כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן. משנה בר"פ כיסוי הדם (דף פ"ג:).
ומ"ש ונוהג בחולין ולא במוקדשין. שם במשנה:
ומ"ש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, הכי אסיקנא בגמ' (דף פ"ד).
ומ"ש ואם עבר ושחטן, אקדשי בדק הבית קאי שאין דינם לשחטם אלא לפדותם. ונ"ל שהגירסא הנכונה שאם עבר ושחטן:
ג׳
שחט חיה ועוף ואח"כ הקדישן וכו'. בתוספתא השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש:
ד׳
כלאים הבא מבהמה וחיה וכו'. משנה בר״פ כיסוי הדם (דף פ״ג:) נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') תניא כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי ר״י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה וכתב רבינו דבין בזו ובין בזו חייב לכסות והטעם מבואר דתרווייהו בכלל מפני שהוא ספק הם. וכתב רבינו שאינו מברך ורבינו האריך בתשובה לחכמי לוניל בטעם הדבר וכתב בעל מ״ע בסוף הלכות מילה:
השוחט לחולה בשבת וכו'. שם (דף פ"ד:) אסיקנא דאע"ג דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה לחולה לא ניתנה לידחות לכיסוי ובמשנה (דף פ"ג:) שנינו גבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומשמע ודאי דחייב לכסות לאחר שבת ולאחר יו"ט. ובתוספתא השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם היה הדם קיים חייב לכסות:
ה׳
השוחט עופות ומיני חיה וכו'. משנה שם (דף פ"ז ע"ב) וכת"ק:
ו׳
דם שנתערב במים וכו' נתערב ביין וכו'. משנה שם (דף פ"ז):
ז׳
כסהו ונתגלה וכו'. משנה שם.
ומה שכתב כסתהו הרוח וכו'. שם במשנה כסהו הרוח חייב לכסות ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות:
ח׳
דם הניתז ושעל הסכין וכו'. משנה שם (דף פ"ז:) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות וכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:
והראב"ד כתב על דברי רבינו אלו דברי הרב וכו'. וכבר כתבו התוס' והרא"ש דלגי' רש"י ר"י לפרש דברי ת"ק בא בין במתניתין בין בברייתא ואפילו לאידך גירסא נהי דר"י דברייתא לאיפלוגי אתא ר"י דמתני' לא אתא אלא לפרושי ולא שבקינן ת"ק דמתני' משום ת"ק דברייתא וכן פסקו סמ"ג וסמ"ק והרשב"א:
ט׳
שחט ונבלע הדם בקרקע וכו'. שם (דף פ"ז) תניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא בשרישומו ניכר:
י׳
אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה וכו'. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה וכו'. משנה שם (דף פ"ה) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ובגמרא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי וכו' ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונים כיסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל:
ומ"ש וכן חש"ו ששחטו וכו', משנה שם (דף פ"ו):
י״ג
(יא-יג) במה מכסין וכו'. משנה שם (דף פ"ח) מכסין בזבל דק ובחול הדק בסיד ובחרסית ובלבנה ומגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי ובגמרא היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא וכו' ה"ד חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי ופירש"י ללישנא קמא אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד ללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע אפילו כתישה כל דהו וכתב הרא"ש על זה ולפירושו הלכה כל"ב לחומרא ורב אלפס לא הביא כי אם ל"ק משמע דמפרש איפכא ע"כ לשונו. ופירש"י חרסית שחיקת חרסין. ומ"ש רבינו שמכסין בשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וכן מ"ש שאין מכסין בקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות, הכל שם בברייתא.
ומ"ש חוץ משחיקת הזהב בלבד וכו'. שם.
ומ"ש מכסין בשיחור וכו'. שם (דף פ"ח:) תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסילין ופירש"י עפר שמנקרין מהריחיים.
ומ"ש ובאפר. שם בברייתא דמכסין באפר אפילו באפר שריפת בגדים.
ומ"ש אפילו אפר בשר שנשרף וכו', שם וכב"ה:
ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. שם בסוף הפרק (דף פ"ט) ומסיק רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:
י״ד
השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו'. בר"פ כיסוי הדם (דף פ"ג:) א"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר וכתבו התוספות עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש שם עפר והא דאמרינן בפרק שני שהיה מזמן כל הבקעה לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך עכ"ל. ומדברי רבינו שסיים וכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר נראה שסובר כדברי התוספות:
ט״ו
ומי ששחט הוא יכסה וכו'. שם (דף פ"ז) ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה.
ומה שכתב ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות, משנה שם ומייתי לה בברייתא מדכתיב בכיסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל:
ט״ז
וכשמכסה לא יכסה ברגליו וכו'. ברייתא שם:
ובכאן נשלם החלק השני והלכות שחיטה. ה' לעזרתי ראה והביטה. ברוך הנותן ליעף כח:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות שחיטה פרק י״ד
א׳
מ"ע וכו' דם שחיטת חיה וכו'. כלומר דדם נחירה פטור דהנוחר והמעקר פטור מלכסות: לפיכך וכו'. כלומר מאחר שהיא מצות עשה ולא רשות לכך מברך אבל אין ר"ל מאחר שהיא מצוה מן התורה דאפילו מדרבנן מברכין על מצות דרבנן:
ב׳
כסוי הדם נוהג במזומן וכו' לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה. נראה דזה כפי' התוס' שפירשו במשנה (פ"ג:) דמאי דאיצטריך לומר כאן במזומן ובשאינו מזומן הוא משום דכתיב אשר יצוד. וא"ת דשם אמרו בברייתא ת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מניין כגון אווזין ותרנגולין ת"ל ציד מכל מקום א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת וא"כ קשה למה לא כתב רבינו דנאמר אשר יצוד לענין זה כדאמרו בברייתא, וי"ל דבברייתא אמרו דהיה לו לומר ציד חיה ועוף יצוד למה לי ורבינו רצה לתת טעם דאפילו ציד למה לי לימא חיה ועוף לבד ומדקאמר ציד משמע שאינו מזומן לכך קאמר דודאי חד מינייהו איצטריך דכן דרך הכתוב לבאר בהווה: בין קדשי מזבח וכו'. שם בגמרא (דף פ"ד) והשתא דאתית להכי אפילו תימא קדשי מזבח מי שאינו מחוסר וכו': ואם עבר ושחטן וכו'. כתב עבר משום דקדשי בדק הבית אסור לשוחטן אא"כ נפדו וקדשי מזבח לא שייך בעוף אלא מליקה אבל לא שחיטה לכך קאמר דאם עבר ועשה פטור מלכסות:
ו׳
דם שנתערב במים וכו'. פסק כחכמים דדם מבטל דם ושם אמרו בגמרא גבי דם שנתערב במים וכו' גבי שחיטת קדשים שאמרו שם ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ושם אמר רב (פפא) ולענין כסוי אינו כן דאפילו נפל הדם במים לא אמרינן קמא קמא בטיל ורבינו לא ביאר זה אבל יובן מדסתם וכתב נתערב ביין וכו' ומדכתב נתערב משמע כל גוונא דעירוב בין שנפל דם לתוך מים בין מים לתוך דם:
ח׳
דם הניתז וכו'. שם (ע"ב) במשנה דם הניתז ושעל הסכין וכו' (עיין בכסף משנה) ובגמרא (דף פ"ח) ת"ר וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסותו ארשב"ג במה דברים אמורים שלא כיסה דם הנפש אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קא מפלגי רבנן סברי דמו כל דמו ר' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד ע"כ. ומדתנן טעם לשלשתן משמע שהם ג' מחלוקות ואימתי דמתניתין לאו לפרושי הוא ולכך כתב הר"א ז"ל בהשגות אבל אין אחרים מודים לו משום דבגמרא מפרש לקראי וכו'. ורבינו ז"ל סובר כר"ת שכתבו התוספות דהלכה כר' יהודה מתני' דאע"ג דבברייתא בא לחלוק במתניתין בא לפרש דקי"ל בפרק זה בורר דאימתי דר' יהודה לפרש הוא אי נמי אפשר דגריס כיש ספרים שכתבו התוס' דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל אגפיים וכו' תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות וכו' ולפי אותה גירסא אפשר דבברייתא בא לפרש רבי יהודה והאי דקאמר רבנן סברי קאי ארבנן דרשב"ג כדכתבו התוס' שם:
י׳
חש"ו וכו'. שם (דף פ') השוחט ונמצאת טרפה וכו' ושם הלכה כחכמים דפטרי ובחרש שוטה וקטן כרבי מאיר כדשלח רבי אליעזר לגולה כדמוכח שם. והוא הדין הנוחר ומעקר שפטור לכסות וכבר רמזו רבינו במה שכתב למעלה דם שחיטה ועוד דכ"ש הוא משוחט ונמצאת טרפה כדמוכח בגמ' דהתם השחיטה היא ראויה והפיסול בא מחמת דבר אחר ובנוחר ומעקר הפיסול מחמת השחיטה:
י״א
