הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק י״ד

ספר נזיקין · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזקי ממון · פרק י״ד
הלכה א׳
הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבִרוֹ וְעָבְרָה הַדְּלֵקָה [וְהִזִּיקָה] חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ה) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה" וְגוֹ' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר וְגוֹ'. וְהַבְּעֵרָה מֵאֲבוֹת נְזִיקִין הִיא:
הלכה ב׳
הִדְלִיק בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִסּוֹף הַמֵּצַר כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. וְכַמָּה שִׁעוּר הַהַרְחָקָה הַכּל לְפִי גֹּבַהּ הַדְּלֵקָה. וְאִם לֹא הִרְחִיק כָּרָאוּי וְעָבְרָה הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. הִרְחִיק כָּרָאוּי וְעָבְרָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן אִם עָבְרָה נָהָר אוֹ שְׁלוּלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַיִם וְרָחְבָּן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת פָּטוּר:
הלכה ג׳
עָבְרָה גָּדֵר אוֹמְדִין גֹּבַהּ הַגָּדֵר וְגֹבַהּ הַדְּלֵקָה וְהָעֵצִים אוֹ הַקּוֹצִים הַמְּצוּיִין שָׁם אִם אֵינָהּ רְאוּיָה לַעֲבֹר פָּטוּר וְאִם רְאוּיָה לַעֲבֹר חַיָּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֵשׁ הַקּוֹדַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לָהּ לַהַב גָּדוֹל הָעוֹלֶה וְנִכְפָּף מִגֹּבַהּ עֲלִיַּת הַלַּהַב וְהָיוּ עֵצִים מְצוּיִין שָׁם אֵין לָהּ אֹמֶד אֶלָּא אֲפִלּוּ עָבְרָה אֶלֶף אַמָּה חַיָּב:
הלכה ד׳
נָפְלָה דְּלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ וְנָפַל גָּדֵר שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַדְּלֵקָה וְעָבְרָה הַדְּלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת. אִם הָיָה יָכוֹל לִגְדֹּר הַגָּדֵר שֶׁנָּפַל וְלֹא גְּדָרוֹ חַיָּב. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשׁוֹרוֹ שֶׁיָּצָא וְהִזִּיק שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרוֹ וְלֹא שְׁמָרוֹ:
הלכה ה׳
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמָּסַר לָהֶן גַּחֶלֶת וְלִבּוּהָ שֶׁדֶּרֶךְ הַגַּחֶלֶת לְהִכָּבוֹת מֵאֵלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּעֲבֹר וְתַדְלִיק. אֲבָל אִם מָסַר לָהֶן שַׁלְהֶבֶת חַיָּב שֶׁהֲרֵי מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ:
הלכה ו׳
שָׁלַח אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד פִּקֵּחַ זֶה הַפִּקֵּחַ שֶׁהִבְעִיר חַיָּב לְשַׁלֵּם וְהַשּׁוֹלֵחַ פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ שׁוֹמֵר לִשְׁמֹר הַבְּעֵרָה הַשּׁוֹמֵר חַיָּב:
הלכה ז׳
אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּהּ הַמְלַבֶּה חַיָּב. לִבַּתּוּ רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה תָּמִיד הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין. לִבָּה וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא גָּרַם וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּנְּכָסִים כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין:
הלכה ח׳
אֵשׁ שֶׁיָּצְאָה וְאָכְלָה עֵצִים אוֹ אֲבָנִים אוֹ עָפָר חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ה) "וּמָצְאָה קֹצִים" כוּ' (שמות כב ה) "אוֹ הַשָּׂדֶה". אָכְלָה גָּדִישׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהָיוּ כֵּלִים טְמוּנִים בְּתוֹךְ הַגָּדִישׁ אִם הָיוּ כְּגוֹן מוֹרִיגִים וּכְלֵי בָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַשָּׂדֶה לְטָמְנָם בַּגָּדִישׁ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיוּ בְּגָדִים וּכְלֵי זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר עַל הַכֵּלִים:
הלכה ט׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְעָבְרָה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ פָּטוּר עַל כָּל הַכֵּלִים הַטְּמוּנִים בַּגָּדִישׁ אֲבָל מְשַׁלֵּם הוּא שִׁעוּר מְקוֹם הַכֵּלִים וְרוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָלֵא גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים:
הלכה י׳
הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְיָצְאָה הָאֵשׁ וְנֶאֱכַל הַגָּדִישׁ וְהָיָה גְּדִי כָּפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ חַיָּב. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַעֲשׂוֹת בְּגָדִישׁ. הָיָה עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ פָּטוּר:
הלכה י״א
הַמַּשְׁאִיל מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ וְהִגְדִּישׁ בּוֹ וְהִטְמִין בּוֹ כֵּלִים וְהִדְלִיק הַמַּשְׁאִיל וְשָׂרַף הַגָּדִישׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי גָּדִישׁ בִּלְבַד. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְהַגְדִּישׁ חִטִּים וְהִגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים אוֹ לְהַגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים וְהִגְדִּישׁ חִטִּים אוֹ שֶׁהִגְדִּישׁ חִטִּים וְחִפָּם בִּשְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁהִגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים וְחִפָּם בְּחִטִּים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שְׂעוֹרִים בִּלְבַד:
הלכה י״ב
הַמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה שֶׁל חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ כָּל כְּלֵיהֶם וְכָל חֶפְצֵיהֶם בַּבָּתִּים. וְכָל שֶׁיִּטְעֹן בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וּשְׁבוּעָה זוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּבִלְבַד שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא לָמוּד לִהְיוֹת אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן פִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ:
הלכה י״ג
גָּמָל שֶׁהוּא טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְנַס פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת כָּל הַבִּירָה בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהִרְבָּה בְּמַשּׂאוֹי בֵּין שֶׁעָמְדָה הַבְּהֵמָה בֵּין שֶׁלֹּא עָמְדָה. הִנִּיחַ הַחֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ הַחֶנְוָנִי חַיָּב אַף בִּדְמֵי פִּשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחַ נֵרוֹ מִבַּחוּץ. וַאֲפִלּוּ נֵר חֲנֻכָּה הָיָה לוֹ לֵישֵׁב וְלִשְׁמֹר:
הלכה י״ד
הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לִפְנֵי הָאֵשׁ עַד שֶׁתִּדְלַק אִם אֵין הָאֵשׁ מַגַּעַת לָהּ אֶלָּא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהַטּוֹמֵן קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּתֶבֶן וְעָבְרָה הָאֵשׁ וְאָכְלָה אוֹתָהּ הֲרֵי הַטּוֹמֵן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַמַּדְלִיק אֶת הָאֵשׁ פָּטוּר עַל הַטָּמוּן:
הלכה ט״ו
אֵשׁ שֶׁעָבְרָה וְהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם וְחָבְלָה בּוֹ הֲרֵי הַמַּבְעִיר חַיָּב בִּנְזָקָיו וּבְשִׁבְתּוֹ וּבְרִפּוּיוֹ וּבְצַעֲרוֹ וּבְבָשְׁתּוֹ כְּאִלּוּ הִזִּיקוֹ בְּיָדוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאִשּׁוֹ מָמוֹנוֹ הוּא הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהִזִּיקָה בְּחִצָיו. אֲבָל אִם הִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ אוֹ בּוֹרוֹ אֶת הָאָדָם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּנֵזֶק בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ז
כָּל תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ הֲרֵי הֵן כְּאֵשׁ. כֵּיצַד. הִנִּיחַ אֶבֶן אוֹ סַכִּין אוֹ מַשָּׂא בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן תּוֹלְדוֹת הַבְּעֵרָה הֵן. וְאִם נָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ פָּטוּר: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נִזְקֵי מָמוֹן בְּסַ"ד

אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק י״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק י״ד

א׳
המדליק בתוך שדה חבירו חייב כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל וגו' שלם ישלם וגומר ואי כתב רחמנא קוצים הוה אמינא משום דשכיח אש גבייהו דלכך עומדים ואיכא למימר זה פשע אבל גדיש אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש משום דהפסד מרובה אבל קוצים לא וקמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ומאו הקמה מפקי לרבות כל בעלי קומה שהם בעלי חיים ואילנות ולחלק נפקא להו מאו השדה ושדה למה לי לאיתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמנא שדה ולא הנך הוה אמינא מה שבשדה הוא (אין) תבואה ממש ולא קרקע להכי כתב קמה בהדיא דהשתא איתרבי שדה לגופה של קרקע.
ב׳
הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק כראוי לפי גובה הדליקה כדי שלא תעבור לשדה חברו כרבי שמעון במתניתין דהבונה דף ס"א ואם עברה והזיקה אחר ההרחקה פטור דזו מכה בידי שמים היא וקרא כתב המבעיר את הבערה דאתיא מחמתיה ואם עברה נהר או שלולית רחב ח' אמות נמי פטור דהוי אונס ולא הוו חציו עברה גדר אומדין אם ראויה לעבור חייב ואם היה להב גדול העולה ונכפף אין לה אומד וחייב אפילו עברה אלף כדתניא נמי התם. נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה לחצר אחרת אם לא היה יכול לגודרה פטור דכלו ליה חציו שבשעה שהדליק דהיינו זריקת החץ לא היה ראוי לעבור וכדאמרינן פרק כיצד דף כ"ג וקרא כתיב כי תצא אש ומעצמה משמע וכתיב ישלם המבעיר וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חברו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפ"ה קאי המבעיר את הבעירה כאלו הדליק בעצמו אלמא אש משום חציו העלה עליו הכתוב כאלו היו חציו מכונים על גבי הקשת שבידו ולא נתכוון להזיק לזורקם אלא שפשע בהן והלכו מכחו שלא בכוונה והזיקו שהוא חייב אבל אם היה יכול לגדור ולא גדר חייב דמאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואף על גב דליכא לחיוביה משום חציו שהרי כלו בשעת הבער שלא היה ראוי לעבור חייב משום ממונו דהוי ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק.
ה׳
השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם ואם מסר להם שלהבת חייב דברי היזקא ומעשיו גרמו לו כדאמרינן פרק כיצד ופרק הכונס דר"ל משמיה דחזקיה ואף על גב דאמרינן התם קרא ומתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן וכמייתינן ליה לעיל. שלח הבעירה ביד פקח או הניח שומר על הבעירה הוא פטור והפקח חייב דאין שליח לדבר עבירה כדנילף כדכתיב בס"ד.
ז׳
אחד הביא אור ואחד עצים האחרון חייב וכדתנן במתניתין דף נ"ט בא אחר וליבה הוא חייב כיון שלא היתה מתלבלבת מאליה ליבתו רוח שאינה מצויה כולן פטורין כדתנן נמי התם ליבה וליבתו הרוח חייב כדתניא התם אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב והרבה נקט סתמא משום דקאמר לעיל בא אחר וליבה חייב דהוי כדי ליבה שיש בליבויו כדי ללבותה ה"נ הכא.
ח׳
אש שיצא ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב כדתנן התם כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר וכדילפינן לעיל ליחכה נירו וסכסכה אבניו כלים הטמונים בתוך הגדיש שדרך אנשי השדה לטומנם בגדיש חייב דהוי בגלוי כיון שדרך להניחם ולטומנם שם אבל ארנקי וכיוצא בו לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחהו בגדיש. ואם הדליק בתוך שלו ועברה פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וחייב לשלם שיעור מקומן גדיש דכיון דהדליק בתוך שלו לא מצינו לחיובי' משום אסוקי דעתא אלא בגדיש שנראים ולא אכלים אפילו דרכן להטמין בגדיש דהא גזרת הכתוב היא דטמון באש פטור לרבנן דרבי יהודה דקרא דכי תצא אש כגון שלו משמע דאיירי ופטר טמון אלא מדליק בתוך של חברו לא אשכחן דפטריה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטריה סברא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש וכדאמר' דס"א. וכן חייב על גדי הכפות לגדיש כשהדליק בתוך שדה חברו שכן דרך לעשות בגדיש ואם היה עבד כפות לגדיש ונשרף פטור דקם ליה בדרבה מיניה דחייב מיתה על העבד כדכתיב נקם ינקם וכדתנן התם וכו'.
י״א
המשאיל מקום ושרף (של) גדיש של שואל אינו משלם אלא דמי גדיש ולא טמון דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש ואם שנה השואל משעורים לחטים או חיפה שעורים בחטין או איפכא אינו משלם אלא דמי שעורים דאפילו נתן לו רשות לחטין וחיפן בשעורין יכול לומר לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך.
י״ב
המדליק את הבירה משלם כל שידוע שהוא בתוכה כדתנן התם שכן דרך בני אדם להניח בבתים ואפי' הוא טמון הוי כגלוי ומדרבנן מהימני ליה בשבועה על כל מה שהוא אמר.
י״ג
גמל שהוא טעון פשתן שעבר ודלק בורו של חנווני חייב על כל מה שהזיק ואם היה החנווני בחוץ הוא חייב אף בדמי פשתן וכדתנן נמי התם דף ס"ב.
י״ד
כופף וטומן קמתו של חברו פטור מדיני אדם אש שעבר' והזיקה את האדם המבעיר חייב בנזק ובד' דברים כאלו הזיקו בידו דאשו משום חציו כדילפינן לעיל.
ט״ז
אבנו סכינו ומשאו שבראש גגו שנפלו ברוח מצויה הוו תולדת אש וחייב במה אשר דרכו לילך ולהזיק הני מילי ברוח המצויה וכו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק י״ד

ד׳
לה"ד לשורו שיצא והזיק כו': נ"ב פירוש ודין שור שאינו משלם רק נזק לבד לא ד' דברים, וכן בשו"ע. אולם בתולדותיו אבנו סכינו כו' שכתב רבינו להלן סוף פרק נראה ג"כ דאינו חייב רק בנזק לא בארבעה דברים:
ט׳
פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש: דוקא בכלים הטמונים בגדיש שאילמלי בערה בהן האש לא היה היזק בהן אף שנשרפו הגדיש והתבואה מקרי טמון לענין נזיקין, אבל האש שאכלה בהמה מעוברת אף דלענין נזיקין עובר לאו ירך אמו ובהמה שהזיקה גובה מולדה משום דהיא וולדה נגחו יעוין תוס' ריש פ' הפרה, בכ"ז לא מיקרי העובר טמון, כיון דאם היתה נשרפה האם בלא העובר ג"כ הפסיד חיותיה ולא מצי לחיות בנשרפה הבהמה, א"כ דמי העובר המה מעלים את הפרה, דהפרה הגלויה שוה יותר שבחיותה תלוי חיות העובר ולא מיקרי דהזיק בטמון, ואי משום דבשר העובר יכול להשתייר אף אם תשרף הבהמה, זה לאו מידי דהא אף בטמון משלם מקום כלים הטמונים כאילו הוא מלא חטים וכו' וצריך לשלם כאילו היה כולו מלא בשר, ורק משום דהחיות של העובר שוה יותר מבשר, ע"ז הלא שפיר כיון דחיותיה תלוי בחיות האם [ובמתה אמרו דהיא מייתא ברישא] וכש"כ שלא יתכן שתשרף הבהמה וישאר העובר בחיים [יעוין נדה מ"ד] א"כ הבהמה וחיותה שוה יותר וההיזק בגלוי ופשוט, ויעוין בפירוש ר"ח הנדפס בש"ס ווילנא בסוף פרק כיצד הרגל שכתב שיש ראיות רבות לדחות, ואין צורך לחלק בין טמנוהו בידי אדם לטמנוהו בידי שמים. ועיין ירושלמי פאה פרק ו' הלכה ז' ושם מיירי בלוף ושום וכו' הטמונים בארץ, והירושלמי שם רמי מהך דטמון בנזיקין יעו"ש ודוק:
י׳
והיה גדי כפות לו כו': בהמגיד ויש מי שפירש דוקא כפות וכן עיקר. לפי הך שיטה פירשו תוס' דהך דאמר בסוף פ' כיצד דשורו כממונו מיירי בכפות והבעלים אצלו יעו"ש, ושם הסכים לשיטת רבינו דבאינו כפות ומשום דאינו בן דעת להסיר הגחלת מעל לבבו, וצ"ל דסבר כהך פירוש שהובא ברש"י במשנה דהכונס יעו"ש דמחלק דלברוח מן הגדיש יש בו דעת, אבל להסיר גחלת מלבו לא, וצ"ל דדחפו לתוך האש ויכול לעלות גרע טפי מגחלת יעו"ש, ויותר נראה דרבינו סבר דכפות לאו דוקא, ובזה מתבאר לנו טעם מאן דפטר מצמצם בהמת חבירו מנזיקין יעוין בפרק הנשרפין דלכאורה תמוה גופו חייב מיתה על מצמצם ועל ממונו יהא פטור, ולפ"ז א"ש דבהמה אין בה דעת ולא היתה מהלכת מן המקום משום שאין בה דעה, ואף אם היתה רוצה להלוך ולברוח מכל מקום לאו כל בהמה אית בה דעת לברוח, ופשע הבעלים במה שהניח אותה בחמה, או מי שדחף אותה לתוך המים חייב אף אם יכולה לעלות וכמוש"כ רבינו הלכות חובל ומזיק פ"ד הכ"ב, וכן כי נפלה לתוך המים תו פשע הבעלים שלא נזהר לשומרה דאימור לא היה בה דעת לעלות לכן פטור מצמצם, ולפ"ז בנזקי אדם דהוא בן דעת והיה בודאי עולה מן המים חייב מצמצם, ולא מתחוורא הך דאמר רוצח הוא יעו"ש היטב ודוק: ולכאורה משמע דבבהמה ג"כ שייך דהיה לה לברוח מהא דבירושלמי פ' ח' דכלאים ה"ג פריך על הא דאמר דמנהיג בקול בכלאים לוקה דחזינא דקול כמעשה והתני טיפח כנגד עינו וסימה כו' וחרשה כו' לא יצא לחירות אמר ר' ליעזר כו' שנייא היא שהוא יכול לברוח תדע לך כו' תפס בו ה"ז חייב. והנה תניא בתוספתא דב"ק פ"ו צוח באזנו וחרשו פטור כו' המבעית בהמה של חבירו פטור מדיני אדם כו', הרי דגם בבהמה שייך דהיה לה לברוח, אמנם אטו להירושלמי בהיה עבד כפות יצא לחירות אם תקע נגד אזנו וחרשו והמכוון כמו דאמר בבבלי דאיהו הוא דמבעית אנפשיה, אך בקדושין כ"ד אמר דבר דעת איהו דמבעית אנפשיה ובתוספתא נראה גם בבהמה ואכ"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזקי ממון י״ד, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נזקי ממוןכל הרמב״ם