רמב״ם - הלכות נזירות · פרק ז׳

ספר הפלאה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזירות · פרק ז׳

הלכה א׳

יֵשׁ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ וְכִי יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא (במדבר ו ט) "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" עַד שֶׁיִּטָּמֵא מִטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מֵעַצְמוֹ שֶׁל מֵת וְאַחַר כָּךְ יָבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וִיגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְיִפְּלוּ כָּל הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. עַל הַנֵּפֶל וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וְעַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וְעַל כְּזַיִת נֶצֶל. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב מִנְיַן הָעֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָנוֹ וְלֹא רֹב מִנְיָנוֹ. וְכָל הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ מִשֶּׁל מֵת אֶחָד וְלֹא מִשְּׁנֵי מֵתִים. וְעַל הַשִּׁדְרָה הַבָּאָה מִמֵּת אֶחָד. וְעַל הַגֻּלְגּלֶת שֶׁל מֵת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַמֵּת הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַחַי מֵאָדָם אֶחָד. שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי. וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב הַמֵּת. אֵי זֶהוּ נֶצֶל זֶה בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשָׂה לֵחָה סְרוּחָה:

הלכה ג׳

וְאֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עֵרוֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ בְּשֶׁל מַתֶּכֶת אֵין לוֹ רֶקֶב. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד לְהוֹצִיא הָרוּג שֶׁהֲרֵי חָסֵר דָּמוֹ:

הלכה ד׳

קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד. אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ. אוֹ אִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁמֵּתָה וְנִקְבְּרָה וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין הָרֶקֶב שֶׁלָּהֶם מְטַמֵּא. וְכֵן אִם טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו. טָחַן אֶת הַמֵּת וְהִנִּיחַ עֲפָרוֹ עַד שֶׁהִרְקִיב כֻּלּוֹ. אוֹ [שֶׁהִרְקִיב] מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב הַכּל הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאִם נִטְמָא לְרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּרֹבַע עֲצָמוֹת הַבָּאִין מֵהַשִּׁדְרָה אוֹ מִן הַגֻּלְגּלֶת בְּאָהֳלָן הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא:

הלכה ה׳

כָּל אֵלּוּ הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה טֻמְאוֹת שֶׁמָּנִינוּ אִם נָגַע נָזִיר בְּאַחַת מֵהֶן אוֹ נְשָׂאָהּ אוֹ הֶאֱהִיל הַנָּזִיר עָלֶיהָ אוֹ הֶאֱהִיל הַטֻּמְאָה עַל הַנָּזִיר אוֹ הָיָה הַנָּזִיר וְאַחַת מִטֻּמְאוֹת אֵלּוּ בְּאֹהֶל אֶחָד הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַכּל. חוּץ מִן הָרֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם נְשָׂאוֹ אוֹ נִטְמָא בְּאָהֳלוֹ מְגַלֵּחַ:

הלכה ו׳

וְכֵן נָזִיר שֶׁנָּגַע בְּעֶצֶם הַמֵּת אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה אוֹ נְשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ עָלָיו וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים. וְאֵין עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אֲבָל נִטְמָא בְּאַחַת מִשְּׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים הַלָּלוּ. בְּגוּשׁ אֶרֶץ הָעַכּוּ"ם אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו וְעַל הַשָּׂרִיגִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאִילָנוֹת אוֹ הַפְּרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר אוֹ מִטָּה אוֹ גָּמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֹהֶל רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁהִיא מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּגוֹלֵל אוֹ בְּדוֹפֵק שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֵיבָר מִן הַחַי אוֹ בְּאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר:

הלכה ז׳

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּנוֹת וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין. אֲבָל כָּל יְמֵי הַטֻּמְאָה אֵין עוֹלִין לוֹ מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

הלכה ח׳

נָגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת אֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין זֶה מְיֻחָד בְּנָזִיר. אֲבָל כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא בִּכְלִי טֻמְאַת שִׁבְעָה יַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי אִם נָגַע בְּכֵלִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ יְמֵי טֻמְאָתוֹ בְּכֵלִים מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

הלכה ט׳

נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְהֻחְלַט כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיִּטְהַר לְצָרַעְתּוֹ בֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה אֵין עוֹלִין לוֹ מִימֵי נְזִירוּתוֹ. אֲבָל יְמֵי הֶסְגֵּר עוֹלִין לוֹ. וְכֵן אִם זָב בְּשָׂרוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה כָּל יְמֵי זִיבָתָן עוֹלִין לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא:

הלכה י׳

אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא הַנָּזִיר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁיְּמֵי טֻמְאָתוֹ עוֹלִין לוֹ וְאֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם. נִטְמָא בְּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי צָרַעְתּוֹ סוֹתֵר אֶת כָּל הַקּוֹדְמִין שֶׁהֲרֵי בִּנְזִירוּתוֹ עוֹמֵד וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא:

הלכה י״א

הַנָּזִיר מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה וּבְתִגְלַחַת מִצְוָה. וְאָסוּר בְּיֵין הַמִּצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיִּשְׁתֶּה הַיּוֹם יַיִן שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לִשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נָדַר בְּנָזִיר חָלָה נְזִירוּת עַל הַשְּׁבוּעָה וְאָסוּר בְּיַיִן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא אָסוּר בְּיֵין קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה י״ב

וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

הלכה י״ג

נָזִיר וְכֹהֵן שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטַּמֵּא נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סוֹתֵר הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן. שֶׁזֶּה קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה וַאֲפִלּוּ הָיָה נְזִיר עוֹלָם. וְהַכֹּהֵן קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם:

הלכה י״ד

פָּגְעוּ בּוֹ שְׁנֵי נְזִירִים אֶחָד נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֶחָד נָזִיר מֵאָה יוֹם יִטַּמֵּא נְזִיר שְׁלֹשִׁים. הָיָה אֶחָד נָזִיר לִזְמַן קָצוּב וְהַשֵּׁנִי נְזִיר עוֹלָם יִטַּמֵּא הַנָּזִיר לִזְמַן קָצוּב. שֶׁנְּזִירוּת עוֹלָם קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מִזֶּה:

הלכה ט״ו

וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּתִגְלַחַת מִצְוָה. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְצֹרָע (ויקרא יד ח) "וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲלֹא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו ה) "קָדשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" וּבְכָל מָקוֹם אֵין עֲשֵׂה דּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה וְלָמָּה דּוֹחֶה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַנֶּגַע לִנְזִירוּת. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי אֵינוֹ קָדוֹשׁ בָּהֶן. וּבָטַל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא (במדבר ו ה) "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ". וּלְפִיכָךְ בָּא עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַצָּרַעַת וְדָחָה אוֹתוֹ:

צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ז׳

ב׳

ועל כזית נצל כו'. עי' מש"כ רבינו בפ"ב מהל' טומאת מת ה"א וכמו דאמרינן בגמ' דידן דטעם דקרוש דאז ידעינן שהוא מבשרו אבל בל"ז אפילו לא קרוש נמי. והנה בירושלמי כאן אמר דלכך נקט קרוש לאשמיענו דבעודו מחוי אינו מטמא רק אם יקרוש יעמוד על כזית ע"ש. וע' שבת דף ע"ז ע"א דהוה שיעור רביעית ונ"מ דלא נימא דדי אם יש שיעור בהבשר שנמחה ממנו רק צריך שיהא בו שיעור כעת לכשיקרוש יהי' כזית. וע' בהך דבכורות דף נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח דמטמא ברביעית משום דעיקרו דם משמע דבלא זה לא הוה מטמא. אך י"ל דנ"מ להשיעור וע' בהך דמנחות דף נ"ד גבי הך מחלוקת אי יש דיחוי לגבי טומאה ע"ש וה"נ י"ל דס"ל דלאחר שנמחה פקע ממנו שם בשר ע' בהך דחולין דף ק"כ ע"א גבי והרוטב ע"ש בתוס' ד"ה הוא רק גבי כבד כיון דעיקרו דם לא נדחה ממנו הטומאה וכאן לכשיקרש אז יחזור לטומאה שלו אך למ"ד יש דיחוי באיסורין צ"ל דזה הוי הלמ"מ והוה כמו טומאה חדשה. וע' מש"כ התוס' נדה דף כ"ז ע"א בד"ה מ"ט דגבי נפל ושליא ליכא דין נצל ע"ש ובעצם זהו איבעי דשם אם יש נצל לבהמה ר"ל דזה הוי טומאה חדשה ורק גבי אדם או דחזר לבריתו וגם נ"מ דלכך אמר שם דכיון אסרח הוי לעפר ר"ל לא כמש"כ התוס' דאינו ראוי לכלב רק דזה הוי כטומאה חדשה וא"כ הוה סרוחה מעיקרא וע' בירו' כאן מה דמקשה על ר"י דנדה דף נ"ו דס"ל דבשר המת שיבש טהור א"כ לא יהא נצל ועי' רש"י כאן דף מ"ג ע"ב וכאן לא כתב רבינו הך דין שיקרש רק אם נימוח ומשמע ג"כ דדי בכזית כמו שהוא עכשיו וצ"ל דרבינו לשיטתו דס"ל דרק הטעם שמא אינו מבשר המת וס"ל דהוה כמו טומאה חדשה ולכך די בכזית כמו עכשיו ולא לכשיקרוש כיון דקי"ל דאין דיחוי באיסורין אם דוקא יקרוש מאי קמ"ל גבי נצל וע' במה דס"ל לרבינו בפ"ג מהלכות טומאת מת ה"ט גבי שפיר דנתבלבלה צורתו ולכך ס"ל ג"כ גבי נבלה בפ"א מהל' אבות הטומאה הט"ז דגבי נפל משום שאין בו הצורה ואף דס"ל בהך דהל' י"ז גבי נתערבה מטמא במשא משום דפסק בזה כר"ל בנדה דף כ"ז ע"ב וכן ס"ל כהך דשם דף נ"ה ע"א גבי יבש דוקא כקמח גם י"ל דנ"מ בין נימוח מאליו לע"י אדם וכמש"כ התוס' כאן דף נ' ע"א ד"ה בחמה וכן מבואר בחולין דף ק"כ ע"א כיון דאקפי חשובי אחשבי' ע"ש וע' כאן דף נ"א ע"ב גבי טחנו ע"ש:

ג׳

ואין רקב כו' חסר כו'. והנה בירושלמי כאן מבואר דהא דחסר אין עליו תורת רקב דוקא שיחסר כדי שינטל מן החי וימות ע"ש וכן הדין לגבי הך דאין לו תפיסה ואין לו שכונת קברות דוקא כשינטל מן החי וימות וזה הביא רבינו בהלכות טומאת מת פ"ט ה"ה דרק כה"ג אז נקרא חסר וזה ר"ל ג"כ בהך דנזיר דף מ"ג ע"ב דנקטע ראשו כו' ופסקוהו גנבי לראשו זהו משום דהוה הרוג והוה מת שחסר ולכך שוב ליכא עליו חיוב קבורה וע' בתוספתא אהלות פט"ז ובדברי רבינו שם פ"ט ה"ב גבי בור דמלקט עצם עצם ולכך אמר שם פרט להרוג ואף דיש בו חיוב קבורה כיון שיש ראשו ורובו כמבואר בירושלמי רפ"ז דכאן זה רק בגדר מת מצוה ולא מחמת חיוב קבורה על הקרובים וע' בירושלמי עירובין ספ"א מה דמחלק שם בין הרוגי מלחמה להרוגי פולמסאות ור"ל דבהרוגי מלחמה אז אף דהוה מת שחסר מ"מ הוה מת מצוה משא"כ בפולמסאות ועי' במסכת שמחות פי"ד דהרוגי מלחמה אין קונין את הקבר ע"ש וצ"ל כמו דאמר בירושלמי הנ"ל ובאמת מה דקי"ל לגבי נפלים דאסור לטמא להם כמבואר בתו"כ ע' תוס' פסחים דף ט' וכ"מ ר"ל ג"כ בגדר קרובים וזהו דאמרינן בנדה דף נ"ז ע"א דאין לו נחלה ואין שייך לומר עליו שם קרוב וע' בירושלמי כאן פ"ז ה"ג דאמר שם דנפלים הוה כמת שחסר למ"ד באהלות פ"ב דאין דמן מטמא בפחות מרביעית דלא הוה בריה ע"ש וא"ל רקב ג"כ ולכך לא בעי קבורה בגדר חיוב קרובים רק קבורה בעלמא ולכך ס"ל לרשב"ג בסנהדרין דף מ"ח דאין לו תפיסה משום דהוה כהרוג וכמו מת שחסר וע' ב"ב דף כ' ודף ק"א ע"ב דנפלים אין להם קבר מיוחד וכן באהלות ספט"ז מדמה נפלים להרוגים אבל מכל מקום גדר מת מצוה יש לומר דיש גם על נפל וכמו מת שחסר וע' בבכורות דף י"ב ע"ב מה דמקשה שם בכור הוא דבעי קבורה כו'. ועי' חולין דף קכ"ה ע"ב בתוס' שם ד"ה יכול דבמת שלם לא וע' עירובין דף ל' ע"א דאסור לחותכו ובנדה דף כ"ח ע"א ובאהלות פ"ג מ"ו דר"י ס"ל דשדרה וגלגלת כמת שלם והטעם דס"ל כר"י בירוש' מו"ק פ"ג ה"ה ובמס' שמחות פ"ב ופי"ב דהוה כמו ראשו ורובו וע' נזיר דף מ"ג ע"ב ג"כ כן והוה כמו מת שחסר דאף דאין חיוב קבורה על הקרובים מ"מ חיוב קבורה יש וכן הדין גבי נפל. וע' בירוש' ספ"ד דקדושין דאם יצא ראשו ורובו בחיים שפיר יש עליו דין טומאת קרובים וע' בירוש' פ"ד דיבמות דאז הוא בר נחלה ולכך בנזיר דף מ"ד ע"א יליף מאחותו שגופה תלוי בו כו' ר"ל דגבי אחותו חזינן דאזלינן בתר הגוף דאם נשואה או מוכ"ע ס"ל דלא מטמא לה ומשום דאשתני גופיהו וה"נ כן והנה אם נימא דאין נפל מטמא ברקב ועיין כאן דף נ"א ע"א גבי הך בעיא דעובר במעי אשה ע"ש בתוס' אם הוה כב' מתים. אך לפי"ז י"ל דגרע משום דהעובר עצמו א"ל רקב. והנה אם יתר באבריו אי יש לו דין רקב אי הוה גלגלין או כחסר ע' בירוש' כאן מה דאמר שם דאף אם חתך מן הארכובה ולמטה יש לו רקב מ"מ אם נקבר עמו הוה גלגלין רק דאם הוא מחובר אז הגוף הוא כן ולא שייך בזה לאמר גלגלין ובאמת זהו כונת הגמ' בהאיבעיא דרקב הבא מן העקב ר"ל כך דאף דבהרקב יש בו גם רקב מן הארכובה ולמטה מ"מ כיון דהבריה הוא כך לא איכפת לן אך זה רק אם הוא כמו שהוא אבל אם נטל מקצת רקב ממנו אז י"ל שמא הוא מן הארכובה ולמטה ושוב אין לו רקב וכעין הך דנדה דף נ"ו גבי שרץ שנשרף ויבש וכ"מ ולכך מוקי הך דתרוד רקב הבא מב' מתים כגון דאירקב כל המת ולהיפך משיטת הירוש' דס"ל דזה עדיף אם יש שיעור תרוד מן המת ונטל ממנו מקצת או שאין בו רק פחות דאז לא מצטרף וכעין מש"כ התוס' יומא דף פ"א ע"א ע"ש וע' כאן דף ס"ה מה דאמר שם והשאר מצטרף כו' ע"ש ברש"י אך גמ' דילן לא ס"ל כן. והנה ע' בהך דבכורות דף מ"ה ע"א גבי יתר אי מצטרף למנין קכ"ה ע"ש דמצטרף וה"נ י"ל גבי רקב. וכן יהא נ"מ אם חתך היתר אי הוי כחסר וע"ש במשנה בבכורות גבי היתה בה יתרת וחתכה דאמר שם דרק אם נספרת ע"ג היד אז הוה בע"מ אך בתוספתא שם מבואר דאף ביבלת כן אם יש בה עצם אף אם חתכה פסול וכן פסק רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח ה"ט ולא הביא הך דנספרת ע"ש וצ"ל דס"ל דאף דמוקי לה בגמ' דוקא בנספרת זה משום דס"ל דאל"כ למה אם אין בה עצם צריך לחתוך וס"ל דזה אתיא כת"ק דר"א ג"כ (שם דף מ"ה ע"ב ודף מ' ע"ב) גבי בעלי התלולין וכן ס"ל לר"י שם דף מ"ג ע"ב גבי חטרת והוא מחד טעמא משום דאין בו משא"כ לדידן אף באינה נספרת. אך רש"י פי' שם הטעם משום דאם חתכה הוה כחסר אבר. וע' בהך דמנחות דף י"א ע"ב גבי הפריש שני קמצים לחד פי' שם דאם אח"כ נאבד הוה כחסר אף דהוא יתר וע' יומא דף נ"ג ע"א גבי קטרת חסרה דאי מעייל ב' הקטרות וחדא חסרה עובר משום חסרה וכן יהי' נ"מ אם יש עליו דין אבר מן החי אם חתך היתר וע' בקדושין דף כ"ה דעבד יוצא בו לחירות והנה באמת בדברי רבינו אינו מבואר אי מטמא כאבר מן החי וגם לכאורה בהני ב' טעמים דאמר בהך דבכורות דף מ"ה גבי אין בו צפורן דלמה מטמא במגע ומשא אי משום גזירה אטו יש בו אי משום עצם כשעורה יהי' נ"מ אי יש בו דין אבר מן החי דמשום עצם כשעורה לא שייך זה אך י"ל דיתר אין בו משום אבר מן החי. וע' בהך דחולין דף קכ"ח ע"ב דיליף שם דאבר מן החי מטמא ממן הבהמה וכיון דהוא יתר י"ל דלא שייך זה וע' בהך דחולין דף צ"ב ע"ב גבי אית ליה לעוף ועגיל ע"ש ובהך דזבחים דף י"ח ע"ב במה דפליגי אי יתר כמאן דאיתי דמי וע' לק' בהל' ביכורים פי"ב הט"ו ע"ש בכ"מ ובהך דב"ק דף ע"ח ע"ב גבי גנבה קטעה ומכרה ע"ש ובהך דגטין דף ס' ע"א מה דאמר שם דמחסרא במילתא וסוכה דף ג' ע"ב מה דמחלק בין בית לבורגנין ע"ש ותוס' תמורה דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר מה דכתב שם דנדמה הוה בעל מום ובכורות דף מ"א ע"א דמקשי שם גבי אנדרוגינוס ותעשה נקבות שלו חרוץ ובכ"מ וה"נ כן:

ד׳

או אשה עוברה כו'. ע' ב"ק דף ע"ח ע"ב בהך בעיא דשם אי עובר הוה שיור לגבי דו"ה ותוס' ב"מ דף ע"ט ע"ב ד"ה השתא גבי לשון בנ"א ע"ש ובירוש' פ"א דקדושין דאמר שם עובר עשו אותו כמשאה ע"ש בה"ד וע' חולין דף ע"ב ע"א גבי עובר סופו לצאת וכ"מ ודין פרש לא הביא רבינו כאן וע' בהך דמעילה דף י"ב ע"ב דכיון דמעלמא קאתי לא הוי בכלל גופה וע' ב"ק דף י"ח ע"ב גבי גללים ע"ש. וכן עור לא הביא רבינו. וי"ל דזה תליא בהך דנדה דף נ"ה ע"א גבי עור אדם אי טמא. ועמש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"א ה"ג וכן נ"ל ע"ש ובספ"ח מהל' מטמא מו"מ דכתב שם דהוה רק טומאה דרבנן ע"ש ובירוש' פ"ג דפסחים גבי צפורן המדולדלת אי הוה חבור לטומאה ע"ש בה"ב ובתוספתא פ"ג דכלים וכ"מ: טחן את המת כו'. ע' נדה דף נ"ו ע"א דבשר המת שיבש יש עליו מ"מ תורת רקב ולא מקרי אשתני וע' כריתות דף ה' ע"א גבי קלי וע"ז דף מ"ו ע"א גבי אילן יבש דזה הוי שינוי וצריך לחלק בין היכא דנשתנה מאליו לנשתנה ע"י מעשה וא"כ לפ"ז גבי הך דשם דף נ"ה ע"א ובסוף תמורה גבי בשר המת שהופרך דטהור וי"ל דמ"מ יש עליו דין רקב. וע' בירוש' כאן פ"ז ה"ב ע"ש וע' בירוש' פ"ג דערלה הובא בדברי רבינו פט"ז דטומאת צרעת גבי אבנים מנוגעות שעשאן סיד ע"ש דטהורים וע' נדה דף כ"ז ע"ב וכ"מ:

ו׳

או שנטמא באהל כו' או שנטמא באבר כו'. זה הוה מחלוקת דר"י ור"ל כאן דף נ"ג ע"ב ופסק כר"י דאין הנזיר מגלח ומ"מ ס"ל דטומאה יש בהם רק דאינו מגלח. וע' מש"כ רבינו לק' בהל' טומאת מת פ"ג ע"ש בה"ג ובהשגות שם דפליג ע"ז וס"ל דלר"י אין בו טומאה כלל ע"ש והא דלא קאמר רבינו גבי רובע עצמות גם במגע וכגון דאקמח כדאוקי בגמ' צ"ל דס"ל דבזה גם מגלא וכמבואר בגמ' שם וזה תליא בהך פלוגתא דאהלות פ"ב מ"ז דר"ש ורבנן וכ"כ בזה. והנה ע' לק' בהל' טומאת מת דס"ל להראב"ד ז"ל דהא דפליגי על רביעית דם אם יגלח זה רק אמגעו ועל משאו אבל על אהלו לכ"ע מגלח ולהיפך משיטת רש"י ותוס' כאן דף נ"ב ושבת דף קל"ב וכ"מ ומשמע שם מלשון הראב"ד ז"ל דבעי ביאה גמורה אז הנזיר מגלח על רביעית דם וע' בנזיר דף מ"ב ע"ב ובירוש' כאן פ"ג גבי הך דלא יבוא וגבי נזיר נ"מ לרביעית דם דלא שייך בו הך דלא יטמא רק הך דלא יבוא וע' בהך דמעילה דף י"ז ע"א גבי הך דרביעית דם שהגיס מה דמחלק שם אם הרביעית באה ממת שלם או ממקצת מת ואז הוה חד שיעור וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ד בהל' טומאת מת הי"ג דרביעית דם דכתיב בו נפש שאני אך זה יהי' תליא בהך מחלוקת דר"ע וחכמים גבי דם הנפל שיצא כולו אי זה הוה בגדר בריה או לא וע' בהך דנדה דף מ"ג ע"ב גבי אברים אי זה הוה במקום שיעור או דא"צ שיעור. ובהך דנזיר דף נ"א ע"ב דהוה זה בעי דר"מ ב"ח ע"ש אם בריה גמירין או שיעורא גמירין. וע' בתוספתא פ"א דשבועות ותוס' סוטה דף ה' ע"א ע"ש:

ז׳

אבל כל ימי כו'. כ"כ בזה דהוא מהך דכאן דף ט"ז ע"ב וכפי' רבינו לעיל פ"ו ה"ח ובירוש' הוה זה פלוגתא דרב ושמואל וע' בהך דנדה דף ס"ח ע"ב גבי סככות ופרעות ע"ש וכ"כ בזה:

י׳

נטמא במת כו'. כן מבואר בהך דכאן דף י"ד ע"ב ופסק כר"י וע' לק' בהט"ו דס"ל דהקדושה בטלה בימי חלוטו ולא נותר רק איסור. וע' לק' פ"ו סה"ב דפסק דשער נזיר מצורע מותר בהנאה והוא כר"ל בירוש' שם פ"ח ה"י ע"ש. ולכאורה הם הולכין לשיטתם כאן דף י"ד גבי הך דין. אך קשה על רבינו היך פסק הני תרי דיני דסתרי. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דפליגי בהך דנגעים פ"ה מ"ד ר"ע וחכמים גבי מצורע שהיו בו ב' נגעים ואינו ידוע איזה מהם פשה אם יכולים לטמאו או לא ע"ש והטעם דפליגי דאף דקי"ל דמצורע מקרי טומאת הגוף כמש"כ רבינו לק' בהל' תרומות פ"ז ה"ט וכמבואר בהך דבכורות דף ל"ג ע"א ע"ש וכן הוא בס' שאלתות דר"א פ' מצורע ע"ש מ"מ נ"מ אי מטמאין להאדם שיש בו הנגע או מטמאין להנגע וממילא האדם טמא והנה כיון דבלא אמירת הכהן טמא לא חל עליו דין טמא ולכך ספק עד שלא נזקק טהור ולא מטעם חזקה המבואר בגמ' דילן וכמבואר בירוש' דנזיר פ"ט את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ע"ש ור"ל כמש"כ הראב"ד ז"ל פ"ב מהל' גניבה הי"ב דהיכא דצריך ב"ד לחייבו מספק א"א לחייבו ע"ש וה"נ גבי נגעים. אך בזה פליגי אם צריך לטמא את הנגע או האדם שיש בו נגע ור"ע ס"ל דמטמאין את האדם שיש בו נגע וכאן האדם יש בו נגע טמא בודאי ולכך טמא וחכמים ס"ל דצריך לטמא הנגע ולכך כאן שאינו יודע איזה מהן פשה לפיכך אינו יכול הכהן לטמא. והנה ע' בהך דתמורה דף י"ז ע"א מה דמחלק שם בין פסול הגוף לפסול חסרון דגבי פסול הגוף פקעה קדושה מיניה ולגבי פסול חסרון לא פקעה ע"ש. וא"כ ג"כ כאן אם נימא דפעולת הצרעת משוה לה דמטמינן לגברא אז הוי רק כמו פסול חסרון אבל אם נימא דמטמינן להצרעת וממילא טמא האדם אז הוה פסול הגוף והוה כמו בהמה טמאה וטרפה. וע' בהך דמנחות דף ו' ע"א ע"ש וא"ש. וע' במה דפליגי במו"ק דף ט"ו גבי הך דוראשו יהי' פרוע אם זה קאי לתספורת או לא. ע' שם בתוס' וע' כאן דף י"ז ע"ב גבי מצורע דאמר שאין שערו ראוי לתגלחת ע"ש ואף דהא בל"ז מצורע אסור לספר. וע' בספרי פ' נשא פסקא כ"ה דמרבה שם דאף אם גלחוהו לסטים מכל מקום יש קדושה בהשער וכ"כ בזה:

י״א

ואסור ביין המצוה כו'. עי' דף ד' ע"א ועי' תוספות שבועות דף כ"ה ע"א ד"ה חומר ע"ש ומ"מ לא מקרי איסור כולל מחמת שאר דברים כיון דקי"ל אין נזירות לחצאין הוה זה דבר אחד וכעין מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ג דכריתות גבי בשר בחלב. ואדרבא י"ל מתוך שלא חל על זה דהא מושבע ועומד לא חל גם ע"ז. וכעין זה מבואר בירושלמי שבועות פ"ג ה"ג ע"ש וכ"כ בזה. ועי' בירושלמי כאן ובדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ג דשבועות ע"ש. ובאמת לשיטת רש"י גבי קידש בנזיר שם ר"ל כך דהא כיון דא"א לנזירות בלא שבת לא שייך כלל לאמר משום דחל על דבר מצוה כדבר הרשות דמתחלה היך יכול לקבל עליו נזירות הא צריך לקדש על היין ולכך בירושלמי כאן פ"ו ה"ז מקשה רק מד' כוסות ע"ש. וזה ר"ל ג"כ מה דמבואר בנזיר דף מ' ע"א כיון דעייל ידיה אסתאב כו' מאי דמקשו דהא משכחת לפ"מ שכ' התוס' שבועות דף י"ז דאם יכול לפרוש חייב אף בחיבורין אך ר"ל כך דכיון דא"א לביאה בלא טומאה א"כ היכא אמר רחמנא דחייב משום לא יבא הא א"א כלל לזה בל"ז ותירץ הגמ' דשפיר משכחת לה כגון בשידה וכו' או גוסס ושוב אף אם לא כה"ג ג"כ חייב דיכול לפרוש כיון דהלאו ישנו וכמש"כ התוס' הנ"ל:

י״ב

וכיצד הוא מותר בטומאה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה וע' תוס' נזיר דף מ"ז ע"א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע"ש דמוקי לה כגון ביוה"כ ליטלו מחמה לצל וע' שבת דף מ"ג ע"ב ודף צ"ד ע"ב ע"ש ותוס' ב"מ דף ל' ע"ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע"ש וזה גם כן כונת הגמ' דכאן דף מ"ג ע"ב גבי פסקוהו לראשו מ"מ קאמרת כו' ר"ל דאז לא משום החיוב קבורה שמוטל על הקרובים. וע' בשאלתות דר"א פ' ויחי דיליף דאין קבורת מ"מ דוחה שבת מהא דאין מיתת ב"ד דוחה שבת וביום שאתה הורגו אתה קוברו ע"ש. וע' בדברי רבינו בהלכות אבל פ"ב ה"ח דאין כהן מטמא להם להרוגי ב"ד ע"ש בסנהדרין דף מ"ז ע"א. וע' בזבחים דף ק' ע"א מה דאמר שם ומוכח שם כך דכיון דמצוה לטמא מוטל המת עליו וממילא חל עליה האנינות ואסור בקדשים. אך י"ל דזה רק גבי אשתו דעיקר הטעם דאנינות הוא משום קבורה וטומאה אבל גבי שאר קרובים י"ל דלא תליא זב"ז אף לענין דאורייתא והא דאמרינן בסנהדרין דף מ"ו ע"ב אבל אוננים ר"ל אנינות מה"ת ואסורים בקדשים אף דשם אין על הקרובים מצות קבורה וגם אין מתאבלים עליהם וזה ראיה לשיטת רבינו דס"ל דאבילות ואנינות לא תליא בטומאה גבי אחותו הנשואה ע"ש פ"ב ה"א. וע' בתו"כ פ' שמיני דמרבה אנינות קרובים לענין קדשים אף אותן שאסור לטמא להם ע"ש אך באמת נראה כך דהא חזינן דיש ב' דינים גבי אנינות אחד משום דין ואחד משום שמחה דהרי כה"ג דאין עליו דין אנינות לענין דין ומ"מ אסור לאכול והטעם דכיון דאסור לטמא לקרובים אין דין אנינות חל עליו. אך מ"מ לאכול בקדשים אסור מה"ת וזהו מה דאמר במו"ק דף י"ד ע"ב דכולה שתא לגביה כרגל דמי. וע' רש"י זבחים דף ק' ע"ב דגם ברגל יש דין אונן לאסור באכילת קדשים ע"ש והוא חד טעם דדין קבורה לא חל עליו אז רק מ"מ אסור באכילת קדשים. א"כ לפי"ז לכאורה לענין הך דאבל ואונן אינם משלחים קרבנותם גם לכה"ג כן והטעם דבזמן שהוא שלם אין נ"מ אך מרש"י במו"ק שם לא משמע כן וכן מהך דזבחים דף ק"א דשם הוה קרבנות שלו אך י"ל דרק לענין שילוח קרבנות משא"כ לענין הקרבה אין נ"מ ושם הוה לאחר שהקדיש וגם י"ל דשם החיוב חל עליו קודם שנעשה אונן והוה כמת אחר חצות דמקריבין קרבנותיו וע' תוס' זבחים דף צ"ט ע"ב ד"ה אמר ושם מבואר דביום קבורה שפיר יכול להביא קרבן ואף דאבל כל ז' אסור להקריב ולפמש"כ שם התוס' א"ש אך י"ל דע"פ אחר חצות יש עליו דין יו"ט לענין זה. עי' ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז ערב הפסח כפסח גם י"ל דפסח שאני דהא יכול להמנות עם אחרים ולא מקרי הבאת קרבן. וע' בפסחים דף צ"א ע"ב ועל כולם אין שוחטין עליהם כו' ושם דף צ"ב ע"ב ודף צ"ח ע"א וע' בהך דיומא דף י"ג ע"ב גבי יוה"כ אף דשם ג"כ מקריב קרבנות שלו וצ"ל ג"כ דשם חל עליו החיוב קודם אך באמת קשה מהך דאמרינן בפסחים דף ע' ע"ב דמית בי"ד כו' ולפ"ז קשה היך מקריבין כלל ק"פ הא הכל אוננין עליו כמבו' בירושל' פ"ב דחגיגה הובא בתוס' שם דף י"ז ע"א ע"ש. וכן פסק רבינו בהל' אבילות פ"ג ה"ו וע' בהך דמו"ק דף כ"ב ע"ב כ"ע מחייבי למחלף ושם דף כ"ו. ובעצרת דירושלמי הנ"ל י"ל דרק לענין דאסור לאכול משום דהוה יו"ט. והטעם דשם דכיון דאסורים באכילה שוב אף שלמי חגיגה הוה כמו עולות ואסור להקריבם לב"ש זהו פי' הירושלמי דשם וט"ס שם ונחלף ע"ש. אך כאן גבי ע"פ קשה וזה יהי' תליא לפי התירוצים דזבחים שם וגם א"כ לפי המבואר בגמ' דזבחים דשלמי פסח דהיינו חגיגה אסור לאכול בלילי פסח אם הוא אונן וא"כ ל"ל למימר שם בפסחים דהטעם משום ס"ס גבי קופיץ לימא משום דאסור לאכול חגיגה באונן אך י"ל דס"ל שם כר' ירמיה דבזמן פסח מותר אף שאר קדשים וכאן לא שייך התירוץ דמינוי דהא כל ישראל היו אוננים. אף י"ל דנ"מ לגבי כה"ג דאף דלמ"מ מטמא מכל מקום לפמש"כ רבינו בהלכות מלכים פ"ב ה"ח דא"צ לעמוד לפניו שוב אסור לטמא לו ולא הוי אונן והוא יכול להביא פסח והשאר יכולים למנות עמו ועי' בהך דהוריות דף י"ג ע"א דלא משמע כן ועי' סוטה דף מ"ב ע"א דמבואר להיפך דמלך עדיף ובהך דעירובין דף ס"ג ע"א גבי אלעזר ותוס' סנהדרין דף ט"ז ע"א ובספרי פ' פנחס פסקא קמ"א דשניהם שוים ובירושלמי פ"ג דהוריות דקרבן כה"ג קודם לקרבן נשיא ע"ש וכ"מ בזה. ועי' בירושלמי פ"ח דפסחים אם המנוין הוו כשותפין או לא וביומא דף נ"א ע"א ולקמן בה"פ אאריך בזה. וא"כ לפמ"ש לעיל י"ל דגם הרוגי ב"ד יש עליהם דין מ"מ כיון דאין להם קוברים רק שלוחי ב"ד וע' בתוספתא דסנהדרין דשלוחי ב"ד מלקטין עצמותיו ובדברי רבינו בהל' סנהדרין פי"א ה"ט ושם אבאר זה ואז י"ל דגם כהן שרי. וראיה למש"כ דיש ב' מיני אנינות דהא לפי דברי רבינו בהל' אבל פ"ב ה"ו דגבי נקבות ליכא חיוב טומאה א"כ לפ"ז לא יהא בהם אנינות מה"ת והך דיבמות דף כ"ט ע"ב וכ"מ י"ל דרק מדרבנן. אך לפי המבואר שם דף ע"א ע"א דאנינות נוהגת בנשים כאנשים לענין קדשים וע"כ כמש"כ וע' בירושלמי תרומות פ"ח גבי ההוא טבח דלא ציוה ר"ח לסלקו מן הכלבים ושם הוה עובדא ביוה"כ וגם הוה מת שחסר גם י"ל דהוה בגדר מאבד עצמו כו'. וא"כ לפמש"כ נ"מ אם הטעם דנזיר מטמא למ"מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו ונ"מ לגבי מה דקי"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ"מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה וע' שבת דף ק"ה ע"ב ברש"י ד"ה לעולם ובאמת בהך דנזיר דף כ"ח ע"ב לא נקט רק גילח או שגילחוהו קרובים ואמאי לא נקט ג"כ אם טמאו אותו קרובים ואף דבגמ' שם אמר משום ניוול ע' בנדרים דף פ"ג ע"ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע"ש וי"ל דאף דקי"ל ביבמות דף קי"ד בהך דלהזהיר גדולים כו' זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש"כ רבינו בהלכות אבל פ"ג ע"ש משא"כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ"ה לא שייך זה אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ' נשא פסקא כ"ו דאמר שם אבל לבנו כו' שאין הקטנים ניזורים וא"ל דט"ס הוא וצ"ל דהקטנים ניזורים והם אין להם בנים ור"ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם וגם י"ל דנ"מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ"ב הי"ג ומוזהר ג"כ על הני דברים וי"ל דהוא אסור לטמא גם למ"מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע' בהך דחגיגה דף ו' ע"א במד"א שם כל היכא דגדול מחייב כו'. ועי' רש"י נדה דף מ"ו ע"ב ד"ה איסורא נמי ותוס' ערכין דף ג' ע"א גבי קטן שהגיע לחינוך ע"ש וכ"מ בזה:

י״ד

היה אחד נזיר כו'. הנה בירושלמי כאן פ"ז אמר שם טעם משום דקרבנותיו מרובין ע"ש ר"ל דאסור לגלח על קרבן אחד כמו שאר נזיר וכ"כ בזה. ובאמת י"ל טעם אחר משום דנזיר עולם לא שייך בו תשלומין ונזיר זמן שפיר משלים אך י"ל דזה תליא בבעיא דירושלמי פ"א ה"ב גבי נזיר עולם אם נטמא בתוך י"ב חדש אם צריך אח"כ למנות י"ב חדש שלמים ולגלח או די בהשלמה ע"ש ומצטרפים ור"ל אם זה הוי עכשיו כמו נדר כך ולא מצטרפי וגם לא יגלח עד שיהא עליו שער של י"ב חדש או זהו רק דין ושפיר מצטרף ע"ש וכ"כ בזה לעיל וא"כ שפיר הוה בגדר השלמה:

ט״ו

וכיצד הוא כו'. ע' לקמן בפ"ח מהלכות נגעים גבי נתק ובירושלמי כאן פ"ו ובתוספתא פ"ד וכבר הארכתי בזה לעיל: והרי. אינו קדוש בהם כו'. וא"כ לפ"ז שלא כעין תער ונשא מותר לנזיר בימי צרעתו וזהו גופא כונת הגמ' כאן דף ס"א למאי נ"מ כו'. וא"ש הראיה שמביא שם דבנשא א"צ להמתין ואף דהוא ספק בספק עשה לא חיישינן והעשה דכל היוצא מפיו יעשה המבואר לעיל פ"א ה"ג כ"כ דכיון דהוא משלימו בזמן אחר לא עבר ע"ז וא"כ לפ"ז יהי' נ"מ בנזיר עולם דליכא בכלל תשלומין לא שייך בזה תירוץ רבינו וא"כ אם הוא מצורע היכי דחי העשה דמצורע זה. וצ"ל לפמש"כ לעיל דבאמת סתם נזיר הוא רק נזיר לזמן היינו שישלים הנזירות ויביא קרבן וע' בספרי פ' נשא פסקא ל"ב דס"ל דא"צ להביא קרבן טומאה וע"ש בפסקא כ"ז ובפסקא כ"ה דמרבה מכל ימי נזרו ע"ש. וע' כאן דף ס"א ע"ב מי כתיב נזיר עולם כו' ע"ש וא"כ י"ל דזה הנזירות הוה רק גזיה"כ לא בגדר נדר וממילא הוא כך וא"כ שוב ליכא עליו דין של המ"ע דככל היוצא מפיו וגם י"ל דכיון דאותן הימים אין עולים לו לא שייך בו ג"כ הך מ"ע דככל היוצא מפיו. ויהי' נ"מ ג"כ לפמש"כ לעיל אם נזיר שכלו ימיו דלוקה על הכל אם עובר ג"כ על העשה דככל היוצא מפיו דזה לא עפ"י נדרו רק הדין הוא כן דזמן נדרו כבר עבר וע' בספרי כאן פסקא כ"ה וכ"כ בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות נזירות פרק ז׳

ב׳

על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין כו'. כר"י דמוקי מתני' דפרק כה"ג ונזיר (דף מ"ט:) דאמרה הנזיר מגלח על המת דהיינו נפל שלא נתקשרו איבריו ואע"ג דרבא אוקמה ברוב בניינו ורוב מניינו ופסקה רבינו בסמוך מ"מ סובר רבינו ז"ל דלענין דינא לא פליגי ר"י ורבא: ועל העצמות שהם רוב בניינו של מת ואע"פ שאין בהם רובע כו'. כאוקימתא דרבא ומינה דחצי קב עצמות הוי אפי' שאינו מרוב מניינו ורוב בניינו וכמ"ש רבינו וכן פירשו שם התוס' במילתיה דרבא אע"ג דבמתני' פירש והכריח דחצי קב עצמות הוי מרוב מניינו ורוב בניינו אפשר דכתבו לר"י דס"ל דאפשר דפליגי עליה דרבא וכיון דאמרינן דבנזיר רוב מניינו ורוב בניינו אע"פ שאין בהן רובע מגלח משמע דודאי מטמא בעלמא דאי לא בנזיר אמאי מגלח וא"כ שמענו דרוב דמטמא בעלמא הוי אפי' שאינו מרוב בניינו ורוב מניינו דאי רוב בניינו בלא רובע נמי וסתם מתני' דקאמרה לקמן דעל רובע עצמות אין הנזיר מגלח משמע דגילוח ליכא הא טומאה איכא הוי ברובע עצמות אע"פ שאינו מרוב מניינו דאי מרוב מניינו אפי' הנזיר מגלח בלא רובע וזה טעם לרבינו ז"ל שפסק בהל' טומאת מת פ"ב דעל רובע הקב מטמא טומאת מת אע"ג דליכא רוב מניין ורוב בנין ותמה שם הרב כ"מ ז"ל איך פסק דלא כמתני' סתמא דאהלות דקאמרה דבעינן רובע מרוב בנין וכן ב"ה בפ"ק דעדיות ועם זה שכתבנו אתי שפיר שפסק כסתם משנה דהכא דקאמרה על רובע עצמות שאין הנזיר מגלח משמע דטומאה איכא ואם יקשה עדיין לך אמאי שבקיה לדעדיות ולדאהלות דהוי תרתי ופסק כי הכא י"ל דבגמ' בפ' כה"ג ונזיר אמר ר' אליעזר זקנים הראשונים מקצתם היו אומרים כו' ב"ד אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומות וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואמרו שם מפי שמועה אמרו מפי זכריה ומלאכי והוי עיקר והתם איירי ברובע שאינו מרוב בנין דאי רוב בנין אפי' בנזיר מהני אע"פ שאינו רובע: על השדרה וכו' ועל הגולגולת וכו'. עיין בפ"ב מהל' טומאת מת כי שם תירץ הרב בעל כ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל למה פסק רבינו ז"ל דהוי או שדרה או גולגולת כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא: איזהו נצל זה בשר המת וכו'. שם בגמ' (דף נ') אמרינן שקרש וכתבו רבינו ז"ל בפ"ב מהל' טומאת מת ואפשר דסמך כאן על מה שביאר שם:

ג׳

ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג וכו'. בפרק המפלת (נדה דף כ"ז) וזה סיוע לפירוש רבינו ז״ל שפירש לעיל גבי מה שאמר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דהוי למעוטי הרוג דומיא דפירושא דהכא אבל אם נטמא בגוש ארץ העכו״ם וה״ה באוירה וכדפסק רבינו ז״ל בריש פרק י״א מהל' טומאת מת דארץ העכו״ם מטמא אוירה אלא רבותא נקט דאפי' נטמא בגושה דהוי טומאה חמורה מאוירה כדכתב שם אינו מגלח אי נמי שהוא לא דבר אלא בדברים דמזה בשלישי ובשביעי ובאוירה אינו מזה בשלישי ובשביעי כדאמרו בגמרא שם בפרק כה״ג ונזיר. וא״ת כיון דגזרו על אוירה למה כתב שם רבינו ז״ל בפי״א הנכנס לארץ העכו״ם בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא שאהל זרוק אינו אהל הא בלאו האי טעמא דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמר שם בגמ' בפ' כהן גדול ונזיר דרבי מטמא גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע״ג דאהל זרוק שמיה אהל דהכי הוה ס״ד דמ״ד התם לימא כתנאי מאי לאו רבי סבר משום אוירה כו' ואפי' תאמר דרבינו נתן טעם זה להוסיף עליו טומאה דגושה דהוי טומאה חמורה עדיין קשה לך בסוריא דעפרה טמא אמאי כתב רבינו דיכול ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל הא כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל ולא הויא הפסק הוי כמהלך ממש על גבי קרקע דאמר שם לא דכ״ע משום גושה מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל דהיינו רבי דמטמא. ואולי י״ל דגירסת רבינו ז״ל הוי לא דכ״ע משום אוירה והכא איירי במגדל שהוא סתום לגמרי למעלה שאינו נכנס אויר ומעיקרא היה סבור דכ״ע אהל זרוק לא שמיה אהל ולכך רבי דמטמא כאילו הולך באויר ועל אוירה גזרו ור' יוסי דמטהר משום דעל אוירה לא גזרו ואע״ג דאהל זרוק לא שמיה אהל לא חשבינן ליה כהולך בקרקע אלא כהולך באויר. ותירצו דכ״ע משום אוירה וטעמא דרבי דמטמא משום דאהל זרוק לא שמיה אהל והוי כהולך באויר ור' יוסי סבר שמיה אהל והפסיק בינו לאויר והשתא א״ש דפריך בגמרא דאיך ר' יוסי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והתניא וכו' דמשמע דמעיקרא היה סבור דר' יוסי סבור דאהל זרוק לא שמיה אהל כדכתיבנא. וא״ש מה שנתן שם רבינו ז״ל הטעם דאהל זרוק לא שמיה אהל כלומר דאי לאו הכי כיון שהוא סתום הוא מפסיק בינו לאויר אבל כיון דאינו אהל הוי כהולך באויר ועל אוירה גזרו:

ד׳

או שגזזו שערו וצפרניו וכו'. בגמרא (דף נ"א) בעי שער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לא וכתבו רבינו ז"ל בסוף פרק שלישי מהלכות טומאת מת וכאן סמך על מה שכתב שם. תו איכא בעיא בגמרא גבי רקב הבא מן העקב מהו. ועוד שאלו שם זרע במעי אשה מהו כלומר אי הוי גלגלין או לא ועוד שאלו (שם ע"ב) פירשה מהו ועוד שאלו עורו מהו כיחו וניעו מהו וכולהו סליקו בתיקו ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו ז"ל שהם ספק טומאה כמ"ש בשאר הבעיות. ואפשר דסבירא לי' דכל הני בעיי ליתנהו ובודאי דהוי רקב מדאמר ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא ואי סלקא דעתך כל הני דקאמר הוי גלגלין רקב דמטמא היכי משכחת לה ואף על גב דשני ליה רב פפא שנויא דחיקא הוא ולכך לפי האמת לא הוי כל הני גלגלין ולכך לא הזכירם רבינו ז"ל. גם שם אמרו שרקב צריך שיבא מן הבשר והגידין ועצמות ולא הזכירו רבינו ז"ל ולא ידעתי לתת טעם לזה:

ח׳

נגע באהל המת או בכלים הנוגעים וכו'. בגמרא (דף נ"ה) אמרו ה"נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו והקשו שם בתוס' ולישני דהני כלים דהם כלי מתכות דאדם הנוגע בהם טמא טומאת שבעה ותירצו שם דע"כ לא מתוקמא בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל אלא ודאי בשאר כלים איירי אבל רבינו ז"ל כתב בפ"ה מהל' טומאת מת דה"ה לשאר כלים דמיטמאים טומאת ז' ואיכא בהו הזאה ולכך הוקשה לו א"כ היכי קאמר בגמ' בני הזאה נינהו ולכך הוצרך לחלק בין נזיר לשאר וזה שכתב ויראה לי וכו' הר"א ז"ל השיגו שם וסובר דלא נאמר אלא בכלי מתכות דוקא או אפי' בשאר כלים בחבורין להר"א ז"ל יש לתרץ הקושיא שהקשו התוס' ז"ל כמו שתירצו הם דאי אפשר דבמתני' מיירי בכלי מתכות או בחיבורין דא"כ אמאי אין הנזיר מגלח אלא איירי בשאר כלים ושלא בחיבורין ולהכי הקשו בגמ' הזאה מי איכא כיון דאיירי בשאר כלים ושלא בחיבורין אבל לעולם דאין חילוק בין נזיר לעלמא זו היא כוונת הר"א ז"ל ונסתלקה קושיא שהקשה הרב בעל כ"מ ז"ל וכבר נתבאר בזה ג"כ דעת רבינו ז"ל:

י״ג

שזה קדושתו קדושת שעה כו'. התוס' ז"ל כתבו במשנה נזיר קדושתו קדושת שעה אפי' אמר נזיר עולם מ"מ סתם נזירות שלשים יום. אבל מדברי רבינו ז"ל נראה באופן אחר דכיון דכהן קדושתו מיום שנולד ועוד שאין לו היתר מקרי קדושת עולם אבל נזיר דיש לו שאלה ועוד שנזר בחייו אחרי שנולד לא מקרי קדושת עולם. ואפשר לומר דכיון רבינו ז"ל לפירוש התוס' ז"ל וה"ק ואפי' נזיר עולם יש לו דין זה מפני דסתם נזירות שלשים יום. והראשון נכון בלשון רבינו ז"ל:

נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות נזירות פרק ז׳

ו׳

או שנטמא ברביעית דם כו'. בפרק ג' מהל' טומאת מת כתב הר"י קורקוס ז"ל דלדעת הראב"ד על אהל רביעית דם מגלח וכבר תמה עליו שם:

ח׳

נגע באהל המת או בכלים הנוגעים כו'. (א"ה כתוב בהשגות כל זה אינו כלום כו'. ועיין במ"ש הרב המחבר פ"ה מהל' טומאת מת הלכה ג'):

י״ד

פגעו בו שני נזירים כו'. ירושלמי פ' כהן גדול ונזיר סוף הלכה א'. ותו גרסינן התם נזיר עולם ונזיר נזירות אית תניי תני יטמא נזיר עולם ואית תניי תני יטמא נזיר נזירות ורבינו השמיט זה ולא ידעתי למה:

ט״ו

ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות כו'. עיין בפ"ז מהל' טומאת צרעת הלכה ג' ובמה שרמזתי שם ועיין בספר ברכת הזבח (דף ל"ד ע"ד) ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות נזירות פרק ז׳

ז׳

אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת ז' אינו מגלח תגלחת טומאה וכו'. והראב"ד בפ"ג מהל' טומאת מת כתב דעל רביעית דם הנזיר מגלח על אהילו שלא כדברי רבינו שפי' דאין הנזיר מגלח על טומאת רביעית דם יעו"ש ודע שהתוס' בפ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) ד"ה מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' הקשו לרש"י ז"ל שפי' גולל היינו כיסוי של ארון מהא דתניא וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל ואיך היו מדלגין ותי' דלא קשה דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מוזהר עליה כדתניא בפ' כהן גדול דנזיר והיה אומר רבינו תם ז"ל דליתי להני כללי דהא אמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עלה עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליה כדאמרינן בפ' בהמה המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' יעו"ש. ואני לא זכיתי להבין ראיה זו דהא הך דרשה ר' עקיבא הוא דדריש לה והוא לשיטתיה אזיל דס"ל דרביעית דם הבא מב' מתים נזיר מגלח עליו כדמוכח בפ' כהן גדול (נזיר דף נ"ב) דאיבעיא התם אפיסקא דשדרה והגולגולת אי שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ת"ש ממניינא ומה הן ו' דברים שר"ע מטמא וחכמים מטהרים על אבר מן המת שבא מב' מתים ועל אבר מן החי שבא מב' בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא מב' מתים ועל רביעית דם הבא מב' מתים וכו' והשדרה והגולגולת ואי ס"ד שדרה או גולגולת הני ז' הויין וכו' ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דלא הדר ביה דא"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי לימודו בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד"ה שהרי לימודו בידו וז"ל למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכמים אומרים כשהוא בא ממת אחד הרי זה מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עד שיהא בו רביעית לוג עד כאן ונראה דט"ס הוא וצ"ל חצי לוג וכן כתבו התוס' יעו"ש והרב בצלאל בשיטה לנזיר הביא משם תוספי הרא"ש וז"ל כי קתני וכו' וקשה דבמתני' מוכח ר"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וצ"ל לפי הך שינויא דודאי ר"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהילו ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר עכ"ל הרי בפירוש דר"ע ס"ל דנזיר מגלח על רביעית דם וא"כ שפיר חזי הך דפ' בהמה המקשה (א"ה עיין בס' בית ישחק בפירקין יעו"ש).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזירות ז׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נזירות כל הרמב״ם