רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ׳

ספר שופטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ׳

הלכה א׳

אֵין בֵּית דִּין עוֹנְשִׁין בְּאֹמֶד הַדַּעַת אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אֲפִלּוּ רָאוּהוּ הָעֵדִים רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ וְהִתְרוּ בּוֹ וְהֶעֱלִימוּ עֵינֵיהֶם אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ אַחֲרָיו לְחֻרְבָּה וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהוּ הָרוּג וּמְפַרְפֵּר וְהַסַּיִף מְנַטֵּף דָּם בְּיַד הַהוֹרֵג הוֹאִיל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁהִכָּהוּ אֵין בֵּית דִּין הוֹרְגִין בְּעֵדוּת זוֹ וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (שמות כג ז) "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג". וְכֵן אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנַיִם שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה זֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַחַמָּה וְהִתְרָה בּוֹ וְזֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַלְּבָנָה וְהִתְרָה בּוֹ אֵין מִצְטָרְפִין. שֶׁנֶּאֱמַר וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם צַד לְנַקּוֹתוֹ וְלִהְיוֹתוֹ צַדִּיק אַל תַּהַרְגוּהוּ:

הלכה ב׳

כָּל מִי שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין בְּאֹנֶס אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְצֻוֶּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וְהוּא אָנוּס אֵינוֹ נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כו) "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יַעַנְשׁוּ אֶת הָאָנוּס:

הלכה ג׳

אִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. אֲבָל הָאִשָּׁה הַנִּבְעֶלֶת בְּאֹנֶס אֲפִלּוּ אָמְרָה אַחַר שֶׁנֶּאֶנְסָה הָנִיחוּ לוֹ הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרָהּ נִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ:

הלכה ד׳

אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל הַהוֹרֵג שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כְּבָר נֶהֱרַג זֶה וּמַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בַּהֲרִיגַת הָאַחֵר וְנִמְצְאוּ מִתְרַשְּׁלִין בַּהֲרִיגָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יג) "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי". וְכֵן אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב קְנָס שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עָנִי הוּא זֶה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה עָשָׂה אֶלָּא מַגְבִּין מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּלֹא חֲנִינָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ. וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין עַל הַדַּל. שֶׁלֹּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה וּבַעַל דִּינוֹ עָשִׁיר הוֹאִיל וַאֲנִי וְהֶעָשִׁיר חַיָּבִין לְפַרְנְסוֹ אֲזַכֶּנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. עַל זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה (שמות כג ג) "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ". וְנֶאֱמַר (ויקרא יט טו) "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל". אָסוּר לְהַדֵּר פְּנֵי גָּדוֹל. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם לְדִין אֶחָד חָכָם גָּדוֹל וְאֶחָד הֶדְיוֹט לֹא תַּקְדִּים לִשְׁאל בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל גָּדוֹל וְלֹא תַּסְבִּיר לוֹ פָּנִים וְלֹא תְּכַבְּדֶנּוּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו שֶׁל אַחֵר. אֶלָּא אֵינוֹ נִפְנֶה לְאֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טו) "לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל". אָמְרוּ חֲכָמִים אַל תֹּאמַר עָשִׁיר הוּא זֶה בֶּן גְּדוֹלִים הוּא זֶה הֵיאַךְ אֲבַיְּשֶׁנּוּ וְאֶרְאֶה בְּבוּשָׁתוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:

הלכה ה׳

בָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד רָשָׁע אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְרָשָׁע הוּא וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר וְחֶזְקַת זֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּדְבָרוֹ אַטֶּה הַדִּין עַל הָרָשָׁע. עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כג ו) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶבְיוֹן בְּמִצְוֹת לֹא תַּטֶּה דִּינוֹ:

הלכה ו׳

(ויקרא יט טו) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" זֶה הַמְעַוֵּת אֶת הַדִּין וּמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי. וְכֵן הַמְעַנֶּה אֶת הַדִּין וּמַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים בְּרוּרִים כְּדֵי לְצַעֵר אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים הֲרֵי זֶה בִּכְלַל עָוֶל:

הלכה ז׳

הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה וְקוֹפֵץ וְחוֹתֵךְ אֶת הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְקְרֵהוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. כָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין ז ב) "הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין". וְכֵן אִיּוֹב הוּא אוֹמֵר (איוב כט טז) "וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ":

הלכה ח׳

כָּל דַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין וְהִתְחִיל לְדַמּוֹתוֹ בְּדִין פָּסוּק שֶׁכְּבָר יָדַע אוֹתוֹ וְיֵשׁ בַּמְּדִינָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ בּוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָרְשָׁעִים שֶׁלִּבָּם גַּס בְּהוֹרָאָה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים רָעָה עַל רָעָה תָּבוֹא לוֹ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִגַּסּוּת הָרוּחַ הֵן הַמְּבִיאוֹת לִידֵי עִוּוּת הַדִּין. (משלי ז כו) "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. (משלי ז כו) "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁיֵּשׁ לְשָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה וּמָנַע עַצְמוֹ מִן הַהוֹרָאָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַדִּין מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגֵזֶל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

הלכה ט׳

תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

הלכה י׳

אַל תֹּאמַר שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּדִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאַת מָמוֹן הַרְבֵּה מִזֶּה וּנְתִינָתוֹ לָזֶה. לְעוֹלָם יְהִי דִּין אֶלֶף מָנֶה וְדִין פְּרוּטָה אַחַת שָׁוִין בְּעֵינֶיךָ לְכָל דָּבָר:

הלכה י״א

אֵין הַדַּיָּנִין יוֹשְׁבִין לָדִין בְּדִין פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וְאִם הֻזְקְקוּ לִשְׁוֵה פְּרוּטָה גּוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ אֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:

הלכה י״ב

כָּל הַמַּטֶּה מִשְׁפָּט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טו) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט". וְאִם הָיָה גֵּר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יז) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר". וְאִם הָיָה יָתוֹם עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יז) "מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם":

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ׳

א׳

אזהרת שכה שלא לענוש באומד הדעת אלא ע"פ עדים ואפי' ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר וסייף המותרה מנטף דם אמרה תורה על זה ונקי וצדיק אל תהרוג כמו שהביאו במכילת' וכן אם העידו עליו ב' שעבד ע"ז זה אמר שראהו שעבד החמ' וזה אמר שראהו שעבד הלבנה אין מצטרפין וע"ז נאמר ג"כ ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו וכדאמרינן:

ב׳

אזהרת שכו שלא להרוג למי שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד באונס כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר זהו אזהרה לב"ד שלא יהרגוהו כיון שלא עשה אלא באונס ואף על פי שהיה מצוה שיהרג ואל יעבור ואנסוהו על הערוה לא הוי אנוס דאין קישוי אלא לדעת כדאמרינן פרק הבא על יבמתו אבל אשה אפילו אמרה בסוף ביאה הניחו לו וכו' היא אנוסה שיצרה נתגבר עליה והוי אנוסה בתחלתה:

ד׳

אזהרת שכז שלא לחוס על ההורג או על החובל לומר מה תועלת יש בהריגת אחר לכן נאמר לא תחוס עינך ובערת דם הנקי וכן כתוב לא תחוס עינך עליו שלא לחוס על מי שנתחייב בקנס אלא מגבין ממנו כדאמרינן: אזהרת שכח שלא לרחם על העני בדין לומר אני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו ונאמר לא תשא פני דל: אזהרת שכט שלא להדר פני גדול דכתיב ולא תהדר פני גדול שלא תאמר גדול הוא וכו' היאך אביישנו בשביל דינר אחד אזכנו ולאחר שיצא אומר לו שאתה חייב וכן לא יהדרנו בדברים וכו':

ה׳

אזהרת של שלא להטות הדין על בעלי עבירות אף על פי שהוא חוטא כדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה את דינו שלא תאמר הואיל ורשע הוא חזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדיבורו:

ו׳

אזהרת שלא שלא לעוות את הדין שמזכה את החייב ומחייב את הזכאי שנאמר לא תעשו עול במשפט והמעול משפט נקרא ה' שמות עול וכו' כמו שלמדו מן המקראות וכן המענה את הדין הוי בכלל מעוול ויהיו מתונים בדין דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים והוי אסמכתא:

י״ב

אזהרת שלב שלא להטות משפט גר ויתום כדכתיב לא תטה משפט גר וכל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין לא תעשו עול וגו' ולא תטה משפט וגו' אביון עובר שלשה לא תטה משפט אביונך אם היה גר עובר בד' ואם היה יתום בה' שנאמר משפט גר יתום ואינם נמנים אלא בשני לאווין לא תעשו עול וגו' לא תטה משפט גר וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ׳

ב׳

כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו כו': הריב"ש בתשובה סימן קע"א כתב וז"ל, אבל מה שיש לעיין בזה כו', אבל בנידון זה אף אם מתחלה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם, וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק שאין כוונת הקהל שיהרג ולא יעבור כו' עי"ש. ולכאורה מפורש כן דאמרו באסתר כאשר אבדתי אבדתי עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון אף שהיא לא עשתה מעשה רק שבאתה לביתו והוא תבעה, אבל ז"א, דהא אסתר מצוה עשתה להצלת כלל ישראל ואפ"ה נאסרה, דהא מעלה מעל באישה קרינן בה כמש"כ המהרי"ק, ואע"פ שהיה ברצון מרדכי, בכל זה באישות שגודרת אותה מאחרים אם מעלה מעל וברצון יהיה מסיבה המותרת, כיון שרצונה היה להבעל לאחר, א"כ יכול להיות דאע"ג דבכל מקום אונס קרי לה, כאן נחשב לרצון לענין מה לענין המעל שמעלה באישות בעלה המגדירה מבעילות אחרים: אולם לכאורה נראה ראיה לזה, מהא דאמרו בפסחים צ"ב ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, ואף ע"ג דרשויות דרבנן הוא וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתניא מילת זכריו ועבדיו כו'. ונתבונן דהא איזמל אם נאמר דלא דחי הרי יהא למחר אנוס שאינו רשאי למול את בנו כיון שאין לו איזמל ונמצא דהוי אנוס ופטור והיכי דהוי אנוס תו לא מעכב מילת זכריו מעשות הפסח, וכמו דאמרו בפ' הערל כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, אלמא כיון דאנוס הוא תו לא קרינא ביה המול לו כל זכר ואינו מעכבו מלעשות פסח, וכאן כיון שחכמים לא יניחוהו משום איסור דדבריהם להביא את האיזמל תו הוי אנוס, וכמש"כ רבנן בתוס' שבת (דף ד) בשמועה דהתירו לו לרדות פת כו', ובירושלמי פרק אעפ"י הלכה ג' נעשה כמו שחבשוהו סופרים, וא"כ תו עביד פסח וליכא כרת, וצ"ל כיון דיודע שלמחר אינו רשאי להביא איזמל תו לא הוי אנוס שהיה לו להביאו מאתמול, כש"כ כאן שיודע שאם יבוא במקום משחקים שיצווהו לצחוק יתחייב בח"ח, וכמו התם דחייב כרת, וזה ראיה עצומה: אך אם נאמר כן אטו אם לא יעשה מעשה לצאת מבית משחקים אשר המלך יושב שם נאמר דהוי בחרמן של צבור, זה לא יתכן, כיון דהוא לא עשה מעשה רק שלא יצא ואח"כ על הצחוק הוא אנוס, ול"ד לנטמא בפנים ושהה כדי לצאת וכמש"כ בתוספות בשבועות (דף יז) ד"ה צריך כו' דזה גופא האיסור, משא"כ כאן הלא אחרי זה אנוס הוא מצווי המלך, אבל בהשהייה גופיה לא עשה מעשה הצחוק. אמנם ז"א, דכאן גזרו צבור שלא יעשה מעשה ואם יעשה יוחרם, אבל בפסח הלא הכרת גופיה על בלי עשותו פסח, וערל שלא מל או טמא שלא טבל ולא נטהר לעשות הפסח קאי בכרת וכדאמר ריש פרק אלו דברים, ולכן אם נתעצל מערב שבת ולא הביא האיזמל שיודע שלמחר לא יהיה לו במה לימול ערלת בנו קאי בכרת, דגם זה מפעולה וסיבה אשר חסר לעשיית הפסח, וכמו שחייבתו תורה כרת על בלי עשותו פסח, כן חייבתו כרת על אשר לא עשה הפעולות המסירות המונעים מלעשותו פסח כמו הטהרה מטומאה והבאת האיזמל וכיו"ב. ואע"ג דהבאת האיזמל הוא קודם י"ד דלא מטא עדיין זמן חיובו של הפסח, בכ"ז חייב להביאו שיעשה פסח למחר, וכמו דמייתי בגמרא ראיה דעוסק במצוה פטור מן המצוה ממה שנטמאו למת קודם י"ד, [רק בגדר צריכותא אמרה הגמרא משום דלא מטא זימנא יעו"ש] אבל במקום שהחיוב הוא על המעשה שעשה, תלוי כך, אם עשה בפשיעה ובא למקום שהמלך יצוהו בבירור לצחוק חייב אבל אם נתעצל ולא עשה אינו חייב, דלא יהא תחלתו חמור מסופו הלא חיובו על גוף המעשה הוא רק אם יעשה מעשה לא על העדר פעולה. ובירושלמי ריש ראש השנה, שלמה שנתו בעצרת כו' והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לבל תאחר. ומש"כ רבותינו בשמועה דהתירו לפת לרדותה מתנור, דלא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו, היינו כשהדביק פת בתנור במזיד על אופן שהיה בדעתו שלא היה שומע דברי חכמים, אז אם נשאר אמיץ לב כאז כן עתה הלא היה יכול לרדות, רק לפי שעכשיו רוצה לשמוע דברי חכמים הוא אנוס, א"כ אין אנו יכולים לחייבו סקילה, דעל מה שהכניס הפת אינו חייב אף ע"ג דהחכמים יצווהו שלא ירדה ויהיה אנוס מצווים דאז היה חפשי בדעתו והיה יכול לרדותה מתנור, רק עכשיו שבא לישאל אמרינן לו דאסור ועכשיו כפוף לדעת חכמים א"כ הוא אונס הבא אחרי זה ודוק: אולם מה נעשה, דרבותינו פירשו שם דהא דאמר דהאיזמל אינו דוחה שבת הוה"ד דכרת לא מחייב, ופשוט דכוונו אף באופן שהזיד ולא הביא האיזמל מאתמול, וצריך לומר דכרת לא מחייב כיון דסוף סוף אנוס הוא האידנא, רק דלא נחשב אותו אנוס לפוטרו מחיוב מילת זכריו ומצי לעשות פסחו, לזה אנו אומרים דכיון דהיה יכול להביאו מאתמול כיון דהיה יודע דאם לא יהיה במה לימול לא יעשה הפסח וכמש"ב, והרי זה כדברי רבינו. ואולם נראה דפושע מיקרי אע"ג דלחייבו בהך חיוב דעל גוף המעשה לא שמענו אבל פושע מקרי, מהא דאמרו בנזיר (דף כג) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כו' ומאי הו"ל למיעבד מאי דהוי הוי נפק"מ דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי חמרא, אלמא כיון דידע דעת בנותיו תו כי שתי חמרא ומעייל נפשא באונסא דשכרות פושע מיקרי, דהא מעייל נפשיה באונסא דעריות, אף דלאחר השתיה אונס הוי, ובכ"ז לחשבו מוחרם כאלו עשה במזיד מעשה הצחוק לא שמענו ודוק. שוב ראיתי במהרי"ט ח"א סימן כ"א שהרגיש בקצת דברינו. ות"ל דברינו נכונים. ובספרי זוטא פ' בהעלותך לפי שרבינו כו' יצא לשוק ונטמא כו' לומר שאינו בכרת יכול שאינו בנשיאת עון, אמר חטאו ישא האיש ההוא, וזה מפורש כדברינו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ׳, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם