הלכות נדרים · פרק ו׳
הלכה א׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי. אוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלִי אֲסוּרָה עָלֶיךָ. הֲרֵי זֶה הַנֶּאֱסָר לֹא יִשְׁאַל מִן הָאָסוּר לוֹ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲבָל מַשְׁאִילוֹ נְזָמִים וְטַבָּעוֹת וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְאָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת:
הלכה ב׳
מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין מַשְׁאִילִין כֵּלִים אֶלָּא בְּשָׂכָר. אָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ אַף כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הֲרֵי שֶׁהָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּדֵי לְהֵרָאוֹת בָּהֶן בִּפְנֵי אֲחֵרִים עַד שֶׁיֵּהָנֶה מֵהֶם. אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ג׳
אֵין בֵּין מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְמֻדָּר מִמֶּנּוּ הֲנָיַת מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁאִילִין אוֹתָם שָׁם בְּחִנָּם:
הלכה ד׳
רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו הֲנָיַת שִׁמְעוֹן בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּתֵּן שִׁמְעוֹן עַל יָדוֹ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב בָּהּ. וְכֵן פּוֹרֵעַ חוֹב שֶׁעָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיַד רְאוּבֵן כְּלוּם אֶלָּא מָנַע מִמֶּנּוּ הַתְּבִיעָה. וּמְנִיעַת הַתְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל אִסּוּר הֲנָיָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַעֲבָדָיו אֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. אֲבָל לֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁכָּל שֶׁמּוֹסִיף בִּבְשָׂרָהּ הִיא הֲנָיָה שֶׁהִגִּיעָה לְיַד רְאוּבֵן:
הלכה ה׳
הָיָה שִׁמְעוֹן כֹּהֵן הֲרֵי הוּא מֻתָּר לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת רְאוּבֵן. שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵם וְאֵינָם שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. וּמַשִּׂיא שִׁמְעוֹן בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לִרְאוּבֵן מִדַּעְתָּהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה נַעֲרָה שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ אָסוּר. שֶׁזֶּה כְּמוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ:
הלכה ו׳
וְתוֹרֵם שִׁמְעוֹן תְּרוּמַת רְאוּבֵן וּמַפְרִישׁ לוֹ מַעַשְׂרוֹתָיו מִדַּעְתּוֹ. כֵּיצַד מִדַּעְתּוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר רְאוּבֵן כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבוֹא וְיִתְרֹם. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְשִׁמְעוֹן לִתְרֹם לוֹ שֶׁהֲרֵי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ וְזֶה הֲנָיָה לוֹ:
הלכה ז׳
וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטּל עָלֶיהָ שָׂכָר. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּן שָׁם לִטּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ:
הלכה ח׳
חָלָה רְאוּבֵן נִכְנַס שִׁמְעוֹן לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר מִי שֶׁיָּשַׁב עִם הַחוֹלֶה לְצֶוֶת לוֹ לֹא יֵשֵׁב שִׁמְעוֹן אֶלָּא מְבַקְּרוֹ וְעוֹמֵד. וּמֻתָּר לוֹ לְרַפְּאוֹתוֹ בְּיָדוֹ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא:
הלכה ט׳
חָלְתָה בֶּהֱמַת רְאוּבֵן לֹא יְרַפֵּא אוֹתָהּ שִׁמְעוֹן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמוֹ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה. וְאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד. אֲבָל לֹא מִקְּעָרָה אַחַת וְלֹא מֵאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים. שֶׁמָּא יַנִּיחַ שִׁמְעוֹן חֲתִיכָה אַחַת טוֹבָה וְלֹא יֹאכַל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אוֹתָהּ רְאוּבֵן אוֹ יְקָרֵב אוֹתָהּ לְפָנָיו וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ. וְכֵן בְּפֵרוֹת שֶׁבָּאֵבוּס. אֲבָל אִם אָכַל שִׁמְעוֹן מִקְּעָרָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְבַעַל הַבַּיִת יַחְזֹר בַּעַל הַבַּיִת וְיַנִּיחֶנָּה לִפְנֵי רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחַ נֵתַח טוֹב בִּשְׁבִילוֹ:
הלכה י׳
וּמֻתָּר רְאוּבֵן לִשְׁתּוֹת כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין מִיָּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל רְאוּבֵן וְכֵן כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. שֶׁאֵין בָּזֶה הֲנָיָה:
הלכה י״א
וְאָסוּר רְאוּבֵן בְּגַחַלְתּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וּמֻתָּר בְּשַׁלְהֶבֶת שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ב
הָיָה לְשִׁמְעוֹן מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר. אִם הָיָה לְשִׁמְעוֹן בָּהֶן תְּפִיסַת יָד כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ. אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בַּמֶּרְחָץ אַמְבְּטִי אַחַת וּבְבֵית הַבַּד עַקָּל אֶחָד. אָסוּר לִרְאוּבֵן לְהִכָּנֵס לְאוֹתָהּ מֶרְחָץ וְלִדְרֹךְ בַּגַּת. וְאִם לֹא הִנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּלוּם אֶלָּא שָׂכַר הַכּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה י״ג
וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לֶאֱכל מִפֵּרוֹת שְׂדֵה שִׁמְעוֹן וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכּל הֶפְקֵר. שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע הֶפְקֵר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל. וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ:
הלכה י״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לוֹ הֲנָיַת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲנָיַת נְכָסַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ שֶׁנָּדַר מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה שְׁבִיעִית אוֹכֵל מִפֵּרוֹת שָׂדֵהוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵרְשׁוּת שִׁמְעוֹן. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לְשָׂדֵהוּ מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ו
נֶאֶסְרָה עַל רְאוּבֵן הֲנָיַת מַאֲכַל שִׁמְעוֹן בִּלְבַד. אִם לִפְנֵי שְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲבָל אֵינוֹ אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. וְאִם בִּשְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה יוֹרֵד וְאוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. שֶׁאֵין פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֶלָּא שֶׁל הֶפְקֵר הֵן:
הלכה ט״ז
וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לְהַשְׁאִיל לְשִׁמְעוֹן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ וַהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. וְכֵן אָסוּר לְהַלְווֹתוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ז
נִזְדַּמְּנָה לוֹ מְלָאכָה עִמּוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קוֹצְרִים כְּאֶחָד. עוֹשֶׂה בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַיְּעֶנּוּ. הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין:
הלכה י״ח
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב בִּכְתָב וּלְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה לְהַשְׁמִיעוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק ו׳
א׳
האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. ברפ"ד דנדרים (דף ל"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר"ן (דף ל"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ"ד דבכה"ג אסור בין בלעיסת חטים ע"ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע"ג מכתו שרי עכ"ל: ומ"ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'. שם מימרא דרב פפא:
ב׳
ומ"ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור:
הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא:
ג׳
אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. שם (ל"ב:) בראש הפרק:
ד׳
ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'. הכל משנה שם (דף ל"ג):
ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'. שם (דף ל"ח) במשנה וכתנא קמא:
ה׳
ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'. שם במשנה (דף ל"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר"ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ"ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא:
ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'. ברייתא שם וכתב הר"ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה:
ו׳
ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'. משנה שם (דף ל"ה).
ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'. שם:
ז׳
ומ"ש עוד מותר ללמד את בנו. שם במשנה:
ח׳
ומ"ש חלה ראובן. משנה וגמרא שם (דף מ"א:):
ומ"ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'. משנה שם (דף ל"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות:
ט׳
חלתה בהמת ראובן וכו'. מימרא שם:
ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'. שם במשנה.
ומ"ש וישן עמו בימות החמה וכו'. גם זה שם וכר"י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר"מ הוא דפליג עליה:
ומ"ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'. שם במשנה.
ומ"ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'. משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א"ר יוסי ב"ח מן התמחוי החוזר לבעה"ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה"ב וכו':
והראב"ד כתב א"א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו:
י׳
ומ"ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'. שם (דף ל"ח:) א"ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו:
וכתב הראב"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א"א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה"נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר"ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ"ש הראב"ד והיא מצוה. ומ"ש הראב"ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ:
י״א
ומ"ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו. תניא בתוספתא פ"ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו:
י״ב
היה לשמעון מרחץ וכו'. משנה פרק השותפין (נדרים דף מ״ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר״נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר״נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי:
י״ג
ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'. משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר״ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר״ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ״ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר״ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה״נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש״ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר״ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ״ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע:
ט״ז
ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'. משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר"ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר"י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר"י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר"ן וא"ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ"ל. ולעיל כתב הר"ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש"ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א"נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש"ה פריך הכי עכ"ל:
י״ז
נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'. משנה שם (דף מ"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר"מ וחכ"א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן:
המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'. שם (דף ל"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ"ד לת"ת למ"ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת"ת:
וכתב הראב"ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא"ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב"ן הכריע כפירוש הראב"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת"ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ"ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ"ל. וכן פירש הר"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ"ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י"ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ"ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ"ש ועוד דמדיר את בנו לת"ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ"ד היא למ"ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל"ל המודר מבנו ולפענ"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ"ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ"ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן:
כתב הטור על המדיר את בנו לת"ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא"ש והר"ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל"כ לא הוה שתיק מיניה:
י״ח
מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו':
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק ו׳
ב׳
הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו'. בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) טבעת ליראות בה מהו מיפסק ואזיל בארעיה מאי ופירשו שם המפרשים דהיינו לילך בבית המשתה ליראות שיתנו לו מנה יפה וכן מיפסק ואזיל בארעיה ללכת לבית המשתה. אבל רבינו ז״ל מפרש דאינו אלא לקבל הנאת ממון וכיון דמקבל הנאת ממון הוי מביא לידי מאכל דומה לכלים שאין עושין בהם אוכל נפש במקום שמשכירין דאסור משום דמביא לידי מאכל: לפיכך אם עבר אינו לוקה וכו'. משמע דבכל אינך לוקה הנאסר, ונראה דהיינו דוקא בחלוקה דאמר הנאה המביא לידי מאכלך אסור עלי שבחלוקה אחרת דאמר הנאה המביא לידי מאכלי אסורה עליך ודאי דאינו לוקה הנאסר אם עבר דכן כתב רבינו ז"ל ריש פרק חמישי דכיון דהוא לא אסר עצמו בהנאתו אינו לוקה:
ג׳
אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. כר' אליעזר (דף ל"ב:) דאמר (אפילו) ויתור אסור:
ד׳
לפיכך מותר לזון את אשתו ואת בניו כו'. משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ח) וכתב הרב ב״י ז״ל בסימן רכ״א דרבינו אית ליה דמתני' כחנן. והרא״ש בפסקיו כתב דמתני' נמי כרבנן אתיא ואיירי בזן אותם לפניו אי נמי כשהבעל נותן לה כל צרכה והוא נותן לה מזונות יתרים, ותמה הטור ז״ל על הרא״ש ז״ל דלמה הביא אלו הדברים סתם כרבנן כיון דאנן קי״ל כחנן. ועוד הוסיף הרב ב״י ז״ל שם תמיהה על תמיהתו דבמתני' דהמודר הנאה מחבירו פורע את חובו הזכיר הרא״ש ז״ל בפסקיו דברי רבא האמורים בגמ' דאוקי מתני' דיהיב על מנת לפרוע ודברים אלו אינם אלא לרבנן ואנן קי״ל כחנן ולמה לן לאוקמה בהא ותירץ שם דלרבא אפילו לחנן צריך לאוקומי דיהיב על מנת לפורעה ודבריו דחוקים כמו שהרגיש הוא בעצמו ועוד מדקאמר הרא״ש ז״ל על מתניתין דזן את אשתו דהא מתני' אתיא כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא ולא הכריח דאל״כ לרבא דקי״ל דאית ליה דחנן מודה גבי מודר הנאה מתניתין דהכא היכי מתוקמא משמע דלרבא נמי מצי לאוקומה כחנן ולכך לא הכריח אלא מדלא קאמר הא מני חנן היא כדאמר לעיל. לכך נראה לי דהרא״ש ז״ל אית ליה כפירוש שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע חובו אלא אוקימתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא וכרבינו תם ז״ל וכמו שהבין הטור ז״ל בו ולא כמ״ש הרב ב״י ז״ל דאית ליה כרש״י ז״ל דבכל חובות איירי ואע״ג דבפירושיו כתב דבכל חוב איירי לא כ״כ לפסוק הלכה אלא פירוש ההלכה כתב כפי אשר פירש רש״י ז״ל וכן כתב בסוף דבריו כך פירש״י ז״ל בפרק בתרא דכתובות, אבל לענין פסק ודאי דאית ליה דדוקא במזונות אשתו (אית ליה דוקא) או בחיוב כיוצא במזונות אשתו שהדבר ידוע שהוא מוחל ולא היה תובע ממנו כגון שהיה אביו או אחיו שבודאי לא היה דוחקו וזהו שכתב בפ' בתרא דכתובות קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו ומשום הכי קאמר כיוצא בו כלומר חוב שידענו שהוא כמזונות אשתו דאם לא היה פורע לו היה מותר לו כדכתיבנא ולא כמו שהכריח הרב ב״י ז״ל משם דלית ליה כר״ת ז״ל, אבל עיקר הפירוש נראה לי כמו שכתבתי וכיון דאית ליה כר״ת הוצרך לאתויי ההיא דרבא דנדרים דקאמר על מנת שלא לפרוע משום דהך דינא נמי הוי לחנן בשאר חובות. ומכאן אפשר דיצא לו לטור ז״ל דהרא״ש ז״ל אית ליה כר״ת ז״ל דלא בכל חוב איירי חנן מדהביא אוקימתא דרבא דודאי משום דהך דינא לחנן בשאר חובות לכך הביאו אבל אוקימתא דרב אושעיא לא הוצרך להזכירה דבידוע דקי״ל כחנן ומשום הכי לא תמה הטור ז״ל אלא על מה שהביא הרא״ש ז״ל בפסקיו אותם הדברים בשם המפרשים דאתו אליבא דרבנן. ולעיקר קושיא דתמה הטור ז״ל נראה לי לתרץ דהתוס' ז״ל הקשו על פירוש רבינו תם ז״ל דאית ליה דלרב אושעיא דמוקי מתניתין כחנן דקאמר ופורע את חובו דאיירי במזונות אשתו דהא תנן לקמן וזן את אשתו וכו' ולמה לי תרווייהו ותירצו דהך מתניתין דוזן את אשתו איירי כשזן אותה בפניו וס״ד אמינא כיון דזן אותה בפניו ולא מיחה יתחייב לפרוע קמ״ל ולהכי הביא הרא״ש ז״ל דברי רבינו תם ז״ל לומר דלא נטעה אליבא דחנן ונאמר דהיכא דזן אותה בפניו מודה דחייב ולהכי מייתי דברי רבינו תם ז״ל לומר דאדרבא היכא דזן אותה בפניו עדיף טפי לפוטרו וכן הוו דברי הי״מ לומר דחלוקה דלא יזון את בהמתו דמתניתין הוי אפי' במזונות היתרים דס״ד אמינא דלא קאמרה מתניתין דלא יזון את בהמתו אלא מזונות הצריכים לה אבל מזונות היתירים לא יזון לפי הך פירושא דיש מפרשים וכן סיים הרא״ש ז״ל שם בדבריו בהך פירושא וכן בהמתו ע״כ איירי במזונות היתרים וכו':
ה׳
שהכהנים שלוחי שמים וכו'. צ"ע בפ"ק דקדושין (דף כ"ג):
ו׳
כגון שאמר ראובן כל הרוצה יבוא ויתרום וכו'. בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) אוקמיה למתני' דתורם את תרומותיו מדעתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואף על גב דלא אוקמוה בגמ' הכי אלא לומר דתורם משלו על של חבירו צריך דעת וכן באידך בעיא אוקמוה הכי לומר דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של בעל הכרי. וכבר פסק רבינו ז״ל בפרק רביעי מהלכות תרומות דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת וכן דטובת הנאה הוי של תורם ואם כן לא צרכינן לפי הך לאוקומי מתניתין בהכי מכל מקום אית ליה לרבינו ז״ל דדינא הכי הוי: אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. פסק כר״י דאמר שכר פסוק טעמים בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) וכ״כ הר״ן ז״ל שם:
ח׳
חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו וכו'. יש תימה על רבינו ז"ל איך לא הזכיר שנכסי חולה אסורין על המבקר מדינא דעולא דהזכיר שם והרב ב"י ז"ל רצה לתקן בסי' רכ"א וכתב שרבינו ז"ל מפרש כפירוש אחר אשר דחה שם הר"ן ז"ל ואעפ"כ קשה לי דמ"מ היה צריך רבינו ז"ל להזכיר אותו הדין וצ"ע:
ט׳
בשעה שמגביה עליו המים. כלומר כשאחד נכנס המים עולים למעלה ומגביה המים על מי שעומד שם והיא הנאה לו: וישן עמו במטה. בברייתא (נדרים מ"א) ר"י אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר וכן אמרו שם גבי אמבטי קטנה ומזיע עמו בקטנה. הרא"ש ז"ל הזכיר כל זה בפסקיו והטור בסי' רכ"א ורבינו ז"ל לא כתב כלל מכל זה ולא ידעתי למה: אבל אם אכל שמעון מקערה שאם יודע וכו'. כלומר לא תימא כיון שזה יודע שאחר שיאכל הוא יוליך הקערה ויאכל ראובן מניח הנתח כדי שיאכל ראובן קמ"ל דכיון שאינו אוכל יחד עמו אינו מקפיד בכך:
י״ז
נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרין כאחד וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל יש לתמוה על רבינו ז"ל למה נקט כגון שהיו קוצרין כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן ע"כ. ואילו היה רואה מה שפי' רבינו ז"ל בפיהמ"ש לא הוה תמה שכתב שם ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פי' לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים ע"כ. נראה כונתו דמפרש מרפי לה לארעא דה"ק דכיון דהשבולין עומדין לפניו הנה אותם השבולין מעכבין לו ההילוך וזה מסירם מלפניו נמצא דמרפי ליה ארעא כלומר מסיר המכשול ועושה לו הדרך ומתניתין בקוצרין איירי וזהו אומרו לא יעשה באומן דהכי אמרינן במתני' דהשוכר את הפועלים בחזירתן מאומן לאומן וכו' ואיירי בענין קצירה ובצירה: מותר למלאות לו חבית של מים וכו'. לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר דהזכיר המלאכות דהיינו ענייני שמוש שהוא הדיר משמוש דבנו אבל לפי' רבינו ז"ל למה הזכיר המלאכות לימא לתת לו מעות כשיעור שימלאו לו חבית של מים ושידליקו לו את הנר כיון דאין הענין תלוי בשמוש אלא בנתינת הנאה. וז"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו ואין במשמע שיתן כלומר אלא שימלא וידליק כלומר דלהך פירושא דהרא"ש ז"ל הדבר תלוי בשימוש ולא בהנאה כדכתיבנא. ובזה אין מקום למה שדחה הרב בעל כ"מ ז"ל קושיא זו ואמר גם דברי רבינו ז"ל כן הם שאינו נותן כלום דהרבה חילוק יש כמו שכתבתי אבל מ"מ מלשון מדיר את בנו משמע כפירוש רבינו ז"ל וכמו שהכריח הרב הנזכר אבל מן הירושלמי שחלקו בין איש לאשה משמע כפירוש שאר המפרשים דהאשה היא המדרת שלא תהנה מבנה כדי שילמוד תורה אבל לרבינו לא שייך לומר שהאשה הדירה שלא ליהנות לבנה מפני שאינו לומד תורה ומכל מקום היתה קונה לבנה חפצים דאדרבה היא אין דרכה לילך בשוק. לכך נראה דרבינו ז"ל מפרש בהפך דכשהאשה הדירה את בנה שלא ליהנות לבנה אינה קונה לו חפצים שאין דרכה לילך בשוק אבל אם הוא איש לוקח לו ומכל מקום רבינו ז"ל לא הזכיר דין הירושלמי כיון דבגמרא לא הזכירו וכדכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק ו׳
ד׳
ראובן שנאסרה כו'. כ"כ דזה רק היכא ששמעון אסר הנאתו על ראובן ורבינו לשיטתיה דס"ל לעיל בהל' שבועות פ"ה ה"ד דגם גבי שבועה יכול להשביע על אחר שלא יהנה ממנו וכן ס"ל לעיל פ"ה ה"ו ע"ש. והנה בירוש' כאן פ"א ה"א אמר שם גבי מה דאמר המודר הנאה מחבירו דמותר לבקרו זה רק בנדרים אבל בשבועות אסור. וע' כאן פ"ד ה"ד דמחלק בירוש' ג"כ כה"ג דאם חולה אסר עליו נכסי רופא אסור לרפאותו ודלא כמש"כ הר"ן דף מ"א ע"ב. וכן גבי תרומה אסור לתרום משלו על של המודר היכא דהוא אסר על עצמו הנאתו משום דאשתרושי קמשתרשי ליה כמבואר בהך דגיטין דף מ"ד ובחולין דף קל"א ע"א דהרי נשארה אצלו התבואה וגרע מפורע חובו. וע' רש"י גיטין דף נ"ח ע"ב גבי הך דגידל דמשמע שם מרש"י דאם לא היו צריכין לשלם עוד הפעם טסקא היו צריכין לשלם לגידל. והטעם דלא הוה כפורע חובו משום דכיון דקיי"ל דארעא לטסקא משתעבד הוה כמו אשתרושי קמשתרשי ליה וזהו שיטת הירושלמי בנדרים כאן גבי מה דבעי שם ר' אבין בפ"ד ה"ב גבי כל הנתפס על חבירו אם צריך לשלם וט"ס שם וצ"ל דבר לא כו' כעין הך דב"ק דף קי"ג ע"ב ע"ש ולכך פי' רש"י בהך דכתובות דף ק"ח דלכך גבי שקל פטור משום דאין השקל כדי שיהא לו חלק בקרבנות דהא חזינן דתורמין על האבד א"כ ע"כ הם ב' דברים נפרדים ומה שצריך לשקול זה מצוה בפ"ע וא"כ לא שייך בזה אישתרושי קמשתרשי ליה וע"ש בתוס' ד"ה הא מני. ובאמת הכונה בהך דחולין דף קל"א כך במאי דאמר שאני התם דקמשתרשי ר"ל דכיון דקי"ל דמתנות אין עליהם שם ממון רק דמחויב ליתן המתנות בעצמן אם ישנן ומחמת מצות נתינה ואם אכלן הא ליתנהו ואפשר לקרוא על דבר אחר שם מתנות כהונה משא"כ גבי גורן אם קורא על תבואה אחרת שפיר חל עליה שם מעשר ורק משום שאינם תחת ידו וכיון דנשארו אחרים תחתם הוה כמי שישנם וכעין מה דאמרי' בשבועות דף כ"ח ע"א במד"א רב אשי מי גרם לשנייה שלא תחול ראשונה כו' ע"ש ברש"י ר"ל דכיון דאמרינן ליה שימנה עוד נזירות והרי כבר מנה אך המנין שעבר היה מחמת הראשונה וא"כ נמצא שישנה עדיין לראשונה וע' מש"כ רבינו בפיה"מ מע"ש פ"ג מ"א דאין פורעין חוב מטבל אף דעדיין לא נגמרה מלאכתו וע' בדברי רבינו בהל' מעשר פ"ו ה"ט והי"א ובירוש' דמאי פ"ו ובב"מ דף ק"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן ונ"מ שאם הבע"ח אכל את הטבל כבר אין צריך להפריש וכמבואר בדברי רבינו פ"ו שם ה"ז וע' בתוספתא דמאי פ"ז וע' מש"כ רש"י בחולין דף קל"ד ע"א ד"ה אבל מש"כ שם בסה"ד דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה ור"ל כך דאם נימא דנגזלות שוב הלוקח אין צריך לשלם עבורם אף אם הן בעין. דמה דצריך לשלם גבי גזל כשהוא בעין הוא רק משום דין ממון אבל לא במתנות דכיון שנגזלות שוב נפטר מן המתנות וע' לק' דף קל"ח ע"ב מדא"ש אלמא מתנות דכהן לא מזבין ע"ש ברש"י ובתוס' וכן הוא בתוס' ב"ב פ"ד גבי המוכר את הראש בבהמה דקה לא מכר את הלחי ע"ש אף לפי הס"ד בחולין דף ק"ל ע"ב גבי מאי דאמר ריב"ב שהמתנות דין א"כ נמצא שיש גבי מתנות כהונה ב' דברים א' מ"ע של נתינה וגם דין ממון והדין ממון הוא על הראשון והמצות עשה של נתינה על הב' וזהו הך ר"י דר"ל ברש"י וע' בהך דגטין דף ל"ה ע"א גבי אישתרושי אשתרשי ליה מקום דינר וע' בהך דב"מ דף מ' ע"א גבי מפקיד ע"ש בנמ"י. וע' בהך דע"ז דף ס"ה ע"א דאמר שם דאף אם לא יתן הלגין על חמורו לא ינכה לו ולא הוה כמו הך דב"מ דף ק"ד ע"ב גבי כחשא דארעא וע' ב"ק דף נ"ט ע"א גבי כחש גופני אם חיישינן ע"ש ובהך דנכי חיה שם ובב"מ דף צ"ט ע"ב דמנכה לו דמי ברזנייתא ע"ש ודף ק"ט ע"ב גבי ההוא שתלא וכ"מ. וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' שכירות פ"ג ה"ו גבי רועה דצריך לנכות לו מה שהיה צריך לשלם להמצילין וע' במה דפליגי רש"י והר"ן ז"ל על הך דקדושין דף נ"ח ונדרים דף פ"ד ומ"ד טובת הנאה ממון אם צריך לשלם לו כל דמי טבלו או רק לפי שוה טובת הנאה שיהיה לו בו וע' בירושלמי פאה פ"ג ה"ו במה דקאמר שם דנ"מ בין אם נאמר דהטעם משום דמוכר לו חוץ מחובתו או משום דהדין הוא כך דצריך להפריש מן הקמה דאם אח"כ נשרף כל חלקו של המוכר יכול הלוקח לנכות מן הדמים שיעור פאה מה שהיה צריך המוכר לנכות על חלקו דזה לא נתן לו ע"ש. וע' ב"מ דף ק"י ע"ב אם שביעית מן המנין. אך זה רק היכא דגרמא שרי אבל במדיר גם גרמא אסור וכמש"כ ובזה א"ש מה דכאן דף פ"ד ע"ב ר"ל דהמשנה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון ע"ש וא"כ היאך אמר לעיל דלכך לא נקט המשנה דיכולה ליהנות במעש"ע משום דס"ל דיש טובת הנאה למעש"ע והא המשנה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון וע"כ כפי מה שחלקתי בין אם הוא אסר על עצמו הנאת אחרים בין אם אחרים אסרו עליו הנאתם ומה דרבינו פוסק דגם בשבועות מותר הנה בירוש' שם אמר דאם נימא דהטעם מפני ד"ש אין נ"מ בין שבועות לנדרים וע' בתוספתא כאן דאמר דההיתר מפני דרכי שלום ומש"כ הר"ן ז"ל כן משום מצוה זה לא שייך כאן חדא דכיון דאסר עליו הנאתו שוב אין עליו מצוה וגם דהא גם החולה מוזהר שלא להנותו ועליו ליכא מצוה וכמו בהך דכתובות דף מ' וע' מש"כ רבינו כאן בפיה"מ דהטעם דצריך לרפאותו משום מ"ע דאבידת גופו כמבואר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ובאמת גם על החולה עצמו מוטל החיוב שירפא את עצמו ולכך אף דקי"ל בסנהדרין דצריך לשכור פועלים ולהציל חבירו מ"מ מוטל על החולה לשלם לו דעליו ג"כ מוטל לרפאות עצמו וע' מש"כ הכ"מ בפ"א מה' רוצח הי"ד בשם הרא"ש ע"ש ובתוס' ב"ק דף ס' ע"ב ובזה א"ש הך דיבמות דף ק"ו ע"א ע"ש בתוס' ד"ה אין לו מה שהקשו מהך דב"ק גבי חולה אך שם גם על החולה מוטל שירפא עצמו משא"כ בחליצה דהחיוב מוטל על היבם וזהו כונת רש"י שם ד"ה אמר וע' בהך דכתובות דף נ"ט ע"ב גבי הך דאם היה מכירה נותן לה שכרה ע"ש וע' בהך דסנהדרין דף מ"ג ע"א אם החיוב הוא על ב"ד להכין לו הסודר והסוס להצלה ומשמע שם דכיון דהציווי הוא על הב"ד מחמת הך דושפטו והצילו והם גמרו דינו מוטל עליהם החיוב שיצילו והתשלומין בעד הדברים הנצרכים וע' בהך דכתובות דף מ"ז ע"א במד"א שם אב נמי מימנע ולא פרק ע"ש ברש"י ד"ה כיסא דמוכח דאין כופין לקרובים לפדותה וע' בהך דקדושין דף כ"א דקרוב קרוב קודם ודף י"ח ע"א ובהך דגיטין דף מ"ו ע"ב ובתרומות ירוש' פ"ח גבי עולא בר קושב דאמר שם יכרך המת בסדינו. אך די"ל דהתם הוא גרם וכמו הך דנדה דף ס"א ע"א גבי הני בני גלילא וע' בגטין דף מ"ז ע"א גבי ההוא דזבין נפשיה ללודאי דא"ש קטלא שאני אף דהוא גרם. וע' בהך דב"ב דף קע"ה ע"ב גבי משה בר עצרא דצורבא מרבנן שאני ובנו שאני ובאמת קשה למה הוצרכו חכמים לתקן הפדיון על בעלה הא קרוב לה הבעל מן הכל כמבואר בכמה מקומות דהוי גופו ממש אך י"ל דנ"מ דאינו יכול לאמר הרי גיטה וכתובתה כמבואר שם דף נ"א ע"ב. וע' תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב דלגבי פדיון כופין גם אותה ע"ש ושם דף פ"ז ע"א גבי לכרגא דצריכין לשלם היתומים עבור האלמנה ע"ש בתוס' ד"ה לכרגא. והוה כעין הך דנדרים דף ל"ה ע"ב גבי כל קרבן שהיא חייבת: שם לפיכך מותר לזון כו'. הנה בירוש' כאן מחלק בין ע"ע לעבד כנעני מחמת דע"ע אינו יכול למוכרו לאחר ואין לו הנאה מפטומו. אך גמ' דילן לא ס"ל כן וע' ברא"ש כאן ד"ה עבדיו מה דמפרש שם דההנאה מהעבד הוא מה דקאים קמיה ולא מה ששוה למוכרו וע' בהך דגיטין דף מ"ג ע"א והא חזי למיקם קמיה וע' בהך דסנהדרין דף פ"ה ע"ב דאוקמא באפי זיקה ותוס' ערכין דף ב' ד"ה לאתויי ע"ש וא"כ יש נ"מ גם בפיטומו וצ"ל דמ"מ זה לא מיקרי רק גרם הנאה ולא אישתרושי קמשתרש. וע' מש"כ רבינו לק' פ"ז הי"ג גבי הך דהיה ביתו לבנות דהטעם דהוה כפורע חובו. ובאמת לפמ"ש התוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב זה עדיף מפריעת חוב והוה כמו אישתרושי קמשתרשי לי' וניכר הדבר וע' ב"ק ק"ט ע"א תוס' ד"ה בע"ח וע' בריטב"א כאן:
ה׳
היה שמעון כו' הנה בירושלמי מפרש ומקריב עליו ר"ל שהוא מקריב הקרבנות משלו אך זה תליא בהך דערכין דף כ"א אם צריך דעת וכ"כ בזה אם ר"ל דעת שיתרצה או שיודיע לו. וע' מש"כ רבינו פי"ד בהל' מעה"ק ה"י דפסק שם דגבי חטאת ואשם לא נתכפר עד שירצה מתחלה ועד סוף. וע' בהך דתמורה דף י' ע"א דמוכח שם דהא דמפרישן אם נתרצה הוה בגדר מתנה רק דאין הביאור דנותן לו הבהמה אלא דנותן לו שיתכפר בה ולכך המקדיש מוסיף חומש דאל"כ הוה של מתכפר. והוה כעין קנה ע"מ להקנות דמבואר לעיל פ"ה ה"ז דמותר גבי מודר הנאה וזהו כונת הירושלמי כאן שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל אף דמקנה לו הבהמה מ"מ לא מקנה לו רק הכפרה ולא גוף הבהמה ולא הוה כהך דנזיר דף כ"ד ע"א דשם מקנה לה גוף הבהמה אבל כאן הוא הקדיש רק שמקנה לו הכפרה וע' מש"כ רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ד דמשמע שם דרק אם הקדיש של חבירו אז המתכפר עושה תמורה וע' בירושלמי כאן בנדרים דנקט ר"ל רק גבי קרבן מצורע ומביא ראיה מזה דטובת הנאה הוא של בעל הפירות והוא משום דקרבן מצורע אין צריך דעת וא"כ א"צ להקנות לו גם הכפרה ומ"מ פסק דהמתכפר עושה תמורה וא"כ חזינן דטובת הנאה שייך למי שמתקנים אותו. אך אנן לא ס"ל כן וע' בתוספתא חולין בסופו דאם נטל הקן מן ההפקר רק ע"מ להתכפר בהם לא מהני ע"ש אך שם י"ל דכיון דאינם ממון שום אדם לא מקרי לקיחה משא"כ כאן כיון דא"צ דעת א"צ להקנות לו כלל. וע' מש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ה ופ"ג ה"ו ובאמת בהני י"ל דרבינו ס"ל דאין המתכפר עושה תמורה ובאמת עיקר הטעם דמתכפר עושה תמורה משום דגבי הקדש יצא מרשותו ואינו שלו דלא כהתוס' ב"ק דף ע"ו והא דאמרינן שם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן היינו משום שמתכפר בו ע' חולין דף מ"א ובזבחים דף קי"ד וכן שלמים אכילתו שלו ע' מנחות דף ע"ג ע"ב וב"ק דף י"ג ע"ב ע"ש ומש"כ התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה דגזל דאינו יכול למוכרו ר"ל לענין דאם אחד היה חייב עולה ושלמים לא מהני מה שימכור לחבירו הקרבן שלו והא דמשמע פסחים דף צ' ע"א דלריה"ג יכול למכור שלמים זה רק שיאכל הבשר וע' ברש"י מנחות דף ק"ח ע"ב ד"ה ודמיהם דמה דאינו יכול למכור לאחר הוא רק משום גזל הקדש והיכא דאין הפסד להקדש יכול ליתנם לאחר ואחר יוצא בו וכאן לא שייך הך קנסא דפסחים דף פ"ט. וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם כיון דקיי"ל דאין בהם מעילה שוב לא יצא מרשות המקדיש ולכך ס"ל שם בהל"ו דיש לאמר דעושה תמורה ע"ש: ומשיא. שמעון בתו כו'. ע"ש ברא"ש ור"ן אם מותר לדבר עמה ע"ז ובתוס' שם ואף דהא יכול לתבוע שכר סרסרות ע' בהך דב"ב דף קמ"ג ע"ב דגבי קרוביו אמרינן דמוחל טרחתו ע"ש וע"ש דף קל"ט ע"א גבי שמין את המחוברין ע"ש ברשב"ם ובדברי רבינו בהל' זכיה שם אם גם מאחר אינו יכול לתבוע ע"ש וע' ב"מ דף ס"ט ע"ב גבי הך דאבא מר דא"ש שכר אמירה קשקיל אף גבי בן וע' בהך דב"מ דף צ' ע"ב גבי בנו גדול כאחר ובדברי רבינו בהל' זכיה ומתנה פי"ב ה"י ע"ש בהשגות וצ"ל דעפ"י דין צריך ליתן שכר אמירה וע"ש דף ס"ג ע"ב דהא בעי ליתן זוזא לספסירא ובהך דקדושין דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שאדבר עליך לשלטון וע' ב"ב דף קמ"א ע"א גבי מבשרני אך שם התנה עמו וע' בירוש' כאן פ"ד אם מותר ללמדו אומנות וללמד עליו זכות וקאמר שם דאליבא דר"מ אסור וכאן דף מ"א ע"ב דאמר שם אבל אומר לו סם פלוני כו' מוכח דדיבור שרי ואין מקבלין ע"ז שכר ומ"מ לא הוי ריבית בהך דב"מ הנ"ל משום דיכול לאמר דנותן לו עבור אמירה אף דא"צ ליתן לו וע' בהך דב"ק דף ע' ע"א גבי אתנן אסרה תורה כו' וכ"כ בזה במקום אחר. אך באמת נ"ל דכאן ר"ל שהבת עשתה לאביה שליח לקבל לה קדושין מיד המודר וזה מותר ואף דע"י האב מתקדשת לו מ"מ כיון שהוא נותן קידושין הוה כעין זבינא דרמי על אפיה וכמש"כ הר"ן כאן דף ל"ד ע"א גבי אבדה ע"ש. וגם י"ל דעבור השליחות הוא נוטל הקדושין ע' קדושין דף נ"א ע"ב:
ח׳
חלה כו' לא ישב כו'. ע' בר"ן דף מ"ג ע"ב מ"ש אמאי לא גזור שמא ישהא וגם מדברי רבינו משמע דבמקום שאין נוטלין שכר על הישיבה מותר לישב ולא ס"ל שמא ישהא ובהי"ג חושש שמא ישהא וצ"ל דכיון דכאן מיירי שהוא הדירו הוה כמו שונא ולא חיישינן לתקלה וכמו הך דשבת דף י"ג וכן כתב הרא"ש כאן דף מ"א ע"ב ע"ש ובעמידה לכ"ע אין חשש דאיכא היכירא ע' תוס' חולין דף ק"ז ע"ב ע"ש ובהך דיומא דף מ"ד ע"ב דכיון דאיכא כו' דמיפסק. וע' בהך דסנהדרין דף י"ט ע"א כיון דאיכא הכירא לא אתי כו' ע"ש בזה וע' מש"כ רבינו בפ"ט מה' קרבן פסח גבי מיחם ביניהם דהוה הפסק:
ט׳
אבל לא מקערה כו' אבל אם כו'. ע' בהשגות והטעם כך דהנה זה מבואר בירוש' עירובין פ"ו ה"ז דמזונות שנותן לבניו או לאורחים דרק מה שהם אוכלים הוא שלהם אבל מה שמניחים של בעה"ב וע' רש"י כאן דף ל"ד ע"ב דאזמניה וברא"ש שם וע' מש"כ התוס' עירובין דף ע"ג ע"ב דמשמע שם דס"ל דמזכה להם ובהך דביצה דף מ' ע"א גבי אורחים וע' בתוספתא שבת פי"ח דאף דאסור להפיס בשבת מ"מ אם האורחין מחזירין המותר לבעה"ב מותר להפיס דלא קנו כלל. וע' בירוש' פ"ג דדמאי ה"א מה דאמר שם גבי פועל אם צריך להפריש דמאי דנפקא מינה אם מאכילין מן האבוס ר"ל שלא נתן לו חלקו רק אוכל כפי שירצה ובמאכילו מן המנוים צריך ע"ש ולכך בהך דתרומות פ"ו מ"ג ס"ל לרבנן דהוא משלם להם דמי סעודתן והם משלמין קרן וחומש דעיקר סעודה לפועלים ר"ל שהם קנו מיד הסעודה קודם האכילה. וא"כ גבי מודר הנאה אסור משום זה אבל כשהמותר חוזר לבעה"ב אז מתחילה לא קנה מה שנשתייר ממנו כו' וע' בהך דב"ק דף קט"ז ע"א אדעתא דאריא כו' ע"ש ובהך דב"מ דף צ"ב ע"א במה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי פועל אם לקח ונתן לבניו אם יכול ע"ש ותוס' שם דף פ"ח ע"א. ובהך דסנהדרין דף מ"ח ע"א במאי דאמרינן במאי דחזי ליה תפיס ולא יותר ע"ש ובהך דמנחות דף ס"ו ע"ב שלא ניתנו מעות אלא כו'. וע' מש"כ התוס' נזיר דף כ"ד ע"ב ד"ה שקמצו ע"ש ובר"ן נדרים דף פ"ח ע"א ע"ש ובמש"כ התוס' כתובות דף ס"א ע"א ד"ה ואחת שצמצמה דהמותר שייך לה היכא דדחקה עצמה. ומש"כ הראב"ד בשם הירוש' שם ר"ל אהך כוס של שלום דלק' בהל"ו ופי' הירוש' דהיינו כוס לרפואה שהוא עשוי לשתות ולהקיא כעין הך דשבת דף קמ"ז ע"ב ולא מקרי הנאה דהוה גדר רפואה וגם דלא נשאר במעיו כלום וע' כאן דף ל"ג ע"א גבי שלא ילעוס חטין אך שם הפי' דהמדיר לא ילעוס וזה ר"ל הנאת מאכלך. דהיינו מאכילה שלך וכן פי' שם התוס'. וכעין מה דר"ל הראב"ד ז"ל גבי כוס של בית המרחץ. ע' ברכות דף מ"ב ע"ב ובהך דשבת דף ק"מ ע"א ע"ש:
י״א
אסר ראובן כו'. כן מבואר ביצה דף ל"ט ע"א והנה הטעם י"ל משום דאין שם הבעלים עליו כמבואר שם גבי תחומין וא"כ לא הוה של המדיר כלל. ונ"מ לפמש"כ דאם הוא אסר על עצמו הנאת חבירו אף הנאה מועטת אסור כאן י"ל דשרי וע' בדברי רבינו לק' בהי"ז גבי מדיר את בנו אם מותר להדליק לו את הנר ע"ש:
י״ג
אבל אם נדר כו' והנה ע' בר"ש כלאים פ"ז דגבי שביעית אף דהפירות הפקר מ"מ האילנות הוי שלו ע"ש במשנה ה' וא"כ לפ"ז כיון דהדירו בהנאה מן האילנות אסורים לו ליהנות וא"כ ליתסר גם בפירות משום גידולין ע' לעיל בסוף פ"ה וע' בנדרים דף נ"ז ע"א ובתוס' שם ד"ה שאני וע' בירוש' כלאים פ"ה ה"ז ע"ש גבי זרע באיסור והעביר הסכך ע"ש בערלה פ"א אך י"ל דכיון דעי"ז יתבטל דין דשביעית בשביעית גופא א"א לגרום זה. וע' לקמן דף פ"ה ע"א גבי כהנים ולוים נהנים לי ע"ש בירוש' והטעם דא"א לבטל מתנות כהונה וה"נ כן. וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דא"א לפדות קדשים שנפסלו מחמת דיש עליהם מצות שריפה וע' בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דאינו יכול לקדשה לאחר כיון שכבר חל זכות שזיכתה לו תורה ביעוד. וע' בירוש' פ"א דיבמות דאפי' למ"ד קדושין תופסין ביבמה זה רק אם חלץ לה אבל אם ירצה ליבמה יכול דאינו יכול להפקיע זכות של תורה וכ"כ בזה וה"נ כן ובאמת זה תליא במה דפליגי הראשונים ז"ל אם שביעית הוא הפקר בגדר אפקעתא דמלכא. ע' ב"מ דף ל"ט ודף ק"ו ע"א ודף ק"ט ע"א או דמוטל החיוב על בעל השדה להפקירם וע' במה דפליגי רש"י ותוס' ר"ה דף ט"ו ע"א גבי יד הכל ממשמשין ועי' בירוש' כאן דאמר מודה ר"י בהפקר תורה ע"ש וע' מ"ש התוס' כאן ל"ל גבי שביעית הך קרא דויתרם תאכל תיפוק ליה דהוה הפקר ע"ש וע' רש"י פסחים דף נ"ז וכ"מ. אך י"ל דנ"מ דאף אם עבר ולא הפקירם מ"מ פטורים ממעשרות מחמת אפקעתא דמלכא דלפי"ז יהא נ"מ אם אסר הנאתו קודם שביעית על כל העולם דאז אסורים הכל ללקוט פירות השדה בשביעית וא"כ משכחת לה חיוב מעשר בשביעית. אך י"ל דכיון דפקע רשותו אף דאחרים אין יכולים לטול מ"מ חל עליו שם שביעית. וע' בירוש' ספ"ז דפאה גבי הנוטע כרם להקדש דחל עליו קדושת שביעית וע' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב כו' וכ"מ בזה: אבל. לא יכנס כו'. מלשון רבינו משמע דכל זמן שיש פירות הוה השדה גדר הפקר וע' בהך דב"מ דף י' ע"ב ובמש"כ הראב"ד ז"ל בפי' למס' עדיות פ"ה מ"א בשם מכילתא דמה"ת מותר לפרוץ פרצות בשדה. חבירו בשביעית ע"ש וע' בהך דפסחים דף נ"ו וברש"י נזיר דף ל"ח ע"ב ד"ה שבילי שמיטה ע"ש וע' רש"י ר"ה דף ט"ו ע"א יד הכל כו' ובאמת נ"ל בזה לישב מה דהקשו בהך דנדרים דף פ"ו ע"ב דא"ש דלכך לא חל הקונם עכשיו משום דאלמוהו כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היכא חל על להבא לאחר שיגרשה ע"ש בתוס' ור"ן אך כך דאם ע"י מה שאלמוהו רבנן לשעבודיה יפקע הקונם לגמרי אין להם לחכמים כח לזה דהא קדושת הגוף הוא ולא עדיף מפדיון ולא פקע בכדי רק כיון דאמרינן דלאחר גירושין חל וא"כ לא פקע הקונם לגמרי מצי רבנן להאלים כחו של בעל וכמש"כ גבי שביעית דלעיקר דין תורה א"א:
י״ז
המדיר את בנו כו'. ע' בהשגות וע' בירוש' פ"ב דביצה ה"א משמע כדברי רבינו משום דזה הוה הנאה מועטת ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות נדרים ו׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
