו מתרת לא רק גילוי מלתא בעלמא ועיין בהך דזבחים דף ק"ד ע"א גבי טרפה דוקא שהתירו מומחה ור"ל דוקא מומחה ולא ג' הדיוטות וא"ש מ"ש התוס' שם אך זה רק במקום דבעי מומחה דהיינו מום שאינו מובהק לגמרי ועיין במש"כ רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י ולכך לדידן לא שייך זה הדין דכיון דאין לנו חכם מובהק וכן היכא דהתירו שלא כדין ס"ל לרש"י ביצה דף כ"ו דגם בדיעבד לא מהני התירו וכן ס"ל לרבינו פ"ג מהל' בכורות ה"ה דאם לא נמעך כו' ה"ז יקבר משמע אף אם לא מצאו ביצה שניה וכן ר"ל הך דבכורות דף ל"א וכ"כ בזה. אך כל זה במומין שצריך להתיר אבל במום מובהק הוה רק גדר גילוי ורק משום כבודו של חכם כמבואר בכורות דף ל"ו ע"ב ועיין יומא דף ע"ח ע"א דבר זה כו' להתגדר בו ע"ש, וכן הדין גבי הך דשם ד' ל"ו ע"א לא חילקו בין חבר לע"ה ודף ל"ח ע"ב גבי אעפ"י שאמרו אין אדם רואה ג"כ כה"ג הנה כן הדין גבי סכין דבסכין שיש בו פגימה אך אין בה שיעור אז צריך דוקא חכם לזה והויא הוראה לא בירור וזה ר"ל בהך דחולין דף י"ח שלא נמצאת סכינו יפה ר"ל דהיינו פגומה אך אין בה שיעור פגימה דאז הראיית חכם מעכב אך זה רק בחולין דהשחיטה היא מתרת וכמש"כ משא"כ בקדשים דאין השחיטה מתרת אז לא מעכב ראיית חכם להסכין וכן נ"ל דגבי עוף דשם ג"כ רק השחיטה בגדר סילוק האיסור לא בגדר תיקון שם ג"כ אינו מעכב ראיית חכם ועי' במה דפליגי בתו"כ בפ' מצורע אם שחיטת ציפורי מצורע דוקא בכהן או אף בזר וזה משום דכל עוף הוה השחיטה רק לסלק אבל בציפורי מצורע הוה השחיטה בגדר פעולה דשם לא שייך בגדר סילוק האיסור דהא אסורה בהנאה ולכך אסורה בזר ועיין תוס' יומא דף ל"ב ע"ב גבי מריקה דצריכה בכהן דוקא וזה י"ל ג"כ דגבי ציפורי מצורע כיון דצריך לדם צריך דוקא שחיטת ב' הסימנין וגם הורידין כמבואר בסוטה ד' ט"ז ע"ב ובזה א"ש דלא מוקי הך דחולין ד' כ"ט ע"א הך דהשוחט דר"ל אציפורי מצורע ועיין בירושלמי סוטה פ"ט גבי עגלה ערופה אי בעי שנים או רוב שנים ועי' ברש"י חולין ד' קל"ג דבעי דוקא כהן גבי עריפת עגלה ערופה ע"ש ובתוס' חולין ד' כ"ג ע"ב בד"ה פרה ע"ש ועי' כתובות ד' ל"ז ע"ב בתוס' ובכורות ד' י' ע"ב גבי פטר חמור, אבל אם אין בה פגימה כלל אז לא הוה רק משום כבודו של חכם ועי' בירושלמי נדה פ"ג נאמנת אשה לומר לא ילדתי ובהך דחגיגה ד' כ"ב ע"ב נאמן ע"ה לומר לא הוכשרו ר"ל שאז אינו בגדר טומאה כלל ולא גזרו וה"נ כן ורק משום כבודו אך כל זה במקום שיש חכם אבל לדידן דליכא כלל חכם אז אם יש איזה פגימה בהסכין פסולה דהא זה תליא בהוראת חכם ואם אין פגימה כלל אז לא שייך כלל בגדר ראיה כמו בהך דכריתות ד' י"ג ע"ב שרץ טמא ע"ש ומש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ג ובזה א"ש כונת רבינו כאן בהל' כ"ו אם נמצאת יפה ובדוקה דהיינו שאין בה שום פגימה כלל מנדין אותו לפי כו' ותהיה פגומה לא ר"ל שהוא חשוד לשחוט בסכין פגום רק ר"ל שהפגימה פחותה מחגירת צפורן רק שראיית החכם מעכב וכמש"כ וכל זה לדינא דגמ' אבל לדידן אין שייך כלל זה וא"ש. והנה לפי מש"כ דהבדיקה הוא גדר דין לא בירור ומשום דהוא מתיר ר"ל כך דהא רש"י ז"ל בחולין ד' י"ט ע"ב וד' כ' ע"ב כ' דאף דהא תחלת שחיטה הוה גדר טרפה מ"מ כך דרך שחיטה אך זה שייך רק היכא דידעינן ששחיטה טובה היא אבל כ"ז שלא בדק את הסכין אינו יודע בבירור שהיא שחיטה א"כ חל עליו דין טרפה דנקובת הושט ושוב לא נכשר לבסוף וע' תוס' חולין ד' ל' ע"א ד"ה השוחט וזהו כונת הגמ' ד' י"ז ע"ב כיון דכי נקיב טרפה בעי בדיקה ע"ש ברש"י ולמה כאן נקט הש"ס לשון נקוב על חשש פגימה ולעיל לא נקט זה ועי' תוס' ד' ב' ע"ב ד"ה שמא דיש גם חשש עיקור אך ר"ל כך דכיון דבתחלת שחיטה הוה נקובת הושט רק משום דדרך שחיטה הוא כך ולכך צריך לבדוק, ועי' תוס' יבמות ד' נ"ט ע"ב גבי העראה ג"כ כזה דכל דרך ביאה כן הוא, ועי' בהך דב"ב ד' קמ"ב ע"א רפויי מרפיי וה"נ כן ושוב אין עליו שם שחיטה ועי' בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב דאם חתך רגלו מן הארכובה ולמטה ונקבר אצלו הוה גלגלין ובטל ממנו רקב משא"כ בשעה שהוא מחובר אז הוה כדרך גוף אחד ועי' בירושלמי גיטין פ"ג ה"ב דלכך ר"י פוסל אף בתופס משום דכיון דלא נכתב לשם גט אף שאינו מעכב מ"מ אין שם גט עליו והוה כענין אחר וענין אחר בגט פסול, ועי' בהך דבכורות ד' ג' ע"א התם לא עריבה כו' אף דנפל הוה בכור הרי מבואר דלא שהחסרון פועל רק מה שמעורב בו דבר אחר זה פוטרו ועי' בהך דחולין ד' קל"ה ע"ב גבי שותפות עכו"ם ותוס' מגילה ד' ט' ע"א ד"ה בשלמא דהיכא דלא כתב שלא כהוגן גרע טפי ע"ש ועי' בהך דר"ה ד' כ"ז ע"א ובר"ן שם גבי תקיעה וכ"מ וא"כ שוב לא מהני מה שיבדוק אחר השחיטה גם י"ל דהתקנה הוא שלא ישחוט בלא בדיקת סכין ולא משום חשש וא"כ מה מועיל הבדיקה אח"כ דמ"מ לא קיים התקנה ועי' ב"מ ד' כ"ו ע"ב גבי אע"ג דאהדריה לאחר יאוש כו' ובהך דבכורות ד' ג' ע"ב ברש"י ד"ה הכא ע"ש, ונ"מ בין הני טעמי אם גם הני תלתא בדיקה צריך לבדוק כולהו קודם שחיטה דזהו רק בגדר תקנה, ועי' רש"י ד' י"ז ע"ב ד"ה הא דמוכח דלאחר שחיטה אם בדק קודם שחיטה אף דצריך לבדוק אח"כ א"צ רק בדיקה אחת ולא כל הג' בדיקות. אך מדברי רבינו בהל' כ"ד שכ' וצריך לבדוק כן משמע דגם לאחר שחיטה צריך הני ג' בדיקות וא"כ ע"כ ס"ל דזה הוה ג"כ תקנה ועי' ברש"י חולין ד' י' ע"ב דדבריו שם לכאורה קשים בד"ה למיפסל. אך באמת ר"ל דנ"מ אם צריך ג' בדיקות או רק בדיקה אחת דמשום חשש טרפה לא שייך כיון דקיי"ל כר"ז ומשום התקנה דלפני שחיטה צריך כל הג', ובאמת מאי דאמרינן בגמ' ד' י"ז ע"ב דלר"ז א"צ ג' בדיקות ר"ל דא"צ להחכם הג' בדיקות ושם משמע דהחכם היה בודק זה אך השוחט צריך לבדוק דבלא זה אין על הסכין שם בדוק, וכעין דקיי"ל גבי פרה אדומה דאף ספק טמא ודאי עי' בירושלמי פ"ב דשבועות ועי' בחגיגה ד' כ"ה דאין צמיד פתיל מציל ושם דף כ"ג ע"א ובירושלמי שם ספ"ד דהוסיף הכתוב טהרה מעולה ועי' בפי"א דפרה מ"א בר"ש ומ"ב וכ"מ בזה ובדברי רבינו בהל' פרה פ' י"ד. ובזה א"ש דברי רבינו בהל' כ"ג וגם נ"מ לענין חצי קנה פגום אם ג"כ צריך הסכין לבדוק ג' בדיקות. אך זה תליא אם על ידי המשהו נעשה גם החצי כמו נשחט או די בזה עיין לעיל בהל' י"א בין שהתחיל כו' וחולין ד' י"ט ע"ב דמוכח לפי שיטת רבינו לקמן דעכו"ם עושה פעולה לאיסור לא דהוה כמו מאליו עיין לקמן פ"ד הי"א וי"ג וא"כ ע"כ החצי אינו בגדר שחיטה כלל דאל"כ הרי מערב בו פסול, ועי' רש"י ד' י"ט ע"א ד"ה ורבנן וכ"כ בזה בהלכות מאכלות אסורות, ועי' בהך דסנהדרין ד' מ' ע"ב גבי מה דאמר ר"י לחכמים מי שבא ואמר אמש כו' ר"ל דלא פלוג דהני חקירות הוה דין לא בירור וה"נ כן:
ט״ו
היה התלם כו'. עיין מש"כ הכ"מ בשם המרדכי דדוקא אם ידע שיש בה פגימה, ועי' ברש"י דף ט' ע"א ד"ה ולא ידע מוכח מדבריו דהחשש לא עליו שלא ידע שעשה רק שלא ישאל אך רבינו לא פי' כן לקמן פ"ד ה"ב ונ"מ אם הוא מותר לאכול מהם ובהך דחגיגה ד' כ' ע"א ע"ש ועי' בכתובות ד' כ"ח ע"ב גבי עכו"ם ונתגייר ובהך מחלוקת דירושלמי פ"ג דחגיגה על הך דדף כ"ו ע"א גבי אם נאמן לומר הגר שלא נגע ביין ולמה שכ' רבינו בהל' מטמו"מ פ"י ה"ז ע"ש ומש"כ התוס' יבמות דף ק"א ע"א ד"ה הא קמ"ל ע"ש. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' חולין ד' ג' ע"ב ד"ה דליתא דמוכח דאם לא ידע לא מהני אף אם אחרים רואים אותו ועי' תוס' סוכה ד' מ"ב ע"ב ד"ה והיודע ע"ש אך כך דכיון דהם לא ידעי שהוא אינו יודע גם על זה שייך כל מלתא דלא רמיא ולא מהני מה שראו וכעין זה פי' רבינו בהך דשבועות ד' מ"ב ודף ל"ד ע"ב גבי כל מלתא דלא רמיא דר"ל דהעדים אינם זוכרים לא שהוא אינו זוכר עיין בדברי רבינו בפ"ו מהל' טוען ה"ד ע"ש ועי' ע"ז ד' נ"ח ע"ב ברש"י שם ד"ה ס"ד שכ' ואנן הוא דלא רמינן כו' ע"ש:
כ״ג
וכיצד בודקה כו'. עיין ירושלמי פסחים פ"ז ה"י דבשר מרגיש בפגימה קטנה ע"ש:
כ״ד
וצריך לבדוק כו'. עיין בהך דזבחים דף פ"ח ע"א גבי סכין מטרפת ע"ש ברש"י. והנה י"ל דאף רב חסדא דס"ל כאן ד' י' להיתר י"ל דזה רק משום דאזיל לשיטתיה לקמן ד' י"ז ע"ב דפגימה צריך שיעור דוקא ומיירי כאן דלא מצא בה רק שיעור פגימה וא"כ אם נימא דהעצם ג"כ פגם שוב לא הוה שיעור פגימה בהעור וכשרה ובזה א"ש לשון הגמ' עצם ודאי כו' עי' תוס' ובעה"מ ע"ש וא"כ לדידן דלא פסקינן כן לכ"ע אסור וגם גבי קדשים י"ל דהפגימה קטנה פוסלת מחמת דין כלי עיין מש"כ רבינו פ"א מהל' כלי המקדש הט"ו, ושם בהל' י"ד לא חשיב נפגמו משום דעדיין שם כלי עליו:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שחיטה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שחיטה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שחיטה פרק א׳

כ״ו
ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו וכו'. נשאל מהריק"ו שרש ל"ג על דבר השוחט אשר העיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אם העד מותר לאכול משחיטתו או אם נדמהו לההיא דנטמאו טהרותיך כו'. והשיב לע"ד נראה דל"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין כו' חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דאפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשו יפה מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית וכו' יע"ש. ואיני מבין האי חילוקא דלמה לא נימא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו שני עדים שיצתה טריפה מתחת ידו לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה"נ לגבי דידיה כשני עדים דמי ושוייה להאי לדידיה כאילו באו עדים לגבי עלמא ושפיר שוייה ח"ד שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד ישוב כדינו. ובהדיא משמע כן דהא נמי מיקרי שוייה אנפשיה ח"ד בגמ' בפ' נערה שנתפתתה גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ופליגי בטעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אמר אחולי אחיל ובעינן מאי בינייהו לאורועי סהדי כו'. ופירש"י דלמ"ד אודויי אודי ליה פסולין העדים. ופי' הר"ן דהיינו לגביה דידיה ואי אית ליה סהדותא אחריתי והביא הלוקח אלו העדים פסולים דהא אודו שחתמו שקר בפעם ראשונה. משמע דמשום שהודה שבפעם ראשונה חתמו שקר מהדר לשטר אחר שוינהו לנפשיה לרשעים ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת אינן נאמנין אע"פ שלא שוינהו ליה ח"ד כההיא דטהרות וכההיא דנתנסך יינך משמע דאין לחלק וצ"ע. (א"ה ועי' ביש"ש פ"ק דחולין סי' ט' פר"ח י"ד סס"א ועיין לעיל פ"ט מהלכות אישות דין ט"ו):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות שחיטה פרק א׳

א׳
אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם עוף כדם חיה. ותמה הכס"מ דבגמ' יליף רב יהודה בשם ריב"פ איפכא מזה הפסוק דאין שחיטה לעוף מה"ת דשפך משמע שפיכה בעלמא וקאי רק על עוף דסליק מיניה ולא אחיה. ותירוצו דחוק כמ"ש הלח"מ וכרו"פ וגם תירוצם דחוק דאכתי מנ"ל לרבינו היקש דעוף לחיה מה שלא נאמר בגמ'. אבל הדבר ברור שיצא זה לרבינו מהסוגיא דחולין (דף פ"ד) דאסיק מר בר ר"א אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קודש אף עוף כו' וה"נ מקשינן עוף לחיה לענין שחיטה. ואף לפמ"ש בס' פאר הלכה דהך היקש דפ' כסוי הדם צ"ל מיותר רק להא מילתא משום דהוי אפשר משאי אפשר מ"מ אפי' דרשינן היקש זה לרבינו אפ"ה איכא יתורא להיקש דפ' כסוי הדם דהא היקשא דכאן איכא למשמע אפי' הוה כתיב חיה ועוף ואייתר או לההוא היקש דפ' כה"ד. וכה"ג כתב בס' הנזכר דההיא סוגיא אזלא למאן דלא בעא או לחלק ואייתר להך היקשא. וא"כ א"ש דהיקשא דרבינו בלאו או איכא למשמע כמ"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות שחיטה פרק א׳

ב׳
[השמטה] לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה. בכ"מ לא הביא מקור דין זה והוא גמ' בפ"ק דפסחים דף ז' אמרינן התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומייתי התם ברייתא דעל השחיטה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה ע"ש והכי איתא בירושלמי פ' הרואה השוחט אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה שחיטה מאימתי מברך עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחוט יוסי בן סיראי אומר משישחוט כו' וקי"ל כר"י וכגמ' דילן בפ"ק דפסחים. נקה"כ ביו"ד סי' י"ט: [עד כאן]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שחיטה א׳, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שחיטהכל הרמב״ם