רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק י״א

ספר שופטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק י״א

הלכה א׳

מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה בֵּין הַדַּיָּנִים בֵּין הַתַּלְמִידִים וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכּל מְלַמְּדִין זְכוּת וַאֲפִלּוּ הַתַּלְמִידִים וְאֵין מְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא הַדַּיָּנִים. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַדַּיָּן הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר וּלְהִמָּנוֹת עִם הַמְחַיְּבִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה:

הלכה ב׳

לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא עֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב וְאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹֹ לְמָחָר וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ:

הלכה ג׳

דִּינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁדָּנִין אוֹתָן בְּכָל יוֹם מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח כב) "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" מִדִּבְרֵיהֶם לָמְדוּ שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

הלכה ד׳

אֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֶחָד דִּינֵי מַלְקִיּוֹת וְאֶחָד דִּינֵי גָּלוּת הַדִּינִים הָאֵלּוּ שָׁוִים בָּהֶן אֶלָּא שֶׁהַמַּלְקוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁדִּינוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:

הלכה ה׳

הַמַּסִּית אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת. מְכַמְנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין. וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. יָצָא חַיָּב וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין טוֹעֲנִין לְמַסִּית. וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו. שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחֲרֵי הַהֶבֶל רַחֲמִים הוּא בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים":

הלכה ו׳

דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים וְשׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה:

הלכה ז׳

דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְכֵן הַטָּהֳרוֹת הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּמַכּוֹת וְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה אָב וּבְנוֹ אוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד:

הלכה ח׳

זֶה שֶׁאָנוּ מוֹנִין הָאָב עִם הַבֵּן בֵּין בְּאֶחָד בֵּין בִּשְׁנַיִם כְּגוֹן שֶׁהָיָה הָאֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין וְהַשֵּׁנִי הָיָה מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ וְנִמְנִין עִמּוֹ:

הלכה ט׳

וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לְדִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הלכה י׳

תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין וְהָיָה מְחֻסָּר קַבָּלָה הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

הלכה י״א

הַכּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֲפִלּוּ גֵּר וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְכֵן הַמַּמְזֵר וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״א

א׳

מה בין דיני ממונות לנפשות דיני ממונות בשלשה ומדאוריתא אפילו בחד כדא' לעיל ודיני נפשות בכ"ג כדילפינן לעיל עדה מצלת ועדה שופטת וכו' וכן שאר דברים כדילפינן לעיל. דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום וכדילפינן התם מדכתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה דבעי הלנת דין שמא ימצאו לו זכות וכדילפינן בגמרא דכתיב צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאינם עושים כן הרי הם כמרצחים ורב אמר אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמץ דינו ששהא אותו ומלינו כדי להוציא לאמתו ובעינן ביום כדכתיב והוקענים לה' נגד השמש ומשום הכי אין דנין דיני נפשות לא בע"ש ולא בערב יו"ט כדאמרינן התם דף ל"ה היכי ליעביד לדייניה במעלי שבתא ולגמרי לדיניה במעלי שבתא דילמא חזו טעם לחוביה ובעי הלנה ואי תימא ליגמרא בשבת ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת לקטליה לאורתה נגד השמש כתיב ליקטליה בחד בשבת אתה מענה את דינו דכיון דמצפה למיתה הרי עינוי דין נגמריה בחד בשבתא מינשו טעמיהו כדאיתא התם דף ל"ה אבל דיני ממונות דנין אותם בכל יום מן התורה כדכתיב בכל עת ומדרבנן הוא דאין דנין בע"ש.

ד׳

דיני מלקיות וגזלות הוו כדיני ממונות אלא שדיני מלקיות מן התורה בשלשה. שור הנסקל דינו בכ"ג כדילפינן לעיל וכדאמרינן דף ל"ו לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה משפט שור הנסקל לחובה על פי אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג ומסתברא דהיקש להכי אתא שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה אתו ומה לנו לחוס על שור מוטב לקיים בו ובערת הרע.

ה׳

המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות וכדאמרינן התם דף ל"ג וחלופה במסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו בדבר שיש בו משום חמלה בדיני נפשות אין עושין כן בדין מסית.

ז׳

דיני נפשות מכות וקדוש החדש ועיבור השנה אב ובנו והרב ותלמידו שאחד מהם הוא מן התלמידים ולא מן הסנהדרין מונין אותם באחד וכדתניא התם דף ל"ו דכיון דמן התורה צריכין מנין ג' או כ"ג אין נמנין אלא אחד דקידוש החדש בעי ג' דאיקרי משפט כדכתיב כי חוק לישראל הוא משפט וגו'.

