הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בֶּן אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יג) (דברים ה יז) "לֹא תִרְצָח". וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים מִיתָתוֹ בְּסַיִף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כ) "נָקֹם יִנָּקֵם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף. בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ מִיתָתוֹ בְּסַיִף:
הלכה ב׳
מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם [לַהֲרֹג אֶת הָרוֹצֵחַ] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יט) "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וְכָל הָרָאוּי לִירֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם בֵּית דִּין מְמִיתִין אֶת הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף:
הלכה ג׳
הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ. אִם הָיָה בֶּן לַנֶּהֱרָג הֲרֵי זֶה הוֹרֵג אֲבִי אָבִיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹאֵל. וְאִם אֵין לוֹ בֵּן אֵין אֶחָד מִן הָאַחִין נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם לְהָמִית אֶת אָבִיו אֶלָּא בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וְאֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בִּגְאֻלַּת הַדָּם:
הלכה ד׳
וּמֻזְהָרִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ. וַאֲפִלּוּ נָתַן כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם לְפָטְרוֹ. שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל זֶה הַנֶּהֱרָג קִנְיַן גּוֹאֵל הַדָּם אֶלָּא קִנְיַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לא) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לג) "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ'. (במדבר לה לג) "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ':
הלכה ה׳
רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בְּזָדוֹן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָעֵדִים וְלֹא הָרוֹאִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ לְמִיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יב) "וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁעָבְרוּ וְעָשׂוּ שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגָּמֵר דִּינָם בְּבֵית דִּין:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָבַר וְעָשָׂה הֶעָוֹן שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף מִיַּד הָרוֹדֵף וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. אִם הִזְהִירוּהוּ וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הוּא רוֹדֵף הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאִם יְכוֹלִים לְהַצִּילוֹ בְּאֵיבָר מֵאֵיבְרֵי הָרוֹדֵף כְּגוֹן שֶׁיַּכּוּ אוֹתוֹ בְּחֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּסַיִף וְיִקְטְעוּ אֶת יָדוֹ אוֹ יִשְׁבְּרוּ אֶת רַגְלוֹ אוֹ יְסַמּוּ אֶת עֵינוֹ עוֹשִׂין. וְאִם [אֵינָן] יְכוֹלִין לְכַוֵּן וּלְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֲרָגוּהוּ לַרוֹדֵף הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יב) "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ":
הלכה ח׳
אֶחָד בִּמְבוּשָׁיו וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אֶחָד הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה. עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁב לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ מַצִּילִין אֶת הַנִּרְדָּף בְּכַפּוֹ שֶׁל רוֹדֵף. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין מַצִּילִין אוֹתוֹ אַף בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ":
הלכה ט׳
אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם:
הלכה י׳
אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ רוֹדֵף אַחַר נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָנְסָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כו) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כב כז) "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". הָא יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ מוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעַ וַאֲפִלּוּ בַּהֲרִיגַת הָרוֹדֵף:
הלכה י״א
וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת חוּץ מִן הַבְּהֵמָה. אֲבָל הַזָּכוּר מַצִּילִין אוֹתוֹ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה לְרָבְעָהּ. אוֹ שֶׁרָדַף לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה עִקְּרֵי הַדָּת אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה וִיבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ וְיָמוּת:
הלכה י״ב
רָדַף אַחַר עֶרְוָה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְהֶעֱרָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין. רָדַף אַחַר עֶרְוָה וַאֲחֵרִים הָיוּ רוֹדְפִין אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ. וְאָמְרָה לָהֶם הֲנִיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי. אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ מִלִּבְעל בְּאֵיבָרָיו. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִים לְמָנְעוֹ בְּאֵיבָרָיו אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ג
כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל בְּאֵיבָר מֵאֵיבָרָיו וְלֹא טָרַח בְּכָךְ אֶלָּא הִצִּיל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף וַהֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְחַיָּב מִיתָה אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ד
כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ"ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:
הלכה ט״ו
הָרוֹאֶה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ אַחַר עֶרְוָה לְבָעֳלָהּ וְיָכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל. הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא (דברים כה יב) "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ". וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" וְעַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ":
הלכה ט״ז
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה בָּהֶן חֲמוּרִים הֵם. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:
קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א׳
א׳
אזהרת רפה שלא לרצוח דכתיב לא תרצח ומיתתו בסייף דכתיב נקם ינקם גבי עבד ואמרינן פרק ד' מיתות דף נ"ב נקימה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והבאתי חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף ולא תימא דתוקעה בבטנו או בגרונו דכתיב לפי חרב פיפיות של חרב ב' צדדין מכאן ומכאן כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי נינהו ולא תימא נמי דעביד ליה גיסטרא דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אשכחן עבד כנעני דשייך במצוות שהאשה נוהגת בהן וקל וחומר לבן חורין ולמ"ד חנק נפקא ליה מדכתיב ואתה תבער הדם הנקי וגו' הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה היא בסייף ומן הצואר אף שופך דמים ולא תימא ממול עורף כעגלה דבעינן מיתה יפה כדאמרינן. מצוה ביד גואל הדם כדא' פרק נגמר הדין דף מ"ה גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. אם היה בן לנהרג על יד אביו הורג אבי אביו כדאמרינן בספרי זוטא הרי מי שהרג בנו מנין שבנו מותר בו תלמוד לומר גואל הדם הוא ימית דבנו הוא גואל קרוב ומינה דאי הרג בנו אין אחיו הורג את אביו דאינו גואל קרוב אצל אביו אלא בית דין ממיתין ובפרק אלו הן הגולין דף י"ב תני חדא אב שהרג את בנו נעשה לו גואל הדם ואוקמי' בבן בנו ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת דם:
ד׳
אזהרת רפו שלא ליקח כופר מנפש רוצח להצילו אפי' ברצון גואל הדם דכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח ותניא בספרי יכול כשם שנותנין כופר למומתין בידי שמים כדכתיב אם כופר יושת עליו כך יהו נותנין למומתין בידי אדם תלמוד לומר ולא תקחו כופר ומשמע מינה דהתם דלוקח כופר בעל האשה והכא לא יקח כופר היורש ואין דבר שהקפידה תורה כשפיכות דמים כדכתיב ולא החניפו את הארץ וכך דרשו התם בספרי.
ה׳
רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים עד שיביאהו לב"ד והיא אזהרת רפז כדכתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחוייבי מיתה כדאמ' פרק אלו הן הגולין דף י"ב ואם היה רודף אחר חברו להרגו מצילין הנרדף אחר התראה אפילו בנפשו של רודף: מצות קצח להציל הנרדף דכתיב וקצותה את כפה וגו' וכדאמ' פרק בן סורר דאף על גב דאתיא בקל וחומר מנערה מאורסה דאף על פי שאינו בא אלא לפוגמה ניתן להצילו בנפשו של רודף כדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול דמדקאמר אין מושיע מכלל דבעינן תשועה רודף אחברו להרגו על אחת כמה וכמה וכי עונשין מן הדין היקשא הוא דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגו' מקיש רוצח לנערה מאורסה וכו' כדאיתא התם ואם יכולין להציל באחד מאיבריו עושין כדתנן פרק המניח דף כ"ח וקצותה את כפה ממון וכו' כשיכולה להציל בדבר אחר שאין בו סכנת נפשות כמבושיו אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר נעשית כשליח ב"ד כיון שבעלה מוכה כל שעה כדכתיב מיד מכהו הויא מצילה מיד הרודף בנפשו ותניא בספרי אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנת נפשות ת"ל והחזיקה מכל מקום וקצותה את כפה מלמד שחייב להצילה בכפה מנין שאם אינו יכול להציל בכפה יציל בנפשה תלמוד לומר לא תחוס: אזהרת רפח שלא לחוס על הרודף כדכתיב לא תחוס עינך ומותר לחתוך העובר שבמעי המקש' לילד שהוא כרודף אחריה להורגה ואם יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וכדתנן פרק ו' דאהלות ומייתי לה פרק בן סורר דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואף על גב דרודף הוא שאני הכא דמשמיא הוא דרדפי לה לאימיה כדאיתא התם והוא הדין לכל העריות ולזכור שמצילין אותם בנפש.
י׳
הרודף בנערה מאורסה דאיכא עבירה ופגם אבל לא למחלל שבת ועובד עבודה זרה עד שיביאוהו לבית דין כדאמר' לעיל וכדתנן בבן סורר דף ע"ב ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו' כי כאשר יקום איש וגו' כי בשדה מצאה צעקה וגו' ואין מושיע לה וגו' הא יש לה מושיע וגו' נער זה זכור שמצילין אותו נערה זו נערה מאורסה דנער כתיב וקרינא נערה נדרש מקרא ונדרש מסרת נער להביא את הזכור נערה כמשמעה חטא אלו חייבי כריתות מות אלו חייבי מיתות בית דין וצריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה ליבעל ואיכא בושת גדול ובזיון אבל נערה דאורחא אימא לא ואי כתב נערה משום דקא פגים לה בבתולין ומגנה על בעלה אבל נער אימא לא ואי כתב הני משום דהאי לאו אורחיה והאי קא פגים ליה אבל שאר עריות דאורחיהו ולא נפיש פיגמיהו כארוסה שחביבה ויעלת חן על ארוסה ועכשו מתגנה עליו לא מיפגמן כולי האי אפילו בתולות פניות וכן נשואות בעולות אימא לא כתב רחמנא חטא ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות בית דין אין כריתות לא וליכתוב חטא מות דאיתרבו כריתות ומיתות בית דין ולא ליכתוב נער נערה אין הכי נמי אלא חד למעוטי עבודה זרה דס"ד תיתי בק"ו דפגים הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן וחד למעוטי בהמה דדמי לעריות.
