רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ג

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ג

הלכה א׳

(דברים טז יט) "לֹא תִּקַּח שֹׁחַד" אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְעַוֵּת אֶת הַדִּין אֶלָּא אֲפִלּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב אָסוּר וְעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד. וְחַיָּב לְהַחְזִיר הַשֹּׁחַד כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַנּוֹתֵן:

הלכה ב׳

וּכְשֵׁם שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה כָּךְ הַנּוֹתֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל":

הלכה ג׳

כָּל דַּיָּן שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְגַדֵּל מַעֲלָתוֹ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנָיו וּלְסוֹפְרָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנּוֹטִים אַחֲרֵי הַבֶּצַע. וְכֵן עָשׂוּ בְּנֵי שְׁמוּאֵל וּלְכָךְ נֶאֱמַר לָהֶם (שמואל א ח ג) "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד". וְלֹא שֹׁחַד מָמוֹן בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ שֹׁחַד דְּבָרִים. וּמַעֲשֶׂה בְּדַיָּן אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּדוּגִית קְטַנָּה לַעֲבֹר בַּנָּהָר וּפָשַׁט אֶחָד יָדוֹ וְסִיְּעוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ וְהָיָה לוֹ דִּין וְאָמַר לוֹ הַדַּיָּן הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֶעֱבִיר אֶבְרָה נוֹצָה שֶׁל עוֹף מֵעַל רְדִיד הַדַּיָּן וְאַחַר כִּסָּה רֹק מִלִּפְנֵי הַדַּיָּן וְאָמַר לוֹ הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֵבִיא מַתָּנָה אַחַת מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה לְדַיָּן כֹּהֵן וְאָמַר לוֹ פָּסוּל אֲנִי לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאָרִיס אֶחָד שֶׁל דַּיָּן שֶׁהָיָה מֵבִיא לוֹ תְּאֵנִים מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת פַּעַם אַחַת הִקְדִּים וְהֵבִיא בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ דִּין וְאָמַר לוֹ הַדַּיָּן הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּאֵנִים מִשֶּׁל דַּיָּן הוֹאִיל וֶהֱבִיאָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם נִפְסַל לוֹ לָדִין:

הלכה ד׳

כָּל דַּיָּן שֶׁשָּׁאַל שְׁאֵלָה פָּסוּל לָדִין לָזֶה שֶׁהִשְׁאִילוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לַדַּיָּן לְהַשְׁאִיל אֲבָל הָיָה לוֹ לְהַשְׁאִיל כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי גַּם זֶה שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ:

הלכה ה׳

כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׂכָר הַנִּכָּר. אֲבָל אִם הָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וּבָאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם לְדִין וְאָמַר לָהֶן תְּנוּ לִי מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה תַּחְתַּי עַד שֶׁאָדוּן לָכֶם אוֹ תְּנוּ לִי שָׂכָר בַּטָּלָתִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהוּא שְׂכַר הַבַּטָּלָה בִּלְבַד וְלֹא יוֹתֵר. וְיִטּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה זֶה בִּפְנֵי זֶה. כְּגוֹן זֶה מֻתָּר:

הלכה ו׳

אָסוּר לַדַּיָּן לָדוּן לְמִי שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְלֹא רֵעוֹ אֲשֶׁר כְּנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמִי שֶׁשּׂוֹנְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים שָׁוִין בְּעֵינֵי הַדַּיָּנִים וּבְלִבָּם. וְאִם לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא מַעֲשָׂיו אֵין לְךָ דַּיַּן צֶדֶק כָּמוֹהוּ:

הלכה ז׳

כָּל שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה אֲסוּרִין לֵישֵׁב בַּדִּין זֶה עִם זֶה. שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִיצִיאַת מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. מִפְּנֵי הַשִּׂנְאָה שֶׁבֵּינֵיהֶן דַּעַת כָּל אֶחָד נוֹטָה לִסְתֹּר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ:

הלכה ח׳

לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. וְיֵדַע אֶת מִי הוּא דָּן וְלִפְנֵי מִי הוּא דָּן וּמִי עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ אִם נָטָה מִקַּו הָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל". וְאוֹמֵר (דברי הימים ב יט ו) "רְאוּ מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה'":

הלכה ט׳

כָּל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב כג) "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ". וְכָל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת כְּאִלּוּ תִּקֵּן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁרֶה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל". וְשֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן מַה לִּי וְלַצָּרָה הַזֹּאת תַּלְמוּד לוֹמַר (דברי הימים ב יט ו) "וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט". אֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת:

הלכה י׳

ולְעוֹלָם יִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין לְפָנֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּבְחֶזְקַת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן טוֹעֵן שֶׁקֶר וְדוּן לְפִי מַה שֶּׁתִּרְאֶה מִן הַדְּבָרִים. וּכְשֶׁיִּפָּטְרוּ מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּצַדִּיקִים כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וְדוּן כָּל אֶחָד מֵהֶם לְכַף זְכוּת:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ג

א׳

אזהרת שלה שלא ליקח שוחד דכתיב ולא תקח שוחד ותניא פרק שני דייני גזילות ושוחד לא תקח מה ת"ל אם ללמד שלא לחייב את הזכאי או איפכא הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפילו לזכות ולחייב כדין אמרה תורה ושוחד לא תקח בתורת שוחד שלא תחייבהו אם זכאי הוא והוי בכלל ארור לוקח שוחד וחייב להחזירו דהוי כגזל והנותן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא ירבה שכר לחזניו ולסופריו כבני שמואל דכתיב בהו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ואפילו שוחד דברים גם כן אסור מדכתיב שחד ולא כתיב בצע כדמייתי התם גווני טובא דשחד דברים ומאי שחד שהוא חד הנותן והמקבל נעשים לב אחד ואסור לו לשאול כשאין הוא משאיל דלא גרע משחד דברים ושכר בטלתו ממלאכתו מותר ליקח משניהם בשוה.

ו׳

ואסור לדון לאוהבו או לשונאו ונראה דלא אסיר מדאוריתא דהא דרשינן לא תכירו פנים וגו' לא תכירהו אם הוא אוהבך לא תנכרהו אם הוא שונאך משמע דדן אותם ובפרק זה בורר משמע דפסילי מדאוריתא מדכתיב והוא לא שונא לו ודרשינן והוא לא אויב לו ידיננו הא אם הוא אויב לא ידיננו ואפשר דהיינו באויב שלא דבר עמו בג' ימים באיבה כדתנן התם במתניתין וכן אוהב ושושבינו אבל אוהב ושונא סתם לא. ויראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו על צוארו וכו' וכל שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק וכו' והדן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתשרה כדכתיב אלהים נצב בעדת אל. ולא יאמר הדיין מה לי ולצרה זו דכתיב ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ויהיו בעיניו כרשעים משקרים בטענתם וכשנפטרין כצדיקים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ג

ו׳

אסור לדיין לדון כו' אף עפ"י שאינו שושבינו כו': נ"ב כן משמע בפרק כל כתבי קי"ט פסילנא ליה לדינא כו' דחביב עלי כו'. והנה במשנה דפרק ז"ב, אחרי דחשיב הקרובים, אמר האוהב והשונא, אוהב זה שושבינו כו' ומפיק ר' יהודה זה מקרא והוא לא אויב לו, וכיון דמפיק מקרא, בטח אפילו משה ואהרן אינם כשרים, וע"כ דלאו משום דמשקרי רק משום גזה"כ, וכמו דמייתי תלמודין מזה מופת על קרובים דפסולייהו משום גזה"כ (ב"ב דף קנ"ט). ולפ"ז הא דפסול להעיד הוא אף אם אוהב הוא לשניהם להתובע ולהנתבע או שונא לשניהם, דכמו דאוהב פסול כן שונא, וא"כ מיירי שניהם בחד גוונא או לזכות או לחובה, וחזינא דלאו משום דמשקרי, וכמו דמייתי מזה רבינו בהלכות עדות פרק י"ג הלכה ט"ו דפסול קרוב אינו משום חשש דמשקר, וא"כ רבנן דאמרי לא נחשדו ישראל על כך, או דהפירוש כיון דליכא כאן גזה"כ ותו לית לן טעמא למיפסלינהו דלא ישקרו, או דלא מסתבר לאוקמא קרא לזה, כיון דזה אין בשום פעם סיבה וצד מה לבלי האמינם ולחשדן שמעידין שקר, תו לא יתכן לומר גזה"כ ע"ז, שהגזירה הוא בדבר שיש סיבה, תו כללה התורה באין שום הבדל: וכיון שכן נראה לנו שבדיינות אשר השקר הוא רק באומד השכל לא במוחש, וקל בזה ההטעאה, א"כ גזה"כ לא אויב לו כולל כמו קרוב אפילו הוא קרוב לשניהם פסול לדיינות, כן אוהב זה שושבין לשניהם [או רעו כנפשו שבדיינים לא שייך גדר רק לפי מדע נפשו] ג"כ פסול לדיינים, ותו א"כ נראה דהא דלא לידון אינש למאן דרחים ליה משום דלא חזי ליה חובא, שזה אינו באוהבו זה שושבינו, והוא בגדר שוחד דמיירי כולא סוגיא תמן, א"כ ודאי דלא פסיל למידן רק אם אחד אוהבו או אחד שונאו, אבל באוהב לשניהן לא שייך שוחד ומותר לדון, וכן משמע כולא שמועה תמן, וא"כ שפיר תמה הכס"מ למה השמיט רבינו דין דאוהב גמור דמיפסל מקרא והוא לא אויב לו דאפילו אוהב או שונא לשניהן פסול, ועיין כס"מ ולח"מ לקמן הלכות עדות פט"ז בזה, ועיין בתומים שדעתו נגד מה שכתבתי ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ג, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם