הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שכירות · פרק ב׳

ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק ב׳
הלכה א׳
שְׁלֹשָׁה דִּינִין הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה בְּאַרְבָּעָה הַשּׁוֹמְרִין אֵינָן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "כֶּסֶף אוֹ כֵלִים" (שמות כב ט) "וְכָל בְּהֵמָה" יָצְאוּ קַרְקָעוֹת וְיָצְאוּ הָעֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת וְיָצְאוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן וְיָצְאוּ הֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" וְיָצְאוּ נִכְסֵי עַכּוּ"ם. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ נִשְׁבָּע. וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
הלכה ב׳
וְתִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁנִּשְׁבָּעִין עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת:
הלכה ג׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם פָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר בַּעֲבָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁאֵינוֹ פָּטוּר בַּעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת אֶלָּא מִדִּין גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וּמֵתָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵר חִנָּם עַל מִטַּלְטְלִין וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ יִשָּׁבַע וּבַעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמְּשַׁלֵּם גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּמִטַּלְטְלִין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם בְּאֵלּוּ. אֲבָל אִם פָּשַׁע בָּהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁכָּל הַפּוֹשֵׁעַ מַזִּיק הוּא. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דִּין הַמַּזִּיק קַרְקַע לְדִין הַמַּזִּיק מִטַּלְטְלִין. וְדִין אֱמֶת הוּא זֶה לַמְּבִינִים וְכֵן רָאוּי לָדוּן. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמּוֹסֵר כַּרְמוֹ לְשׁוֹמֵר בֵּין בַּאֲרִיסוּת בֵּין בִּשְׁמִירוּת חִנָּם וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּחְפֹּר אוֹ יִזְמֹר אוֹ יְאַבֵּק מִשֶּׁלּוֹ וּפָשַׁע וְלֹא עָשָׂה חַיָּב כְּמִי שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים:
הלכה ד׳
הַמּוֹסֵר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע לִשְׁמֹר אֲפִלּוּ הָיוּ עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן כְּקַרְקַע בְּדִין הַשּׁוֹמְרִין:
הלכה ה׳
הִפְקִיד הֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פָּדָהוּ וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין בְּעֵת שֶׁנְּטָלוֹ מִיַּד הַשּׁוֹמֵר. אוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ וְהוּא בְּיַד הַשּׁוֹאֵל. וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר. כָּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן כָּל דִּינֵי הַשּׁוֹמְרִין עַד שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן נִכְסֵי הֶדְיוֹט וְנִכְסֵי יִשְׂרָאֵל:
הלכה ו׳
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה בְּדִין הַשּׁוֹמְרִין בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר הַשָּׁמוּר שֶׁל אִשָּׁה אוֹ שֶׁהָיָה בְּיַד הָאִשָּׁה:
הלכה ז׳
קָטָן שֶׁהִפְקִיד בְּיַד גָּדוֹל אוֹ הִשְׁאִילוֹ הֲרֵי זֶה הַגָּדוֹל נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים לַקָּטָן. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין זֶה נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת הַקָּטָן כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שֶׁכָּל הַשּׁוֹמְרִין שְׁבוּעָתָן שְׁבוּעַת שֶׁמָּא הִיא:
הלכה ח׳
כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי זֶה וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנֶיךָ אוֹ הַנַּח סְתָם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֲרֵי הַבַּיִת לְפָנֶיךָ אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר וְאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה כְּלָל אֲבָל מַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ וְלֹא יַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֶחָד הַמַּפְקִיד אוֹ הַמַּשְׁאִיל אוֹ הַמַּשְׂכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה זֶה מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁשָּׁמַר לוֹ אוֹ שֶׁשָּׁאַל מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִלְּשַׁלֵּם. אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ הַמֻּפְקָד אוֹ הַמֻּשְׂכָּר שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע עָלָיו. וְאֵין אֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִים צָרִיךְ לְהוֹדָיָה בְּמִקְצָת:
הלכה ט׳
מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וְכֵן מַתְנֶה בַּעַל הַפִּקָּדוֹן עַל שׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ נוֹשֵׂא שָׂכָר וְשׂוֹכֵר לִהְיוֹת חַיָּבִין בַּכּל כְּשׁוֹאֵל. שֶׁכָּל תְּנַאי בְּמָמוֹן אוֹ בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁל מָמוֹן קַיָּם וְאֵין צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים:
הלכה י׳
טָעַן זֶה שֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי נִשְׁבָּע הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וּמְגַלְגֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם תְּנַאי:
הלכה י״א
טָעַן שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ וְזֶה אוֹמֵר לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא הַנַּח לְפָנֶיךָ וְלֹא נַעֲשֵׂיתִי לוֹ שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ אֶלָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וְלֹא אִבְּדוֹ בַּיָּדַיִם וְלֹא בִּגְרָם שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הלכה י״ב
זֶה אוֹמֵר הִשְׁאַלְתִּיךָ אוֹ הִשְׂכַּרְתִּיךָ אוֹ הִפְקַדְתִּיךָ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אוֹ שֶׁאָמַר כֵּן הָיָה אֲבָל הְחֶזַרְתִּי לְךָ וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁמִירָה וְלֹא נִשְׁאֲרָה בֵּינֵינוּ תְּבִיעָה. הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שְׁטָר. אֲבָל אִם הִפְקִיד אוֹ הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בִּשְׁטָר וְאָמַר לוֹ הֶחְזַרְתִּי לְךָ הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד וְהַשּׁוֹאֵל מֵתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה נֶאֱמָן לוֹמַר הֶחְזַרְתִּי. וּכְשֵׁם שֶׁאִם טָעַן שֶׁנֶּאֱנַס נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כָּךְ אִם טָעַן הְחֶזַרְתִּי יִשָּׁבַע כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם שְׁטָר בְּיַד הַתּוֹבֵעַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַשּׁוֹמֵר יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר נֶאֶנְסוּ וְלֹא נַצְרִיךְ אוֹתוֹ לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר הֶחְזַרְתִּי אֶלָּא יִשָּׁבַע בַּעַל הַשְּׁטָר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הֶחְזִיר לוֹ וִישַׁלֵּם. אֵין לְךָ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ אֶלָּא זֶה הַשּׁוֹמֵר בִּלְבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטָר אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בַּדִּין מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר אֵינָן נִשְׁבָּעִין אֶלָּא הֶסֵּת:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק ב׳

ג׳
יראה לי שאם פשע השומר כו'. יש להקשות בדברי רבינו שסובר דלא מיעט הכתוב גבי הקדשות ועבדים אלא שבועה שלא פשע אבל אם ידוע שפשע חייב וטעמא דבקרא בהדיא לא הוזכר בש"ח שחייב בפשיעה אלא שחייב שבועה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' א"כ כי מיעט רחמנא לשומר קרקע או הקדשות מתשלומין דוקא גבי גניבה ואבידה או שבורה שנזכר תשלומין בהדיא אבל גבי פושע משבועה הוא דפטור. וקשה דבס"פ החובל גבי ההוא דפשע בארנקי של צדקה דאפקידו גביה ופטריה אביי מברייתא דלשמור ולא לחלק לעניים ורב יוסף לא חייבו אלא משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אלמא כי ממעטינן מדין השומרים לגמרי ממעטינן ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא ולדברי רבינו הוה לן למעוטי דוקא משבועה שלא פשע ולא מתשלומי פשיעה וי"ל דכיון דמסברא הוה לן לומר דלחלק לעניים פטור מן התשלומין אפילו אפסדיה דמאן קא תבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי למימר לאידך יהיבנא והמפקיד נמי תו לאו דיליה נינהו. אלא דאי כתב רחמנא כי יתן איש אל רעהו הוה אמינא דסתם הכתוב ואפילו בלחלק לעניים מצי תבע המפקיד דהוא הנותן. השתא דמיעט רחמנא לשמור ולא לחלק לעניים ממעטינן מסברא כל תשלומין דמאן קא תבע משא"כ הכא ודוק: ומ"ש הראב"ד ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור לאו משום דס"ל דמזיק בבעלים חייב דבהדיא כתב ע"ד רבינו בהלכות אישות על מ"ש האשה ששברה כלים בעת מלאכתה דפטורה ולא מן הדין אלא מתקנה משום שלום הבית והשיג עליו דמן הדין נמי פטורה דהוי שמירה בבעלים הרי דסובר דמזיק בבעלים נמי פטור א"כ נמצאו דברי הראב"ד סותרים זה לזה. וע"כ צריכין אנו לומר דהכא לדברי רבינו קאמר דרבינו ס"ל דמזיק בבעלים חייב והכי מוכח ממ"ש בפ"ה מהלכות שלוחין ושותפין בדין אחד מהשותפין שמכר בהקפה וכמ"ש שם. ולהכי מקשה הכא לסברת רבינו דכל פושע מזיק פשיעה בבעלים למה פטור מאחר שהוא סובר דמזיק בבעלים חייב. והכי משמע דאי לאו הכי מאי קושיא שאני פשיעה בבעלים דאפילו חשיב מזיק פטור מגזירת הכתוב ולעולם גבי שומרים בקרקעות ועבדים מזיק חייב דהיינו פשיעה וצריך להתיישב ודוק. ומה שנ"ל נכון בהשגת הראב"ד דלא קשיא לדידיה מההיא דאשה ששברה כלים בשעת מלאכתה דהתם כיון שלא כיונה להזיק לא מיקריא אלא פושע אע"ג דאדם מועד לעולם היינו לשלם מה שהזיק אבל לענין מזיק לא מתחייב ודוק. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר פכ"א מהלכות אישות דין ט' ופ"ה מהלכות שלוחין ושותפין דין ב' ועיין פ"ד מהלכות מלוה ולוה דין י"ד):
ח׳
האומר לחבירו שמור לי זה וא"ל הנח לפני וכו'. מ"ש ה"ה יראה לי דהניח לפניו בסימטא וכו' עיין בהר"ן פרק האיש מקדש גבי התקדשי לי במנה תנהו על הסלע דאינה מקודשת כתב בשם הרשב"א דמש"ה לא מיחייב משום ערב משום שאינו מוציא לרשות אחר בן דעת ולפיכך האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא מהני וכן ואקדש אני לך כו'. ולפי דבריו קשה דהיכי אוקי הנח לפני דהכא בהכישה במקל והיא תבא דהא סוף סוף היכי מהניא בלא משיכה דאי משום ערב כיון שעל פ"ו עשה מעשה כיון שאינו בן דעת לא מהני ואולי דין השומרים שאני להתחייב כל שעל פיו עשה מעשה אע"פ שלא מסרו לבן דעת ודוק:
ט׳
וכן מתנה בעל הפקדון על ש"ח וכו'. מדברי התוספות בפרק הזהב אמתניתין דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כתבו לחד שינויא דדוקא ש"ח או ש"ש מתנה להיות כשואל בדברים אבל ש"ח להיות כש"ש בעי קנין מטעמא דדוקא משום דסבורים העולם שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה. והג"א בשם הא"ז הוסיפו להסתפק אי דוקא ש"ח מתנה להיות כשואל אבל ש"ש להיות כשואל לא ודוק בס"פ האומנין. כתוב בהג"א בס"פ הפועלים בשם רבינו ברוך דמדלא נקט גבי ש"ח להיות פטור מלשלם כדקתני גבי ש"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ומהריב"ל ח"א דף קנ"א כתב דאין חולק בסברת ר' ברוך הלזו. ונראה דתשובת מהר"ם שהביא המרדכי בס"פ האומנין הביאה מרן סימן ע"ב מח"ז היא היפך סברת ר' ברוך ועיין בל"ר סימן רכ"ב וסימן קכ"ד ועיין בתשובת מיימונית דספר משפטים סימן י"א הביאה מרן סימן ש"ג ס"ה יע"ש. וכתוב בל"ר ס"ס רכ"ב איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוין יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא לא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה ע"כ. כלומר דאליבא דמהר"ש ליכא פשיעה כיון שהתנה כן ומצי למימר קים לי כמהר"ם:
י״א
טען שהפקיד אצלו כו'. דברי מהריק"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה אבל החזרתי נשבע שבועת היסת והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת וכבר כתב הרב לח"מ ז"ל לשון רבינו וצ"ע:
י״ב
בד"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו כו'. (*א"ה עיין פכ"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק ב׳

א׳
שלשה דינין של ד' שומרים אינם אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט וכדתנן פרק הזהב ובגמרא מנא הני מילי דת"ר כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט וגונב מבית איש חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה וגו' ויצאו שטרו' שאין גופן ממון והקדשות רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש וכיון דכתיב רעהו אין הגוי בכלל ובשומר שכר נמי כתיב כי יתן איש וכו' לכלל ופרט וכלל רעהו למעוטי הקדש וגוי ושואל נמי הוי כוותיהו. [אלא דלא הוזכרו שואל ושוכר במיעוטא דהני משום דלא שייך שאלה בקרקעות ובשטרות על הרוב ושכירות לא שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקדש כן כתב רבי עובדיה ז"ל בפירוש המשנה במסכת שבועות (פ"ו מ"ה)] ואם פשע אחד מהשומרים באחד מדברים הללו חייב דהוי כמזיק בידים לדעת הרב ז"ל. ומחובר לקרקע אפילו אינו צריך לקרקע הוי כקרקע כדתנן פרק שבועת הדינים דאין חכמים מודים לו לרבי מאיר דאמר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואמרינן התם ובפרק השואל דבענבים העומדות ליבצר פליגי דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין לענין שומרים ולשבועה כיון דלענין שבת לאו כבצורות דמיין לכולי עלמא והא דאמרינן בעלמא כל העומד ליבצר כבציר דמי הכא שאני דכולהו קראי קפדי אמטלטלין תלושין ככסף או כלים. הפקיד הקדיש ופדאו או איפכא שהקדישו אחר שהשאילו או שהפקיד גוי ונתגייר בעי' תחלתן וסופן נכסי הדיוט וישראל כדדרשי' במכילתא כי יתן איש אל רעהו וגו' ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וגוי כדא' ומשמע דבעינן רעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין.
ו׳
אחד האיש ואחד האשה בדיני השומרים כדאמרינן פרקא קמא דבבא קמא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים שבתורה דלפניהם כולן בכלל. קטן שהפקיד נשבעין לו שבועת שומרים לדעת הרב ז"ל כיון ששבועת שמא היא אינה על טענת קטן דאמרינן בעלמא אין נשבעין על טענת קטן דאף על גב דמקרא דהכא ילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' לא לענין שומרים פטרו הכתוב כיון ששבוע' של שמא היא אלא עירוב פרשיות שנו כאן.
ח׳
כדרך שתקנו משיכה בלקוחות תקנו בשומרים להתחייב בשמירה ואם אמר הנח לפני הרי זה שומר חנם כיון שהניחה ברשותו. דין שבועת שומרים אפילו בלא עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואין אומרין מגו שיכול לומר לא קבלתי שום דבר שיהא נאמן בלא שבועה ושבועת שומרים אין צריך הודיה במקצת כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' ולקח בעליו ולא ישלם אפילו על שוה פרוטה דהוי ממון נשבעין דאף על גב דמכסף או כלים ילפינן שני כסף עירוב פרשיות כתיב כאן ואינו אלא בטענת מודה מקצת.
ט׳
כל תנאי שבממון או בשבועות של ממון קיים ואין צריך לא קניין כיון שהתנה בשעת המסירה ולא עדים כיון שהם מודים וכדאמרינן סוף פרק השוכר את הפועלים דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו לר' מאיר משום דמעיקרא לא שעבד נפשי' אלא במה שהתנה ולא ירד לתורת שומרים אלא למקצת. טען שהיה שם תנאי והשומר מכחיש נשבע שבועת שומרים כדינו ומגלגל שלא היה שם תנאי המחייבו דגלגל מדאוריתא כדילפינן בעלמא מדכתיב אמן אמן. טען שלא נעשה שומר או לא היו דברים מעולם או החזרתי אין כאן שבועת שומרים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק ב׳

א׳
ג' דינין האמורים. אם קנו מידו חייב באחריותן וכו'. עיין במרן ב"י סי' ש"א שתמה על הטור למה השמיט דין זה וכתב מרן החבי"ב בהגב"י אות ה' דליכא למימר שדעתם דהך ברייתא מיירי בהקדש וכמו שפי' רש"י ז"ל ולכן לא הביאוהו הטור והרי"ו ז"ל שהרי הרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דשומר שכר אינו משלם ואם קנו מידו משלם ועל כרחך מפרש הברייתא בהדיוט כדמפרשי לה הרי"ף והרמב"ם דאי בהקדש אין דרכו להביא דבר שאינו נהוג וכו' יעו"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו אי אפשר לומר כן דהרא"ש לא מפרש כפי' רש"י דהא ברייתא זו הובאה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז ע"א) ופירשה לה הרא"ש ז"ל שם כפי' רש"י כולה לענין הקדש לך נא ראה וכן פי' רש"י והר"ן וכי תימא א"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל דבהדיוט מהני קנין הא לא אירייא דאיכא למימר דכיון דמהני קנין לגבי הקדש לשעבודי נפשיה הכי נמי גבי הדיוט נמי אם קנו מיניה מהני ומעתה אפשר לומר ג"כ דזה הוא דעת הרי"ף ורבינו ז"ל שהביא הברייתא לענין שבת לחלק בין שכיר יום לשכיר חדש וכן הביא הרא"ש בפ' השואל יעו"ש ומה שתירץ מרן החבי"ב לדעת הטור ז"ל שהשמיט דין אם קנו מידו וכו' הוא מפני שסובר כדעת הריטב"א ז"ל דכי משני הש"ס בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה באמירה בעלמא מתחייב וזה כבר כתב רבינו בסי' רצ"א ועיין בס' בית ישחק בדין שלפננו שתירץ כן כמשה שיושב ודורש מפי הגבורה ולא זכ'ר למרן החבי"ב ועוד קשה דמ"ש שם וז"ל ואף דהרא"ש בפ' הזהב הביא הך דואם קנו מידו צ"ל דלישנא דש"ס נקט ולאו דוקא כמו שצ"ל לר' יוחנן גופיה דס"ל דבדברים לחוד סגי ע"כ ולענ"ד ליתא דמלבד דלשון הרא"ש אינו לשון הש"ס שכך כתב ואם קנו מידו עוד בה דבפסקי הרא"ש כתוב ג"כ ואם קנו מידו דזה גם על מרן החבי"ב ג"כ קשה שפסקי הרא"ש הם מהטור ז"ל ואיך שיהיה לא תעזוב נפשי לשאו'ל להרא"ש דכתיבנא דמפסק הברייתא דמיירי בהקדש כמפורש בנדרים דהא חזינן להרא"ש גופיה שהקשה למאי דמוקי ר"י לברייתא כשקנו מידו מההיא דס"פ הפועלים וכדהקשו התוס' ותירץ דשאני הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא דכיון שמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמינו לזה כמו זה שאינו לא של זה ולא של זה יעו"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל ז"ל בפ' הזהב וא"כ נמצא דדוקא בהקדש הוא דבעי קנין אבל בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ולמה מצריך הרא"ש ז"ל קנין בהדיוט. ובהכי מתרצתא להטור מעין מ"ש מרן החבי"ב ז"ל דהטור ז"ל גברא דשפיר חזי הך לשון הרא"ש ז"ל דברייתא מיירי בהקדש והתם הוא דמצריך ר"י קנין ברם בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ומשו"ה דחה הך דכתב הרא"ש בפ' הזהב דואם קנו מידו ומ"מ עדין לא פלטינן מהדוחק למה כתב בפסקי הרא"ש הך דואם קנו מידו וצ"ע.
ג׳
יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם וכו'. נשאל הרדב"ז בחדשות ח"א סי' תע"ה בראובן שהפקיד אצלו ס"ת ופשע בו אם חייב לשלם והשיב זו מחלוקת בין הראשונים וכו' והביא הך מחלוקת דרבינו ורש"י ז"ל עם הרי"ף ז"ל ודעימיה וכתב והדבר ידוע כי דין ההקדשות והקרקעות שוה דמחד קרא נפקא כדאיתא בברייתא וכו' הילכך בנדון דידן אע"ג דהרמב"ם ז"ל מחייב ואתריה דמר הוא מ"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה ממונא כנגד כל הני רבוותא וכו' יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם אל המראה שהשוה הרב ז"ל דין ס"ת להקדשות ופטרו מן התשלומים והיה טעמו דהקדש פטור מפשיעה לכת הפוסקים ולרבינו ז"ל חייב משום פושע ולא זכר ש'ר שדין ס"ת הוא כדין הדיוט ואין לו עסק בדין ההקדשות וכמ"ש הטור ז"ל בחו"מ ס"ס צ"ז וז"ל ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה להקהל עם אחד וכו' דין הוא להשביעו בין הסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ יעו"ש וכ"כ בשלטי הגבורים משם ריא"ז בפ' שבועת הדיינים עלה מתני' דאין נשבעים על העבדים ושטרות והקדשות וז"ל בס"ת של ציבור או שאר תשמישי קדושה או תשמישי בית הכנסת ומה שמקדישים בזמן הזה מעות או ס"ת או יריעה וכו' הרי הם כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן כמו שביאר מז"ה עכ"ל הרי לך להדיא שדין ס"ת חלוק מדין הקדשות ואם יש תביעה לאדם בחבירו נשבעים עליהן שלא כדברי הרדב"ז ז"ל דס"ל שהוא כדין הקדש ופטור מפשיעה להרי"ף ז"ל וסיעתו אלא לכו"ע חייב כדין שאר מטלטלין ומהתימה עליו וצ"ע. ועל מ"ש רבינו יראה לי שאם פשע וכו' התוס' ז"ל בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) ד"ה שומר חנם כתבו וז"ל ונראה דה"ה דאינו משלם דאף ש"ש אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל וכו' ולא משני כשפשע וכו' יעו"ש והרב לח"מ תירץ ונראה לומר שרבינו יתרץ דהתם אע"ג דאין נותנים לו שכר שבת מ"מ ש"ח מיהא הוי כיון שלא נסתלק שמירתו בשבת וכיון שכן לפחות ש"ח הוי ואם פשע ש"ח משלם ולהכי לא מצי איירי היכא דפשע ע"כ יעו"ש והרב ש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו כתב ע"ד התוס' הלזו וז"ל ועוד דליכא למימר דמיירי בשפשע דא"כ רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ומה בכך שאין נותנין לו שכר שבת הא שומר חינם מיהא הוי לחייב בפשיעה ואף שיש לדחוק ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת הו"ל כאילו לא קבל עליו שמירת שבת ובשבת הו"ל כאיניש דעלמא מ"מ י"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון דקבלו סתם ועדין הוא ברשותו יום שבת הו"ל מיהא ש"ח עליו יעו"ש וקשה לי ע"ד הרבנים הללו שלא הזכירו להר"ן ז"ל שאף הוא היה מתכוין לפרש פי' זה בפירוש הברייתא בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) וז"ל ואם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הו"ל ש"ח ע"כ ולא לומר בסתם כאלו הם פרשו פי' זה ועיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' י"ט שרצה ללמוד מדברי התוס' הלזו לשומר שכר לזמן וכשכלה הזמן דלא הוי אפי' ש"ח וכו' אך לא הבנתי מ"ש שם ויותר מזה נראה לי להוכיח וכו' הוא הדבר אשר דברו. ודע שכתב הטור בסי' ס"ו סמ"א וז"ל ומיהו אם פשע הש"ש ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ע"כ ומרן החבי"ב בסי' ש"ג הגב"י אות כ"ח כתב וז"ל א"ה לא ראיתי להפוסקים שכתבו אם משלם הבע"ה שכרו או אינו משלם ועתה מקרוב נדפסה תשובת מהר"ש הלוי ז"ל וראיתי שנפל מחלוקת בזה בינו ובין חכם אחר וכו' והוא ז"ל כתב שאם הבעלים מודים שעשה לו מלאכה או שיש עדים שעשאה חייב ליתן לו שכרו וכו' אבל מהר"א ששון ז"ל בסימן ע"ג כתב דלא מבעייא שומר שפטור מלשלם בלתי תנאי אלא מדינא שיפסיד שכרו אלא אפילו שומר שהתנה להפטר מחבירו כגון שומר חינם שהתנה להפטר משבועה והשואל מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נגנב או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפרק הזהב יעו"ש ויש לתמוה שמהר"ש הלוי ז"ל מביא בסימן הנ"ל ראיה מסוגייא זו שאינו מפסיד שכרו והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל בסימן ס"ו וש"א והרב המגיד בפ"ב מהלכות שכירות ורי"ו בנ"ל ח"ב והגהות מרדכי בסוף מציעא והריטב"א ז"ל בחי' לקידושין סוברים דאינו מפסיד שכרו ואיך נעלם מעיני מהר"א ששון ז"ל כ"ז בסי' ע"ג עכ"ל. ואנכי הרואה חכי"ם ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דהלא דברי מהר"א ששון ז"ל שבסי' הנ"ל אינם אלא בש"ש שהתנה להיות פטור מגנבה ואבידה כדין שומר חינם ונגנבה או נאבדה דאז נהי דפטור מלשלם מ"מ אינו נוטל שכרו ומייתי מההיא דהזהב דפריך בפשיטות אגרייהו מיהא ליפסיד ומה שפי' רש"י ז"ל אבל בש"ח ולשואל וכו' בזה לא הזכיר כלום ולא כתב היפך הרבנים הנ"ל דוק ותשכח. וכתב הרב המגיד [ח"ב] וז"ל וכתבו ז"ל שבאלו אפילו שבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר ע"כ. והר"ן ז"ל בפרק שבועת הדיינים כתב משם הרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א משם מקצת רבותינו הצרפתים דשומר חינם פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה ע"כ ועיין להרב מל"מ פרק ה' מהלכות טוען הל' ו' שהביא משם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה סימן תתק"פ בפשיטות כסברת הראב"ד ז"ל דמשבעינן אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח בה יד ואחר כך נאבד יעו"ש. והנה אמת שתשובה זאת לא ידעתי איה מקומה ולכאורה נראה דסותרת מה שהביא הר"ן ז"ל בשמו דבכל שבועות פטרו הכתוב והכא מחייב בשתים ואם נאמר דהתם דקא מחייב דמדרבנן מיהא מחייב ומה שהביא הר"ן ז"ל הוא בשבועה דאורייתא אתי שפיר אבל להר"ן ז"ל קשה דמאי מקשה ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה וכו' שהרי הרשב"א ז"ל מיירי בשבועה שאינה ברשותו אותה שהיא מדאורייתא וכבר ראיתי להרב ש"ך ז"ל בסי' ס"ו שהבין בדעת הרשב"א דשבועה שאינה ברשותו דקאמר הרשב"א היא שבועה דאורייתא שכן דייק בלישניה לומר מכל שבועות פטרו הכתוב ודלא כמו שהבין הר"ן ז"ל יעו"ש מ"מ לא הונח לי דהא ניחא לשבועה שאינה ברשותו דאיכא תרתי גווני דאורייתא ודרבנן ברם לשבועה שלא שלח בו יד מאי איכא למימר דהתם חייבו וממה שהביא הר"ן נראה שפטור ודוחק לומר דהכא או התם ליה לא ס"ל וצריך ליישב לראות הדברים במקומם.
ד׳
המוסר לחבירו וכו'. עיין בהרב המגיד ובפ"א מהל' מכירה בכ"מ שכ"כ לדעת רבינו כדעת הר"י הלוי ז"ל דבשומרים מחובר לקרקע ה"ה כקרקע וכן הסכים הש"ך בסי' צ"ה סק"ט בדעת רבינו וכתב דמה שהביאו לחלק בהכי הוא ההיא דפ' נערה דפריך סוף סוף כל העומד לגזז כגזוז דמי וכו' וכתב דאין נראה לחלק וההיא דפ' נערה ה"ק והרי הוא כגדור דהא אי בעי גדר להו והיאך סמיך בע"ח ואשה לגבות מינייהו ושכן מוכח דעת המאור בפ"ק דמציעא שפסק דבע"ח אינו גובה פירות כלל אפי' במחוברים שצריכים לקרקע ומביאה הרה"מ וכתב שלדבריו הסכים הרשב"א ונראה שהם מפרשים ההיא דנערה לענין שומא אגב ארעא או בתלושין וא"כ הרז"ה והרשב"א אי אפשר דסבירא להו כר"ח ולא כהר"י הלוי דהא בצריכים לקרקע אפי' ר' מאיר אמר דהם כקרקע בכל דוכתי וכו' יעו"ש. והנה מ"ש לענין שומא עיין בשיטה מקובצת להרב בצלאל שכתב כן אמנם מ"ש או בתלושין לא זכיתי להבינו דבתלושין אפי' להרי"ף לא גבי בע"ח כמבואר בהלכות ואי לא דמסתפינא אומר דט"ס הוא דבהא ליכא מ"ד דגבי וכן נראה ממ"ש הרב גופיה בסי' קט"ו סקי"ח יעו"ש וגם מ"ש לא כמהר"י הלוי וכו' אנכי הרואה להרשב"א הביא דבריו הרב בצלאל בשיטה מקובצת בפ' נערה דהרשב"א קאי כמהר"י הלוי ז"ל וז"ל שם סוף סוף כל העומד וכו' והא דתנן בפ' הדיינין י' גפנים מסרתי לך והלה אומר אינם אלא ה' ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה בענבים העומדים ליבצר איכא בינייהו דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהליה והילכך כל שהן מחוברים לקרקע באותה שעה כקרקע דמו וכו' והא דבע"ח גובה את השבח התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הם של בע"ח וכו' והרב בעל המאור חולק עליו דאין בע"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו דהוא הפי' הנכון וכו' יעו"ש הרי דהרשב"א ס"ל כהר"י הלוי ז"ל. ובהכי ניחא מ"ש בפכ"א מהלכות מלוה דבפירות המחוברין לקרקע אפי' עומדין ליבצר בע"ח גובה עם הקרקע וכו' והקשה הלח"מ ז"ל דבאין צריך לקרקע דין מטלטלין אית להו כמבואר בפ"ה דטוען וכו' יעו"ש שהניחו בקושיא ולפי דברי הרשב"א בע"ח שאני דקרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ולא תלשן הן בחזקת של בע"ח וא"כ דעת רבינו הכי הוא וק"ל.
ז׳
קטן שהפקיד ביד גדול הרי זה הגדול נשבע וכו'. ועיין בהרב המגיד ז"ל שכתב אבל הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים חולקים עליו וכו'. והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות שהקשה עליו דמדפרכינן בגמ' אמתני' דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין ואי כדברי הרב מאי קושיא לימא רישא מיירי בשבועת מודה במקצת וסיפא בשבועה השומרין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל משמו יעו"ש וקצת קשה על הרב לח"מ שהקשה כן ולא זכר ש'ר שכן הקשה הרמב"ן ומביאו הרא"ש עוד הקשה הרמב"ן וז"ל ותו דגרסי' בהגוזל דף ק"ו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה ישלם שנים לרעהו ואותביה ר' אבא בר ממל כי יתן איש ואין נתינת הקטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה אייתא מכח בן דעת האי לא אייתא מכח בן דעת שמעינן השתא דמדין שומרים מעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בדלא מחייבינן ליה כפל עכ"ל. ולענ"ד נראה להליץ בעד רבינו ורבו ז"ל ולומר דהא דמק' מכי יתן דאין נתינת הקטן כלום ואפי' בתבעו בגדלות היינו לענין כפל לחודא ואם תבעו כשהוא קטן או אפי' כשהוא גדול בנתינת הקטן דאף דמחייב שבועת השומרים משום דהאי איש קאי אכי הוא זה מ"מ כפל לא מחייב משום דמעטיה קרא מתיבת שניהם עד שיהיה שבועה לנתבע ועלה קאמר ישלם שנים וע"ז פריך ואם איתא תיהוי האי נתינת הקטן כאבדה דאף דליכא נתינה מחייב בכפל ומשני רב אשי האי אתי מכח בן דעת והאי לא אתי מכח בן דעת ולעולם דנתינת הקטן גריע מאבדה ולא כמ"ש בקושית ר"א בר ממל דהקושיא הוא משבועה ג"כ ולא כמ"ש הרמב"ן עוד דאי ס"ד דמחייב בשבועת השומרין מחייב נמי בכפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מחייב כפל וכו' אלו הם ז"ל מפרשים הסוגיא כדאמרן ואתי שפיר עפי"ז מ"ש בפ"ד מהל' גנבה ה"ט דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע וכו' ה"ז פטור מן הכפל וצריך שתהיה הנתינה ותביעה שוין בגדול יעו"ש דאף לדעתו ז"ל דמחייב לשומר של קטן אפי"ה פטר ליה מדין כפל ובודאי דדעתו ז"ל כדכתיבנא. ועיין להגהות מיימוני שהקשה עליה דרבינו מהירושלמי דאמרינן כי יתן איש עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול ע"כ ודוק היטב שיש להשיב כמ"ש.
י״א
טען שהפקיד אצלו וכו'. כתב הרב המגיד גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו אבל וכו' נראה דכונתו להקשות למה לא ישבע שבועת השומרים ותירץ וכו' ועיין במה שהקשה מרן ז"ל וקשה דהתם נמי שבועה דרבנן היא וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק ב׳

א׳
כתב ה"ה ז"ל ומ"מ דינו כדין שאר השומרים. נ"ב לפ"ז צ"ל מי ששואל את חבירו כיון דאדם איתקש לקרקע:
ג׳
וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו וכו'. נ"ב הכי איתא בירושלמי גבי מתני' דאם אוביר דייק עלה בירושלמי טעמא דכתב הא לאו הכי לא זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור ממה שהיה לו להרויח המבטל שדה של חבירו חייב לשפותו כלומר לשפות מה שנפסד דמ"ה היה דורש לשון הדיוט דמה שהיה כותב אינו אלא לשלם הכל אף מה שהיה ראוי לעשות דאילו לשלם מה שנפסד השדה לא היה צריך להתנות שאם לא יעשו ישלמו וכפירוש תלמידי הרשב"א. ולפ"ז נ"ל דאם גזל שדה של חבירו והפסידה משלם מה שהפסיד:
י״א
ולא בגרם שגרם לו. נ"ב כלומר בגירי דיליה דאז ודאי חייב אפי' כי לא קביל עליה שמירה:
י״ב
אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה. נ"ב בפרק כל הנשבעין מוכח דנשבע מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות ב׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שכירותכל הרמב״ם