במה מכסין וכו'. כל אלו הוזכרו שם (דף פ"ח) במשנה וברייתא זולת גפסית שנראה שהיה בגרסא של רבינו. ומה שלא הזכיר רבינו מגדל צמחים עיין בהר"ן ז"ל דשם ביאר דבריו דלית ליה המגדל צמחים כלל ונראה לפי זה שמה שאמר שכל אלו מין עפר הן אינו ר"ל כדפירש רש"י ז"ל דמגדלי צמחים בעפר אלא פירוש שהוא דק כעפר. ומ"ש שאין היוצר צריך לכותשו שם פסק כלישנא קמא והוא לחומרא דהוא מפרש מה שאמרו בגמרא איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי שר"ל דללישנא קמא אין מכסין בו דצריך לכותשו קרינן ביה כיון דצריך לכותשו ביד וכן פירשו ההלכות כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל פירש בהפך: ומגופה שכתשה וכו'. הוא הדין דבעינן ללבינה כתישה וכן מבואר שם בברייתא ואף על פי שכתב כתישה במגופה הזכיר במגופה והוא הדין בכולהו אינך דבעי כתישה:
י״ב
ואומר עד אשר דק לעפר וכו'. בגמרא לא הביאו אלא פסוק דועפרות זהב לו. וא"ת אמאי לא הביאו פסוק של תורה שהוא זה עד אשר דק לעפר שהביא רבינו. וי"ל דמצינן לפרושי דק עד שנעשה כעפר אבל לא מפני זה נקרא עפר אבל פסוק דועפרות זהב לו משמע מיניה שפיר דזהב איקרי עפר ורבינו שהביאו הוא אחר שהביא פסוק דועפרות זהב עם אותו גילוי רצה להביא פסוק של תורה אבל בשל תורה לחוד לא סגי:
י״ג
ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת וכו'. ר"ל עפר קרקעה כדפירשו שם בגמ' דלא נאסר מפני שכתוב תקבוץ וכו' ושרפת יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה:
י״ד
השוחט צריך ליתן וכו'. מימרא דרבי זירא שם בריש פרק כסוי הדם (חולין דף פ"ג:) ונראה משם דהיכא דלא אפשר למטה נעביד למעלה דהביאו שם ברייתא רבי נתן ברבי יוסף אומר שחט חיה ואחר כך שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות. ויש תימה למה הוזכר בדברי רבינו. ועוד יש תימה על בעל הטורים בסימן כ"ח ביורה דעה שכתב דין זה בשם בעל העיטור והיא ברייתא מפורשת בגמרא והרב בית יוסף הרגיש זה שם וכתב שרבינו לא עיין לבקש דין זה בגמרא ואי אפשר שנאמר על הרב בעל הטורים כך. ועוד יש תימה על ההגהות מיימון שכתבו שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט ונתנבלה בידו חייב לכסות ע"כ. והוא הפך הברייתא שהזכרתי דשם אמר שחט חיה ואחר כך בהמה אינו חייב לכסות והרב בית יוסף עמד גם על זה ותירץ תירוץ דחוק מאד. ועוד יש תימה על מה שכתוב בכלבו בשם ר"מ דדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות ואינו צריך לגרדו אלא מכסהו במקומו דזה נראה הפך מה שאמרו שם בגמרא דשם אמרו דגריד ליה ומכסי ליה, גם על זה עמד שם הרב בית יוסף והניחו בצריך עיון. ואני אתרץ הכל לע"ד דכל אלה החכמים ורבינו והרב בעל הטורים ור"מ בר נתן ובעל העיטור כלם הוקשה להם הקושיא העצומה שהקשו בתוספות על ההיא ברייתא דרבי נתן בר יוסף דליגרדיה וליכסייה וכן בהמה ואחר כך חיה לגרדיה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין והם הניחו הדבר בתימה והם תירצו דודאי רבי נתן בר יוסף פליג אמתניתין דלא ס"ל גרידה וכי פריך גמרא מעיקרא מי לא תני רבי נתן בר יוסף וכו' הכי פריך לא מיבעיא דמקשינן לך ממאן דס"ל גרידה דהוא סתמא דמתניתין דדם הניתז דהכין הלכתא דודאי קשה לך טובא הגרידה אלא אפילו מדרבי נתן ברבי יוסף דלא בעי גרידה קשה לך דהיכא דלא אפשר למעלה ניעביד למטה וכשתירץ לו דברי רבי נתן ברבי יוסף חזר והקשה לו מסתם משנה דהכי הילכתא ולגרדיה ולכסייה מי לא תנן וכו' כלומר דהלכה כסתם משנה ולכך הרב בעל הטורים ורבינו סבירא להו דלית הלכתא כרבי נתן ברבי יוסף אלא כמתניתין ורבינו לא הביא דברי רבי נתן ברבי יוסף אלא כתב שצריך עפר למטה ועפר למעלה על כל פנים וממילא משמע דבדם הניתז ושעל הסכין בעי גרידה דלא כרבי נתן ברבי יוסף דעל כל פנים שני עפרים בעינן והוא הדין לדין שחט בהמה ואחר כך חיה וכו' דהוא דברי רבי נתן דדינא הכי הוא דנגרדיה ונכסייה וכן הרב בעל הטורים לא ס"ל כרבי נתן ברבי יוסף ולכך סתם וכתב למעלה שחט ולא היה עפר צריך לגרוד הדם ויתנו בעפר תיחוח וכו' דמשמע דאפילו כגוונא דרבי נתן דהוא שחט חיה ואחר כך בהמה או בהמה ואחר כך חיה צריך לגרוד ולכך כתב אותו הדין בשם בעל העיטור דליה לא ס"ל וכן הגהות מיימון שכתבו היכא דשחט תרנגולת כשרה וכו' לא סבירא להו כרבי נתן ברבי יוסף ובעל העיטור פסק כרבי נתן ברבי יוסף וכן ר"מ ברבי נתן שכתב דדם הניתז ושעל הסכין לא בעי גרידה וטעמייהו דסבירא להו דכשאמרו במסקנא יצא זה שמחוסר שפיכה וגרידה וכסוי אידחי הא דאמרינן לעיל דדם שעל גבי הסכין גריד ומכסי ליה אלא פירושא דמתניתין הוא שמכסה במקומו ואף על פי שיש לחלק בין מוקדשים לדם הניתז כדחילקו התוספות מכל מקום כיון דחזינן לרבי נתן ברבי יוסף דאמר בפירוש דלא בעי גרידה אנו מפרשים מתניתין כוותיה ולא נפרש שמחלוקת יש ונימא דמתניתין לא בעי גרידה והכי קיימא לן ולכך לדעתם דם הניתז מכסהו במקומו: אבל לא ישחוט בכלי וכו'. פירוש אפילו בענין דליכא למיחש למינות כגון על גבי הכלי אי נמי אפילו דאיכא למיחש למינות קאמר הכא דזולת האי טעמא דהוא דרבנן מדאורייתא אסור:
ט״ז
(טו-טז) ומי ששחט הוא יכסה וכו'. משנה וברייתא שם (דף פ"ז). וכן מה שכתב לא יכסה ברגליו וכו', מבואר שם בברייתא. וזה מה שראיתי לבאר לע"ד באלו ההלכות: סליקו להו הלכות שחיטה בס"ד. אוחילה לאל ואתן שירות ותושבחות. הוא ברחמיו יודיעני אורח חיים שובע שמחות:
נחלת הכלל · ToratEmet
מגיד משנה · הלכות שחיטה פרק י״ד
א׳
מ"ע וכו'. פשוט בכמה מקומות: לפיכך חייב לברך וכו'. פשוט בכמה מקומות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וזו מכללם לאפוקי מבעל הלכות גדולות שכתב שיכסה ואח"כ יברך דאע"ג דקיימא לן כל המצות כולם מברך עובר לעשייתם הני מילי בתחלת מצוה אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אין ראוי להפסיק וכרבינו עלמא דבר:
ב׳
כיסוי הדם נוהג וכו'. פשוט במשנה (דף פ"ג:) כדברי רבינו ובברייתא מפורש מה שכתב רבינו ולא נאמר אשר יצוד וכו': ונוהג בחולין וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו:
ג׳
שחט חיה או עוף וכו'. פשוט בתוספתא כלשון רבינו:
ד׳
כלאים הבא וכו'. פשוט במשנה ונוהג בכוי ובתוספתא כסוי הדם נוהג בכלאים ובכוי. ומה שכתב רבינו שאינו מברך, פשוט בכמה מקומות דכל שהוא ספק אין מברכין עליו: השוחט לחולה וכו'. פשוט בתוספתא כלשון רבינו ובגמ' בפרקין וכן כתוב בהלכות: וכן השוחט כלאים וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו:
ה׳
השוחט עופות ומיני חיה וכו'. פלוגתא דר' יהודה ורבנן דר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ורבנן פליגי עליה דכסוי אחד לכולן ופסק כרבנן. ומה שכתב רבינו מברך ברכה אחת לכולן. פשוט בגמ' ומודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת דהכי קאמר דאע"פ שנחלקו ר"י ורבנן לענין הכסוי מודה ר"י שאם נזדמנו לפניו חיה ומיני עופות דמברך אחת לכולן דלא פליג אלא לענין כסוי כן נראין דברי רבינו במ"ש השוחט מיני עופות וחיה כו'. ובגמ' אינו מתפרש כן אלא כמו שפירשה רש"י ז"ל שאע"פ שהוא מצריך לכסות דם חיה ואח"כ ישחוט עוף ויכסנו שאין הכסוי מפסיק להצריכו ברכה אחרת אלא בברכה אחת די אותה שבירך בתחלה. וזהו פירוש הסוגיא דהא מקשינן בתר הכי דמאי שנא דר' ברונא וכו'. ואע"פ שנפסקה הלכה כרבנן שכיסוי אחד לכולן אנו צריכין לדר"י למילף מינה היכא דהיו לפניו עופות או חיות מזומנות לשחיטה ושחט קצתם ושכח וכיסה כשחזר לשחוט אינו צריך לברך שנית על השחיטה שהכיסוי אינו מספיק. ושמא דעת רבינו דת"ק ור"י ל"פ אלא לענין כיסוי אבל לענין ברכה ל"פ ולאו ממימרא דר"י נפקא ליה או שמא משום דלמדה מק"ו אם כשכיסה אינו מצריך ר"י לברך שנית כש"כ כשהם מזומנים לפניו בתחלה שאינו צריך לברך. זהו הנראה לי ליישב דברי רבינו ומ"מ דבריו צ"ע דעיקר דברי ר"י היה צריך להודיענו ושמא משום דדברי ר"י לא נפקא לן מינייהו מלתא לענין דין הנזכר במשנה שהרי הלכה כת"ק דכיסוי אחד לכולן ולפיכך לא נפקא לן מינה לענין דין זה ומאי דנפקא לן מדברי ר"י הוא לענין אם היו מזומנים לפניו כדברי רבינו. אבל עדיין אנו צריכין לידע וללמוד מדברי ר"י לענין דינא היכא ששחט וכיסה מהו דינו משום דבגמ' פרכינן עליה דר"י מ"ש מדר' חננאל ור' ברונא תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב ונברך ברכת המזון הדור ואמרו הב ונשתה א"ל רב ייבא כיון דאמריתו הב ונברך איתסר לכו למשתי פירוש עד שיברכו לפי שאין שתיה זו מצטרפת לאכילה ושתיה ראשונה כיון דאמריתו הב ונברך הכא נמי כיון שכיסה הפסיק מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה ברכה ודחינן הכי השתא התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הילכך כי קאמרי הב ונברך הפסיקו מן השתיה אבל כיסוי לא הוי הפסק דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ומשום הכי אמרינן דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת. נמצא עתה לפי זה דהיכא דכיסה אינה הפסק לענין לחזור לברך שנית ברכה דשחיטה. ומדברי רש"י נראה דדוקא לענין ברכה דלענין שחיטה הוא דאינו צריך לברך אחר הכיסוי שאין הכיסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה משום דהוי כטול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק דשחיטה אריכתא היא אבל ברכת כסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני משום דשחיטה אינו צורך הכיסוי הראשון ומפסקת בין כסוי ראשון לכיסוי שני ולפיכך צריך לברך על כיסוי השני. אבל ר"ת אומר דכיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אף השחיטה אינה מפסקת כלל ולפיכך אין צריך לברך על כיסוי השני:
ו׳
דם שנתערב וכו'. פשוט (דף פ"ז:) במשנה כלשון רבינו:
ז׳
כסהו ונתגלה וכו'. תנן במתני' (דף פ"ז) כסהו ונתגלה פטור מלכסותו כסהו הרוח חייב לכסותו ואוקימנא בגמ' כגון שחזר ונתגלה אבל אם לא נתגלה וכסהו הרוח פטור מן הכיסוי:
ח׳
דם הניתז וכו'. תנן במתני' דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם אחר פטור מלכסות ודעת רבינו דרבי יהודה מפרש דברי תנא קמא וכן כתב בפירוש המשנה ופסק הלכה כמותו וזהו שכתב כאן ואף על פי שיש מי שפירש דרבי יהודה בא לחלוק דברי רבינו עיקר דהא קיימא לן בעירובין בשלהי פרק חלון כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואפילו רבי יוחנן דפליג התם במה לחלוק באימתי מודה דאינו אלא לפרש ועוד יש דקדוקים הרבה בגמרא וגירסאות מחולפות ואין כאן מקום להאריך:
ט׳
שחט ונבלע הדם וכו'. בברייתא תנא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות ואוקמוה בשרישומו ניכר:
י׳
אין אדם חייב וכו'. תנן במתני' (דף פ"ה) השוחט ונמצאת טריפה והשוחט לעכו"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלים ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין מוכח בגמרא דחכמים דתנן במתניתין רבי שמעון הוא דס"ל דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולפי שראה רבינו הקדוש מסדר המשנה דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה שנאה בלשון חכמים לומר שכן הלכה דהיכא דילפינן מקרא דכתיב אשר יאכל בעוף טמא דלא בעי כיסוי הוא הדין לכל השנויים דלאו בר אכילה נינהו ובענין אותו ואת בנו דס"ל כר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה שנאו בלשון רבים כי היכי דתיקום הלכתא כותיה משום דחזינן דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ושחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דהא מחוסר זמן הוא ואפילו הכי מחייבינן ליה הוא הדין בחולין דמחייבינן ליה נמי לעוף שאינם ראויים לאכילה משום אוא"ב: וכן חרש וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו: במה מכסין וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו וכולהו ילפינן להו בגמרא:
י״א
אבל אם כפה וכו'. פשוט בברייתא כלשון רבינו ז"ל:
י״ב
לפיכך אין מכסין וכו'. פשוט באותה ברייתא כלשון רבינו: חוץ משחיקת הזהב. פשוט בברייתא דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב וא"ר זירא משום דכתיב (איוב כ"ח) ועפרות זהב לו:
י״ג
מכסין בשיחור וכו'. פשוט בברייתא תאנא הוסיפו עליהם השיחור וכו': ובאפר. פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בברייתא דבית שמאי אומרים אין מכסין אלא בעפר ובית הלל אומרים מצינו אפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר וכו'. נמצא כתוב משמם של גאונים שמכסין בשלג שנאמר (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוי ארץ . וג"כ מכסין בשחיקת הברזל משום דכתיב (שם כ"ח) ברזל מעפר יוקח:
י״ד
השוחט צריך שיתן וכו'. פשוט בפרק השוחט (דף פ"ג:) א"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך ליתן עפר תיחוח למטה ועפר תיחוח למעלה ומיהו מוכח בגמ' שאם אי אפשר ליתן עפר מלמטה כגון ששחט על גבי דם בהמה נותן מלמעלה ומוכח נמי בגמרא בכל שיש עפר תיחוח למטה בהזמנה שיזמינו בפה סגיא:
ט״ו
ומי ששחט וכו'. פשוט במשנה וברייתא תניא ושפך וכסה מי ששפך הוא שיכסה שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל:
ט״ז
וכשמכסה לא יכסה וכו'. פשוט בברייתא תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו כי כבוד המצות כבוד הש"י שהם שלוחיו של מקום וכבוד הנשלח הוא כבוד השולח: בהלא"ו:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות שחיטה פרק י״ד
א׳
מצות עשה כו'. עיין בתו"כ פ' אחרי דמרבה גם נשים במצות כיסוי. והנה עיין כאן דף פ"ח ע"ב דכיסוי לא הוה אלא הכשר מצוה ועיין תוס' יבמות ד' ק"ד ע"א דלגבי כיסוי בעפר לא שייך גדר מאיס והטעם דלפי מה דמשמע מדברי הגמ' ד' פ"ח ע"א גבי אזהרה לבני ישראל משמע כך דהוה ב' דינים על מי ששחט עליו מצוה לכסות ועל אחרים עליהם החיוב שלא יהיה גלוי ועיין תוס' שבת דף כ"ה ע"ב דמביאין ראיה לענין ברכה מכיסוי דכיסהו הרוח פטור מלכסות אך שם הטעם משום דליכא דם מה לכסות ועיין בהך דכריתות דף ד' ע"ב דמצריך קרא יתירא לדם כיסוי דחייב כרת ע"ח ברש"י דהוה אמינא דבטל ממנו תורת דם אך י"ל דזה רק היכא דעשה מה שהתורה צותה לו ועיין כאן דף פ"ג ע"ב מה דאמר שם דלגרור הדם מעל המזבח שאני התם משום דשם דם נשאר עליו אף לאח"כ עיין תוס' זבחים דף מ"ג ע"א דדם לא הוה לחמו של מזבח ולא פקע ממנו כו' ועי' תוס' מנחות ד' ו' ע"ב ד"ה שהרי דדם ניכר אף לאח"כ ונ"מ לר"מ דס"ל דגם שחיטה שאינה ראויה חייב בכיסוי אם גבי דם של צפור מצורע צריך לכסות אח"כ כיון דצריך שיהיה הדם ניכר במים כמבואר בסוטה דף ט"ז ע"ב, אך י"ל דגם זה יש עליו שם קדשים, אך כך דלמי ששחט דעליו מצוה לכסות י"ל בו דאף אם כסהו הרוח יש עליו חיוב לגלותו ולחזור ולכסותו אבל באחר דרק החיוב שלא להיות גלוי כיון דכעת אינו גלוי לא איכפת לן והך דדף פ"ג ע"ב גבי שחט חיה ואח"כ בהמה ע"ש בתוס' מה דמקשים דאמאי לא יגררו ועיין בהך דסוטה ד' מ"ה ע"א גבי מין במינו הוה טמון ע"ש וצ"ל דס"ל לחלק בין היכא דדחיא בידים דאז נדחה המצוה ובין היכא דממילא דאז י"ל דגבי מי ששחט צריך לגלות ולכסות ועיין בהך דכאן דף קל"ט ע"א גבי שחטה ואח"כ הקדישה כו' חייב וכאן בדברי רבינו בהל' ג' גבי הקדיש הדם דמשמע דהחיוב הוא רק משום שכבר נתחייב ולא מצי לאפקועי המצוה ממנו אבל בלא זה פטור אף דשם לא שייך הך טעמא דחולין דף פ"ד משום העמדה והערכה ועיין בירושלמי ספ"ה דיומא אם המקדיש דם לבדה"ב אם יש עליו דין מעילה מה"ת ע"ש. ובאמת משמע מלשון התוספתא דמשום קדושת הדם בלבד ג"כ צריך שיפקע מצות כיסוי, רק דגבי דם דקדשי מזבח ומשום דקיי"ל דלא נהנין ולא מועלין, וגבי שחוטי חוץ עיין בתוס' כאן דף פ"ד ד"ה מה וזה דוחק לומר דלר"מ יהיה באמת קדשי בה"ב טעונין כיסוי אך התוס' ר"ל כך משום דשחוטי חוץ אח"כ פקע ממנו שם הקדש רק הוה איסור כמו קדשים שמתו עיין תוס' קדושין דף נ"ז ע"ב ע"ש. גם י"ל דגבי שאר איסורי הנאה אין על הדם איסור כלל כמו פרשו עיין ע"ז דף ל"ד ע"ב וי"ל דזה תליא בהך דירושלמי ספ"ה דיומא הנ"ל אין לך בו אלא כרת בלבד ועיין בסנהדרין דף נ"ט ע"א, ועיין במעילה דף י"ב ע"ב מה דמחלקים שם בין דם לפרש אך נ"ל דזה רק במי שעליו לכסות הוא א"א לבטל ממנו המצות אבל אחר דהחיוב הוא רק שלא יהיה גלוי בו אף אם הקדיש הדם אח"כ י"ל דפטור והנה י"ל דהא דמרבה נשים לכיסוי י"ל ג"כ רק להדין דצריך שלא יהיה גלוי אבל להמצוה יתמעטו מאיש ובזה א"ש מ"ש התוס' קדושין ד' ל"ד ע"א ואמאי לא הקשו מהך דביצה דף ח' ע"ב גבי כיסוי ע"ש אך כיון דאין עליהם המצוה רק אזהרה י"ל דלא דחי:
ג׳
שחט כו'. כן הוא בחולין דף קל"ט. ובזה יש ליישב הך דחולין דף פ"ה דדחק שם לרבנן מ"ש כיסוי מאותו ואת בנו ואמאי לא אמר כמו דאמרינן בבכורות דף ל"ד ע"א גבי תרומה דתלויה מותר לטמא משום דעכ"פ אינה ראויה לאכילה נהי דהוא מטעם ספק ואמאי לא נימא גם גבי כיסוי הדם כן דהא מ"מ אינה ראויה לאכילה אך באמת יש בזה כמה סתירות בש"ס אם ספק משוה לו כודאי אינו או לא עיין בכורות דף כ"ג בתוס' שם ובגיטין דף מ"ב ע"ב וכבר הארכתי בזה במקום אחר אך כאן כך דאף דיכול להיות שיוכל להתברר להיתירא כמו דאמרינן בגיטין שם אך מ"מ עכשיו עדיין לא נתברר וכיון דכאן אם היה מתחלה עליו צד חיוב לא פקע ממנו אף דאח"כ הקדיש ה"נ צריך כאן לכסות אך למה שכתבתי דזה רק היכא דהחיוב עליו בגדר מצוה אבל על אחר לא ה"נ הם לא שייך בהם המצוה דהא פטורים מן המצות רק אחרים ובאחרים אין נ"מ ולכך רבינו ז"ל כאן בהל' י' לא כתב טעם דלעיל פי"ב ה"ד ע"ש:
ד׳
[השמטה במש"כ שם דאדמה הוי בשעה שהוא מחובר ע"ש. וזהו כונת הירוש' שבת פ"ב ה"ד ואתיא כו' כיון שהאשה מקשקשת עיסתה כו' וע' במה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בהל' בכורים פ"ח ה"ב. אם המצוה היא כך מתחילת לישה להפריש חלה ע"ש. ור"ל דעדין לא תלש העפר מן האדמה וקרא עליו שם אדם ור"ל שעדין לא נגמר ושייך שפיר עליו שם אדם דעדין הוא מחובר: ע"כ השמטה]
י״ד
השוחט צריך ליתן כו'. עיין כאן דף קל"ט ע"ב דמבואר שם דעפר מחובר אין עליו שם עפר רק אדמה ולכך צריך שיהיה עפר תיחוח ובזה א"ש מ"ש התוס' כאן דף פ"ט ע"א ד"ה יצא זה למה זה נקרא מחוסר יותר מגבי גט ע"ש אך הטעם דהוה כמו פנים חדשות כיון דמתחלה אין שם עפר עליו ואח"כ נעשה שם עפר עליו ועיין בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב דלכך גבי בית הפרס אם עקרו ממקומו ס"ל לרשב"ג דטהור משום דאתיא כר"ש דס"ל בתוספתא דאהלות וכלים דהיכא דנשתנה העפר נטהר ועיין מ"ש רבינו בפ"י מה' טומאת מת ה"ז ובפ' ט"ו ה"ה גבי לבנים ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שחיטה פרק י״ד
ח׳
דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות: מפורש בתוספות בשם רבינו תם כרבינו, וסעד לזה מהא דבסוכה ובע"ז בעי אם יש דחוי אצל מצות, כמו אשירה שביטלה ובנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ופשיט מהך דאמר רב פפא גבי כסוי הדם דאין דיחוי אצל מצות ואמר דר"פ גופיה איבעיא ליה מיפשט פשיטא ליה לר"פ או מספקא ליה יעו"ש, ומדמדמה להדדי מוכח דבני בקתא חדא נינהו, ואם נאמר דצריך לכסות כל הדם איך דומה זה לזה דילמא אף אם נאמר דכאן יש דחוי משום דהדם מחוייב לכסות וכל הדם חייב בכסוי לכן שייך בהו דחוי, אבל אשירה והדס דנקטם ראשו דאטו הן עומדין דוקא למצוה ואטו מי לא יכול לצאת באחר, ולא חלה עליהן שם דחוי, וכמו דחזינא דעלתה בו תמרה קודם אגד כל כמה דלא הוי הזמנה למצוה פרש"י דלא חלה עליה שם מצוה למקריא דחוי כל כמה דלא מטא זמן מצוה עיין היטב רש"י ד"ה ה"ג לעולם בתר דאגדיה וקסבר אגד הזמנה כו', וחזינן לרבוותא בתוס' יומא דף ס"ד ד"ה התם לא איתחזאי כלל כו' לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה, וכוונתם דכיון דהוי מחוסר זמן קודם ההקדש בשעה שהוא חולין לא הוה דיחוי, כן יש לחלק דכל הדם חייב בכסוי ועומד לכסוי לכן שייך בה דחוי, משא"כ בלולב וכיו"ב דלא קאי למצוה דאטו מחוייב ליטול הלולב הזה דוקא למצוה הלא יכול לקיים בלולב אחר. ואע"ג דהגמרא מייתי איפכא דבכסוי אמרו אין דחוי ובשאר מצות מבעי ליה אם יש דיחוי ומכל שכן מייתי, מכל מקום משמע דבסוג אחד הן דאם בכסוי הדם יש דחוי גם בשאר מצות יש דיחוי, ואטו הן דומין להדדי הא יש לחלק טובא, וכפי הנראה ברור דאינו מחוייב לכסות רק מקצת הדם, וכל חדא משהו מן הדם סגי בהו לקיומי המצוה והוי כמו לולב דיכול לקיים בכל לולב המצוה, ולהכי אם אין דחוי אצל מצות אין דחוי גם אצל כסוי ובפרט דלר' יוחנן אזיל ואיהו סבר דאימתי לפרש ודוק: והנה בגמרא מפרש דרבנן סברי ושפך את דמו כל דמו ור"י סבר מקצת דמו, ונתפלאו רבנן בתוספות דגבי בכור שישראל ועו"ג שותפין בו אמרי רבנן בכור מקצת בכור ור"י סבר כולו בכור יעו"ש, ולדעתי הוא כוונה חדא, דרבנן סברי ושפך את דמו אף אם אין רק מקצת דם לדון לפנינו לענין כסוי ג"כ צריך לכסותו, וא"כ אף אם מכוסה כל הדם מחוייב לכסות הניתז למקום אחר חוץ לגומא או לגרור מעל הסכין ולכסות, דוגמא בבכור דאמרינן אף אם אין לדון רק על מקצתו ג"כ ניתן לכהן כן הכא עד שיכסה כל הדם שגם על מקצת דם חל החיוב, א"כ חל חיוב כסוי על כל מקצת ומקצת עד שיכסה את כולן. ור' יהודה סבר דוקא ושפך כל דמו, פירוש כשכל הדם לפנינו לכסות אז מחוייב לכסות, ולא מקצת דמו, שאם כבר כיסה דם שבתוך הגומא ושוב פטור מלכסותן אף אם גילה הרוח, ואין לך לדון רק על מקצת הדם הנשאר, המקצת אינו בחיובא דוגמא דאמרינן בכור כולו בכור, ואם כסה הרוח מקצתו חשוב כאילו כל הדם לפנינו שאם יחזור הרוח ויתגלה הרי חייב לכסותן ודוק, ועיין ירושלמי יבמות ריש פרק הערל דרבנן דורשין ערל מת"ל זכר עד שיהא כולו זכר ר"י דריש זכר כו' עי"ש והבן:
ט״ז
וערך אותנו נר ליישר המעקשים: רמז רבינו, לפי שבשחיטה מצאנו שאמרו ז"ל במ"ר בראשית פ' מ"ד אמרת ה' צרופה וכו' וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר כו' וע"ז פירש רבינו במורה ח"ג פרק כ"ו יעו"ש, לזה סיים רבינו פה, שיש תועלת גדול במצות אין סוף, רק שהם אינם לתועלתו יתברך וכמו"ש בירושלמי נדרים פ"ט, והיינו כבוד המקום משמע ליה דלנפשיה הוא מהני כהדא אם צדקת מה תתן לו וכו', ובפרט בענין כסוי הדם שכתב רבינו שם במורה פרק מ"ו שזה לישר המעקשים וליחד לבבנו לאהבו יתברך ולהיות נר לנו ואור לנפשותינו נצח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שחיטה י״ד, מתוך הלכות שחיטה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