י״ב
רדף אחר ערוה והערה בה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין דמשעת העראה דפגמה איפטר מקטלא אמרה הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה כרבנן דרבי יהודה דאפיגמ' קפיד רחמנא כדאיתא התם דע"ג.
י״ג
כל היכול להציל אחד מאבריו והרגו הרי זה חייב מיתה ואין בית דין ממיתין אותו כרבי יונתן בן שאול דף ע"ד דכתיב כי ינצו אנשים ובמצות שבמיתה דניתן להצילו בנפשו הכתוב מדבר ואפילו הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון בו ענוש יענש דמי וולדות אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת דיענש כשיכול להציל באחד מאיבריו דהא לא ניתן להרגו הילכך אין כאן מיתה ויענש אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאיבריו יכול להציל בנפשו היכי משכחת לה דיענש הא רודף הוא וניתן להצילו בנפשו וכו' כדאיתא התם:
י״ד
אזהרת רפט שלא לעמוד על דם דכתיב לא תעמוד על דם רעך וכל היכול להצילו ולא הציל עובר על לאו זה וכן הרואה חברו טובע בנהר או לסטים באים עליו או כיוצא מדברים אלו שראה שהיו מסבבים מיתה לחברו ויכול להציל ולא הציל עובר על לאו זה ובטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה כדאמ' לעיל ועבר ג"כ על ולא תחוס עינך בשלא רצה להציל בנפשו של רודף כדאמרינן לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א׳
ב׳
וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם: בירושלמי פרק זה בורר יליף לפסול קרובים כרע"ק כרי"ש מנלן כו' שלא יהא העדה קרובי כו' אם אתה אומר כן נמצאת ב"ד הן גואלי הדם, ופירושו וכתיב ושפטו בין המכה ובין גואל הדם, הרי דהקרובים נעשין גואלי הדם, ורבינו פסק פרק י"ג מהלכות עדות דרק קרובי האב פסולין מה"ת להעיד, הרי דהא דהקרובים נעשין גואלי הדם היינו דכל הראוי ליורשו מצד האב שנוחלין ומנחילין זה לזה נעשין גואלי הדם וברור, ולהנך שיטות דסברי דקרובי אם פסולין מה"ת מוכחא לפ"ז מירושלמי דגואל הדם אינו נתלה בקרוב מצד האב וגם אחי אמו נעשה גואל הדם וכן בן אחי אמו. ולפ"ז יתכן לפרש מה דאמר בסוף נגמר הדין מ"ט קטלתיה לעמשא, דהקשו בתוספות הא הוי בלא התראה, ולפ"ז הרי עמשא בן אביגיל בת נחש זה ישי כדמפורש סוף פ"ק דב"ב ואביגיל הוי אחות האב לשלמה, וא"כ הוי שלמה ועמשא שני בשני וכמו בן דודו, ושלמה הוי בן אחי אמו לעמשא והוי גואל הדם לעמשא ויכול להרגו מדין גואל הדם, ומדוייק לשון הגמרא ניזיל אבנר שהרגתה אותו מדין גואל הדם מ"ט קטלתיה לעמשא, הלא גם אני גואל הדם דעמשא, ושיטת רבינו פרשתי במק"א, ובשמואל ב' י"ד והנה קמה כל המשפחה כו' ומשפחת אב קרויה משפחה והן גואלי הדם ודוק:
ז׳
הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג: יתכן לפרש דעדיין לא הרג שום אדם ואינו מוחזק לגזלן ורצחן כיון שהזהירוהו והוא רודף אחריו הורגין אותו להציל נפש הנרדף, וכן משמע בפירוש המשנה שכתב בזה"ל אף ע"פ שעדיין לא עבר העבירה כו' דשם אי אפשר לפרש על זו העבירה דאם כבר עבר אין הורגין אותו ודוק:
ח׳
אחד מבושיו ואחד כל דבר וכו': הנה ברודף אחר חבירו להסית בו נחש וכיו"ב דבר דפטור אם המית בו, כיון דרצונו להרוג ישראל ודאי ניתן להצילו בנפשו כיון דהכוונה להציל נפש ישראל מה לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה פטור ממיתת ב"ד ועיקרו של מוסר הוא מדין רודף וגרמי בעלמא הוי בכ"ז מצוה להציל בנפשו (בזמן הסנהדרין) וכמו שמביא בהגהות הך דר' שילא פרק הרואה כו' וזה פשוט מאוד: ולפ"ז תמוה לי דברי הגמרא בסוגיא דאשו משום חציו דפריך מהא דתנן היה עבד כפות לו פטור כו' וא"א אשו משום ממונו אילו קטל תורא עבדא מי לא מחייב, ויפלא נהי דלא מחייב על זה מיתה כמו שאינו חייב על מעשה שורו אבל מדין רודף חייב מיתה לכו"ע שיצילוהו בנפשו וכמו שפירשו תוס' בשם ריב"א על הצית בגופו של עבד דמדין רודף יעו"ש דאש הוי כמו השיך בו הנחש דפטור ובכ"ז אם רוצה להשיך בו נחש ודאי דהוי רודף, וצ"ל דהגמרא כוונה דמדין רודף הלא מצי להצילו ע"י שיתיר הנרדף ממה שנכפת ויכול להצילו ע"י זה ולא ניתן להצילו בנפשו, אבל אם אשו משום חציו שייך שחייב מיתה אחרי שנשרף העבד, אע"ג דבעת הדלקה היה יכול להצילו ע"י התרתו מכפותו לא דמי לזרק חץ והיה תריס בידו, דבעת הזריקה לא היה יכול החץ להזיקו ורש"י פירש שהיה בידו של נהרג וכאן הלא הוא כפות ומאי מצי למיעבד, וגדולה מזו נראה דרבינו השמיט דינא דגמרא דאם זרק חץ וסמנין בידו דרבא אמר דפטור אפילו קדם הוא ופזרן, משום דסובר רבינו דרב אשי דאמר הלכך אפילו סמנין בשוק בתמיה אמר דא"כ לא נמצא מי שחייב מיתה דהרי אכתי יכול להתרפאות ע"י סממנים בשוק וזה לא מסתברא, ולכן חייב כיון ששלטה בו המכה שיש בה להמית רק יכול להתרפאות לכן חייב מיתה, ולכן בעי רב אחא נזדמנו לו סממנים בשוק פירוש וחבש הסממנים להרפא על מקום המכה ואמדוהו שיכול להתרפאות ולא נרפא ומת אח"ז, וע"ז השיב יצא מב"ד זכאי שאמדוהו שע"י סממנים אלו שלקח וחבש את המכה יכול להתרפאות א"כ אמדוהו לחיים אף שלא נתרפא ע"י הסממנים פטור, כן הפירוש לרבינו, אבל כאן בכפות אף שהיה יכול להתירו ולסוף לא התירו חייב מיתה כן נראה ברור. ויעוין אור זרוע בבא מציעא פרק ו' סימן רס"ב בשם ריצב"א דבכל חובל שיכול להתרפאות ע"י סממנים דכיון דצריך לרפאותו ובלא זה אין סופו לחזור אין זה בכלל רפוי רק בכלל נזק יעו"ש דברים נכונים, אבל ראיתי לחדושי רשב"א שפירש באורך דאם אשו משום חציו לא מיפטר רק מדין רודף דאילו משום חיוב מיתה אינן באין כאחד יעו"ש, ותמוה לי טובא איך יפרש דאם אשו משום ממונו לא הוי רודף אתמהה זה לא יתכן כלל וצע"ג. אח"ז ראיתי בספר מעשה חושב שהרגיש בזה יעו"ש:
י״ג
כל היכול להציל באבר מאיבריו כו': המשנה למלך כתב בשם י"א דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר ויכול להורגו אע"פ שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ולכאורה קשה מהא דתניא בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון כו', והא לגבי דידיה רודף הוי שניתן להצילו בנפשו ואינו מת ומשלם וכמו דפריך (בדף עד) בקרא דכי ינצו אנשים יעו"ש, ואף דיתרץ דיכול להציל באחד מאיבריו מכל מקום גבי דידיה דיכול להרגו הוי מיתה ותשלומין לאחד, דמחויב מיתה עבור הנרדף וגם תשלומין לדידיה ואיך ישלם אומד דממון ומצאתי זה בדרוש וחדוש: והנראה דהמשל"מ העלה דאם חזר הרודף והרג להמציל נהרג הרודף דדוקא בזמרי דרשות ביד המקנא לכן אם חזר והרגו לפנחס אינו נהרג אבל כאן דמצוה להצילו בנפשו ודאי דנהרג אם הרג להמציל, ולפ"ז א"ש, דכיון דיכול להצילו באחד מאיבריו תו אף כי הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק בדבר ואם הרגו הנרדף פטור. אך מכל מקום רשות הוא ביד הנרדף להרגו ולא מצוה, דהא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ואם בשעה שהנרדף רוצה להרוג הרודף תו אם יהרוג הרודף את הנרדף נראה דפטור, ובירושלמי פרק בן סו"מ מבעי לן ברודף שנעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף, ועד כאן לא מבעי לן רק גבי אחרינא אבל לגבי הרודף עצמו ודאי דמצי להציל עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד וכיון שכן תו לא מיקרי שנתחייב נפשות לזה כיון שאם יחזור ויהרגנו יפטר אין זה חיוב נפשות, ורק באין יכול להצילו באחד מאיבריו דאז חייב מיתה לכו"ע, ואם יחזור ויהרוג להמציל יהא נהרג לכן מיקרי חיוב נפשות, ופשוט דבא על הנכרית בפרהסיא דקנאין פוגעין בו, אם ישבר אז כלי יהא חייב דלא מקרי דמחויב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג להקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות דאוקי אותו נגד המקנא. ובזה א"ש דברי הגמרא (בדף עג) דפריך וכי עונשין מן הדין, אף דרשות להרוג הרודף ילפינן מבא במחתרת דכתיב והוכה בכל אדם כמש"כ תוספות, מקרי עונש דאם לא הוי אלא רשות אם הפך והרגו להמציל היה פטור, וכעת דנאמר דהוא מצוה אם יהרוג להמציל יתחייב מיתה, וזה עונש דנתחייב מיתה בכל גווני ואינו רשאי להציל א"ע ופשוט: והנה ברודף קטן דאמרו דניתן להצילו בנפשו, מסתברא דלא אמרו רק ברודף להרוג חבירו דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר"י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה ומסתבר טפי לישנא דקרא כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה, וליכא למימר דפשטא דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ל"ש קטן משמע בכל האופנים, דא"כ לר"ש ור"א קטן הרודף לעבוד ע"ג או לחלל שבת נהרג והלא קטן בשבת אין מפרישין אותו וע"כ דלאו בכל גווני, אמנם בספר המצות לרבינו מל"ת רצ"ג כתב מפורש, דקטן בן ט' הרודף אחרי עריות הורגין אותו, הרי פסיקא לרבינו כיון דאמרו (בדף נה) כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עליה, לכן כי רוצה לפגום אותה מצילין אותה בנפשו, וזה דבר חדש, ובחיבורו השמיטו: ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל כו' ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות הא פנחס שבא להרוג זמרי כיון שיש לו רשות וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפ"ז א"ש השמועה דאבנר שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט, משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ללמד בני יהודה קשת מדין המלוכה לכן אמר ישחקו הנערים לפנינו א"כ היה לעשהאל רשות להרוג את אבנר, ואבנר היה יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מ"מ נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו' פירוש שע"י שהתיר זה מדין מלוכה, א"כ שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו ודוק:
ט״ז
שכל המאבד נפש וכו' וכל המקיים וכו': נ"ב וכן הוא אומר הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשך כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות וכו' והשיב לאדם כפעלו (משלי כ״ד:י״א-י״ב), ויעוין פ"ח מהלכות מתנות עניים ה"י והצל לקוחים למות עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א׳
ב׳
מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח, וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם, ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף. כתב המל"מ במש"כ הרמב"ם קרא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח דרש"י בפ' נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא והוא תימה דקראי מוכח דברוצח במזיד איירי. ומה דפשוט להמל"מ דקרא שמביא הרמב"ם וקרא דמייתי בגמ' בפ' נגמר הדין, דע"ז כתב שם רש"י דברוצח בשוגג איירי הוא חד קרא אינו נכון, דהרמב"ם כתב קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח. ובפ' נגמר הדין מייתי הגמ' קרא דכתיב בתריה גואל הדם ימית את הרוצח איברא דבספרי דריש גם הך קרא לענין רוצח במזיד, אבל משם מוכח דפליג על הך ברייתא דמייתי בגמ' דהכי איתא התם גואל הדם (הוא) ימית את הרוצח למה נאמר והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימית ומה ת"ל גואל הדם ימית את הרוצח שיכול אין לי אלא שיש לו. מי שאין לו גואל מנין ת"ל גואל הדם מ"מ, ומוכח דהספרי סבר דתרתי קראי הוא בחד ענינא, אבל בברייתא מוכח דפליגא על הספרי דהא הספרי דריש מגופא דקרא שהוא מיותר. ובברייתא תניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ, ולא דריש מהא דמיותר הך קרא לגמרי. וע"כ דהך ברייתא סברה שהם שני ענינים וקרא קמא ברוצח במזיד. והך קרא ברוצח בשוגג. אלא דמ"מ א"א לומר כן דבודאי קראי מוכחי דלאו בשוגג מיירי וכמש"כ המל"מ, וכמש"כ הרמב"ן בס' המצות הביאו המל"מ דבתר הך קרא כתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו. וכבר הביא הרב בעל מגלת אסתר שם דרש"י בעצמו כתב בפי' התורה דמדכתב או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר. אכן נראה דהך ברייתא סברה דעכ"פ אף דודאי דקראי קודם קרא דואם בפתע בלא איבה הדפו לא מיירי בשוגג. ומהך קרא דואם בפתע מתחיל גדרי שוגג דמפטר בגלות, מ"מ מה דחלקה תורה ומקודם כתיב גואל הדם הוא ימית וגו' ואח"כ כתיב ואם בשנאה יהדפנו וגו' או באיבה הכהו וגו' גואל הדם ימית וגו' דהני קראי לא מיירי ברוצח במזיד והתראה דחייב מיתה בב"ד, וזהו שהוצרך לרבות שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל, דבמזיד והתראה ודאי אם אין לו גואל ב"ד ממיתין אותו, לכן הני קראי אחר קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח לא מיירי באופן דחייב מיתה בב"ד, אלא בגדר מזיד בלא התראה, והספרי דמפרש במזיד והתראה ומ"מ מרבה אם אין לו גואל. ע"כ דהוא על עיקר דין מיתת ב"ד שב"ד ממיתין אותו אפי' אם אין לו גואל. ומבואר להברייתא מה דכתב קרא ואם בשנאה יהדפנו, דאם במזיד והתראה מה צריך לומר בשנאה, וכן או באיבה הכהו בידו, איברא דהספרי מצריך להני קראי, אבל לשון אם בשנאה ואם באיבה אינו מיושב, ולכן הספרי לשיטתו דמפרש כל הני קראי בחד גוונא מצריך להו כמו דאיתא שם, אבל הך ברייתא סברה דהני קראי מיירי במזיד בלא התראה, ולכן שייך לומר שב"ד מעמידין לו גואל, וכיון דדין מזיד בלא התראה ודין שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו חד דינא להו לכן הזכיר רש"י דין רוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ואפשר דיש חסרון דברים בד' רש"י וצ"ל רוצח שהרג קרוב למזיד או שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, אלא דע"כ צ"ל דהך תנא סבר מצוה ביד גואל הדם וגם אם אין גואל הדם ב"ד מעמידין לו גואל, אבל אנן קיי"ל כר"ע דרשות ביד גואל הדם וליכא מצוה וממילא אין ב"ד מעמידין לו גואל, ובזה מבואר מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דברייתא, אח"כ ראיתי בדקדוקי סופרים שיש גירסאות שגורסים בברייתא גואל הדם הוא ימית את הרוצח והיינו קרא קמא, וכן הוא גירסת הרמ"ה ולפי"ז ע"כ במזיד איירי, אבל רש"י פירש לפי גירסתנו וכמו שבארנו. והנה הרמב"ן בס' המצות כתב וז"ל מצוה י"ג שנצטוינו בענין הרוצח אחר שנתחייב מיתה בב"ד שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לב"ד ויומת כמשפטו או שירצח אותו גואל הדם אם לא יוכל לו ב"ד, ואם אין לו גואל הדם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם להדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח וכו' וכונת הרמב"ן לבאר מה שצריך שיעמידו ב"ד גואל הדם, אבל באמת באורו קשה דהא אין מענין את דינו, וכיון שנגמר דינו למיתה אין מניחין אותו לנפשו, שיצטרך גואל הדם לרדוף אחריו, אם לא דנימא דהמצוה הוא שגואה"ד ירדוף להביאו לב"ד לדון אותו, אבל הרמב"ן לא כתב כן לכן מסתבר פירש"י ושלדברינו גם הרמב"ם פי' כן הך ברייתא ומשום זה השמיט אותה משום דקיי"ל רשות ביד גואל הדם וכנ"ל:
ז׳
כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף ה"ז נהרג, ואם יכולין להצילו באבר מאברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולהצילו אא"כ הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עיניך. השגת הראב"ד: שנאמר וקצותה את וכו'. א"א בספרי קא דרי[ש] לה הכי עכ"ל. המ"ע כתב על דברי הראב"ד יישר כחו שלמדנו מקומו. אבל נראה שכונת הראב"ד הוא להשיג, דבגמ' בסנהדרין דף ע"ג יליף זה מהיקישא לנערה המאורסה, וקרא דוקצותה את כפה יליף מינה הגמ' דין בושת בריש החובל, וכתב כן הרמב"ם בפ"א מה' חובל, וא"כ איך אפשר לפרש הך קרא בתרי גווני, ואף דאפשר דחדא הוא מפשטיה דקרא וחדא מדרשא מטעמים שנראה לחז"ל לדרוש כן, אבל כבר כתבתי בפ"ט מה' גנבה הל' ז' מדברי הרשב"א ביבמות דף כ"ד דהיכי דסותר לגמרי לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וא"כ כאן הוא סותר לגמרי דאי אתא קרא לומר דקוצצין את ידה להציל הנרדף. וקרא מיירי במקום סכנה בנפשו של נרדף, א"כ לא נוכל לפרש דוקצותה את כפה הוא ממון. ולפי דעת הראב"ד דלא ילפינן תרווייהו מחד קרא צ"ל להספרי דדריש קרא דוקצותה את כפה לדין שמצילין אותה בנפשה דדין בושת ילפינן מסברא דמשלם אף שלא חסרו ממון כיון שעכ"פ הזיקו בבושת, וכמו דמשלם צער אף שאין לו בזה חסרון ממון. ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דכאן אינו סותר פשטיה דקרא לדרשא לפי"מ שכתב הרמב"ם שם דמה דאמרינן עין תחת עין ממון, היינו שהוא ראוי לחסרו אבר והממון הוא בגדר כופר, וכדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח כופר לחבלות, א"כ אין הענינים סותרים ופרשינן קרא דאם יש חשש סכנה אז מצילין אותו בקציצת כפה ואם לא אפשר אז מצילין אותו בנפשה כדכתיב לא תחוס עיניך וכמש"כ הרמב"ם בהל' ח', ואם אין סכנה אז צריך לקצות את כפה בשביל שביישה אותו אלא דבזה סגי בכופר דזהו ממון.
ט׳
אף זו מצות (עשה) [לא תעשה] שלא לחוס על נפש הרודף לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם. כ' הכ"מ וז"ל בספ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים שחייה קודמים לחייו, יצא (ראשו) [רובו] אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ובפ' בן סורר בהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם עכ"ל, ודברי הכ"מ אינם מספיקים לבאר דברי הרמב"ם דעכ"פ מכיון דאמרינן דבשביל טעמא דמשמיא קא רדפי לה אין להעובר דין רודף א"כ גם בלא יצא ראשו אמאי יש לו דין רודף. ולולי דברי הרמב"ם היינו מפרשים בטעמא דמתני' דכיון שחייה קודמים לחייו א"צ לטעם רודף, אבל טעם רודף קשה. ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל דדין משמיא הוא דקא רדפי לא מהני אלא אם הוא כילוד, שצריך שבשביל מעשיו יהיה עליו דין מצילין הנרדף בנפשו והוא בגדר חיוב על הרודף, אלא דלא צריך מזיד וקטן נמי מצילין בנפשו, וראיה לזה דהא רודף פטור מממון משום קלב"ם, ומוכח דהוא בגדר חיוב, אבל כ"ז שהוא עובר הוי בדין משא המבואר בסוף פרק ח' מה' חובל ומזיק דיש לה דין רודף, ומשמע דכונתו דשמא ג"כ אינו רודף בפועל, אלא דכיון שאינו אדם מהני מה שממילא נעשה רודף וה"נ עכ"פ ממילא נעשה רודף, ולפי"ז צ"ל דיש שני דיני רודף וקשה דמנ"ל זה ובפשוטו דין רודף דמשא למד הרמב"ם מדין רודף דאדם, וכן כאן למד הרמב"ם דין עובר מדין רודף דאדם. ונראה להסביר ע"פ דברי אדמו"ר לפי"מ שבארתי שם בביאור שיטת הרמב"ם דאין נ"מ אם הביא המשא באחרונה או בראשונה, וטעמא משום דכל מי שיש בהספינה בין האנשים בין המשא הוו רודפים זה על זה אלא דאנשים לגבי המשא ליכא דין להציל המשא בנפשם, ומשא לגבי האנשים איכא דין להציל האנשים ולהשליך המשא. ולכן כאן אף דאיכא טעמא דמשמיא דקא רדפי, וכמו שכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם, אין הכונה דאינו רודף כלל, אלא דכיון דזהו טבעו של עולם הויין שניהם רודפים זה על זה דהאשה במה שהיא סותמת בפני העובר מלצאת הוי מצמצם דהוי נמי רוצח והוי כמו גבי משא, ולכן כתב הרמב"ם טעמא דרודף דבלא זה לא היה דין להרוג גם עובר, אבל כיון דאיכא טעמא דרודף דוחין העובר בשביל האשה, משום דאין דין להציל העובר בנפשה של האשה. ויש דין להציל האשה בנפשו של העובר. וכמו גבי משא, אבל אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש כיון ששניהם רודפים זה על זה:
י״ג
כל היכול להציל (באחד) [באבר] מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים, וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. כתב הכ"מ דהרמב"ם למד מברייתא דר' יונתן בן שאול ומפרש דהא דאמר נהרג עליו אינו שב"ד ממיתין אותו דלא שייך ביה התראה, אלא דחייב מיתה לשמים, ולשון נהרג עליו ודאי לא משמע הכי. וגם מה שכתב דלא שייך ביה התראה נמי אינו מובן, וכבר כתב ע"ז המל"מ שדבריו צריכין תלמוד. ונראה לבאר דברי הרמב"ם שבדיוק כתב ולא טרח בכך, והיינו שלא רצה לטרוח ולדייק, והטעם בזה דכיון דאם הוא יכול להציל באחד מאבריו, ואחר יש כאן שאינו יכול להציל באחד מאבריו אלא בנפשו ודאי יש לאחר להציל בנפשו, ולכן גם כאן במה שאינו רוצה לטרוח ולדקדק להציל באחד מאבריו הוא שופך דמים. אבל עכ"פ אינו רוצח בזה שהורגו כיון דבלא אפשרות הצלה באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו. ונ"מ שאם אפשר לזרוק אותו באבן אחד שיציל בזה את הנרדף, וזרק בשני אבנים בב"א והרגו יהיה חייב מיתה אם התרו בו דלא שייך בזה סברת לא טרח והוא פשוט, ובהא דר' יונתן בן שאול נראה דהרמב"ם סובר דכיון דתניא ר' יונתן בן שאול אומר מכלל דרבנן פליגי עליה, וטעמא דרבנן כמו שכתבנו. והנה בפ"ט מה' מלכים הל' ד' כתב הרמב"ם בן נח שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו וכו'. וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל וכן אם הרג רודף וכו' א"א קשיא ליה אבנר עכ"ל, ובאור דבריו כתב הכ"מ מהא דאמר בגמ' בסנהדרין דף מ"ט דיואב דן לאבנר דין סנהדרין דאמר ליה מ"ט קטלתיה לעשאל, עשאל רודף הוה. היה לך להצילו באחד מאבריו, לא יכילי ליה, ומוכח דטענת היה לך להצילו באחד מאבריו מהני להרגו, וכתב ע"ז הכ"מ דאינו דין גמור ע"ש בדבריו והוא דוחק, והמל"מ כתב שם דדוקא ב"ד אין הורגין אבל גואל הדם כמו דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ יכול להרוג למי שהיה יכול להציל באחד מאיבריו, ולכן לא קשיא מהא דאבנר דיואב גואל הדם הוי. ודברי המל"מ יתכנו רק לפי דברי הכ"מ דטעמא דפטור הוא משום דלא שייך ביה התראה. ולכן שפיר גואל הדם יכול להרגו, אבל המל"מ בעצמו כתב כאן שדבריו צריכין תלמוד. ולפימש"כ דכיון דאינו רוצה לדקדק אם הרג להציל אינו רוצח, א"כ גם גואל הדם לא מהני. ונראה דשם בגמ' איתא דיואב השיב על טענת אבנר השתא בדופן חמישית כוונת ליה בא' מאבריו לא יכלת ליה, ולפי"מ שכתבתי דכל מה דפטור הוא משום דלא טרח להציל באחד מאבריו. וא"כ אם יכוין להדיא דוקא להרגו ודאי חייב מיתה, אלא דאי אפשר לברר דבר זה ולהרגו בב"ד, וכ"ש דלא שייך בזה התראה דהמציל יוכל לטעון שנזדמן לו כן בשביל שלא רצה לטרוח ולדקדק. אבל יואב טען שברור שהיה זה בכונה שכיון לדקרו במקום שימות, ולכן גואה"ד שהרגו ודאי פטור ממיתה אבל ב"ד אין ממיתין אותו. ואפשר לבאר בדברינו מה שתמה שם הכ"מ בזה שהראב"ד שתק כאן והשיג עליו בה' מלכים. דכאן ביאר הרמב"ם דבריו וכתב ולא טרח, ואפשר דזהו היכי דצריך טרחא ולא קשיא מאבנר אבל שם כתב דסתם דאם יכול להציל בא' מאבריו והרגו פטור בישראל, ולכן שפיר השיג עליו מאבנר, אבל כונת הרמב"ם שם הוא ג"כ באופן זה שכתב כאן משום דתמיד יכול ההורג להתנצל ולומר שרק משום שלא רצה לטרוח נזדמן לו הכאה הממיתה ולכן לא קשיא מאבנר וכנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
