הלכות נזירות · פרק ו׳
הלכה א׳
נָּזִיר שֶׁשָּׁתָה יַיִן וְאָכַל יוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֲפִלּוּ יָמִים רַבִּים אֵינוֹ סוֹתֵר מִימֵי נְזִירוּתוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וְכֵן אִם גִּלֵּחַ מִעוּט שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ בֵּין בְּתַעַר בֵּין כְּעֵין תַּעַר וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשְּׂעָרוֹת כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֲפִלּוּ גִּלְּחוּהוּ לִסְטִים בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פֶּרַע וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל לִמְנוֹת:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. נָדַר נְזִירוּת מֵאָה יוֹם וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּרְבֶּה שְׂעַר רֹאשׁוֹ. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם מוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם תַּשְׁלוּם יְמֵי נְזִירוּתוֹ. וְכָל אוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן:
הלכה ג׳
נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה וַאֲפִלּוּ טִמְּאוּהוּ עַכּוּ"ם בְּאֹנֶס סָתַר הַכּל. וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת יְמֵי נְזִירוּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו יב) "וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ". וַאֲפִלּוּ נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ בְּסוֹף הַיּוֹם סָתַר הַכּל:
הלכה ד׳
נִטְמָא אַחַר יוֹם מְלֹאת, שֶׁהוּא יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה אִלּוּ לֹא נִטְמָא, סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. מֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה כְּשֶׁיִּטְהַר וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם נִטְמָא אַחַר שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אֶלָּא יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה שֶׁלּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר:
הלכה ה׳
נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו שֶׁהוּא יוֹם שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר. אִלּוּ גִּלֵּחַ אַחַר מְלֹאת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלֵּחַ שֶׁהֲרֵי שָׁלְמָה הַנְּזִירוּת וְכָל שֶׁנִּטְפַּל לָהּ:
הלכה ו׳
נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר אוֹ בַּשֵּׁנִי אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא מַשְׁלִים עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו יב) "וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ" עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁנֵי יָמִים רִאשׁוֹנִים. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא מִשְּׁלִישִׁי וָהָלְאָה סוֹתֵר כָּל הַקּוֹדְמִין:
הלכה ז׳
נָדַר בְּנָזִיר וְהוּא טְמֵא מֵת חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְאִם נִטְמָא פַּעַם אַחֶרֶת אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ גִּלֵּחַ לוֹקֶה. וְאִם שָׁהָה בְּטֻמְאָתוֹ כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ עַד שֶׁיַּזֶּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְיִטְבּל בַּשְּׁבִיעִי וְיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִמִּנְיַן נְזִירוּת לָזֶה שֶׁנָּדַר וְהוּא טָמֵא. אֲבָל נָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה:
הלכה ח׳
מִי שֶׁנָּדַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת נְזִירוּת חָלָה עָלָיו וַאֲפִלּוּ שָׁהָה שָׁם כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ וְלוֹקֶה עַל שְׁהִיָּתוֹ שָׁם. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיר שָׁם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ כְּשֶׁיֵּצֵא מִשָּׁם. וְאִם נִטְמָא שָׁם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵינוֹ מְגַלֵּחַ וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן טֻמְאָה:
הלכה ט׳
נִכְנַס לְשָׁם בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְנִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה שָׁם אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אִם שָׁהָה:
הלכה י׳
יָצָא מִבֵּית הַקְּבָרוֹת וְשָׁהָה יָמִים וְחָזַר וְנִכְנַס אֵין אוֹתָן הַיָּמִים עוֹלִין לוֹ. יָצָא וְהִזָּה וְטָבַל וְטָהַר וּמָנָה יָמִים מִנְּזִירוּתוֹ וְחָזַר לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמָּנָה עוֹלִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס בְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ הֲרֵי הַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. וְאִם נִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה:
הלכה י״א
תִּגְלַחַת טֻמְאָה כֵּיצַד הִיא. הַנָּזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מַזֶּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וּמְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ בַּשְּׁבִיעִי וְטוֹבֵל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַהַזָּיָה כְּדֶרֶךְ כָּל טְמֵאֵי מֵת. וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְהֵן שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְסוֹתֵר כָּל הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ. וְאִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם:
הלכה י״ב
מֵאֵימָתַי מַתְחִיל לִמְנוֹת מִשֶּׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּמְנוֹת:
הלכה י״ג
הֲרֵי שֶׁהִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְלֹא טָבַל וְנִתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּטְבּל יַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לְמָחָר. טָבַל וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאִחֵר קָרְבְּנוֹתָיו אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ד
כְּשֶׁמְּגַלֵּחַ הַנָּזִיר תִּגְלַחַת טֻמְאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְגַלֵּחַ עַל פֶּתַח הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא לְהַשְׁלִיךְ שְׂעָרוֹ עַל הָאֵשׁ. וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שְׂעָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְטָעוּן קְבוּרָה וְאֶפְרוֹ אָסוּר כְּאֵפֶר כָּל הַנִּקְבָּרִים. וְהַמְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ אִם הִשְׁלִיכָן תַּחַת דּוּד הָאָשָׁם יָצָא:
הלכה ט״ו
נָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת וּבֵין שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אֵינוֹ מֵבִיא עַל טֻמְאוֹתָיו אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים אַחַר טָהֳרָתוֹ קֹדֶם הֲבָאַת חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא בְּאוֹתָן הַיָּמִים אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. אֲבָל אִם נִטְמָא וְטָהַר וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה אַחַר שֶׁהֵבִיא חַטָּאתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְעוֹלָתוֹ חַיָּב בְּקָרְבָּנוֹת אֲחֵרוֹת:
הלכה ט״ז
נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁטָּמֵא הָיָה בְּתוֹךְ יְמֵי נִזְרוֹ. אִם בְּטֻמְאָה יְדוּעָה נִטְמָא סָתַר הַכּל. וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמוֹנֶה נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם נִטְמָא אֵינוֹ סוֹתֵר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:
הלכה י״ז
וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא. בֵּין בְּטֻמְאָה יְדוּעָה בֵּין בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם סוֹתֵר הַכּל. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק אֶחָד מִן הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלֵּחַ הוֹאִיל וְטֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה הִיא אֵינוֹ סוֹתֵר:
הלכה י״ח
אֵי זוֹ הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. כָּל שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְלֹא אָמְרוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג לֹא שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ בּוֹ זֶה שֶׁהֲרָגוֹ:
הלכה י״ט
נִמְצָא הַמֵּת גָּלוּי אֵין זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם. נִמְצָא מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית מְעָרָה וְהַמַּיִם עַל גַּבָּיו הֲרֵי זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה. הָיָה טָמוּן בְּתֶבֶן אוֹ בִּצְרוֹרוֹת הֲרֵי זוֹ טֻמְאַת הַתְּהוֹם. בְּמַיִם בַּאֲפֵלָה וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים אֵינָהּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם:
הלכה כ׳
נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְיָרַד וְטָבַל בַּמְּעָרָה וְהֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמָנָה נְזִירוּת וְגִלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁמֵּת הָיָה מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית הַמְּעָרָה כְּשֶׁיָּרַד לִטְבּל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה סָתַר הַכּל. מִפְּנֵי שֶׁהֻחְזַק לְטֻמְאָה וְחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּטְהַר וַדַּאי. יָרַד לְהָקֵר הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנָּגַע. נִמְצָא הַמֵּת צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע בָּזֶה שֶׁהוּא צָף:
צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ו׳
א׳
נתגלח רוב כו' הר"ז סותר כו' כן מבואר בירושלמי פ"ב ה"י סתירת תער כסתירת ממש ואף דשם ר"ל שהסתיר הכל לא ר"ל התער רק דר"ל דכיון דנטמא בהני ל' יום שסתר תער אי אמרינן דזה הוה כממש טומאה סותרת הכל ולא הוה כנטמא ביום גידול שער המבואר בגמ' דידן דף י"ד ע"ב לשיטת רש"י ותוס' וע' כאן דף נ"ה ע"א למה דמקשה שם הא קבעי גידול שער ואף דנ"מ לענין אם נטמא בהם אך זה רק אם נימא דלא עלו אבל כיון דס"ל דעלו אין נ"מ וגם זה רק בהני דסתר אבל בהני דצריך שיגדל השער סתר לד"ה וע' בהך דכאן דף כ' ע"א אם זה הוה כיום מלאת ותירץ דמיירי שנולד ביום שראוי להביא קרבן ר"ל ביום ק' ומ"מ צריך עכשיו למנות נזירות בנו ולגלח תגלחת בנו ואח"כ מגלח תגלחת בשביל נזירותו כדס"ל לר"י שם וצריך להמתין רק ז' ימים לר"א כמבואר כאן דף ל"ט ע"ב ע"ש בתוס' ובאותן ז' אם נטמא אז סותר רק ל' כן ר"ל הירוש' שם וע' בירושלמי כאן פ"ו ה"ג ובסוף פ"ח דגבי נזיר טמא אם גילח אינו סותר רק ז' וזהו כונת הגמ' דילן דף ל"ט ע"ב גבי מה דמקשה שם ואי ס"ד מלתחת רבי כו' ר"ל כך דזה ודאי דלסתור ל' יום לא סתר דהא הוה שלא כעין תער וזה ר"ל ג"כ התוספתא כאן פ"ד אימתי בזמן שאין לו לספר כו' לא כפי' רש"י והתוס' דהיינו שאם יש לו עוד למנות כדי גידול שער דאינו סותר רק דר"ל שאם הניחו בו שערות כדי לעשות תספורת אז לא סתר אבל מ"מ גידול שער צריך לעשות ואם יש לו למנות עוד לא סתר ומלשון הברייתא משמע דאף אם אין לו למנות מ"מ די בזה וקשה ותירץ דכאן מיירי אחר מלאת וס"ל לר"א דצריך תגלחת חדשה כמבואר בירושלמי פ"ג ה"ג וא"כ ע"כ ס"ל דכמו דנזיר טמא אם גילח בתוך ימי טומאתו דלא סתר רק ז' כמש"כ לעיל בשם הירושלמי ה"נ גבי נזיר טהור אם גילח גם כן אינו סותר רק ז' זהו כונת הגמ' דידן דאמר דיליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה והנה בירושלמי שם פ"ג ה"ג דפליגי שם ר"א ור"י דר"א אמר דר' אליעזר דס"ל דגבי נזיר סתר לא סתר רק ז' אם נטמא ביום שלשים יליף לה מנזיר טמא ומקשה דא"כ צריך שיסתור ל' וא"כ היכי נקט רק שבעה וגם מאי נ"מ בין נזיר סתם לנזיר שפירש ואמר דבאמת צריך שלשים רק לא משום נזירות רק משום גידול שער ונ"מ דגבי נזיר מפורש דאז הוי הני משום נזיר טמא והנה מבואר בירושלמי פ"ו דגבי נזיר טמא אף שלא כעין תער ג"כ סתר וגם אין שביעי עולה מן המנין כיון דצריך להביא קרבן משא"כ בסתר וא"ש הירוש' הנ"ל:
ב׳
לאחר השלשים יום מונה כו' והנה אם בשלשים יום האחרונים נטמא לפי דברי הירושלמי בפ"ב הל' י' מבואר דסותר הכל ע"ש ובפ"ג ה"ד לר"א גבי נטמא ביום מלאת ע"ש דמתחילה ר"ל דאם נטמא אח"כ הוה כתוך ימי נזירותו ואח"כ מסיק דלא וגם היה נ"מ כאן אם צריך להביא קרבן טומאה ולא כפי' המפרשים כאן דף י"ד דזה ר"ל יום גידול שער רק כשיטת רבינו לק' בהל' ה' דמפרש לה בענין אחר:
ד׳
נטמא כו' וכיצד יעשה כו' ואליבא דר"א דס"ל דלא סתר רק ז' אם ר"ל דצריך תגלחת חדשה עיין רש"י דף ו' ע"ב דיש שם ב' לשונות בזה ועי' בירושלמי פ"ג סה"ה דמבואר שם דסותר רק דאינו מביא קרבן וע"ש בסוף ה"ד דיום ז' עולה מן המנין ועי' דף י"ד ע"ב ברש"י ד"ה כיון דס"ל שם דסותר הכל קודם שגילח לר"א וע"ש דף ל"ט ע"ב ודף מ"ז ע"א דמבואר בגמרא להיפך אך מ"מ העברת שער שנטמא צריך ואח"כ צריך להמתין שבעה ימים חדשים וזה יהא תליא אם גם שער טמא נשלח תחת הדוד או לא וזהו כונת הירושלמי כאן ספ"ו דר"א לשיטתיה דס"ל כשיטת ב"ש דגם מורט צריך להעביר תער אף דליכא שער ע"ש וה"נ כן וע' בירושלמי כאן פ"ג ה"ג דר"י אמר דר"א יליף לה ממצורע ומגלח וחוזר ומגלח ע"ש ור"ל דהשער של תגלחת השניה אין בה קדושה ג"כ דזה רק משום מצות תגלחת לא משום דהשער שנתקדש כבר נטמא וע' בתוספתא כאן פ"ב דמבואר ג"כ כן דהז' ימים לבד ימי טומאתו והוה כעין הך דדף כ' ע"א דלב"ש דס"ל דרק שלשים יום צריך לנזיר בא"י הוה רק כיום גידול שער ואם נטמא אז אינו סותר הכל וא"כ ע"כ הא דר"י קאי לב"ה דהא ר' יהודה אמר משום ר"א דנטמא ביום מלאת הוה רק נזיר סתם זהו כונת הגמ' מה דמייתי הך דתניא נמי הכי וע"ש בפיהמ"ש לרבינו דמפרש כן וגם נ"מ לדידיה אם גם ביום מלאת לר"א צריך להביא קרבן טומאה ובירושלמי שם בה"ד משמע דא"צ אך שם ר"ל אם נטמא אח"כ באותן השלשים לר"א וט"ס שם ולמסקנא מסיק דיום שביעי עולה מן המנין ואם כן ע"כ א"צ להביא קרבן טומאה כמבואר כאן דף י"ז ע"ב בירוש' בפ"ב ה"ט וט"ס שם ונחלף ועיין בתוספתא כאן רפ"ה דלכאורה גם שם יש ט"ס אך באמת נראה לי דהתוספתא ר"ל כשיטת רבינו לק' בה"ו דס"ל דאף דאנן פסקינן כרבנן דא"צ ב' ימים זה רק לגבי קרבן דצריך להביא קרבן טומאה אבל מ"מ אינו סותר רק אם יש ב' ימים וזה ר"ל התוספתא וכר"א דס"ל דהקרבן תליא בסתירה ור"ל הך דמונה מיד וא"כ למחר הוה ב' ימים ומביא קרבן וגם ר"ל אם אח"כ נטמא עוד הפעם ועיין כאן דף י"ח ע"ב ד"ה גופא וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפירושו למס' עדיות פ"ד משנה י"א ע"ש דגרס להיפך מגמ' דידן ולקמן בה"ז ובתוספתא פרק ב' ע"ש:
ה׳
נטמא ביום כו'. עיין כאן דף י"ד ע"ב ודף ל"ט ע"ב וכ"מ וע' בירו' כאן פ"א ה"ב גבי השלים נזירותו ולא הספיק כו' ע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דשוב אסור לו לגלח כלל אף דמחויב לגלח אף לאחר זמן מרובה כמבואר לקמן פ"ח ה"ו ועי' בתו"י נדרים דף ד' ע"א ד"ה משום אך כאן כיון דנטמא שוב ליכא בו מצות גילוח כלל וכמו כאן גבי אם קידש שערו בדם וע' כאן דף מ"ב ע"א וב"ק דף ק"ה ע"ש בתוס':
ח׳
מי שנדר כו'. עיין בהשגות וע' לעיל פ"ד הי"ט והנה לכאורה משמע כאן דס"ל דגבי טומאת ביה"ק שאין הנזיר מגלח החיוב לא על הטומאה רק על מה שנזר או שנכנס לטומאה ולכך בעי שהיה אבל אם הוא לא עשה זה אף שהוא שוהה שם אינו לוקה ואף דלעיל בפ"ה הי"ט נקט נמי ביה"ק י"ל דשם שאני דנכנס הוא בזמן נזירותו אף שהיה שוגג ומשום שזאת הטומאה אינה טומאה גמורה רק דין טומאה וכמש"כ ועיין לק' בהל' י' ובאמת בירוש' כאן פ"ג ה"ה ס"ל לרב דלענין טומאת ביה"ק תיכף כשפורש מן הקבר יש עליו שם טהרה לענין שהימים עולים לו לימי נזירותו וע' מש"כ רבינו כאן בפהמ"ש דמשמע שם דאם טבל אחר הזיה ג' וז' אף ימים שקודם ג"כ עולין לו מן המנין והך דדף נ"ד ע"ב דמתחיל ומונה קאי אמצורע וכמש"כ רבינו בפהמ"ש וע' מש"כ רבינו לק' בפ"ז ה"ז וע' ברש"י נדה דף ס"ח ע"ב דמוכח שם דהך דלא עלו הוא רק מדרבנן ע"ש ברש"י ד"ה ורבנן אך שם כתב רש"י דלא סתר אלא יום ור"ל הזמן שהוא תחת הסככות והפרעות וכרב בירוש' שם או ר"ל דכל ימי טומאה לא הוה אלא כיום אחד לענין זה דלא עלו וכעין דאמרינן בהך דחגיגה דף כ"ג ע"א עשאוהו כטמא מת בז' ע"ש ועי' בכלים פי"ד מ"ז לר"א וע' מש"כ רבינו בהל' אבות הטומאה פי"ג ה"ו ג"כ כעין זה ובירוש' כאן פ"ז ה"ד דבטומאה שאינה מן המת עצמו תיכף בטבילה פקע ממנו החיוב לענין ביאת מקדש ע"ש וה"נ כן אך רבינו כאן לא ס"ל כך וס"ל דמה"ת לא עלו לו וכגמ' דילן ע"ש:
י״א
תגלחת טומאה כיצד כו'. עד הלכה י"ד ע' כאן דף י"ח ע"ב בתוס' אליבא דר"א וע' לקמן דף נ"ד ע"א דגרס שם לר"א דעביד הערב שמש וגם י"ל דלר"א דס"ל תגלחת מעכבת ה"ה תגלחת טומאה דלא חשבינן רק מתגלחת וא"כ קשה מש"כ התוס' כאן בד"ה מתחיל אף בירוש' כאן פ"ו ה"ח מחלק דאם גילח בז' אז חשבינן משעת תגלחת ואם גילח בח' אז רק מאותו היום ועיין כאן דף מ"ד ע"ב דמוכח דלא תליא רק בטבילה ע"ש וע' כאן דף ס"ד ע"ב דאמר שם מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת משמע דהתגלחת טומאה אף לדידן דקי"ל דלא מעכבא מ"מ נ"מ למנין דאם גילח אז חשבינן מז' ואם לא גילח רק מהערב שמש אף לריבר"י ועיין תוספות כאן דף י"ט ע"ב ד"ה א"ל ע"ש והנה בירושלמי שם יש שיטה דרק לענין מנין אז ס"ל לר' דרק לאחר הבאה ולריבר"י בלא תגלחת מזמן שראוי להבאה וס"ל דלילה אינו מחוסר זמן אבל לענין הבאת קרבן חדש לכ"ע חשבינן מזמן שראוי ע"ש אך י"ל דזה רק אם גילח אבל אם לא גילח אף קרבן אינו מביא רק לאחר הבאת קרבן ועיין בהך דשבועות דף ל"ז ע"א כי היכי דתחול כו' ושם דף ח' ע"א ברש"י ד"ה ולא דגזיה"כ הוא וע' בהך דכריתות דף ח' ע"ב אך ע' בחגיגה דף ט' בהך פלוגתא דחזקיה ור"י גבי נטמא והנה רש"י ז"ל מפרש שם דקאי אנזיר ומשמע דס"ל דאזלינן בתר ראוי להביא קרבן אך רבינו ז"ל מפרש בהל' חגיגה פ"א ה"ה דקאי אחגיגה אם נטמא והנה לפ"מ דמבואר שם דטעם דר"י משום דקסבר לילה לאו מחוסר זמן אם כן לפ"ז אם נטמא בתחילת ליל א' גם לר"י אינו מביא ולכך דייק בנזיר דף נ"ד דעביד הערב שמש ע"ש דבל"ז אף למ"ד מזמן הבאה ג"כ חשבינן וי"ל כך דכמו שכ' התוס' בזבחים דף קי"א ע"ב דבלילה כיון דאינו ראוי לקרבנות לא מקרי קודם פתיחת דלתות ההיכל וע' תוס' שם דף נ"ט ויומא דף ס"ג ע"ש ה"נ כאן דאם נימא דצריך דוקא קרבן זה רק ביום אם נימא דלילה מחוסר זמן אבל בלילה אם נימא דלילה לאו מחוסר זמן שפיר חשבינן וע' מש"כ התוס' פסחים דף פ"א ע"ב ד"ה אלא מה דמחלקים שם בין לפני זריקה ללפני תגלחת ע"ש וע' זבחים דף י"ב גבי הך דפסח לבן בתירא דאז לאחר חצות תמיד קודם ע"ש ובפרט לפ"מ שכ' לחלק בין אם גילח בז' ובין אם גילח בח' דאז חשבינן רק מהבאה והנה בתוספתא כאן פ"ד ובירושלמי משמע דהא דר' ישמעאל דס"ל דאשמו מעכבו זה רק למנות ולגבי הבאת קרבן ס"ל לר"ש בתוספתא שם דרק אשם נזיר טמא מעכב ולא חטאת וע' רש"י נזיר דף נ"ד דמבואר שם ג"כ כן דר"ש ס"ל כך אך זה רק לענין הבאת קרבן אחר אבל למנות ר"ש מודה דאין מעכב בנזיר טמא ע' תוס' זבחים דף ע"ו ע"א ד"ה למחרת וכ"מ רק גבי מצורע קי"ל דמעכב ע' פסחים דף נ"ט וע' רש"י כאן דף כ"ב ע"א ד"ה ניתי ובגמ' כאן דף י"ח ע"ב ע"ש וע' בהך דכריתות דף כ"ז ע"א דר"ש ס"ל דאשם נזיר בא על הבטלה ר"ל לענין למנות נזירות טהרה וע' בירוש' כאן פ"ד ה"ד מבואר ג"כ כן וע' בהך דערכין דף י"ז ע"ב דר"ש ס"ל גבי מצורע דאזלינן בתר חטאת והא דקי"ל בכ"מ לדידן דאשם מעכב הוא משום דא"א להביא חטאת מצורע קודם אשם כמבואר במנחות דף ה' וכ"מ וזה ר"ל מכשיר ועי' בהך דזבחים דף צ' ע"ב בתוס' ד"ה חוץ וכוונת התוס' שם לגבי אכילה וע' מנחות דף ד' ע"ב ולק' אבאר זה ובזה יש לישב דברי רבינו בהט"ו ע' בכ"מ דנ"מ בין קודם גילוח לאחר גילוח וכמש"כ:
י״ד
כשמגלח הנזיר כו'. ע' לק' פ"ח ה"ג והנה באמת מה דמבואר בגמ' דף מ"ה ע"א מי שמחוסר לקיחה והבאה לא ר"ל כפי' התוס' משום דשלמים נאכלים בכל העיר רק דר"ל דשלמים הם בעזרת נשים והוא יהי מגלח פתח היכל דהיינו בעזרה והך במדינה ר"ל בירושלים דזה נקרא מדינה בכ"מ וא"כ לפ"ז נזיר טמא דאשם הוא בעזרה ע"כ והוא אסור ליכנס לעזרה וא"כ הוה מחוסר הבאה אך נ"מ די"ל דמיירי שגילח בשמיני דאז יכול ליכנס לעזרה וזהו מה דר"ל רבינו והמגלח במקדש דוקא דהיינו ביום ח' ומש"כ רבינו לשון יצא י"ל כך דנ"מ אם אפרן מותר דהא קי"ל כל הנקברים לא ישרפו ועי' מש"כ רבינו לקמן בסה"ל פסולי המוקדשים וכ"כ דיש חילוק בין אפר שנקבר או שנשרף. אך ר"ל כאן כך דאם גילח במדינה דאז הוה מחוסר הבאה שוב הוה האפר שלו אסור בהנאה אף לאחר שריפה והוה כמו אפר של תרומת הדשן שאסור לעולם ולא כאפר קדשים לדידן משא"כ אם גילח במקדש היינו בשמיני וא"כ לא הוה מחוסר הבאה וגם הטומאה פקעה מעל השער ולכך אפרו מותר וזהו לשון יצא דר"ל דיצא השער מקדושתו וגם נ"מ דלא שייך כאן לאמר יש שבח עצים בתבשיל כמו גבי עצי ערלה דפסחים דף כ"ז וכ"מ וע' בירושלמי פ"ג דערלה דגבי תבשיל הך ידלק ר"ל רק אקדרה וכ"כ בזה בח"א וע' בירושלמי ערלה פ"ג דבאמת משנה כאן במקדש כאן בגבולין ע"ש וע' רש"י פסחים דף ע"ט ע"א ותוס' שם ורש"י ע"ז דף ע"ד ע"א דיליף לאיסור דשער נזיר מקרא אחרינא ע"ש בירושלמי. וע' בספרי פ' נשא פסקא כ"ה דגם אם גלחוהו לסטים מ"מ השער קדוש הרי חזינן דאין הטעם משום דצריך ליתנו תחת הדוד רק דיש בו קדושת הגוף וע' רש"י פסחים דף כ"ג ע"א ד"ה גידולי. והנה לכאורה י"ל דהא דס"ל לר"י וכן פסק רבינו לק' פ"ח ה"ג דנזיר טהור גם אם גילח במדינה משלח תחת הדוד י"ל כמש"כ דהיינו בירושלים והדוד של שלמים ג"כ יכול לבשלו בירושלים אבל אם גילח בגבולין חוץ לירושלים אז הוה כמו מחוסר הבאה. וע' בהך דחולין דף פ"ז ודף פ"ט ובהך דזבחים דף ק"ה אם מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי ע"ש ובהך דיומא דף ל"ב ע"ב גבי גישה ע"ש וכ"מ בזה וע' בר"ש מסכת כלים פ"א דס"ל דאף למ"ד בהך דפסחים דף ס"ג ע"ב דלא בעי על בסמוך מ"מ בירושלים צריך שיהיה ע"ש במ"ח ושם בפ"ו מ"ב דמשמע שהכירות של נזירים היו בירושלים ע"ש אך בתוספתא מכות פ"ב מבואר להדיא דאף רוצח שגילח בעיר מקלט משלח תחת הדוד ע"ש אף דהוא חוץ לירושלים וצ"ל ולחלק בין אם הוא ראוי ליכנס ובין שאינו ראוי ליכנס ואף דגם דרוצח אינו יכול ליכנס זה מצד סיבה אחרת לא מצד עצמו וע' כאן בירוש' פ"ו ה"ט ראוי ע"ש:
ט״ו
בד"א שנטמא כו' אבל אם כו'. הנה ע' בספרי פ' נשא פסקא כ"ח דאמר שם גבי תגלחת טומאה דאם הביא קרבנותיו ואח"כ גילח לא יצא והנה לענין מה לא יצא הא קי"ל לקמן בפ"י ה"ט דהתגלחת לא מעכב וצ"ל דכונת הספרי אם הביא קרבנ' שעדיין לא טבל דאז הקרבנות פסולים כמבואר כאן בספרי וע' דף ס' ע"ב דרק לאחר ביאת מים מגלח וגם י"ל דלר"א דס"ל תגלחת מעכבת ה"ה תגלחת טומאה מעכבת וצריך לגלח רק קודם הקרבן:
ט״ז
נזיר שגילח כו' ואם בטומאת התהום נטמא כו'. עי' בכ"מ וע' לקמן פ"ט הי"ח ובמש"כ רבינו בפ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ז ובהלכות ק"פ פ"ו הי"א וי"ג. אך באמת ס"ל לרבינו כך דאם הך טומאת התהום לא הוי טומאה ודאית שיש איזו סיבה לאמר דלא נגע אז אף אם נודע לו קודם זריקה בנזיר וקודם שחיטה בפסח מותר אף לכתחלה לשחוט ולזרוק אבל אם ודאי נגע אז רק לאחר זריקה ולאחר ששחט אז אינו סותר והמשנה קמ"ל דאף ספק אם ירד לטבול מטומאה מ"מ אמרינן חזקת טמא טמא וגם בטומאת התהום אך זה רק שאותן הימים לא יעלו לו אבל לסתור מה שמנה קודם אז לא סתר אף שלא בטומאת התהום אם אינו דבר ברור ודאי שנגע וזהו כונת רש"י בנדה דף ס"ח ע"ב גבי סככות ופרעות ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ב ה"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום אי מגלח או לא ע"ש. וע' בירושלמי נזיר פ"ט אם טומאת התהום הוה טומאה שהנזיר מגלח עליה וכן גבי ספק טומאה ברה"י זה הוה מחלוקת בירושלמי נזיר פ"ח ופסחים פ"ח אם הנזיר מגלח עליו ואי סותר את הקודמין וזהו דדיק במשנה בנזיר שרגלים לדבר ר"ל אף דהוה ספק אם נגע מ"מ כיון שירד לטבול מטומאה הוה חזקת טמא ובזה י"ל דברי הגמ' במאי דבעי רמי בר חמא אי הידיעה לאחר מלאת אם אזלינן בתר ידיעה ע"ש ברש"י ותוס' וצ"ל כך דהוה ס"ל דהמשנה רק לענין שלא יעלו לו הימים שמנה בטומאה אבל לא לסתור מה שמנה קודם וע' ברש"י פסחים דף פ"א ע"ב ד"ה ומי ושם דף פ' ע"ב בשם תוספתא דקרא לשון ספק ונ"מ לענין דאין עליו שם טמא מת לענין לסתור מה שמנה בטהרה ולגלח ומה דר"ל בגמ' שם דף ס"ד ע"ב גבי נזיר שירד לטבול שם ר"ל שירד לטבול מטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכן גבי עושה פסח ר"ל כגון הני טומאות דאינו טומאה עצמית כמש"כ רבינו פ"ו מהל' ק"פ ה"ב וכן ר"ל הגמ' דף ס"ג ע"ב לפי פי' רבינו כאן ספ"ט דגבי תרומה טמא היכא שאין משובר וגבי נזיר ר"ל לענין לסתור ולגבי פסח ר"ל לענין להקריב עליו ק"פ בע"פ שחל להיות בשביעי שלו כן הוא שיטת רבינו אבל גבי טומאת התהום כה"ג אינו טמא כלל ואף לכתחלה וע' בספרי נשא פסקא כ"ח להוציא טומאת ספק ותוס' סוטה דף כ"ח ע"א ד"ה אינו ע"ש דקרי לה לטומאת התהום טומאת ספק וגם י"ל כמש"כ רבינו לק' פ"ז ה' ח' גבי נגע באהל המת דנזיר אינו שוה לענין טומאה לשאר דברים אף דבכ"מ בעי הזיה ג' וז' גבי נזיר לא בעי ור"ל דהימים עולין לו ג"כ וע' כאן דף מ"ב ע"ב גבי טומאה בחבורין ובירוש' כאן פ"ז ובשבועות פ"ב:
י״ח
איזהו כו' אבל הרוג כו'. ע' בהשגות ועי' בהך דכריתות דף כ"ו ע"א דהוה מחלוקת דאביי ורבא אם מה שהרוצח או הבועל מכיר מקרי ידיעה ע"ש ואזלי לשיטתם בהך דמכות דף ו' ע"א אי ראיה של הבע"ד הוה בגדר ראיה ע"ש. ועיין בהך דתמורה דף כ"ב ע"ב גבי אבודה ולא גנובה ואביי לשיטתו ועי' בהך דשבת דף ק"ל ע"א גבי עפ"י עדים אם הוא מצטרף עם אחר וע' בירושלמי ערלה פ"ב. ועי' בנדה דף כ"ז ע"ב דאמר שם כה"ג:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות נזירות פרק ו׳
ב׳
כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. התוס' ז"ל חולקים על זה דכתבו בפ' ג' מינים גבי מתני' דגלחוהו ליסטים (דף ל"ט בד"ה סתם) וז"ל והילכך בנזירות של ששים יום אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ע"כ. וקצת קשה לדברי רבינו ז"ל שסובר דאפי' בנזירות מרובה בעינן שיגדל ל' יום ואותם ל' יום אינן עולים לו דבפ' הנזכר דף מ"ד הקשו ויין יסתור שלשים יום ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור ותירצו מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו ע"כ. משמע דטעמא הוי משום גידול שער מאי דסותר וכיון דבנזירות מרובה אע"פ שיגלח באמצע הרי בסוף איכא גידול שער כדכתבו התוס' ז"ל אמאי סותר ואי סותר נילף מינה יין דהשתא ליכא למימר התם טעמא משום גידול שער דבלאו הכי איכא גידול שער. ובאמת דעת התוס' ז"ל מתיישב יותר בפשט השמועה אבל מ"מ מתני' מסייעא לרבינו ז"ל דקאמרה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא ל' ע"כ. משמע דכי היכי דבטומאה סותרת בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועט הכי נמי בתגלחת דאי לא לימא נמי חומר בטומאה שסותרת בין בנזירות מרובה בין במועט משא"כ בתגלחת שאינה סותר אלא מועט ולא מרובה שישאר לו גידול שער כדי שיגלח:
ה׳
נטמא ביום שלאחריו וכו' או גלח אחר מלאת וכו'. בפ' ג' מינין (נזיר דף ל"ט) אמרו ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו ליסטים וכו' כגון שגילחוהו אחר מלאת ומני ר' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת שבעה סותר וכו' והתוס' ז״ל פי' בחד פירושא הפך דברי רבינו ז״ל דכי היכי דלר״א ילפינן סתירה דתגלחת מסתירה דטומאה הכי נמי לרבנן ילפינן הא מהא ואם נתגלח אחר מלאת סותר ל' כמו בטומאה אבל פירשו פירוש אחר דלרבנן לא ילפינן תגלחת דטומאה דרבנן אזלי לטעמייהו דאית להו בדף מ״ו תגלחת אינה מעכבת ורבי אליעזר אזיל לטעמיה דאית ליה תגלחת מעכבת ולכך לרבנן כשנתגלח אחר מלאת אינו סותר דתגלחת אינה מעכבת וזה דעת רבינו ז״ל:
ו׳
נטמא ביום שנדר וכו' לפיכך אם נטמא משלישי והלאה וכו'. נראה דרבינו ז"ל מפרש מאי דפשיט רבא בגמ' יפלו כתיב כפירושא קמא דרש"י דר"ל ובעינן דלהוו תרי בנפילה דלא כפירושא בתרא וכפירוש התוס' ז"ל שהם מפרשים יפלו כתיב ומשמע בכל גוונא ולהאי פירושא הוי הגירסא בצריכותא הכי אי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו וכו' אבל גירסת רבינו ז"ל היא כגירסת פירוש קמא דרש"י ז"ל וכמו שפירש הרב בעל כ"מ ז"ל וזה מבואר שם בגמ' דף י"ט ע"ב בפי' רש"י ז"ל והתוס' ז"ל אבל מ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דאי אפשר דפסק כר"א דא"כ לא היה לו לרבינו ז"ל להשמיט ברייתא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וקשה דלדבריו אפי' לפירושא קמא שפירש דרבנן מודו לר"א דנזיר טהור שנטמא א"כ הך ברייתא בנזיר טהור איירי וכרבנן אתיא ואמאי השמיטה. ועוד דלא היה לו להקשות דלמה השמיטה אלא דכתב בהפך שכתב לעיל ואפי' נטמא ביום מלאת ימי נזרו סותר הכל והא ודאי הפך ברייתא זו דליכא אחרונים ומ"מ סותר ולפירושא קמא שפירש סברא הפוכה ממאי דאיתותב עולא ודאי דדוחק גדול הוא. אלא העיקר נ"ל כמ"ש בפירוש המשנה דהלכה כר"א וכי תימא א"כ איך פסק נטמא ביום מלאת בסוף היום סותר את הכל ונראה דהוקשה לרבינו מה שהקשו התוס' דהיכא קאמר ר"א בריש מי שאמר שנטמא יום ל' סותר את הכל ובנטמא יום מאה סותר ל' הא אמר בגמ' דאית ליה דבעינן אחרונים ואי נטמא ביום מאה אינו סותר ותירצו דמאי דאמר בגמ' אינו סותר דהיינו אינו סותר את הכל אבל ל' מיהא סותר והכי ס"ל לתוס' וא"כ מתני' דקאמר נטמא ביום מאה סותר הכל ודאי דלית ליה כר"א דבעינן אחרונים ולכך פסק רבינו ז"ל כסתם משנה ודלא כר"א אבל בראשונים פסק כמותו משום דראה דשקלי וטרו אמוראי אליביה דרב פפא בעי לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד כו'. זה נ"ל טעם נכון לדברי רבינו ז"ל מסכים עם פירוש המשנה ומ"ש רבינו אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו נראה מדברי רבינו ז"ל דאית ליה דמביא קרבן טומאה אבל התוס' כתבו שם בדף ט"ז ולר"א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימים ושונה וטובל כו':
ח׳
מי שנדר והוא בבית הקברות וכו'. ולוקה על שהייתו שם וכו'. קשה על דברי רבינו דמשמע דאם התרו לו אל תשהא שם כדכתב הרב"י ז"ל לוקה ואמאי דילמא לא גמירי שהייה במלקות דר"ל לפי פירושו דאפי' שהה אינו חייב מלקות דהכי מפרש הוא בגמרא כנראה מהדין שהזכיר בסמוך וכמ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל ועוד דא"כ אמאי לא אוקימו בגמרא בכה"ג דאמרו לו למי שנזר בבית הקברות צא משם ושהה וקא מבעיא לן אי מהני שהייה להלקותו או דילמא לא גמירי שהייה אבראי ואפי' שהה שם אינו לוקה וכל שאר הקושיות שהקשה הרב בעל כ"מ ג"כ קושיות עצומות הן אלא שבהגהתו שהגיה לשון רבינו ז"ל (רצה) ליישב ומ"מ קשה מ"ש:
י׳
יצא והזה וטבל כו'. בפ"ג (דף ט"ז:) אמר במשנה מי שנזר והוא בבית הקברות כו' (עיין בכ"מ) והוקשה לבעלי התוס' ז"ל דאיך אפשר דהימים של בית הקברות יעלו לו מן המנין שהוצרכה לומר המשנה שלא יעלו והלא אפי' טהור ונטמא סותר כל הקודמים ואיך אפשר שיעלו לכך פירשו דכולה חדא מילתא היא וה"ק אין עולין לו מן המנין לענין דמונה והולך דאינו מביא קרבן טומאה וכן פירשו עולין מן המנין לענין זה כשנטמא שסותר אותו מנין ומביא קרבן טומאה והם פירשו כן שסוברים דכולה מתני' איירי בטומאה שהנזיר מגלח עליהם דהיא טומאה סותרת מדקאמר ברישא אינו מביא קרבן ובסיפא אמר מביא קרבן ובודאי דהא הוי בטומאה שהנזיר מגלח אבל רבינו מכח קושיא זו שהקשו התוס' פירש דמתני' תרתי קאמר ולצדדין קתני מ"ש אין עולין לו מן המנין הוא בטומאה שאין הנזיר מגלח דאינה סותרת אותה טומאה וה"א דעולה לו מן המנין קמ"ל ומ"ש ואינו מביא קרבן טומאה ה"ק ואם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח אינו מביא קרבן טומאה וכ"כ למעלה כסדר פירושו במשנה מי שנדר והוא בבית הקברות אין עולין לו מן המנין ואם נטמא שם בבית הקברות וכו' אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה וכן בסיפא אותן הימים שמנה עולין לו מן המנין דאיירי בטומאה שאינה סותרת ולכך עולין ואח"כ כתב ואם נטמא שם בטומאות שהנזיר מגלח מביא קרבן והיינו סיפא דמביא קרבן טומאה דמתני' לצדדין קתני. ומעתה אין לתמוה מה שתמה הרב בעל כ"מ דלמה כתב ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות וכו' דהוא נקט כלישנא דמתני' ומתני' בהא הוא דקאמר ומביא קרבן טומאה דבנכנס קא עסיק תנא דמתני' והא דנקט נכנס לרבותא נקטיה כדאמר בגמ' דסד"א כיון דנכנס חזר הדבר כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות וכי היכי דמעיקרא אפי' דנטמא בבית הקברות דטומאה דהנזיר מתגלח אינו סותר ואינו מתגלח ה"נ השתא קמ"ל. וראיתי בפירוש המשנה שכתב רבינו שכשיצא והזה וטבל וחזר לבית הקברות אפי' אותן הימים שהיה בבית הקברות כיון שאינם טומאה שהנזיר מגלח עליהם עולה לו מן המנין אבל כאן כתב דדוקא אותן הימים שמנה עד שחזר לבית הקברות ובודאי דכן עיקר דלקמן כתב בפ"ז דטומאה שאין הנזיר מגלח מ"מ אינו עולה לו מן המנין. והר"א בהשגות כתב אין אותן הימים עולין לו מן המנין פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה. נראה שדעתו כדעת התוס' אבל אין דעת רבינו כן שכתב אין אותן הימים עולין ואיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח ואיך נאמר דמייתי קרבן אם אינה טומאה שהנזיר מגלח עליה אלא רבינו ז"ל מפרש כמו שפירשתי ולא ידעתי למה לא פירש כן הר"א גבי ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו שכתב רבינו ז"ל לעיל:
י״א
תגלחת הטומאה כיצד היא כו'. משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ"ד:) דברי רבי עקיבא אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע אמר לו זה טהרתו תלוי בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה הערב שמש ופירשו התוספות דה״ק (מה בין) דין זה למצורע דהתם שמעתי ממך שאפילו גלח בשמיני צריך להקריב בתשיעי ואמר לו רבי טרפון דבמצורע הטבילה צריכה שתהיה אחר התגלחת וכיון שגלח בשמיני אפילו שטבל בשביעי צריך לטבול פעם אחרת בשמיני וצריך שיעריב שמשו כדי להביא קרבן אבל נזיר הטבילה היא קודם הגילוח והוא טבל בשביעי וגלחוהו בשמיני והרי העריב שמשו ויכול להביא קרבן. ורש״י פירש בענין אחר ולדבריו המצורע אין טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני עצמו ורבינו בפרק חמישי מהלכות מחוסרי כפרה כתב דמצורע טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני יביא קרבן בתשיעי נראה דמפרש כפירוש התוספות ז״ל:
י״ג
אינו מתחיל למנות עד שמביא חטאתו כו'. כרבנן בפרק שלישי (דף י"ט) ורבי ישמעאל פליג התם ואמר דאשם וחטאת מעכב ואמר שם בגמרא מאן תנא להא דת"ר אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא רבי ישמעאל ופירש"י ז"ל בפירושו קמא דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני דהא אמרינן עולת העוף לא מעכבא. ולפ"ז קשה על רבינו ז"ל דפסק כרבנן איך לקמן בפ"ט כתב האשה שנדרה בנזיר ואח"כ הפר לה בעלה וכו' הרי זו מביאה קרבן טומאה ומדכתב סתמא משמע דעולה נמי מייתי. ואפשר דמפרש כפירוש בתרא דרש"י ז"ל שפירש דאי רבנן משום דורון בעלמא קא מייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מייתי ע"כ, ולכך פסק התם דמביא עולה כיון דהוא דורון בעלמא א"נ אפילו מפרש כפירוש קמא הא אמרינן התם דאי בעל מיגז גייז אפילו עולת העוף נמי מייתי ואע"ג דבפ"ג מהלכות נדרים משמע דרבינו פסק כמ"ד מיעקר עקר שכן כתב שאין האב והבעל מתיר כו' מ"מ ע"כ כמ"ד מיגז גייז פסק וכמ"ש שם הרב בעל כ"מ ז"ל דאיך אפשר לומר דפסק כמ"ד מיעקר עקר כנגד פשיטותא דגמ' ולומר דמפרש דמר זוטרא כדכתבו התוס' ז"ל אע"פ שדחו זה הפירוש מ"מ אי אפשר לומר כן דהוא ז"ל כתב בפי"ב דהיכא דנדרה ועברה על נדרה ואח"כ הפר לה בעלה לוקה ומבואר בסוגיא בפ"ד דנזיר דאי מיעקר עקר אינו לוקה אלא ודאי דפסק מיגז גייז וכבר יישב דבריו הרב בעל כ"מ ז"ל שם בפי"ג:
י״ד
כשמגלח הנזיר וכו'. בפ' ג' מינין (נזיר דף מ"ה ע"ב) וגבי נזיר טהור פסק לקמן בפ״ח כר' יהודה ותמה הרב״י ז״ל למה הניח סברת חכמים והיא סתם משנה, וי״ל מפני שאמרו בסוף תמורה כאן בנזיר טמא משמע דטהור בכל גוונא משליך על האש דאל״כ לוקי תרוייהו בנזיר טהור ולימא כאן שגילח במדינה כאן שגילח במקדש וכרבנן ואע״פ שאין זה כ״כ הכרח מ״מ טעם קצת הוי לפסק רבינו ז״ל:
ט״ו
נזיר שנטמא טומאות הרבה כו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה בכאן תמיהא גדולה ואיני יורד לסוף דעתו במה שתירץ הקושיא דמה הוא טעמא דאמרינן בגמרא בפ"ג דנזיר דמתני' דקאמרה נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד דלא אתיא כרבי מההוא טעמא גופיה לא אתי כרבנן דאי נטמא קודם שהביא החטאת בשמיני אכתי לא חיילא עליה נזירות טהרה וחדא טומאה הוי והיכי קאמר טומאות הרבה ואי נטמא אחר שהביא החטאת הרי כבר הביא קרבן טהרה ובודאי דאם נטמא צריך קרבן אחר וכה"ג אמרינן לרבי הא בהא תליא אי אמרינן לילה מחוסר זמן אימתי מיחזי לקרבן לצפרא נזירות נמי לא חיילא עד צפרא ואי אמרת לילה אינו מחוסר זמן נזירות טהרה חיילא מאורתא וה"נ אמרינן לרבנן כדכתיבנא ואי אפשר דמתני' אתיא אלא כר' יוסי דאמר דחיילא נזירות טהרה בשביעי אע"פ שלא הביא קרבן כפרה דלא תליא נזירות טהרה בקרבן וברייתא דקאמרה דנזיר דנטמא בשביעי דאינו עולה לו מן המנין ודאי סברא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני וא"כ רבינו דפסק כההיא ברייתא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני לא מתוקמא הך מתני' דטומאות הרבה כרבנן בשום צד. ונ"ל לתרץ דמ"מ אע"ג דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני קרי ליה רבינו טומאות הרבה כיון דהוא אחר הטבילה של שביעי קרי ליה טומאה מוחלקת אע"פ שלענין הדין חדא טומאה היא. וכ"ת א"כ נימא דמתני' אתיא כרבי ונטמא בז' וקרי טומאות הרבה מפני שנטמא אחר הטבילה ודמי לטומאות הרבה ואמאי אוקמוה בגמרא דלא כרבי. וי"ל דבפ"ב דכריתות (דף ט') קאמרה מתני' חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה ומני הא דנזיר שנטמא טומאות הרבה וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' לא מני אלא טומאות מחולקות דומיא דאידך דקרי עבירות הרבה שהם דברים מוחלקים:
ט״ז
נזיר שגלח תגלחת טהרה כו'. בפ' בתרא דנזיר (דף ס"ג) אמר במשנה נזיר שגלח כו' אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר וכו' (עיין בכ"מ) ופירשו התוס' דירד לטבול דרישא איירי בנטמא טומאת שרץ וקאמר דכיון דלא נטמא בטומאת מת היכא דנמצא המת צף דהיא טומאה ידועה אבל כשהוא משוקע בקרקע המערה שהיא טומאת התהום טהור כיון דהוא לא הוחזק בטומאת מת אלא בטומאת שרץ ואין הפרש בין ירד לטבול לירד להקר אלא דרישא נקט ירד לטבול לרבות דאע"ג דירד לטבול ודקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביבו מ"מ טמא ובסיפא נקט ירד להקר דאע"ג דלא דייק כ"כ טהור ואח"כ אמר שאם היה טמא בטומאת מת וירד ליטהר מטומאת מת אז ודאי אפי' בטומאת התהום חזקתו טמא משום דכיון דהוא היה טמא בטומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו שהיא טומאת מת ג"כ משא"כ בטמא טומאת שרץ. אבל רש"י פירש דכולה מתני' בנטמא בטומאת מת איירי ורישא דירד לטבול הוי בנטמא בטומאת מת וה"ה ירד להקר כיון שהיא טומאה ידועה שהמת צף טמא אבל כשנמצא משוקע דהיא טומאת התהום אז יש לחלק בין ירד להקר לירד ליטהר מטומאת מת והיינו דקאמר מתני' ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא דכיון שירד לטבול והיה בחזקת טמא טמא וא"ש טפי לפירש"י מאי דקאמר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור ורבינו תפס כדפירש"י כדמשמע מדבריו בסמוך שכתב נזיר שנטמא במת וירד וטבל וכו' משמע דכולה מתני' במת מוקי לה: ואח"כ נודע שטמא היה בימי נזרו כו'. כתב כן משום דרמי בר חמא בעי התם נטמא בתוך מלאת ונודע לו אח"כ ולכך קאמר דאיירי אפי' שנטמא בתוך מלאת כדאיפשיטא התם מפשטא דמתני':
י״ז
ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים כו'. ודאי דרבינו נקט זריקת דמים משום דפסק כרבנן דתגלחת לא מעכבא והוי זריקת הדם לרבנן כתגלחת לר"א והא דאמר רב אשי בפ' כיצד צולין (דף פ"ח:) דטומאת התהום אפי' קודם זריקה מרצה כבר הקשו התוס' בפ' בתרא דנזיר דרב אשי לא אתי לא כרבנן ולא כר"א דלר"א תגלחת מעכבא ולרבנן זריקה מעכבא ולרב אשי לא מעכבא אפי' זריקה ותירצו דלא קאמר כן רב אשי אלא דוקא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר וזה דעת רבינו ז"ל שתלה הדבר כאן בזריקת דמים ובהל' קרבן פסח פ"ו כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' הרי כתב שם דאפי' קודם זריקה מרצה וכיוצא בזה כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש אלא ששם כתב שמרצה בדיעבד ובפסח כתב ששוחט אפי' לכתחלה וכבר דקדק זה הרב כ"מ שם ונמצאו דברי רבינו על נכון. אבל מה שפירש הרב כ"מ לתרץ קושיא זו דמאי דקאמר רב אשי בפ' כיצד צולין קודם זריקה הוא אחר שנזרק אחד מהדמים וקרי קודם זריקה קודם זריקת שאר הדמים, ל"נ דדומיא דפסח הוי דהתם הוי ע"כ קודם זריקה כלל ואפ"ה קאמר רבינו ז"ל דשוחט ואוכל פסחו וכן בהל' ביאת מקדש גבי קרבנות א"כ קודם זריקה דגבי נזיר הוי קודם זריקה כלל. (ולע"ד) [ועוד] דוחק הוא לפרש דקודם זריקה דאמר בלישנא קמא הוי קודם כל זריקה וקודם זריקה הנאמר בלישנא בתרא הוי אחר זריקת אחד מהדמים:
י״ח
ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא וכו'. הר"א בהשגות פליג על רבינו וסובר דמ"ש בגמרא בברייתא לא אמרו אלא למת בלבד אתא למעוטי טומאה לעושה פסח היכא דהוי טומאת התהום. ויש סיוע לפירוש רבינו ז"ל מ"ש בגמ' בפ"ב (דף ט"ו) תהום דזיבה התירו ואי איתא דפירושא דהך ברייתא הוי למעוטי זיבה היכי קאמר התם תהום דזיבה התירו. והר"א סובר דהכי קאמר לעולם אימא לך טומאה דאורייתא והאי תנא פליג אתנא דברייתא אחר וסובר דתהום דזיבה התירו ולרבינו ז"ל אתי שפיר טפי:
י״ט
נמצא מושקע בקרקעות מערה וכו'. התוס' ז"ל כתבו בפ' בתרא דנזיר וז"ל ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טמא ואם נודע לו אפי' אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהיה טהור משום טומאת תהום דכיון דאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה ע"כ. נראה בהדיא מדברי התוס' דבטומאת התהום אע"פ שהאהיל עליה אינו טמא אבל אין נראה כן מדברי רבינו בפ"י מהל' קרבן פסח שכתב גבי עבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' הרי זה עושה פסחו בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אע"פ שהיא טומאת התהום לפי שא"א שלא יגע ולא יאהיל ע"כ. משמע דאית ליה בפסח דכשהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא ומפרש הך בד"א דקתני בברייתא דקאי אפסח ולא אתהומא כדפירש"י והתוס' וא"כ כיון דאית ליה דהיכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא היכא שהמת משוקע בקרקע המערה היכא שירד להקר למה לן שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה וכדכתבו התוס' דהא ודאי מי שנכנס למערה שקבר בתוכה הוא טמא שנכנס לאהל המת וכדכתב רבינו בפ"ו מהל' טומאת מת גבי מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה כו' ואין לחלק בין נזיר לפסח ולומר דדוקא בפסח טמא בהאהיל ולא בנזיר דהא בגמ' שוינהו אהדדי. וע"ק במ"ש נמצא המת צף על פני המערה כו' שחזקתו שנגע ולמה לי שנגע נימא דעל הספק האהילה המערה. ואולי י"ל דרבינו איירי הכא במערה פתוחה מלמעלה כנגד טומאת התהום ואינו מאהיל עליה ודוחק:
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות נזירות ו׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