י׳

תלמיד המבין רבו מוסר לו קבלה הצריכה לדין זה ודן עמו בדיני נפשות כדאמרי' ברב כהנא ורב דלסבריה לא הוו צריכי וגברא באנפיה נפשיה הוא והממזר והסומא דפסילי לדיני נפשות הא ילפינן לה לעיל מדכתיב אתך בדומים לך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״א

ד׳

אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוין בהן: היינו הדינים שבין ד"מ לדנ"פ שחשבן בהלכה א', אלא שהמלקות בשלשה [בהא שוה דיני מלקות לדין ממון דבשלשה] ואין אחד מהן בשור הנסקל חוץ מדבר אחד שדינו בכ"ג. ומקור הדברים מסוגיא מפורשת בפרק אחד ד"מ, שמנו בכל הדברים שבין ד"מ לדנ"פ שוה ד"נ למלקות ולגלות שבכולן הדין כן רק שבדנ"פ כ"ג ודיני מלקות בג', אבל שור הנסקל בכ"ז הוא שוה לד"מ, רק שבזה שוה לד"נ שמיתתו בכ"ג. ודבר זה מתבאר היטב בדף ל"ג חייבי גלות מנין אתיא רוצח כו' חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע, ומפורש כן בתוספתא דילן [והגמרא מייתי לה בקוצר] ובשור הנסקל מפורש בדף ל"ו, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ"ג עי"ש, ועיין בכס"מ, ובלח"מ דברים זרים אשר בטח לא יצא מפיו הקדוש. ועיקר קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגלות להעיר מקלט משתעי קרא בפרשה מסעי יעו"ש, ואין להאריך:

ה׳

המסית אין דינ[י]ו כשאר דיני נפשות: בתוספתא פ"י חשיב מילי טובא דדינו כדיני ממונות שגומרין אף בלילה ומטין ע"פ אחד בין לזכות בין לחובה דלא הוי רק כד"מ יעו"ש. ובזה א"ש לשון הגמרא [והוא בתוספתא שם] דפ פ' ושאר חייבי מיתות כו' אין ממיתין אותן אלא עפ"י עדה ועדים והתראה, דפירושו, דבירושלמי ריש סנהדרין אמר חזקיה, אמרה תורה הרוג עפ"י עדים הרוג עפ"י מטים, מה עדים שנים אף מטים שנים, וזהו כוונת הגמרא דמסית סגי אם הרוב הוא באחד לחיוב מחייבין אבל בשאר חייבי מיתות ממיתין אותו עפ"י עדה דוקא שיהיו מטים לחיוב כמו עדים היינו בשנים מחייבין יותר ממנין המזכים וזה עדה דומיא דעדים, ועיין תוספות דף ח' בזה ודוק: והנה בגמרא דף ל"ג אמר רב שימי בר אשי וחילופא למסית דכתיב לא תחמול כו' רב כהנא מתני מכי הרג תהרגנו, וכן הוא בספרי כרב כהנא. ונראה דפליגי בהא דמבואר בתוספתא על פותחין אותן לזכות ואין פותחין לחובה חוץ מן המסית, ר' יהושע בן קרחה אומר אף המדיח, וזה דלרב כהנא דיליף מהרג תהרגנו יליף גם על מדיח שמיתתו בסקילה דנביא שהדיח ג"כ מיתתו בסקילה כמסית דהדיוט וחדא מיתה לו לרבנן דפליגי על ר' שמעון לקמן סוף פ' הנחנקין. ואמנם קרא דלא תחמול עליו לא שייך על נביא שהדיח, משום דעיקר הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכמו דאמר בדף כ"ט ועל זה קאי קרא דלא תחמול ועיין תוספות שם, וזה לא שייך בנביא שמתנבא בשם השי"ת או שנותן כבודו לאחר, ועליו לא קאי קרא דלא תחמול שאיזה חמלה שייך עליו וזה כתנא קמא, אבל קרא דהרג תהרגנו כי בקש להדיחך שייך גם במדיח, ומדברי רבינו בפ"ה דהלכות עו"ג מורה דמדיח דינו כמסית לכל דבר ודוק:

ז׳

דיני ממונות כו', האב ובנו כו': נ"ב עיין ירושלמי פ"ק ה"א וצ"ע דשם איתא ר' יוחנן אזיל מידון קומי ר"ח רבה איתוב גביה חד תלמיד ולא כן תני האב ובנו הרב ותלמידו כו' נמנין אחד, תלמיד חבר היה יעו"ש וזה כפי גירסת הראב"ד וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״א

ד׳

אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוין בהן אלא שהמלקות בג' ואין אחד מהן בשור הנסקל חוץ מדבר אחד שדינו בכ"ג. הלח"מ כתב תימה הוא בעיני מ"ש אלא שהמלקות הוא בג' דהרי דיני ממונות נמי בג' עי' בדבריו שדחק בזה ולחנם דחק בזה דודאי דכונת הרמב"ם לומר שדין המלקות שוה לדיני ממונות וכתב דהדינים האלו היינו שיש חומר בד"נ מדיני ממונות בכולם גם מלקות בכלל החומר רק בזה שוה מלקות לממון, והוא פשוט.

ז׳

-השמטות ומלואים- הנני מוסר בזה לדפוס קונטרס בהלכות סנהדרין אשר שלחם אלי חתני הגאון הגדול מוה"ר יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ס פרשת המלך ראב"ד בפתח תקוה, והענינים אף שהם על שלשה פרקים מהווים קונטרס אחיד, והיינו הנכתב על פ' ח' הל' ב' הוא בעיקר בדין איני יודע בד"מ, ובפ"ט הל' ב' בדין איני יודע בד"נ, ובפ' י"א הל"ז הוא בחילוק שבין ד"מ לד"נ בענין אב ובנו הרב ותלמידו, וביסוד שיטת הרמב"ם דישנו מנין גם בשעת משא ומתן, ויסודו זה קשור בהרבה גם בהנאמר בהלכות הקודמות וכמבואר להמעיין. והיות שבמסרי לדפוס על סדר הפרקים עוד לא היה הקונטרס תחת ידי הנני מוצא לנכון מתוך חשיבות הקונטרס להדפיסו כאן בתור מלואים להנדפס. דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים, ודיני נפשות ומכות וקידוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד. בהשגות כותב ע"ז א"א אין הגמ' כן, וכוונתו להנאמר בסנהדרין דף ל"ו א', הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד וא"כ מבואר שם דבדיני ממונות אין מונין להם אלא אחד כמו בד"נ, ועיין בכ"מ ברדב"ז ובלח"מ וכולם כתבו בזה דגירסת רבינו בברייתא בגמ' אינה כן, אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ד"נ כו' אין מונין להם אלא אחד, ויוצא לפי גירסתו דד"מ שוים בזה לטהרות וטמאות. אמנם אם גם היתה כן הגירסא לפניו בגמ' ודאי טעמא בעי דאיך נימא דגבי ד"מ אב ובנו ימנו בשנים כמו בהוראה, * והגירסא שלפנינו דדוקא בטהרות וטמאות מונין להם שנים מתפרשת בטוב, וכמו דבאר רש"י בזה שטו"ט שהוראתן ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין וצריך לעמד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין אב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים, אבל ד"מ וד"נ כו' שמנין שלהם אף בתחלת הדין מן התורה שזה צריך ג' וד"נ כ"ג [אף בדלא נתהוה מחלוקת בינם] אין האב ובנו כשרים זע"ז ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד. * ולכאורה יש להצדיק גירסת הר"מ ומה דמביא כן להל' דד"מ דומים בזה לטו"ט דאב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים ושונה ממכות וקה"ח ועיבור השנה, דהרי רש"י כותב בטעם דשונה טו"ט מד"מ לפי גירסתנו משום דטו"ט הוראתן ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין וצריך לעמוד למנין אבל ד"מ וכו' שמנין שלהם אף בתחלת הדין מן התורה שזה צריך שלשה כו' אין האב ובנו כשרים זע"ז ולא הרב ותלמידיו נמנין אלא אחד, וא"כ הר"מ דפוסק להל' לעיל בפ"ב דאף לדידן דלא פסקינן כשמואל אלא כרב אחא דשנים שדנו אין דיניהם דין אינו אלא מד"ס ומותר לאחד לדון מד"ת אף שאין בי"ד פחות משלשה, וכיון דמעיקר הדין יכול להיות דינו בחד ואחד שהיה מומחה לרבים הר"ז מותר לו לדון יחידי גם אחר שתקנו דשנים שדנו אין דיניהם דין, אם דאינו נחשב לבי"ד ועיין שם ובמפרשיו, ומכות וקה"ח ועיבור השנה ודאי דבעינן שלשה סמוכין ויותר וכמבואר בר"מ פ"ד ה"ז ועוד, א"כ ישנו חלוק גדול בין ד"מ לד"נ ומכות וכו' ודומה לדידיה לטו"ט דכותב רש"י כיון דאין בהן מנין אלא א"כ חולקין נמנין בשנים כן לדידיה בד"מ כיון דמעיקר הדין משפטן ביחיד, ומובן דלפי"ז נימא דבמה דכותב הר"מ ד"מ לא נכלל דיני קנסות וגו"ח דאין דנין אותם מעיקר הדין אלא בשלשה סמוכין. אולם ממה דממשיך בה"ח וכותב דזה דנמנה בשנים ובאחד הוא רק בשעת מו"מ אבל לא בגמ"ד, וקאי עכ"פ גם על ד"מ אם לא על טו"ט וכדיתבאר לקמן בדברינו בפנים, מוכח דשיטה אחרת לו בזה, ולא בא כלל לדמות גדרי הדיון של ד"מ לטו"ט, ואך דלדידיה דנים מעיקר הדין ד"מ ביחיד אבל כיון דבי"ד אינו אלא בשלשה וכשיושבים לדון בשלשה כולם הם המנין הראוי והדרוש לבי"ד, והרי אף לשמואל היכא דיתבי אדעתא דתלתא כולם במנין, וכש"כ לדידן דבי"ד אינו אלא במנין הראוי, ובכ"א ממה דמחלק בין מו"מ לגמ"ד וע"כ דלא כוון בזה לטו"ט וכמבואר בדברינו בפנים, מוכח דלא בא מטעם זה בד"מ, ומכח זה דברנו לקמן בפנים על הר"מ דבדבריו ליישב דברי השגות על ה"ח כותב להעיר בדעת הר"מ אולי משום דיחיד מומחה דן בד"מ וע"ש. והנה בהל' ח' וט' כותב עוד הר"מ "זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובין פסולין לדין כמו שיתבאר, וכותב ע"ז בהשגות למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין, והקושיא שהוקשה לו אינו כלום לפי הגירסא שלנו דבד"מ נמי אין מונין להם אלא אחד, וכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמו שאמר האחד למיחזי אתיתי שאינו פוסל בעדות וכן בדין כו' והכי איתא בתוספתא כו'. כפי המבואר בדברי הר"א חולק על הר"מ בשתים, על יסוד דבריו דכותב כי ישנו מנין גם במו"מ, וגם ע"ז דכותב כי אף באחד לא נמנין האב ובנו אלא בשעת מו"מ ולא בגמ"ד, וכפי דהבין בדבריו הר"א משום דגם גבי דין אם בטלה מקצתו בטל כולו, ודעתו של הר"א בזה דרק בשעת גמ"ד איכא מנין, וא"כ כל מה דדנים אם נמנים אב ובנו הוא בגמ"ד, ולא קשה איך נמנין קרובים בגמ"ד, כיון דלפי הגירסא שלפנינו גם בד"מ נמנין רק באחד, ועל דעתו דגם באחד לא ימנו משום דבטלה מקצתו כו' כותב דהרי הוא כמי שאמר האחד דאינו עולה מן החשבון למחזי אתיתי, ובכ"ז מסיק דכדי שלא יטעה אדם בהן לומר שיהיו שניהם מן המנין נשאר האב והבן הולך לו. ומדבריו נראה דהבין בדברי הר"מ דמה דמחלק בין שעת מו"מ לגמ"ד הוא רק בד"מ וד"נ אבל לא בטומאות וטהרות כיון דכותב דהקושיה שהוקשה לו אינה כלום לפי הגירסא שלפנינו דבד"מ נמי אין מונין אלא אחד, והרי בטו"ט אף לפי גירסתנו מונין להם שנים, אלא ודאי דבטו"ט אף דמונין בשנים בכ"ז אינו עולה כלל על הדעת לחלק בין מו"מ לגמ"ד כיון דעיקר הוראתן ביחיד, ואין ביסוד הוראתן כלל ממנין ודין בי"ד, אלא אם חולקין ויש להכריע המחלוקת מעמידין למנין דעות הדנים בדבר ומנין זה כשר אף באב ובנו וכדברי רש"י בזה, ונראים כן הדברים, אף דמדברי הרמב"ם דאחר הביאו מה שמונין בטו"ט וד"מ וד"נ סתים וכותב זה שאנו מונין האב עם הבן כו' נראה לכאורה דקאי על כל הנאמר לעיל, עלינו לומר גם בדעתו דלא כוון לטו"ט. והנה בנוגע להשגתו של הר"א דכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמו שאמר הא' למיחזי אתיתי כו', אפשר לומר בטעם הר"מ דאף דאין מונין לאב עם בנו בגמ"ד אלא באחד, ואף בד"נ דאף בעת המו"מ לא היו נמנין אלא באחד, בכ"ז אין גומרין הדין בקרובים שיושבים שניהם יחד במושב הבי"ד בגמ"ד, דאינו כמו שאומר האחד למיחזי אתיתי באם יושבים יחד ויש לשניהם אפשרות להשתתף במו"מ ולהיות נוכח אף בגמ"ד אף דבחשבון עולה רק אחד מהם, כיון דלא מובדל ומופרש מהם, ולא מועיל מה דאחד ישב וישתוק באם יושב במו"מ ובגמ"ד וכמבאר בתוספתא, וכש"כ בד"מ דבמו"מ מונין אב ובנו לשנים לשיטתיה, דלא שייך לומר למחזי אתיתי באם נשאר אח"כ להיות נוכח גם בגמ"ד, ואם הר"א כותב דרק כדי שלא יטעה אדם בהן לומר שהיו שניהם מן המנין האב הוא הנשאר והבן הולך לו, ס"ל הר"מ דזהו מעיקר הדין, וכן מורין יותר דברי התוספתא דמציין הר"א, דהכי איתא בתוספתא פ"ז דסנהדרין בקידוש החדש ובעיבור השנה בד"מ ובד"נ אב ובנו הרב ותלמידו שניהם נמנין אחד ולא יהא ישב בצדו ואפי' הוא שותק אלא עומד והולך לו, ופשטות דברי התוספתא מורין דדינא קתני ומוכרח שיהיה כן.ב] אכן יסוד דברי הר"מ דישנו מנין גם במו"מ, ובמנין הזה חלוקין בדיניהם ד"מ וד"נ, דבד"מ מונין לאב ובנו בשנים, ובד"נ ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה מונין להם באחד, ובזה וזה יכולין להשתתף יחד במו"מ אף דבגמ"ד גם בד"מ אין להם אפי' לשבת יחד, כ"ז צריך ודאי עיון וברור רב, ויש לעמוד על יסודותיו בזה. ודברי הכ"מ כאן נראים לכאורה תמוהים, דכותב בישוב דברי השגות די"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דווקא כשעומדים שם בשעת גמ"ד כו' אבל קודם לכן נו"נ עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין, ואפשר שהטעם בד"מ כיון שיחיד מומחה דן אותם א"כ הו"ל דומיא דטהרות וטמאות כו' ואפ"ה בשעת גמ"ד לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, והנה מזה דכותב דכי פסלינן קרובים לדין בשעת גמ"ד ולא בעת מו"מ ואז אפי' נמנין עמהם ונראה דדי לו כבר בזה ליישב הדברים, וקשה דא"כ למה בד"נ גם במו"מ אין מונין להם שנים, גם מה דכותב אח"כ דאפשר שהטעם בד"מ כיון שיחיד מומחה דן אותם הו"ל כטו"ט, ובכ"ז בשעת גמ"ד לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, ג"ז לא מובן, דאם גם שעת מו"מ היה צריך להיות פסול בדיינים קרובים בדומה לגמ"ד, אלא משום דד"מ כיון דיחיד מומחה דן אותם דומה בזה לטו"ט, א"כ גם בגמ"ד היה צריך להיות דומה לטו"ט, וזה ברור דבטו"ט אין חלוק בזה דמונין אב ובנו לשנים בין זמן מו"מ לגמ"ד אף דהר"מ סתם דבריו בזה וכנ"ל, וכדמורים דברי הר"מ עצמו דמסיק ובשעת גמ"ד בכ"ז לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, והיינו דוקא דין ולא הוראה בטו"ט. וא"כ בע"כ יסוד הדין בנוי על החלוק שבין שעת מו"מ לגמ"ד ולא ע"ז דד"מ ביסודן משום דיחיד מומחה דן אותם דומה לטו"ט, וגם בנ"ד לדעת הר"מ הרי חלוק שעת מו"מ מגמ"ד דבעת שנו"נ לכהפ"ח מונין להם באחד, ובשעת גמ"ד לא ישב כלל בצדו, אלא דבכ"ז שונה דמ"מ מד"נ דדמ"מ מונין בשעת מו"מ גם בשנים זה ודאי צריך תלמוד.ג) והנה זה נראה ודאי דלעצם דברי הר"מ דישנו מנין גם בזמן שנו"נ קודם שבאים לגמה"ד ישנו יסוד במשנה וגמ', ואדרבא דברי הר"א דתמה על יסוד דבריו וכותב כי למו"מ מאי מנין איכא אינם מבוארים, ועיקרן של הדברים בסנהדרין ל"ד ע"א דעל הנשנה במשנה ד"נ המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמוד חובה אמר שם רב ל"ש אלא בשעת מו"מ אבל בשעת גמ"ד מלמד זכות חוזר ומלמד חובה, וכבר מזה דאמר דהנאמר יכול לחזור וללמוד זכות ולא חובה הוא בשעת מו"מ נראה דישנו למנין במו"מ, דמהו ענין דיכול לחזור וללמוד או לא, אם לא לקבוע המנין, אבל יותר מבואר כן במה דהקשו על רב מהמשנה למחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי המחייב אומר אני המחייב ומחייב אני במקומי כו' אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה והא למחרת גמ"ד הוא ולטעמך למחרת מו"מ מי ליכא כי קתני בשעת מו"מ וכאן כבר מבואר דמסדרין ומונין הדעת של כל אחד, ואמר דהנשנה במשנה הוא בשעת מו"מ. והנראה בהסבר הדברים דהמנין בשעת מו"מ הוא כמו שהיה נמנים במחלוקת שנחלקו בבית המדרש באיזה דין להל' ולא למעשה כדי לדעת מספר האוסרים והמתירים המחייבים והמזכים ולהכריע הלכה ברבים נגד המעוטים, כן כשישבו לדין לשפוט להלכה ולמעשה היו מקודם נושאים ונותנים בדבר לברר להם ההלכה בנדון שבא לפניהם, לפני שישבו לגמ"ד ולהכריע למעשה, ולפי ההכרעה בעת המו"מ אחר שעמדו למנין בזה, יושבים אח"כ לגמור הדין ולהכריע למעשה, ואם מי שהוא מהדיינים חוזר בו בגמ"ד מדעתו הקודמת יכול לחזור בו ואף מזכות לחובה וכנ"ל. וחוזרים אנו לעיקר השאלה שלפנינו מנין לו להרמב"ם לחלק במנין שבזמן המו"מ, בין ד"מ לד"נ לענין אם אב ובנו נמנין לשנים או לאחד, ולכאורה כיון דאין זה עוד מנין המכריע וגומר את הדין למעשה לא צריך בזה להיות לגמרי מפסול קרובים אף בנ"ד. דהרי עיקר הפסול בעדים וכן בדיינים למדים מקרא דלא יומתו אבות על בנים ומכאן למדים אף פסול בנים לעלמא וכמבואר בסנהדרין כ"ח, ופסוק זה מתפרש ודאי רק בגמ"ד, וכדנאמר ולא יומתו וגו' דהיינו שלא יהיה החלטת גמ"ד למיתה. והנראה בזה בדעת הר"מ בדרך דלקמן, דהנה בה"ז מובא ברמב"ם יחד עם אב ובנו גם הרב ותלמידו ולפי גירסתו בברייתא מביא דהאב עם בנו, הרב ותלמידו בד"מ וטו"ט מונין אותן בשנים ובד"נ ומכות וכו' מונין אותן באחד, ובה"ח כשכותב זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כו' ובשעת גמ"ד אין גומרין את הדין בקרובים, שבקיה להרב ותלמידו דמנה אותן בה"ז יחד עם אב ובנו וכותב דבריו רק באב ובנו, ובר מן דין יש להבין ולדעת מהו בעצם הפסול של הרב ותלמידו, דאף דעריב לזה בברייתא עם פסול דאב ובנו, אבל ודאי דאין כאן מגדר דין פסול קורבה וגם קשה לומר דיהיו נחשבים כנוגעים בדבר וחשוד לומר אחד כחבירו אף דסובר בעצמו ההפך, וודאי דטעם הדבר מפני שהתלמיד הסומך בכל על דעת רבו אינו אומר מדעת עצמו אלא מפני שדעתו של הרב כן סומך על דעתו ואומר כדבריו, ומשו"כ לא נחשבת דעת שניהם אלא לדעה אחת, ולפיכך אמרו בגמ' דרב כהנא ורב אסי דלסבריה דרב לא היו צריכים רק לגמריה נחשבים לשתים, ובכזה אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות. והנה לפי דעת כל המפרשים ולפי הגירסא שלפנינו בגמ' בדין זה שוה ד"מ לד"נ אבל הר"מ דכותב דבד"מ מונין הרב ותלמידו לשנים ואף בגמ"ד מדלא מזכיר כלל בה"ח דזהו רק בעת מו"מ ולא בגמ"ד וכמו דכותב באב ובנו, ס"ל ודאי דעצם הדין דהרב ותלמידו אינם אלא כאחד דין הוא רק בד"נ, והיסוד לזה הוא הנאמר לא תענה על ריב ודרשינן לא תענה על רב והביאו בגמ' לדרשא זו על ד"נ דמתחילין מן הצד, וברמב"ם פ"י מהלכתין ה"ח מביא עפ"י המכילתא דרשא זו לעצם היסוד דעל כל אחד לומר מה שנראה לו מדעתו ודבריו שם "אחד מן הדיינין בד"נ שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חברו הר"ז עובר בלא תעשה וע"ז נאמר לא תענה על ריב לנטות וכפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך, וע"ז נסמך גם מה דמתחילין מן הצד וכדבריו שם בה"ו שמא יסמכו השאר על דעתו כו', ואם דדין זה מובא שם מצד האיסור דהר"ז עובר בל"ת, ודאי דדינא הוא אף בדיעבד דאם אמר כדעת פלוני בזה אין נמנין אלא כאחד וכש"כ הוא משנים שאמרו טעם אחד ממקרא אחד דאין נמנין אלא כאחד וכדבריו שם בה"ה, [דבגמ' ל"ד אמרו דבאם אמרו שנים טעם א' משני מקראות אין מונין אלא אחד ובזה כותב רש"י שם משום דא' ודאי טעה, אבל הר"מ כותב אפי' משני מקראות ומשמע דממקרא א' ודאי אינו אלא כאחד והיינו רק על יסוד דבריו בפ"א ועיין ברדב"ז שהביא דהרמ"ך השיג עליו בזה ולדברינו מתיישב.] וזהו יסוד הדין דהרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד, משום דתלמיד שצריך ג"כ לסבריה דרב סומך ודאי בכל מה שאומר על דעתו דרבו ואין זו דעה משלי. ודין זה דלפי הנראה מבואר בדעת הר"מ יסודו הוא בדרשא דקרא דלא תענה על ריב, אינו אלא בד"נ וכמו כל מה דלמדין מקרא זה הוא לד"נ וכמבואר ברמב"ם שם וכנ"ל, וכן נראה מדברי רב בגמ' שם דאומר שונה אדם לתלמידו ודן עמו בד"נ, ומשמע דלד"מ לא צריך כלל להשמיענו, אלא בד"נ דאף דהרב ותלמידו אינן אלא כאחד, בכ"ז בתלמיד דלסבריה דרב לא צריך משמיענו דנמנין כשנים וכדהסיקו בגמ' שם. [ואולי מה דרב אומר ודן עמו בד"נ אסמכתא לגירסת הר"מ בברייתא דנשנה שם גם הרב ותלמידו, דד"מ נשנה יחד עם הטו"ט.] וכשבאנו לידי כך דדין זה דאין רב ותלמידו דנין יחד בד"נ להמנות כשנים, הוא על יסוד מה דדרשינן מלא תענה על ריב לנטות ופסוק זה בד"נ נאמר כמו תחלת המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות וכמבואר בכ"מ ועיין ברש"י בפרושו לתורה שמות כ"ג, וכל מה דלמדים מקרא זה הוא גם לשעת משא ומתן דהרי בה"ב שם כותב הרמב"ם ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות בד"נ ללמוד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות בד"א בשעת מו"מ אבל בשעת גמר דין יש למלמד זכות לחזור וללמוד חובה וכמבואר בגמ' ל"ד ע"א. וא"כ אנו רואים דלענין זה מפרשים הקרא רק בשעת מו"מ עכ"פ מבואר דקרא זה נדרש לשעת מו"מ ג"כ, ואולי הלשון לא תענה על ריב לנטות מורה ע"ז דאף כשעומדים עוד בדיון הדבר ובאים בטענות לנטות לאיזה צד, נאמרו הדברים הללו דלמדים ממקרא זה, היוצא לנו מזה בדעת הר"מ דבד"מ רב ותלמידו מונין לעולם בשנים אף בגמ"ד ובד"נ אין מונין בשנים אף בשעת משא ומתן והכל כנ"ל.ד) אחר כ"ז נבא בישוב דברי הר"מ כאן דכתב זה שאנו מונין אב עם בנו בין באחד כו' ובשעת גמ"ד אין גומרין את הדין בקרובים כו' ונשארנו בקושיה ממ"נ דאם בשעה שנו"נ אין פסול בקרובים ומשום דלמדים זה מלא יומתו וגו' וכנ"ל דלא היה נוהג הפסול, גם באחד לא היו מונין כמו בשעת גמ"ד דאפי' לא ישב בצדו אלא יעמוד והולך לו, א"כ אם אין פסול דקרובים בדיינים * בשעת מו"מ, למה לא יהיו האב ובנו נמנין לשנים וכמו בד"מ ובר"מ מבואר דכל מה דמונין במיוחד הוא רק בשעת מו"מ, ולפי הנ"ל נאמר בזה דאמנם אין משום פסול קרובים בדיינים בשעת מו"מ, דפסול קרובים דיסודו מלא יומתו אבות על בנים, למדים משם רק על גמ"ד דמביא כבר לידי פס"ד המות וכנ"ל, אבל באב ובן היושבים יחד בסנהדרין יש ג"כ מפסול דרב ותלמידו, וא"א למנותן בשנים משום דהבן סומך על דעת אביו ואינו נוטה מדבריו כמו הרב ותלמידו, ולמדים ג"ז מלא תענה על ריב לנטות שלא יאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני, ובכל אופן אנן לא יכולים למנותן כשתים דאפשר ודאי דדעתו של הבן נוטה אחר דעת אביו ואם באים באב ובנו גם מדין דהרב ותלמידו, ומשום דאינו אומר מדעת עצמו אלא סומך על דעתו של אביו א"כ דין זה הוא גם בשעת מו"מ וכנ"ל אבל מצד חסרון זה אין כלל מקום לומר דבשעת גמ"ד לא נחשב אפי' לא, דמשו"כ לא נגרם כלל פסול להשני כמו בפסול קרובים וכל הענין הוא בזה דדעת שניהם נחשבים לאחת ושוה בזה שעת מו"מ לשעת גמ"ד, ונמצא דמה דבשעת מו"מ נחשבין לא' הוא משום החסרון דהרב ותלמידו ודין זה הוא רק בד"נ, ומה דבשעת גמ"ד לא נמנה אפי' באחד בין ד"נ בין ד"מ הוא מדין פסול דקרובים והכל כנ"ל. * דזה ודאי דכל מה דדנים דחלק בפסול קרובים בין שעת מו"מ לשעת גמ"ד הוא רק בדיינים הנו"נ בדבר, אבל בעדים אף דלמדים ג"כ מלא יומתו לא שייך זה כיון דכשגומרין, גומרין ע"ס עדותם והוי לעולם בלא יומתו גו'. ואחכ"ז עוד נשאר לנו לציין מה דנראה ודאי דדבריו בה"ח דמחלק דאב ובנו בין שעת מו"מ לשעת גמ"ד לא קאים על טו"ט דבטו"ט דהוי רק הוראה ודאי גם בשעת גמ"ד והוראה ליתא משום דינות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ונמנין בשנים בשעת גמר ההוראה כמו בשעת מו"מ אם ישנו ואם דפשטות דקרא משמע דקאי על כל דבריו שבה"ז ודאי א"א לנו לומר כן וכדכבר הערנו ע"כ לעיל, וכן עלינו לומר דהנאמר בה"ז דד"מ שוה לטו"ט במונין בשנים אב ובנו הרב ותלמידו, דאינם שוים בדינייהו דבאב ובנו שוה ד"מ לטו"ט רק בשעת מו"מ ובשעת גמ"ד דישנו משום פסול קרובים גם באחד אינם נמנים ועוד היה מתבטל כל הבי"ד באם ישבו שניהם יחד וברב ותלמידו שוים גם לענין גמ"ד, דדין זה אינו כלל בד"מ, ואמנם דפשטות הדברים אינה מורה ע"ז, בכ"ז אין לע"ד דרך יותר מרווחה בישוב הדברים, כן יש עוד לעיין מה דנראה בה"ז דחסרון דהרב ותלמידו ישנו גם בעבור השנה וקדוש החודש ואין מונין לשניהם אלא באחד כמו בד"נ, אף דלפי הנ"ל עיקר דין זה הוא בד"נ, אף דלפי הנ"ל עיקר דין זה הוא בד"נ, ואולי נאמר כיון דהשוו בזה דיני מכות לד"נ, וזה אפשר להבין דהרי לר' ישמעאל בראש סנהדרין מכות בכ"ג כמו ד"נ ורבא אומר בדף י' שם בהסבר דבריו משום דמלקות במקום מיתה עומדת, ואם דלהל' אנן ס"ל דמכות בג' בכ"ז השוו לענין זה דהרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד לד"נ ובקה"ח ועיבור השנה תלוי' קביעת המועדים דנוגע גם למכות להעובר על מלאכת יו"ט והוי ממילא לענין זה כדיני מכות ועוד יותר אפשר להעיר בזה דקה"ח ועבור השנה יכול להיות גורם גם לכריתות דיוהכ"פ ופסח והשוו ע"כ בזה דינם לד"נ ועוד צל"ת בכ"ז.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״א, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם