רמב״ם - הלכות שחיטה · פרק י״ג

הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר. בפ' כל הבשר (חולין דף קט״ו) אהא דאמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומ"ש ולוקה על שחיטת האם וכו'. פשוט הוא. ומ״ש ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל״ת שניתקה לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ״א) הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ״א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבים עליה. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ו) א״ר יוחנן על לאו שניתק לעשה ביטלו חייב לא ביטלו פטור ר״ל אמר קיימו ולא קיימו ואיכא למידק על דברי רבינו למה כתב אם לא קיימו לוקה דאתי כר״ל, ועיין במה שכתבתי בפ״א מהל' נערה בתולה:

בא אחד וחטף האם מידו וכו':

נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה וכו'. בסוף חולין (דף קמ"א:) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי לה לגדפה ושלחה כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן. ואיני יודע למה השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות. ומ"ש ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה וכו'. פשוט הוא:

וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. שם במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה ופסק כרב יהודה דגדול מרב הונא הוה ועוד דמסתבר טעמיה: שלחה וחזרה וכו' עד פטור מלשלח. משנה שם:

שלח את האם וחזר וצד אותה וכו'. שם עד כמה משלחה אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו ופירש"י שתצא מתחת ידו ואם יכול לחזור ולתפסה מותר ואמרינן תו התם ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה מהו וכו' שלחה ואהדר ליה רבא פרסתקי ותפסה ומשמע לרבינו דלא שאני לן בין תפסה הוא לתפסה אחר:

שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כו'. משנה (דף קל"ח ע"ב) וברייתא שם (דף קל"ט ע"ב): ומה שכתב היו האפרוחים מפריחים וכו'. משנה שם (דף ק"מ ע"ב) ויליף לה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחים: ומ"ש היו האפרוחין טריפות וכו'. ברייתא שם (דף ק"מ) ומפרש רב כהנא טעמא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך:

זכר שמצאו רובץ וכו'. שם (דף קל"ח:) במשנה קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירוש קורא עוף טהור הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים ובגמ' (דף ק"מ:) אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה ד"ה חייב וכו' ואמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור ופי' רש"י אבל בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלח דהאם קרינן ביה הואיל ומנהגו בכך. אבל זכר דעלמא ד"ה פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ תנ"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים וידוע דהלכה כחכמים: עוף טמא וכו'. משנה שם (דף קל"ח:):

היתה רובצת על ביצים שאינם מינה וכו'. שם (דף ק"מ:) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא. ופירש"י תסיל עוף טהור ודומה ליונה. דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגה בכך ומודו בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה הואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן בה וכו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינו בשילוח וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לענין חיוב לשלח לחומרא דספיקא דאורייתא היא ולענין מלקות נקטינן לקולא: ואיכא למידק דה"ל לחיובי בקורא נקבה דהא למאי דבעי למיפשט על כל המינים הוא חייב וקורא בכלל ולמאי דדחי בקורא מיהא חייב. וי"ל דאפשר לפרש דדילמא בקורא לאו בקורא אליבא דחכמים קאמר כדפירש"י אלא בקורא אליבא דר"א קאמר אבל לחכמים תבעי בכל המינים אפי' בקורא: היתה האם טריפה חייב לשלחה. ברייתא שם:

שחט מקצת סימנין בתוך הקן וכו'. בסוף חולין בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב בשילוח תיקו ופירש"י מיעוט סימנין של אפרוחים תחת האם מהו לחייבו בשילוח האם כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. א"ד השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנין פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח"כ גומר השחיטה. והטור היה גורס בדברי רבינו שחט קצת סימניה משמע דאאם קאי והר"ן ג"כ כתב שנראה מדברי רבינו דאאם קאי. וא"א לומר כן דא"כ אמאי אינו לוקה מ"ש מאם טריפה אלא ודאי שהגירסא האמיתית שחט מקצת סימנים ואאפרוחים קאי וכפירוש רש"י:

היתה מעופפת וכו'. משנה שם ויליף ליה בגמרא מדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעינן שיהו כנפים נוגעות בקן. כתב הטור היתה מעופפת על הקן וכו' והרמב"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד עכ"ל. וספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו שהרי בגמ' רמי אמתני' מדתניא היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ומשני אמר רבי ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ובפירוש כתב רבינו לקמן בסמוך שאם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח: היתה מטלית או כנפים חוצצות וכו'. שם בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שני סדרי ביצים זה ע"ג זה מהו זכר ע"ג ביצים ונקבה ע"ג זכר מהו תיקו. ופירש רש"י מטלית פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הוי חציצה דלא ליבעי שילוח דלא קרינן ביה רובצת או לא. כנפים נוצה תלושה. ביצים מוזרות (שאין אפרוח בא מהן כדאמרינן במתני') דלא מחייבי בשילוח. מהו שיחוצו את"ל ביצים מוזרות חוצצים שני סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה (ופטור מלשלח) או לא עכ"ל. ואיני יודע למה חלקן רבינו בתרי בבי ולמה שינה לשונו בזו מבזו:

(טו-טז) היתה יושבת בין האפרוחים וכו' וכן אם היתה בצד הקן וכו' היתה על שני בדי אילן וכו'. שם א"ר יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור. מיתיבי היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהם דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן הכי נמי מסתברא דאי ס"ד רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעת בקן פטור מלשלח ליתני רובדי אילן וכל שכן מעופפת מעופפת איצטריך ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד ופירש"י היתה יושבת בין שני רובדי אילן והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר כל שאילו ידחו זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור. מה ביניהם אפילו נגעה בהם אשמעינן דפטור דעל בעינן אף על גביהן דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי לרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינן ביה. מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת. ליתני רובדי אילן ואע"ג דיושבת במקומה תחתיה וכל שכן מעופפת דאינה רובצת מן הצד שנוגעת בצדיהן ולא על גביהן. וכתב הר"ן וסוגיין מוכחא שאע"פ שנוגעת בהן מן הצד פטור ולפיכך לא נתכוונו לו דברי הרמב"ם שכתב היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור מלשלח וכו' ולא ידעתי מהו דכי אמרינן בגמרא כי קתני מתניתין בנוגעת בקן מן הצד אמעופפת קאי דוק ותשכח עכ"ל. טעמו לתמוה על רבינו במ"ש ביושבת ביניהם ואינה נוגעת בהם פטור דמשמע הא אם נוגעת חייב והא ליתא דאפילו בנוגעת בהם אמרינן בגמרא דפטור כיון שאינה על גביהן. ועל מ"ש רבינו פטור דנוגעת מצדו גבי היתה בצד הקן לא ידעתי מהו דהא אמעופפת הוא דאיתמר ולא גבי היתה בצד הקן ולמה השמיטה ולא כתבה גבי מעופפת וכתבה גבי היתה בצד הקן זה הוא מה שהוקשה להר"ן על דברי רבינו וצ"ע:

היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'. משנה שם (דף ק"מ): המוצא קן על פני המים וכו'. שם (דף קל"ט:) בדרך כדרב יהודה אמר רב דא"ר יהודה אמר רב מצא קן בים חייב בשילוח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ומשמע לרבינו דלאו דוקא ים דה"ה לשאר מים. ומ"ש או על גבי בעלי חיים. שם אמרו ליה פפונאי לרב כהנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו ופירש"י ואדמה על ראשו אע"פ שיהיה בראשו לא איבדה את שמה (ש"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא איבדה את שמה) דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. ומשמע דה"ה אם מצא קן על גבי שאר בעלי חיים חייב דמאי שנא. ומ"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים איני יודע לו טעם:

אסור לזכות בביצים וכו'. שם (דף קמ"א:) ת"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבין בשילוח ומקשינן עלה ואם איתא להא דאמר ר"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא השתא דאר"י אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך (אפי' תימא אע"ג דנפל מחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא) וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וכתב הר"ן ומיהו אי טריף אקן עד שהוגבהה האם קניא ליה חצרו לביצים והוי מזומן ופטור וכי קאמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטיל הביצים דבכה"ג לא קניא ליה חצרו עכ"ל וכך מפורש בגמרא. ובנוסחא דידן בספרי רבינו כתוב כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים ונ"ל דהאי לאחרים ט"ס הוא וצריך למוחקו:

אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהם את המצורע וכו'. משנה שם (דף קמ"ב). ומ"ש שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו'. יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד. וי"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים והכי משמע מדאמרינן בגמ' (דף קמ"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין וכו' עד קמ"ל הרי שאמרו דשילוח עשה ול"ת הוא ופירש"י והא שילוח עשה ול"ת תשלח ולא תקח. אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא"כ מעיקרא אין כאן אלא ל"ת וצ"ע:

המקדיש עוף לבדק הבית וכו'. שם (דף קל"ח:) במשנה שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומפרש טעמא בגמרא דא"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וכו' הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית וכו' וכן א"ר יוחנן במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן:

עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח וכו'. שם (דף קל"ח:) ומפרש טעמא משום דכתיב שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין:

וכן אם מתה וכו'. פרק שלוח הקן (דף קמ"א) הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ומפרש רבינו קיימו שהחזירה קודם שמתה לא קיימו שמתה ולא החזירה, אבל רש"י פירש קיימו שהחזירה תוך כדי דיבור אבל החזירה אחר כדי דיבור הוי לא קיימו ולקמן אדקדק בפירוש רבינו:

וכיצד משלחה כו'. שם במה משלחה וכו' רב יהודה אמר באגפיה ופי' רבינו שאוחזה בכנפיה ורש"י ז"ל פירש באגפיה שתוכל לעוף כדרכו ולא יקוץ כנפיה והביא ראיה לדבריו מדמייתי עובדא דההוא דתלשינהו לגפה ושלחה דחייביה רב יהודה למשלחה דאזיל לטעמיה דאמר אין שילוח עוף ברגל ע"כ. ורבינו ג"כ יתרץ כפי פירושו דר"י אזיל לטעמיה דמשום דקצץ כנפיה ולא אחזה בכנפיה כדי לשלחה מש"ה אינו שילוח: שלחה וחזרה וכו'. שם במשנה שנאמר שלח תשלח לאו מכפל הכתוב מייתי דהא אמרינן בגמ' דא"כ נימא תרי זימני שלח אלא משלח לחוד משמע כמה זימני ותשלח אתיא לרבות דבר מצוה ורבינו הביא שלח תשלח שהוא לשון הכתוב:

שלח את האם וכו'. שם (דף קמ"א:) עד כמה משלחה כו' (עיין בכ"מ) ואהדר רבא פרסתקי ותפסה כלומר שלח מצודות לתופסה:

שלוח הקן וכו'. במשנה ר"פ שלוח הקן (דף קל"ח) ושם בברייתא אמר כי יקרא במאורע לפניך:

האפרוחין וכו'. שם אם טרפה חייב בשלוח אפרוחין טרפות פטור משלוח:

זכר שמצאו וכו'. שם (דף קל"ח:) קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ק"מ:) גריס רבינו א"ד א"ר אליעזר מחלוקת זכר אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור ופסק רבינו כלישנא בתרא. ומה שיש לדקדק בדברי רבינו מבואר יפה בב"י י"ד סימן רצ"ב:

שחט מקצת סימנין וכו'. שם (דף ק"מ) פירוש מקצת סימנין של האפרוחין דהשתא הוי אפרוחין טרפות ובעיין לא איפשיטה ולכך כתב רבינו שאם לא שלח אינו לוקה:

היתה מעופפת וכו'. שם (דף ק"מ:) במשנה היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור מתיבי היתה יושבת ביניהן פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפים נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהן מה ביניהן דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל בין רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהן מה ביניהן דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן ע"כ. ולקמן אבאר: היתה מטלית וכו'. שם בעי ר' ירמיה מטלית מהו שתחוץ וכו' (עיין בכ"מ). ויש לדקדק בדברי רבינו למה חלקן בתרי בבות ולמה בראשונה כתב הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה ובשניה שינה לשונו ואמר הרי זו לא יקח ואם לקח ישלח ואם לא שלח אינו לוקה והרב"י הרגיש בענין ואמר כי הוא ז"ל דקדק בגמ' שבשתי הבעיות הראשונות נזכרו חציצת מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ובאחרונות לא נזכרה על כן נראה שהוא מפרש שמטלית וכנפים הויא חציצה יתירתא ולהכי מבעי לן אי הוי חציצה כדי שיוכל לקחת האם והבנים דהוי כאילו האם במקום אחד והבנים במקום אחר ולהכי הוזכר בהם חציצה כלומר כדי ליקח שניהם אבל בשאר לא הוי חציצה כל כך וכי מבעיא לי' לא בעי אי הוי חציצה כדי ליקח שניהם דודאי לא הוי חציצה כולי האי ולהכי לא הוזכר בהם חציצה ולא בעי אלא אם יוכל לקחת הבנים ולהניח האם דהא אמרינן לקמן דאסור לזכות בבנים כל זמן שהאם עליהם מדכתיב שלח תשלח את האם ואח"כ ואת הבנים תקח לך ולהכי בעי אי מהני האי חציצה פורתא כדי שתוכל לזכות בבנים בזמן שהאם עליהם ואח"כ ישלח האם או לא אבל ליקח האם עמהם ודאי דלא סגי והשתא אתי שפיר דדמו כולהו לשני סדרי ביצים וכו' דעכ"פ פירושו של שני סדרי ביצים הוא כך כדכתבו התוספות דעל כל פנים חייב בשלוח מחמת הביצים העליונים אלא שהשאלה היא אם יוכל ליקח התחתונים בזמן שהאם עליהם ולהכי בשתי בעיות דלעיל כתב רבינו הרי זו משלח כלומר דהבעיא היתה כך אבל ליקח הבנים תחת האם לא היתה הבעיא. ובבעיות אחרונות כתב לא יקח כלומר לא אם ולא בנים כלל דהבעיא היא כך ואם לקח האם או הבנים ישלח האם ונקט הענין ששאלו עליו שהוא הקיחה של הבנים בעוד האם עליהם, זה נראה לי ליישב הלשון:

היתה יושבת וכו'. כל זה נתבאר בגמ' שהבאתי למעלה. והקשה הר"ן ז"ל על רבינו תרתי, חדא דאיך כתב היתה יושבת ואינה נוגעת בהן דהא בגמרא משמע אפילו נוגעת בהן דהכי אמרינן מה ביניהן דלא נגעה עלייהו משמע דעלייהו לא נגעה אבל מצדיהן נוגעת, ותו במה שכתב וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו דהא בגמרא לא הוזכר זה אלא במעופפת לבד שהקשו שם אברייתא דמעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור ואוקמוה בגמרא בנוגע מן הצד וא"כ לא הוזכר מן הצד דפטור אלא במעופפת אבל ביושבת חייב. ואני אתרץ דרבינו הוקשה לו בגמרא מה שהוקשה לבעלי התוס' דמדקאמר מה ביניהן דלא נגעה עלייהו אף על גביהן וכו' משמע דעל גביהן עלייהו ולא נגעה אבל מן הצד נגעה וא"כ היכי קאמר לעיל דהיתה יושבת בין שני רובדי האילן רואין וכו' אפילו בדלא נגעה דאי בדנגעה א"כ מאי קאמר בסמוך מעופפת וכו' דאפילו כנפיה נוגעות בקן הא רובדי האילן נמי נוגעים מן הצד אלא ודאי דלא נגעה וא"כ היכי בעי הכא נגעה ולזה מפרש דהכי קאמר מה ביניהן דלא נגעה עלייהו כלומר אפילו שתאמר שהיא נוגעת מן הצד מ"מ כשהיא נוגעת אינה היא עליהם אף צריך אתה לומר בעל גביהן שתהיה נגיעה באופן שכשהיא נוגעת לא תהיה עליהם וזה אי אפשר דהא היא נוגעת ודאי שהיא נגיעה באופן שהיא עליהם וא"כ על גביהן אין כאן נגיעה כלל וכיון דאין נגיעה בעל גביהן השתא אמרינן דמיון אחר מה על גביהן דלא נגעה כלל אף ביניהן דלא נגעה כלל אבל בנוגעת מן הצד ודאי דחייב בשילוח ולהכי כתב רבינו ואינן נוגעות מן הצד וכנפיה נוגעות בצד הקן וכתב וכן אם היתה בצד הקן וכו' כלומר דדין מעופפת נוגעת בצד הקן כבר הזכירו רבינו באומרו היתה מעופפת אם כנפיה נוגעות בקן דסתמא דמילתא משמע על הקן ולא מצדו דאי הוה מצדו היה לו לפרש. אבל דין זה של היתה בצד הקן הוא דין חדש שיצא לו לרבינו משום דכיון דאמרינן דביושבת ברובדי האילן אע"ג דאינו נוגע חייב משום דעל קרינן ביה משמע דעיקרא דמילתא הוא שתהיה על הבנים וא"כ מינה שאפילו היא יושבת והיא נוגעת בצד הקן דפטור דלא הוי על הבנים:

המוצא קן על פני המים וכו'. שם (דף קל"ט:) מצא קן בים חייב לשלח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך וכו' אלא מעתה מצא קן בשמים וכו' דכתיב דרך הנשר בשמים וכו' דרך נשר איקרי דרך סתמא לא איקרי א"ל וכו' מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו ע"כ. וא"כ קשה ג"כ בדברי רבינו דעל פני המים הוי בקרא במה שאמר בדרך ועל בעלי חיים הוא דמ"ש על הארץ דמקרי אדמה א"כ למה נתן טעם ואמר דבר הכתוב בהווה לימא דכוליה משתמע מקרא. ונראה דהוקשה לו מה שהוקשה לבעלי התוס' לימא בדרך ולישתוק מעל הארץ לזה תירץ דדיבר הכתוב בהווה ולהכי כתב על הארץ כלומר בדבר המצוי אמרו שם בברייתא לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו ורבינו כבר הזכירו במה שכתב בהקדש המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו דהיינו מרדו:

אסור לזכות וכו'. שם (דף קמ"א:) והשתא דאר"י אמר רב אסור לזכות בביצים וכו' (עיין בכ"מ). ורבינו כתב שאינו יכול לזכות בהן לאחרים, וקשה למה לא אמר כשם שאינו יכול לזכות בהן כמו שאמרו בגמ'. וי"ל דלעצמו זכי דאין אדם יכול ליקחם מחצרו כלל כמו שנראה מן הגמ' דאיך יקחם אם לא ישלח האם אין יכול ליקח הבנים כדרב יהודה וכדהקשו שם בגמ' שלוחי בעי ואי דשלח האם גזל מעליא הוא כדאמרו שם בגמרא דכבר קנה חצירו לז"א שנהי דאין אחר יכול ליקחם מ"מ אין יכול לזכותם לאחרים כדמשמע דלוי ברבי סימון רצה להקנותם לרב יהודה אמר לו זיל טרוף דכל זמן שהאם עליהם א"א להקנותם לו:

אסור ליטול וכו'. שם במשנה וגמ' (דף קמ"א) אמרו לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח והקשו שם טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ל"צ דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו וכו' ותירץ בגמרא תירוצים ולא כתבם רבינו מפני שהוא פוסק כמאן דאמר קיימו ולא קיימו כמו שנתבאר למעלה ולהכי נתן טעם שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא עשה דוחה עשה, כלומר היכא דלא לקח ודאי שלא יקחנו משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והיכא דלקח דעבריה ללאו יחזיר משום דאין עשה דמצורע דוחה עשה ואע"ג דהכא ס"ד דדחי משום שלום בית מ"מ מריבויא דתשלח רבינן ליה דלא דחי ודמי לכל עשה דעלמא דאין דוחה עשה. וא"ת כיון שרבינו מפרש ולא (קיימו) שר"ל כל זמן שלא מתה (והחזירה קיימו) ולא קיימו אחר שמתה כמו שנתבאר לעיל ג"כ היכי קאמר גמ' הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו הא לדידיה נמי תיקשי דכל זמן שלא מתה לא עבריה ללאו. וי"ל דלמ"ד קיימו מעיקרא עבריה ללאו אלא שאם אח"כ משלחו מתקן הלאו ולהכי היכא דלא קיימו לקי משום הלאו שעבר דלא לקי ודאי משום שלא קיים שאין זה מעשה אבל למ"ד ביטלו אינו לוקה אלא על שמבטל העשה ששוחט בידים ז"א הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו משום דמתחילה עבר על הלאו אלא למ"ד ביטלו מאי איכא למימר:

המקדיש עוף לבדק הבית וכו'. שם (דף קל"ח:) בריש פרקין אמרו דבמוקדשים מ"ט לא משום דא"ק שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו וכו' (עיין בכ"מ) אמר רבינא הילכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח וכו'. עוד שם (דף קל"ט) הני מוקדשין ה"ד וכו' ופליגי רב ושמואל דשמואל אית ליה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ופסק רבינו כוותיה x (דהילכתא כוותיה באיסורי). ויש להקשות על רבינו למה הניח הטעם האמור בגמ' שפטרו את המוקדשין משום רישיה דקרא דקאמר שלח תשלח וכו' יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו וכו' ונקט טעמיה משום סיפיה דקרא דואת הבנים תקח לך וכו' וי"ל דהתוס' כתבו דמסיפיה דקרא דהבנים תקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלין ולא נהנין כלומר לא מועלין מדאורייתא ולא נהנין מדרבנן וא"כ היכי מצינן למימר ואלו אינן שלך דהא מן התורה אין מועלין וכתבו ואע"ג דבקדשי בדק הבית מועלין מתניתין איירי בקדשי מזבח לכולי עלמא וכו' ולהכי לא מצי ממעט מתקח לך ע"כ. ורבינו ודאי שהוא סבור כן וכיון שהוא כתב דין של בדק הבית שכן כתב המקדיש עוף לבדק הבית וכו' שפיר נקט טעמיה משום ואת הבנים תקח לך שהוא פשוט יותר וכי תימא אמאי לא כתב דין קדשי מזבח דשמואל דאמר קדשי בדק הבית אף קדשי בדק הבית קאמר וא"כ היה לו לכתוב קדשי מזבח או לפחות ליתן טעם שלח תשלח במי שאתה מצווה וכו' שהוא טעם השוה לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית. וי"ל דקדשי מזבח מפקינן ליה מעוף שהרג את הנפש דפטור מלשלח וכו' דזה מפקינן ליה מקרא דשלח תשלח יצא זה שאי אתה מצווה וכו' כדאמרו בגמ' הילכך עוף טהור וכו' פטור מאי טעמא דאמר קרא שלח תשלח וכו' וכיון שכתב דין עוף שהרג וכו' מכאן נלמוד דין קדשי מזבח דחד טעמא הוא:

הלוקח האם וכו'. דברי רבינו פשוטים. ומה שכתב רבינו ולוקה על שחיטת האם דמשמע אינו לוקה עד שישחטנה משום דס"ל לרבינו כרבנן דכל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין חייבין עליה ולפיכך כל זמן שהוא יכול לקיים העשה אינו לוקה:

נטל האם על הבנים וכו'. פשוט בפ' שלוח הקן מההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה ונגדיה רב יהודה וא"ל זיל רבי ליה גדפהא ושלחה ואוקמו דהאי דנגדיה לאו מלקות ארבעים אלא מכת מרדות הוא דאלקייה וכו': ואם מתה קודם לכן וכו'. משום דגרסי' בפ' אלו הן הלוקין (מכות ט"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות ל״ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב ואמרינן א״ל מאי קאמרת דברישא אמרת קיים עשה שבה פטור דדייקינן מינה הא לא קיימו חייב כגון שברחה או מתה ובתר הכי אמרת ביטל עשה שבה חייב עד שיבטלנה בידים ממש כגון ששחטה הא לא ביטלו שלא שחטו ולא קיימו כגון שמתה או ברחה פטור ומהדרינן תני קיימו ולא קיימו ורשב״ל אמר ביטלו ולא ביטלו ופירש״י ז״ל קיימו ולא קיימו ה״ק שאם התרו בו אל תקח האם ולקחה ושלחה כדי דבור פטור שאע״פ שעבר על לאו דלא תקח נתקו הכתוב לעשה שאם עבר על האזהרה וקיימה אח״כ למצוה נפטר ואם לא קיים העשה שבה תוך כדי דיבור אפי' שלחה לאחר זמן חייב. ולמאן דתני ביטלו ולא ביטלו ה״פ ביטלו חייב כגון ששחטה דהיינו ביטול ממש לא ביטלו פטור כגון שלא שחטה ואפי' ברחה ומתה. זהו סוגיית ההלכה ופירושה לדעת קצת מהמפרשים. אבל אחרים פירשו דלמאן דתני קיימו ולא קיימו ה״פ קיימו בכל זמן ובכל עת פטור לא קיימו ממש בידים כגון שברחה או מתה מאליה חייב ואצ״ל היכא דביטלו בידים דחייב כגון ששחטה. ולמאן דתני ביטלו ולא ביטלו ה״פ ביטלו כגון ששחטה חייב לא ביטלו בידים ממש כגון שברחה או מתה פטור וקי״ל כמאן דתני קיימו ולא קיימו ולפי פירוש זה כל זמן שברחה או מתה מאליה חייב ואצ״ל שאם שחטה אבל אם לקחה ועדיין היא ברשותו חיה אינו לוקה דהרי יכול לשלחה וזה דעת רבינו בהלכה ולפי זה כתב למעלה דאינו לוקה עד שישחטנה וכתב כאן דאם ברחה או מתה לוקה אבל כל זמן שלא שחטה ועדיין היא חיה ברשותו ולא ברחה ולא מתה אינו לוקה דהרי יכול לקיים העשה:

כיצד משלח וכו'. פלוגתא שם דרב יהודה ורב הונא דרב הונא אמר משלחה ברגליה ור"י אמר משלחה בכנפיה ופסק רבינו כר"י וכן פסק הריא"ף ז"ל ואיכא בין רב הונא לר"י דאילו לרב הונא כל ששלחה ברגליה אע"פ שלא פרחה יצא ידי חובתו ואם הלכה שתי פסיעות או שלש ואח"כ לקחה פטור ולר"י אינו פטור עד שיאחזנה בכנפיה וישלחנה והלכה כר"י דהא עבד כשמעתיה ונגדיה לההוא גברא: שלחה וחזרה וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו:

האומר הריני וכו'. פשוט שם במשנה כלשון רבינו:

לקח הבנים וכו'. פשוט שם במשנה כלשון רבינו:

שלוח האם וכו'. פשוט שם במשנה חומר בכסוי הדם כדברי רבינו:

היו האפרוחים וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו אלא שבמשנה ילפינן מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה האפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה הביצים צריכין לאמם אף האפרוחים צריכין לאמם יצאו מפריחים: היו האפרוחים טריפה וכו'. פשוט בברייתא כמו שנכתוב בס"ד:

זכר שנמצא וכו'. פשוט שם (דף קל"ח:) א"ר אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר בעלמא ד"ה פטור והכי נמי תניא בברייתא: עוף טמא וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו ובגמ' יליף דעוף טמא לא איקרי צפור וה"ה דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור מהאי טעמא דקן צפור בעינן:

היתה רובצת וכו'. (דף ק"מ:) בעיא דר' זירא דבעי יונה על גבי ביצי תסיל או תסיל על גבי ביצי יונה מהו פירוש תסיל עוף טהור הוא שדומה ליונה וה"ה דמספקא ליה בכל עוף טהור שרובץ על ביצי עוף טהור אחר שאינם ממינם ובעינן למפשטה מדתנן טהור שרובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח והא התם ביצים לאו ממינו ואפ"ה טעמא דטמא נינהו הא טהור משמע דחייב לשלח אע"פ שאינם ממינם ודחינן דילמא בקורא כלומר דהאי עוף טהור דמתני' היינו קורא דדרכו לרבוץ על ביצים של מין אחר ומשום הכי טעמא דטמא הא טהור חייב דכיון דאורחיה למרבץ רביצה מעליא היא אבל בעוף טהור אחר חוץ מקורא דלאו אורחיה אכתי לא איפשטא ומשום הכי פסק רבינו להחמיר ואם לקח אינו לוקה משום דהויא התראת ספק והתראת ספק לאו שמה התראה, והאי קורא דהכא ע"כ אית לן למימר דקורא נקבה היא דאי קורא זכר הא חכמים פוטרין אלא בקורא נקבה וכן פירש"י ז"ל: היתה האם טריפה וכו'. פשוט בברייתא אם טריפה חייב בשלוח האפרוחים טריפות פטור משלוח וטעמא דמילתא משום דכתיב ואת הבנים תקח לך לך ולא לכלביך:

שחט מקצת וכו'. בעיא דר' אושעיא דבעי הושיט ידו לקן ושחט מיעוט הסימנין מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למיגמרה לשחיטה תקח לך קארי בהו תיקו. ודברי רבינו כאן סתומים דלא ידענו מה היא כוונתו בפירוש שחט מקצת אי קאי אאם או אאפרוחים דלפום רהטא דשמעתא אאפרוחים קאי דאי אאם קאי לא שייך בה לך ולא לכלביך דהא אם טריפה חייב לשלח ואם דעת רבינו דקאי אאפרוחים כפום פשטא דשמעתא לא היה לו לכתוב דין זה כאן אלא למעלה כשכתב היו האפרוחים טריפה שם היה ראוי לכתוב שחט מקצת וכו' אבל כאן בדיני האם מה שייכות יש לדין זה והדבר צ"ע. ולפי שהבעיא סלקא בתיקו לפיכך כתב רבינו חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה כדרך כל בעיא דסלקא בתיקו:

(יג-יד) היתה מעופפת וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו וילפינן לה בגמ' מדכתיב רובצת ולא מעופפת ולא יושבת: היתה מטלית וכו'. כל אלו בעיות בגמ' וסליקו בתיקו: ומה שצירף רבינו כאן או שהיתה אם על גבי אם אע"פ שלא הוזכרה בתלמוד למדה משני סדרי ביצים זה על גבי זה דכיון דמספקא לן בשני סדרי ביצים אע"ג דתרווייהו בני שלוח הכי נמי אית לן לספוקי באם על אם דמאי שנא דתרווייהו נמי בני שלוח נינהו:

היתה יושבת בין האפרוחים וכו'. פשוט שם בברייתא היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. ודברי רבינו צריכים עיון שכתב היתה יושבת ביניהם אם אינה נוגעת בהם פטור מלשלח דהא בגמ' מוכח דאף על פי שנוגעת בהם מן הצד פטור דהכי קאמר התם אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד. ומה שכתב וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח, אמעופפת קאי כדאוקימנא לה בגמ' ולא איושבת:

היתה על שני בדי וכו'. פשוט שם במימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו:

היתה רובצת וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו: המוצא קן וכו'. פשוט שם (דף קל"ט ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב המוצא קן בים חייב בשלוח שנאמר (ישעיה נ"ו) הנותן בים דרך ופירש"י ז"ל קן בים ששטף הים את האילן והיה קן בראשו: או על גבי בעלי חיים וכו'. פשוט שם מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל הא כתיב ואדמה על ראשו וה"ה בראש כל בעלי חיים:

אסור לזכות בביצים וכו'. פשוט שם (דף קמ"א:) ת"ר יוני עליה חייבות בשלוח ואסורים משום גזל מפני דרכי שלום. ומכל אותה שמועה נתברר מה שכתב רבינו דמסיק התם כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכי וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכי ליה:

אסור ליטול וכו'. פשוט במשנה שלהי פרקין. והטעם שכתב רבינו שאם לא שלחה לוקה כך מפורש בגמ' גבי מתני' דשלחה וחזרה:

המקדיש לבדק הבית וכו'. פשוט במשנה (דף קל"ח:) בחולין אבל לא במוקדשין אמרינן בגמ' משום דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. ומ"ש רבינו המקדיש עוף לבדק הבית וברח מידו והרי הוא מכירו. משום דבגמ' שקלי וטרו בהאי הקדש ה"ד ולא אשכחו לה מציאות אלא אליבא דרב במקדיש פירות שובכו ומרדו ואליבא דשמואל ור' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה:

ועוף שהרג את הנפש וכו'. פשוט שם אמר רבינא הילכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור מלשלח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין:

בא אחר וחטף כו'. עיין לקמן בהל' י"ט ואפילו לטהר כו', ועי' ד' קמ"א ע"א ונ"מ דאף אם שיהיה האם ציפור המשולחת אסור וזהו מה דר"ל שם דף ק"מ ע"א למעוטי שלא לזווג לה אחרת ור"ל דאם נוטל אם על הבנים אסור לזווג להאם אחרת ולעשות מהם ציפורי מצורע והטעם משום דלא הוה טהורות ועי' בתוספתא סוף חולין דממעט לה מחמת שנעבדה בה עבירה ור"ל דהוה כמו מצוה הבאה בעבירה וכעין דאמרינן בתמורה ד' י"ט ע"ב אין אדם מתכפר וגם י"ל דכיון דכתיב ולקח צריך שיהא בהם קנין וזה א"א לקנותה כיון דע"כ צריך לשלחה וכן מבואר בתוספ' שם ועיין בירוש' ערלה פ"א ולקחתם לכם כו' ועיין כאן דף קמ"א ע"ב ברש"י ד"ה והשתא, דמוכח דלא קנה דאין לה בה קנין אם עבר ונטלה וזה כונת הגמ' כאן דף קל"ט ע"א מעיקרא איחייב ליה בשילוח ור"ל דלא חל ההקדש כלל כיון דע"כ צריך לשלחה, וע"ש דף ק"מ ע"ב גבי שחט מיעוט סימנים פי' רש"י תחת האם משמע לכאורה דאם הגביה את האם חייב אך בתוספתא שם מבואר דאם נעשו טרפה אף לאחר הגבהת האם פטור וא"כ קשה מהך דכאן דקאמר דהיכא דכבר חל עליו לא מהני ההקדש וע"כ כמש"כ דר"ל דלא חל ההקדש כלל כיון דאינו שלו גם י"ל דלמ"ד קיימו ע"כ לא הוה רק אם מקיימו מדעתו כמש"כ רבינו וכיון דגבי מצורע מחויב לשלחה שוב לא הוה קיימו וגם ע"כ אחר משלחו עיין תוס' קדושין דף נ"ז ע"ב ע"ש וזהו כונת הגמ' דף קמ"א ע"א הניחא למ"ד קיימו כו' ור"ל דלמ"ד בטלו שפיר משכחת שיהיה מן העוף המשולחת. והנה עיין מש"כ רבינו בהלכות מכירה פכ"ג ה"י דביצים ואפרוחים אין בהם קנין כ"ז שלא פרחו ורק מדרבנן ועי' בירושלמי גיטין פ"ה דמבואר שם להיפך דאדרבא קטנים יש בהם קנין וכמש"כ התוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב. אך באמת שם מיירי שאין עליהם אם. אך הנה עיין ברש"י דף קל"ט ע"ב ד"ה לפניך שכ' דלא קניא ליה חצירו ולכאורה הא מבואר בגמ' ד' קמ"א ע"ב דאין כאן קנין חצר כלל ואפשר לומר דס"ל דזה רק מדרבנן כמש"כ רבינו ועיין כאן בהל' י"ח. אך באמת שיטת רבינו שם דאף היכא דאין האם יושבת עליהם מ"מ גזירת חכמים הוא כך אבל אם פרחו אז לא שייך בהו שילוח הקן גבי אפרוחים מפריחין כמבואר בחולין ושם דף קמ"ב דאמר דליתגבהו אמהות ר"ל והוה מעופפת ולא שייך בהם שילוח הקן והא דאמר שם דף קל"ט נטל את הבנים והחזירן שם ר"ל שנטלן בהיתר דהיינו ששלח האם. אך באמת כך דמבואר בגמ' דבין שהאם שלו ובין שהבנים שלו אז פטור מטעם מזומן וכן בין שהאם הקדש ובין שהבנים הקדש אז פטור לא כמו גבי טרפה. והנה עיין בדברי רבינו פ"א מהל' זכיה ומתנה הל' ב' גבי חיה ועוף שבביברין דפליגי שם רבינו והראב"ד אם הוה גזל מה"ת והראב"ד ס"ל דרק מדרבנן ואף דלא פסקינן כר"י בהך דגיטין דף נ"ט עיין מש"כ רבינו בפ"ו מהל' גזילה ועיין בהך דסנהדרין ד' כ"ה ע"א דרק דרכי שלום ע"ש ברש"י ובע"ב שם בד"ה שור הבר דאף חיות שבביברין הוא רק מפני דרכי שלום ועיין תוספתא ב"ק פ"ח גבי יוני שובך ובהך דביצה דף כ"ה ע"א דמחלק שם בין גדולים לקטנים וזה לא משום צידה רק משום סמכא דעתא ובין הסמוך לעיר ובמקושרים אז גם בגדולים הוה גזל גמור משום דאין יכולים לברוח והוה כמו קטנים וכן מבואר בתוספתא שם ובסוף חולין ובספרי פ' תצא ועי' בהך דב"ב ד' כ"ג ע"ב גבי ניפול ושם ג"כ כך דרק ניפול דהוא גוזל קטן אז שייך בו מצות השבת אבדה. והנה מבואר בחולין כאן דאם מרדו שוב פקע מהם שם בעלים ולכך חוץ מחמשים אמה וכן אם אינו יכול לראות את שובך שלו הוה כמו מרד ושוב אינו שלו. ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"ק דף קי"ד ע"ב גבי כוורת למה לא קנה אותם אך י"ל משום דכיון דברחו ממנו הוה כמו מרדו אך רבינו בהל' גזילה פ"ו הל' י"ד ס"ל דלא הוו בר תרבות וזה תליא בהך דסנהדרין דף ט"ו ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ל, ועיין בהך דנזיר דף ל"ה ע"א דמרבה לשמירה עופות וממעט חיות ע"ש ועיין ב"ק דף פ' ע"ב גבי חתול והוא ג"כ משום זה משום דאינו בר תרבות וזה ר"ל הך דהוריות דף י"ג דאין מכיר את קונו ועי' ב"מ ד' צ"ז ע"א ועי' ברמב"ן במלחמות פ"ב דב"ב דס"ל דדבורים לית להו בעלים ועי' בירושלמי סוף סנהדרין פ"י אם יש עליהן שם עיר הנדחת אם הוה בכלל שללה אך נ"ל דהני דנולדו בביתו ונעשו שלו אף שאח"כ נתגדלו ס"ל לרבינו דאם לא פרחו ולא מרדו הוה גזל מה"ת והר"א ז"ל ס"ל דרק להוציאו בדיינין וזהו מה דקאמר בגמ' כאן ד' קל"ט במקדיש פירות שובכו ע"ש ברש"י דלמה נקט פירות אך משום דגדולים שוב אין עליהם קנין מה"ת וכשיטת הראב"ד ועי' בהך דביצה ד' כ"ד ע"א, ועי' בנדה ד' נ' ע"ב וכ"מ ועיין ברש"י ד' קל"ח ע"ב ד"ה שהרג שכ' ואח"כ מרד ולמה לן זה משום דאם תחלה מרד שוב לא בעי גמר דין כלל:

שלחה וחזרה כו'. עיין תוס' קדושין ד' ל"ד ע"א דמשמע דאין מצוה בשילוח הקן רק אם רוצה ליקח האם אבל בלא זה ליכא מצוה כלל. אך נ"ל דזה רק בשלא שלחה פעם אחת אבל אם שלחה פ"א שוב נתחייב עוד הפעם לשלוח וכן הדין גבי מעשר בהמה דאף דמבואר בבכורות ד' נ"ח ע"ב דהוה רק מצוה בעלמא ולא חובה ועי' ברש"י שם ד' ס' ע"א ד"ה אלא דמשמע שם לכאורה דאם התחיל לעשר מה שנשתיירו הוה חיוב לעשר וע"ש ד' נ"ד ע"ב ברש"י ד"ה ה' מכאן כו', ועי' בזבחים ד' מ"ה ע"א דקרי להו חובת ושם דף קי"ט ע"א וכ"מ ועיין בתו"כ ס' בחקותי דהוה מחלוקת:

היו אפרוחים טריפות כו'. הנה בגמ' נקט משום לך ולא לכלביך ועי' בספרי פ' תצא פסקא רכ"ז. והנה י"ל דהגמ' קאי אם נימא טרפה חיה ואנן קיי"ל כמ"ד אינה חיה. והנה אם שחטן לגמרי לכאורה לפי טעם הגמ' חייבת האם בשילוח אך לטעם רבינו לא שייך זה וגם משום דאינם צריכים לאמם כלל ועי' לקמן בהל' י"ב. אך י"ל דנ"מ דהנה כ"כ דבתוספתא מבואר דאם נעשו טרפה אף לאחר הגבהה מ"מ פטור משילוח ולכאורה הא כבר איחייב ליה. אך י"ל דכיון דליכא לקיים תקח לך אז אף אם כבר נתחייב מיפטר ולא מחייב בשילוח אבל אם אז שחט האפרוחים מחייב שפיר וגם י"ל דהוה כמו ביטלו כיון דשחטן בידים:

היתה רובצת על ביצים כו'. עיין בתוספתא דמבואר דפטור ובאמת בגמ' נקט רק תסיל דהוא מין יונה כמבואר שם ד' ס"ב וגם רבינו לא הביא הך דין דגבי קורא שאני וצ"ל דמפרש דקורא ר"ל בזכר ואליבא דר"א דכיון דהוא זכר מה נ"מ בין של מין זה או של מין אחר ומה דאמר שם בגמ' דבקורא נקבה ד"ה חייב ר"ל דלא נימא כיון דגם זכר דרכו לישב שוב אין ישיבתה כלום קמ"ל. אך באמת י"ל כך דהנה רבינו מפרש כך דהנה י"ל דקורא הוא טמא עי' תוס' דף ס"ג ורש"י דף קל"ח ע"ב ודף ק"מ ע"א ע"ש. ונ"ל דזה הוה תרנגולתא דאגמא דהזכר טמא עיין תוס' נדה ד' נ' ע"ב וא"כ הך עוף טמא דנקט בגמ' ר"ל קורא ורובץ על ביצים של נקבה שלו ור"א מחייב גם בזה כיון דמ"מ שם ציפור עליו כיון דנקבה שלו טהורה וזהו מה דאמר בגמ' אבל בקורא נקבה חייב ר"ל משום דהיא טהורה וא"כ לפי מה דמסקינן בנדה שם דגם הנקבה טמאה שוב לא משכחת כלל הך דין ולכך השמיטו רבינו וא"ש: היתה האם טרפה כו'. והנה לכאורה למה לא נימא ג"כ שלח לתקלה ודוחק לומר דמיירי בטרפה הניכרת. אך י"ל דשלח לתקלה לא שייך רק בדבר שיש בו איסור הנאה כמו הך דקדושין דף נ"ז ובחולין דף קט"ו שם ג"כ כיון דיליף מלא תאכל כל תועבה י"ל דה"ה דאסור בהנאה ואף דגבי כלאי זרעים לא אמר כן שם י"ל דשם שאני מדאיצטריך כלאי הכרם וגם בבעלי חיים שאני כמ"ש התוס' קדושין ד' נ"ז ע"א ד"ה וזה וכן בהך דיומא דף ס"ז וכאן ד' ק"מ דהוה איסורי הנאה משא"כ באיסורי אכילה אין חשש והטעם דגבי איסורי הנאה מוטל עליהם חובת קבורה וגניזה לא מחמת גדר תקלה בלבד ואף דהתוס' ב"ק דף ע"ו וסנהדרין דף פ"א לא ס"ל כן אך עיין בתוס' ישנים יומא דף נ"ה משמע דזה ג"כ הוה גדר מצוה לא משום תקלה בלבד ועיין רש"י כאן דף קל"ט ד"ה בר קטלא שכ' ומהיכן נמלט אמאי לא קאמר משום שלח לתקלה וגם כמש"כ רש"י שם דף ק"מ ע"א ד"ה בר קטלא ולפי מש"כ א"ש דהטעם דאסור לשלחו הוא משום דצריך להרגו ולקברו וזהו מהך קרא וגם כיון דהוא הפקר אף דאנן פסקינן כרבנן דגם שור המדבר בסקילה כמבואר בב"ק דף מ"ד ע"ב ועיין ברש"י שם דף צ"ח ע"ב דמשמע דס"ל דהיכא דנשתנה בין קטלא לגמר דין לא קטלינן לו לכ"ע וא"כ צ"ל דכאן מיירי דנגמר דינו קודם שמרד. אך מ"מ י"ל דמצוה ליכא דמצוה על הבעלים כמש"כ רש"י ב"ק דף צ"א ע"ב ואף דבסנהדרין דף ט"ו ע"ב אמרינן זכה לשמים שם רק משום הך דינא דובערת הרע ולא משום דצריך לקיים בו הדין ועיין רש"י שם דף ל"ו ע"ב ודף פ' ע"א בתוס' וברש"י דמשמע משום מצות סקילה ולא משום ובערת הרע גם יש לחלק בין היכא דלא הוה מעולם של בעלים ובין היכא דהוה ואח"כ נפקע, ועיין בהך דעדיות הובא בברכות דף כ"ז גבי תרנגול שנסקל בירושלים דמבואר דאף דכל חייבי מיתות ב"ד צריך חוץ לירושלים גבי בהמה לא חיישינן לזה ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים גבי פטר חמור שהמית משמע דזה הוה גדר חיוב וכ"כ בזה. והנה באמת אם נימא דטרפה שישבה על הביצים אינה מולדת וא"כ י"ל דגבי ביצים פטור מלשלח את האם טרפה דהוה כמו אינם צריכים לאמם ועיין סנהדרין דף ע"ח ע"א גבי הרובע את הטרפה ע"ש:

שחט מקצת כו'. עיין בהך דפסחים דף פ"ד ע"ב גבי שבירת עצם בנא אם זה מקרי פסול או לא כיון דיכול לגמור הצלי והוה כשר ור"ל ג"כ אם כ"ז שלא נגמר שם פסול עליו או לא ועיין בהך דזבחים דף ל"ו ע"ב גבי בשר פסח שלא הוצלה אם חייב עליו משום טומאה ור"ל ג"כ כה"ג דהוה נא לא חי ולא צלי, ועיין תוס' פסחים דף מ"ז ע"א ד"ה ואי אם זה הוה גדר חסרון ועיין תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל אם צלי אש דפסח מקרי צורך גבוה ע"ש וזהו ג"כ אם הוה קודש פסול או לא כיון דבידו לגמרו ועיין בהך דפסחים דף מ"א ע"ב גבי אכל נא לוקה שתים מ"ט לא נימא ג"כ דלילקי משו' כל שבקודש פסול וכמבואר בתוספ' פ"ג דמכות ע"ש וזה תליא בזה אם היכא שבידו לגמור אם מקרי פסול קודש, ועי' בתוס' זבחים דף ק"ג ע"ב ד"ה ומודה דכיון שיכול להביא הכסף קודם זריקה לא מקרי הוכר פסולו ועיין בהך דסנהדרין דף ע' ע"ב ברש"י ד"ה לאתויי דכ' חבורת מצוה כגון פסחים ואף דהא בן סורר ומורה צריך לאכול דוקא בשיל ולא בשיל דהיינו בגדר נא וא"כ הוה כמו אינו שומע בקולו של מקום כמו אכל שקצים ורמשים וצ"ל ג"כ דרק היכא דהאיסור אין לו תיקון אז לא מימשך משא"כ גבי נא וא"כ חזינן דלא מקרי פסול בעצם וזה תליא בהך בעיא דכאן:

היתה מטלת כו' או כו' ביצים מוזרות. עיין בהך דסוטה ד' מ"ה ע"א גבי מין במינו אי הוה טמון ועיין בירושלמי חלה פ"ד ה"ד מה דמחלק שם בין דבר שניטלה חלתו דשפיר מצרף בין שאר דברים ועיין במש"כ לעיל בזה אם הא דמין במינו אינו חוצץ אם ר"ל דהוה כמו אויר או ר"ל דהוה כמו עומד על הדבר עצמו וזהו מה דאמר בסוטה אם מיקרי צף ועיין בהך דזבחים דף ק"י ע"א דהוה הקטרה אף דבעי על המזבח ולא באויר כמבואר שם ד' פ"ח וכ"כ בזה בהל' אס"ב גבי הך דנדה ד' כ"א ע"ב גבי ראה דם בחתיכה ועיין תוס' מנחות ד' ז' ע"א ד"ה וכי אף דאמרינן שם ד' י"א דהנחה בתוכו בעינן ע"ש ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מתנות עניים פ"ה ה"ד ועיין בירושלמי פ"ב דתרומות ה"א דאפילו קש ותבן ג"כ מיקרי מין גורן ושם בפאה נקט גם קש והוה כמו כנפים דהכא:

או ע"ג בעלי חיים כו'. הנה בגמ' נקט אדם אך קשה הא זה הוה כמו מזומן דקנה לו האדם להקן בהגבהה וצ"ל דמיירי בעכו"ם או בקטן ועיין שבת ד' צ"ב ע"א אם דרך הוצאה כך ועיין תוס' ב"ק ד' ס' ע"א אם זה ג"כ נכלל בכלל קמה וב"מ ד' פ"ט ע"א ד"ה ס"ד ע"ש ועיין רש"י חולין ד' י"ח ע"א גבי שן כה"ג וכ"מ, ועיין חולין ד' קכ"ו ע"ב דמים לא מיקרי על הארץ ותוס' כאן ד"ה בדרך:

אסור לזכות כו'. וזה רק היכא דהאם ג"כ אינו שלו אבל היכא דהאם שלו אף דהביצים אינם שלו ג"כ הוה מזומן וכ"כ בזה ולכך בבית פטור משום דזכה בהאם מיד ושוב אין בו מצות שילוח:

אסור ליטול כו' ועשה ול"ת דוחה עשה כו'. ר"ל לאפוקי שיטת הריב"א דס"ל דהלאו עכ"פ דחי לכך כ' רבינו דלוקה משום דהעשה נדחה לגמרי אך לפי המבואר בתוספתא כאן דאין יוצא בו טהרת מצורע משום שנעבדה בעברה א"ש בלא זה ועיין בתוספתא פסחים פ"ו גבי שובר את הקולית להוציא מוח אינו עובר בל"ת משמע קצת כשיטת ריב"א וע"ש דיוצא בהמוח שהוציא ידי אכילת פסח ועיין בהך דזבחים ד' ל"ו ע"א זבחי גופה מי מפסל ע"ש ובירושלמי פסחים פ"ז דיש שובר אחר שובר ע"ש ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש נדרים פ"ב גבי הך דנדר חל על דבר מצוה ע"ש:

המקדיש עוף כו'. והנה רבינו נקט לבה"ב ועיין בתוס' דף קל"ח ע"ב מש"כ בשם רש"י דגבי קדשי מזבח לא יליף מתקח לך משום דהביצים אינם אסורים אלא מדרבנן משמע דשפיר מקרי לך היכא דרק מדרבנן וא"כ נ"מ להך דין דע"ז ד' מ"ב ע"ב ומעילה ד' י"ד גבי קן שבראש אילן של הקדש ואשרה דבצים ואפרוחים קטנים אסורים מדרבנן בהנאה אם יש בזה כאן מצות שילוח הקן ולפי שיטת התוס' נראה דחייב ועיין תוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ע"ש מה דמחלקי בין ע"ז לשאר דברים ועיין בירושלמי פסחים פ"א ס' ה"ד ותוס' פסחים ד' כ"ט ע"א ד"ה אין פודין וכ"מ. ותוס' שם ד' ל"ו ע"ב ד"ה דאמר וד' ל"ח ע"א ד"ה אבל וע"ש ד' מ"ח ע"א דאמר דגבי מוקצה דרבנן שפיר כשר לקרבן וגבי ערלה מדומע בפחות ממאתים אסורה וע"כ משום דאיסור הנאה חמיר ועיין תוס' בכורות ד' ל"א ע"ב ד"ה מבליעו מה דרצה לחלק בשומן גיד דאין אסור אלא מדרבנן אסור ליתנו לעכו"ם ועיין פסחים ד' פ"ג ע"ב וכ"מ בזה ועיין בירושלמי ערלה ס' פ"א גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח אם צריך לפדותה ושם משמע דביצים של קן של אילן של הקדש האפרוחים מותרים לגמרי אף מדרבנן וכן בשל אשרה מותר אם נעשה מהביצה אפרוח מדדחיק שם היכא משכחת לה לביצת ע"ז שתעשה אפרוח ע"ש ואמאי לא מוקי כה"ג וע"כ משום דהאפרוח מביצה כזו שרי לכ"ע כיון דהביצה אינה אסורה אלא מדרבנן וכעין דאמרינן בירושלמי פ"ט דתרומות דתרומת כרשינין ותרומת חו"ל גידוליהן מותרים משום דזה גופא הוא מדרבנן והוה גזירה לגזירה ועיין ב"מ ד' צ' ע"א גבי חסימה בגידולין אם יש עליה שם דישו ע"ש. והנה רבינו ז"ל כאן כתב מחמת הטעם דתקח לך ואילו אינם שלו אך יהיה נ"מ כגון אם עוף של הקדש רובץ על ביצי חולין וגם דהא ביצי הקדש ראויין לפדותן וי"ל כהך דחולין ד' פ"ד ע"א גבי כיסוי הדם ע"ש וע"ש ד' קל"ה ע"א גבי ראשית הגז. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה גבי קב הקדש דמצרף משום דראוי לפדותו ע"ש ובירושלמי פ"א דערלה ה"א והל' ד' דהקדש לא מיקרי פטור בעצם משום דראוי לפדותו ע"ש. אך באמת נראה דאף דאנן קי"ל דע"י מרידה לא פקע מהקדש מ"מ שם בעלים פקע וא"צ להוסיף חומש ושוב ליכא מצוה עליו לפדות וכ"כ בזה לעיל. והנה עיין מ"ש התוס' ד' קל"ה ע"א ד"ה לפרוק דמי מחייב לפדותו ע"ש אך י"ל דכיון דכופין את הבעלים שפיר מוטל החיוב עליו ועיין בירושלמי פ"א דמעשרות אף ידי הבעלים לא יצא מחמת שאומרים לו פדה אתה ראשון ע"ש אך י"ל דזה רק בדבר שהקדיש אבל בהגיזה והגידולין אין עליו שם בעלים כיון דזה בא אח"כ ולכך גם כאן בהביצים אין החיוב עליו לפדותן רק על העוף עצמו אם נימא דלא פקע שם הבעלים ועיין בהך דיבמות ד' ע"ט גבי חלק מזבח ע"ש דמשמע שיוכל להיות הדבר לחצאין, ולכך על עוף עצמו לא כ' רבינו הטעם משום דצריך להביאו ליד גיזבר דאדרבא כיון דהוא בעצמו המקדיש הוא בעצמו מקרי גיזבר עיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' מעילה פ"ו ה"ח ובדברי הר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה אמר רבא משא"כ בביצים ואפרוחים ולכך מדייק רבינו דמיירי שהמקדיש עצמו הוא שמצא הקן. ובאמת אם נימא דלענין זה לא פקע שם בעלים ממנו כמש"כ לעיל בשם הירושלמי א"כ לכאורה קשה היאך פקע ממנו שם מזומן וכ"כ לעיל דאף היכא דהביצים והאפרוחים אינם שלו מ"מ כיון שהאם שלו שפיר הוה מזומן ועיין בהך דב"ק דף ס"ט ע"ב לענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותיה ע"ש ועיין בהך דחולין ד' מ"א ע"א כיון דקניה ליה כו' ע"ש. ובאמת י"ל דזהו כונת הגמ' במי שאתה מצווה לשלחו כו' ר"ל וכיון שיש עליך איזה דבר לעשות בזה העוף שוב לא מקרי כי יקרא והוה כמו מזומן:

לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו: נראה דכוון רבינו לטעם האמור במדרש ויקרא יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה שכתוב בתורתו לא תקח האם על הבנים, וכבר כתב רבינו במורה חלק ג' פרק מ"ח על משנה על קן צפור יגיעו רחמיך כו' אבל זה גדר להמצוה אשר בהיותה ניצודה עבור אהבתה לבנים אסור ליקחה, ולכן ביצים מוזרות או אפרוחים שא"צ לאמן שאז הוסרו עבותות האהבה מאם אל הבנים בטבע העופות פטור מלשלח, וכן כתב בהלכה ט' היו אפרוחים טריפות הרי אלו כביצים מוזרות, הוא גדר לזה שאינה קשורה באהבתה להם והוא הוספת טעם ומתק דברי רבינו, וכן אמרו במדרש כדאי הוא שעוסק בכבודו של עולם ובתקונו של עולם שתנצל יעו"ש ודוק:

או על גבי בעלי חיים חייב (בשילוח) [לשלח]: נ"ב בראשו של אדם כתיב ואדמה על ראשו וכתיב משא צמד פרדים אדמה מלכים ב' ה' ואף על אדם כתיב והוי בכלל על הארץ ופשוט. ועיין בספר האשכול.

המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו כו' על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל כו' שאין שילוח (הקן) [האם] נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך: בגמרא איתא טעם אחרינא משום דכתיב שלח תשלח, יצא זה שא"א מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר, אמנם רבוותא קדמאי פירשו דבקדשי בדק הבית טעמא אחרינא איכא משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אסורין בהנייה, רק בקדשי מזבח דתנן ביצי תורים לא נהנין ולא מועלין צריך לזה הטעם, ולפ"ז רבינו דפירש במקדיש לבדק הבית שפיר כתב הטעם משום שאין יכול לקיים מה דכתיב ואת הבנים תקח לך כו', אמנם בעיני יפלא מאוד על כולהו רבנן דמה יעשו להא ששנינו בירושלמי בספ"ק דערלה, ביצת הקדש שנעשית אפרוח א"ר ייסא פליגי בה כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת כו' אף היא פודה אותן בזמן זרעה, פירוש דהוי כמו גידולי הקדש ומע"ש דאמרינן בהו דגדוליהן חולין (בפ"ט דתרומות) וכמו שכתב רבינו פ"ה מהלכות מעילה דאעפ"י שלא פדאן הרי הגידולים חולין ואין מועלין בהן כו', א"כ הא דפודה אותה בזמן זרעה הוא דרבנן ומשום פסידא דהקדש, וא"כ ביצה שנעשית אפרוח הרי היא כחולין גמורים, וא"כ לכן לא אמר טעמא משום דכתיב ואת הבנים תקח לך כו', דתינח בביצים, באפרוחים מאי איכא למימר דהאפרוח חולין גמורים הוי ובפרט דרבינו כתב בפירוש על האפרוחים או על הביצים וצע"ג: ואין לומר כיון דכתיב על האפרוחים או על הביצים א"כ אם האם היא בגוונא שאם היתה רובצת על הביצים לא מחייבא בשילוח, תו כי נמי רובצת על האפרוחים ג"כ פטור מלשלח, חדא דמנ"ל למידרש היקשא מנפשין, ועוד דבתוספתא שנינו להיפך ולאשר כי היא בשיבוש לכן אגיהה ואבארה מקודם, וז"ל, אם אפרוחין הטריפה (פטורה) צ"ל [חייבת] בשילוח, ביצים [פירוש שאמן טרפה] פטור מלשלח, והוא כמו שבארתי, דאם יושבת על האפרוחין והיא טריפה חייבת בשילוח, דאפרוח מביצת טריפה מותר, וקרינא בהו תקח לך, אבל האם הטריפה היושבת על הביצים, כיון דביצת טריפה אסורה דמגופה קא רביא, א"כ הביצים אסורים וקרינא בהו תקח לך ולא לכלביך וכמו שנתבאר סוף פרק כל האסורין דביצת טריפה אסורה ואפרוח מביצת טריפה מותרת, ובגמרא קל"ט, והתניא אם אפרוחין טריפה חייב בשילוח אמר אביי ה"ק אפרוחין שאמן טריפה חייב בשילוח, ופירוש דוקא אפרוחין שאמן טריפה חייב בשילוח הא ביצים שאמן טריפה פטור מלשלח דהביצים אסורות משום ביצת טריפה ותקח לך ולא לכלביך, הרי דמפורש דאע"ג דאם היו ביצים היה פטור מלשלח האם בכ"ז אם אפרוחין הן חייב בשילוח, כש"כ כאן דאם הן אפרוחים של תרנגולת הקדש כיון דביצת הקדש שנעשית אפרוח האפרוח חולין הוא ודאי דחייב בשילוח וז"ב. ואין לומר כיון דצריך לפדות אותה בזמן זרעה אע"ג דהוי רק מד"ס ולכן לכל דבריהם הוי גידולי הקדש חולין, בכ"ז לא קרינא בהו תקח לך, ז"א, דהא לענין כסוי הדם דכתיב אשר יאכל ואפ"ה אמרינן דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אם נחיר בעי כסוי אע"ג דמדבריהם בעי שחיטה קרינא בה אשר יאכל כמבואר פרק כסוי הדם דף פ"ה כ"ש הכא דלא מיפטר משילוח כיון דמה"ת חולין הוי: ובזה בארנו דברי הגמרא ריש שלוח הקן הני מוקדשים ה"ד כו' אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מיחייב כי יקרא קן צפור פרט למזומן כו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ופרש"י האי דנקיט פירות ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראוין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח יעו"ש, וטעמו לא מחוור דאטו רק בבני יונה הלא תורים לא מיכשרי אלא בגדולים, ולכן נראה לדעתי דיוני שובך אמרו דאין בהן גזל אלא משום דרכי שלום, א"כ איך מצי מקדיש לפירות שובכו כיון דאינו שלו מה"ת הלא אינן קדושים מה"ת ואיך מיפטרי משילוח כיון דמה"ת לא קדשי, ולכן אמר במקדיש פירות שובכו, ואמרו בפרק הספינה דף ע"ט ביונים הבאים דרך שובכו לשובך כו', ותמהו בתוספות איך מצי להקדיש באופן שימעלו בהן מעילה גמורה הא יוני שובך אין בהן רק משום דרכי שלום, ותירץ רי"צ דבביצים ואפרוחין זוכין מה"ת, פירוש לפי שהן קטנים ולא עבדי דפרחי ולכך סמכא דעתיה עלייהו וקני להו קנין גמור וכן ע"כ יתפרשו דברי רבינו פ"ה ממעילה ה"ח שהמקדיש חורש מועלין בכל קן שבראש האילנות, דבביצים ואפרוחין מיירי, דיכול להקדישן, וא"כ בפירות שובך שהן קטנים שפיר חלה עלייהו הקדש גמור דבר תורה ולכן אמר במקדיש פירות שובכו ומיפטר שפיר משילוח, וזה ברור: נמצא דברי רבינו צ"ע, וצריך לומר דפסק ככהנא דאמר דביצת הקדש שנעשית אפרוח אסורה, וזה פלא דהלכה כר' יוחנן, ובפרט דסוגיא דילן כוותיה אזלא דאמרה מפני שאתה מצווה להביא ליד גיזבר: אולם יש להתבונן קצת, דלמה ביצת הקדש שנעשית אפרוח חולין אטו מי שני מביצת תרנגולת דהדיוט שנעשית אפרוח אטו מי לא שייך האפרוח להבעלים של הביצה ובמאי פקע ממונא דהקדש. אולם ז"א, דחזינא דהקדש אינו דומה בכמה מקומות להדיוט, ופוק חזי בקדשי מזבח צריך קרא לגדולין דקדשי היינו לולדות קדשים ואיכא חד תנא דסבר דבהווייתן הן קדושים הא במעי אמן לא קדשי, ומפורש שנינו פ"ק דתמורה דף י"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי נאכלת לכל אדם ונאכלין בכ"מ, וכפי הנראה דאינן טעונין פדיה כלל ואף קדושת דמים לא קדשי יעו"ש, ואף דבריש פ' פרת חטאת דף קי"ד בד"ה וקסבר כתבו דקדושת דמים קדשי, בריש פרק יוצא דופן הוכיחו דאף קדושת דמים לא קדשי יעו"ש. ובאמת לא ידענא הא דאמרו בבכורות שילהי פרק קמא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, הרי דולד בהמת שביעית קדוש בקדושת שביעית מה"ת ומנא לן הא ומי גרעי מגדולי שביעית בדבר שזרעו כלה, ועדיפא מצאנו דולד הנוגחת לאחר גמר דין שעיברה וילדה תלי לה בפלוגתא דזה וזה גורם וכ"ז באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה אמרו דולד טריפה מותר ומנ"ל דולד בהמת שביעית נתפס גם בקדושת שביעית ויש שבח לשביעית, ודחוק לומר דאיירי בשחלל על הבהמה כשהיתה מעוברת בפירות שביעית ונתפס גם העובר בקדושת שביעית דכל כי האי הו"ל לפרושי, ועיין מע"ש בירושלמי פ"ב סוף הלכה א' ודוק: אך מיהו סברת כהנא דאוסר בביצת הקדש שנעשית אפרוח ומתיר בביצת ע"ז שנעשית אפרוח צ"ב, אם נאמר דחשיב לביצת ע"ז שנעשית אפרוח ע"י תרנגולת דעלמא לזה וזה גורם, זה לא ניחא דיהא המחמם חשיב גורם, הלא מצאנו אשה מחממת ביצים בחיקה (כתובות ס"ו) ואטו העופות אסורים למאן דאסר זה וזה גורם, ועוד דכהנא יהא נחית לפלוגתא דר"י ור"א ריש בכורות דף ו', ונראה דסבר משום דאימת קא גביל לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא (תמורה ל"א). אך ג"ז לא יתכן, דפרש של ע"ז ג"כ אסור כמו דאמרו פרק אין מעמידין דף ל"ד המקדש בפרש עגלי עו"ג אינה מקודשת דכתיב ולא ידבק בידך מאומה כו' א"כ גם כי הוי עפרא בעלמא נשארת באיסורא, וצריך לומר דסבר כיון דמצאנו דבעלי חיים אינם נאסרים לע"ז ואינן נתפסין באיסור ע"ז לכן כי הוי אפרוח פקע איסור ע"ז, ושאני גבי שור הנסקל וכי"ב דמתפיס בע"ח באיסור זה [ולפ"ז ביצת תרנגולת הנסקלת שנעשית אפרוח תהא אסורה גם לכהנא] וזה ג"כ דחוק דהא מצאנו דהמשתחוה לאילן לא אסרו ואילו חיבר אילן אסורה אע"ג דהשתא מחובר הוי וכמו דאמרינן בירושלמי שבת פרק רע"ק דאע"ג דהמשתחוה לאילן לא אסרו בהשתחוה ולבסוף נטעה אסורה ומוקי בזה משנה דשלש אשירות, וכמו דמה דהוי מחובר לא מפקיע מידי איסורו, כן מה דהוי בע"ח לא מפקיעו מידי איסורו וצ"ע בזה. אבל בהקדש מה דאסר כהנא ע"כ משום דלכי הוה עפרא הלא ג"כ היא של הקדש, ולא דמי לפרש של הקדש דאמרו במעילה דלא מועלין משום דכי אתא מגופא אחרינא אתא יעו"ש דף י"ב, דמן עלמא קאתי לה כו' אבל הכא הוי עדיין ממונו של הקדש ולכן בקדושת בדה"ב וקדושת דמים לא פקע ממונא דהקדש והוי כביצי תורין וחלב המוקדשין דבקדושת דמים מועלין, והעיקר משום דהוי בע"ח ולא דמי למחובר דהוא היה בריה חדשה כמו שמבואר אצלנו בהלכות יו"ט פ"ב ה"ג ועדיף טפי מנטעו גרעין אפילו ועיין: ולפום מה דסבר כהנא דבע"ז ביצה שנעשית אפרוח האפרוח שרי ובמוקדשין האפרוח אסור, יתכן לומר, דזה הוי סברת ר' אבהו אליבא דר' יוחנן בפרק כל הצלמים דף מ"ב מאי יתיז יתיז באפרוחין, ופירוש דהוי דומה לביצת ע"ז שנעשית אפרוח, אע"ג דכאן לא השתחוה רק להאילן ולא להביצה, מ"מ גזרינן אטו היכי שישתחוה לאילן גם להביצה שעליה לכן הקן אסור עם הביצים ולא יעלה על האילן ליטול האפרוחים דנמצא נהנה מן האילן ולכן יתיז באפרוחין, אבל בסיפא גבי הקדש גם הביצים גם האפרוחים לא נהנין דמיתחזי כאילו הקדיש הביצים, וביצת הקדש שנעשית אפרוח הרי אסורה ופודה אותה כמות שהיא דממונא דהקדש לא פקע לכן גם האפרוחים לא נהנין, או דאסירא מטעם דבהדיוט קני החצר להדיוט כן בהקדש אע"ג דאין חצר להקדש מ"מ לא נהנין ועיין פרק הספינה דף ע"ט תוספות ד"ה ואין מועלין במה שבתוכו, ובחדושי רמב"ן דפליג וסובר דחצר קני להקדש רק דמעילה ליתא בהו דדוקא אם ההקדש בא מכח אדם מועלין בו לא למה שקני חצר דהקדש דמאיליו בא להקדש יעו"ש, והא דאמר ר' יעקב לר' ירמיה אסברה לך הוא עפ"י שיטת ר' יוחנן בירושלמי דביצת הקדש שנעשית אפרוח שריא, לכן אפרוחים כאן וכאן שרי, וע"כ דיתיז האפרוחים ויטול העצים של הקן דאייתי מעלמא, ובהקדש הקן אסור וכפירוש הר"מ בפירוש המשנה: והנה רבינו כתב בהלכות ע"ז פ"ז הלכה י"ב, והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורים שהרי האשירה כמו בסיס להן, ובהשגות כתב היה לו לומר מפני שהן כגדולי האשירה, ולטעמייהו אזלי לקמן פ"ח הלכה ג' השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו ה"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד, כן סבר רבינו הכא דהאשירה הוי יד ובסיס להאפרוחים והביצים. והראב"ד השיג דליכא דין יד לאיסור רק לטומאה ואין זו השגה, דאימא מדאפקיה קרא לאיסורא בלשון טומאה להורות דין ידות לענין איסור וזה פשוט, אמנם הענין בכללו צריך עוד ביאור:

ואם מתה קודם לזה וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר ז"ל פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט'):