מצות קעב לעשות פרה אדומה כמצותה כדכתיב ויקחו אליך פרה אדומה וגו' ומצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או ארבעה. ואם היתה זקנה כשרה כחכמים דריש מסכת פרה דאמרי בת ג' או בת ארבע דכיון דעגלה בת שתים דכתיב בה עגלת בקר פרה בת ג' או בת ד' דאמרינן פ"ק דר"ה דפר בן ג' ואפילו בת שתים פר בן בקר לא נקרא בפחות מג' שנים ואם כן פרה בת ד' נמי וזקנה נמי כשרה כדתנן פרק קמא דפרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה כדדרשינן בספרי זוטא וזה שנאמר בתורה תמימה תמימת אדמימות לא תמימת קומה כדדרשינן בספרי פרה שומע אני שחורה ולבנה תלמוד לומר אדומה תמימה תמימה באדמימות או תמימה למומין כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומין אמורים מה תלמוד לומר תמימה לאדמימות. וננסה כשרה כדתנן פרק שני וכדתנן פרק מומין אלו בבכורות דננס פסולים באדם וכשרים בבהמה. היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה כתנא קמא דרבי יהודה פרק ב' דפרה ותנן נמי התם היו בתוך ב' כוסות ומוכיחות זו את זו שמכוונות וסמוכות זו בצד זו פסולה טעמא דאינה תמימה באדמימות כיון שהשתי שערות שחורות או לבנות סמוכים הרי הם נראים. היה עקרן מאדים וראשן משחיר או איפכא הכל הולך אחר העיקר כחכמים דפליגי ארבי מאיר במתניתין דקאמר הכל הולך אחר הנראה דהיינו ראשן אבל חכמים סברי דלא הויא תמימה באדמימות אלא אם כן עיקרן אדום ויגוז ראשן [דקדשי] בדק הבית לא מתסרי מגיזה מן התורה אלא מדרבנן ובפרה דלא שכיחא לא גזור וכדתניא בתוספתא מספר ואינו חושש משום גוזז. וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כמי שאינה כדתנן במתניתין בנדה פ' בא סימן לפיכך אם היו השתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטות בזוג כשרה דלא פסלי שתי שערות אלא אם כן ארוכות דנלקטות בזוג כדאיתא. היו קרניה או טלפיה שחורים יגוד כדתנן פרק ב' דפרה ובב' מומין אלו בבכורות תרגמה זעירי מעילוי זכרות שיש בחודו של קרן כשנים או שלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אינו מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסלה וכן תניא נמי בספרי ובתוספתא. העין והשינים והלשון אינן פוסלים במראה ובספרי תניא פרה שגלגל עיניה משחיר אם דומה עינה לשאר הפרות כשרה ואם לאו פסולה ונראה טעמא דאינם נראים כמו הקרנים והטלפים דבעי' קציצה כדאמרי' לעיל אי נמי משום דרך הקרנים להיות ממראה הפרה והיכא דהם שחורים הוי שינוי בגופא מה שאין כן בעין ולשון ושינים. היתה בה יבלת וחתכה במתניתין פרק שני רבי יהודה פוסל רבי שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה משמע דלרבי יהודה אפילו העלה שער אדום במקום שחתך היבלת פסולה וכמו שפי' הראב"ד ז"ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי.
ז׳
כל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה דכתיב אשר אין בה מום וכדתנן פרק ב'. היתה יוצא דופן או אתנן ומחיר פסולה כתנא קמא דרבי אליעזר פרק שני ואף על פי דקדשי בדק הבית היה ולא קדשי מזבח אפי' הכי חטאת קרייה רחמנא כדאמרינן נמי פרק קמא דחולין דטרפות פוסל בה מהאי טעמא כיון דפוסל שאר קדשים. ומותר ליקח אותם מן הגוי כחכמים דמכשירין בפרק שני דפליגי (אמר) ארבי אלעזר ובפרק אין מעמידין מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לרביעה דלרבנן לא חיישי אבל אם ודאי רבעה פסלה אפילו למאן דאמר פרק קדשי בדק הבית היא דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל דבר ערוה וע"ז דכתיב בהו השחתה פוסלין בו וחטאת קרייה רחמנא כדאמ'. יתרה פרה על הקדשים שעבודה פוסל בה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכתי' (כי) בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול דכתיב אשר לא עובד בה אף עול האמור בפרה עשה בה שאר עבודות כעול אם כן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שהניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן בסוטה פרק עגלה ערופה ושאר עבודה היינו כשעושה לשם עבודה והיינו היכא דניחא ליה כדאשכחן גבי עלה עליה זכר אבל עול פוסל אף על גב דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מתוקמא בשאר עבודות דלאו עול כך כתב הר"ש ז"ל והרב ז"ל כתב דעלה עליה עול נמי אם לרצונו דוקא הוא דפסולה וכדא' גבי הכניסה לרבקה וכו' דהוי דומיא דעול וכל שעשה בה לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה כדמפרש במתניתין דפרק שני במסכת פרה וטעמא דכל שלא לצרכה הוי עבודה וכל לצרכה לא הוי עבודה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה דכתיב אשר לא עובד בה ואמר רב פפא בפרק אלו מציאות אי כתיב עובד וקרינא עובד הוה אמינא אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרינא עבד הוה אמינא עד דעבד בה איהו השתא דכתיב עבד וקרינא עובד בעינא דומיא דעבד מה עבד דניחא לה אף עובד דניחא ליה והא ילפינן עול עול מג"ש מעגלה ערופה לפרה אדומה ואפילו למאן דלית ג"ש ויליף לה התם בסוטה שאר עבודות שפוסלות בפרה (ערופה דפרה) דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ"מ ודריש ליה בלא עול מדלא כתיב אשר לא עלה (עליה) עול עליה ותו הדר כתיב עול לדרשא דעול פוסל בין בשעת עבודה בין בשלא בשעת עבודה ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן התם ומכל מקום סברא הוא דלא אתא לרבויי קרא שאר עבודות אלא בדניחא ליה כדאשכחן בעגלה וכמו שכתבו בתוספות פ' אלו מציאות והר"ש פרק שני דפרה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כדתנן בפרק ב' דאף על גב דלא ניחא ליה חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה וכל דניחא ליה הוי שעת עבודה ואין צריך לומר שבמעוברת פסולה כחכמים דפליגי ארבי אליעזר ריש פ' שני דפרה דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא והוי כגופה דפרה ולאו עבודת משא הוא וחכמים פוסלים דלאו ירך אמו הוא ולא הוי כפרה אלא חולין גמורין ונפסלין מטעם מלאכה. הכניסה לרבקה ודשה מאליה כשרה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה לרצונו כדתניא בתוספתא דפרה ובעול נמי בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה וליכא בין עול לשאר עבודות אלא בעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן ולפי' הר"ש ז"ל בשעת עבודה היינו היכא דניחא ליה ועול פוסל שלא בשעת עבודה דלא ניחא לי' כמו שכתב פרק ב' דפרה צריך לישב הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה דלאו בעול קמשתעי אלא רבקה היינו שקושרים ארבעה פרות ביחד וכמו שפי' רש"י ז"ל פרק אלו מציאות ופרק כל שעה ומשום עבודה הוא כדתניא ודשה ועבודה אינה פוסלת אלא בדניחא ליה כדילפינן מדכתיב עובד דומיא דעבד כדאמרינן.
ח׳
פרה שנולד בה פיסול תפדה כדתניא בתוספת' פרק ב' וכן אם מתה תפדה משום עורה תניא נמי התם מתה תפדה ושחטה על גב מערכה אין לה פדיה עולמית מצא אחרת נאה הימנה תפדה כדתניא נמי התם ומייתי להא תוספתא פרק קמא דשבועות ואמרינן עלה שאני פרה דקדשי בדק הבית היא כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף ולפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב בית דין להתנות עליה ואפילו הכי מתה או נשחטה חוץ למקומה נפדת דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה כר' שמעון דסוף תמורה ואקשיא והאמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית על גב מערכתה אף על גב דנשחטה כהלכתה על גבי מערכתה נפדת אם מצא אחרת נאה הימנה והכא תניא שחטה על גבי מערכתה אין לה פדיה עולמית דכיון דנעשה בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין אלא לא תוקמה כרבי שמעון והאי דקתני דבלא מום נפדת אם מצא נאה הימנה כשלא נשחטה דינו משום דלב בית דין מתנה עליה אף על גב דלא שכיחא איידי דדמיה יקרים מסקי אדעתייהו לאתנויי דיוכלו לפדותה אם מצאו נאה הימנה ואם מתה תפדה מוקמינן ליה נמי התם משום עורה דאמרי אינשי מגמלא אונא ומדאוריתא אפילו משום בשרה היו יכולים לפדותה דהא דאמרינן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפילו בקדשי בדק הבית דמשמע דאין לבשרה פדיון היינו מדרבנן אבל מדאוריתא פודין קדשי בדק הבית דהא דאין פודין נפקא לן מדכתיב ואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפרק ב' דבכורות מהאי קרא נפקא לן גיזה וחלב ושל בדק הבית מותרין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו מדאוריתא כמו שכתבו התוספות פרק קמא דשבועות. נשחטה לשם חולין תפדה כדאיתא בתוספתא דמייתי פרק קמא דשבועות נמי תניא נשחטה תפדה והיינו נשחטה שלא בהכשר כדפרשי' נשחטה חוץ למקומה.
י״א
אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה כרבי אליעזר בן יעקב פרק שני דפרה דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ודריש אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט כרבי יהודה דמכשיר שלא בכ"ג במתניתין ודלא כתנא קמא. והעושה אותה לובש ארבע בגדים של כהן הדיוט כדתניא נמי התם מצותה בד' בגדי לבן עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה דילפינן חוקה חוקה מיום הכיפורים דבגדי לבן מעכבין כדאיתא התם.
י״ג
כל העוסקים בפרה היו טבול יום דכשרים למעשה הפרה לקדש ולהזות כדתנן פ"ג דפרה. מטמאין היו את הכהן השורף את [הפרה] מפני הצדוקין שלא יהו אומרים במערבי שמש היתה נעשת ומייתי' לה פרק חומר בקודש ופרש"י דלרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבוייא דקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא שיוצא מכלל טומאה וכדאיתא בפרק טרף בקלפי לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואהא דכתב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור למה לי למהדר ולמכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר ואם כן אפי' אינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו הוי טהור למעשה פרה כדאמרינן. וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו כדתנן פ"ה שפופרת שחתכה רבי יהושע אומר יטמא ויטביל וטעונה טבילה כדתניא פרק חומר בקודש ואמרינן התם דעשאוה כטמא מת והיינו מדרבנן משום חומרא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות פרה אדומה פרק א׳
ד׳
וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה כו'. הפירוש בדבריו דהא דאיפלגו חכמים בשיעור דשער דכדי לכוף ראשן לעיקרן בעי, הוא דוקא במקום שהשער צריכין להורות על איזה דבר כמו לעשותן גדול ולהפוך מכל השער כמו שער שחור בנתק, וכן כאן אם היו שתי שערות לבנות לפסול לאמר דלא מקרי פרה אדומה בזה סברי תנאי דשיעורו שיהיה לכוף ראשו לעיקרו, אבל כאן בהיא כולה מלאה שערות אדומות וגוזז ונשאר כדי שינטל בזוג שער אדום מיחשבא לגבי עצמה כאילו ישנה ויש גם להנך שערות בכלל חברותיהן האדומות ומקריא תמימה באדמומיות שהשער שניטל בזוג על עצמה מורה שהיא אדומה וחשיבא שער להיות כמו חברותיהן ולהמנות בכללן, רק היכי שצריך שיהיו מורין בעצמיותן דבר הפכי משער חברותיהן בזה פליגי דבעי שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן וזה ברור בשיטת רבינו:
ה׳
גלגל העין והשינים כו' אין מראיהן פוסלין בפרה. בתוספתא דפרה פ"ב ר' מאיר אומר פרה שגלגלי עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה, פירוש שאם הוא שחור הרבה שאינו נמצא שחרורות כזאת בפרה אחרת אז פסולה שאז איננה אדומה, אבל אם נמצאת פרה אחרת בגלגלי עין שחורים כאילו אז היא כשרה, שאין מסתכלין בשחרורות עיניה רק לפי שהיא כולה אדומה מבהיק השחרות יותר, אולם אם באמת לא נמצא גלגלי עין שחורים כאילו בפרה אחרת דעלמא אז פסולה שכיון שהעין יוצא מדרך הרגיל אינו נראה בהפרה מראה האדמומיות כראוי. ואולי דר' מאיר לטעמו דסבר דאם עיקרן משחיר כו' הולך אחר הנראה לכן אם הן שחורים באופן שאינו מצוי אז גם האדמומיות אינו נראה כ"כ. וכן מפורש בספרי זוטא פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן כשירה ואם לאו פסולה יעו"ש. ופשוט דכיון שהעינים שחורים יותר מהרגילות אינו ניכר כל כך האדמומיות על גוף הפרה ואין זו תמימה באדמומיות ודוק:
ו׳
היתה בה יבלת וחתכה אעפ"י שצמח במקומה שיער אדום פסולה. בהשגות א"א נ"ל הטעם לפי (שאין) [שאינו] עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שיער לקוי. ולכאורה היה נראה לפרש דנתבונן דאם יש בה יבלת וחתכה דאמר דאם לא העלה מקומו שער אדום פסולה, צריך לומר דזה אינו משום מום דמיירי ביבלת שאין בה עצם בגוף, רק הפסול משום דאם יש בה יבלת תו הוה כמאן דליתא תמימה באדמומיות ואף אם יש שיער בהיבלת השיער לקוי ואינו שיער אדום וא"כ איננה תמימה באדמומיות. אמנם אם חתך ממנה היבלת ואח"ז עלה בה שער פליגי, או דבלא חתך היבלת כשירה רק אם חתך היבלת אז מתחזי כמאן דאינה תמימה בשער כן צ"ל על כרחך. וכיון שכן נראה דאם עלה בה שער אזלי לטעמייהו, דנחזי דבקדשים איכא דיחוי ובמצות מבעי להגמרא ובמכשירי עבודה במסכת עו"ג. וכיון שאם לא עלה בה שער פסולה תו אם עלה בה שער אח"כ הלא אם אמרינן דחוי כבר נדחית מתורת פרה אדומה, והוי כמו דאמרו דאם נקטם ראשו ועלה בו תמרה דאם עלה בו ביום טוב הוי דיחוי אם אמרינן יש דיחוי בהדס דהוי מצוה עיי"ש בסוכה, א"כ ר"ש משום שני טעמי מכשיר חדא דסבר דפרה לאו קדשים הוי רק קדשי בדה"ב ולא סבר הך דחטאת קריה רחמנא ומכשירה אם היא יוצאת דופן וכדאמר בפרק אין מעמידין (דף כ"ג) ויעוין תוס' שם ובר"ש כאן, אפשר דסבר דלא שייך ע"ז תורת דיחוי, ואפילו נימא דלא גרע ממצוה דעלמא אם יש דיחוי במצות הלא ר"ש לטעמיה דסבר אין בעלי חיים נדחין וכדדייק בסוף כריתות מהא דאמר מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה יעו"ש וא"כ כאן אין בעלי חיים נדחין וכיון שעלה בה שער אדום כשירה, ור"י לטעמיה דסבר ביומא דבעלי חיים נדחין וכדאמר רב שם (דף ס"ד) אליבא דר' יהודה לא קאמינא דאיהו סבר שני שבזוג ראשון ימות יעו"ש, א"כ הכא נדחה הפרה אף אחרי שעלה בה שער אדום, ואף על גב דמסיק ביומא שם דגלי רחמנא בבעלי מומין דאם עבר מומם ירצו ולא מדחו במומין מהקרבה לעולם, זה דוקא בבעלי מומין דלא חזו לשום קרבן בעולם, אבל כאן בהיה בה יבלת וחתכה דמיתכשרה לכל קרבן דעלמא רק לתורת פרה אדומה אינה ראויה כמוש"ב בזה שפיר אמרינן דהיא נדחית לעולם, וכמוש"כ תוספות תמן דמשו"ה לילה אינה מדחה קרבנות מהקרבה דלא חזו לשום קרבן בעולם, כן הכא אין ללמוד ממומין לחתוכה מיבלת בפרה דשם אינו ראוי לשום קרבן כלל ובהא גלי רחמנא אבל לא בדחויה משום דבעיא להיות תמימה באדמומיות ודוק. וכיון שכן לפ"ז הא קיי"ל דבעלי חיים אינן נדחין כרב והוה ליה לפסוק הלכה כר"ש, ואי דא"כ אמאי בקרנים וטלפים שחורים יגוד וכן אמרו בשתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ואמאי נימא דהוי דיחוי, ז"א דכל מה שבידו אמרו דלא הוי דיחוי בזבחים (דף ל"ד) יעו"ש, ורק בעלה בה שיער אדום דאינו בידו פליגי תנאי. אמנם רבינו פסק כאן כר"י נגד ר"ש ככל כללי הש"ס דר"י ור"ש הלכה כר"י. והראב"ד פירש טעם חדש, בטח נגלה להם תעלומות חכמה ודוק:
ז׳
כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה כו' היתה יוצא דופן כו' או טרפה כו' הואיל וקראה הכתוב חטאת כו'. רבנן בתוס' חולין (דף י"א) סד"ה חטאת קריא רחמנא פלפלו לשיטת רש"י דסוגיא דע"ז אמרה דאין הפסול בנרבע ונעבד בפרה משום דחטאת קריא רחמנא, דא"כ איך מכשיר רבי שמעון ביוצא דופן הלא אקרא לא פליג ר"ש וע"כ דטעמייהו ממשחתם בהם, ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי פרה קדשי מזבח ור"ש סובר קדשי בדה"ב הוי, וע"ז הרבו להקשות מכמה סוגיות דמשני דפרה קדשי בה"ב אטו לר"ש משני, ועוד בפ"ק דחולין יליף שם דטריפות פוסל בפרה משום דכתיב חטאת היא עיי"ש ולפי שיטתם אתי שפיר ממש כדברי רבינו דדוקא רבנן אית להו טעמא דחטאת קריא רחמנא. אולם לדעתי יתכן שיטת רבינו שלמה שפיר, וזהו דר"ש לטעמיה אזיל דסבר יוצא דופן ולד מעליא הוא והא דמודה בקדשים שאינו קדוש היינו משום דיליף לידה לידה מבכור וא"כ תו איך מצי למילף אח"כ מהא דחטאת קריא רחמנא דהוי כמו הקישא והוי למד מן הלמד בקדשים ואין למדין, והך דחטאת קריא רחמנא הוי רק כמו הקישא כמו שפרש"י בחולין (דף כ"א) ד"ה ובידו הימנית, רק דז"א דהא קאי אם נאמר פרה קדשי בדה"ב ופסולה משום דחטאת קריא רחמנא וכיון דאינו רק כמו קדשי בדה"ב הוי כמו חולין ולמדין בה למד מן הלמד כמוש"כ בתוס' יומא (דף ס"ח) סד"ה תן לו מחנה שלישית. אולם זה דוקא אם נאמר דבתר למד אזלינן הא אם בתר מלמד אזלינן הלא המלמד הוא קדשים ואין למדין, ובאמת דבר הלמד בגז"ש אם הוא חוזר ומלמד בהקישא פשיט רב פפא שם בזבחים (דף נ') דלמדין וקא מדחה שם דבתר מלמד אזלינן והמלמד הוא חולין היינו מעשר, א"כ כאן דהוי דבר הלמד בגז"ש לידה לידה מבכור אם נאמר דאינו מלמד בהיקשא הוא לפי מה דדחי דבתר מלמד אזלינן וא"כ הכא המלמד הוא קדשים ואין למדין אע"ג דהלמד הוא חול כדאמר שם פרק ק"ק (דף ס') אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר, וע"כ עיקר קושיין בע"ז למ"ד בתר מלמד אזלינן והכא הלמד הוא פרה דהוי קדשי בדה"ב והוי כמו חולין, ועוד דלדידיה למדין בדבר הלמד בגז"ש שילמד בהקישא כמו דפשיט בפרק איזהו מקומן שם, וא"כ א"ש דסוגיא דחולין דיליף דטריפות פוסל בפרה הוא מהא דחטאת קריא רחמנא הוא לרב פפא ורבינא דסברו בתר למד אזלינן וכן כל הני סוגיות דאמרי פרה קדשי בדה"ב הוי, הוא להנך אמוראי דסברי דבתר למד אזלינן, וא"כ ר"ש לטעמיה אזיל דמכשיר ביוצא דופן ולעולם כל הפסולים רק משום דחטאת קריא רחמנא, ומש"ה נקיט רבינו טעמא דחטאת קריא רחמנא דנראה לו עיקר סתימת הסוגיות דחולין (דף י"א) ואידך דוכתי דפרה קדשי בדה"ב הוי ודוק: ומה שהקשו רבנן בתוספות דלמה אמר בתמורה דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדה"ב היא תהיה עושה תמורה מטעם דחטאת קריא רחמנא, אינה קושיא, דאטו כל חטאת עושה תמורה הלא חטאת צבור אינו עושה תמורה, ורק במילי דלא מצאנו לשום חטאת שיהיה כן כמו שיוכשר ביוצא דופן או רובע ונעבד וטריפה שפיר אמר הגמרא משום דחטאת קריא רחמנא הוי כמו חטאת ופשוט, ובלא זה כבר כתבתי במק"א דלולי דמסתפינא הייתי מוחק הנך תיבות וקדשי בדה"ב לא עבדי תמורה, דמאי תירוץ הוא ע"ז שהקשה כהן גדול שהפריש פרה לפרו תיקדש דהאיכא פרת חטאת, דא"כ איך סבר ר' שמעון במפריש נקיבה לעולתו דאיכא שם עולה עלה גבי עולת העוף הא עופות לא עבדי תמורה ועל כרחין דמשבשתא הוי ושינויא הוי דאיך תאמר דקדושה קדוה"ג ותהא צריכה מום קבוע לפדות עליה משום דאיכא שם חטאת עליה בפרת חטאת הלא בפרת חטאת גופיה הוי קדבה"ב ואינה צריכה מום קבוע לפדות עליה ועיין בשבועות (דף י"א) בזה, כש"כ דלא חייל קדוה"ג על פרה שהפריש כה"ג לפרו, ולענין פדיון לא שייך לומר דאינה נפדית משום דחטאת קריא רחמנא כמובן ודוק: וסוף דברי התוס' שם צע"ג שהביאו הך דבכורות (דף כ"ה) דאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדה"ב היא ולא הויא כפסולי המוקדשין שנפדו משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קריא רחמנא חטאת, וזה תמוה מאוד דשם פריך מהא דר"י בן המשולם דאמר גוזז במספרים ואינו חושש כו' אלא שאני פרה דקדשי בדה"ב היא והא אר"א קדשי בדה"ב אסורים בגיזה ועבודה, מדרבנן, והדר פריך וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה כו' א"כ הא כל פלפול הגמרא הוא על גיזה דקודם פדיה שבכל הקדשים לוקה עליהן ובפרה מותרת, ומאי קא אמרי רבנן הא קודם פדיה תורת פרה עלה ורחמנא קריא חטאת וזה פלא: אולם הנראה עיקרא דמילתא דפסיקא להגמרא דהא דחטאת קריא רחמנא הוא דוקא לענין דברים הפוסלים אותה מהכשירה כמו יוצא דופן וטריפה ורובע ונרבע ונעבד, לא לענין דברים שאינן פוסלין כמו גיזה ועבודה ותמורה וכיו"ב, וכן הא דאמר בכמה דוכתי בזבחים ומנחות על הא דפרה שחיטתה פסולה בזר דלאו משום עבודה הוי דפרה קדשי בדה"ב, דלא מצית למימר משום דחטאת קריא רחמנא דשחיטת חטאת כשר בזרים, ועבודה מסתברא דלא הוי כיון דהוי קדשי בדה"ב, וזה ברור. ובזה מסולק השגת ראב"ד על מש"כ רבינו שאין לוקחין עגלה משום דהוי מחוסר זמן ואסור להקדיש יעו"ש, דלענין זה לא שייך חטאת קריא רחמנא ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות פרה אדומה פרק א׳
א׳
מצות פרה אדומה וכו'. מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד' שנים וקשה שהרי בפ"א מהלכות מעה"ק דין י"א כתב והגדולים בבקר עד ג' שנים שלמות מיום ליום כו' יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג' נקרא זקן וא"כ ה"ה בפרה וי"ל דע"כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב' שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע"ש וא"כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב' אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג' ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג' אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב' שנים דהיינו שתהיה מבת ד' שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי"ל דהזקן פסול לקרבן וכמ"ש רבינו בפ"א מהלכות מעה"ק ובפ"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו' נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב"ה ומש"ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע"ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד"א כיון שהיא קדשי ב"ה לא יהיה מום פוסל בה קמ"ל דלא וא"כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע"ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ"ו דבכורות מ"מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ"ז היה נ"ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י"א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז' כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע"פ שהיא כקדשי ב"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע"כ וא"כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ"ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ"ש בעלה קע"ט (*א"ה תמצאנו פ"ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב' מיני זקנה הא' הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ"ז מהלכות ביאת מקדש דין י"ב ובפ"ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו' וכבר נמנו וא"כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב' ופר יותר מבן ג' זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ"מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב"ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס' שבפרק ב' שעירי עלה ס"ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל"ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס' שם הוא דס"ל דר"מ פליג עם חכמים דס"ל דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ"ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר"מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה"נ דפרה יתירה מבת ד' פסולה ולפי פי' זה פשיטא דקי"ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד' פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ"ל דס"ל דר"מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג' או בת ד' לא בעו למעט יותר מבת ד' דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת"ה אלא דפליגי רבנן עם ר"מ ולרבנן יתירה מבת ד' פסולה היא תימה איך פסק כר"מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ"ק דפרה מ"ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר"ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ"ו מבכורות ע"כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס"ל דגם במשנה לא נחלקו ר"מ עם חכמים אלא דר"מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג' לאו למימרא דיתר מבן ג' פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ"ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב' שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ"ע ודוק: תנן בריש פרה רא"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ"א עגלה בת ב' ופרה בת ג' או בת ד' רמ"א אף בת ה' כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר"י הגלילי אומר פרים בני ב' שנא' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ"א אף בני ג' רבי מאיר אומר אף בני ד' וה' כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע"כ. והנה אומרו ר"א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר"ש וכתב דמצ"ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע"ג דכ"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר"א בפ"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ"ש הוא דילדא טפי אלא משום דר"א פסל בת ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ"כ הר"ש וכן פסק רבינו רפ"י מהלכות רוצח וז"ל ע"ע בת ב' שנים או פחות אבל אם היתה בת ב' שנים ויום אחד פסולה ע"כ. והנה מ"ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ"א מהלכות מעה"ק דין י"ג וע"כ אית לן למימר דשאני ע"ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע"ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א' משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה: ודע דאף דקי"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ"ק דר"ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ"כ הר"ש ורבינו. וא"ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ"א מהלכות מעה"ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ"ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה"ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע"כ מ"ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא"כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב'. וי"ל דכיון דקי"ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר"פ י"ו מהלכות מעה"ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר"א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב' מיקרי עגלת בקר וא"כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר"א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א' נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע"ג דבת א' נמי מיקרי עגלת בקר מ"מ יכול להביא בת ב' דומיא דנודר פר דאף דבן ג' נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב' כיון דמיקרי פר וכמ"ש מרן בפ"א מהלכות מעה"ק ומ"ש רבינו דעגל הוא בן א' הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א' קמ"ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ"מ לענין דינא: ומ"ש חכמים שפרה בת ג' ובת ד' יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב' לא מיקרי פרה א"ד דמודו דבת ב' נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג' ובת ד' מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר"א באמרו בת ב' הוא כפי מ"ש הר"ש ברפ"ב דלא בא למעט יותר א"כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס"ל דבת ב' לא מיקרי פרה דאלת"ה במאי פליגי אך אם נאמר דר"א ממעט פרה יותר מבת ב' בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב' מיקרי פרה והר"ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג' ע"כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש"מ דפרה לאו בת ב' דפרה קשישא מינה והקשה הר"ש דבסוטה (דף מ"ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א"נ אפי' כר"א והתם מדאורייתא דא"א שיפסול ר"א מדאורייתא כו' עכ"ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר"א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע"כ מכח ההיא דרפ"ב דמכשיר ר"א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא"כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק"ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר"א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא"א שהוא מן התורה מנ"ל לר"א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ"ש הר"ש ברפ"ב בשם ר"י מסמפונט דמאי דפליגי ר"א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו' אפשר לומר דמאי דקאמר ר"א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב' ולפ"ז צ"ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש"י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו' שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ"מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו' ע"כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר"א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב' דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב' וכמבואר וצ"ע ועיין במ"ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו' ובאידך פלוגתא דפרים דר"י אומר פרים בני ב' וחכ"א אף בני ג' ורמ"א אף בני ד' וה' מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר"י דפרים בני ב' אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג' נקראים פרים לאפוקי דר"י דס"ל דדוקא בן ב' ור"מ מוסיף אף בני ד' וה' ובתוס' בפ"ק דר"ה עלה י' עלה ההיא דאמרי' רמ"א כ"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב' פר בן ג' כתבו דע"כ בן בקר בן ב' דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת"כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת"ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ"א אף בן ד' ובן ה' כשרים ותימה דתנן בפ"ק דפרה רי"א פרים בני ב' וחכ"א אף בני ג' רמ"א אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר"מ בפר אפילו בני ב' שנים דהא מוסיף אדר"י והכא משמע מדעגל בן בקר לר"מ בן ב' פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא ע"כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר"מ בן בקר בן ב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר"מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני' דפרה דקאמר ר"מ אף בני ד' וה' כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס"ל דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב' נקרא פר וי"ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר"מ בן בקר בן ב' הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב' הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב' ובן ג' ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג' כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב' או בן ג' כתיב פר ור"מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב' ע"כ פר בן בקר אינו בן ב' דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא"ת מה הכריחו מההיא דת"כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר"מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב' משום דר"מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד' וה' אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב' משמע דמודה ר"מ לחכמים א"כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו' דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר"מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר"מ מדידיה אדידיה דבת"כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב' ואילו במתני' קאמר דפר בן בקר הוא בן ב'. ונראה דכוונת התוס' אינו משום דמשמע דמודה ר"מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב' לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר"מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד' וה' ואה"נ דלר"מ אף בן ב' מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס' הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר"מ שהוא בן ב' הוא פר בן בקר ע"כ הכוונה היא דיותר מבן ב' אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת"כ מוכח דפר בן בקר לר"מ הוא אף בן ג' וד' וא"כ ע"כ בן בקר דקאמר ר"מ הוא עגל בן בקר. וא"כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב' ע"כ פר בן בקר הוא בן ג' דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר"מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת"כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע"כ. והנה הר"ש כתב כדברי התוס' הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע"כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת"ק: ודע שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג' דמשמע דאית להו דאף בן ב' הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג' ולא פחות וע"כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב' דמדעגלה בת ב' פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב' איקרי פר. והר"ש כתב דרבנן דפרים היינו כר"א דאית ליה דפרה בת ב' ומש"ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר"א גבי פרה יותר מבת ב' הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר"ש הללו דס"ל דחכמים דפרים ס"ל כר"א אפשר לומר דקי"ל כר"א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר"א בלשון חכמים וכיון דקי"ל כר"א בפרה שהיא בת ב' ע"כ בעגלה נמי קי"ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב' עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש"י דאמאי פירש בסוטה כר"א דעגלה בת שנתה דאפשר דס"ל דהלכתא כר"א מטעמא דכתיבנא ואע"ג דבפ"ק דנדה עלה ז' אמרינן דבד' דברים בלבד הלכה כר"א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת"כ דס"ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב' ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב' ובן שלש וכמבואר במ"ש בפ"א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ"ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו' והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ"ב מהלכות מעה"ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ"א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב' וא"כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב' ופרה אינה נקראת בת ב' ואפשר דס"ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב' שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב' מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס"ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה"ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ"ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד' הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ"ש בפי"ו מהלכות מעה"ק דין ג'. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב' ע"כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ"ש הר"ש וא"כ ע"כ אם הביא פרה בת ב' פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד: ודע שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר"מ בר"ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי"ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע"כ דעגל בן בקר אינו בן ב' וכמו שכתבו התוס' והר"ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב' פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא"ם בפרשת שמיני על מ"ש רש"י דכ"מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג"כ דכ"מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר"ש כו' ע"כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר"ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ"מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא אליבא דמ"ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי"ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה"ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ"ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב"ד עלה דהך ברייתא דר"ש ודוק. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו'): ומ"ש רבינו ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר"ש בפ"ב דפרה סוף משנה ג' ועיין לעיל פ"ז מהלכות כלי המקדש דין ז':
ג׳
וגוזז במספרים. בפרק שלישי דבכורות (דף כ"ה):
ד׳
וצריך שישאר מן המאדים כו' (א"ה עיין מ"ש מרן בשם הר"י קורקוס ובמ"ש עליו הרב המחבר לקמן פ"ב מהלכות טומאת צרעת יע"ש):
ז׳
אם היתה מורדת כו'. עיין בהג"א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו"ק:
י״ב
והעושה אותה לובש ד' כלים כו'. דין זה הוא משנה רפ"ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ"ד דין ג' שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר"א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי' המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ"ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ"ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ"ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ"ש דמג"ש דחוקה האמורה ביוה"כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ"ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ"ג ביום הצום וכמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות כלי המקדש דין ג'. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ"ל דין זה מאחר דמג"ש דיום הצום מייתינן לה ואע"ג דבתוס' פ"ג דפרה תנן מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ב) ובפ"ב (דף כ"ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד' כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ"ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד' כלי לבן של כהן הדיוט ע"כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ"ג והדבר צריך אצלי תלמוד:
י״ד
מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו'. התוס' בריש פ"ק דיומא ד"ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ"כ בפרק ג' דחגיגה (דף כ"ג) ד"ה מטמאין יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
יד איתן · הלכות פרה אדומה פרק א׳
י״ב
והעושה אותה לובש ד' בגדים של כהן הדיוט. ותמה המשנה למלך כיון דמגז"ש דמיום כפורים מייתינן לה נבעי בגדי לבן כמו התם. ונראה דרבינו סמך עצמו אסוגיא דיומא (דף מ"ג) דקאמר וכבס בגדיו הכהן בכיהונו כו' ופירש"י האי כהן קרא יתירא הוא כו' למסמך כהן אבגדיו לומר שבבגדי כהונה נעשית הפרה ולא בבגדי חול. וא"כ דיליף לפרה דבעי בגדי כהונה מבגדיו הכהן לא בעי רק בגדיו של כהן סתם בין שעשאה כהן הדיוט ובין שעשאה כה"ג כמ"ש רבינו. והא דבספרי דריש לפרה דבעי ב"כ מגז"ש דחוקה נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה גבי יום הכפורים מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן היינו רק אליבא דמ"ד דאבנטו של כהן הדיוט בכל השנה היה של בוץ לבן כמו של כהן גדול ביוה"כ ולדידיה שייך למילף פרה מביום הכפורים שנעשית בבגדי כהן הדיוט, אבל למ"ד דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים ולא כשל כה"ג ביוה"כ לא שייך למילף פרה מביוה"כ שתהא נעשית בבגדי לבן כמו עבודת פנים ואליביה הוא דיליף דפרה בעי בגדי כהונה מדסמך כהן לבגדיו. ורבינו סמך אההיא סוגיא דיומא דאיהו פסק ברפ"ח מהלכות כלי המקדש דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים וע"כ אזיל לשיטתו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות פרה אדומה פרק א׳
א׳
שורש דין פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים מצות פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים או בת ד' ואם היתה זקנה כשרה וכו'. עיין במ"ש בזה הרב התנא מש"ל ובתוך דבריו שם בד"ה ובמ"ש כתב שם וז"ל ובאידך פלוגת' דפרים דרי"א פרים בב' וחכמים אומ' בג' ורמ"א אף בד' וה' מפשטא דמתני' מוכח דכולהו מודו לר' יוסי דפרים בב'. והתוספות בפ"ק דר"ה ד"י עלה ההיא דאמרינן רמ"א כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתיים פר בן ג' כתבו דע"כ בן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר וכדמוכח בת"ך דתנייא פר יכול אפי' זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ותימא דתנן בפ"ק דפרה רי"א פרים ב' וחכ"א אף בג' רמ"א אף בן ד' וחמש אלמא מכשיר ר"מ בפר אף בת שתיים דהא מוסיף אדר"י והכא משמע מדעגל בן בקר בן שתיים פר בן בקר בג' אבל פחות מג' לא יע"ש. וכתב הרב ז"ל וי"ל דלמאי הוצרכו התוס' להכריח דמאי דקאמר ר"מ בן בקר בב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר הוא פר בן בקר אכתי ק' מתניתין דפרה דקאמר רמ"א אף בד' וחמש דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס"ל דפר בן בקר הוא בן שתיים דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר ב"ב פר סתם ב"ג אבל פחות לא יע"ש וק' דמתוך דבריו נראה שמ"ש התוספות עד עגל בן בקר ב"ב פר בן בקר ב"ג דוקא היינו לא פחות ולא יותר ומש"ה הוק' לו להרב ז"ל דאף דנימא דפר בן בקר קאמר אכתי תיקשי דר"מ קאמר פר בן בקר בן שתיים ומתניתין דפרה אי פר בן בקר קא' איך קאמר ר"מ אף בן ד' וחמש הא איהו ס"ל דבן שתיים דוקא לא פחות ולא יותר ולפ"ז אמאי לא הוק' להרב ז"ל בפשיטות בדברי התוס' דאמאי הוצרכו לדייק דר"מ מודה אף בב' מדאתא לאוסופי אר"י דתיקשי להו בפשיטות מדברי ר"מ דקאמר אף בד' וחמש והא איהו ס"ל דפר בן בקר הוא בב' דוקא לא פחות ולא יותר וכמו שהבין הרב ז"ל אלא ודאי דמש"ה לק"ל בפשיטות מדברי ר"מ דכונת דבריו במ"ש פר בן בקר ב"ג היינו לומר דמתחיל זמנו מג' ואילך וא"כ אי הוה אמינא דפר בן בקר קאמר לא הוה ק"ל מפשט דברי ר"מ כאמור. אכן קשה במה שמסיק בסוף דבריו דכונת התוספות היא לומר דלא מצינן למימר דפר בן בקר קאמר דא"כ ק"ל ההיא דת"ך אלא עגל בן בקר קאמר ומש"ה הוק' להם מההיא דפרה ואי פר בן בקר ב"ג דוקא לא פחות ולא יותר אכתי מה הועילו התוספות לומר דעגל בן בקר קאמר דאכתי תיקשי להו מפשט דברי ר"מ דמהכא משמע מדעגל בן בקר שתיים פר בן בקר דוקא ג' אלא ודאי דפר בן בקר בג' לאו דוקא ג' ולא יותר אלא דמג' מתחיל זמנו אבל לא פחות וא"כ הדרא קושיין לדוכתי' מההיא דת"ך וא"כ דבריו אינם מובני' וצריכין ביאור. אך מה שיראה לומר בכונת דבריו הוא בהקדים לדקדק בדבריו ז"ל במ"ש בתחילת דבריו דאמאי הוצרכו להכריח מההיא דן' בקר כו' דאף דנימא דבן בקר קאמר תיקשי להו ממתני' דפרה דאי קרי' קרי' פר ן' בקר קאמר הא איהו ס"ל דפר ן' בקר הוא דוקא שתיים ואיך קאמ' עד חמש ועד שש כו' דאמאי ל"ק ליה ג"כ מה שדייקו התוס' דמשמע דר"מ אזיל ומודה לר"י ואיהו קאמר דפר ן' בקר בג' דוקא לא פחות ולא יותר וע"כ כונת דבריו הוא דבשלמ' אי אמרינן דבן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר ודאי כד דייקינן מיניה הא פר בן בקר בג' היינו לומר ג' דוקא ולא פחות אבל יותר פר בן בקר איקרי אלא שאם אף בפחו' מג' מיקרי פר בן בקר א"כ נמצא דמין אחד ב' שמות וזה לא יתכן. אך אי אמרי' דפר בן בקר קאמר ע"כ אית לן למימ' דיותר מג' לא דומייא דעגל סתם בן שנה דקאמר דהיינו ולא יותר כמ"ש הרב ז"ל לעיל מזה וא"כ נסתלקו כל התלונות מהרב ז"ל ודוק.
י״א
אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב"ץ בח"ג סי' ל"ז ד"י ע"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז"ל שאלו את ר"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק"ו למה שלמדתי וכו' יע"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע"ש וכ"כ רש"י בשבת פ' ב"מ דל"ד ע"א ד"ה תורמוסין אלא שרש"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ"א ע"ב ד"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע"פ הוראתו יע"ש ולפי דברי רש"י יש לדקד' דבפ"ג מ"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא"כ אפשר דאע"ג דר"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ"ש התשב"ץ שהיה כ"ג ק' טובא איך לא מני את ריב"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב"ץ ורש"י בפי' הספרי והתוספתא דריב"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ"ג ממסכת חגיגה דכ"ג ע"א ד"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב"ז וסמך ידיו עליו וא"ל אישי כ"ג כמה נאה לך להיות כ"ג ירד וטבל וכו' יע"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב"ז לא ריב"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ"ג וצ"ע.
י״ב
אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב"ץ בח"ג סי' ל"ז ד"י ע"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז"ל שאלו את ר"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק"ו למה שלמדתי וכו' יע"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע"ש וכ"כ רש"י בשבת פ' ב"מ דל"ד ע"א ד"ה תורמוסין אלא שרש"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ"א ע"ב ד"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע"פ הוראתו יע"ש ולפי דברי רש"י יש לדקד' דבפ"ג מ"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא"כ אפשר דאע"ג דר"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ"ש התשב"ץ שהיה כ"ג ק' טובא איך לא מני את ריב"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב"ץ ורש"י בפי' הספרי והתוספתא דריב"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ"ג ממסכת חגיגה דכ"ג ע"א ד"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב"ז וסמך ידיו עליו וא"ל אישי כ"ג כמה נאה לך להיות כ"ג ירד וטבל וכו' יע"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב"ז לא ריב"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ"ג וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות פרה אדומה פרק א׳
ז׳
ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'. מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ"ד דפרה ומייתי לה בר"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס"ד דקתני סיפא וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע"כ, וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל לא ס"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו"ש. ולענ"ד קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור"ש ורע"ב דהוי מחלוקת ר"א וחכמים וא"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב"א צל"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות פרה אדומה א׳, מתוך הלכות פרה אדומה שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
