א׳
אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. במשנה פ"ג דנדרים (דף כ"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו.
ומ"ש וענה אמן. נתבאר רפ"ב דשבועות.
ומ"ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. פשוט הוא:
רמב״ם - הלכות נדרים · פרק ב׳
ספר הפלאה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות נדרים · פרק ב׳
הלכה א׳
אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים:
הלכה ב׳
וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. אֲבָל הַמִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּנָזִיר וְנָדַר בְּקָרְבָּן. בְּקָרְבָּן וְנָדַר בְּנָזִיר. בִּשְׁבוּעָה וְנָדַר. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר:
הלכה ג׳
הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְדִין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּנְדָרִים כְּדִינָן בִּשְׁבוּעוֹת:
הלכה ד׳
מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים אֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נָדַר. אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה. וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא עַתָּה הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּבָר הִקְדִּים הַחֲזָרָה לַנֵּדֶר וְהוֹצִיאָהּ בְּפִיו מִקֹּדֶם. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:
הלכה ה׳
מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה וְכֵיצַד הָיָה הַתְּנַאי. אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ. וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר שֶׁהֲרֵי זָכַר בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁם תְּנַאי וְאַף עַל פִּי כֵן נָדַר:
הלכה ו׳
יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם. וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּנַאי לִשְׁבוּעָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּנְדָרִים:
הלכה ז׳
סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ"ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה ח׳
וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי חֵרֶם. אִם כְּחֵרֶם שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת אָסוּר. וְאִם כְּחֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָמוֹן שֶׁלָּהֶם וְאֵין בָּהּ אִסּוּר. וְאִם סְתָם אָסוּר:
הלכה ט׳
הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשֵׂר. אִם כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן שֶׁהִקְדִּישׁוֹ בְּיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם כְּמַעֲשַׂר דָּגָן מֻתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר:
הלכה י׳
הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמָה. אִם לִתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִתְכַּוֵּן הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם לִתְרוּמַת הַגֹּרֶן נִתְכַּוֵּן מֻתָּר. וְאִם סְתָם אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת בִּלְבַד וְאָמַר שָׁם הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן:
הלכה י״ב
הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. נָדַר בְּקָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים. אָמַר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עַצְמִי עָלֶיךָ קָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא לְאָסְרוֹ בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק. נָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא אִשְׁתִּי רִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. וּבֵין שֶׁהָיָה תַּלְמִיד חָכָם אוֹ עַם הָאָרֶץ גּוֹעֲרִין בָּהֶן וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ מִנְהָג זֶה בִּנְדָרִים וְלֹא יִהְיוּ נוֹדְרִין דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:
הלכה י״ג
וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר שֶׁאֵין כָּאן נֵדֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָיָה הָאוֹמֵר תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:
הלכה י״ד
הַהֶפְקֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֵדֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לַחְזֹר בּוֹ. וּמַה הוּא הַהֶפְקֵר הוּא שֶׁיֹּאמַר אָדָם נְכָסִים אֵלּוּ הֶפְקֵר לַכּל. בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵיצַד דִּין הַהֶפְקֵר. כָּל הַקּוֹדֵם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ לְעַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהִפְקִיר דִּינוֹ בּוֹ כְּדִין כָּל אָדָם אִם קָדַם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ:
הלכה ט״ו
הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכּל כִּשְׁמִטָּה. והַמַּפְקִיר עֲבָדָיו הַגְּדוֹלִים קָנוּ עַצְמָן. וְהַקְּטַנִּים כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהֶן זָכָה כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין:
הלכה ט״ז
הַמַּפְקִיר אֶת הַקַּרְקַע כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה. דִּין תּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְקִיר בִּפְנֵי אֶחָד הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְנִפְטָר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד זוֹכֶה אִם רָצָה וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִים. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סְפֵק הֶפְקֵר וְאִם אָמַר וְזֶה כְּמוֹ זֶה אוֹ שֶׁאָמַר וְגַם זֶה הֲרֵי הִתְפִּיס הַשֵּׁנִי וְיִהְיֶה הֶפְקֵר וַדַּאי:
הלכה י״ז
הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא זָכָה בָּהּ אָדָם כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָדַם וְזָכָה בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר:
הלכה י״ח
הָאוֹמֵר שָׂדֶה זוֹ מֻפְקֶרֶת לְיוֹם אֶחָד לְשַׁבָּת אַחַת לְחֹדֶשׁ אֶחָד לְשָׁנָה אַחַת לְשָׁבוּעַ אֶחָד עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר כָּאן עַד שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַפְקִיר לִזְמַן קָצוּב:
הלכה י״ט
דָּבָר הַמֻּפְקָר שֶׁבָּא אֶחָד וּשְׁמָרוֹ וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּלֶנּוּ אָדָם לֹא קָנָהוּ בְּהַבָּטָה אֶלָּא עַד שֶׁיַּגְבִּיהוֹ אִם הָיָה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנִין הַלָּקוֹחוֹת:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק ב׳
ב׳
ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו. בהל' שבועות פ"ב.
ומ"ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'. הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ו:) לענין הפרה:
ג׳
הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות. פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה:
ד׳
מי שהתנה קודם שידור וכו'. בפ"ג דנדרים (דף כ"ג) תנן ראב"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב"ע כגון שהתנה בר"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא"ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ"כ הר"ן וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ"פ ר"ת וכ"כ סמ"ג ודלא כריב"ם וראבי"ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא.
ומ"ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו', לשון אע"פ שכתב רבינו כך שיעורו אע"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים:
ומ"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'. וכתב עליו הראב"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא"ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ"ש הראב"ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו:
כתב הר"ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע"ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ"ל. וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ח וסי' ר"פ וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י"ד וכ"כ בטא"ח סי' תרי"ט:
י׳
(ז-י) סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה ספ"ב דנדרים (דף י"ח:):
י״א
ומ"ש בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'. שם במשנה ר"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר"א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר"ן אמר אביי סיפא ראב"צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה"נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב"צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש"ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב"צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר"א חרמים לאו דוקא דה"ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ"ל. וכך הם דברי רבינו. ומ"מ
מ"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור:
י״ב
הנודר בחרם וכו'. ג"ז שם משנה:
ומ"ש אם היה הנודר ת"ח ה"ז מותר וכו'. שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר"מ וחכ"א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א"ר יהודה ה"ק וכולם אין צריכין שאלה בד"א בת"ח אבל בע"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר"מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר"מ וחכמים אלא בע"ה דאילו בת"ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את"ח נמי קאי:
י״ג
וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. ברפ"ב דנדרים (דף י"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו"ם וכו' (דף י"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת"ח הא בע"ה וקי"ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה"ה לרישא ודלא כהרא"ש שכתב ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ"ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו"ם ואי לא תנא חולין ה"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע"כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא"ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה"ל לאומרה משמא דגמרא וצ"ע:
י״ד
ההפקר אע"פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'. פשוט ספ"ד דנדרים (דף מ"ג מ"ד מ"ה):
ט״ו
המפקיר לעניים כו'. רפ"ו דפאה וכבית הלל:
המפקיר עבדיו וכו':
ט״ז
המפקיר את הקרקע כו'. בספ"ד דנדרים:
דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'. בספ"ד דנדרים (דף מ"ה) וכריב"ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא"ש והר"ן וכ"כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא"ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא"ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה"ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב"ל דאמר ד"ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא"ש דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש"ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי"ק בשורש קמ"ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס"פ ד' נדרים:
והאומר ה"ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי. בפ"ק דנדרים (דף ז'):
י״ז
המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'. בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא"ש ושלא כדברי הר"ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ"ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות:
י״ח
האומר שדה זו וכו'. ג"ז שם.
ומ"ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'. שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ"ש הר"ן:
י״ט
דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'. בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קני:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק ב׳
א׳
אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דנפקא ליה מפ"ג דנדרים דקאמר הדירו חבירו שיאכל אצלו, ובמחילה מכבודו דההיא אינה ענין להא דהתם איירי בשחבירו מדירו משלו אם לא יאכל אצלו ובההיא ודאי יש לו רשות ואפי' יענה חבירו אמן וכדכתב הטור ביו"ד סימן ר"ט אבל הא נפקא ליה לרבינו ממאי דאמרינן בספ"ג דשבועות (דף כ"ט:) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכן כתב שם הרב ב"י סי' רנ"ז:
ד׳
ויש שמורה להחמיר. הר"א בהשגותיו תולה הדבר בקבלת התנאי וקיומו שצריך שלא ישהא כדי דיבור אחר שזכר אותו שלא קיימו והרב כסף משנה ז"ל רצה לומר דזו היא כוונת רבינו ז"ל אבל במחילה מכבודו דכוונת רבינו ז"ל שכתב ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור וכו' הם דברים כפשטן דבעינן שיזכור התנאי תוך כדי דבור לנדר וטעמיה משום דאית ליה כדברי ר"י שכתבו שם התוספות דס"ל דרבא פליג אאביי ודוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם לא זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור התנאי והלכתא כרבא ע"כ דברי התוספות שכתבו בשם ר"י ז"ל, וזו היא דעת יש מי שאומר אלא שהוסיף דדי בזכירה תוך כדי דבור וטעמו דכיון דאם חזר בו תוך כדי דבור סגי כדכתב רבינו לעיל אם כן כיון דזכר התנאי תוך כדי דבור סגי והתוספות הקשו שם על פירוש זה דסתמא דגמרא משמע דדבר פשוט הוא דביטול מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כשזכור בשעת הנדר עקר משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דגמרא ע"כ. מיהו לזה י"ל דאביי עצמו דאמר תני ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר הוא שהקשה אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה ואף על גב דאביי לא הוזכר בקושיא אלא בתירוץ הקושיא והתירוץ דידיה הוי וכה"ג אשכחן בריש אלו מציאות דקאמר שם וכמה א"ר יצחק כו' וכתבו שם התוספות דר"י עצמו הוא ששאל והשיב ואביי משום דאית ליה דטפי עדיף שלא להזכיר הנדר מהיכא דזוכרו הגיה המשנה אבל רבא פליג עליה ואמר דהסברא הוי איפכא ומתני' כדקאי קאי אבל מכל מקום קשה למה ליה לרבא לומר הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בר"ה כו' בלאו האי אוקימתא מתני' כפשטה הויא כיון דאית ליה דזכירת תנאי עדיף ודלא כסברת אביי. ונראה לתרץ ולומר דאין ה"נ דהוה מצי למימר הכי לתרץ הקושיא שהקשה אביי אלא רבא אוקי הך אוקימתא לדקדק לשון המשנה שאמרה שיהא זכור בשעת הנדר ולא אמרה ובלבד שיזכור בשעת הנדר הוה משמע דיזכרנו לתנאי לגמרי ומדקאמר שיהא זכור משמע אף על פי שלא יהיה התנאי זכור לגמרי אלא שיהיה לו זכירה קצת כגון שזכר שהתנה ולא זכר ממה התנה די לו בכך ושיאמר על דעת הראשונה אני נודר ואתי שפיר לישנא דובלבד שיהא זכור וקאי לישנא בדיוקא להאי פירושא דלפירוש שאר המפרשים צריך לדחוק ולומר ובלבד שיהיה זכור בפירוש ובשעת הנדר התנאי אבל אם לא זכר עדיף טפי והוא דוחק בלשון המשנה. עוד הקשו התוספות ז"ל על פירוש זה מ"ש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמאי קלות ראש שייך כיון שהוא לא זכר כל התנאי אלא מקצת התנאי. גם מדברי הרא"ש ז"ל יש קושיא על פירוש זה דא"כ היכי קאמר דהתנה סתם הא רבא לא הגיה המשנה. ונראה לתרץ דמ"ש חסורי מחסרא וה"ק והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' אלו הדברים שחסרה המשנה וסתם לנו הוא להודיענו שלא ינהגו קלות ראש בנדרים משום דממתניתין נשמע דאם זכר התנאי לגמרי בשעת הנדר הוי בטולו ביטול דמתניתין אמרה דאפילו שזכור מקצת די כשיאמר על דעת הראשונה אני נודר והוא הדין כשזכר הכל אפילו שלא יאמר על דעת הראשונה אני נודר וילמדו לנהוג קלות ראש בנדרים אחרים כיון דלמדנו דכיון שזוכר התנאי בשעת הנדר סגי לכך אמרה מתניתין הדבר סתום וחסרה הדברים שחסרה ואף על פי שהרא"ש ז"ל דחה פירוש זה שכתב דהא לא הוה מסתם סתומי דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיה הנה הרי היא כמפורשת הך פירושא דיש אומרים לא ס"ל הכי אלא כדכתיבנא. זה נראה טעם ויישוב לפירוש זה וכפירוש רבינו בפירוש המשנה אבל הראב"ד שתולה הדבר בקבלה וקיום מסברא נפקא ליה דצריך דבשעה שיזכור התנאי מיד יקיימנו:
ו׳
אין כל אלו הדברים נוהגים כו'. הא נפקא להו ממאי דאמרינן בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות והתוס' ז"ל בפ"ג דנדרים יישבו ירושלמי זה בענין אחר ע"ש:
ח׳
ואם כחרמי הכהנים מותר. כתב הרא"ש בפ"ב דנדרים (דף י"ח:) אע"ג דבחרמי כהנים מועלין עד שיבא לידי כהנים והוי שפיר דבר הנדור מ"מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן והתוס' ז"ל עמדו שם ג"כ על קושיא זאת: ואם סתם אסור. וא"ת כיון דרבינו פסק בפ"י מה' ערכין דסתם חרמין לכהנים א"כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים הוי וא"כ אמאי אסור ובשלמא להר"א שכתב בסוף ה' ערכין דבזמן הזה סתם חרמים לשמים דכיון דניתנים לאנשי משמר ועתה אין משמר כונתם לשמים א"ש אבל לרבינו דלית ליה שם הכי כמבואר שם קשה. וי"ל דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לנו לומר דהתפיס בחרמי שמים כדי שיהא נדר ולא דמי למחרים נכסיו דלעולם דבריו קיימין בין שיתנה לבדק הבית בין לכהנים אבל הכא דהוי התפסה בחרם שאני ושאני כדכתיבנא:
י״א
אבל מקום שדרכן כו'. הרב בעל כ"מ יישב הלשון ומה שיש לדקדק על זה כתבתי בפ"ג מה' נזירות:
י״ג
וכן האומר לאשתו וכו' אם היה האומר ת"ח וכו'. מה שתמה הרב בעל כ"מ מדברי הגמ' היא תמיהא גדולה. ונ"ל ליישב ולומר דרבינו סבור דמאי דאמר במשנה (דף י"ד) גבי הרי את עלי כאימא דצריך לפתוח לו פתח בעם הארץ רבותא אשמעינן דאע"ג דאסר על עצמו תשמיש אשתו והוי מילתא דאיסורא דהוא חייב בעונתה מ"מ צריך לפתוח לו פתח וכ"ש כשנדר בדברי הרשות ואמר כבשר חזיר ורבינא ה"ק בגמ' אי לא תנא חולין ה"א דמאי דקאמר מתני' מותרין היינו מדאורייתא וכדכתבו שם התוס' דאמרינן לקמן ד' נדרים התירו חכמים ומ"מ אמרינן בגמ' דצריך שאלה מדרבנן ה"נ ה"א דצריך שאלה מדרבנן בין לת"ח בין לע"ה קמ"ל דהם מותרים כחולין וא"צ שאלה אלא לע"ה כדי שלא יקל ראשו בנדרים והקשה דהיכי הוה ס"ד לומר הא בסיפא דהרי עלי כאימא אמרינן דפותחין פתח ממקום אחר דהיינו שא"צ שאלה אלא לע"ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כדפריך רבא לקמן וא"כ כיון דבסיפא דינא הכי ממילא דברישא דלא איתפריש דינא הוי כסיפא וא"צ שאלה אלא בעם הארץ וא"כ היכי אמרת דהוה ס"ד דצריך שאלה אפי' לת"ח אלא מחוורתא חולין ממילא נסבה. זה נראה להליץ בעד רבינו ז"ל עם שהוא דחוק וטעמו דאין נראה לו להצריך שאלה יותר בהרי את עלי כאימא מבשר חזיר משום דאדרבא הא משמע ליה דאין ראוי להצריך לו שאלה משום דהוי מילתא דאיסורא כדכתיבנא:
ט״ו
והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן. פ' מי שמת גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין כו' וכתבו רבינו בפ"א מה' זכייה ומתנה והפקר הוי כגר שמת:
ט״ז
והאומר ה"ז הפקר וזה וכו'. וגבי פאה בה' מתנות עניים פ"ב פסק דכשזה אמר וזה ה"ז פאה אע"ג דהוי בעיא פ"ק דנדרים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל אבל כאן דלא זכה בו אחר כתב דה"ז ספק אם יצא מידי בעליו הראשונים דאין כאן אלא ספיקא דממונא ולגבי מעשר ודאי דיחוייב במעשר כיון דהוי ספק דאורייתא לחומרא, ועוד הארכתי על זה במקום אחר:
י״ז
המפקיר את שדהו וכו'. בספ"ד דנדרים (דף מ"ג:) תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור, ואיכא לפרושי הך ברייתא במאי דקאמר ג' ימים יכול לחזור בו בתלתא אנפי. הא' דעת הרא"ש דוקא כשחזר בו אבל אם לקחו בתורת זכיה אפי' הוא עצמו תוך ג' ימים הוי הפקר ופטור מן המעשר וכן אם זכה בו אחר. הב' דעת הר"ן ז"ל דתוך ג' ימים אפי' שזכה אחר לא זכה כלום ואינו יכול לחזור וכן אם זכה בו הוא לא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אלא כאילו לא הפקירה מעולם וקשיא ליה להאי פירושא כשהעמידו שם הך ברייתא בגמ' הקשו אי הכי אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול דאמאי לא הקשו ג"כ ממ"ש משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור דרבנן אפילו זכה בה אחר יכול לחזור תוך ג' ימים ברייתא אפילו תוך ג' ימים איירי דקאמרה מופקרת ליום אחד כו' ולפירוש הרא"ש ז"ל א"ש והר"ן ז"ל כבר יישב זה לפי פירושו שם. הג' דאם זכה אחר תוך ג' ימים ודאי דאינו יכול לחזור אבל אם קדם וזכה הוא תוך ג' ימים לא הוה כזוכה מן ההפקר אלא בחזרה וחייב במעשר ופירוש זה כתב הרב כ"מ ז"ל לדעת רבינו ז"ל דמה שכתב אינו יכול לחזור אלא א"כ קדם וזכה כו' אין כוונתו לומר דאם זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כל זמן שלא זכה אחר יכול לחזור דודאי אינו כן אלא תוך ג' אבל לאחר ג' אפילו לא זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כוונתו לומר דאם זכה אחר ג' דוקא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אבל תוך ג' אם חזר בו איהו חייב במעשר וא"כ לפי זה היכא דזכה בה הוא תוך ג' (פטור) [צ"ל חייב] במעשר דלא מיעט אלא לאחר ג' ולפי פירוש זה בדברי רבינו ז"ל קשה דבסוף פ"ה מהל' מתנות עניים כתב המפקיר כרמו והשכים בבוקר וזכה לעצמו ובצרו וכו' ובין כך ובין כך פטור מן המעשר ע"כ. ואמאי כיון דהוי תוך ג' אע"ג דזכה בה איהו חייב במעשר דלא הוי כזוכה מן ההפקר ושם בפרק ד' דנדרים אמרו כשהקשו מהאי ברייתא לריש לקיש בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה כלומר מדאורייתא פטור מן המעשר תוך ג' ימים אבל מדרבנן דאמרו שלא יהא הפקר תוך ג' ודאי דחייב וא"כ אמאי כתב רבינו שם פטור מן המעשר. לכן נראה דרבינו ז"ל סובר דהיכא דזכה בה תוך ג' הוי כזוכה מן ההפקר ושיעור לשונו כן הוא תוך ג' יש לו ב' תקונים לבטל ההפקר או שיחזור בו או שיזכה בו אע"ג דלא דמו להדדי דהחזרה מבטלו לגמרי וכאילו לא היה הפקר מעיקרו וחייב במעשר אבל הזכיה בו הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר מ"מ חשיב תיקון דחזר הדבר לבעליו הראשונים אבל לאחר ג' החזרה לא הוי תיקון להשיב הדבר לבעליו אלא צריך שיזכה בו כדי שיחזור הדבר אליו, ופירש הטעם דזכייה מהניא משום דלא גרע מזוכה מן ההפקר דעלמא דיכול לזכות בו וכיון דזכה בו אפילו אחר ג' מהני, ולפי זה מה שהקשו בגמ' מברייתא דהשכים בבוקר ובצרו משום דברייתא לא פרשה דבצרו בתורת זכייה אלא סתמא קאמר וכמו שכתב הר"ן ז"ל דכיון דלא פריש דזוכה מן ההפקר נימא דמיהדר הדר ביה ולכך אמרו שם דמדרבנן חייב במעשר אבל רבינו ז"ל בהל' מתנות כתב בהדיא וזכה בו ובצרו הרי הוסיף מלת זכה בו לומר דפירוש דזכה בתורת זכייה וכיון דזכה בו ופירוש בתורת זכייה לכך אמר דפטור מן המעשר:
י״ט
דבר המופקר כו'. צ"ע בפרק השוכר:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק ב׳
א׳
אחד כו'. או דבר כו'. ע' בהך דנזיר ד' כ' ע"ב גבי הך דואני ושם בסופו גבי הך דאמרה אמן. ובירוש' שם בנזיר דמבע"ל אם זה הוה גדר הסכם להדבר או שרוצה בכך ע"ש בה"ב וכ"כ בזה:
ב׳
אבל המתכון כו'. ע' בתוספתא ספ"ה דנדרים מבואר זה אך אמר שם דאם נתכון לאמר עולה ונדר סתם קרבן שפיר מהני ועמש"כ בתוס' שבועות ד' כ"ו ע"ב גבי פת וע' תוס' ערכין ד' ה' ע"א גבי הך דאין אדם כו':
ד׳
מי שהתנה כו'. ע' כאן ד' ע"ה ע"ב דמוכח שם דזה הוה ג"כ כמו גדר שאלה ולא בגדר טעות ע"ש בר"ן ד"ה הא. ונ"מ גבי נזירות שמשון דלא מהני שאלה אם מהני מה שמבטל הנדרים קודם שידור. ובפרט להך שיטה שכתב רבינו דצריך שיזכור התנאי בתכ"ד ע"ש ולפי המבואר בירוש' בדמאי ספ"ז דכל היכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ"ד ה"נ כן. וע' בתמורה ד' י"ז ע"א גבי הך דר"י דאם אמר גבי קדשים שיצאו לחולין בלא פדיון כשיהיו בעלי מומין הוה כמו הקדש טעות ע"ש ודברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג ובהשגות שם ובהל' תמורה פ"א ה"ב ע"ש וגם יש כמה ראשונים דס"ל דזה הוה רק גדר התרה. רק מה דקי"ל ד' פ"א ע"ב דאין חכם מתיר נדרי עצמו מהך דלא יחל דברו ומבואר שם ד' צ' דזה רק היכא שכבר חל הנדר ע"ש ברש"י ד"ה אבל. אבל קודם לכן הוא עצמו יכול להתיר. ועי' בסא"ז הל' יוה"כ שכ' כן ע"ש. וע' בספרי פ' מטות גבי הך דלאסור איסר על נפשו. וע' בירוש' פ"ח דנזיר ה"ב גבי הך דאמר שם לכשאטמא תיפקע ממני כו'. וע' בהך דנדרים ד' כ"ט במה דאמר שם וקדושת הגוף מי פקעה כו' וע"ש ד' ס"ט ע"ב וד' ע' ע"א גבי קיים ליכי שעה דמבעי שם אם יכול להפר אח"כ ובירוש' שם בה"י מוקם לך עד המנחה כצ"ל משמע שם די"ל דזה גופא הוה הפרה דהוה כמו שאמר דמן המנחה ולמעלה יהא מופר. אבל גמ' דילן ס"ל די"ל דרק אח"כ יכול להפיר אבל לא שזה יהא הפרה והבעיא הוה אם לשעה מקרי קיום. וע' בע"ז ד' נ"ג ע"א גבי ביטול ע"ז דלשעה לא הוי ביטול גבי גירר בה כו'. אך י"ל דשם בשעה שהוא מבטלה הוא מחשב שאח"כ יעבדה וע' בר"ן סוכה ד' ד' גבי עפר ושם ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה אם מה דמחלק בין ביטול לעולם לביטול לשעה. אך שם כשביטל לא חשב כלום. וע' בירוש' שם בה"ו דמבעיא ליה גבי קצר לסכך והוכשרו ואמר לכשתעשה מצותה אחזירה אם זה הוה כהכשר קודם מחשבה או לא וכ"כ בזה במק"א. וע' במה דפליגי הראשונים ז"ל בהך דביצה דף ל' ע"ב אם מהני גבי סוכה להתנות שלא תחול קדושה על העצים ע"ש במלחמות ובתוס' סוכה דף י' ע"א ע"ש וע' תוס' מגילה דף כ"ח ע"ב ד"ה בתי כנסיות מה דמחלקי בין קדושת עולם לקדושת שעה כעין הך דנדרים הנ"ל ע' בהך דערכין ד' כ"א ע"ב גבי הך דאמר התם גבי מודעה מהו דתימא בטולי בטליה ע"ש ובאמת זה תליא במש"כ לעיל דכל היכא דמהני חזרה תכ"ד מהני ג"כ מה שמתנה מתחילה לבטל ולכך גבי קידושין וגירושין לשיטת רש"י ותוס' וכן קדושת הגוף לשיטת רבינו דלא מהני תכ"ד בחזרה אמרינן ג"כ דלא פקעה בכדי. א"כ יהיה נ"מ ג"כ כאן לנזירות שמשון דלא מהני מה שמבטל מקודם וכמש"כ:
ז׳
סתם נדרים כו'. והנה מבואר דרק כאן מהני לפרש כונתו אבל בהני דלעיל גבי טמא לא מהני שיפרש דבריו למתפיס בדבר האסור ע' בתו"י שם ועמש"כ התוס' שבועות ד' כ' ע"א ד"ה לישני דמשמע שם דס"ל דמהימנינן ליה ושם ד' כ"ו ע"ב בד"ה גמר. וע' ברא"ש נדרים ד' ט"ז ע"א ד"ה מ"ד דס"ל דלא מהימנינן ליה במה שמתרץ דבריו. וע"ש ברא"ש ד' ה' ע"א ד"ה כגון דלפרש לשונו היכא דאין ניכר הלשון כן לא כל הימנו. וע' תוס' מנחות ד' ג' ע"א ד"ה אלמא. ובירוש' פי"ג דכתובות ה"ז דמקשה שם גבי קנקנים דנשאל ליה מה כונתו ובירוש' סנהדרין פ"א גבי מה דאמר שם הקדש אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו ומקשה שם הגע עצמך שנבדק ואמר לא נתכונתי וא"ש לכשתבדק ומשמע שם דלא מהני מה שאומר שלא היתה כונתו כך כיון שכן אמדו אותו חכמים וה"נ י"ל כן גבי טמא. וע' תוס' נזיר ד' כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא ובגמ' שם דהיכא דליכא למטעי לא מהימנינן ליה שר"ל כך. וע"ש ד' ט' ע"ב מה דמחלק בין שאמר מן העדשים או מן השעורים וע' בהך דב"מ ד' כ"ח ע"ב דרק מחמת דאמרינן מסתברא לא מייתי אינש חובא לנפשיה מהימנינן ליה לתקן דבורו אבל בל"ז לא מהימנינן ליה ע"ש:
ח׳
וכן כו' בד"א כו'. הנה בירוש' כאן אמר דזה תליא אם סתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כמבואר בערכין ד' כ"ח ע"ב ע"ש. והנה רבינו פסק לק' בהל' ערכין פ"ו ה"א דסתם חרם לכהנים. ועי' בירוש' כאן פ"ז ה"א אם גבי הקדש תלוי ג"כ בל' בנ"א גבי ירק וע' במנחות ד' ק"ט ע"א ע"ש. ובאמת לכאורה אינו מובן מהו המחלוקת דסתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כיון דזה תליא בכונת המקדיש. אך באמת כך דהנה ע' בתוספתא דמס' ערכין פ"ד מבואר שם בהך מחלוקת דר"א ורבנן דיש נפקותא בין הקדיש כל נכסיו להחרים כל נכסיו דאף לר"א רק אם החרים כל נכסיו אינם מוחרמים אבל אם הקדיש כל נכסיו שפיר מוקדשים וע"ש בתוס' ד' כ"ח ע"א ד"ה דתני אם קאי גם אחרמי בדה"ב ע"ש והטעם כך דהנה לפי המבואר בתמורה ד' ל"ב ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו ה"י וי"א משמע כך דהא דאמרינן דאתפיס עולה לבדה"ב חלה הקדושה עליו רק מדרבנן זה דוקא אם התפיסו בלשון הקדש אבל בלשון חרם חלה עליו הקדושה מה"ת והוה גדר פדיון גמור. והטעם כך דהנה לפי המבואר בהך דתמורה ד' י"א ובערכין ד' ה' ובחולין ד' קל"ה מבואר שם כך דאף לדידן דקיי"ל דאם הקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה היינו רק דלא הוה קדושה כולה אבל מ"מ האבר יש בו קדושת הגוף והוה כאלו כל הבהמה נעשית יד לאבר ולא שייך בה גדר פדיון כלל רק תמכר לצרכי עולה חוץ מדמי אבר וחייב עליה גם משום לאו דלא תגוז ולא תעבוד גם לאחר שנעשית בעלת מום והפדיון הוא ממילא דמאחר שקדשה א"א שתצא לחולין בלא פדיון. ואם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו אז פשטה הקדושה בכולה אך זה רק מחמת הדין ולא מחמת דבורו ונ"מ דאם נעשית בעלת מום יוכל להיות שדי בפדיון כפי מה שהקדיש וזהו החילוק המבואר בערכין ד' ה' דגבי בדה"ב נידון בכבודו ר"ל דחלה קדושת פה על ור"ל על דמיה ולא על הגוף וגבי קדושת מזבח הוא להיפך דחלה רק על הגוף ולא על הדמים ובזה א"ש הך דחולין קל"ה ע"א דאף דנידון בכבודו מ"מ מותר לגוז. ועי' בתמורה ד' כ"ו וקדושין ד' ז' דשייך אף בחצי בהמה גדר תמורה היכא דלא פשטה קדושה בכולה משום דעכ"פ יש בה קדושת הגוף והך בעיא דהקדיש אבר לדמיו הוא גם לדידן דס"ל דבחד אבר לא פשטה קדושה בכולה. רק דהכי קמבעיא ליה אם האבר קדוש קדושת הגוף ולא מהני ליה פדיון או קדושת דמים ומהני ליה פדיון וא"כ מועלין בדמי אותו אבר. וזהו ג"כ כונת רבינו בפ"ה מהל' ערכין הי"ד שכ' דהוה ספק אם פשטה הקדושה בכולה. לא ר"ל אם כל הבהמה קדושה רק דר"ל אם נשתעבדה כל הבהמה כולה להיות משועבדת לרגל שתחול עליה קדושת הגוף וא"כ צריך למוכרה לצרכי עולות ורק היכא דאמר הרי עלי עולה כמו שהיא. ובשביל האבר לא יקבל שום דמים. או דר"ל דלא משעבד כל הגוף לרגל ורק הרגל תקדש דהיינו דמים וצריך לפדות הרגל והדמים קודש והרגל נעשה חול וזהו ג"כ כונת הירוש' בנזיר פ"ב ה"א וט"ס שם וצ"ל קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן ואם חילל אותם על בהמה אחרת אז לא קדשה רק לדמים ואסור להקריבה דמתחילה צריך לפדותה וזהו ג"כ מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ד ה"ב דהוה ספק אם תפסו דמיה אם נפדית ור"ל אף דמי אותו אבר וכן הך דמעילה דף כ"א ע"ב גבי כיס של הקדש ר"ל ג"כ שמשועבד כל הכיס לזאת הפרוטה ולקמן בהל' מעה"ק אאריך בזה. והנה כל זה גבי הקדש. אבל בחרם מתחילה הכוונה על הדבר שיהא קודש אף בבדה"ב והפדיון הוא ממילא וע' במש"כ רבינו בפ"ו מהל' ערכין הי"ז דכולו קדש ור"ל דקאי רק אחרם ולא בגדר נידון בכבודו רק דפשטה קדושת חרם בכולו כמו גבי קדשי מזבח לדידן ולכך בהך דערכין דף כ"ח ובדברי רבינו שם בפ"ו הכ"א משמע דאף חרמים דבדה"ב לא חלים על שדה מקנה והטעם משום דחרם הוא בגוף הדבר והשדה אינו שלו ולא חל החרם. משא"כ בהקדש דמתחילה לא חלה רק על דמי הדבר וזה שייך גם בשדה מקנה. ולכך כיון דיש ריבוי דחרם חל גם על קדשי מזבח וא"כ מוכח דזה חל על גוף הדבר ושייך בו גדר פדיון מן התורה משא"כ גבי הקדש. וא"כ חזינן דבחרם הוה קדושתו גדר דין ונעשה עצם קדושה ולכך לר"א אם החרים כל נכסיו לא קדיש משא"כ בהקדש דזה רק לפדות ולא בעצם קדוש. וע' ב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי איבעיא דהקדיש כל נכסיו מהו כו'. וא"כ גבי חרם לא תליא כלל בכונתו רק דזה הוה ממילא דהתורה אמרה דאם אמר כך וכך הוה גוף הדבר קדוש. משא"כ במתפיס דשם אזלינן בתר כוונת בנ"א. ובאמת בהך דין דבנדרים הלך אחר לשון ב"א יש כמה סתירות עיין כאן דף ל' ע"ב גבי ילודים דיליף מקרא ודחי שם. ודף ל"א גבי לזרע אברהם ושם דף מ"ט ודף נ"ה ע"א גבי דגן ושם בע"ב בר"ן גבי תירוש וביומא דף ע"ו ע"ב ותוס' פסחים דף ב' ע"א וע"ז דף כ"ז וכ"מ ועמש"כ רבינו כאן פ"ט ה"א והי"ג. אך באמת כך דהיכא דמבואר בתורה דהדבר נקרא כן בלשון ב"א אזלינן בתר תורה אך כל זה אם נקרא כן לא מחמת הדין. אבל אם נקרא כן מחמת הדין לא אזלינן בתר לשון תורה. וגם נ"מ אם אומר זה בלשון קודש אז אזלינן בתר לשון תורה דנקרא כך משא"כ אם אומר בלשון אחר. ובאמת בזה פליגי אמוראי בב"ב דף קמ"ג ע"ב גבי ב"ב אם הן כבנים בלשון ב"א משום דמוכח ביבמות דף ס"ב ע"ב דבתורה מבואר דנקראים בנים ע"ש. אך זה נ"מ באיזו לשון הוא אומר. ובאמר מר בר רב אשי דסבירא ליה דבלשון ב"א ב"ב אינם כבנים ס"ל ג"כ לענין עדות בב"ב דף קכ"ח ע"א דכשר ע"ש וע"ש בתוס' דף קי"ז ע"א ד"ה ומחזירין ובתוס' יבמות דף ג' ע"א ד"ה מקמי. וע' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"ב גבי תירוש בשאר לשון ורשב"ם ב"ב דף ק"ן ע"ב גבי נכסי ודף ס"ג ע"א גבי חלק. וע' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ו ה"ח ופכ"ז הי"א ופכ"ח הט"ו דגבי מו"מ תקנו היכא שאין המנהג ידוע וכן כתב בפי"ז ה"ו דשם הוה בגדר תקנה משא"כ בנדרים שם לא עשו תקנה כדמוכח מלשון רבינו לקמן בפ"ט. ועמש"כ הר"א ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"א ד"ה מאי כפרוץ דהפסוק ר"ל מה שנקרא דגן בלשון ב"א ע"ש וע"ש דף נ"ו ע"ב גבי עיבורא דמתא כמתא דיליף לה מקרא מה שנקרא כן ועי' תוס' ב"ב דף קמ"א ע"א דתקנת חכמים בדבר שהאדם צריך לזכות תקנו ג"כ רק לפי לשון ב"א ע"ש. ועי' בירוש' ב"ב פ"ד הי"ז דגבי מכירה תוך התחום יש עליה שם העיר. ע"ש ובבלי שם דף ס"ח ע"ב ע"ש ברשב"ם והטעם י"ל דגבי נדרים כיון דלכתחלה אסור לנדור לא עשו בזה חכמים תקנה דנימא דאדעתא דרבנן קנדר כיון דלדידהו לא ניחא להו כלל בנדר וזהו כוונת הגמ' בכ"מ דתינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאכ"ל ור"ל כיון דבביאה אסור לקדש לא שייך בזה למימר אדעתא דרבנן: ואםכחרמי כהנים מותר כו'. עי' בתו"י וברא"ש דאף דעד שלא בא ליד כהן מועלין בו מ"מ אין עליו שם חרמי כהנים רק כשבא ליד כהן. וא"כ לפי"ז כשהיה מוטל לפניו הדבר ואמר זה כזה לפי שיטת רבינו דפסק בעיקרא קמתפיס א"כ יהא אסור אך באמת כ"כ דגבי חרמי כהנים אין זה בגדר קדושה רק בגדר גזה"כ וכמש"כ התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב דלא שייך בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש וערש"י ביצה דף ל"ו ע"ב דנקט שם ג"כ חרם לבה"ב דלכהנים אין זה בגדר מצוה וע' רש"י קדושין דף ס"ד דאמר שם גבי נאמן לחרמים ג"כ חרמי בדה"ב ומשום דס"ל לרש"י דאין נאמן רק היכא שעל ידו נגמר הדבר והיינו היכא שדי בשנים ולא בשערות ג"כ ומשום דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל דגבי חרמי כהנים כיון דאין זה בגדר הקדש לא שייך גביה מופלא סמוך לאיש וע' מש"כ רבינו לקמן בהל' ערכין פ"ו הי"ז דגבי חרמי כהנים לא נחתי קדושה בכולה וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות שם פ"ח הי"א דמשמע שם קצת דכיון דליכא משמר נשאר כמו בבית הבעלים ע"ש. אך ע' בספרי פ' קרח פיסקא קי"ז דמשמע דגם ב"נ עושה חרמי כהנים ע"ש וע"כ דזה הוה גדר נדר. וע' מש"כ רש"י כאן בנדרים דכיון דאין לו פדיון לא הוה קדושה וגם י"ל דלית בה שאלה ג"כ: וכן כל כיוצא בזה כו'. ע' לקמן פ"ט ה"ט במש"כ שם דאין הולכין אחר הרוב בזה ומשמע שם דלא מהני מה שמפרש אח"כ כונתו והטעם דשם ר"ל דמקצת ב"א קורין אותו כך ומקצת כך והוא נדר סתם וזה הוה דין דבנדרים אזלינן בתר המקום כמבואר בנדרים דף ס"ב ע"ב וע' מש"כ התוס' מנחות דף ק"ז ע"א דגבי הקדש אזלינן ג"כ בתר עירו דדעתו לפי מה שרואה בעירו ור"ל דכן תיקנו חכמים וע' בהך דתמורה דף כ' ע"א ע"ש ברש"י דאפי' עשיר יכול לפטור עצמו בעוף לראב"ע ואף דפסקינן דמביא מן הגדולים ממין שנדר כמש"כ רבינו בפט"ז מהל' מעה"ק ה"ג זה רק שבאותו מין צריך להיות המובחר אבל יכול להביא מין קטן וע' מש"כ התוס' שבועות דף ט"ו ע"א ד"ה ללמדך ובהך דקדושין דף י"ז ע"א ד"ה חדא ע"ש. ונמצא כך דבהמין צריך להביא מסתמא הטוב שבהם ומשום דאמרינן יד הקדש על העליונה כמבואר בתוספתא מנחות פי"ג. אבל לאיזה מין אמרינן דהקטן שבמינים. והטעם דיד הקדש הוה כמו תפוס וכעין הך דאמרינן בב"מ דף ו' ע"א וזה רק במין שנתחייב אבל לאיזה יש לומר דבזה המין לא נדר כלל וכעין הך דנזיר דף ח' ע"א גבי ספק נזירות ועי' בירוש' שם פ"ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי ספק אחת ספק שתים אם הוה לחומרא ע"ש וכ"כ בזה. וה"נ י"ל כאן דכיון דלפי מה שמפרש כונתו לא נדר כלל מותר וגם י"ל דכאן מיירי שכל העיר כונתם או לזה או לזה דלשניהם בב"א א"א משא"כ שם. ויהיה נ"מ היכא דמקצת קורין דוקא כך ומקצת דוקא כך אז לא. וגם י"ל דלפי מש"כ דזה הוי בגדר תקנה א"כ גבי נדר לא שייך רק אם לפי דבריו הוי נדר אבל כיון דלפי דבריו לא נדר כלל לא חלה עליו התקנה וע' תוס' שבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש:
י״ג
וכן האומר כו' כבשר חזיר כו'. ע' בכ"מ ועי' בירוש' כאן דזה הוה פלוגתא דרב ושמואל גבי ככר ע"ש. וע' כאן דף פ"א ע"ב דהוה מחלוקת דתנאי בזה דר"ג ורבנן ולק' בפי"ג הי"ב ובפ"ד ה"ד:
י״ד
ההפקר כו' הרי הוא כמו נדר כו'. ע' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א גבי אמר על הלקט כו' ואמר שם דברי הרב כו' ומדמה לה להך בעיא שם דהקדש ומשמע דהוה כמו גדר הקדש. וע' בהך דב"ב דף קמ"ח ע"ב בבעיא דשם אם שכ"מ יכול לחזור בו ובהך דנדרים דף ז' ע"א גבי יד דר"ל דהיינו צדקה. ונראה דס"ל לרבינו דיכול לשאול על הפקר וע' מש"כ בה"ג בהל' כיסוי הדם דמאי דמפקיר לעניי הקדש הוא. וע' בתענית דף כ"א ה"ה הקדש ואין לך כו' ועי' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ג הי"ב יהיה הקדש וע"ש בהשגות ובאמת זה תליא אם ההפקר הוא שמסלק רשותו ממנו וממילא אין עליו שום רשות או ר"ל שנותן רשות לכל מי שירצה שיכול ליטלה וע' ביצה דף ל"ט גבי הך מחלוקת דמעינות הנובעין אם הוה של כל העולם או בלא שום בעלים וע' רש"י חולין דף קל"א ע"א ד"ה כמי שהורמו שכתב שם שזכה בהם מן ההפקר ור"ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות בעלים ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים ועי' תוס' ב"מ דף ו' ע"ב ובהך דקדושין דף כ"ז ע"א גבי מקומו מושכר למעשר ר"ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר וע' בהך דב"מ דף מ' ע"ב כי זכה רחמנא כו' לנקוטי פאה ומשמע דלזה יש להם זכיה בגוף השדה וע' בהך דנדרים דף מ"ב ע"ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה וע' בב"ב דף ע"ט אם שייך גדר חצר בהקדש ובנדרים דף ל"ד ע"ב ע"ש בר"ן וכ"מ. וע' בספרי פ' נשא פסקא ו' מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו' קורא אני עליו כו' ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע"ש וע' בתוספתא ב"מ פ"ג גבי הך דשאל ר' יוסי לחכמים הרי כו'. ור"ל משום דהכלי משועבד להכהן וע' תענית דף ח' ע"ב בתוס' ד"ה אלא וסנהדרין דף כ"ה ע"א בתוס' גבי משחק בקוביא ע"ש. ואף דקי"ל דאין הפקר עד שיפקיר לכל זה רק ר"ל דאם עשירים יטלו יהי נקרא שלהם אבל בדבר שיצא מרשותו לגמרי אף דאין רשות ליטול רק לעניים שפיר יש עליו שם הפקר וא"ש בזה מ"ש התוס' בגטין דף מ"ז ע"א ד"ה אדעתא וע' מש"כ הר"ש בפאה פ"ה ובירוש' שם גבי גדיש שלא לוקט ושם בה"ד לגבי בעה"ב העובר לר"א דאח"כ צריך לשלם אם הוא חייב במעשרות ע"ש ברא"ש והטעם דזה לא מיקרי הפקר לעניים לבד כיון דיצאה מרשותו לגמרי וע' בהך דב"ק דף כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה זה. אך באמת הטעם דכמו דאמרינן במתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהם דהרי הן של בעה"ב ומ"מ פטורין מן המעשרות וה"נ כן כיון דעניים נטלו אחרים שוב הוה הני כמו אין עניים מקפידין ע"ז שהרי הם לא יטלו זה וע' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י דמבואר שם דהפקר לא הוה שינוי רשות. וע' מש"כ בזה לק' בה' מתנות עניים ספ"ו. ונמצא כך דאם הפקירם לזמן אז הוה בגדר שהוא נותנם לכל ולכך אם לא זכו יכול לחזור בו וגם כיון דפקע' רשותו ממנו אך לאחר זמן חוזרת לו כעין הך דנדרים דף כ"ט. וע' בהך דמנחות דף ק"ב ע"א כיון דפקע כו' במאי הדר רכיב עליה וע"כ צ"ל כה"ג. וכן הדין בנכסי הגר ובהמות המדבר ע' ערובין דף ע' ע"ב וב"ק דף מ"ד ע"ב דכל הזוכה בו הוה שלו ולא בגדר הפקר רק דהוא שייך לכל וע' בירוש' דמאי פ"ג ה"ב דמשמע שם דזה הוה בגדר הוצאה מרשותו ולק' בהל' מעשר אבאר זה. וע' בהך דב"ק דף קט"ו ע"ב אם יכול להפריש מן הפקר. אף שחייב במעשרות. על שלו. וזה ר"ל ג"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"א דתרומות ה"ה שכ' אבל ההפקר אולי תהי' כו' ואמאי לא אמר משום דהוה פטור אך י"ל כה"ג. גם י"ל דנ"מ לפי המבואר בירוש' פ"א דמעשרות הובא בדברי רבינו לק' בהל' תרומות פ"ב הי"ב דאם הפקיר קמה וזכה בה אף דפטורה מ"מ אם הפריש ממנה הוה תרומה וקמ"ל דמ"מ על שלו אינו יכול להרים וגם יהי נ"מ לפ"ז מש"כ דלשיטת רבינו מהני שאלה אם עכ"פ נפטר מן המעשר. וע' מש"כ הר"ן ז"ל כאן דף ס"ז ע"א ודף פ"ד ע"א דמ"מ לא נעקר לגמרי. ובזה יש לישב דברי הרא"ש כאן דף מ"ג ע"ב ד"ה מכאן ואילך. דנקט דאם היה יכול לחזור בו היה מפקירו וחוזר בו ע"ש דהוא לכאו' תמוה דמה ירויח בזה הא חייב במעשרות כמבואר שם דף מ"ד ע"ב. אך י"ל דר"ל שישאל. גם י"ל דנ"מ בין פירות תלושים לקמה דבפירות תלושים אף אם חזר בו מ"מ נפטר דהוה כמו דיחוי משא"כ במחובר. וכעין דמחלק הירוש' בפ"א דמעשרות ובפ"א דחלה גבי גדיש שנדמע:
ט״ו
והמפקיר עבדיו כו'. ע' בהך דגטין דף ל"ט ובמש"כ רבינו בהל' זכיה פ"ב הי"ז ומשמע מדברי רבינו בהל' עבדים פ"ח הי"ג דגבי קטנים כ"ז שלא זכה בו אחר לא מהני גט שחרור שיתן להם המפקיר דרק היכא שיש לו בו ממון ואיסור אז מהני גט שחרור לאפקועי שניהם ע' בתוס' גטין דף ל"ט ע"ב ד"ה מה. אבל כאן גבי הפקר כיון שסילק עצמו מהם ויש זכות לכל אחד לזכות בהם לא מהני השטר שלו לאפקועי וגם אינו יכול לבטל זכות אחרים וע' בהך דיבמות דף ע"ט ע"א גבי נתינים חלק מזבח מי יתיר. וע' במה דס"ל לרש"י כאן דף ל"ח ע"ב ד"ה אין הגזברים ע"ש ור"ל ג"כ כך דהעבד יש בו תורת עבדות דכל מי שיפדה אותו מן ההפקר יזכה בו ואין כח ביד גזבר להפקיע זה. וע' מש"כ התוס' קדושין דף כ"ב ע"ב וזה כמש"כ לעיל דגבי גר שמת הוה כמו שכל אחד שזוכה בו הוה כמו בעלים ולא בגדר הפקר ולכך אם אינו רוצה לזכות בעצמו יוכל לזכות בו אחר:
י״ז
המפקיר את שדהו כו'. והנה אם חייב במעשר' תוך ג' ימים לא ביאר רבינו ואף דהא הביאו לק' בהל' מתנות עניים ספ"ה הך דין דהשכים בבקר וזוכה בו ע"ש. אך באמת מה דמבואר מדברי רבינו הך דין דג' ימים הוא רק בקרקע ולא במטלטלין ולפי המבואר בירוש' קידושין פ"א דאם זכה בקרקע חייב אף במעשרות וע"כ מיירי דזכה רק בהאילנות וא"כ שוב אין הדין של ג' ימים. גם י"ל דלפי מה דמבואר כאן בדברי רבינו דלשם זכיה גם הוא עצמו תוך ג' הוה כזוכה מן ההפקר. וכן ס"ל להרא"ש שם לחד תירוץ וכש"כ לדידן דהוה רק בגדר תקנה. ועי' בירוש' פאה פ"ג גבי אמהות של בצלים דרצה שם מתחילה לומר מטעם הפקר ע"ש בהל"ד. ובזה יש לישב דלכך לא מוקי הגמ' דילן כאן דף מ"ד ע"ב כר"י ובזכה בהם בתורת זכיה משום דר"י ס"ל דבכה"ג פטור אף מפאה כמבואר שם גבי אמהות של בצלים ע"ש: והאומר הרי כו' ספק הפקר כו'. ע' בדברי הר"ן כאן וע' מש"כ רבינו בהל' זכיה ומתנה פ"ט הי"ט דספק לא הוה הפקר ע"ש. אך אם נימא דזה הוה בגדר נדר לכא' קשה דבזה צ"ל לחומרא ע"ש בר"ן וכן קשה מהך דבהקדיש נכסיו שם בהל' זכיה אך י"ל דס"ל כמו שמפרש הר"י הלוי שם דף קע"ד ע"ב הובא ברמב"ן שם במלחמות משום דיכול לחזור בו מן ההקדש ולכך פסק גם באינך כן משא"כ כאן פסק דהוה ספק. וע' מש"כ רבינו בהל' ערכין פ"ז הי"ט דגבי חולה מהני בשעה שהקדיש אם הודה ע"ש בהשגות. ומשום דרבינו ס"ל דגבי בריא לא מהני חזרה תכ"ד בהקדש כמש"כ רבינו בפהמ"ש פ"ו דמס' תמורה וכמש"כ התוס' מנחות דף פ"א ע"ב משום דהוה כמו שנמסר משא"כ בשכ"מ כיון שיכול לחזור לא שייך לומר כמסור. אך מ"מ ס"ל דרק לאחר שהבריא אז יכול לחזור בו אבל לא כ"ז שהוא חולה. אך מ"מ תכ"ד מהני אף בזמן שהוא חולה דאכתי לאו כמסור הוא דזה דקי"ל דגבי ש"מ מהני חזרה אף בזמן שהוא שכ"מ ע' ב"ב דף קנ"א ס"ל דזה רק היכא דהקנין הוא רק מחמת מתשכ"מ אבל אם לא היה שכ"מ לא היה קנוי כגון בלא קנין או בהלואה או בשטרות וכד'. אבל היכא דגם בבריא כה"ג היה קנוי ס"ל דאינו יכול לחזור בו בזמן שהוא חולה. וע' בב"ב דף קנ"א ובירושלמי שם פ"ח דהוה מחלוקת דתנאי ע"ש בה"ח וכן מוכח בירושלמי ספ"ג דפאה ע"ש ולק' בהל' זכיה אאריך בזה וא"כ גבי הקדש והפקר אף אם יכול לחזור בו רק כשעמד אבל מ"מ תכ"ד מהני אף כשהוא שכ"מ ולק' בהל' ערכין אבאר זה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
שער המלך · הלכות נדרים פרק ב׳
י״ג
וכן האומר לאשתו כו' ואם היה ע"ה כו' ושאותן פירות אסורים כו'. עיין במרן כ"מ מה שתמה עליו שדבריו הם נגד הגמר' דקאמר התם ומי איכ' לאסוקי אדעת' הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו כו' מכלל דרישא לא בעי' שאלה ובאמת שהיא קו' חזקה ומה שתי' הרב ל"מ ז"ל הם דברים דחוקים דוחק' בתר דוחקא כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב דלרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן התם בתר הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואר"י דבע"ה צריך שאלה לחכם דמ"ש דנודר בתורה בע"ה צריך שאלה ואלו במתפיס בדבר האיסור דייק בגמ' ממתניתין דלא צריך שאלה וה"ט כמ"ש הר"ן שם דדוק' במדיר את אשתו צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח אתי למשרי אפילו כי מתפיס בדבר הנדור אבל שאר דברים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן יע"ש ואם כן ה"נ בנודר בתורה כיון שאינו מצוי כ"כ למה גזרו עליו וכבר הר"ן ז"ל נרגש מזה וכתב דה"ט משום דבנודר בתורה איכא גווני דמיתסר כו' ואתי לאחלופי יע"ש אמנם רבינו ז"ל לא ניחא לי' בהכי וס"ל דהא דדייק תלמודא התם ממתני' דברישא לא בעייא שאלה היינו מקמי דהוה שמיע לן הא דר"י דאמר הנודר בתורה בע"ה צריך שאלה והוה ס"ל לתלמודא דדוקא במדיר את אשתו גזרו אבל בשאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו אמנם לפום מאי דמייתי תלמודא בתר הכי הא דר"י עכ"ל דבשאר נדרים ג"כ אפילו אינן מצויין גזרו עליו כדי שלא יקל ראשו בנדרים דומיא דנודר בתורה וכי תני מתני' פותחין לו פתח אכולהו קאי וא"נ דרבותא אשמועינן כמ"ש הרב ל"מ ז"ל כנ"ל ודוק:
י״ט
דבר המופקד שבא אחר ושמרו והי' מביט בו כו' לא קנאו בהבטה. כתב מרן ז"ל וז"ל בסוף הבית והעליה וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קנה יע"ש אע"ג דרבא קאמר התם דבהבטה בהפקר פליגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה ור"י סבר לא קנה ופסק רבינו כרבה וכר"י דנמוקו עמו מ"מ מדברי רבינו ז"ל פ"ד מה' שקלים הלכה ו' מבואר שפוסק כת"ק וכלישנא בתרא ואפשר שאזה סמך מרן ז"ל ודע שהתוס' ז"ל בפ' אין צדין דכ"ג ע"א אההיא דתניא והמקושרי' והמנוענעין אסור בכל מקום משום גזל כתבו וז"ל פרש"י שהראשון קנה בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת יע"ש וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל שהק' משם רבו על דברי התוס' הללו וז"ל וקשה למורי נר"ו דהא פ"ק דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הו"א מאי מצאתי' ראיתי' בראיי' בעלמ' קנה כו' ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמ' בראייה בעלמא לא קני ובפ' הבית והעלי' דייקינן אי הבטה של שומ' כגון ספיחין בשביעית אי קני ליה או לא ולא מדכר התם הא דמקושרין והמנוענעין ועוד דאמרינן התם דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והיכי אמרינן דכ"ע והא לדבריהם ז"ל רשב"א אית ליה דקונה אלו ת"ד ע"ש: ולע"ד אין מכל אלה טענה על התוס' ז"ל שמה שהקשה מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר אי תנא אני מצאתיה כו' כבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו למאן דאמר הבטה בהפקר קני היינו דוקא שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן יע"ש וזה מוכרח דאי לא כן תיקשי לחד תי' דבעי למימר בפ' הבית והעלי' דכ"ע הבטה בהפקר קני ובחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי מתני' דפ"ק דמציע' מני וזהו שדקדקו התוס' ז"ל כאן במ"ש הואיל ומתעסק בהן קצת וזה פשוט ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ"ק דמציעא גם מה שהקשה מההיא דפ' הבית והעליה דאמרינן התם לאידך תי' דכ"ע הבטה בהפקר לא קני איכא למימר דס"ל להתוס' דדוקא התם שאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו אלא שעושה מעשה כל דהו סביב לו לעשות גדר קטן הוא דאמרינן דאינו קונ' אמנם כל שמתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון הך דהכא שמקשרן ומנענען כ"ע מודו דהבטה כי האי קונה אפילו בלא הגבהה ואפשר שלזה רמזו התוס' הואיל ומתעסק בהן לומר דדוקא הכא שמתעסק בהפקר עצמו וכמ"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב תי"ט ז"ל בפ"ד דשקלים משנה א' לדברי הרא"ש דבפ' הבית והעליה פסק דהבטה בהפקר לא קני ואלו בפ' המניח כתב וז"ל כשהפכ' פחו' משלשה אין להביא ראי' מכאן דהגבה' קני פחות מג' טפחים דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר כו' יע"ש אמנם כפי מ"ש ליישב דמ"ש בפ' הבי' והעליה דהבטה בהפקר לא קנה היינו דוקא כשאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון ששכרו לשמור הפקר אמנם בההיא דפ' המניח בהופך הגלל בר"ה ממקום למקום כיון דמתעסק בגוף ההפקר עצמו בהא מודה הרא"ש ז"ל דהבטה בהפקר כי האי קני לכ"ע וכברייתא דהכא כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות נדרים ב׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל