רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ד

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ד

הלכה א׳

יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶן שֶׁהֵן אֱמֶת וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא שֶׁהוּא דָּן כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר לַדַּיָּן אָדָם שֶׁהוּא נֶאֱמָן אֶצְלוֹ וְשֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דְּבָרָיו שֶׁזֶּה הָאִישׁ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה יֵשׁ לַדַּיָּן לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִשָּׁבַע וְיִטּל הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל דַּיָּן עַל דִּבְרֵי זֶה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד נֶאֱמָנִים אֶצְלוֹ הוֹאִיל וּמָצָא הַדָּבָר חָזָק וְנָכוֹן בְּלִבּוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וְדָן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָדַע הוּא עַצְמוֹ שֶׁזֶּה חָשׁוּד. וְכֵן אִם יָצָא שְׁטַר חוֹב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁסָּמַךְ עָלָיו אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב זֶה פָּרוּעַ הוּא אִם סָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרָיו יֵשׁ לוֹ לוֹמַר לָזֶה לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. אוֹ אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב לְאַחֵר יִתֵּן לְזֶה שֶׁלֹּא נִפְגַּם שְׁטָרוֹ כְּלָל וְיַנִּיחַ זֶה שֶׁנִּפְגַּם שְׁטָרוֹ בְּדִבְרֵי הָאֶחָד אוֹ יַשְׁלִיךְ הַשְּׁטָר בְּפָנָיו וְלֹא יָדוּן בּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה. וְכֵן מִי שֶׁבָּא וְטָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּקָּדוֹן אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמֵּת בְּלֹא צַוָּאָה וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין וְלֹא הָיָה זֶה הַטּוֹעֵן רָגִיל לְהִכָּנֵס בְּבֵית זֶה הָאִישׁ שֶׁמֵּת. אִם יָדַע הַדַּיָּן שֶׁזֶּה הַמֵּת אֵינוֹ אָמוּד לִהְיוֹת לוֹ חֵפֶץ זֶה וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין זֶה הַחֵפֶץ שֶׁל מֵת מוֹצִיאוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין וְנוֹתְנוֹ לְזֶה הָאָמוּד בּוֹ וְנָתַן סִימָנִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הַדָּבָר מָסוּר אֶלָּא לְלִבּוֹ שֶׁל דַּיָּן לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא דִּין הָאֱמֶת. אִם כֵּן לָמָּה הִצְרִיכָה תּוֹרָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּבוֹאוּ לִפְנֵי הַדַּיָּן שְׁנֵי עֵדִים יָדוּן עַל פִּי עֵדוּתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֱעִידוּ אוֹ בְּשֶׁקֶר:

הלכה ב׳

כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵן עִקַּר הַדִּין. אֲבָל מִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִּינִין שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים וַאֲפִלּוּ הָיוּ הֲגוּנִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם אֵינָן חֲכָמִים כָּרָאוּי וּבַעֲלֵי בִּינָה הִסְכִּימוּ רֹב בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְהַפְּכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַדִּינִין וְלֹא יָדוּן הַדַּיָּן בִּסְמִיכַת דַּעְתּוֹ וְלֹא בִּידִיעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר כָּל הֶדְיוֹט לִבִּי מַאֲמִין לְדִבְרֵי זֶה וְדַעְתִּי סוֹמֶכֶת עַל זֶה. וְכֵן אֵין מוֹצִיאִין מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים וְנָטְתָה דַּעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דּוֹחֶה עֵדוּתוֹ וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִּינִין עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין:

הלכה ג׳

וּמִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדִין שֶׁהוּא מְרֻמֶּה שֶׁלֹּא יֹאמַר אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוְּארֵי הָעֵדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג ז) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִדְרשׁ בּוֹ וְיַחְקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ [שֶׁאֵין בּוֹ רַמָּאוּת חוֹתֵךְ אֶת הַדִּין עַל פִּי הָעֵדוּת אֲבָל אִם הָיָה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ] שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַמָּאוּת אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻּמָּם הֵעִידוּ וְזֶה הַטַּעַם אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִין וְאֵינָן רוֹצִים לְגַלּוֹתָם. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר לוֹ לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין זֶה וִידִינֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִים לַלֵּב וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים א יז) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא":

הלכה ד׳

יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. מַעֲשֶׂה וְהִלְקוּ אָדָם שֶׁבָּעַל אִשְׁתּוֹ תַּחַת אִילָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. וּמַעֲשֶׂה וְתָלָה שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שְׁמוֹנִים נָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן וְלֹא הָיוּ שָׁם כָּל דַּרְכֵי הַדְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְהַהַתְרָאָה וְלֹא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאָה:

הלכה ה׳

וְכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְהַלְקוֹת אָדָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וְהָעָם מְרַנְּנִים עָלָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ אוֹיְבִים יְדוּעִים שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שְׁמוּעָה רָעָה. וְכֵן מְבַזִּין אֶת זֶה שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וּמְחָרְפִין אֶת יוֹלַדְתּוֹ בְּפָנָיו:

הלכה ו׳

וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן תָּמִיד לְהַפְקִיר מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וּמְאַבֵּד וְנוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר פְּרָצוֹת הַדָּת וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק אוֹ לִקְנֹס אַלָּם זֶה וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (עזרא י ח) "וְכל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" מִכָּאן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר:

הלכה ז׳

וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לְנַדּוֹת וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן נִדּוּי כְּדֵי לִגְדֹּר פֶּרֶץ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ וְהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ וְיֹאמַר שֶׁנִּדָּהוּ וְהֶחְרִימָהוּ עַל דַּעְתּוֹ וִיפַרְסֵם חֶטְאוֹ בָּרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה כג) "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר ישְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'":

הלכה ח׳

וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִם הָרָאוּי לָרִיב עִמּוֹ וּלְקַלְּלוֹ וּלְהַכּוֹתוֹ וְלִתְלֹשׁ שְׂעָרוֹ וּלְהַשְׁבִּיעַ בֵּאלֹהִים בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כה) "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים":

הלכה ט׳

וְכֵן יֵשׁ לוֹ לִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְלִדְחֹף וְלִסְחֹב עַל הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ז כו) "הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין":

הלכה י׳

כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁזֶּה רָאוּי לְכָךְ וְשֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וּבַכּל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת קַל בְּעֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וְכָל שֶׁכֵּן כְּבוֹד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמַּחֲזִיקִין בְּתוֹרַת הָאֱמֶת שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר שֶׁלֹּא יַהֲרֹס כְּבוֹדָם אֶלָּא לְהוֹסִיף בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בִּלְבַד שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת וְהַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְאֵין כְּבוֹד הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת עַל פִּי חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ד

א׳

יש לדיין לדון בדיני ממונות על מה שדעתו נוטה לחשוד את האחד בשבועה או לפגום את השטר או להוציא פקדון מיד שמוחזק בו שהוא שלו דכתיב ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הצריכה תורה שני עדים אלא שידון על פי עדות אף ע"פ שאינו יודע אם אומר אמת או שקר ומשרבו בתי דינין שאינם הגונים הסכימו שלא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא באומדן אבל אם יודע בדין שהוא מרומה יסתלק ולא יאמר הקולר תלוי בצואר העדים דכתיב מדבר שקר כדאמרינן פרק שבועת העדות.

ד׳

יש לב"ד להלקות או להרוג מי שאינו מחוייב או לענוש כמו שאמר רבי אליעזר בן יעקב פרק נגמר הדין שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו' מי שאינו מחוייב לעשות גדר וסייג לתורה לפי מה שיראה הדיין שהשעה צריכה לכך בכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהי כבוד הבריות קל בעיניו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ד

א׳

וכן אם יצא ש"ח לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו כו' זה פרוע הוא כו' לא תפרע אלא בשבועה: הנה בלא זה הא הוי עד אחד מעיד שהוא פרוע וצריך בעל השטר לישבע. ולפי מה שפירש הכס"מ בהלכות אישות פרק כ"ד דדעת רבינו דדוקא כשמעיד העד בטוען הנתבע ודאי פרוע, אבל בטוען שמא אין העד מחייבו שבועה, א"כ א"ש דכאן אפילו אם הנתבע טוען איני יודע אם פרעתיך ג"כ מרע לשטרא, ומסתברא טעמו, דכמו דאם טוען ודאי פרעתיך הלא אז בלא השטר היה מיפטר הנתבע ורק בשטרא גבי, וא"כ כי עד אחד מעיד שהוא פרוע אצרכוהו רבנן שבועה, אבל בטוען איני יודע אם פרעתיך בלא השטר ג"כ הוי מחויב לשלם, ואף העד לא היה מועיל לפוטרו שאין עד אחד מועיל לממון, א"כ השטר מועיל לו לפוטרו משבועה, לכן כי איכא שטרא אינו צריך אף שבועה, [ובריש ב"מ היכי דמסייע ליה שטרא פטור משבועת מודה במקצת דהוי דבר תורה יעו"ש], ובאופן דלא הו"ל למידע דאז פטור מדין א"י אם פרעתיך אפשר דעד אחד מחייבו שבועה אף באיכא שטר. ולפי סברתנו מסולק מה שהקשה הש"ך מדברי הרשב"א על הכס"מ, דבמשאיל"מ ג"כ עד מחייבו להנוטל לשבע שבועת המשנה, אבל כאן בלא שטר חייב לשלם וא"כ מסייע ליה שטרא דלא יהיה נאמן נגד זה עד אחד, וא"כ דברי הכס"מ כאן צע"ק ודוק. (ועיין בש"ך סימן פ"ד סק"ז): והנה התוספות רי"ד הנדפס מחדש הקשה אמאי לא קרעינן שטרא דכיון דתמן באומר שהנתבע חשוד על השבועה נשבע שכנגדו ונוטל ומוציאין ממון על פיו א"כ נוציא השטר על פיו, ומה שתירץ דכיון דאין מניחין אותו לישבע תו הוי מתוך שאיל"מ מן הדין, זה תליא בשני תירוצי התוספות בפ"ק דב"מ (דף ה') בשמועא דההוא רעיא דלחד שיטה כיון דאין המניעה לישבע ממנו רק הוא חפץ לישבע ואנו אין מניחין אותו, תו לא אמרינן מתוך שאיל"מ יעו"ש נסתר תירוצו. לכן נראה לדעתי כן, דהנה באמר לו מאן דקים ליה דפלוני חשוד, א"כ אם הדיין יסתלק מן הדין לגמרי פוטר הנתבע מלישבע, ואם שקר בפי האומר שפלוני חשוד, א"כ יפטור פלוני מן השבועה הוי בגדר גרמי שגורם היזק להתובע, וכמו דאמרו בפרק שבועת העדות דעד אחד שמחייב שבועה למאן דסבר גורם לממון כממון דמי אם אינו מעיד חייב קרבן שבועה דרוב בני אדם אינן נשבעין לשקר ומפסידו, הוי גורם לממון יעו"ש, א"כ כאן דהדיין לא יחייב שבועה לנתבע הוי גורם לממון וגורם לו היזק, וכעת דפוסק הדין דכשנגדו נשבע ונוטל מאי עביד הדיין מה שפוסק שפלוני ישבע ויטול והלא בזה אמרו שם דמי יימר דמשתבעת והוי רק גורם לממון העד שמחייבו שבועה, ואם שקר בפי האומר שפלוני חשוד מאי מפסידו הדיין מה שפוסק שכנגדו נשבע ולא הוי רק בגדר גורם, לכן כיון שאם יפסוק הדין כמו דאמר לו מאן דקים ליה הוי בגדר אחד עם כי לא יפסוק ויסתלק לגמרי, לכן עביד כמאן דאמר לו הך דקים ליה בגויה, אבל כאן בא"ל ידענא דשטרא פרוע, אם יסתלק ויאמר דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה אם האמת דשטר פרוע הוא ומאי מפסידו הדיין שמוסר שטר פרוע למלוה ויוכל להיות שיגבה ביה בשטרא, ומי שמוסר שטר פרוע להמלוה אפילו בשליש שהחזיר פסק רמ"א בסימן נ"ה דלא הוי רק גרמא בעלמא ופטור, אבל אם תאמר דנוציא השטר מידו ונחזירו ללוה שמא שקר בפי מאן דקים ליה בגויה ולא ידע דשטרא פרוע, א"כ הוי כמוציא שטר שאינו פרוע ומחזירו ללוה והוי גרמי כשורף שטר של חבירו, לכן מוטב להסתלק לגמרי מלמעבד עובדא, ונכון, ומלבד שיש לחלק בפשיטות כמובן הדבר מוכרח כמש"כ. ועיין בסימן ס"ג בשם רמ"ה דמוציאין השט"ח מיד המלוה ומניחין אותו ביד שליש, וכאן משמע שעפ"י אומדנא לא מצי להוציא שטר מידו וכמו שנתבאר, ודוק היטב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ד

א׳

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דבר זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן וכן אם יצא שט"ח לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שט"ח לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שראה וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנים מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. הרמב"ם בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון הלכה ד' כתב, מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה זה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א דמיירי בשיש שם עדי פקדון וביחד עם סימנים מוציאין והא דלא אמוד אינו אלא לסעד בעלמא, אבל בדעת הרמב"ם כתב המ"מ דהוא בשאין עדים, וכן מוכח מלשונו שכתב מי שבא ואמר, והסימנים והא דלא אמוד יחד מועילין להוציא, וצריך לבאר מאיזה טעם באמת מצטרפין שתי ההוכחות. והנראה דהנה ממה שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו השלשה אופנים מוכח דלהוציא ממון עפ"י אומד אינו יכול הדיין מדכתב אלו השלשה אופנים, ועוד דהא בהוציא שטר חוב לפניו ואמר לו אחד שסמך דעתו עליו שהוא פרוע, כתב הרמב"ם יש לו לומר לזה אל תפרע אלא בשבועה והחידוש הוא שמחייב להמלוה שבועה אע"פ שהאומר הוא קרוב, אלא דכתב עוד דאפשר לו שלא ידון בהשטר וגם שיאמר להלוה שישלם לאחר שאינו פגום, וגבי אמר לו אחד על המחויב שבועה שהוא חשוד זה ג"כ אינו הוצאת ממון בפי' דכיון שהוא מאמין שהוא חשוד א"א לו להשביעו דאין מוסרין שבועה לחשוד. והנה בעיקר דברי הרמב"ן והרשב"א שהביא המ"מ דבהמפקיד בעדים מהני סימנים להוציא וכן כתבו התוס' ביבמות דף קט"ז בסוגיא דשומשמין והאריך בזה הש"ך בסי' רצ"ז כתב הקצוה"ח בסי' רנ"ט בטעמא דמילתא דמעיקר דינא לא מהני סימנים להוציא ממון דל"מ אלא באבדה, אבל היכי שהפקיד אצלו בעדים אלא שטוען הנפקד שלך החזרתי ואלו אחרים הם בזה מועיל סימנים דמסתבר יותר שאלו הן שהפקיד, כיון שיש בהם הסימנים, והסברו עוד אינו מספיק דמנ"ל דע"י הך אומד דמסתבר יותר נוציא ממון כיון שאין מוציאין ממון בסימנים וצריך ראי' ברורה, ונראה דמה דאין מוציאין ממון בסימנים אינו משום דאין מוציאין מן המוחזק אלא משום חזקה דכל מה שביד אדם שלו והוא מדין בירור, וכיון שלא מצינו דין סימנים אלא באבדה דהוי ספק מהיכי תיתי דנאמר דמהני סימנים להוציא מדין ודאי. ויש להביא סמך לזה מד' הרמב"ן ריש ב"ב שכתב בטעמא דלא מהני חזית למעלה מד"א שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוציא מרשות חבירו דבר המוחזק לו ולא סגי אלא בראיה גמורה ולא בחזית, וקשה דהא עיקר דין חזית הוא שמא יפול לרשות אחד ויאמר שלי הן, אלא דהטעם הוא דראי' דחזית הוא כמו ראיה של סימן וכלשון הרא"ש בסימן ו' לענין חזית בחצר, כיון דסימן טוב הוא וכו' סימן שאמרו חכמים וכו' ולכן מש"כ הרמב"ן דלא מהני חזית להוציא היינו במה שיש בזה חזקה שכל מה שברשותו הוא שלו, אבל היכי דנפל לרשות אחד מהם דאין כאן חזקת ראיה אלא חזקת תפיסה שהשני הוא מוציא בזה שפיר מהני חזית. ולכן נראה בהא דכתב המ"מ בשיטת הרמב"ם שמצרפינן סימנים לאינו אמוד הטעם הוא דהא דאינו אמוד מגרע מדין חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא ולכן מהני סימנים להוציא אלא דזה מוכח דהסברא דלא אמוד לא מהני אלא לגבי יתומים שאין טוענין ברי, אבל אם הנתבע חי וטוען שזהו שלו לא מהני הא דלא אמוד לעשות ספק דליהוי סימנים להוציא, וזה מוכח גם ממה שכתב הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון הך דינא דוקא גבי יתומים אלא דכאן עוד הוסיף הרמב"ם וכ' אצל פלוני שמת בלא צואה, ומוכח דאם מסר צואה לא מהני הסברא דלא אמוד ומשום דאם היה זה פקדון היה מצוה והיינו דהא דלא אמוד אינו מועיל אלא היכי שאינו טוען מפורש שהוא שלו, ואף דקיי"ל טוענין ליורש היינו היכי שמספק ג"כ אין להוציא. ומכאן יש סתירה למש"כ הקצוה"ח בסי' ע"ה סעיף ט"ז בס"ק ט"ז במה שכתב המחבר דיורשין אינם חייבים אם טוענים אין אנו יודעין אם פרע אבינו או לא שהביא דברי הראנ"ח דגם אם לא הו"ל למידע הוא פטור באינו יודע אם פרעתיך, וכתב ע"ז הקצוה"ח דזה תליא במחלוקת התוס' והרא"ש עם הרמב"ם דלהתוס' והרא"ש שסוברים דבמשאיל"מ בלא הו"ל למידע פטור גם בדידיה ולמדו דין זה מדין יורשין, א"כ גם לדין א"י אם פרעתיך נלמוד מיורשים לדידיה, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דדוקא יורשין פטורין משום דהב"ד טוענין ליורש והו"ל כמו טענת ברי, א"כ גם לענין איני יודע אם פרעתיך אין למדין מיורשין. והנה מדברי הרמב"ם דמחלק בין טענת ברי ליורשין מוכח דמה דב"ד טוענין ליורש אינו כמו טענת ברי, ובעיקר דבריו בטעמא דאין היורשין חייבין מדין משאיל"מ משום דהב"ד טוענין ליורש והו"ל כמו טענת ברי אינם מובנים כלל, דהא דין משאיל"מ אינו שייך לטענת שמא וטענת ברי דאפי' בטענת ברי אם אינו יכול לישבע משלם, ומה דיורשין אינם חייבים משום משאיל"מ הא נלמד מקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואין אנו צריכים לומר טעמא דקרא לדעת הרמב"ם, אלא דאם באנו לומר טעמא יש לומר דעל יורשין אינו חל מעיקרא דין חיוב שבועה שהוא דין של אביהם ולא שלהם, ואין עליהם חיוב הגוף לשלם, לכן ליכא עליהם דין שבועה ולא משאיל"מ.

י׳

-השמטות מגליונות- כל אלו הדברים וכו' ואל יהי' כבוד הבריות קל בעיניו שהרי דוחה את ל"ת של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב. מזה שכ' וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק ויעקב משמע דכבוד הבריות הוא אפי' באינו ישראל וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ד, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם