הלכות נדרים · פרק ז׳
הלכה א׳
שְׁנַּיִם שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאַת כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהַחְזִיר אֲבֵדָה זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה. וּבְמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר הַמַּחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה יִפּל הַשָּׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. שֶׁאִם יִטּל שָׂכָר נִמְצָא נֶהֱנֶה וְאִם לֹא יִטּוֹל נִמְצָא מְהַנֶּה:
הלכה ב׳
וּמֻתָּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת כָּל יִשְׂרָאֵל. כְּגוֹן הַר הַבַּיִת (וְהַלְּשָׁכוֹת) וְהָעֲזָרוֹת וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וַאֲסוּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר כְּגוֹן הָרְחָבָה שֶׁבָּעִיר וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים:
הלכה ג׳
וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם כּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם וּמְזַכֶּה לוֹ בְּחֶלְקוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. וְנִמְצָא כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ שֶׁהוּא לְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ נִכְנָס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אֶלָּא לִרְשׁוּת אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסְתַּלֵּק מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּמָקוֹם זֶה וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה:
הלכה ד׳
הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר. אִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד לְחֶלְקוֹ. וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבֵיתוֹ וְהוּא אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זוֹ:
הלכה ה׳
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר וְנָדַר אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא יְהַנֶּה בּוֹ הַשֵּׁנִי כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ. נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הוּא בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הוּא נִכְנָס. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחָצֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק אָסוּר בַּהֲנָאַת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לֶחָצֵר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס אֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ:
הלכה ז׳
מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת עַל עַצְמוֹ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת. אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶם אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיִּקַּח מֵהֶן בְּפָחוֹת וְיִמְכֹּר בְּיוֹתֵר מֻתָּר. וְאֵין גּוֹזְרִין כָּאן שֶׁלֹּא יִמְכֹּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח. שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר מֵאִישׁ אֶחָד כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר עָלָיו [אֶלָּא] מֵאֻמָּה כֻּלָּהּ. שֶׁאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם זֶה יִשָּׂא וְיִתֵּן עִם אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם אָסַר הֲנָיָתָן עָלָיו הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָן וּמַלְוֶה אוֹתָן. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל מֵהֶם וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶן:
הלכה ח׳
אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן:
הלכה ט׳
אָסַר עַל עַצְמוֹ הֲנָיַת בְּנֵי הָעִיר אָסוּר לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ לְחָכָם מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר (הַהִיא). וְאִם נִשְׁאַל וְהִתִּיר לוֹ הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בָּגֳרָנוֹת אֲבָל לֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת:
הלכה י״א
מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָמַר כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים. וְהוּא הַדִּין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים עִם הָעֲנִיִּים:
הלכה י״ב
מִי שֶׁהָיְתָה הֲנָיָתוֹ אֲסוּרָה עַל חֲבֵרוֹ וְאֵין לַחֲבֵרוֹ מַה יֹּאכַל. הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. אִם הָלַךְ הַחֶנְוָנִי וְנָתַן לוֹ וּבָא וְנָטַל מִזֶּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה י״ג
הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר שָׂדֵהוּ לִקְצֹר וְהָלַךְ אֵצֶל פּוֹעֲלִים וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. וְהָלְכוּ הֵן וְעָשׂוּ עִמּוֹ וּבָאוּ לָזֶה וְנָתַן לָהֶן שְׂכָרָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶּׁנִּמְצָא זֶה שֶׁפָּרַע לוֹ חוֹבוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁזֶּה מֻתָּר לִפְרֹעַ לוֹ חוֹבוֹ:
הלכה י״ד
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. נוֹתֵן לְאַחֵר מִשּׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. וְאִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל:
הלכה ט״ו
נָתַן לְאֶחָד מַתָּנָה וְאָמַר לוֹ הֲרֵי סְעֻדָּה זוֹ נְתוּנָה לְךָ מַתָּנָה וְיָבוֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְיֹאכַל עִמָּנוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא [אֲפִלּוּ] אִם נָתַן לוֹ סְתָם וְחָזַר וְאָמַר לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבוֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּנוּ. אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּבוֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל אָסוּר. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבוֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֶאֱכל מִסְּעוּדָתוֹ. שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ז
כָּל מַתָּנָה שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ לֹא תִּהְיֶה מֻקְדֶּשֶׁת אֵינָהּ מַתָּנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן לָזֶה מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַקְנוֹתָהּ לְאַחֵר הֲרֵי זֶה הָאַחֵר קָנָה בְּעֵת שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן. וְאִם לֹא הִקְנָה לוֹ הָרִאשׁוֹן לְאוֹתוֹ אַחֵר לֹא קָנָה לֹא הָרִאשׁוֹן וְלֹא הַשֵּׁנִי:
הלכה י״ז
מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָיָתוֹ עַל בַּעַל בִּתּוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶהֱנֵית בָּהֶן וּמוֹצִיאָה אוֹתָן בַּחֲפָצֶיהָ. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְפִיךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי בָּהֶן לֹא קָנָה הַבַּעַל וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן הֲרֵי קָנָה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ. וְדָבָר זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיַת חוֹתְנוֹ:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק ז׳
א׳
שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'. משנה בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל״ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע״ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל״ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ״ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר״ן ולענין הלכה קי״ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ״ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע״ג דמ״ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ״ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ״ל. וזה דעת רבינו:
ב׳
ומ״ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'. משנה בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח.):
ג׳
ומ"ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. גם זה שם וכחכמים:
ד׳
היו שניהם שותפים בחצר וכו'. משנה (דף מ"ה:) ר"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ"ו:) א"ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור א"ר הונא הלכה כראב"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב"י.
ומ"ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'. שם במשנה וכתב הר"ן דאע"ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה:
ה׳
שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב הראב"ד נ"ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב"ד דבגמרא אפלוגתא דראב"י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב"י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ"מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר"ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י"ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ"ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ"מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב"ד וכן דעת הר"ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי:
ו׳
היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'. משנה שם (דף מ"ו) וכראב"י:
ז׳
מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'. משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות.
ומה שאמר אם שומעין לו היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש"ה אמר אם שומעין לו.
ומ"ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'. הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה.
ומ"ש שאם א"א לו לישא וליתן עם זה וכו' אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות:
וכתב הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה:
ט׳
אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'. ירושלמי בפ"ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב"ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע"פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע"י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ"ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע"פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב"א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב"ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ"ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע"ג דטעמא דמ"ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו.
ומ"ש רבינו כמו שביארנו, הוא בפ"ד. והטעם שאע"פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה:
י׳
מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש"ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר"ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה"ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו:
י״א
מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'. גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא"ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע"כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא"א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה:
מה שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס"ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז"ל הרי"ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי"נ אם נגע עכו"ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו"ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע"כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי"ף סמך על טעם זה עכ"ל:
י״ד
(יב-יד) מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל. משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע״ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא:
ט״ו
נתן לאחד מתנה וכו'. משנה ס״פ השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר״ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה״ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב״א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל. ונ״ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל״כ הל״ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל״ל ואח״כ אמר לו וכו':
ט״ז
וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו':
י״ז
מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא"ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע"פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע"פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר"ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה"ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא"ל הני תרי לישני אבל א"ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ"ת א"כ כי א"ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א"ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ"ד דה"ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ"ל:
וכתב הראב"ד א"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר"ן כתב בפ"ק דקידושין שהרי"ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר"מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ"ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב"ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב"ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב"ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ"ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק ז׳
א׳
שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו וכו'. וקשה דכיון דפסק דבין בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר בין בשנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה אם כן לא חייש לפרוטה דרב יוסף דבנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג:) דמותר להחזיר משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וא״כ איך פסק בפי״ג מהל' גזילה דשומר אבידה הוי כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהיינו טעמא שעשאו שם רב יוסף שומר שכר משום פרוטה. וי״ל דהך פרוטה דהכא דהוי בשעה שמוליך האבידה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה וכדפירש שם הרא״ש ז״ל לא שכיח דבאותה שעה פורתא לא שכיח דאתי עניא אבל כל זמן שהאבידה בביתו דהוי זמן רב שכיח דיבא עני כמה פעמים והוא נפטר מן הפרוטה ולכך חשיב כשומר שכר: יפול השכר להקדש. היינו כששניהם אסורים זה על זה אבל אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה יקבלו המחזיר ואם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מחזיר לו בחנם וכן נתבאר בדברי הטור ז"ל סי' רפ"א:
ב׳
ואסורין בדברים שהם בשותפות וכו' ובית הכנסת כו'. בר״פ השותפין (נדרים דף מ"ו) אמרינן הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ע״כ. וא״כ אנן דאית לן כר' אליעזר דבחצר שאין בו דין חלוקה מותר הוא הדין בבית הכנסת דמותר ומתניתין דאוסר בבית הכנסת כרבנן אתיא וא״כ תימה גדול על רבינו ז״ל והטור ז״ל דפסקו כר' אליעזר איך כתבו דבבית הכנסת אסור וכבר תמה על זה הר״ן ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל בפרק השותפין על רבינו ז״ל והניח הדבר בצ״ע. ולי נראה להליץ בעד רבינו והטור דאית להו מה שכתב הר״ן ז״ל לתרץ הקושיא שנחבטו בה המפרשים דקשיא הילכתא אהילכתא דכיון דראב״י ורבנן פליגי אם יש ברירה או אין ברירה כדקאמר רבינא (דף נ"א) בפ' שור שנגח את הפרה ור' אליעזר סבר יש ברירה איך פסק בפרק השותפין כראב״י הא קי״ל בפ' משילין (ביצה דף ל"ט) דבדאורייתא אין ברירה והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו והר״ן ז״ל תירץ בר״פ השותפין (נדרים דף מ"ה:) דיש לחלק בין ברירה לברירה דברירה דפלוגתא דראב״י ורבנן כל עת שמשתמש כל אחד בחצר הוי שלו לגמרי והוי כאילו קנו חצר זה חדש אחד ראובן וחדש אחד שמעון ולפי שלא ידענו מה הוא החדש הראוי לכל אחד לכך הוצרכנו לטעם הברירה וא״כ נמצא דעיקרו של דבר נתברר מתחילתו ולא דמי לשאר ברירות דעלמא וכמו שהאריך הר״ן ז״ל שם הרבה יעויין שם, ועם זה נאמר דחצר שאין בו כדי חלוקה כיון שאין ראוי לשימוש לשניהם דאין בו אלא כדי שימוש לאחד לבד הוי כאילו קנו חדש אחד זה וחדש אחד זה ואין יכול אחד לאסור בחדשו של חבירו אבל בהכ״נ תשמישו הוא לכולם יחד כאחד וכיון שכן יכול לאסור זה חלקו כיון שבאותה שעה שמשתמש חבירו יש לו תשמיש בעת ההיא ואין זה כאוסר דבר אחד בעת שאין לו חלק בו כמו חצר השותפין שבאותה שעה שהאחד משתמש אין לחבירו חלק בו והוי כל הנאה שלו דעל דעת כן קנאוהו וכדכתב שם הר״ן ז״ל ולכך ודאי אפילו ר' אליעזר מודה בההיא מתני' דלקמן דבהכ״נ והגמרא דהקשה ואמר והא בהכ״נ כחצר השותפין שאין בו חלוקה דמי משום דבכל אותה סוגיא סבור הגמ' דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא תליא בברירה אלא בקנסא כדמשמע מבעיא דאיבעיא להו בריש סוגיא בנדרו פליגי וכו' וגם מ״ד מחלוקת בשיש בו דין חלוקה אבל אין בו דין חלוקה מותר ס״ל לגמ' דהך סברא אית ליה ובשיש בו דין חלוקה קנסו רבנן כיון דאפשר בחלוקה אבל כשאין בו דין חלוקה מותר ולא קנסו רבנן לאוסרו כיון דאי אפשר בלאו הכי דאין בו דין חלוקה. וכן נראה מדברי התוס' ז״ל שם שפירשו כן ומשום הכי פריך בגמ' דבבהכ״נ שייך נמי הך טעמא דאין בו דין חלוקה ואין ראוי לקונסו ותירצו אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת כשאין בו דין חלוקה וכו' ועל פי הסברא הזאת דאזיל בתר קנסא ולפי זה לא אתי מתני' דבהכ״נ אלא כרבנן אבל לפירוש סוגיא דפ' שור שנגח דתלי פלוגתייהו בברירה יש לחלק בין פלוגתא דר' אליעזר לההיא דבהכ״נ כדכתיבנא. ורבינו והטור ז״ל פסקו כההיא סוגיא דפ' שור שנגח ומאי דאסיק רב יוסף במסקנא מחלוקת כשאין בו דין חלוקה לפי דברי רבינא דפ' שור שנגח מתפרשים דבריו בטעמא דברירה כדכתיבנא והכי קי״ל כרב יוסף דאסיק הכי בפ' השותפין וכדפריש ליה רבינא דהוי טעמא משום ברירה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ודברי הטור ז״ל בסי' רכ״ד ורכ״ו כי הקושיא היא גדולה ועצומה:
ד׳
היו שניהם שותפין בחצר וכו'. כתב הטור ז״ל בסי' רכ״ו אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצורכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר ע״כ. ותימה על דבריו וכי עדיף היכא דהדיר לאחר מהיכא דהדיר לשותף עצמו והא היכא דהדיר לשותף עצמו אינו יכול ליכנס כ״ש היכא שהדיר לאחר שאינו יכול ליכנס לצורך השותף דהא התוס' ז״ל כתבו בריש השותפין (נדרים דף מ"ו) גבי הדיר לאחד מן השוק דהך חלוקה לא איצטריך לרבנן דהשתא לשותף עצמו יכול לאסור כ״ש לאחד מן השוק אלא לראב״י איצטריך וכבר תמה על זה שם הרב ב״י ז״ל והניח הדבר בצ״ע עד שכתב שאולי נתחלף לו לטור ז״ל חלוקה זו בחלוקה אחרת כאשר כתב שם. ולי נראה להליץ בעד הטור ז״ל דאולי הוא סובר כדעת הר״ן ז״ל שכתב בפרק השותפין (נדרים דף מ"ח) דהך חלוקה דהדיר לאחד מן השוק הוי רבותא נמי לרבנן דראוי להתיר בחלוקה זאת מבחלוקה הקודמת דבשלמא כשאומר לשותף עצמו הרי סלק השעבוד אשר לשותף בחלקו דקונמות מפקיעות מידי שעבוד אבל כשהדיר לאחר ושעבוד השותף במקומו עומד ודאי דיכול לומר האחר כיון שעדיין שעבוד השותף במקומו עומד והוא נכנס לצורך השותף לא לחלקך אני נכנס אלא לחלק השותף וכיון דאית ליה לטור ז״ל האי סברא משום הכי אית ליה דלא אמרו בגמ' מחלוקת כשאין בו כדי חלוקה אבל יש בו כדי חלוקה אסור אלא בחלוקות הראשונות אבל בהך חלוקה דראוי להתיר יותר אפי' היכא דאית ביה כדי חלוקה שרי ראב״י היכא שנכנס לצורך השותף כדכתיבנא. ואע״ג דהר״ן ז״ל אית ליה הך סברא גבי מי שיש לו חצר מושכר ביד אחר דאינו יכול לאסור בקונם על אחר מהך טעמא דלא סלק השעבוד מעל השוכר והטור ז״ל בסימן רכ״א משמע דלית ליה הך סברא דהר״ן ז״ל גבי שוכר שכתב שם בשם ר״ת ז״ל דאם היה אוסרו בפירוש על אחר אע״פ שהוא מושכר יכול לאוסרו וסברת אביו ז״ל דסובר דבלשון הקדש יכול לאוסרו ולא בלשון קונם ואע״ג דלא חלק השעבוד מעל השוכר מ״מ יש לומר דהטור ז״ל פליג על הר״ן ז״ל בחדא דהיינו גבי שוכר ומודה ליה בחדא דהיינו גבי שנים שותפים וטעמא דגבי שוכר כיון דכל גוף הקרקע של משכיר ודאי דיכול לאסור ולהפקיעו מאחר אע״ג דאינו אוסרו על השוכר ואינו יכול לומר למשכיר לתוך של שוכר אני נכנס כיון דגוף הקרקע של משכיר אבל גבי שותף דאית ליה שותפות בקרקע דיכול לומר האחר לא לשלך אני נכנס אלא בשל שותפך. כך נ״ל להעמיד דברי הטור ז״ל:
ה׳
שנים שהיו שותפין בחצר וכו'. ואית ליה כדברי הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל דכופין את הנודר דקאמר במתניתין קאי אאמר רבי אליעזר אע"ג דלא נאסר עליו דריסת רגל משום שאר שימוש ודלא כרש"י ז"ל שכתב דהוי אליבא דרבנן. ולענין מה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל דפסק כירושלמי כבר כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דלרבינא דתלי טעמא בברירה כדכתיבנא לעיל אתיא מתני' דכופין את הנודר כפשטה דהיה אחד מהם מודר הנאה הוי מודר ולא נדור ומאי דתירץ הגמ' דיחויא בעלמא היא ואע"ג דהרא"ש סבר דלמסקנא בין היכא שנדר שלא יהנה הוא בשני או שלא יהנה בו השני דבתרוייהו כופין רבינו ז"ל סובר דאינו כן אלא לפי המסקנא דרבינא הוי הסברא הפוכה דהיכא דנדר שלא יהנה בו השני כופין ובאידך אין כופין, וניחא ליה לומר לפי המסקנא האי סברא ממאי דהוה סבור מעיקרא כדי להסכים גמרא דידן שלא יחלוק עם הירושלמי:
ז׳
מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו וכו'. מה מאד נפלאו בעיני דברי רבינו ז״ל שלא חילק בין זבינא לזבינא דאיכא תלתא זביני מיצעא וחריפא ורמי על אפיה ואין הדין שוה בהם וכמו שמבואר בגמ' בפ״ג דנדרים (דף ל"א) והטור ז״ל ביארם יפה בסימן הנזכר עד שעלה בדעתי לומר דאולי רבינו ז״ל סבור דהך סוגיא פליגא אסוגיא דפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ז:) דאוקי מילתא דשמואל דהלוקח כלי מן האומן ע״מ לבקרו ונאנס בידו דקייצי דמיה אם רצה הלוקח ללוקחה הרשות בידו ולא כמו שפירש הר״ן ז״ל דסוגיות לא פליגי אלא דאית ליה לרבינו ז״ל דהך מקשה היה סבור דשוה בשוה הוי הנאה דמוכר ודלוקח וכיון דהוי הנאה דשניהם הוה ניחא ליה מתני' דקאמרה דשוה בשוה לא ימכור ולא יקח אבל מדקאמר שמואל חייב כשואל משמע דאית ליה דהוי הנאה דלוקח ולא דמוכר דאל״כ למה חייב כשואל הא אין כל הנאה שלו לכך הוצרכו לחלק בין זבינא לזבינא כדי לתרץ מלתא דשמואל אבל הסוגיא דפ' הספינה דמוקי מלתא דשמואל דקייצי דמיה נאמר דסברה כשמואל דאית ליה דשוה בשוה הנאה דתרווייהו דמוכר ודלוקח ומ״מ חייב הלוקח באונסין ומקרי כל הנאה שלו וכיון דקייצי והרשות בידו ללוקחה או להחזירה משא״כ למוכר שאין הרשות בידו דכיון דקייצי דמיה ואמר לו שיטלם בכך נסתלקה הבחירה ממנו ולכך חייב הלוקח כדין שואל כאילו כל הנאה שלו ולפי זה לא קשה לשמואל כלל מתני' ואין צריך לחלק בין זבינא לזבינא דכולהו זביני שוים ושוה בשוה הנאת שניהם ולוקח בפחות הוי הנאת לוקח לבד ומוכר ביותר הוי הנאת מוכר לבד ועם זה היו עולים דברי רבינו ז״ל כהוגן דפסק כסוגיא דפ' הספינה. אבל שבתי וראיתי כי א״א לומר כן מפני מה שכתב בפרק שלמעלה מזה ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו וכן כאן כתב כן והיינו ודאי כזבינא דרמי על אפיה כדכתב הר״ן ז״ל שם ובשאר זביני הלוקח והמוכר שוים דהוי הנאה לתרוייהו כדכתיבנא א״כ משמע דמחלק רבינו ז״ל בין זבינא לזבינא. ומ״מ במקומי אני עומד דאפשר לתרץ לזה דהכי קאמר אין גוזרין שלא ימכור בפחות דילמא יקחו בפחות או שוה בשוה ולעיל ג״כ ה״ק ולא ימכור ראובן לשמעון בפחות גזירה שמא יקח ממנו בפחות או שוה בשוה ונמצא נהנה ממנו אבל בין זבינא לזבינא לעולם דאינו מחלק: שהרי לא נדר מאיש אחד. כתב כן לחלק למה לא גזרו כאן כמו שגזרו גבי מודר הנאה. עוד הקשה הר״ן ז״ל בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ג) וז״ל וא״ת והא אפילו במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למתני שניהם אסורים משום גזירה. י״ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה״מ בהני בלחוד דתניא במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בזה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים ע״כ. וקשה לי על דבריו והרי דריסת רגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר' אליעזר דאית ליה ויתור אסור ומ״מ אמרינן במתני' דהריני עליך חרם דאם אחד הדיר על חבירו דחבירו אסור ליכנס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי דודאי רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר גבי דריסת רגל דלא הוי הנאה ודאי מודו דההלואה הוי הנאה. ואולי יש לומר דאין ויתור אסור מן התורה אלא מדרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לבדו ולא שנאסור לחבירו משום גזירה לו:
ט׳
אסר על עצמו הנאת בני העיר וכו'. באמת שמה שפירש הרב כ"מ ז"ל בירושלמי נראה באמת כוונת רבינו ז"ל וכן כתב בב"י ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח ודקדק כן מתשובת הרשב"א ז"ל שכתב על אחד שנשבע שלא יהיה גבאי או ממונה מהעיר נראה לי שהוא נהנה בשררותא דמתא וכו' וגם הצבור נהנין וכו' וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר. הרי משמע מדתלה הדבר בהנאתו דאית ליה כפירוש הרב ב"י עם היות שקשה לי דברי הרשב"א ז"ל דהתם לא נשבע שלא ליהנות מבני העיר אלא שלא יהיה גבאי מהעיר ואע"פ שהוא נהנה בהיתרם מאי איכפת לן ואילו היה הרשב"א ז"ל תולה הדבר בהנאת הציבור והוי כאילו מתירין נדרי עצמן וכדברי הריב"ש ז"ל הוה אתי שפיר אבל מה שתלה טעמו בהנאתו לאו טעמא היא ומ"מ מדברי רבינו ז"ל ודאי דמוכח פירוש זה. והאמת קשה מאד מה שהקשה הרב כ"מ ז"ל ממה שאמרו בירושלמי אית תני תנויי אפי' על קדמיתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו ומה דאתא האי תנא לומר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו שותיה דמר לא ידענא דלפי פירושו שפירש דקמייתא דאוסר הנאה עליו שלא ליהנות מהם מה ענין זה לנדרי עצמו הלא אם הם מפירין כדי שיהנה מהם מה תועלת להם בכך. ואולי גירסא אחרת היה לו לרבינו בירושלמי ומה שהקשה הרב כ"מ ז"ל להריב"ש ז"ל דאמאי נשאל לחכם שבעיר כיון שהוא אינו יכול ליהנות מהם תמהני דהא קי"ל מלמדו תורה שבע"פ מפני שאינו מקבל שכר ואע"ג דאית ליה הנאת לימוד מצות לאו ליהנות ניתנו כדכתב הר"ן ז"ל שם וכן כאן נמי כיון דאינו נוטל שכר על היתר החכם דאינו יכול ליטול שכר דהוי תורה שבע"פ א"כ אינו הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומזה הטעם נראה דכתב רבינו ז"ל דבדיעבד הוי התרה אלא משום דמכוער הדבר קצת אמרו שלא ישאל התרה ממנו אבל ודאי דמדינא מותר הלימוד בתורה שבע"פ:
ט״ו
כגון שהיתה סעודה גדולה וכו'. הר"ן ז"ל כתב סעודתו מוכחת עליו הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנישואי בנו ונותנה לאחר ורבינו ז"ל מפרש אפי' שלא תהיה סעודת נישואין אלא שתהיה סעודה גדולה:
י״ז
מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. בהל' זכייה ומתנה כתבתי בזה (הלשון):
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק ז׳
א׳
[השמטה במה דאמר שם תפול הנאה להקדש. עיין תו"י כאן דף ל"ד ע"ב דלכך נקט שם גבי הך דככר של הפקר לשון קונמות משום דיש מעילה גם בפחות מפרוטה ע"ש ולכא' קשה הא מבואר בשבועות דף כ"ב דגבי מעילה בעי דוקא פרוטה וע' בר"ן כאן דף ס"ח ע"א ובהל' מעילה פ"ד ה"י אך ר"ל כך דבאמת הא דקאמר תפול הנאה להקדש י"ל אף בפחות מפרוטה וכע' דמבואר בב"מ דף נ"ה לרבות פחות משו"פ להישבון וע' ירוש' פסחים פ"ב דגם במזיד כן אך כבר הארכתי בזה בהל' מאכלות אסורות ובהל' ערכין כשי' רש"י בגיטין דף י"ב ע"ב דלגבי קדושת דמים לא חל הקדש לכתחילה על פחות מש"פ וגם הוה כמו קדוה"ג שוב ממילא חל אף אם הדבר אינו שוה רק פחות מש"פ והוה ההקדש וממילא אם נהנה צריך לשלם להקדש אף בפחות מש"פ וכמש"כ: ע"כ השמטה]
ב׳
ומותרין בדברים כו'. הנה מלשון רבינו משמע דסבירא ליה דאף דבר של צבור מכל מקום שם שותפות עליו רק דאין יכולין לאסור משום דאינם יכולין להפקיע עצמן מציבור וגם י"ל דהוה כעין לב בית דין מתנה עליהן שלא יוכלו לאסור וזה שייך רק גבי ציבור כמש"כ התוס' מנחות דף ט"ו ע"ב ודף פ"ח ע"א ע"ש וע' מעילה דף י"ד ע"ש בתוס'. וע' במש"כ רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א או מי שהמיר כו' הואיל ויש לו ולכך לוקה דאי לאו הכי לא היה לוקה כלל וכמו הממיר בקרבן אחר ועי' רש"י תמורה דף ט' ע"ב ד"ה וניתק דנקט לשם נדבות ציבור ע"ש ושם דף י"ג ע"ב וע"כ ר"ל דנ"מ לענין מלקות. וע' בהך דהוריות דף ו' ע"א למ"ד ציבור מביאין הוה קרבן ציבור ונקט הטעם משום דאין מיתה בציבור ולא משום דקרבן ציבור לא שייך בה הך דין כמבואר שם. וע' בתו"י יומא דף נ' ובהך דתמורה דף ט"ו ע"ב אך י"ל דנ"מ למ"ד שם דף ג' ע"ב דבתחילה מגבין ולא מתרומת הלשכה וא"כ יש לכל אחד חלק אך מ"מ אין מיתה בציבור וע"ז י"ל כונת רבינו שם בהל' תמורה וכן הוה הבור של אמצע הדרך ולא כמו הר הבית וכן הדין אם כתבו חלקיהם לנשיא אז מיקרי ג"כ דבר של צבור וכעין שכתבו התוס' במגילה דף ט' ובתו"י יומא בכ"מ גבי פר כהן גדול דכל כה"ג שעומד תחתיו הוה שלו וה"ה גבי נשיא כה"ג ולא הוה בגדר ירושה והוה כעין ציבור וע' בהך מחלוקת דמנחות דף נ"א ע"ב גבי חביתין וכ"כ בזה. וע' בירוש' פי"ב דכתובות גבי הך דתדור אלמנתי כו' דאמר שם דלא נימא דביתו דנשיא שייך לנשיא הבא אחריו לא בגדר ירושה ע"ש ולכך הוה ס"ל לר"י שם דא"צ לזכות כעין הך דב"ב דף ק' ע"א דרבים קנו בלא זכיה ור"י לשיטתיה שם:
ד׳
היו שניהם כו'. ע' בר"ן והנה הטעם ע' בירוש' דמאי פ"ו ה"ט מה דרצה לחלק שם בין קנה ע"מ לחלוק בין שלא ע"מ לחלוק ור"ל משום שכ"א בקנותו שעבד חלקו לאחר. ועיין בירושלמי פ"ה דשבועות גבי אחראין וערבאין זה לזה וע' במה דס"ל לרבינו בהל' אבילות פ"ה ה"ט גבי אבלות כה"ג דנאסר לשניהם וכעין דאמר בירושלמי דכל טפח וטפח של שותפות הוא וכן בירוש' פ"י דשביעית ה"ו דכל קלח וקלח של שותפות הוא וזה רק בשנשתתפו אבל גבי יורשים לא שייך זה דהם לא שעבדו עצמם וכמבואר בירוש' דדמאי פ"ו הנ"ל וכן כתבו התוס' כתובות דף צ"ג ע"ב ד"ה הותירו ע"ש וה"ה כאן בדבר של אותה העיר דזה הוי ממילא של שניהם אסורים אף אם אין בו דין חלוקה וא"ש והוה כעין דא"ש בירוש' לראב"י דאם מכר אחד מן השותפים את חלקו שוב אסור לכנס לחצר אם היה מודר הנאה משום דלו לא נשתעבד ולא שייך כאן מה מכר ראשון לשני כו' דזה הוי ממילא:
ה׳
שנים שהיו. ע' בהשגות. וטעם רבינו דלאו כל כמיניה דאחד להוציא את השני ונראה דהא דס"ל לעיל דמותרים בדבר של כל ישראל זה ג"כ רק אם הדיר את חבירו שלא יהנה ממנו כמש"כ דלאו כל כמיניה שיוציאו מכלל ציבור וכעין שפי' הרא"ש כאן דף פ"ה גבי מתנות כהונה דאימת יש לו טובת הנאה בזמן שיכול ליתנה לכהן ואם אינו יכול ליתנה שוב אינו שלו ואינו יכול לאסור וכן אמרינן בירוש' פסחים פ"ח דהא דיכול האדון למחות על עבדו בפסח זה רק אם ע"י זה לא יהא מניעה שלא יוכל לאכול אבל אם ע"י זה יהא מניעה שלא יוכל לאכול כלל שוב לא יכול למחות ע"ש וה"נ אם ע"י זה יהא מניעה שאחד מישראל לא יוכל ליהנות משל צבור ויבטל שם צבור שוב אין להיחיד בזה חלק וא"כ כל זה כשאסר הנאתו על אחר אבל אם הוא אסר הנאת אחר עליו אסור אף בדברים של צבור ולכך השמיט רבינו לשון המשנה כאן של ואתה עלי וכמש"כ משום דאז אסור אף בדבר של צבור והמשנה אתיא כמ"ד בפ"א דביכורים מ"ב גבי הך אם תחת רה"ר הוה גדר גזל או שאינו יכול לזכות בו לעולם אבל גזל לא הוה ע"ש וא"ש:
ז׳
מי שאסר כו' ואין גוזרין כאן כו'. כעין זה מבואר בירו' שבת פ"ז ה"א גבי מה דמקשה שם מהך דר"י גבי קידש אשה בעולם ואינו יודע איזה היא דלא גזרינן רק היכא דיש תקנה דשם יש תקנה לישא גיורת וע' ביבמות דף מ"א ע"ב גבי הספיקות דחולץ ולא אמרינן דאינה ראויה ליבום ע"ש בתוס' בד"ה הספיקות ובתוס' ב"ק דף קט"ז ע"א גבי תקלה דהיכא דאיכא הפסד לגמרי לא חששו לתקלה ובזה א"ש מ"ש התוס' גטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור ע"ש:
ט׳
אסר על עצמו כו'. עיין בכ"מ ואף דהא כיון דנשאל שוב פקע הנדר למפרע ולא הוה נדר כלל וא"כ למה אסור י"ל דזה הוי כעין הך דמבואר בירוש' פ"ט דגטין ה"א גבי על מנת שתבעלי לפלוני דמתחלה אסורה ליבעל לו אף דלאחר הביאה הוה גט למפרע וע' בדברי הר"א ז"ל בהשגות פ"ח מה' גירושין הי"ג ובה"ה שם. וע' בהך דנדרים דף צ' ע"א דמוכח שם דיכול לשאול אף דאסר עליו הנאה בעלמא אך באמת כ"כ דמוכח מדברי רבינו לעיל פ"ד הי"ג דזה רק אם אסר הנאת כל העיר אבל כשאסר עליו הנאת כל ישראל מותר לישאל וכ"כ בזה. וע' בהך דנזיר דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואי ושם דף כ"א ע"ב ד"ה אלא וע' מש"כ רבינו בפיהמ"ש כאן בדף פ"ט ע"ב גבי שאיני נהנית לך ע"ש ובאמת זה תליא מי אסור אם הם ליהנות ממנו או הוא להנאותם ע' מש"כ רבינו לעיל פ"ה ולקמן ספ"י וע' בירושלמי פ"י ה"ו דמבואר שם דאם נדרה אשה מבעלה בדברים שבינה לבינו אינו יכול להתיר בגדר חכם לכ"ע אף אם נימא דבעל יכול להתיר נדרי אשתו ועיין בר"ן כאן דף פ"א ע"ב וע' בירושלמי נדרים פ"ט גבי הך דר' מני נדר מן חמרא כו' דע"ש התיר לו אביו הנדר וע' בר"ן שם דף כ"ב ובמש"כ י"ל לפי מש"כ הכ"מ בהל' מלכים פ"ז ה"ז במש"כ רבינו בהך דין דירושלמי גבי קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש כו' וכתב שם דרק מעכשיו דלאו כל כמיניה לקדש אשה ולהפקיע עצמו מהמלחמה ע"ש וא"כ אם היה לו אמה עבריה ויעדה בתוך זמן המלחמה למד"א בקידושין דף י"ט מעות הראשונות לקדושין ניתנו אם הוה דומיא דמת אחיו בזמן המלחמה או כיון דאם אינו רוצה אינו צריך ליעדה לו. וע' בירושלמי בקדושין פ"א ה"ב דאמר דזה דומה למקדש אשה לאחר ל' יום לכשארצה וע' בירושלמי כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דלגבי מוציא שם רע הוי יעוד כמו שומרת יבם ע"ש. אף למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו אך באמת הטעם דדוקא מעכשיו משום דמבואר בתוספתא דסוטה פ"ז דאם לאחר שהתחיל במשא אין חוזר אפילו מת אחיו ע"ש א"כ ע"כ צריך להיות במעכשיו. אך מלשון הגמ' לא משמע כן:
ט״ו
נתן לו אחר מתנה כו'. ע' במש"כ התוס' ב"ב דף קנ"א ע"א דאפילו למ"ד מברחת לא קנה מ"מ כל כמה דלא חזר בו הם ברשות המקבל מתנה ע"ש בד"ה גליא וע' בהך דנדה ד' ע' ע"א דא"ש כותב נכסים לאחרים ולא אמר שיפקיר נכסיו ע' כאן דף מ"ג רק הטעם משום דאח"כ יכול לחזור בו מהמתנה דהוה רק כעין מברחת ומ"מ יש עליו שם עני כל זמן שלא חזר בו כמו הך דערכין דף י"ז ע"ב ודף י"ח ע"א גבי אביו גוסס כו' וע' בהך דעירובין דף ס"ה ע"ב דהוא בעיא דאיפשיטא אם יש עליו שם בעלים היכא דיכול לחזור בו. וזהו מה דר"ל בגמ' כאן דף מ"ח ע"ב דזה תליא בויתור ר"ל דאף שלא יחזור בו מ"מ מה שאינו חוזר בו הוה ויתור ובזה א"ש דאף דרבינו פסק דויתור אסור כמבואר לעיל פ"ו מ"מ גבי קנה ע"מ להקנות פסק דמותר לעיל פ"ה ה"ז וע' ברש"י כאן דף ל"ב ע"ב ד"ה ויתור ע"ש דאף עכשיו דמותר לא מקרי זה גדר מתנה רק שם מכר מ"מ ג"ז אסור. וע' בהך דב"מ דף ס"ה ע"א מחלוקת דאביי ורבא אם נתן לו יותר ממה שהתנה עמו אם יש עליו שם רבית קצוצה כיון דנותן לו זה רק מחמת הריבית וע' בהך דפסחים דף פ"ט ע"ב גבי מעות כ"ש יפלו לנדבה דאף שנתן לו יותר מן התנאי יפלו להקדש וע' בהך דתמורה ד' כ"ט ע"א גבי אתנן דאם נתן לה ק' מחמת טלה אחד שהתנה עמה הוה כולם אתנן וכן מבואר בירוש' ע"ז פ"ה ה"א אם נתן לו הכל בשכרו אם נאסר הכל וזה שם בעיא דלא איפשטא עי"ש. ועי' ב"מ דף ע"ג ע"ב בד"ה ושפכי ליה וכ"מ וה"נ דכיון דיכול לבטל המתנה ולא ביטל הוה זה כויתור וע' בהך דערכין דף י"ט ע"א גבי מה דאמר שם דמוסיף על המשקל אם זה הוי כביטל משקל וע' בכריתות דף ה' ע"א דמוכח שם דהכרעות הוה כעצם המשקל דאם חסר הוה כמו חסר מן הדבר ע"ש גבי שמן המשחה. אך זה רק שם דע"פ דין צריך כך כמו קלבון לגבי שקלים ע' בכורות דף נ' בתוס' ודף נ"ו ע"ב וכ"מ וכ"כ בזה ועי' בהך דב"מ דף ס"ו ע"ב מודינא דאי שמיט ואכיל כו' וע"ש בתוספות ד"ה התם ובהך דב"ב דף פ"ח ע"א גבי הך דרב ספרא ע"ש דהוה קנין גמור כ"ז שאינו חוזר בו. וכן הדין גבי מעות אם קונות דלר"י דסבירא ליה דמן התורה הוה קנין רק דמדרבנן יכול לבטל ע"י חזקה אבל כ"ז שלא בטלו הוה קנין גמור ולר"ל לא הוה קנין גם בלא חזרה וזהו כונת רש"י בב"מ מ"ח ע"א דנ"מ אם קידש אשה ור"ל היכא דלא חזר בו וע' תוס' ב"מ דף מ"ג ע"א דכתבו כה"ג ע"ש. אך י"ל כמו דאמרינן בקדושין דף מ"ח ע"א דאשה לא סמכה דעתה וע' במש"כ רבינו בהלכות תרומות פ"ט ה"ו דמוכח שם דאף אם לא יחזור בו מ"מ אסור הכהן להאכילה כרשיני תרומה אך י"ל דחיישינן שמא יחזור בו וכעין הך דקדושין דף מ"ה ע"ב שמא יבוא וכו'. ועי' בירושלמי שביעית פ"ח ה"א גבי מוכר לעצים והלוקח לאוכלין ונתן מעות ולא משך ע"ש. ועי' בדברי רבינו בהל' מעשר פ"ה ה"א דמעות קובע למעשר בלא משיכה ובמק"א אבאר זה:
י״ז
מי שנאסרה כו'. ואפילו אמר לה כו' ע' בהשגות ועי' בירושלמי שביעית פ"ח דממעט גבי שמירה אם אמר לו דיכול ליתנה במתנה לכל מי שירצה דלא מיקרי לשמור ואף דכ"ז דאינו רוצה הוה של בעלים הראשונים לפי מה דמחלק כאן רבינו והשומר בעצמו אינו יכול להחזיק בו לעצמו כעין מש"כ ה"ה ז"ל בהל' אישות פי"ז גבי שליח למכור ע"ש וצ"ל דלא חל עליו השעבוד כיון שאינו יודע למי. וע' ע"ז דף ס"ג ע"ב גבי ערב דלא משמע כן וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות נדרים ז׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
