אבן האזל על הלכות שכירות פרק א׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 21,540 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות שכירות פרק א׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שכירות · פרק א׳
ספר משפטים · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שכירות · פרק א׳
הלכה א׳
אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה וּשְׁלֹשָׁה דִּינִין יֵשׁ לָהֶם. וְאֵלּוּ הֵן הָאַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין. שׁוֹמֵר חִנָּם. וְהַשּׁוֹאֵל. וְנוֹשֵׂא שָׂכָר. וְהַשּׂוֹכֵר:
הלכה ב׳
וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה דִּינִין שֶׁלָּהֶן. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁנִּגְנַב הַפִּקָּדוֹן מִמֶּנּוּ אוֹ אָבַד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶאֱנַס הַפִּקָּדוֹן אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבֵּית הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וּפָטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' (שמות כב ז) "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים". הַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם הַכּל בֵּין שֶׁאָבַד דָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ נִגְנַב בֵּין שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה הַבְּהֵמָה הַשְּׁאוּלָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית שֶׁכָּךְ כָּתוּב בְּשׁוֹאֵל (שמות כב יג) "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". נוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ הַשּׂוֹכֵר שְׁנֵיהֶם דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן אִם נִגְנַב אוֹ אָבַד הַדָּבָר הַשָּׂכוּר אוֹ שֶׁנָּטַל שָׂכָר עַל שְׁמִירָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִים. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ נִטְרְפָה הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁנֶּאֶנְסָה וּפְטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ט) "וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה" (שמות כב י) "שְׁבֻעַת ה'" וְגוֹ' וּכְתִיב (שמות כב יא) "אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו" וְגוֹ'. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכּל. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכּל חוּץ מִן הַמֵּתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר מְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה וְנִשְׁבָּעִין עַל הָאֳנָסִין הַגְּדוֹלִים כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּשְׁבוּיָה וּמֵתָה וּטְרֵפָה. אוֹ שֶׁאָבַד הַדָּבָר בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם אוֹ נִלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִשְּׁאָר אֳנָסִין הַגְּדוֹלִים:
הלכה ג׳
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר אוֹ הִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ אִם שָׁאַל הַשּׁוֹמֵר אֶת הַבְּעָלִים עִם הַדָּבָר שֶׁלָּהֶן אוֹ שְׂכָרָן הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר פָּטוּר מִכְּלוּם. אֲפִלּוּ פָּשַׁע בַּדָּבָר שֶׁשָּׁמַר וְאָבַד מֵחֲמַת הַפְּשִׁיעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יד) "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁשָּׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן בְּעֵת שֶׁנָּטַל הַחֵפֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים שָׁם עִמּוֹ בְּעֵת הַגְּנֵבָה וְהָאֲבֵדָה אוֹ בְּעֵת שֶׁנֶּאֱנַס. אֲבָל נָטַל הַחֵפֶץ וְנַעֲשָׂה עָלָיו שׁוֹמֵר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׂכַר הַבְּעָלִים אוֹ שְׁאָלָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים עוֹמְדִין שָׁם בְּעֵת שֶׁנֶּאֱנַס הַדָּבָר הַשָּׁמוּר הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יג) "בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַשְׁאָלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת הַגְּנֵבָה וְהַמִּיתָה פָּטוּר לֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַשְׁאָלָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עִמּוֹ בְּעֵת הַמִּיתָה אוֹ הַשְּׁבִיָּה חַיָּב. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַשּׁוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּן בִּבְעָלִים פְּטוּרִין אֲפִלּוּ פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר:
הלכה ד׳
כָּל שׁוֹמֵר שֶׁפָּשַׁע בִּתְחִלָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱנַס בְּסוֹפוֹ חַיָּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ שָׁאַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּל שֶׁקּוֹרֵא בּוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ לְאַחֵר. וְכֵן אֵין הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר אֲפִלּוּ הִשְׂכִּירוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לֹא יַשְׂכִּירֶנּוּ לְאַחֵר שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר. עָבַר הַשּׁוֹמֵר וּמָסַר לַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁשְּׁמָרָהּ הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְנֶאֱנַס פָּטוּר הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי יֵשׁ עֵדִים שֶׁנֶּאֱנַס. וְאִם אֵין שָׁם עֵדִים חַיָּב הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים מִפְּנֵי שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר אַחֵר וְיַעֲשֶׂה הוּא דִּין עִם הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן שׁוֹמֵר חִנָּם וּמָסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְבַעַל הַחֵפֶץ לוֹמַר לוֹ אַתָּה נֶאֱמָן אֶצְלִי לְהִשָּׁבַע וְזֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן. לְפִיכָךְ אִם הָיָה דֶּרֶךְ הַבְּעָלִים לְהַפְקִיד תָּמִיד דָּבָר זֶה אֵצֶל הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לַבְּעָלִים זֶה הַדָּבָר שֶׁהִפְקַדְתֶּם אֶצְלִי אוֹ הִשְׁאַלְתֶּם אֶמֶשׁ הֱיִיתֶם מַפְקִידִין אוֹתוֹ אֵצֶל זֶה שֶׁהִפְקַדְתִּי אֲנִי אֶצְלוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא יְמַעֵט שְׁמִירָתוֹ. כֵּיצַד יְמַעֵט שְׁמִירָתוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֻפְקָד אֶצְלוֹ בְּשָׂכָר וְהִפְקִידוֹ אֵצֶל אוֹתוֹ הַשֵּׁנִי בְּחִנָּם אוֹ שֶׁהָיָה שָׁאוּל אֶצְלוֹ וְהִפְקִידוֹ אֵצֶל אוֹתוֹ הַשֵּׁנִי בְּשָׂכָר הוֹאִיל וּמִעֵט שְׁמִירָתוֹ פּוֹשֵׁעַ הוּא וּמְשַׁלֵּם. אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאַל אוֹ שֶׁשָּׂכַר בַּבְּעָלִים הֲרֵי הוּא הוֹצִיא הַדָּבָר הַשָּׁמוּר מִיָּדוֹ לְיַד שׁוֹמֵר אַחֵר:
הלכה ה׳
וְאִם הֵבִיא הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי הָרְאָיָה שֶׁיִּפָּטֵר בָּהּ שׁוֹמֵר רִאשׁוֹן כְּדִין שְׁמִירָתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. כֵּיצַד. שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁנָּתַן הַבְּהֵמָה הַשְּׁמוּרָה אֶצְלוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם אִם הֵבִיא הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי עֵדִים שֶׁמֵּתָה הַבְּהֵמָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר אַחֵר וְהוֹסִיף בִּשְׁמִירָתוֹ וּמֵתָה הַהֲנָאָה לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בְּיַד הַשּׁוֹאֵל הוֹאִיל וְהַשּׁוֹאֵל חַיָּב בַּכּל יַחְזִירוּ דְּמֵי הַפָּרָה לַבְּעָלִים שֶׁאֵין זֶה הַשּׂוֹכֵר עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָיָה בְּיָדוֹ פִּקָּדוֹן וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר לִבְעָלָיו הוֹאִיל וְהַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַבְּעָלִים אִם בָּא לַחְזֹר וּלְהַחְזִיר הַפִּקָּדוֹן מִיַּד הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי מַחְזִיר. וְאִם הֻחְזַק הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן כַּפְרָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר הַפִּקָּדוֹן מִיַּד הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַפִּקָּדוֹן בְּאַחֲרָיוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן:
אבן האזל · הלכות שכירות פרק א׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות שכירות פרק א׳
ד׳
ואין השואל רשאי להשאיל כו'. כתב מרן סימן פ"ג בשם הריטב"א וז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ"ע: לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'. עיין מ"ש הכ"מ בשם מהרי"ו גם הרא"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו"ק (*א"ה כתב ה"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'. מ"ש מרן בכ"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק המזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ"ע:
ה׳
ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'. קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ"ש ה"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ"ש ה"ה ז"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח"ב כתב וז"ל כתב הרמב"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש"ש לש"ח שחייב אע"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש"ח ע"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש"ש הוי נקט עדים וה"ה אם רוצה לישבע ודוק:
ו׳
היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'. מ"ש ה"ה ונ"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא"ם ח"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע"ש. (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לקמן פי"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
קרית ספר · הלכות שכירות פרק א׳
א׳
מצות ריא לדון בדיני שוכר ונושא שכר וד' שומרים הם ודיניהם שלשה וכדתנן להו פרק השוכר דף צ"ג ויליף להו מקראי פרק השואל דף צ"ד דתנו רבנן פרשה ראשונה נאמרה בש"ח דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ופטר בה על הגניבה כדכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה דכתיב הכא שליחות יד אם לא שלח ידו וכתיב בפרשה שניה נמי שליחות יד שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו מה שליחות יד דהתם בשבועה אף שליחות יד דהכא בשבועה שלא שלח בה יד. פרשה שניה בש"ש כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם ואם גנוב יגנב ישלם ומסתברא דשניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבדה כדאמרינן. פרשת שלישית בשואל כדכתיב בהדיא וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת שלם ישלם חייב עליה אונסין כשאין בעליו עמו ופטור במתה מחמת מלאכה כדנילף בהלכות שאלה בס"ד. ושומר שכר והשוכר דין אחד להם כדתנן התם [וילפינן מדכתיב (שמות כב, יד) גבי שואל אם שכיר הוא בא בשכרו שאין לו משפט שואל ולא פי' מה דינו ולפי' אמרו שהוא כשומר שכר שהוא מהנה לבעל הוא נהנה גם כן מה שאין כן בשומר חנם] וגניבה כתיבה בהדיא בפרשה שומר שכר ואבדה ילפינן לה מדכתיב אם גנב יגנב אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב מ"מ ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ילפינן לה בק"ו מגניבה שקרובה לאונס וחייב בה אבדה שקרובה לפשיעה לא כ"ש ואידך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדאמ' התם דף צ"ד ושואל דאמרינן דחייב בכל בשלמא שבורה ומתה דכתיב ביה או נשבר או מת אלא שבויה מנ"ל דאי תימא נילף מיניהו מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתא הוא תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא וכו' תניא ר' יונתן אומר או לרבות את השבויה ולר' יאשיה דבעי או לחלק הכא לא צריך סברא הוא דנשבר בלא מת נמי חייב דמה לי קטליה פלגא מה לי קטליה כולה וגניבה ואבדה ילפינן לה משומר שכר דפטר בו שבורה ומתה וחייב גניבה ואבדה ולפטור כשבעליו עמו מנלן דכיון דמשומר שכר ילפינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כעין ש"ש מה להלן בבעלים פטור דילפינן לה בהיקשא דילמוד עליון מתחתון כדכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון אף כאן בבעלים פטור ולמאן דלית ליה דיו אמרינן וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון לענין פיטור בעלים ותחתון מעליון לגניבה ואבידה בין לפיטור בין לחיוב ואין משיבין על ההיקש ופשיעה דלא כתיבה בשומר שכר ושואל לחיובא אתי בק"ו משומר חנם ולפשיעה דפטור בכולהו שומרין בבעלים קסבר מקרא נדרש לפניו אשומר שכר ולפני פניו אשומר חנם וכי כתיב אם בעליו עמו בשואל אשומר שכר ואשומר חנם נמי כתיב דמקרא נדרש בסמיכת פרשיות ואף ע"פ שאין היקש מפורש בהן וכי היכי דבשומר חנם דכתיב ביה פשיעה פטור בבעלים דקאי אם בעליו עמו נמי עליה הכי נמי בשומר שכר ושואל דילפי חיובא דפשיעה משומר חנם פטירי בבעלים מדכתיב אם בעליו עמו בשואל דקאי אכולהו חיובי דידיה דפטור כשבעליו עמו וקאי נמי אכולהו חיובי דשומר שכר דאם בעליו עמו פטור וכדאמרינן. ופיטורא דכולהו חיובי בבעלים היינו כשהיו הבעלים עמו בשאלה או בשכירות בשעת שאלה או שכירות אף על פי שלא היו בשעת גניבה או שאר חיובי כדתניא התם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו ישלם אלא מה ת"ל בעליו אין עמו ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב ולא תימא איפוך שתפטור בשעת שבורה ולא בשעת שאלה דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ומשמע דאשעת שאלה קפיד דמעם רעהו משמע ולא רעהו עמו שלא נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפיד ואפ"ה צריכי בעליו עמו (ול"ש בבעלים) ובעליו אין עמו דאי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא לאישתעוי הכי ולא שנא בבעלים ול"ש שלא בבעלים חייב והשתא דגלי סיפא דבבעלים פטור ואחד מינייהו קאי פטור ולא על חבריה ילפינן מדכתיב מעם רעהו גילוי מילתא דבשעת שאלה קפיד קרא כי היכי דלא תימא איפוך.
ד׳
אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר כדאמ' פרק אלו מציאות ופרק כל הגט כאן שנה ר' וכו' משום דלא לצורך אחרים השאילה לו ונמצא עובר על דעתו. עבר ומסר לשומר אחר אפילו מיעט בשמירה וטען שומר השני שנאנס אם יש לו עדים פטור אם אין לו עדים חייב השומר האחד ואינו נאמן שומר השני בשבועה אם לא כשהיה דרך הבעלים להפקיד אצלו ולא מיעט בשמירתו ואם הוסיף בשמירה יחזירו דמי הפרה לבעלים דאין השוכר עושה סחורה בפרתו של חברו כדתנן במתניתין פרק המפקיד לר' יוסי וכו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק א׳
ד׳
אפילו וכו' יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להישבע וכו'. כתוב בהגהות מיימוני וז"ל וכן פר"י כרבא דמפרש טעמא דמחייב הכי ולא כפי' ר"ח כאביי דמפרש טעמא דר' יוחנן דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה כתבו התוס' בפ"ק דקמא דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור ע"כ. והנה מ"ש ולפי טעם זה אם השני נאמן מהראשון נראה דפטור על כרחך צ"ל דלא קאי למאי דסליק מיניה לטעם אין רצוני כי אם לטעם רבא דאמר אנת מהימן לי לזה הוא דקאמר התוס' כמו שנראה בהדיא שם בדף י"א בד"ה את וז"ל את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין ב' הטעמים הללו שוין כדמוכח התם יעו"ש הרי דכי מהימן השני דפטור הראשון אינו אלא לטעמא דרבא דאמר אנת מהימן לי וכן נראה ברור מדברי מהרשד"ם ז"ל בחלק חו"מ ס"ס מ"ח שכתב וז"ל אלא אפי' הוי הלכה כאביי דטעמא דר"י משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ אפי' היה איש נאמן אצלו ורגיל אצלו חייב כמ"ש במרדכי משם מהר"מ וכו' יעו"ש. כי מן הבאר תמהני טובא למ"ש להרב גופיה בסי' קמ"ד שכתב וז"ל עוד נ"ל שהיה אפשר לפטור לרבי מאיר מטעמא אחרינא והוא זה דקי"ל שומר שמסר לשומר חייב כתוב בהגהות מיימוני פ"ק דהל' שכירות וז"ל דלטעם שומר שמסר חייב מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור וכו' יעו"ש כנראה שהבין דמ"ש ההגהות מיימוני ולפי טעם זה אם השני היה נאמן וכו' קאי לטעם אין רצוני וזה אינו אחרי המחילה רבה דלא קאי כי אם לטעם רבא כמ"ש איהו גופיה בס"ס מ"ח אם לא שנאמר דט"ס נפל בדפוס דהא כל שקלא וטרייא של הרב ז"ל היא למאי דקי"ל כרבא ולא לסברת אביי דלא פסקו כוותיה כי אם ר"ח והמרדכי דחייש לה ומ"ש הרב ז"ל ע"ז ואע"פ שיש חולקים הוא כלפי הרא"ש ודעמיה שלא חלקו בהכי לדעת רבא כמבואר ועדין צריך ישוב. והרב מהר"מ אלשקר ז"ל בסי' ל"ט כתב בתוך התשובה וז"ל אבל אי לא ידעינן דרגיל להאמינו אפי' אי ידעי כו"ע דהוא אדם כשר וטוב מן הראשון יראה דמצי למימר אנת מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן וכו' יעו"ש והשתא קשה לפי מ"ש התוס' והגהות מיימוני דבשהשני יותר כשר מן הראשון אז פטור שומר הראשון א"כ אמאי חייבו הרב ז"ל והרי מצי שפיר למימר קי"ל כהתוס' והגהות מיימוני דבאדם כשר פטור הראשון וכמו שכן ראיתי להרשד"ם ז"ל בסי' הנ"ל ואף דנדון הרב היה גוי ובהא אפשר דאף להתוס' לא מהני כשרותו מ"מ נראה דהרב לשומר דעלמא קאי וצריך ישוב.
ה׳
ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר וכו'. כתב רבינו ירוחם בנתיב ל' ח"ב וז"ל ותמהו עליו רוב הפוסקים ז"ל דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם ע"כ והביא דבריו מרן ב"י סי' רצ"א. והנה כונת התמיהא היא דמדכתב רבינו בדין הקודם הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם משמע שאף אם השומר השני נשבע לפטור ג"כ לשומר הראשון מדכתב פושע הוא וכן הבין הרב ש"ך בסי' רצ"א סקמ"ח בכונת ר' ירוחם ז"ל וכן הבין מרן בסי' ש"ה ס"ס ה' יעו"ש והרב מל"מ ז"ל תמה על דברי ר' ירוחם וז"ל ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו שפטור בש"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמ' ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה אצטריך שיביא עדים השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו יעו"ש ולפי מ"ש היא היא קושית הפוסקים על רבינו דלמה אינו נאמן השני בשבועתו ולא כמו שהבין הוא ז"ל ועיין בש"ך בס"ק מ"ו מ"ש בדעת רבינו וק"ל.
ו׳
היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר וכו' הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ומ"ש הואיל והשומר הראשון כבר נזכר טעם זה בגמ' ונפק"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו וכו' עיין בכנסת הגדולה סי' קכ"ה הגב"י אות ד' מ"ש בזה ועיין במל"מ מה שהקשה ולענ"ד לא זכיתי להבין דאמאי לא נקט רבינו טעם המוזכר בגמ' משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אי משום מ"ש הרה"מ ז"ל אכתי אם היה רגיל לא היה מצי להוציא מיד השליח כיון שהוא רגיל ומה לי משום שנפטר הנפקד מאחריותו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק א׳
ו׳
היה בידו פקדון הואיל וכו'. בגמרא אמרו מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל האי טעמא לחוד לא סגי אי לא הוה עדיין חייב באחריותו דה"ז אומר לו לאו בעל דברים דידי את: כתב ה"ה ז"ל ונפקא מינה שאם היו הבעלים רגילים וכו'. נ"ב בגמרא אמרו מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אלא דלפ"ז קשה עדיין בלאו האי טעמא כל שלא הוחזק כפרן מאי זכיה שייך מ"ל שומר ומ"ל זה ואמאי לא מצי מיהדר ביה ולזה אמר משום דחייב באחריותו מטעם הנזכר אבל כל היכא דליכא להאי טעמא ה"ז פטור כמ"ש ה"ה ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות שכירות פרק א׳
ד׳
שורש דין שומר שמסר לשומר שני עבר השומר ומסר לשומר הב' אם יש עדים ששמרה השומר הב' כדרך השומרים ונאנס פטור ואם לא יש עדים חייב השומר הא' לשלם. הנה הטור ז"ל סי' ע"ב ס"ל כתב בראובן שמשכן משכון ביד שמעון ושמעון נתנו ללוי ונאבד מיד לוי כו' ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו נפטר שמעון וכ"פ מרן בשולחנו הטהור שם יע"ש מבואר יוצא מלשון זה דאי ליכא עדים ששמרו לוי כראוי אע"ג שמעידים שנאנס המשכון או הפקדון ממנו לא נפטר שמעון בעדות זה משום דאכתי מצי הלוה למטען שמא השומר הב' פשע בשמירתו ומתוך כך נאנס וכיון דאכתי צריך השומר השני לישבע שלא פשע מצי הלוה למטען את מהימנת לי בשבוע' האיך לא מהימן לי ואכתי חשיב השומר הא' משואיל"מ. וק"ט דמאחר דלדעת מרן בסי' רצ"ד ס"ב אין השומר חייב לישבע שלא פשע אלא ע"י גלגול שבועה דשאינה ברשותו שנאנסה וכל היכא דאיכא עדים שנאנסה דלא משתבעי עיקר שבועה דשאינה ברשותו אף שבועה שלא פשע לא מיחייב כיע"ש א"כ כל שיש עדים שנאנסה ביד השומר הב' אפילו אינן יודעים אם פשע בה או לא מפטר שמעון כיון דתו ליכא עסק שבועה על לוי וכעין זה הוקשה לו להש"ך סי' רצ"א סקמ"ח על דברי הסמ"ע וז"ל כתב הסמ"ע ויכול הוא לישבע פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע הב' ושלא שלח יד עכ"ל : ולא פי' יפה דברי הרמב"ם והמחבר דס"ל לקמן סי' רצ"ד ס"ב דעיקר שבועת השומרים היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח בה יד היא רק מצד הגלגול ואם יש לו עדים שנגנבה פטור א"כ ה"ה הכא אם יש לו עדים שנגנבה פטור או שיכול רק לישבע שנגנב אצל השומר הב' פטור וכן הוא בהרא"ש פרק המפקיד להדיא הדין זה תלוי בהך דינא דלקמן סימן רצ"ד וכן הוא ברי"ו ז"ל וגם הטור שכתב כו' ר"ל כן ולא כב"ח שפי' דבריו שצריך עדים על כל ג' שבועות עכ"ל יע"ש: איברא שמה שתמה הרב על הסמ"ע לכאורה משמע דלק"מ דהיכא דהשומר הראשון בא לישבע עיקר שבועת השומרים שנאנס הפקדון ביד השומר הב' חל עליו חיוב שבועה דשלא פשע ושלא שלח בה יד דומיא היכא דנאנס הפקדון בידו ממש דצרי' לישבע גם שלא פשע ושלא שלח בו יד ודוקא היכא דיש עדים שנאנס הפקדון הוא דכתבו הרא"ש ורי"ו ז"ל דתו אין כאן שבועה דשלא פשע ושלא שלח בו יד כיון דאין כאן עיקר שבועה דנאנסה אבל כשאין עדים בדבר אלא השומר הא' בא ליפטר עצמו בשבועה צריך לישבע על הכל דומיא דהיכא דנאנסו בידו ושפיר כתב הסמ"ע דיכול הוא לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד קאמר אמנם נראה דכונת הש"ך להשיג על הסמ"ע דמשמע מדבריו דאם השומר הא' אינו יכול לישבע שלא פשע ושלא שלח יד השומר השני מפני שלא ידע בבריא כן מיחייב השומר הראשון לשלם מטעמא דמצי המפקיד למטען את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והו"ל משואי"ל משלם וע"ז השיג עליו הרב ש"ך דכיון דשבועות הללו אינן מעיקר השבועה אלא באות ע"י גלגול הא קי"ל היכא דטעין על הגלגול אינ"י לא חשיב משואיל"מ כמ"ש הטור ומרן בסי' צ"ד ס"ב וס"ט דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' ע"ה סט"ו ועיין במה שכתבנו אנן יד עניי בה' מו"ל פי"ג ה"ד יע"ש וכיון שכן כי טעין השומר הראשון שלא ידע אם פשע השומר הב' או אם שלח בו יד הו"ל כטוען על הגלגולים אינ"י דלא חשיב משואי"למ ונשבע עיקר שבועתו שנאנס ועל הגלגולים נשבע שאינו יודע ומפטר זה נלע"ד כונת הש"ך ז"ל ואם כנים אנחנו בזה נראה דאף השומר עצמו שטען שנאנס הפקדון מידו והרי הוא נשבע שנאנס ולא רצה לישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד דטען איני יודע אם פשעתי קודם ולא שמרתיו כראוי או אם שלחתי בו יד מקודם לא מחייבינן ליה לשלם אלא נשבע שאינו יודע ומפטר ודבר זה חידוש הוא ועיין במ"ש בפי"ג מה' מ"ול ה"ד ד"ה וראיתי להסמ"ע בשם הדרישה בס"ס רכ"ג וכע' צ"ת: וזו ק"ל על הש"ך דאדק"ל ע"ד הסמ"ע תיקשי ליה הכי על דברי מרן עצמו שכתב שם כמ"ש כאן דצריך שיהיו העדים מעידים ששמרו השומר הב' כראוי ושנאנס הפקדון ובזה יפטר השומר הא' ולפי שיטתו מה צורך לעדים שיעידו ששמר כדרך השומרים בשיעידו שנאנס לבד דיי לפוטרו לשומר הא' וכמו כן ק' בדברי רבינו כאן שכתב כדברי מרן ז"ל וליכא למימר דשם בסי' רצ"א לא הצריך מרן שיעידו העדים כן אלא מפני שכתב שם שמסרו לשומר הב' ומיעט בשמירתו שהיה ש"ש ומסרו לש"ח דהו"ל פושע הילכך לא מיפטר הא' עד שיעידו עדים שלא פשע הב' בשמירתו ושנאנס אבל בעדות שנאנס לבד לא מיפטר דהו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב דהא ודאי בורכא היא דמלבד דמדברי רבינו כאן מבואר דאפילו בש"ש שמסר לש"ש שלא מיעט בשמירתו לא מפט' השומר הא' עד שיעידו העדים ששמרה השומר הב' כראוי ונאנסה אף גם זאת אי מה"ט דצריך מרן שיעידו העדים כן מה הועיל בזה ס"ס השתא נמי שמעידים שלא פשע השומר השני ונאנס תחילתו בפשיעה וסופו באונס מקרי וכמו שהוק' לו להלח"ם שם ולרש"ל ומהר"ש בביאורי הסמ"ג מ"ש הש"ך שם סקמ"ו וע"כ ליישב כמ"ש ז"ל שם וא"כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ"ע: ולענין הלכה למעשה מאחר דלדעת הרא"ש והטור ודעימייהו לא מפטר השומר הא' אלא עד שיעידו העדים שלא פשע ושנאנסה מידו וכן כי משתבע השומר הא' לא מפטר עד שישבע שלא פשע השומר הב' ושנאנסה מידו וגם מדברי רבינו ומרן בש"ע מבואר כן אע"ג דלדידהו שבועה שלא פשע אינה מעיקר שבועה אלא היא באה ע"י גלגול מ"מ בשומר שמסר לשומר לדידהו לא מפטר השומר הראשון עד שידע שלא פשע השומר השני ודאי דהכי נקטינן ועיין בס' דברי אמת בקו' הה' דל"ג ע"ג ד"ה וראיתי להרא"ש כו' יע"ש וכתב הש"ך בס"ק קל"ג דהיכא דאיכא עדים שלא פשע השומר הב' הנאנס הפקדון מידו מלבד שנפטר השומר הראשון שהוא המלוה מדמי המשכון במה ששוה יותר מדמי הלואתו אף דמי הלואתו נמי גובה מן הלוה ושלא כדברי הב"ח ז"ל שכתב דאין הלוה חייב לשלם דמי החוב ע"פ העדאת עדים כיון שהמלוה אינו טוען בריא הו"ל כהלויתיך ואיני יודע אם פרעתני י"ש וכדברי הש"ך כתב ג"כ הרב ראש יוסף בסוף אות ע"ט יע"ש וכן דעתי נוטה להלכה ולמעשה אמנ' היכא דהמלוה נשבע שלא פשע השומר השני ושנאנס מידו אז אף הב"ח ז"ל אזיל ומודה דגובה נמי חובו וברור והיכא דנשבע השומר הב' בזה כתב הש"ך דצ"ע אם גובה המלוה חובו יע"ש: ולא זכיתי להבין מאי קמספ"ל דודאי אי מאמינו הלוה בשבועתו למה לא ישלם לו דמי חובו ג"כ ואם אינו מאמינו אף דמי המשכון יתרים על דמי החוב מיחייב המלוה לשלם ללוה דמצי למימר את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ומיהו אפ' דאפילו במאמינו בשבועתו מספ"ל דאכתי לענין דמי החוב שביד הלוה הו"ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כיון דהמלוה גופיה איהו לא קטעין בריא כמ"ש הב"ח ז"ל וכיון דהשומר השני אינו נאמן אלא בשבועה אין כאן עדות כלל להחשיב עדות זה כטענת בריא למלוה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שכירות פרק א׳
ד׳
לפיכך וכו'. עיין מ"ש מרן ולכאורה אין דבריו מובנים וכמו שנתקשה הרב משנה למלך והצריך עיון. ולענ"ד נראה דה"פ דלו יהי דהוסיף בשמירתו וכמ"ש המל"מ ז"ל מכל מקום נקרא מיעט במה שמסר לשומר אחר והיינו טעמא דזה הב' לא מהימן ליה בשבועה וכיון דלא מהימן נמצא דחשביה לזה הב' פושע שפשע ונשבע על שקר ואין לך מיעט בשמירתו יותר מזה שמסרו לאדם שפושע בה משא"כ הא' דחשיב ליה לצדיק גמור ולא יפשע והשאיל עצמו או השכיר עצמו עם החפץ והיינו טעמא שמאמין בו שלא יפשע ודבריו אלו לא קאי למה שסיים הואיל כו' אלא לעיקר הדין שהתחיל רבינו לומר יש לבעל החפץ לומר את מהמנת לי בשבועה כו' ועליה קאי ואע"פ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שכירות א׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל