רמב״ם - הלכות פרה אדומה · פרק ה׳

ספר טהרה · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פרה אדומה · פרק ה׳

הלכה א׳

כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים כָּל זְמַן עֲשִׂיָּתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוֹחֵט וּמַשְׁלִיךְ עֵץ אֶרֶז (ויקרא טו יג) "וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ" וְנֶאֱמַר בְּשׂוֹרֵף (במדבר יט ח) "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו" וְנֶאֱמַר (במדבר יט י) "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה" מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָעוֹסְקִין בָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִים בְּגָדִים וּטְעוּנִין טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל הַמְשַׁמְּרָהּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָזִיז בָּהּ אֵיבָר:

הלכה ב׳

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּטֻמְאוֹת יְכַבֵּס בְּגָדָיו לֹא בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו בִּלְבַד הֵם טְמֵאִים. אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁכָּל בֶּגֶד אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ הַטָּמֵא הַזֶּה בִּשְׁעַת חִבּוּרוֹ בִּמְטַמְּאָיו הֲרֵי הֵן טְמֵאִים. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. כֵּיצַד. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה אֶחָד בֶּגֶד שֶׁעָלָיו אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹשְׂאָהּ הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וַהֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן זֶה הַנּוֹשֵׂא הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן. פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַנְּבֵלָה הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְאִם יִגַּע בִּכְלִי אוֹ בֶּגֶד אֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתוֹ שֶׁאֵין וְלַד טֻמְאָה מְטַמֵּא כֵּלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּנְבֵלָה. וְכֵן כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה אִם נָגַע בְּבֶגֶד אוֹ בִּכְלִי בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמַּעֲשֶׂיהָ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל אִם נָגַע בִּכְלִי אֵינוֹ מְטַמְּאוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְלַד הַטֻּמְאָה. וְהַפָּרָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ. אֶלָּא הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ בִּלְבַד הוּא הַטָּמֵא וְטָעוּן טְבִילָה וּמְטַמֵּא בְּגָדִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בָּהּ:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּשְׂרֶפֶת כְּמִצְוָתָהּ. אֲבָל אִם נִפְסְלָה הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ טָהוֹר. אֵרַע פִּסּוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. אֵרַע פִּסּוּל בְּהַזָּיָתָהּ כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פִּסּוּלָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים. לְאַחַר פִּסּוּלָהּ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים:

הלכה ד׳

הִשְׁלִים לִכְנֹס אֶת אֶפְרָהּ הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ אַחַר כֵּן בְּחִלּוּק הֶעָפָר אוֹ בְּהַצְנָעָתוֹ וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. וְלֹא הַפָּרָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מִן הַפָּרִים וּמִן הַשְּׂעִירִים הַשּׂוֹרְפָם מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּפַר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים (ויקרא טז כח) "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה בִּנְיַן אָב לְכָל הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיְּהוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא אֵרַע לָהֶן פִּסּוּל וְנִשְׂרְפוּ כְּמִצְוָתָן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. אֲבָל אִם נִפְסְלוּ בָּעֲזָרָה נִשְׂרָפִין שָׁם כִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְשׂוֹרְפָן טָהוֹר. וְכֵן הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹרֵף זֶה הַמַּסִּיעַ בִּשְׂרֵפָה כְּגוֹן הַמְהַפֵּךְ בַּבָּשָׂר וְהַמַּשְׁלִיךְ עֵצִים וְהַמְהַפֵּךְ בָּאֵשׁ וְהַחוֹתֶה גֶּחָלִים כְּדֵי שֶׁתִּבְעַר הָאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַמַּצִּית הָאוּר וְהַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה טָהוֹר. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַנּוֹשֵׂא פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין לְהוֹצִיאָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן לְשָׂרְפָן טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּהוֹלָכָתָן וְטָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. כְּמוֹ הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל שֶׁהוּא מְטַמֵּא כָּל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ בְּכֵלִים שֶׁעָלָיו כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּשְׁלוּחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כו) "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו":

הלכה ה׳

מֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. מִשֶּׁיֵּצְאוּ בָּהֶן חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. נְשָׂאוּם בְּמוֹטוֹת וְיָצְאוּ מִקְצָת הַנּוֹשְׂאִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ. אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְאֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. יָצְאוּ וְחָזְרוּ לָעֲזָרָה הַנּוֹשֵׂא אוֹתָן בָּעֲזָרָה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לָעֲזָרָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָם מִשָּׁם מֵאַחַר שֶׁחָזְרוּ הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ לַחוּץ וַהֲרֵי זֶה הַמּוֹשְׁכָם בַּחוּץ הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא:

הלכה ו׳

וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר. מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַעֲזָאזֵל. אֲבָל אַחַר שֶׁדָּחָהוּ אִם נָגַע בְּכֵלִים וּבִבְגָדִים טְהוֹרִים:

הלכה ז׳

הַנּוֹגֵעַ בְּפָרִים וּבִשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין עַצְמָן אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיָּצְאוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֳכָלִין בֵּין מַשְׁקִין הַכּל טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגְעוּ בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמוֹ בִּזְמַן הוֹלָכָתוֹ טְהוֹרִין. שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶלָּא לַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט ח) "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו" אֲבָל הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר:

קרית ספר · הלכות פרה אדומה פרק ה׳

א׳

כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים כדתנן פ"ה דכתיב בעץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכבס בגדיו הכהן וכתיב בשריפתה והשורף אותה יכבס בגדיו ותניא בספרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן מה תלמוד לומר והשורף בא הכתוב ולימדך על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבוסת בגדים וכבס האוסף למה נאמר אם המשליך עץ ארז מטמא בגדים האוסף לא כל שכן אם אמרת כן ענשת מן הדין ולימדך שאין עונשין מן הדין דבר אחר בא הכתוב ולימדך על האוסף את האפר שמטמא בהיסט וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה כדכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ומשמרה מטמא מדרבנן.

ב׳

כל מקום שנאמר בתורה בטומאה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא כל שיגיע בו בשעת חיבורו בטומאה כדתניא בת"כ גבי נבלה יכבס בגדיו יכול אף הציפה ת"ל בגד אי בגד יכול בגד גדול לבן דמטמא בזב ובנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן וקטן צבוע וכו' ת"ל בגד בגדיו ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס והיינו בגדי' שנוגע בהם בזמן חיבורו בטומאה דומיא דבגדיו שהוא לבוש אבל אחר שנגע אינו מטמא בגדים וכי האי גוונא דרשינן נמי בתורת כהנים גבי משכב זב דמטמא שאר כלים כבגדים בשעת נגיעה ואם פירש אינו מטמא כדתניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכן העוסק בפרה דוקא בשעת שחיטה או שריפה הוא דמטמא בגדים שהוא לבוש או נוגע בהם אבל אחר שפירש ממעשיה אינו מטמא דהא כתיב ביה בגדיו כדכתיב גבי נבלה ופרה עצמה אינה מטמאה כלים ואדם הנוגעים בה אלא המתעסק כדכתיב וכבס בגדיו גבי משליך ושורף ואוסף דמשמע משום דמתעסקין בה וכדתנן פרק ה' דפרה שהבגדים אומרים לאדם מטמאין לא טימאוני ואתה טמאתני והיינו כשנעשית כמצותה. אבל נפסלה המתעסק בה טהור כדתנן פרק רביעי דפרה נפסלה בשחיטתה אינה מטמאה בגדים בהזייתה כל שעוסק בה לפני פיסולה מטמא בגדים לאחר פיסולה אינו מטמא בגדים נמצא חומרא קולא.

ד׳

והנוגע באפר אחר כינוסו אינו מטמא בגדים וכן פרים ושעירים הנשרפים מטמאים בגדים משעת שריפתן עד שיעשו אפר כדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכדתניא סוף פרק שני שעירי יוה"כ וסוף פרק טבול יום והשורף אותם השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה ואי זהו השורף זה המסייע בשעת שריפה יכול אף כל מי שנעשו אפר תלמוד לומר אותם אותם מטמאים בגדים כגון שסייע בשריפתן ולא משנעשו אפר דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר וכו' ותניא נמי פרק טבול יום פרה ופרים הנשרפין ושעירים השורפן והמוציאן מטמא בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעים בהם בלא מתעסקים פרה פר ושעיר של יוה"כ בהדיא כתיב בהו והשורף וכו' ופר כהן משיח ופר העדה יליף בסוף פרק כל הזבחים שנתערבו מדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכתיב לעיל מיניה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מה תלמוד לומר חטאת חטאת תרי זימני שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יוה"כ שמטמאין בגדים שאר נשרפין מנין תלמוד לומר חטאת חטאת דברי רבי יהודה ורבי מאיר יליף מדכתיב בהאי קרא אשר הובא את דמם לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על המתכפרין הפנימיים שמטמאין בגדים והיינו כשנעשו כמצותן כדתנן פרק טבול יום בזמן שהם נשרפין כמצותן בבית הדשן מטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן בבית הבירה אינם מטמאים בגדים דהשורף אותם משמע כמצותן והנושא פרים ושעירים הנשרפים להוציאן לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כדתנן התם פרק טבול יום ובמשלח שעיר לעזאזל כתיב נמי יכבס בגדיו כל זמן שמתעסק בשילוחו.

ה׳

מאימתי מטמא בגדים הנושא פרים ושעירים הנשרפים משיצאו חוץ לחומת העזרה כדתנן פ' טבול יום וילפי' בגמ' ובפ' ב' שעירי דמטמא חוץ לחומת העזרה דת"ר לכולן הוא אומר חוץ לג' מחנות דפר העד' ופר כהן משיח מקום שריפתן חוץ לשלש מחנות כדכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה גבי פר כהן משיח והיינו חוץ לג' מחנות משום דכתיב בפר העדה אחריו מחוץ למחנה שלא היה צריך לומר שהרי כבר נאמר בו כאשר שרף את הפר הראשון ומה תלמוד לומר מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן דכתיב בתחלת צו את אהרן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור שאין תלמוד לומר דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותה כדכתיב בקרא קמא דפר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן הא משמע דשפך דשן המזבח הוא מחוץ למחנה ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי דשן ליתן מחנה שלישית לשריפת פרים וגבי פר ושעיר של יוה"כ כתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפן דמשמע דשורפין חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתי' לכולהו בריבויא דחטאת חטאת כי הדדי כדאמרינן לעיל ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי פר ושעיר של יוה"כ לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה א' מטמא בגדים דכתיב בקרא בתר מחוץ למחנה והשורף אותם יכבס בגדיו וגו'. נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאין אותם שיצאו לבד מטמאין בגדים כדתנן במתני' פרק טבול יום דהא אינהו הוי חוץ למחנה. יצאו וחזרו לעזרה הנושאן בעזרה טהור עד שיצא דבעי' ואחר יבא אל המחנה וכל כמה דלא נפיק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו כדאיתא התם פר' טבול יום היה מושכם מבחוץ מאחר שחזרו הוי ספק שם בעיא דרבי אלעזר מי אמרינן כיון שיצאו חוץ מן העזרה כל המתעסקים בהם טמאים אף על גב דהדור או דילמא כיון דהדור הדור ועד דהדרי ונפקי לא מטמאו ולא איפשיטא בעיין.

ו׳

ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלם עד שעת דחייתו לעזאזל כדתניא פרק שני שעירי המשלח מטמא בגדים ואין השולח את המשלח מטמא בגדים דהיינו המלוים אותן מירושלם יכול משיצא חוץ לחומת העזרה תלמוד לומר המשלח יכול עד שיגיע לצוק ת"ל והמשלח משעה ששלחו כבר לצד המדבר והיינו משיצא מחומת ירושלם ואחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים דמטומאת בגדים היינו בשעת חיבורו כדאמרי' לעיל אבל בשכבר דחהו לא.

ז׳

הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים עצמם אפי' אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור ובפרק טבול יום תניא גבי כולהו והם עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא אוכלין ומשקין מפני שהוא חי וכן איתא נמי בתוספתא רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים אין מטמאין אוכלין וכו' שלא היתה להן שעת הכושר ותימא הוא אם פסק כרבי שמעון לגבי חכמים דלעיל גבי פרה כתיב דהיא עצמה אינה מטמאה אדם וכלים הא אוכלין ומשקין מטמאין ותלמודא לא מייתי לה בגופה דבריתא דרבי שמעון סוף פרק טבול יום ובמתני' דפרה פרק ח' נמי תנן פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינם מטמאין בגדים וכו' משמע דכי הדדי נינהו וצריך עיון ובפי' המשנה כתב הרב דפרים ושעירים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין כחכמים דתוספתא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פרה אדומה פרק ה׳

ג׳

אירע (בה) פ[י]סול בהזייתה כו' לפני פיסולה מטמא בגדים. בתוספתא פ"ד ר' שמעון אומר בין לפני פיסולה בין לאחר פיסולה אינו מטמא בגדים מפני שהיא נידונית על שם סופה. נראה דר"ש לטעמו דסבר פרה נפדית אף אם שחטה כדין ע"ג מערכתה, א"כ כשנפדית הויא חולין גמורין ומותרת מן התורה לאכילה, ורק אימתי אינה נפדית כשנגמר ההזיה וכדמוכח דאמר פרה מטמאה טו"א הואיל והיה לה שעת הכושר מוכח דקסבר דכשהזה דמה שוב אינה נפדית ואינה ראויה לאכילה רק היה לה שעה"כ קודם שהוזה דמה, וברור דפרה אינו דומה לפר יוהכ"פ דסבר ר"ש דמתחיל ממקום שפסק בנשפך הדם באמצע הזייה, דתמן חובת היום או חובה לטהרת מצורע יעוין יומא (דף ס"א) ומה שכבר נעשה אינו חוזר ועושה מפר האחר או לוג האחר כדמפרש שם, אבל כאן כל פרה שנעשית לטהרת טמאים צריכה הזייה ז' פעמים נגד פתח אוהל מועד וכיון שנפסלה קודם גמר הזייה יש לה פדיון והיא חולין גמורה, ושוב העוסק בה עסק בשל חולין ואינו מטמא בגדים מי שעסק בה קודם פסולה, אבל כשהוזה דמה שוב אף אם נפסלת בתר כן העוסקים בה קודם שנפסלה מטמאים בגדים דתו אינה נפדית וזה ברור. ולפ"ז יתכן למה דשנינו בתוספתא דר' שמעון אמר פעם אחד איפכא יעו"ש ולכן נשנית פרת חטאת לר"ש דאינה שחיטה ראויה לפום מה דהוי סברי דר"ש סובר דלפני פסולה מטמאה בגדים הוי סבר דאינה נפדית. ומדוייק לשון הגמרא אמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה נפדית כו' ע"ג מערכתה הוא בתוספתא הנ"ל ודוק, ואנן דקיי"ל כרבנן דנשחטה ע"ג מערכתה אינה נפדית לכן קיי"ל דעד שלא נפסלה מטמאה בגדים, ויעוין שם דפליגי אם כולן מטמאין בגדים או האחרון שהוא גומר הכפרה ויעו"ש בתורת כהנים ואכמ"ל:

ד׳

כך למדו מפי השמועה כו' להוציאן לבית הדשן כו' כמו המשלח [את] השעיר כו'. הוא משום דבקרא אינו מפורש רק והוציא כו' אל מחוץ למחנה ופירשו חכמים שכיון שיצא חוץ למחנה שכינה מטמאין בגדים, אבל מי הוא הנטמא ילפינן מקרא דאשכחן גבי שילוח שעיר כן הכא המוציאן והנושאן להוציאן אבל השורף אותם הוא העוסק בשעת שריפת הפרים, ולכן המסדר המערכה והמצית שאינו עושה בפרים מאומה רק מכין הדליקה אינו מטמא בגדים, רק כשהפר מונח על המערכה אז כל המסייע מטמא בגדים עד שיעשו אפר, וזה ברור ומחוור דלא כמו שפירש רש"י בזבחים דאתיא כמ"ד דאינו מטמא בגדים עד שיצא חוץ לג' מחנות וזה ר"ש, דאינו כן וכדברי רבינו הנעימים. ועיין ירושלמי סוף שני שעירי המהפך בכזית ודוק:

ו׳

אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים. הכונה דמשום זה אמרו בפרק ג' מעבודת יוהכ"פ [והוא במשנה] שאחר שדחפו נכנס לסוכה האחרונה. אף שיש שם מי שלווהו אינו חושש שמא יגע בבגדיהם דלאחר שפירש אינו מטמא בגדים. אעפ"י שלאחר שדחוהו עומד וממתין לראות אם מת ואם לא מת צריך לילך אחריו להמיתו כמבואר שם פרק ד' הא משמר אינו כעושה מעשה. ובפרה גזרו שמא יזיז בה אבר והכא לא שייך זה ואינו בכלל והמשלח כן פירוש דבריו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פרה אדומה פרק ה׳

ב׳

כל מקום שנאמר בתורה כו'. עיין במ"ש רש"י בפ"ק דבתרא (דף ט'). (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פט"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'). ועיין ברפ"א מהלכות שאר אבות הטומאה. ומ"ש והפרה עצמה אינה מטמאה כו'. עיין במ"ש התוס' בבבא קמא (דף ע"ז) ד"ה פרה ובחולין (דף פ"א) ובדברי רש"י שם ועיין בסוף פירקין: כתב מוהרימ"ט ח"מ סי' כ"ג על האומר והחניות ישבו בהם חתניו דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף הטהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן אע"פ שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע עכ"ד. ואני תמיה על הרב בזה דשאני כל הני בגדיו דמייתי הרב דדינא הוא דדוקא בשעה שנוגע הוא מטמא בגדים אבל פירש הוי ראשון ואינו מטמא כי אם אוכלין ומשקין דהתם מיתורא דקרא הוא דמפקי להאי דינא דהו"ל וכבס בגדים דהא אין חילוק בין בגדיו לבגדים של אחרים כל זמן שלא פירש הוא מטמא אותם וא"כ ע"כ כינוי זה דכתב קרא הוא לאשמועינן דדוקא בגדיו דמעיקרא דהיינו בשעה שנוגע בטומאה הוא שמטמא אותם וכן כתב רבינו בריש פירקין כ"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים ע"כ. והנה דעת שפתיו ברור מללו דמכינוי בגדיו הוא דנפיק האי דינא אבל בנדון הרב שהכינוי לגופיה איצטריך וצ"ל חתניו דאם לאו מה יאמר מנין לנו למעט חתניו הבאים לאחר מכאן. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע עלה דההיא דתניא והנוגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים ואינו מטמא לאחר שפירש דדרשינן ליה מדכתיב אשר יגע ולא אמר אשר נגע כו' עכ"ד. ולפי דברי הרב בשאר המקומות נמי דכתיב יכבס בגדיו וקי"ל דאם פירש אינו מטמא בגדים הוא משום דבכולהו כתיב לשון הוה ולא כתיב לשון עבר ולשון הוה כמו והאוכל או והנושא וכן והשורף מורה שאינו מטמא אלא בזמן שעושה הפעולה. ולפי דברי הרב הללו אין מקום לדמיון מהרימ"ט כלל וזה ברור ומ"מ נ"ל דדין זה דאם פירש שאינו מטמא בגדים לאו מלשון הוה או עתיד מפקי ליה כדברי הרב בעל קרבן אהרן אלא משום דכנוי בגדיו מורה שבא למעט בגדי אחרים דומיא דוהנוגע במשכבו דממעטינן גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדאיתא במרובה או שבא למעט שאר כלים שאינו לבוש בהם ושני החלוקות הללו ליתנהו דאין חילוק בין בגדיו לבגדים גנובים או גזולים וכן אין חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם לשאר כלים וכל זה הוא פשוט ומש"ה הוצרכו לומר שכנוי בגדיו בא ללמדנו לומר דדוקא בגדיו דמעיקרא ולמעט בגדים שנגע בהם לאחר שפירש אבל בנדון הרב מוהרימ"ט שכנוי חתניו אתי כפשוטו מנ"ל שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן וצ"ע:

ה׳

נשאום במוטות כו'. בפרק כיצד צולין (דף פ"ה) מוקי למתניתין בנגררין הא לאו הכי אף אלו שיצאו אינם מתטמאים משום דהוצאה כתיב בה דכתיב והוציא את הפר. ויש לתמוה על רבינו ז"ל איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרבי אמי בפ"ט מהלכות קרבן פסח ועיין במ"ש התוס' בפרק טבול יום (דף ק"ד) אההיא דבעי ר"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו ועיין במ"ש הראב"ד בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין דין ג':

ז׳

הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים כו'. עיין לקמן פ"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ט"ו ובמ"ש מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף ע"א ע"א):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות פרה אדומה פרק ה׳

ה׳

במ"ל: איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרב אמי כו', וכ"ה בברכת הזבח:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פרה אדומה ה׳, מתוך הלכות פרה אדומה שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פרה אדומה כל הרמב״ם