הלכות פסולי המוקדשין · פרק ד׳
הלכה א׳
וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יָמוּתוּ. נִמְצֵאת אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִפְרִישׁ קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָהּ. הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תָּמוּת אִם תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם. לְפִיכָךְ תָּמוּת. וְכֵיצַד הֵן מֵתוֹת. לֹא שֶׁיַּהַרְגֵם בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא יַכְנִיסֵם לְבַיִת וְנוֹעֵל עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיָּמוּתוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ. אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּחַטַּאת יָחִיד בִּלְבַד. אֲבָל חַטַּאת צִבּוּר שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּחַטַּאת צִבּוּר וָלָד אוֹ תְּמוּרָה אוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ. שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל מֵתִים:
הלכה ב׳
פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה. וְלָמָּה לֹא יִקְרְבוּ עַצְמָן נְדָבָה שֶׁהֲרֵי זְכָרִים הֵם. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:
הלכה ג׳
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶם עוֹמְדוֹת. מָשַׁךְ אַחַת מִשְּׁתֵיהֶן וְנִתְכַּפֵּר בָּהּ הָאַחֶרֶת תָּמוּת. בָּא לְהִמָּלֵךְ אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּזוֹ שֶׁהִפְרִישׁ בָּרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם. תְּמִימָה תִּקָּרֵב וּבַעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתְּמִימָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין יִמָּכְרוּ שְׁתֵּיהֶן וְיָבִיא מִדְּמֵיהֶם חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפּל לִנְדָבָה:
הלכה ד׳
הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ הָאוֹבְדוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת וְנִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה מֵתָה וּשְׁלִישִׁית רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית שְׁנִיָּה מֵתָה וְרִאשׁוֹנָה רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶם מֵתוֹת:
הלכה ה׳
הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה:
הלכה ו׳
הִפְרִישׁ חַטָּאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה. הֲרֵי הִיא וּוְלָדָהּ כִּשְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ לְאַחֲרָיוּת:
הלכה ז׳
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתָהּ. תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְנָפַל בָּהּ מוּם יָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת:
הלכה ח׳
כָּל חַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת קֹדֶם כַּפָּרָה. (אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ) אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. נִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ עָבְרָה שְׁנָתָהּ הוֹאִיל וְהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה הֲרֵי זוֹ תָּמוּת:
הלכה ט׳
הָיְתָה גְּנוּבָה אוֹ גְּזוּלָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה. לֹא שָׁמְעוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ אֶלָּא אֲבוּדָה. הָיְתָה עִקַּר אֲבֵדָתָהּ בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה:
הלכה י׳
אָבְדָה מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הָרוֹעֶה. אוֹ שֶׁאָבְדָה מִן הָרוֹעֶה וְאֵינָהּ אֲבוּדָה מִבְּעָלֶיהָ. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא רוֹעָה:
הלכה י״א
וְכָל אֵלּוּ שֶׁרוֹעוֹת רוֹעוֹת עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה:
הלכה י״ב
הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִן הָרוֹעֶה וְאַחֵר מַכִּירָה. אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. הֲרֵי זוֹ סָפֵק לְפִיכָךְ תָּמוּת:
הלכה י״ג
הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אוֹ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הֲרֵי זוֹ אֲבוּדָה. שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. הָיְתָה בַּשָּׂדֶה אוֹ בַּאֲגַם הֲרֵי זוֹ סָפֵק אֲבוּדָה שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. לְפִיכָךְ תָּמוּת מִסָּפֵק:
הלכה י״ד
הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם. מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַטַּאת הָעוֹף. אוֹ בְּחַטַּאת בְּהֵמָה שֶׁל אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת סְמִיכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אָשָׁם וַדַּאי שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו. וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. שֶׁכָּל שֶׁבְּחַטָּאת תָּמוּת בְּאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:
הלכה ט״ו
כָּל אָשָׁם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה. אִם הִקְרִיבוֹ עוֹלָה כָּשֵׁר. וְלָמָּה לֹא יִקָּרֵב בְּעַצְמוֹ עוֹלָה לְכַתְּחִלָּה. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:
הלכה ט״ז
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְכֵן וְלָדָהּ:
הלכה י״ז
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וְיָלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה:
הלכה י״ח
אֲבָל הֶדְיוֹט שֶׁהִפְרִישׁ זָכָר לְחַטָּאת וְנָשִׂיא שֶׁהִפְרִישׁ שְׂעִירָה לְחַטָּאת. וְכֹהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהִפְרִישׁ פָּרָה לְחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ אֵין מִתְקַדְּשִׁין לֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְלֹא קְדֻשַּׁת דָּמִים. לְפִיכָךְ יִמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּמוּם:
הלכה י״ט
הֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא אוֹ שֶׁחָטָא וַדַּאי. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם דָוֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְהוֹאִיל וְעַל סָפֵק הִפְרִישׁוֹ גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְדִּישׁ. הִפְרִישׁ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵדִים וְהוּזַמּוּ יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ. הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יִשָּׂרֵף כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הָאֲשָׁמוֹת:
הלכה כ׳
אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כִּשְׁאָר הַחֻלִּין וְאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְאִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. וְאִם מִשֶּׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה כ״א
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי וְהִפְרִישׁ שְׁנַיִם לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאָשָׁם וַדַּאי שֶׁהוּא כֵּן:
הלכה כ״ב
כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע וַאֲשַׁם נָזִיר שֶׁהֵם בְּנֵי שָׁנָה וְאֵין לִדְמֵיהֶם קִצְבָה. אָשָׁם תָּלוּי בָּא מִן הַקְּטַנִּים אוֹ מִן הַגְּדוֹלִים. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:
הלכה כ״ג
הוּזְלוּ אֵילִים וְלֹא יִמָּצֵא אַיִל בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא יִשְׁהֵא עַד שֶׁיּוּקְרוּ וְיָבִיא בִּשְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל דָּמָיו וְנָתְנָה לוֹ קִצְבָה:
הלכה כ״ד
הִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וְהָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי וַעֲדַיִן לֹא נִרְאֶה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁוֶה שְׁתַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה שְׁתַּיִם וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה סֶלַע הֲרֵי זֶה פָּסוּל. חָזַר וְנַעֲשָׂה יָפֶה שְׁתַּיִם יַחְזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמוּם שֶׁנָּפַל וְעָבַר:
הלכה כ״ה
הִפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶם שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:
הלכה כ״ו
הָיָה חַיָּב בְּאָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם אוֹ בְּבֶן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה. אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים. פָּסוּל וּתְעֵבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. זֶה הַכְּלָל כָּל הַפָּסוּל בְּחַטָּאת פָּסוּל בְּאָשָׁם. חוּץ מִן הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה כ״ז
עוֹלַת נָזִיר. עוֹלַת יוֹלֶדֶת. עוֹלַת מְצֹרָע. שֶׁשְּׁחָטָן בְּנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. אוֹ מְחֻסְּרֵי זְמַן בִּבְעָלִים. כְּשֵׁרִים וּטְעוּנִין נְסָכִים. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת נְדָבָה אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת חוֹבָה. בֵּין עָלְתָה לַבְּעָלִים בֵּין שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהֶם:
הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק ד׳
א׳
ולד חטאת וכו'. עיין תמורה ט"ו א' ט"ז א' י"ז ב' ושם כ"א ב' כל הסוגיא. ועי' מעילה י' ב' ועי' הוריות ו' ב' וע"ע פסחים צ"ז ב' ושם א' זבחים ה' א' ע' ב' קי"א ב' קי"ב א' נזיר י"ב א' כ"א ב' כ"ד א' כ"ה א' ב' יומא נ' א' נ"ה ב' ס"ה ב' ס"ו א' שבועות י"א א' ב' י"ב א' מנחות ד' א' ב' פ' א' קדושין י"ג ב' נ"ה ב' בכורות ט"ז א' גיטין כ"ח א' ב"ק ק"י ב' ועיין בתוספתא פ"א דתמורה ופ"ב ופ"א דמעילה ובתו"כ שמיני פ"ד. והנה מבואר מהא דנזיר י"ב א' ומהא דיומא נ"ה ב' ומהא דקדושין י"ג ב' ומהא דגיטין כ"ח א' דגם בעוף הדין כן וא"כ יש לעיין לכאורה על מש"כ רש"י בנזיר כ"א ב' ושם כ"ב א' דבבהמה דוקא תמות הא עוף לא יעו"ש היטב ועיין ברא"ש קינים פ"ב מ"ה יעו"ש היטב ועי' תוס' מנחות ד' ב' בד"ה לא יביאו וכו' ועיין תוספתא פ"א דתמורה יעו"ש היטב וצ"ע טובא בזה. שוב מצאתי בספר שער המלך שהאריך קצת בזה יעו"ש היטב. אחר שכיפרו וכו'. כרבנן דס"ל הכי בפסחים צ"ז א' (ועי' זבחים קי"ב א') מנחות פ' א' תמורה כ"ב ב' (ועיי"ש כ"א ב' ובתוס' ד"ה ולד וכו' ובמעילה י' ב' תוס' ד"ה ולד וכו' ובתוספתא פ"ב דתמורה ועי' ירושלמי פסחים פ"ט ה"ו יעו"ש ובקרבן העדה שם). קודם שיזרק וכו'. תמורה כ"ב ב' וכלישנא קמא. ונועל עליהם וכו'. מרן הראה מקום מנזיר כ"ה א' (וכ"ה בתמורה י"ז ב') והראה עוד מקום מע"ז פ"ק (והוא י"ג ב' וכ"ה עוד ביומא ס"ו א' ובבכורות נ"ג א') וע"ע בקדושין נ"ה ב' יעו"ש היטב וע"ע בפי' המשניות לרבינו בספ"ד דתמורה יעו"ש ולקמן פ"ו הי"ח. ודברים אלו וכו'. עיין נזיר כ"ה א' ותמורה ט"ז ב' י"ח א' ובכורות ט"ז א' ועוד דוכתי טובי דקאמר חמש חטאות המתות הלכתא גמירי לה. חטאת צבור וכו'. הוריות ו' ב' ותמורה ט"ו א' ט"ז א' ב' ופסק כרש"י וכן פסק בפי' המשניות שם והטעם דבתמורה ט"ו א' ס"ל לת"ק כוותיה דר"ש ועי' בהג"ה שנדפסת במנחות ק"ח א' על גירסת רש"י והוא תמוה יעו"ש היטב. זכרים. עיין לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט"ו. כמו שיתבאר. לקמן פ"א מהל' תמורה ה"א. מתים. עיין הוריות ו' א' ב' תמורה ט"ו ב' ט"ז א' ועי' ב"ב קט"ו ב' דאפי' שבטא לא כלה יעו"ש ועי' בפי' המשניות לרבינו בתמורה שם שכיון לזה.
ב׳
ירעו עד וכו'. יומא נ' א' ס"ה א' הוריות ו' א' ובשבועות י"א ב' י"ב א' ועי' בתשובות בנו של רבינו (ס' ברכת אברהם) סימן ט'.
ג׳
האחרת תמות וכו'. כרב הונא אמר רב בתמורה כ"ג א' והא דלא פסק כרבי אבא שס"ל דהכל מודים בנתכפר באינה אבודה שאבודה תמות לא נחלקו רק אם נתכפרו באבודה יעו"ש היטב כתב מרן משום דמסתבר טעמיה דר"ה ועוד דאתיא אליביה סתם מתני' כדברי הכל עכ"ל וכוונתו למה שהקשו שם על ר"א רישא רבנן וסיפא ר' ועוד הקשה שם מהך מתניתין דיומא ס"ב א' והוכרח לפרש דקאי כרבי אבל לר"ה אתי כד"ה ומיירי בשמשך יעו"ש בתוס' ד"ה וטעמא דצבור וכו' יעו"ש היטב (וע"ע בתוס' שם ע"ב בד"ה הא מא' וכו' שכתב דהש"ס הדר ביה מהסוגיא קמייתא וס"ל דהמשנה אתי ככו"ע ומיירי בכל ענין ועי"ש היטב) אמנם מהך משנה דיומא אתי שפיר אליבא דר"ה משום דלפ"ז אתיא מתניתין כפשטיה לרבנן וכ"כ התוס' יו"ט ויש להעמיס זה בכוונת מרן ג"כ דקאי אליבא דמשנה דיומא והבן. וע"ע בתוס' שם כ"א ב' בד"ה ולד חטאת וכו' שכתב דהסוגיא דפסחים צ"ז א' והסוגיא דמנחות פ' א' לא אתי כר"א יעו"ש היטב דלר"א מאי קושיא התם בפסחים ובמנחות הא כיון שנתכפר בשאינה אבודה גם רבי מודה דתמות האבודה ולפ"ז אתיא שפיר דברי שמואל כפשטא וחדא קתני ולא הוצרך לשנויי דשמואל כר"ש ס"ל יעו"ש היטב ושם ועיי"ש בצאן קדשים. וע"ע שם כ"ב ב' בתוס' ד"ה אפי' אבודה וכו' (וע"ע בתוס' זבחים קי"ב א' בד"ה הא מני וכו' שהסוגיא דהתם אזיל אליבא דר"א וכו' יעו"ש היטב וצע"ק והבן) ודע כי רבינו בפי' המשניות העתיק דברי ר' אבא ועיי"ש בתוס' יו"ט מ"א שהעתיק מנוסח ארץ ישראל שהביא רק הא דר"ה יעו"ש היטב. תמימה תקרב וכו'. תמורה כ"ד א' בכורות ל"ג א'. קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה. כצ"ל וכ"כ מרן והלח"מ וכת"ק דהתם בתמורה ובבכורות שם ועיין בלח"מ. ימכרו שתיהם וכו'. בתמורה כ"ב ב'.
ד׳
שלשתן עומדות וכו'. מנחות פ' ב' ומה שתמה מרן למה פסק כר' זירא ולא כאביי וכו' עי"ש בתוס' דתלה זה בפלוגתא דשבת ע"א א' ובמנחות כ"ד ב' יעו"ש היטב והנה שם פליגי בזה אביי ורבא והלכה כרבא ועיין לקמן פי"א הל' כ"ו כ"ז ופי"ב ה"ט ובהל' שגגות פ"ו הי"א ופ"ז ה"י יעו"ש היטב ועי' מש"כ בחי' לשבת שם. וע"ע כעין זה בפ"ג מהל' מתנות עניים הי"ז יעו"ש היטב.
ה׳
לאחריות מתכפר וכו'. פסחים צ"ז ב' יומא ס"ה א' זבחים קי"ב א' מנחות פ' א' תמורה כ"ד א'.
ו׳
מעוברת וילדה וכו'. יבמות ע"ח א' תמורה י' א' כ"ה א' מנחות פ"א א' ועיין לח"מ שכתב להקשות הא שם בתמורה כ"ה אסיק בתיובתא על ר' יוחנן דס"ל שייר משוייר ולמה פסק כמותו ותירץ דבתר הכי אוקמה כתנאי ור"י כרבנן יעו"ש היטב, אבל לא ידעתי מאי הועיל בזה כיון דמוכח מהא דאמר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו וכו' דמוכח מזה דשיירו אינו משוייר עובר ירך אמו. אבל באמת לק"מ כי רבינו פסק בפ"ז מהל' עבדים ה"ה וז"ל הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי ששחרר חצייה עכ"ל והנה בזה פסק דבאמת לא זכתה לו ובהא דאת בת חורין וולדך עבד וכו' מוכח דס"ל דשיירו משוייר אך יש להקשות ל"ל טעמא בסיפא דהו"ל כמשחרר חציו תיפוק ליה דשיירו משוייר וא"כ אין עבד זוכה מיד רבו בעד עבד אחר וכדאיתא התם בש"ס וכן השיגו שם הראב"ד יעו"ש היטב ועיי"ש בלח"מ (ועיין תוס' ב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט וכו' ותוס' חולין נ"ח א' ד"ה והלכתא וכו' וע"ש בר"ן יעו"ש היטב ועי' יבמות ע"ח א' ד"ה בעלמא וכו' וד"ה אלא וכו' ותוס' גיטין כ"ה ב' ד"ה מ"ט וכו') וא"כ אתי שפיר טעמא דרבינו (וע"ע בתוס' סנהדרין פ' ב' בד"ה עובר וכו' וזבחים קי"ד א' ד"ה וקסבר וכו' והבן וע"ע תמורה י"ט א'). גם מש"כ לתרץ דלעולם ס"ל לרבינו דשיירו אינו משוייר ורק דהטעם משום דאדם מתכפר בשבח הקדש יעו"ש היטב גם זה נכון דאע"ג דהתוס' כתב שם בתמורה לחלק בין תודה לחטאת וכ"כ התוס' במנחות פ' א' בד"ה מאי קמ"ל וכו' יעו"ש היטב מ"מ אסקו התוס' במנחות שם בקשיא מהא דשם פ"א א' יעו"ש היטב והבן. ודע דהא דהקשה הלח"מ על הטעם הראשון דטעם רבינו משום דשיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא מהא דכתב פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"א היא שלמים וולדה עולה וכו' הרי וולדה שלמים והיה לו לומר ה"ז שלמים יעו"ש היטב תמהתי על תמיהתו דבשלמא בתמורה שם כ"ה א' דאיתא שם ה"ז ולד שלמים (עיי"ש במשניות) שפיר קשה ליה להש"ס דהו"ל למימר ה"ז שלמים אמנם רבינו כתב הרי ולדה שלמים ור"ל ולד שלה הוא שלמים ולא ולד שלמים ואתי שפיר דברי רבינו דאזיל לטעמא דאם שיירו משוייר (ועי' מש"כ שם בהל' מעה"ק יעו"ש היטב) ודוק.
ז׳
תרעה עד וכו'. פסחים צ"ג א' יומא ס"ו א' תמורה כ"ב א' יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר לך וכו'. ותמכר ויביא וכו'. עיין בפסחים צ"ז א' בתוס' ד"ה ורועה וכו' יעו"ש היטב. ונפל בה וכו'. תמורה כ"ב ב'.
ח׳
אע"פ שנמצאת וכו'. מלשון זה משמע דריבוי ריעותות גרע טפי וכדעת רש"י בתמורה כ"ב א' וכ"א ב' ובמעילה י' ב' אבל באמת אכתי לא ניחא הלשון כלל דא"כ כיון דריבוי ריעותות מביאות לידי מיתה א"כ אמאי תרעה הא מכיון שנתכפרו הבעלים אח"כ ס"ל לרש"י ז"ל דתמות ואמאי כתב רבינו דתרעה ועוד הא כתב רבינו אח"כ נמצאת אחר כפרה אע"פ שנמצאת בע"מ או עברה שנתה וכו' משמע דריבוי ריעותות מעלי טפי לכן מחק מרבינו אע"פ שנמצאת בע"מ או עברה שנתה וכו' הראשון ועי' ג"כ בלח"מ וס"ל כפי' התוס' ומ"מ היכא דנמצא אחר כפרה תמות ולא דמי לאבדת לילה וכדמחלק הש"ס שם בתמורה כ"ב א' דלילה לא חזי לא לגופה ולא לדמי משא"כ עברה שנתה ובע"מ דלדמי מיחזי חזי (וכדאיתא הלכה ז) ועיין תוס' שם כ"א ב' בד"ה ולד וכו' יעו"ש היטב ובמעילה שם יעו"ש היטב. וזה תלוי בחילוף הגירסאות שבין רש"י ותוס' בתמורה כ"ב א' דגירסת רש"י והיא גירסתנו מוכח דריבוי ריעותות מביאות לידי מיתה אמנם גירסת התוס' שם בד"ה אי תניא וכו' מבואר דריבוי ריעותות מביאות לידי רעיה יעו"ש היטב ועיי"ש עוד בד"ה ומי אמר וכו' ועיי"ש עוד בתוס' ד"ה אמר לך וכו' שמשמע שם דאדרבה כשיטת רש"י דאבודין לחוד קיל טפי מהיכא שאבדה ונמצאת בע"מ יעו"ש היטב ועיין בצאן קדשים שהביא בשם ברכת הזבח שהרגיש בזה והעולה מהצאן קדשים הוא כך דרבא ס"ל דאבדה לחוד ונמצא לאחר כפרה מתה והא דנקט במשנה ונמצא בע"מ לרבותא הוא דנקיט וכמש"כ שם כ"א ב' ובמעילה י' ב'. אמנם ר"ל ס"ל דעברה שנתה רועה וה"ה באבדה לחוד דתרעה ודוקא בנמצאת בע"מ אז אמרינן היכא דנמצאת לאחר כפרה תמות יעו"ש היטב והדברים מתמיהים הא שם כ"ב ב' איתא בהדיא דאבדה ונמצאת אחר שכיפרו בעלים תמות לרבנן וכי בכל מקום נפרש לר"ל דמיירי בנמצאת בע"מ ועוד הא רבינו פסק בהלכה ז' כר"ל ומ"מ ס"ל באבדה לחוד ונמצאת אחר שכיפרו בעלים דתמות. ולפענ"ד נראה דהתוס' לא כתב רק ליישב אליבא דשיטת רש"י ז"ל דס"ל דריבוי ריעותות מביאות לידי מיתה אמנם התוס' לשיטתייהו י"ל דמפרשים הכי דהש"ס מקשה אליבא דר"ל דס"ל שעברה שנתה רועה והא מבואר מהתם דיומא דדחוי מתה ומשני דעל כרחך צריך אתה לחלק בין הדחויים לאבודין דבאבוד כל שנמצאת קודם הכפרה רועה לרבנן ואילו בדחוי אע"פ דישנו קמן מ"מ מת וה"נ איכא לחלק בין דחויין לעברה שנתה והבן היטב. והא דקתני אלא תרעה עד שיפול בה מום מיירי בנמצאת תמימה אבל בנמצאת בע"מ הא מסתאבא וקיימא וכדאי' בתמורה כ"ב א' שם א"נ דמיירי בנמצאת בע"מ עובר וכמש"כ התוס' במעילה שם בד"ה ואם עד וכו' ואף דהש"ס מקשה עלה בתמורה דא"כ ישמור מיבעיא ליה יעו"ש יש לומר דהיינו דוקא בדס"ד דלא קאי רק אאבדה ונמצאת בע"מ אבל לבסוף דמסקינן דקאי נמי אאבדה ועברה שנתה והתם ע"כ רועה עד שיסתאב דהתם לא שייך שימור להכי נקט רועה והבן וכן מצאתי שם בצאן קדשים. ודע דיש לקיים הנוסחא זו שלפנינו ברבינו וס"ל לעולם כדעת התוס' דריבוי ריעותות מביאות לידי רעייה רק דלא נימא כיון דנמצאת בע"מ או עברה שנתה הוי כדחויין וכדס"ד דש"ס בתמורה שם לכן כתב אע"פ שנמצאת בע"מ או שנמצאת אחר שעברה שנתה מ"מ לא הוי כדחוי ובסיפא קמ"ל דלא נימא דריבוי ריעותות מביאות לידי רעייה אע"פ שנמצאת לאחר כפרה וכנ"ל.
ט׳
אלא תרעה. תמורה כ"ב ב'. אבדתה בלילה וכו'. פסחים צ"ז א' תמורה כ"ב א' ב'.
י׳
אלא רועה. שם כ"ב ב' מימרא דרב פפא.
י״א
דמיהן לנדבה. כיון דכבר קרב החטאת שנתחייב בה לכן יפלו דמיהן לנדבה ועיין רש"י שם ד"ה נקטינן וכו' ועיין תוס' פסחים צ"ז א' ד"ה ורועה וכו' ופשוט ועיין לקמן פ"ה ה"ט ועיין בפ"ב מהל' שקלים הל' ה' יעו"ש היטב.
י״ב
אפילו בסוף וכו'. תמורה כ"ב ב' בעיא דר"פ ולא איפשיטא.
י״ג
בסתר המדרגה וכו'. שם כ"ב ב' מימרא דרבי יוחנן וס"ל דסתר המדרגה הוא כאחורי הדלת ועי' בפי' המשניות לרבינו וכ"ה בלח"מ ודבריו נכונים. ה"ז ספק וכו'. שם איבעיא להו אבראי מהו יעו"ש היטב וכ"ה בלח"מ ועיין לקמן בפ"ה ה"ט במרן בשם ר"י קורקוס יעו"ש. רואה אותה וכו'. בש"ס שם הלשון כך אבל אבראי דאיכא דחזי לה וכו' ומבואר מזה דזה פשיטא שאחר רואה אותה רק שאינו מכירה ומיבעיא ליה אם זה חשוב אבודה או לא ורבינו כתב דהספק הוא אם יש שם אדם אחר רואה אותה אם לאו משמע הא אם וודאי אדם רואה אותה אינה אבודה ויש לעיין בזה. ועוד יש לעיין דמשמע אם אדם אחר רואה אותה אינה אבודה בוודאי, ומאי שנא מהא דאחד מכירה אפי' בסוף העולם דה"ז ספק וכ"ש אם אחר רואה אותה ואינו מכירה וצ"ע. שוב ראיתי שהלח"מ הרגיש קצת בזה.
י״ד
מקריבין אותה וכו'. יומא נ"ה ב' גיטין כ"ח א' ועי' במל"מ מש"כ כאן. כחטאת העוף וכו'. שם בגיטין ע"ב. כמו שביארנו. לעיל פ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ח. אשם ודאי וכו'. פסחים ע"ג ב' שבועות י"ב א' תמורה כ' ב' וכת"ק דהתם ועי' תוס' קדושין נ"ה ב' ד"ה ודילמא וכו' שכתב שאשם שכפרו בעליו באחר למיתה אזיל וצ"ע. באשם ירעה וכו'. נזיר כ"ה ב' ב"ק ק"י ב' תמורה י"ח א' בכורות ט"ז א' ובתמורה מבואר דולד אשם רועה ועיי"ש ע"ב תוס' ד"ה בדמיהן וכו' וצע"ק ושם כ' ב' ד"ה אבל לפני וכו'.
ט״ו
עולה כשר. פסחים ע"ג א' זבחים ה' ב' מנחות ד' א' נזיר כ"ה ב' תמורה י"ח א' וע"ע זבחים קי"ב א' קט"ו ב'. והא דכתב אם הקריבו עולה כשר היינו דוקא בשהקריבו לשם עולה מפורש הא סתמא אינו כשר וכמש"כ מרן בשם ש"ס דפסחים הנ"ל והיינו מטעם דבעי עקירה ורבינו ס"ל לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ג דבעי עקירה יעו"ש היטב ועל כרחך שם הטעם משום דטעון עקירה דתירוץ דמת בעלים אחר חצות והפרישו קודם חצות ליתא דהא רבינו ס"ל דבע"ח אינם נדחים והתירוץ דשם הא מני ר"א היא דס"ל דהשוחט אחרים לשם פסח פסולין וכן התירוץ שם דהא מני יוסף בן חונאי היא דס"ל דהשוחט אחרים לשם פסח פסול יעו"ש גם זה אינו דהא לא ס"ל לרבינו כן כדאיתא לקמן פט"ו הלכה י"ב יעו"ש וע"כ הטעם דבעי עקירה ולכן ס"ל הכא דבעי הקריבו לשם עולה דוקא וא"כ כיון דפסקה רבינו לההיא ברייתא לכן על כרחך ס"ל דבעי עקירה ולפ"ז הוכרח כאן לפרש כמסקנא הראשונה דפסחים (ובהכי מיושב היטב מה שפקפק בזה הלח"מ) ודע דבנזיר כ"ה ב' איתא שם בהדיא כמש"כ רבינו. שוב ראיתי כי ז"ל רבינו בפ"ד מהל' קרבן פסח שם נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם אפי' נטמאו או מתו קודם זריקת הדם מניחין אותו עד שתעובר צורתו ואח"כ ישרף זה הכלל כל שפיסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו ואח"כ ישרף לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני ה"ז ישרף מיד עכ"ל ויש לעיין שם היטב ואי"ה שם יתבאר בזה מזה ועי' פ"ב מהל' שגגות ה"ב מש"כ בזה יעו"ש היטב ועי' בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות הי"ב יעו"ש. גזירה לאחר וכו'. מרן ז"ל הראה מקום לזה מהא דפסחים שם יעו"ש היטב ובאמת הקשה הלח"מ ע"ז היטב דבש"ס לא אמרינן כן רק למאי דבעי לומר דלא בעי עקירה ומקשה א"כ כי לא ניתק נמי ואפי' אם נימא דגרס כפירש"י שהובא בתוס' מנחות שם דה"ג א"ה לכתחלה נמי יעו"ש מ"מ מבואר שם דכ"ז בעינן אם נימא דלא בעי עקירה אבל אם נימא דבעי עקירה א"כ לק"מ יעו"ש היטב. ואני אומר דלק"מ דכבר כתבו התוס' התם בפסחים דלאחר ניתוק ולאחר עקירה ליכא למיחש למידי משום קודם עקירה דהא איכא היכרא דניתוק יעו"ש היטב וא"כ אתי שפיר דברי רבינו וכיון להסוגיא הנ"ל ולמאי דאיתא בשבועות י"ב א' והובא לעיל הלכה ב' והבן היטב.
ט״ז
תרעה עד וכו'. תמורה י"ט ב' וכת"ק דשם יעו"ש וע"ע שם כ"ז ב' ועיי"ש בתוספתא רפ"ב דלכאורה דלא כש"ס שם. שוב ראיתי במפרש שם שהרגיש בזה. וכן ולדה. שם מבואר דאפילו ר"א דפליגי וסבירא ליה שם י"ח ב' דבמקדיש נקבה לעולה וילדה זכר דולד עצמו קרב עולה מ"מ מודה באשם דאין ולד קרב אשם יעו"ש ושם כ' ב' וע"ע לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ד ושם אם ירצה השם יבואר מזה. והטעם כמו שכתבו תוס' שם ד"ה אדמשמע וכו' וכן כוונת רש"י שם יעו"ש היטב וצריך עיון על תוס' שהבינו ממנו על דרך אחר.
י״ז
וילדה זכר וכו'. בתמורה י"ח ב' יעו"ש והנה רבינו שמר לשון המשנה כצורתה וגבי נקבה לאשם העתיק הדין מהיא עצמה וגבי נקבה לעולה לא הביא כלל מהיא עצמה וכתב דין ולדה וכתב התוס' יו"ט גבי אשם וז"ל וגבי עולה מילתא דפשיטא (ר"ל דהיא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה עולה) ורבותא אשמעינן דאפי' ילדה זכר הראוי לעולה דירעה וכו' וה"נ אשם שילדה זכר שירעה וכו' יעו"ש היטב ועדיין לא ביאר לנו דא"כ אמאי השמיענו דין מהיא עצמה גבי אשם ולא גבי עולה ומ"ש מעולה דהוא מילתא דפשיטא טפי מגבי אשם וצ"ל דלהכי נקט גבי עולה דין דולדה ולא תני דין מהיא עצמה משום דהתם נקט מילתא דפליגי ביה ר"א ורבנן ולא פליגי רק גבי ולדה ולא בהיא עצמה לכן השמיט התם הדין מהיא עצמה אבל גבי אשם דבוולדה לא פליגי לכן השמיענו דין עצמה וזה שייך נמי גבי עולה ורבינו שכל לשונו ותפס תחלה דין אשם מהיא עצמה ונקט התם ג"כ דין ולדה דאליבא דכו"ע דלא פליג בה ר"א ושוב השמיענו דין דוולד עולה דפליגי בה וקמ"ל הלכה כת"ק ועוד י"ל דלכן נקט גבי אשם דין מהיא עצמה ולא גבי עולה משום דמילתא דפשיטא היא אבל גבי אשם קמ"ל חילוק בין קודם כפרה דיביא בדמיה אשם משא"כ לאחר כפרה דיפלו דמיו לנדבה משא"כ גבי עולה דהתם בכל ענין הוי איהי גופא עולה (ויש לעיין קצת דהא גם התם איכא לפלוגי דאם לא הביא עדיין עולה לחובתו או לנדרו יביא בדמיו עולה ואם לאחר שהביא ויצא ידי נדרו יביא דמיו לנדבה ויש לעיין בזה ועי' תוספתא פ"ב דתמורה וז"ל המפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וכו' המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה עכ"ל ועל כרחך מיירי התם לאחר שנתכפרה דאל"כ גבי אשם אמאי לא יביא בדמיו אשם והבן ויש לעיין בזה) וע"ע תוס' תמורה י"ט ב' ד"ה ר"ש וכו' יעו"ש היטב ודוק.
י״ח
זכר לחטאת וכו'. כ"ז עיי"ש בתמורה כ' א' ומפרש רבינו דזהו אליבא דכו"ע ועי' השגת הראב"ד שכתב שזה אינו רק אליבא דר"ש יעו"ש ובמרן ובלח"מ ועיין לקמן פ"א מהל' תמורה הכ"א יעו"ש היטב ובלח"מ שם ואני בעניי יגעתי ומצאתי מקום לדברי רבינו בירושלמי פסחים פ"ט ה"ו יעו"ש היטב ויש לעיין בזה.
י״ט
שלא חטא. כריתות כ"ג ב'. שחטא ודאי. שם בש"ס ועי' תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פכ"א. שלבו של וכו'. שם מפרש כן טעמא דרבנן. יפלו דמיו וכו'. וכר"י דס"ל הכי שם כ"ד א' והלכה כמותו לגבי דר"א תלמידו והש"ס תלי הא בהך פלוגתא יעו"ש היטב ועיין במרן. הדם ישפך וכו'. עיין מש"כ לעיל פ"ג הי"ט ד"ה מקדשין דם יעו"ש ושם בתו"כ ועיין תמורה ל"ד א'. הבשר יאכל וכו'. שם כ"ג ב' במשנה ושם כ"ד ב' ובתו"כ שם.
כ׳
שלא נשחט וכו'. שם כ"ג ב'. הבשר יצא וכו'. וכתירוץ דרב אשי שם כ"ד ב' וקאי על הא דאשם ודאי עי' רש"י שם ותוס' ד"ה אמר רב אשי וכו' ודלא כהרע"ב שלא העתיק רק לישנא קמא דש"ס דתברא יעו"ש היטב.
כ״א
ירעה עד וכו'. שם כ"ד א' ויש לעיין למה הביא זה הא בש"ס שם לא איתמר זה רק אליבא דר"מ אבל לחכמים אפי' באחד הדין כן כמש"כ רבינו הלכה י"ט יעו"ש היטב וי"ל דכתב זה משום דבעי לאסוקי דבאשם ודאי ג"כ הדין כן ומ"ה כתב זה רבינו והבן. ואחרי כותבי נחמתי כי ראיתי כי רבינו לא כתב כאן מאם נודע שלא חטא או שחטא ומיירי דגם עכשו הוא ספק לו והיא גופא קמ"ל דאם נתכפר באחת מ"מ לא אמרינן דאיגלי מילתא למפרע דלא היה הקדש והו"א דיצא וירעה בעדר קמ"ל דלא ויצא לו כן מדאיתא שם בש"ס ונתכפר לו באחת מהן ולרש"י ל"ל נתכפר באחת מהן וכמו שהרגיש בזה התוס' יעו"ש היטב לכן מפרש רבינו דהיא גופא קמ"ל דמודה ר"מ באם נתכפר באחת דלא אמרינן דהוי כמו דנודע לו אם חטא או לא חטא אלא אמרינן דלבו נוקפו וגמיר ומקדיש ליה יעו"ש ולהכי כתב דא"צ לומר באשם ודאי והוא עכשו ברי לו שחטא כמתחלה פשיטא דאמרינן הכי דלבו נוקפו וגמיר ומקדיש והוי שפיר רבותא דמה אם אשם תלוי שעומד להתברר אם חטא אם לא חטא ומ"מ בהפריש שתים אמרינן דלבו נוקפו וגמיר ומקדיש ופשיטא באשם ודאי דאין עומד להתברר יותר מכפי שהוא עכשו כ"ש דהוא גמיר ומקדיש והוי דינו כמו בחטאת דלעיל הלכה ה' יעו"ש היטב ובזה מיושב היטב מה שנתקשה בזה המל"מ ועיין זבחים קט"ו א' יעו"ש היטב ודוק וע"ע מעילה ז' ב'.
כ״ב
שתים ובאים וכו'. קדושין נ"ה ב' זבחים מ"ח א' ע"ה ב' ע"ז א' קט"ו א' מנחות ג' א' מ"ח ב' (זבחים צ' ב') ועי' כריתות י' ב' כ"ב ב' וע' תוספתא פ"ד דכריתות יעו"ש ועי' תו"כ ויקרא דבורא חטאת פי"ט פ"כ כ"א כ"ב ופרשת קדושים פ"ה. לדמיהם קצבה. משמע אף למטה אין להם קצבה ועי' רש"י זבחים מ"ח א' (ומש"כ תוס' שם בד"ה אשם וכו' לבאר התו"כ יעו"ש כ"ה מבואר בת"כ ויקרא פכ"א בסופו בהדיא) ומשמע מרש"י דאשם נזיר ואשם מצורע בעינן שיהא שוה סלע אמנם עיי"ש בתוס' ד"ה וחטאת וכו' ובמנחות ק"ז ב' ד"ה כבש וכו' ובכריתות י' ב' ד"ה מכלל וכו' יעו"ש היטב דמוכח משם דה"ה בפחות מסלע כשר וראיה מוכרחת מההיא דכריתות כ"ז א' יעו"ש היטב וכ"ה בתוספתא פ"ד דכריתות וז"ל אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתיר על י"ב חדש פסולין הביאן פחות מי"ב חדש אפי' ליום השמיני כשרין הביאן בסלע הביאן בשקל הביאן בחמש דינרין כשרים עכ"ל. מן הקטנים וכו'. יש לעיין הא כתיב בתורה איל ועי' בתו"כ ויקרא פ"כ שמבואר שם שאשם תלוי צריך להיות שתי שנים יעו"ש היטב וכ"מ מן המקומות שציינתי לעיל ס"ק מ"ט שגם אשם תלוי בא דוקא בן שתי שנים וצ"ע.
כ״ג
אין לו וכו'. כריתות כ"ז א' ועיין תוס' זבחים מ"ח א' ותוס' כריתות י' ב'.
כ״ד
שתים כשר. עיין כריתות שם וכגי' רש"י שם וכן הוא בתוספתא פ"ד שם וכמש"כ בהג"ה שבמרן ועי' לח"מ שתמה אמאי לא כתב דישלים סלע לגזבר יעו"ש היטב ונ"ל כי רש"י פי' שם וז"ל מאי הוי עלה דהאי שינוייא דחיקא הוא דאי אדם מתכפר בשבח הקדש תשלום סלע לא הוי עכ"ל ולפ"ז כי מסיק עלה דיצא משמע בלא תשלום כלל והך ברייתא דנקטה דישלים סלע ס"ל דאין אדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דגם זה לא ניחא דהא א"כ מאי מהני ליה הא דישלים סלע וכקושיית הש"ס מ"מ הך ברייתא לא ניחא ממנ"פ והויא משבשתא לכן פשט לה מהך ברייתא דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"צ להשלים כלל והבן וברור. ודע כי בתוספתא פ"ד איתא שם וז"ל לקח איל אחד בסלע ופיטמו והרי הוא יפה שתים כשר יביא סלע מביתו הפריש איל אחד מעדרו בשעת הפרשתו יפה סלע ובשעת הקרבתו יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת הקרבתו יפה סלע פסול עכ"ל והנה הך תוספתא צ"ע כיון דפיטמו והרי הוא שוה תמניא אמאי יביא עוד סלע מביתו ואף די"ל דמיירי בפיטמו בשלש ועמד על תמניא מ"מ יביא סלע לא משמע הכי ואלו לא יראתי לשלוח יד הייתי מגיה כי כן צ"ל ופיטמו והרי הוא יפה בשתים כשר לקח איל בסלע והרי הוא בשתים כשר ישלם סלע הפריש איל אחד וכו' והרי הוא כמו שהוא בש"ס שם והבן. אינו דחוי. עיין בלח"מ שהקשה תיפוק ליה מטעם דבע"ח אינם נדחים יעו"ש ולפי מש"כ לעיל פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד ופ"ג מהלכות אלו הכ"ד יעו"ש מיושב היטב. יפה שתים. לעיל הכ"ד ד"ה שתים כשר הבאתי לשון התוספתא. כמו שביארנו. לעיל פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד, ופ"ג הכ"ד ועיין לקמן פ"ו ה"א ופ"ג מהל' שגגות ה"ח ועיין במל"מ כאן ובפ"ד מהל' מעילה ה"ו. למום שנפל וכו'. עיין תוס' זבחים ע"ז ב' ד"ה הא עבר וכו' ושם י"ב ב' בד"ה וש"מ וכו' ומשמע מכאן דדוקא בדחוי ממילא כמו בע"מ אבל דחוי בידים לא וכמו שכתב בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד ד"ה קדושת דמים ודע כי בכריתות שם כתב רבינו דאם נתקן אח"כ ג"כ פסול יעו"ש וכמש"כ המל"מ בשמו וכתב שם הטעם דבע"ח נדחים יעו"ש וקצת צ"ע בזה כיון שנדחה ממילא גם ר"י מודה דבע"ח אינם נדחים וכמש"כ תוס' בזבחים י"ב ב' ד"ה וש"מ וכו' אבל יש ליישב דע"כ לא כתב התוס' רק בדבר שבא תקונו ממילא משא"כ בדבר שקצת צריך תיקון ע"י ד"א יעו"ש היטב ודוק ועיין ביומא ס"ד א' ודוק היטב.
כ״ה
ולקח בהם וכו'. כריתות שם כ"ו ב' כ"ז א' ותוספתא שם פ"ד ומסיים שם בתוספתא וז"ל אם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם היפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה עכ"ל אבל אם קנה אחד לאשם והוא אינו שוה שתי סלעים ירעה עד שיומם וימכרנו ויוסיף מביתו עד שתי סלעים וקרב לאשם ומותר הדמים יפלו לנדבה עיין במל"מ פ"ד מהל' מעילה ה"ו.
כ״ו
פסול ותעובר וכו'. כ"ה במנחות מ"ח ב' ועיין תוס' זבחים קט"ו א' ד"ה או שהיה וכו' ובמנחות שם בד"ה אית ביה וכו' ובתמורה י"ט ב' בד"ה אשם וכו' וע"ע בתוספתא פ"ק דזבחים יעו"ש היטב. פסול באשם. שם במנחות ובתוספתא שם. כמו שיתבאר. לקמן פט"ו ה"א.
כ״ז
י"ב חדש וכו'. מנחות שם ותוספתא שם פ"ק דזבחים. זמן בבעלים וכו'. עיין זבחים קי"ב ב' קט"ו א' ועיין תוספתא פ"ק דזבחים ועי' לעיל פי"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"ט. וטעונין נסכים. תוספתא שם וכעין זה עיין יומא ס"א ב' מנחות ה' א' צ' א'. בעולת חובה. מנחות מ"ח ב' ותוספתא שם פ"ק דזבחים. עלתה לבעלים וכו'. י"ל דה"ק דבשחטן בני י"ב חדש ויום אחד עלתה לבעלים כמש"כ רש"י במנחות מ"ח ב' דהוי כמי שנדר להביא קטן והביא גדול המבואר לעיל פ"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"א ובהא דמחוסרי זמן לא יצא יעו"ש היטב בזבחים קי"ב ב' וקט"ו א' ומה שכתב בתוספתא שם דאינו עולה לבעלים לשם חובה קאי על מחוסרי זמן (ועיין שם בתוספתא דט"ס שם וצריך תיקון שם יעו"ש היטב).
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק ד׳
א׳
וולד ותמורת חטאת ושמתו בעליה ושאבדה ונמצאת אחר שכפרו הבעלים הרי אלו ימותו וולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב ושמתו בעליה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם ונמצאת אחר שכיפרו בעלים ואפי' היא תמימה הואיל וכבר כיפרו בעלים מתה נמצאת קודם שיזרוק דם השניה הוי ספק דכי אמרי רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה ואפילו נתכפרו בעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא סבירא להו כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותמות כחטאת שכפרו בעליה או דילמא כל כמה דלא אזדריק דם כי אבדה בשעת הפרשה דמי ורעיא תיקו לפיכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא וכיצד הן מתות נועל בפניהם עד שימותו ודברים אלו מפי מרע"ה נשמעו הלכה למשה מסיני וכתיב נמי ממפריסי הפרסה טמא להביא חטאות מתות דהוו מפריסי פרסה ואסירי ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעיה קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הוה אמינא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו לא תאכלו ממפריסי הפרס' ואבעית אימא להכי איצטריך קרא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא לן ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה דהיינו חטאות מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואין כל דברים אמורין אלא בחטאת יחיד אבל חטאת צבור תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה דאין בחטאת צבור וולד שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה באה נקבה ואין תמורה בצבור דכתיב לא יחליפנו וגו' דלשון יחיד הוא ולא צבור ושותפין ואין אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים שאין דין חטאת שמתו בעליה בצבור וילפינן לה משעירי מוספי רגלים ור"ח דחטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאים באדר ואף על גב דאיכא למימר דילמא מתו מריהו דהני זוזי דקצת מאותן שהביאו מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להם חלק בהם ושכפרו בעלים לא שמענו אלא שלומד סתום מן המפורש מה מצינו בוולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור כדילפינן אף נתכפרו בעליה ביחיד ולא בצבור וכי תימא והיכי ילפינן איפשר משאי איפשר הא וולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה אי איפשר בצבור וקא אמרת מה מצינו לא קשיא דכי נצטוו ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמירי להו הל"מ שיהיו נוהגות יחד במקום אחד וכיון דליתנהו כולהו בצבור אלא ביחיד ש"מ ביחיד אמורה ולא בצבור דכי היכי דולד ותמורה ושמתו ליתנהו בצבור הכי נמי נתכפרו ועל כרחין ילמד סתום מן המפורש כדאמר'.
ב׳
פר ושעיר של (ר"ה) יוה"כ ושעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו לאחר כפרה ירעו עד שיפול בהם מום וגו' ומדאוריתא הוו קרבין נדבה לקיץ המזבח אלא משום גזרה דלפני כפרה דאי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנכפרו צבור באחרת אתי לאכשירי ליקרב נמי קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד.
ג׳
המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות דכיון דהקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי אדעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא אותה שלא נאבדה מעולם מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל אם בא להמלך אומרים לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה דכיון דבא להמלך גלי אדעתיה דניחא ליה בתקנתייהו ואמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. היתה אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה כן הוא לשון הרב בספרים וקשיא לי דבסוף פר' וולד חטאת בתמורה מייתי תלמודא בריתא דרבנן ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה רבי אלעזר בר"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה הא קמן בהדיא דלרבנן דרבי אלעזר בר"ש עד שלא נזרק דמה מותרת דלא הויא חטאת שכפרו בעליה אבל נזרק דמה אסורה דהויא חטאת שכפרו בעליה ואפילו רבי אלעזר לא פליג אלא בנזרק דמה בעודה בקדירה דחשיב לה השתא חטאת שכפרו בעליה אבל כל שלא נזרק דמה מותרת לכ"ע והרב ז"ל כתב איפכא וצ"ע.
ד׳
הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו הראשונות ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל שלישית רועה דלא הויה חליפי ראשונה שנתכפר בה אלא חליפי שניה היה נתכפר באמצעית שתיהן מתות דראשונה ואחרונה חטאת שכפרו בעליה.
ה׳
המפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום דאותה שנתכפר בה מחמת עצמה היא קדושה ולא מחמת האחרת דתימא דהוי חטאת שכפרו בעליה ויפלו דמיה לנדבה. הפריש חטאתו מעוברת וילדה הוו כשתי חטאות לאחריות דוולד חטאת דאמרן למיתה אזיל היינו כשהקדישה ואחר כך נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה.
ז׳
המפריש חטאתו ועברה שנתה דבת שנתה כתיב תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת וכן חטאתו שנפל בה מום יביא בדמיה אחרת דר"ש הוא דסבר דחמש חטאות הן המתו' סימן להם "ותמנע" ו ולד ת מורה מ תו נ תכפרה ע ברה שנתה אבל לרבנן עברה שנתה רועה.
ח׳
כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה כיון שלא נתכפרו בעלים אבל נתכפרו בעלים ואחר כך נמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הרי זו תמות דהויא בכלל חטאת שנתכפרו בעליה בזמן שהיא אבודה גנובה וגזולה וחזרה אחר כפרה רועה דאבודה הוא דגמירי הלכתא דמתה אם נמצאת לאחר כפרה אבל לא גנובה וגזולה. אבודת לילה לא שמה אבודה דהיכא דתחלת אבידתה ביום דהוא שעת כפרה הוא דגמירי דמתה אבל תחלת אבידת' בלילה דאינה שעת כפרה אפילו נשארה אבודה ביום בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. אבדה ממנו ולא מן הרועה או איפכא אינה מתה דלא מקרייא מתה כיון דרועה או בעל מכיר בה. וכל הרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה ממדרשו של יהוידע הכהן דכתיב אשם לה' ואי איפשר [לומר] אשם לה' שכבר נאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם כגון הנך דאזלי לרעייה דק"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ילקח בהן עולות הבשר לה' והעור לכהנים נמצאו ב' כתובים מקויימים. אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מצאה אפילו בסוף העולם הויא ספק אי מקרייא אבודה אי לא לפיכך תמות דהויא ספקא דאוריתא ולחומרא. נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הויא אבודה כיון שאין אדם רואה אותה בשעת כפרה. היתה בשדה או באגם הוי ספק דדילמא אחורי הדלת הוא דהויא אבודה דליכא דחזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה ואפ"ה הויא אבודה וכ"ש אבראי דאפילו מהדר אפיה לא חזי לה הילכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא כדאמ'.
י״ד
השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא חיים ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלה והיינו בחטאת העוף דלא בעיא סמיכא או בחטאת נשים דלאו בנות סמיכה נינהו כדכת' ב"י ודרשינן ב"י סומכין ולא בנו' אבל אי הוי חטאת בהמה דאיש בעי סמיכה וכתיב ידו ודרשינן ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם תרעה ויפלו דמיו לנדבה ממדרשו של יהוידע כדילפינן לעיל. וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ומדאוריתא לכתחלה נמי יקרב עולה ואפ"ה בעינן ניתק לרעייה דמעקר שם מיניה דאי לא ניתק לרעייה לא הוי סתמא לעולה דכתיב אשם הוא ודרשינן בהויתו יהא עד שינתק שמו ממנו והיינו ברעייה כדאמר' ור"ת אומר דהא דאמרינן בכולהו תלמודא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהוי מדרבנן שתקנוה חכמים משום גזרה דלפני כפרה וכי גמירי הלכתא הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעייה דרבנן היא כדאמר' והוא בהויתו יהא פירש דקאי אהלכתא דקרב עולה באותה הוייה יהא מתחלה בלא עקירת שם.
ט״ז
המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם דכיון דליכא שם אשם עליו דהוי נקבה נחתא לה קדושה לדמי אשם ומגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף נמי להא מילתא דבעיא מום ותמכר ויביא בדמיה אשם כדאמר' ואם הקריב אשמו יפלו דמים לנדבה דהוי כמותר אשם דאמרינן לעיל ממדרש יהוידע דיפלו דמיהן לנדבה וכן וולד הנקבה שהפריש לאשם ירעה עד שיסתאב דאם יקרב אשם לא יהא כאמו שהרי נדחית האם מאשם ודמיה עולה ואין זה דין לחלק הוולד מדין אמו הילכך ימכר ויביא אשם ואם הקריב אשמו יפלו דמיו לנדבה כדאמר' ולא תימא דתיפוק לי דוולד אשם רועה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה מדגמרינן הלכתא דכל שבחטאת מתה והיינו ולד חטאת באשם רועה דלא היא דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליה או נתכפרו או תמורה דכל הני שייכי באשם כהלכתו אבל וולד אשם דלאו כהלכתו דאשם זכר הוא ולא שייך ביה וולד לא נגמרה ההלכה על זה.
י״ז
הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה ויביא בדמיו עולה דכיון דאמו לא קרבה איהו נמי לא קרב שבא מכחה. אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאתו אין אלו מתקדשין אפילו קדושת דמים ולא תימא דתקדוש קדושת דמים כיון דאיכא שם שעיר בנשיא ונשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש דהא יחיד מפריש שעירה דיחיד ונשיא תרי גופי נינהו דבהאי גופא דיחיד לא מצינו שעיר לחטאת ובהאי גופא דנשיא לא מצינו שעירה לחטאת אבל עולת נקבה דתפסה קדושת דמים בהאי גופא משכחת לה נקבה דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזיא ליה עולת העוף וכהן משיח שהפריש פרה לפרו נמי לא קדשה אע"ג דאיכא פרה חטאת דהיינו פרה אדומה דפרת חטאת קדשי בדק הבית היא דדין קדשי בדק הבית יש לה ולא קרבה למזבח לפיכך ימכרו לחולין שלא במום.
י״ט
המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי דבעי להביא חטאת אם עד שלא נשחט נודע לו ירעה ויפלו דמיו לנדבה דכיון דלבו נוקפו שמתירא מספק החטא שחטא גמר ומקדיש ליה וכן אם הפרישו על פי עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה דכיון דלכפרה אתי לבו נוקפו וגמר ומקדיש כדאמר' ואם אחר שנשחט נודע לו שחטא או שלא חטא הדם ישפך והבשר ישרף דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דנשרף נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות שהרי גמר כל הכפרה וה"ל אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא הוי חולין ואין בו קדושה כלל דאיגלאי מילתא דהקדש בטעות הואי דכי אקדשיה אדעתא דחטא אקדשיה ואם משנשחט נודע לו הרי זה יקבר דכיון דאי ידע דלא חטא לא אקדשיה הוי הקדש טעות והוי חולין שנשחטו בעזרה דנקברין אבל אשם תלוי כיון דלבו נוקפו אקדשיה ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול דנשרפין כדאמר'. מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות מתכפר באחד והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה דמכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי מ"ט אפריש תרי דסבר אי מרכס חד מיכפרנא באידך וגלי אדעתיה דלבו נוקפו הוה וגמר ומקדיש ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן מהאי טעמא.
כ״ב
כל האשמות שבתורה באים בני שתים דבכולהו כתיב בתורה איל דמשמע קשה בן שתי שנים כדכתיב ואת אילי הארץ חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר דכתיב בהו כבש דהוי בן שנה ובאים בכסף שקלים דכתיב באשם מעילות איל תמים וגו' בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם שיהא שוה ב' סלעים דמיעוט רבים שנים ואתי אשם תלוי ואשם גזלות בג"ש דכתיב בהו בערכך וכתיב באשם מעילות בערכך כסף שקלים מה להלן בכסף שקלים אף הני בכסף שקלים ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל דכתיב באשם שפחה חרופה באיל האשם וכתיב באשם מעילות נמי באיל האשם ונסלח לו מה התם בא בכסף שקלים אף הכא בא בכסף שקלים אבל אשם נזיר ומצורע אין לדמיהן קצבה דמדאיל בן שתי שנים הוי בשני סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא ובת"כ יליף אשם שפחה חרופה לכסף שקלים מג"ש דאשם אשם דכתיב אשם בשפחה חרופה וכתיב באשם תלוי אשם הוא אשם וגו' מה להלן בכסף שקלים כדילפינן אף הכא בכסף שקלים יכול אף נזיר ומצורע דכתיב בהו אשם לילף נמי בג"ש ת"ל הוא ולא אשם נזיר ומצורע והיינו טעמא דמיעט הני טפי משאר אשמות משום דבאין כבש בן שנה כדאמר'. הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה עד שיוקרו ויעמדו בב' סלעים דבעינן בכסף שקלים כדכתיב בקרא והיכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה ואף על גב דמימרא דר' יוחנן משום ר"ש בן [יוחאי] מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה זב וזבה ויולדת ומצורע שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים דכפרתן מעכבתן סלקא בקשיא דאתקיפו עלה אביי ורבא מחטאת חלב דלא נתן לה קצבה ולאו לאישתרויי באכילת קדשים אתא ומאשם נזיר דהוי לה קצבה ולבטלה הוא דאתי אפ"ה היכא דגלי קרא דבעיא קצבה באשמות כדילפינן הוי קפידא ואין לו תקנה דהכי פשיט ליה ר' יוחנן בעי' דר' אלעזר דבעי הוזלו טלאים בעולם מהו וסוגיא דתלמודא אתיא כר' יוחנן.
כ״ד
הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה שוה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בריתא שם פ' המביא אשם תלוי וכתב רש"י ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שני סלעים יצא ע"כ וטעמא דאף ע"ג דמעיקרא אדחי האי אשם אפ"ה דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כיון דלא הוה חזי עד שנעשה בן שתים דאף על גב דפשטינן ממימרא דרבי אושעיא ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי לא קאי הכי דהא בעלי חיים נדחין נמי פשטיה ולא קאי הכי משום דמחוסר זמן הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ש"מ דאין בעלי חיין נדחין ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי והלכתא כרב דפליג אדר' יוחנן בפ' שני שעירי ומתני' דיקא כותיה דרב וכדכתבי' פט"ו מה' מעשה הקרבנות ואע"פ שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש דהוי בעיא דר' אלעזר ופשיט לה ר' יוחנן מוולד תודה דלפני כפרה יקריב אותו במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם אלמא אדם מתכפר בוולד דהיינו שבח הקדש. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול תוספתא היא וטעמא דכתיב כסף שקלים בשקל הקדש לאשם דמשמע בשעת כפרה להוי כסף שקלים חזר ונעשה יפה שתים חוזר לכשרותו דאין בעלי חיין נדחין דהוי כבעל מום עובר שעבר מומו דילפינן מדכתיב כי משחתם בהם מום בם דמשמע דהיכא דמום בם הוא דלא ירצו אבל אם עבר מומם ירצו.
כ״ה
הפריש שני סלעים לאשם ולקח בהם ב' אילים לאשם אם היה יפה אחד מהם ב' סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה בריתא שם וטעמא דכיון דשוה ב' סלעים כשר והשני הוי כמותר אשם דאמרינן לעיל דיפלו דמיהן לנדבה.
כ״ו
היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה פסול בריתא פ' התכלת ובתמורה פ' אלו קדשים תניא כשר ותירצו בתוס' דהכא מיירי נשחטו לשמו והתם בתמורה שלא לשמו ודומיא מצינו בזבחים פ' בתרא דשלא לשמו חייב בשחוטי חוץ דראוי לפנים הוא ולשמו פטור דלאו ראוי לפנים הוא וא"כ שחטו לשמו פסול דאשם בכסף שקלים בעיא באשם מעילות ותלוי וגזלות ושפחה חרופה ואשם בן שנה בעיא בנזיר ומצורע כדאמר'.
כ״ז
שחטו במחוסר זמן בבעלים כגון יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה פסול כמחוסר זמן דגופא. ברייתא היא שם דתני לה לוי ותעובר צורתן סוף בריתא דפרק התכלת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כפגול וטמא דישרף מיד. כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו דכשר באשם כמו שיתבאר פרק קמא דזבחים. עולת יולדת עולת נזיר עולת מצורע ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד או מחוסרי זמן בבעלים כשרים וטעונים נסכים ברייתא פרק התכלת וכשרין משום דגמר מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר ומחוסר זמן בבעלים נמי בעולת חובה הוו כעולת נדבה דכל שאינו פוסל בעולת נדבה אינו פוסל בעולת חובה בין עלתה לבעלים או לא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק ד׳
א׳
וחטאת שמתו בעליה. תוספתא תמורה פ"א, אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה כו' ויש בה חטאת מתה כו' משא"כ בעופות, וכולהו משניות דקנים וסוגיא דיומא (דף מ"א) להיפך ועיין שעה"מ שכוונתי לדבריו ויעוין רש"י נזיר (דף כ"א), ומכבר אמרתי להגיה דצ"ל ויש בהן חטאת נשרפת, אמנם כעת נ"ל דאולי הפירוש יש בהן חטאת מיתה שעל עון שיש בהן מיתות ב"ד ניתן שגגתן לכפרה כמו עו"ג ועריות ושבת אבל חטאת עופות אינן רק בטומאת מקדש וקדשיו שאין בהם רק כרת ושבועות בטוי שאינן אלא בל"ת אבל על עון שיש בו חיוב מיתה במזיד ליכא בשגגתן חטאת העוף, וחטאת העוף הבא על הספק אינו רק במחוסרי כפרה כפסק רבינו ודוק. וזה רחוק: אבל חטאת ציבור כו' תרעה עד שיפול בה מום ותמכר כו'. מה מאוד עצמה הפליאה על רבינו שהשמיט הדין הנזכר במשנה וגמרא פ"א דשבועות דשעירי המוספין שלא קרבו ברגל זה יקרבו בר"ח לא מיניה ולא מקצתו וחפשתי ולא מצאתי. אחר זמן בא לידי שו"ת ברכת אברהם לרבינו אברהם בנו של רבינו וראיתי שם בסימן ט' אורך גדול בזה וכל דבריו עפ"י גירסא אחרת שהיה לרבינו ועפ"י פירושי רבו הר"י בן מיגאש, וזכיתי לחידושי הר"י בן מיגאש בעצמו וזה הנראה לבאר, דבדף י"א אמרינן בסוגיא שם ורבנן דפליגי עליה דר' שמעון מאן נינהו כו' ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר"י היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו דילמא ר' מאיר היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה מש"ה יקרבו כו' אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה כו' לדברי חכמים נפדין. נמצא דלמאן דסבר כל השעירים כפרתן שוה ודאי דהן קריבין זה בזה ואף למאן דפליג ומחלק בכפרת שעירי ר"ח לשעירי רגלים ג"כ מודה דשל ר"ח קרב ברגל משום דלב ב"ד מתנה עליהן ואף דבפר ושעיר של יוהכ"פ אמר כיון דאבודין לא שכיחי לא אתנו עליה לב ב"ד דוקא תמן משום דאינהו גופייהו לא שכיחא עיין בתוס' ד"ה ור"ש והבן. נמצא דהך משנה הלכה פסוקה ואין חולק לשיטת רש"י ותוס' ולפי גירסא שלפנינו: אולם הר"י בן מיגאש בחדושיו פירש דאם לב ב"ד מתנה עליהן לא אמרינן דהן קרבין ברגל אחר או בר"ח אחר רק הן נפדין כשהן תמימין וכמו דאמרינן בתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין [אולי משום דאפשר למייתי לידי תקלה עיין יומא (דף ס"ה)] והא דמתיב מהך דא"ל לר"ש כו' ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהן פירש הכא בשעבר זמנן של שעירין כו' אמאי קרבין בזמן אחר לימא לב ב"ד מתנה עליהן כו' ולא יקרבו אלא נפדין תמימין ואינן ניתנין ליקרב בזמן אחר כלל, ולפ"ז אין באפשרי לגרוס לקמן ואלא רבנן דאמרו לו [ממאי דר"י היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו] דלר' יהודה צ"ל דאינן קרבין רק נפדין תמימין ור"י ב"ח פירש אלא רבנן דא"ל דקתני במתניתין אמרו לו הואיל וכפרתן שוה היך הן קריבין זה בזה מכלל דאינהו אין קריבין ס"ל אלא נפדין כשהן תמימין אלמא לב ב"ד מתנה עליהן, וכוונתו כך, דהם שמעו לר"ש דסבר קריבין זה בזה והן סברו אין קרבין זה בזה רק נפדין תמימים ולכך מקשו בשלמא אם הוי סברית דכפרתן שוה הוי א"ש דמשו"ה יקרבו זה בזה אלא עכשיו דסברית דאין כפרתן שוה איך אתה חולק דקרבין זה בזה, וכן העיד רבינו אברהם בנו של רבינו שם כי אין זו בנוסחאות שלהם ואינו יודע מגירסא זו כלל. ולמ"ד דלב ב"ד מתנה עליהן נפדין כשהם תמימים ואינן קרבין ברגל או בר"ח אחר כלל וכן פסק רבינו ולכך השמיט דינא דמשנתינו דאינו רק לר"מ דסבר בתוספתא דהן קרבין זה בזה ולר"ש דכפרתן שוה ולא סברו דהן נפדין תמימין, ורבינו פסק כר' יוחנן אליבא דחכמים דגמרא גמירי לה דנפדין תמימים. ולמאי דמסיק מודה היה ר"ש בשעירי חטאות שאין מקצין בגופן אלא בדמיהן פירוש בכל השעירים אף בשעירי הרגל והא דקתני במתני' בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח שהן קרבין זה בזה לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתכפרו בהן ואח"כ נמצאו אלו, בכי האי ליכא למימר שהן קרבין ברגל אחר או בר"ח שכיון שהפרישן אחרים תחתיהם ונתכפרו בהן אם נקריב אלו עכשיו ברגל אחר או בר"ח קא עברי משום בל תוסיף הלכך ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' אלא כגון שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים עסקינן כמו כו' שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומין וקריבין זה בזה עכ"ל הקדוש. וכוונתו דאם הקריבו שעירים אחרים תחתיהן הרי כבר נתכפר טומאת מקדש וקדשיו שהיה צריך להתכפר באותו רגל ע"י השעיר, וא"כ תו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן אינו יכול להקריב שעיר שהופרש להתכפר ברגל זה עכשיו ברגל אחר דעל עשה שלאחר הפרשה אינו מכפר וא"כ איך יתכפר בו טומאת מקדש וקדשיו שנתהווה אחר הפרשתו ואם לא קרבו שעירים כלל, אז מיגו דמתכפרים בו עון טומאת מקדש וקדשיו שנתהווה קודם הפרשתו היינו קודם הרגל שהיה מופרש להיקרב בו, מתכפרים נמי כל טומאות מקדש וקדשיו שנתהווה גם אחר הרגל הזה ואין מקריבין ברגל הבא רק שעיר אחד ואעפ"י שהופרש להתכפר ברגל העבר, אבל כשנתכפרו בשעירים אחרים תחתיהם תו כיון שאינו מכפר רק על טומאות שנתהוו אחר הרגל העבר והוי עון טומאת מקדש וקדשיו שלאחר הפרשתו אינו מכפר ואם יקריבו גם שעיר זה נוסף על שעיר אחר הלא יעברו משום בל תוסיף וז"ב: הן דבפ"ק דזבחים דקא בעי אם עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה מייתי מהך דאמר ר"ש שני שעירי עצרת למה הן באין דמכפרי על עשה דלאחר הפרשה אע"ג דבעולה מכפר על עשה דקודם הפרשה ומכפרא נמי על עשה דאחר הפרשה, ומדמה זה לשעירי עצרת שאינן באין לכפר רק על עשה דלאחר הפרשה דעשה שקודם הפרשה כבר כיפר הראשון, אך זה הוא לסד"א ומייתי מכש"כ אבל למסקנא דדחי לה אין ה"נ דהוי כמו דפרישית, ולפ"ז מיירי מתניתין כגון שלא הקריבו כלל באותו הרגל שעיר אבל באבודין לא אמר כש"כ שאין מכפרין על עשה דלאחר הפרשה לחודייהו. ולפ"ז א"ש פשטיה דגמרא דמשני דבאבודין דלא שכיחי לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן ואפ"ה פריך שפיר ממשנתינו דלימא לב ב"ד מתנה עליהן משום דמשנתינו לא מיירי באבודין כלל רק בלא הקריבו שום שעיר אבל אין ה"נ באבודין לא אמרו לב ב"ד מתנה עליהן ואין לחלק בין אבידה לשעיר הפנימי לאבידת שעיר החיצון [כמו שכתבו רבנן בתוס'] ולכך א"ש פסק רבינו דסתם בחטאת צבור שאבדה דתרעה ואפילו בשעיר דרגל ור"ח דנפדין תמימים לא אמרינן משום דבאבודין לא אתנו ב"ד ובלא הקריבו כלל סבר דנפדין תמימים וכמו דפרישית ובכ"ז מקשה שפיר על משנתינו דלימא לב ב"ד מתנה עליהן דלא מצית לאוקמי באבודין [וכפרש"י ז"ל] דבאבודין שנתכפרו באחר כיון דאין כאן לכפר על עשה דקודם הפרשה שוב על עשה דלאחר הפרשה לחודיה אינו מכפר ואיך אמר ר"ש דהן קריבין זה בזה, וע"כ דר"ש מיירי בלא הקריבו כלל ולא באבודין. וכן מורה לשון התוספתא דמנחות פ"ז קטורת שלא קרבה חציה בבוקר כו' חביתי כ"ג כו' תקרב כולה בה"ע כו' שעירי הרגל לא קרבו ברגל יקרבו בר"ח כו' מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת הבאה חובת שבת הבאה כו' הרי דכולהו מיירי בלא קרבו כלל, זה הברור בשיטת רבינו ורבו הר"י בן מיגאש בס"ד: ובזה יבואר לשון הירושלמי פ"ק דשבועות ה"ד שעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח כו' שמתחלה כו' ולא כבר כיפר יום הכפורים. ופירושו לפ"ז פשוט, דזה מצינן בתו"כ דיום הכפורים עצמו של יום מכפר בלא שעירים, וסובר הירושלמי דהוה"ד על טומאת מקדש וקדשיו ג"כ עצמו של יוהכ"פ מכפר, וכן מוכח גם בתו"כ פרשה אחרי פרק ח' על פסוק והיתה זאת כו' אחת בשנה כו' לפי שמצאנו שזה מכפר שלא בשעיריו יכול אף שאר הימים כך מכפרים שלא בשעיריהם ת"ל אחת בשנה כו' זה מכפר שלא בשעיריו ואין שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם, הרי מפורש דדומיא דהנך ימים דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו יום הכפורים בעצמו של יום מכפר וכן קאמר בלא שעיריו, ושעיר הפנימי מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו וכיון דיוה"כ בעצמו מכפר על טומאת מקו"ק איך אמר לא קרב בר"ח יקרב ביוה"כ לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל הבא הא יוה"כ בעצמו מכפר, וכיון דעכשיו שעיר הרגל אינו מכפר על עון טומאת מקדש דקודם יוה"כ תו כי בא לכפר הוא רק על עון טומ"ק דלאחר יוה"כ והוי כמו שלא בא לכפר רק על עשה דלאחר הפרשה ואינו מכפר וכמו דפרישית לעיל, וע"ז משני דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כמי שכולן מכפרין כפרה אחת דמי והוי כמו שהופרש להיקרב בחג הסוכות ודוק. ועיין עוד בשו"ת רבינו אברהם בנו, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד ובעיקר ענין דעשה לאחר הפרשה יש לי בזה ענין יקר ויבואר במק"א:
י״ד
אבל אשם ודאי שמתו בעליו כו'. כן באשם תלוי ויעוין לקמן הלכה כ"א. ונסתפקתי באכל ספק חלב ונודע לו והביא אשם תלוי ונשתהה עד שעבר עליו יום הכפורים דמכפר על אשמות תלוין מי הוי כאשם שנתכפרו בעליו ורועה ויפול לנדבה או לא מי הוי כאומר לא יכפר עליו יום הכפורים דאינו מכפר ואם תאמר אי הכי כשנאבד אחר זה האם יהא צריך להביא אשם תלוי אחר, זה אינו דהא רוצה בכפרתו רק דהוא רוצה שיתכפר ע"י אשם זה אם יקריבנו אבל אם נאבד אח"ז כפרה עליו יוהכ"פ, ועיין ירושלמי יומא פ"ח ה"ז ואין הקב"ה רואה את הנולד ויכפר מיד יעו"ש:
ט״ז
המפריש נקיבה לאשמו כו' הפריש נקיבה לעולתו כו'. בגמ' פליג ר' שמעון דמפריש נקיבה לעולתו קדשה קדושת הגוף משום דנקיבה כשרה בעולת העוף יעו"ש, אבל מפריש נקבה לפסחו ולאשמו לא קדשה קדוה"ג ומשו"ה אינו עושה תמורה, ורבי סבר בפסח דקדשה קדוה"ג משום דמותר פסח קרב שלמים, ופריך ולודי לרבנן באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ופרש"י דבעולת נקבה קדשה גופה הואיל ובעוף כשר בנקיבה, וזה תמוה לדמות פסח דמותרה בא שלמים לאשם, דשם בשלמים גם נקיבות כשרים בהקרבה (אם לא הך דהפריש לפסח דדיחוי הוי) ובאשם גם במותרו ליכא נקיבה דעולה בא רק מן הזכרים רק דקדוש קדוה"ג בהפריש משום דבעוף כשר, והוי דוגמא להך דאמרו תרי רואין לא אמרינן (פרק עושין פסין) תרי הואיל (פרק כל שעה) ומאי מקשה. ולכן נראה דקושיית הגמ' על הך דתניא בברייתא אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה דסבר ר"ש דאינן קדושים כל עיקר, והרי מותרו קרב עולה ועולות כשרים בכבשים ואילים וע"ז שפיר דמי לפסח, וא"ש מה דמשני מותרות לנדבות צבור אזלי ואין צבור עושין תמורה דעל נקיבה לאשם הוי ליה למימר דבציבור אין מקיצין בעוף שבועות (דף י"א) עיי"ש. וכזה אמר בירושלמי שקלים פ"ד טעמא דר"ש בן יודא דבעולה ג"כ לא קדשה נקיבה קדוה"ג אם מין במינו חלוק עליו כש"כ מין בשאינו מינו יעו"ש, ובתוס' כאן ד"ה יחיד שהפריש כו' וזה פשוט, ויעוין שם בירושלמי שמביא הך דרבי ופריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם שהמותר אשם קרב עולה, ג"כ פי' כנ"ל, אמר ר' אבין אם הקדיש לפסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה ופירושו אע"ג דאשם שניתק לרעיה ושחטו לעולה כשר מכל מקום בעי שיהא ניתק לרעיה ודלא כשיטת רבינו תם וכמו שנראה גם מדברי רבינו לעיל הט"ו: ובזה מתבאר לן ירושלמי סתום מאוד מעשר שני פ"ג זה לשונו אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדישות כו' ר' שמואל כו' שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש [משום דשלמים קדושה חדשה והוי תחלת הקדש] ר"ש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודין מוסיף חומש כו' פסח צורכא כו' שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש, פירוש דסד"א הואיל והוי שניהם להקרבה לכן הוי כמו הקדש ראשון ואינו מוסיף חומש פעם שני לכן צורכא להשמיענו דהוי קדושה אחרת ולגבי קדושת שלמים הוא פעם ראשון ומוסיף חומש. א"ר הונא טעמא דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ופירש הפני משה דר' שמעון סבר דאין ממירין וחוזרין וממירין בקדשים, המיר בו עודו פסח ממיר בו כשהוא שלמים, משום דזה אינו תמורה פעם שני דבקדושה חדשה של שלמים ליכא רק תמורה פעם אחד, א"ל ר' מנא ולאו דמיי רבי הוי מדמי לה, וזה צריך ביאור. והפירוש פשוט דרבי אמר דמודה לר' שמעון דמפריש נקיבה לפסחו עושה תמורה הואיל ומותר פסח בא שלמים ובמפריש נקיבה לאשמו סבר דאינו עושה תמורה אע"ג דמותרו קרב עולה הואיל ואין גוף האשם קרב עולה אבל פסח הואיל וגופו קרב שלמים הוי קדושה חדא וגם בעודו פסח דנקיבה לא חזיא לפסח עושה תמורה, הרי דסבר דקדושה אחת הואי פסח ושלמים וא"כ אם המיר בו כשהוא פסח תו אינו חוזר וממיר כשהוא שלמים דעל הקדושה כבר נתפס חדא בתמורה דפוק חזי במפריש נקיבה עושה תמורה משום דחזיא אחר פסח לשלמים ואטו אם תשאר אחר פסח ימיר בה פעם שני משום דשלמים קדושה אחרת והלא התמורה ראשונה לא חלה רק משום ההבטה על סופה שתהא שלמים, ואטו יהא חלוקה בין המיר בפסח זכר להמיר בפסח נקיבה בכולהו השלמים קדושה חדא עם מה שהיתה עומדת לפסח או לדמי פסח, ובתמורה (דף ט') איתא להך סוגיא גבי אשם אבל להירושלמי פסיקא ליה כיון דאין גופו קרב עולה רק ניתק לרעיה ודאי דהוי קדושה חדשה וכמו דמחלק לרבי בשקלים דמשו"ה מפריש נקיבה לאשמו אינו עושה תמורה וברור: ויש לאמר דבמכוון נקיט בירושלמי דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו בפסח טפי מכל קדשים דלרבותא נקט פסח, דרבינו פסק בהלכות תמורה פ"ג הלכה ל' דבהמיר בפסח קודם חצות תמורתו רועה ובהמיר בו אחר חצות קרבה שלמים וזה כר' שמואל בר יצחק דאמר בירושלמי המיר בו בי"ג רועה יעו"ש סוף פרק מי שהיה טמא, לכן אמר דאף על גב דדין תמורה אינו שוה שקודם זמנו תמורתו רועה ובהמיר בזמנו קרב שלמים ובכ"ז כיון שהמיר בו פעם אחד אינו חוזר וממיר אף שעכשיו אחר חצות התמורה קרבה אין ממירין שני פעמים דמה הוא אחד אף תמורתו יחידה ודוק היטב:
י״ז
המפריש נקיבה לאשמו כו' הפריש נקיבה לעולתו כו'. בגמ' פליג ר' שמעון דמפריש נקיבה לעולתו קדשה קדושת הגוף משום דנקיבה כשרה בעולת העוף יעו"ש, אבל מפריש נקבה לפסחו ולאשמו לא קדשה קדוה"ג ומשו"ה אינו עושה תמורה, ורבי סבר בפסח דקדשה קדוה"ג משום דמותר פסח קרב שלמים, ופריך ולודי לרבנן באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ופרש"י דבעולת נקבה קדשה גופה הואיל ובעוף כשר בנקיבה, וזה תמוה לדמות פסח דמותרה בא שלמים לאשם, דשם בשלמים גם נקיבות כשרים בהקרבה (אם לא הך דהפריש לפסח דדיחוי הוי) ובאשם גם במותרו ליכא נקיבה דעולה בא רק מן הזכרים רק דקדוש קדוה"ג בהפריש משום דבעוף כשר, והוי דוגמא להך דאמרו תרי רואין לא אמרינן (פרק עושין פסין) תרי הואיל (פרק כל שעה) ומאי מקשה. ולכן נראה דקושיית הגמ' על הך דתניא בברייתא אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה דסבר ר"ש דאינן קדושים כל עיקר, והרי מותרו קרב עולה ועולות כשרים בכבשים ואילים וע"ז שפיר דמי לפסח, וא"ש מה דמשני מותרות לנדבות צבור אזלי ואין צבור עושין תמורה דעל נקיבה לאשם הוי ליה למימר דבציבור אין מקיצין בעוף שבועות (דף י"א) עיי"ש. וכזה אמר בירושלמי שקלים פ"ד טעמא דר"ש בן יודא דבעולה ג"כ לא קדשה נקיבה קדוה"ג אם מין במינו חלוק עליו כש"כ מין בשאינו מינו יעו"ש, ובתוס' כאן ד"ה יחיד שהפריש כו' וזה פשוט, ויעוין שם בירושלמי שמביא הך דרבי ופריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם שהמותר אשם קרב עולה, ג"כ פי' כנ"ל, אמר ר' אבין אם הקדיש לפסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה ופירושו אע"ג דאשם שניתק לרעיה ושחטו לעולה כשר מכל מקום בעי שיהא ניתק לרעיה ודלא כשיטת רבינו תם וכמו שנראה גם מדברי רבינו לעיל הט"ו: ובזה מתבאר לן ירושלמי סתום מאוד מעשר שני פ"ג זה לשונו אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדישות כו' ר' שמואל כו' שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש [משום דשלמים קדושה חדשה והוי תחלת הקדש] ר"ש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודין מוסיף חומש כו' פסח צורכא כו' שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש, פירוש דסד"א הואיל והוי שניהם להקרבה לכן הוי כמו הקדש ראשון ואינו מוסיף חומש פעם שני לכן צורכא להשמיענו דהוי קדושה אחרת ולגבי קדושת שלמים הוא פעם ראשון ומוסיף חומש. א"ר הונא טעמא דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ופירש הפני משה דר' שמעון סבר דאין ממירין וחוזרין וממירין בקדשים, המיר בו עודו פסח ממיר בו כשהוא שלמים, משום דזה אינו תמורה פעם שני דבקדושה חדשה של שלמים ליכא רק תמורה פעם אחד, א"ל ר' מנא ולאו דמיי רבי הוי מדמי לה, וזה צריך ביאור. והפירוש פשוט דרבי אמר דמודה לר' שמעון דמפריש נקיבה לפסחו עושה תמורה הואיל ומותר פסח בא שלמים ובמפריש נקיבה לאשמו סבר דאינו עושה תמורה אע"ג דמותרו קרב עולה הואיל ואין גוף האשם קרב עולה אבל פסח הואיל וגופו קרב שלמים הוי קדושה חדא וגם בעודו פסח דנקיבה לא חזיא לפסח עושה תמורה, הרי דסבר דקדושה אחת הואי פסח ושלמים וא"כ אם המיר בו כשהוא פסח תו אינו חוזר וממיר כשהוא שלמים דעל הקדושה כבר נתפס חדא בתמורה דפוק חזי במפריש נקיבה עושה תמורה משום דחזיא אחר פסח לשלמים ואטו אם תשאר אחר פסח ימיר בה פעם שני משום דשלמים קדושה אחרת והלא התמורה ראשונה לא חלה רק משום ההבטה על סופה שתהא שלמים, ואטו יהא חלוקה בין המיר בפסח זכר להמיר בפסח נקיבה בכולהו השלמים קדושה חדא עם מה שהיתה עומדת לפסח או לדמי פסח, ובתמורה (דף ט') איתא להך סוגיא גבי אשם אבל להירושלמי פסיקא ליה כיון דאין גופו קרב עולה רק ניתק לרעיה ודאי דהוי קדושה חדשה וכמו דמחלק לרבי בשקלים דמשו"ה מפריש נקיבה לאשמו אינו עושה תמורה וברור: ויש לאמר דבמכוון נקיט בירושלמי דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו בפסח טפי מכל קדשים דלרבותא נקט פסח, דרבינו פסק בהלכות תמורה פ"ג הלכה ל' דבהמיר בפסח קודם חצות תמורתו רועה ובהמיר בו אחר חצות קרבה שלמים וזה כר' שמואל בר יצחק דאמר בירושלמי המיר בו בי"ג רועה יעו"ש סוף פרק מי שהיה טמא, לכן אמר דאף על גב דדין תמורה אינו שוה שקודם זמנו תמורתו רועה ובהמיר בזמנו קרב שלמים ובכ"ז כיון שהמיר בו פעם אחד אינו חוזר וממיר אף שעכשיו אחר חצות התמורה קרבה אין ממירין שני פעמים דמה הוא אחד אף תמורתו יחידה ודוק היטב:
י״ח
אבל הדיוט וכו'. נ"ב עיין לקמן פ"א מהלכות תמורה ומש"כ שם:
כ״ב
אשם תלוי בא מן [הקטנים או מן] הגדולים. נ"ב בפירוש שהוא מן הגדולים, כן הוא בדפוס וויניציא והיא העיקר יעוין לקמן פ"ו הי"ח ובזבחים ע"ז תורה אמרי בדכרי מיחלפא לך ואיל כתוב בתורה ויעוין פ"א ממעה"ק וכן הוא בפירוש המשנה בכריתות בסוף מכילתא שם ודוק:
כ״ד
למום שנפל כו'. נ"ב יומא (דף ס"ד) אלא טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר וכו':
כ״ו
באשם בן שנה והביא בן שתים כו' ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה. נראה דרבינו מדמה זה לפסול בדם ומכשיר מפני שראוין לשאר אשמות כמו מנזיר לשאר והוה"ד איפכא ובפרט לרב חלקי' ב"ט בזבחים קי"ב כשרים אם מקרבין שלא לשמן אלא דבעי עקירה לכן אין זה פסולו בגופו וטעון עיבור צורה ואין סתירה לזה מסוף פרק אלו דברים בפסחים יעו"ש היטב ויעוי' בתו' כאן דמוקמי כרבה ב"א ודחוק.
כ״ז
בכס"מ. בתוספתא כו' פ"ק שם. נ"ב ושם בגמרא בהתכלת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
