הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נדרים · פרק א׳

ספר הפלאה · 30 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נדרים · פרק א׳
הלכה א׳
הַנֵּדֶר נֶחְלָק לִשְׁתֵּי מַחֲלוֹקוֹת. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים לוֹ כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ לְעוֹלָם. אוֹ מִין פְּלוֹנִי מִפֵּרוֹת הָעוֹלָם אוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר הֲרֵי זֶה נֶאֱסָר בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל וְלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ל ג) "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ". שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי אִסָּר:
הלכה ב׳
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא שֶׁיְּחַיֵּב עַצְמוֹ בְּקָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא עוֹלָה. אוֹ הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה. הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וְהָאוֹמֵר [הֲרֵי] עָלַי הוּא הַנִּקְרָא נֵדֶר. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ הוּא הַנִּקְרָא נְדָבָה. וְהַנְּדָבָה וְהַנֵּדֶר מִמִּין אֶחָד הוּא אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּנְדָבוֹת אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יב יז) "וּנְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ" וְגוֹ'. וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:
הלכה ג׳
וְדִינֵי הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וְעִנְיָנוֹ הֵם שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִים בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. אֲבָל דִּינֵי נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמִשְׁפְּטֵיהֶם כֻּלָּם יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָם בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת:
הלכה ד׳
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיְּקַיֵּם אָדָם שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי אִסָּר בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כד) "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ" וְנֶאֱמַר (במדבר ל ג) "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה":
הלכה ה׳
הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּאֵנִים אֲסוּרִין עָלַי אוֹ תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִים עָלַי אוֹ תְּאֵנִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאָכַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ג) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". שֶׁאֵין לִנְדָרִים שִׁעוּר. שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר מִדָּבָר הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא. אָמַר אֲכִילָה מִפֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי אוֹ אֲכִילָה מִפֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת:
הלכה ו׳
אָסַר עַל עַצְמוֹ אֲכִילָה מִן הַתְּאֵנִים וַאֲכִילָה מִן הָעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי נְדָרִים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי קָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵם כְּקָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ עָלַי קָרְבָּן אוֹ כְּקָרְבָּן אוֹ הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר:
הלכה ח׳
אֲבָל הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי אוֹ מִין פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִם פְּלוֹנִי עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר אוֹ כְּעַכּוּ"ם אוֹ כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר:
הלכה ט׳
זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:
הלכה י׳
הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ אֶפְשָׁר לַנּוֹדֵר לְהָבִיא אוֹתָם מֵחֲמַת נִדְרוֹ. שֶׁהַנּוֹדֵר בְּנָזִיר מֵבִיא חַטָּאת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא אָשָׁם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַטָּאת אוֹ כְּאָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן חַטָּאת אוֹ הֲרֵי הֵן אָשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה אוֹ תּוֹדָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁכָּל אֵלּוּ בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:
הלכה י״א
אֲבָל הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַלַּת אַהֲרֹן אוֹ כִּתְרוּמָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:
הלכה י״ב
הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּנוֹתָר כְּפִגּוּל כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם:
הלכה י״ג
הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כו) "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ":
הלכה י״ד
אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם לְבֶדֶק הַבַּיִת. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּיָעִים כְּמִזְרָקוֹת כְּמִזְלָגוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּהֵיכָל כִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הַזְכִּיר שֵׁם קָרְבָּן. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ עִנְיָנָם כְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן:
הלכה ט״ו
הָיָה לְפָנָיו בְּשַׂר קֹדֶשׁ אֲפִלּוּ הָיָה בְּשַׂר שְׁלָמִים אַחַר זְרִיקַת דָּמִים שֶׁהוּא מֻתָּר לַזָּרִים וְאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּבָשָׂר זֶה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁלֹּא הִתְפִּיס אֶלָּא בְּעִקָּרוֹ שֶׁהָיָה אָסוּר. אֲבָל אִם הָיָה בְּשַׂר בְּכוֹר אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר וְאִם לְאַחר זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ט״ז
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. כֵּיצַד כָּל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן. הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶף חֵרֶךְ הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן:
הלכה י״ז
וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:
הלכה י״ח
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אוֹ לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אוֹ לֹא יְהֵא דְּכִי אוֹ לֹא יְהֵא טָהוֹר הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ יְהֵא קָרְבָּן שֶׁהוּא אָסוּר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ טָמֵא אוֹ נוֹתָר אוֹ פִּגּוּל הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה י״ט
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן. וְכֵן אִם אָמַר הַקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ כְּקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל הָאוֹמֵר הַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ כְּקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ כָּל אֵלּוּ מֻתָּרִים. שֶׁאֵין מַשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבַּע בְּקָרְבָּן שֶׁלֹּא יֹאכַל לָזֶה וְהַנִּשְׁבָּע בְּקָרְבָּן אֵינוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל לוֹ קָרְבָּן:
הלכה כ׳
חֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ חֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה כ״א
אֲבָל הָאוֹמֵר לֹא טָמֵא שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא נוֹתָר שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא פִּגּוּל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁל דָּבָר דָּבָר שֶׁאֹכַל הוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּגּוּל אוֹ טָמֵא לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ:
הלכה כ״ב
בַּהֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּהֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּהֵיכָל שֶׁלֹּא יֹאכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ג
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ אוֹ מְשַׁמַּתְנָא מִמְּךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ. אוֹ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אוֹ מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל. וְאִם אָכַל כְּזַיִת מִכָּל נְכָסָיו לוֹקֶה מִשּׁוּם (במדבר ל ג) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ":
הלכה כ״ד
אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ נָדִינָא מִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת:
הלכה כ״ה
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אִם אֹכַל לְךָ שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה וְאָכַל חַיָּב בְּכֻלָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁמִּנִּדְבוֹתָם נָזִיר וְקָרְבָּן הֲרֵי זֶה חַיָּב:
הלכה כ״ו
אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אוֹ כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁאֹכַל לְךָ אוֹ אִם אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב בִּכְלוּם שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וָכַעַס. אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו חַיָּב בִּנְזִירוּת. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי חַיָּב קָרְבָּן. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּשְׁבוּעָה:
הלכה כ״ז
הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:
הלכה כ״ח
נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ:
הלכה כ״ט
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר:
הלכה ל׳
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ כַּאֲחוֹתִי אוֹ כְּעָרְלָה אוֹ כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כִּבְשַׂר חֲזִיר. כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֻתָּר לְאָכְלָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי מֻדָּר מִמֵךְ הֲנָיָה אוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה · הלכות נדרים פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות נדרים פרק א׳

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות נדרים פרק א׳

ה׳
האוסר על עצמו כו'. אסורים עלי כו'. ואם סתמא הוה רק באכילה או אפילו בהנאה ע' תו"י נדרים ד' נ"ב ע"א ור"ן שם ד' נ"ג ע"א דסתם קונם הוה גם בהנאה. ע' בהך דעירובין ד' ל' ע"א גבי ככר זו עלי וככר הנאסר לאדם ע"ש ברש"י דמשמע דסתם אסור גם בהנאה:
ו׳
אסר על עצמו כו' ע' בהשגות. וע' במש"כ רבינו לקמן בהל' מעילה פ"ד ה"י דמצטרפין גם לקרבן וכמו דפסקינן גבי הך דתמחוין מחלקין לגבי מעילה דרק לחומרא ולא לקולא ע' שבת ד' ע"א ומש"כ רבינו בפ"ט מהל' שגגות ה"ט דלגבי מעילה תמחוין מחלקין וחייב על כל או"א ומ"מ מצטרפין. ועי' בירוש' שבת פ"ז ה"א דמביא ראיה מהך דמעילה ד' ט"ו דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז ע"כ דאין חייבין עכאו"א דאל"כ היאך מצטרפין ועי' בירוש' שם ושבועות פ"ב ה"ב דמבעי ליה שם אם העלם קודש והעלם טומאה מצטרפין. וע' בפסחים ד' מ"ה ע"א דמרבה כל איסורי נזיר בצירוף אף דחייבין עכאו"א וכ"כ בזה במקום אחר ולכך לפי מה דפסקינן דיש מעילה בקונמות שפיר מצטרפי להדדי כמו לגבי מעילה:
י׳
החטאת כו' אבל האומר כו'. ע' בהשגות. ויהיה נ"מ אם מתפיס בביכורים אם הוה התפסה או לא. והנה עי' בירוש' פ"א דתרומות וספ"ג דבכורים דהוה מחלוקת דר"י ורבנן אם מקרי קדשי גבוה או קדשי גבול ומ"מ הוה נכסי כהן כמבואר במשנה ובחולין קל"א וכן יכול לקדש בהם את האשה וכמש"כ רבינו בהל' אישות פ"ה ע"ש. ואם הקדישן לבדק הבית ע' במש"כ רבינו בהל' ערכין פ"ו הט"ז דהכהן שפיר מצי להקדישם ועי' בירוש' פ"א דבכורים דאתנן פסל בהם וכן פסולים לבוא מאשירה שביטלה ולק' בהל' בכורים אאריך דמוכח דג' מיני דינים יש בהם ע' בר"ש פ"ב דבכורים ה"א דקודם שהביאם לעזרה אינם מדמעין אך מכל מקום יש עליהם גדר קדושת פה וכעין שכ' התוס' במנחות ד' ע"ו עמוד א' ובנדה דף ו' עמוד ב' גבי חלות תודה ע"ש דקדושת פה יש עליהם אף עד שלא שחט עליהם את הזבח. וע' בירוש' כתובות פ"ח ה"ה גבי בעל שקרא שם לבכורי פירות נכסי אשתו וגירש פקעה מהם קדושתן וע"כ שקרא עליהם שם במחובר וש"מ דקדושת פה חלה עליהן וע' במה דמבואר בתוספתא דבכורים ספ"א דאמר שם דלר"ש אין חייבין על בכורים במחובר לקרקע משמע דלרבנן חייבין. אף דעדיין לא בא לירושלים. ועי' בירוש' רפ"ג דבכורים ע"ש. וא"כ מוכח דחלה עליהם קדושת פה ודוחק לאמר דמיירי שהאילן עומד בירושלים ועי' בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א גבי חצר בד"ה בעה"ב ובאמת משמע דההבאה לירושלים קובעת לשיטת רבינו לחייב עליה ולא מה שהיא תוך ירושלים וכעין מש"כ התוס' נדה דף מ"א ע"ב גבי פולטת ע"ש בד"ה וסבר בסה"ד. אך י"ל דר"ל לפי מה דמבואר בירוש' ספ"ו דתרומות דאם אכל בכורים התשלומין יוכל לשלם במחובר לקרקע והתשלומין נעשה תיכף שם בכורים עליהם ובהם לא שייך הבאה לירושלים והנחה בעזרה. אך זה רק לרבנן אבל לר"ש כיון דצריך לקרות עליהם שם בתלוש לא מהני התשלומין במחובר. ועיין בנדרים דף י"ב ע"ב בהך דתרומת לחמי תודה דאפרשה בלישה ע"ש ברא"ש. ולאחר שהביא הביכורים לירושלים לדברי רבינו חייב זר עליהם מיתה אך הוה רק בגדר תרומה וכיון שהביאם לעזרה יש עליהם שם קדשי גבוה. וע' בהך דמנחות דף נ"ח ע"א דלא מקרי לגבוה אף דבעי הנחה וזה מעכב כמבואר במכות דף י"ז וכן פסק רבינו. וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ט ע"א ותוס' חולין דף ק"ל ע"ב וכ"מ ועי' בהך דזבחים דף פ"ח ע"א דנקט שם ובכורים וקאמר לא קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל ע"ש ברש"י. אך לפמ"ש א"ש דנ"מ להביא לעזרה ועי' בירושלמי פ"א דפאה גבי הפריש בכורים בכרי ממורח ע"ש בה"ו אף דהא קי"ל דאין מביאין מנחות בטבל וע' בהך דפסחים דף מ"ח ע"א גבי נסכים ושם ר"ל אף אם עדיין לא נכנסו לבית דהוה רק גמר ולא קבע ומ"מ נסכים אסור דנסכים גרע וכעין מש"כ רבינו בהל' מעה"ק פ"ב הי"ג וספט"ז דגבי נסכים בעי שלא יהא בהם צד לגבוה כלל ובזה י"ל ג"כ בהך מחלוקת דתוספתא פי"א דמנחות דרשב"א סבירא ליה דמביאין מנחות בטבל ור"ל ג"כ קודם הכנסתן לבית דאל"כ הא הוי ממשקה ישראל כמבואר בזבחים דף פ"ח הנ"ל. וגם י"ל דנ"מ גבי נסכים דאף מן הדמאי לא יביא ואף דשירי מנחות פטורים מן הדמאי ע' דמאי פ"א ה"ג בירוש' שם דהוה מחלוקת וע' בחגיגה דף כ"ה ע"ב במטהר טבלו כו' ע"ש ומ"מ נסכים י"ל דאסור. וע' בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב ה"ו דנקט כלשון המשנה דשם דאין מביאין ביכורים קודם עצרת ובהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז נקט קודם לשתי הלחם כלשון המשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב. אך באמת כך דלענין הכנסה לעזרה דאז נקרא עליהם שם קרבן שתי הלחם מתיר וקודם לשתי הלחם לא יביא וע' במנחות דף פ"ג ע"ב ודף פ"ד ע"א ובתוס' שם דף מ"ח ע"ב ד"ה כבשי ובר"ה דף ז' ע"ב דאמר שם דו' בסיון ר"ה לשתי הלחם ע"ש ברש"י אם הטעם דקודם לשתי הלחם לא יביא הוא משום דשתי הלחם הוה מתיר או משום דבעיא דיהי שתי הלחם בכורים ועי' בתו"כ פ' ויקרא דמרבה מן קרא גבי שתי הלחם דאף אם הביא כבר מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם מ"מ כשר שתי הלחם ובאמת לכאו' קשה למה לא מוקי הגמ' במנחות דף פ"ג ע"ב הך ברייתא דנקט שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ר"ל כך דהיינו שכבר אכל המזבח מפירי דהאי שתא וכהך דתו"כ הנ"ל. ועי' בהך דר"ה דף ט"ז ע"א ברש"י ד"ה שתי הלחם. ובהך דסנהדרין דף י"א ע"ב ברש"י ד"ה ועל פירות משמע שם כך דהא דקרינן עצרת ביום הבכורים ר"ל משום דמביא אז בכורים וע' בהך דפסחים דף ל"ו ע"ב ומנחות דף פ"ד ע"ב גבי מאי דאמר שם קרבן ראשית אך באמת כך דלירושלים לא יביא קודם לעצרת ובעצרת מותר להביא לירושלים אף קודם הקרבת כבשי שתי הלחם וע' בהך דבכורות דף כ"ו ע"ב ד"ה מלאתך ע"ש ברש"י. וע' פסחים דף ע"ז ע"א דאמר שם דב' הלחם בא להתיר והבאה לעזרה בזה מתיר שתי הלחם אבל קודם לעומר אז י"ל דאף קריאה במחובר אסור גבי חטים ושעורים משום דלא הוה ממשקה ישראל. וזהו כונת רבינו ג"כ בפ"ב מהל' בכורים ה"ו במה דאמר שם וכן אין מביאין כו' ע"ש בהשגות. ור"ל רבינו על חטים ושעורין ומשום ממשקה ישראל. גם י"ל דגם לגבי פירות האילן לכתחלה יש איסור לקרוא עליהם שם בכורים קודם העומר וע' במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ט והך ונסכים ר"ל מנחת נסכים כמש"כ בהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז ע"ש אך נראה דבכורים הוה כחרמי כהנים וכגזל הגר דלאחר שבאו ליד כהן פקעה מהן קדושת גבוה אף דאסור לבער מהם בטומאה. וע' תוס' חולין דף ל"ז ע"א דגבי ביכורים ליכא לדינא דחיבת הקודש ע"ש. וא"כ לפי"ז י"ל דאם התפיס בביכורים קודם הנחה שפיר הוה כמו דבר הנדור ע' תוס' מנחות ע"ג ע"ב גבי גזל הגר ע"ש ועי' מש"כ לקמן פ"ב הי"א גבי חרמי כהנים ע"ש. אך י"ל דכיון דקודם הבאתם לעזרה יש עליהם גדר דבר האסור לא חלה עליהם התפסה אף לאח"כ וכמש"כ התוס' שבועות דף כ' ע"ב ד"ה וכי. וע' מש"כ רבינו לק' בהל' ט"ו גבי בכור ע"ש. אך לפי דברי הרא"ש כאן דלכך גבי תרומה לא הוה דבר הנדור משום דטבלי ובאו להתיר וא"כ גבי ביכורים לא שייך זה וע' רש"י גטין דף מ"ז ע"ב דבכורים הוה גדר מצוה ותרומה הוה גדר היתר. וגם לפי המבואר בביכורים פ"ג שיש גבי בכורים תוספות ועיטור וזה ודאי הוי גדר הנדור וע' לקמן בזה בהל' בכורים בהך מחלוקת אם פטורים מן הודאי ע"ש. ואף דהבאתו לעזרה מקדשתו בלא פיו מ"מ לא גרע ממעשר בהמה דאף דאמרינן בנזיר ד' ל"ב דהשבט קידשו וגם קי"ל דהעשירי ממילא הוא קדוש כמבואר בבכורות ד' נ"ט וכבר עמדו על זה בתו"י בנדרים דף י"ח ע"ב עיין שם וברש"י שם ועיין בהך דתמורה דף כ"ו ע"ב וברש"י שם דמשמע דס"ל דיכול להקדיש מעשר בהמה בלא מנין ע"ש דגבי מעשר בהמה יש שתי קדושות א' הקדושה שיש עליו אף בבעל מום. וא' להקרבה ועיין שם ברש"י בכורות דף נ"ט ע"א ד"ה ודילמא דלס"ד בלא קריאה חלה עליו קדושה רק לאכול במומו וכן לענין שלא לשקול בליטרא וע"ש דף נ"ג גבי חו"ל וכמו גבי תשיעי ומ"מ מיקרי דבר הנדור וה"נ י"ל גבי ביכורים. וע' מש"כ רבינו בהלכות מעשרות פ"ג הכ"ה דגבי אם הקדיש לבדק הבית נקט אם הקדיש פירות תלושין ומרחן הגזבר דפטור מן המעשרות וגבי הקדיש למנחות נקט "קמה" וכן הוא בתוספתא דמנחות פי"א ולפמש"כ דרשב"א ות"ק בתוספתא דמנחות הנ"ל פליגי אם יכול להביא מנחה מן התבואה קודם שנגמרה או קודם שנקבעה למעשר ולכך אם נימא דאינו יכול להביא אין ההקדש פוטרה ולכך גבי מנחה דוקא אם הקדישה כשהיא במחובר אז נפטרת. ועי' בהך דמנחות דף ק"א ע"ב דאקדשינהו במחובר ע"ש. ואף דמבואר בזבחים דף פ"ח דקדיש ליפסל א"כ ה"נ תהני לה הקדושה להפקיע ממעשרות. נ"ל דמ"מ כך דהנה עיין בירושלמי מעשרות פ"ה ה"ו מה דמקשה שם למ"ד הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו לא נקבע א"כ אמאי גבי מרחן הגזבר פטור הא כשם שאינו יכול לחייב כך אינו יכול לפטור ותירץ משום שהגזבר כבעלים ע"ש ועי' בירושלמי שם ריש פ"ד דבדבר שאינו צריך לעשות אז לכ"ע לא מחייב אחר ולא פטר ע"ש. ועי' בתוס' חולין דף קל"ח ע"ב אם שייך גדר גזבר על קדשי מזבח וע' תמורה דף ח' ע"א דמבואר שם דשייך ובאמת לפי מה דמוכח בירושלמי שקלים פ"ד מבואר דמעות הקדש מחללין על העומר לאחר הקצירה ע"ש אך מ"מ י"ל דשם קודש חל עליהם אף במחובר ע' תוס' מנחות דף פ"ד ע"א גבי שומרי ספיחין. אך מירושלמי דפאה פ"א ה"ג דמאי דאמר שם ובקצרכם אחד קציר גבוה ואחד קציר הדיוט ר"ל אם קצר לעומר חייב להניח פאה והקשו שם דודאי הוא דהא פשיטא דהמעות הקדש לא נתחלל רק אחר התלישה ולא במחובר ותירץ שלא נאמר דאייתי קציר הקדש כקציר הדיוט וגבי הדיוט לא הוה קצירה רק אם קוצר לאכל ולא לאבד וה"נ גבי גבוה כן קמ"ל. הרי חזינן דהירושלמי סבירא ליה דמתחלה לא היה עליו שם הקדש כלל. אך מלשון התוס' דמנחות הנ"ל לא משמע כן וע"ש דף פ"ה ע"א. וא"כ לפ"ז לא פטר המעשה שעשה ברשות הקדש רק אם צריך זה. אבל כיון דלא קדיש רק ליפסל שוב אין צורך לזה המעשה ולכך לא פטר. ובאמת איזה מעשה פוטר בעומר אם ההבאה לעזרה הא מבואר בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה דבתי ירושלים אינם קובעים למעשרות משום דלא נתחלקה לשבטים וא"כ עזרה דלכ"ע לא נתחלקה ודאי לא קבעה וממילא לא פטרא כמ"ש התוס' ע"ז דף נ"ו ותו"י יומא דף י' ע"ב ועי' בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ז גבי גג דכשם שאין הבית קובע עד שיהא בו דע"ד כך אין הגג פוטר עד שיהא בו דע"ד. אך י"ל דהאור וההבהוב שזה קובע ממילא גבי הקדש פוטר. ועי' בירושלמי פ"ד דמעשרות ה"א. אך כל זה היכא דצריך זה אבל גבי נפסל הא לא צריך לזה וממילא לא פטר. ובזה יובנו דברי התוספתא דמנחות פי"א הנ"ל:
י״ב
האומר כו' כנותר כו'. והנה רבינו נקט סתמא דמשמע אף נותר של שלמים. והטעם דרבינו ס"ל בעיקרא קמתפיס כמבואר בהלכה ט"ו. אך באמת אם אמר מפורש כנותר של שלמים ולא שהיה מונחת לפניו חתיכה ואמר זה כזה אז אף אם בעיקרא קמתפיס מ"מ מותר הוא. דהא נותר לא משכחת לה רק אחר זריקה וע"ש בתו"י דף י"ב ע"א ד"ה והא. אך באמת נ"מ אם ר"ל מחמת איסור הקדש דבזה תפיס כמשמעות לשון הגמ' שם סד"א כאיסור נותר כו' קמ"ל. או דר"ל דקמ"ל דגם באיסור נותר ג"כ נתפס אך רק בדבר שהנותר אינו עצם האיסור משום דהא בזבחים דף מ"ג ע"ב פסקינן דהנותר שהעלן לגבי מזבח פקע איסורו ממנו אך רק במה דחזי להקרבה ע"ש. א"כ נמצא כך דבנותר של עולה הוה איסור חפצא כיון שהאיסור יכול להסתלק ממנו ובנותר של שלמים הוה איסור עצמיי ולא שייך כאן התפסה. אבל אם נימא דההתפסה הוה מחמת ההקדש שפיר חל אם נימא בעיקרא קמתפיס אף אם אמר כנותר של שלמים. והנה כאן בירושלמי פ"א ה"ד הוה זה בעיא דלא איפשטא אם אמר מפורש כנותר של שלמים ועי' שם בפ"ב ה"ד דפסק דכתרומת לחמי תודה הוה התפסה. אך משום דבגמ' דילן אמר דזה יכול להיות קודם זריקה ואז הוה רק קדושת פה. וע' מש"כ התוס' מעילה דף ג' ע"ב בשם רב האי גאון דיש בו מעילה. אך באמת ר"ל כעין הך דמנחות דף ע"ז ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא אם חייבין עליו מיתה וחומש ע"ש אך מ"מ להתפיס מחמת זה לא דזה הוה בגדר תרומה מטבל עי' רש"י נדרים דף י"ב ע"ב. וע' בהך דזבחים דף ל"ו ע"ב גבי לחמי תודה שלא הורמו אם חייבין עליהם משום טומאה דהרמה היא המתרת וע' תוס' שם דף ק"ט ע"א ד"ה עולה מ"ש מהך דששה בתודה דלענין מה הוה הצירוף ולא קאמר דנ"מ לענין תשלום קרן וחומש דהך דמנחות הנ"ל וצ"ל דזה הוה משום שם אחר לא בגדר קדושה. ועי' בהך דמנחות דף מ"ו ע"ב דלחמי תודה אין עליהם שם מנחה ע"ש. וע' בהך דיבמות דף פ"ז ע"א גבי חוזרת דאינה אוכלת רק מלחם הקנוי לאביה דהיינו תרומה ובירושלמי שם הוה מחלוקת דתנאי ומביא שם ראי' דאוכלת בחזה ושוק מהך דר"ש דמרבה גם תרומת לחמי תודה דהיא אוכלת ע"ש. אם כן משמע דזה הוה גדר קדשים ע"ש וכבר הארכתי בזה במקום אחר למ"ד אין מנחה בבמה הא תודה קרבה כיון דהעיקר הוא הזבח. וע' בהך דפסחים דף ל"ח ע"ב גבי לחמי תודה בנוב וגבעון ובירושלמי שם דמוקי לה כר"י אף דס"ל דאין מנחה בבמה. ועי' תוס' שבועות דף ט"ו ע"א בד"ה אין עזרה מ"ש דהא אין מנחה בבמה ולא הקשו זה גם על תודה משמע דלא הוה בגדר מנחה לענין זה וע' ב"ק דף י"ג ע"ב גבי לחם דתודה אם הוה הכשר דזבח או רק חיוב בגדר נדר. וע' ברש"י מנחות דף פ"א גבי תנופה בלחמי תודה וזהו באמת כונת הגמ' דסוטה דף ט"ז ע"ב דבכל מקום מכשיר למעלה ר"ל לחם ע"ג קרבן כמבואר במנחות דף ס"ב ע"ש ובדברי רבינו פ"ט מהל' מעה"ק ה"ז ח' ע"ש. ובאמת רבינו לא הביא הך דין דלחמי תודה כאן. אף דהוא פסק דבעיקרא קמתפיס. והנה באמת מלשון רבינו בפ"ט מהלכות מעה"ק הי"ד משמע דס"ל דבתודת כהן רק שאר הלחם נאכל ואין עליה שם מנחה אבל תרומת לחמי תודה שפיר יש עליה שם מנחה ועי' מש"כ התוס' בזבחים דף קי"ז ע"ב ד"ה ואין ע"ש גבי הך דאין תרומת לחמי תודה בבמה ובאמת גם שם יש להסתפק אם כונת הגמ' דאין נ"מ בין החזה ושוק ותרומת לחמי תודה לשאר המנחה לענין למי ליתנם אם להעובד אף אם הוא זר או לבעלים וע' רש"י ע"ז דף כ"ה ע"א ד"ה דמחית ורש"י זבחים דף ק"א ע"ב ד"ה לא בבמה משמע שם דא"צ הרמה כלל בבמה. אך מדברי הירושלמי פ"א דמגילה לא משמע כן דנקט שם בהלי"ד תרומת תודה לבעלים בבמה קטנה משמע דהרמה צריך רק דאח"כ שייך לבעלים ונ"מ ג"כ גבי מנחה למ"ד יש מנחה בבמה אם השיריים שייכים להעובד אף שהוא זר או לבעלים ועי' בתוס' ע"ז דף ל"ד ע"א דבשבעת ימי המילואים היה המשכן בגדר במה. ומ"מ משה רבינו נטל חלק בגדר עובד כמבואר בזבחים דף ק"א ע"ב ועי' בירושלמי דמגילה שם גבי עור ע"ש דבבמה העור שייך לבעלים ועי' ברש"י ברכות דף מ"ח ע"ב ד"ה כי הוא דאמר שם דצריך לברך על אכילת קדשים אף דהיה של במה. ועי' בתוספתא פ"ה דברכות דמשמע קצת דרק כהן המקריב הוא מברך על האכילה ומהך דפסחים דף קכ"א אין ראיה דשם יש עליו מצוה לאכול פסח וחגיגה וע' מש"כ רבינו בספר המצות דאכילת זרים בקדשים קלים הוא רק נגרר אחר המצוה עי' במ"ע פ"ט ומש"כ רבינו בהל' מעה"ק פ"י ה"א וע' מה דפליגי בזה הר"ן והרא"ש בהך דנדרים דף ד' ע"ב במד"א שם דאכילת קדשים הוה מצוה ועי' ביומא דף ע"ד ע"ב. ובאמת זה תליא במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק דף י"ב ע"ב אם חלק הבעלים מיקרי ג"כ משלחן גבוה קזכו וכמו בהך דביצה דף כ"א ובמק"א אבאר זה. וע' תוספתא דמנחות פ"ז ע"ש. ובאמת לפמ"ש י"ל כך דהא דמשמע מדברי הגמ' שלנו דאין הרמה כלל בלחמי תודה הוא אם נימא דאין מנחה בבמה ורק הלחמי תודה עצמן אין עליהם שם מנחה משא"כ הני ד' לחמים ולא מטעם רש"י שם ד' קי"ז ע"ב. והירושלמי אתיא כמ"ד יש מנחה בבמה ולכך יש תרומת לחמי תודה ושייך לבעלים א"כ עכ"פ חזינן דס"ל לרבינו דהד' לחמים יש עליהם שם מנחה וי"ל דבאמת זה תליא בהך דין דשם בהלי"ג גבי אם חייבין עליהן מיתה וחומש וכעין שיטת רב האי בתוס' מעילה ד' ג' ע"ב הנ"ל ולכך השמיט רבינו כאן הך דין דתרומת לחמי תודה גבי מתפיס והגמ' דילן כאן אתיא אם נימא דאין על התרומה שום חיוב קרן וחומש וכמש"כ. וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דמנחות ד' מ"ו ע"ב שם אם הטעם משום דבטל לגבי זבח או משום דלא איקרי מנחה וע' תוס' שם ד' נ"ב ע"ב ד"ה כל:
י״ד
אמר כו' כאשים כו'. עי' בירושלמי כאן דר"ל כשלהבת ואף דקי"ל ביצה ד' ל"ט ע"א דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין. י"ל דזה תליא אם בעיקרא קמתפיס ובאמת ר"ל בגמ' בהך דבעיקרא דכיון שההקדש פקע שוב אין במה להתפיס וכן ר"ל הך דשם ד' י"ב ע"א גבי הריני שלא אוכל כו' כיום שמת בו אבא ר"ל כך להס"ד דכיון שהיה נדור רק יום אחד והיום כבר הלך לו שוב ליכא במה להתפיס וכן כאן בשלהבת ג"כ כיון שאין בו ממש. אך י"ל דכיון דמבואר ביומא ד' כ"א ע"ב דאש של שלמים יש בו ממש לכך מעל. וזהו כונת התו"י כאן ע"ש שכ' כמבואר ביומא והמזבח קידש לאש. וע' מש"כ התוס' יומא ד' מ"ו ע"ב וחגיגה ד' כ"ג ע"ב אם המזבח קידש את הגחלים. וע' מש"כ התוס' זבחים ד' ל"ד ע"א ד"ה שקידש. ובאמת הכונה דגמ' ביצה ד' ל"ט דשלהבת של הקדש אין מועלין בה. אם ר"ל דהקדיש שלהבת דלא חל עליה הקדש גמור או ר"ל דשלהבת הבא מדבר הקדש ובמק"א אבאר זה. ועי' בירושלמי כאן גבי הרי עלי כאימרא דא"ש כאימרא דלא ינק מיומא דהיינו אילו של אברהם ר"ל אף אם נימא דקדשי ב"נ אין בהם מעילה. ע' תמורה דף ג' בתוס' אם זה הוה מה"ת הך דלא נהנין ע"ש: וכן. האומר כו' כירושלים כו'. עיין בהשגות כאן שכתב משום דר"ל כקרבן הקרב בירושלים. אך מדברי רבינו לא משמע כן. וע' בהך דקדושין ד' נ"ד ע"ש ובמש"כ רבינו בהל' שקלים פ"ד ה"ח דמשירי הלשכה נעשה וע' מש"כ רבינו בספ"ו מהל' מעילה ע"ש דאין מועלין בהם וגם על שיטת הר"א ז"ל קשה מן הך דהיכל אך י"ל דזה תליא בהך דבעיקרא קמתפיס. וע' בהך דיומא דף י"ב אם יש קדושה בירושלים ע"ש בתו"י וע' בהך דפסחים דף כ"ו ע"א גבי הך דצילו של היכל אך באמת גבי היכל לא הוה הקדושה משום דבא משקלים רק מחמת עצמו הוא קדוש וע' תוס' יומא דף מ"ד ע"א דאם נשרו אבנים מן ההיכל פקעה מהם הקדושה לענין טומאה וע' בהך דשבת דף צ' ע"א גבי מעפר מזבח כו' ע"ש ובהך דע"ז דף נ"ב ע"א בד"ה מה מזבח ע"ש שטעון גניזה וע' מש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"א הלכה ט"ו עיין שם:
ט״ו
אבל אם היה כו'. עיין בהשגות וצ"ל דרבינו ס"ל דבכור ביד כהן הוא קדוש בגדר קרבן לא מחמת בכור ובאמת זהו הטעם דקי"ל דמצוה להקדישו ר"ל שאז מוטל עליו החיוב להקריבו. וע' מה דס"ל לרבינו בהל' עכו"ם פ"ד דבכור יש בו ג"כ דין דזבח רשעים ונ"מ דהנה ע' בתמורה דף ח' ע"א שם משמע דאם נימא דיש לכהן זכיה בבכור אז אין חוב על הכהן להקריבו רק יכול להשהותו עד שיפול בו מום. ואף דהא עובר על בל תאחר י"ל דזה רק על הבעלים ליתנו לכהן אבל הכהן עצמו י"ל דלא עבר ועיין בהך דתמורה דף י"ח ע"א בתוס' ד"ה אפילו ע"ש מש"כ בשם ספרי וע' בס' המצות מ"ע פ"ה ע"ש מש"כ הרמב"ן ז"ל. אך באמת כך דבכור ומעשר רק אם בא לרגל אז מחויב להקריבו אבל שאר קרבנות מוטל עליו החיוב להביאו לבית הבחירה ולהקריבו. ועיין ביצה דף כ' וע"ב ע"ש ברש"י וזהו ג"כ כונת הגמ' בתמורה דף כ"א דקתני שם באין מחו"ל חוץ מבכור כו' ע' תוס' ב"ק דף י"ב דר"ל דאינו מחויב להביאם ע"ש. וע' בספרי פ' קרח פסקא קי"ח דמשמע שם דזה קאי על ישראל דאינו מחויב להביאם לבית הבחירה רק נותנם לכהן ע"ש. וע' תוס' בכורות דף כ"ח ע"א ד"ה מפני ע"ש אך באמת על הבעלים מוטל לחפש אחר כהן ועובר על בל תאחר וע' מש"כ רבינו בהל' בכורות פ"א הי"ג עי"ש. ולזה מהני מה שהוא מקדישו דאז מוטל על הכהן להקריבו וא"כ זה אין עליו שם בכור רק גדר קדושה בעלמא ונ"מ אם זה ההקדש מותר להקדיש תוך ז' כיון דקדושת בכור חלה עליו תיכף. ועיין בהך דבכורות דף כ"א ע"ב ברש"י ד"ה לילף עי"ש ובחולין דף פ"א דיש שם קרא דבליל ח' מותר להקדישו וא"כ למה לי הך מיעוטא דיומא דף ס"ג ע"ב דאסור להקדיש מחוסר זמן. וצ"ל דנ"מ לכה"ג דאף דהקדושה העיקרית חלה עליו תיכף מ"מ אסור להקדישו תוך ז' וגם י"ל דנ"מ כגון לתשיעי של מעשר בהמה או לתמורת בכור דאף דאין קדוש ליקרב מ"מ אם הקדישו תוך זמנו עובר עליו. ולכך לא שייכא בזה קדושה רק לפני זריקת דמים אבל לאחר זריקת דמים פקעה ולא שייך בזה לומר בעיקרא קמתפיס וא"ש דברי רבינו וע' בהך דחולין דף קל"ז ע"א ברש"י ד"ה בקדושה ע"ש:
י״ז
וכשם שאוסר כו'. ע' בירוש' דכאן פ"א ה"ב דהוא בעיא שם אם יכול להקדיש לשמים בלשון קונם ופשט שם דיכול להקדיש וט"ס שם וצ"ל נכסיו מותרין ור"ל דכיון דהקדיש כל נכסיו אם יש לו קרדום א"כ הקרדום ג"כ קדוש וא"כ שוב אין לו קרדום ולא הוה הקדש ודלא כגירסת הגמ' דילן כאן דף ל"ה ע"א משום דס"ל דהקדש בדק הבית לא מקרי שלו ע' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א גבי דו"ה ותוס' תמורה דף ל"ב ע"א ד"ה מקדישין ע"ש בסה"ד ולא הוה כמו קונמות בעלמא מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ז ע"א ודף פ"ה ע"א עכ"פ מבואר כדברי רבינו. וע' מש"כ התוס' מנחות דף ק"ג ע"א:
כ״ה
האומר כו'. הנה ע' כאן דף ו' ע"א מבואר דבאומר הרי הוא עלי הוה יד לקרבן ע"ש וכן הוא בתוספתא כאן פ"א וע' לעיל בהי"ז דנקט רבינו הרי הן עלי קונם ול"ל זה הא בלא קונם ג"כ אסור מטעם יד וצ"ל דהוה אמינא דזה גרע וכעין מש"כ הר"ן כאן רפ"ק ע"ש. וע' תוס' דף ט' ע"א ד"ה כנדרי מה דמחלקי שם בין להביא קרבן ממש דלא סגי בעלי ע"ש והטעם כעין מש"כ בעל המאור ז"ל בהך דביצה ד' כ' ע"א גבי אומדנא דלא בעי תנאי כפול דזה רק היכא דמפרש ולא גמר דלא מהני וע' ירוש' גיטין פ"ב ה"ג אם פירש פסול אם לא פירש כשר. ר"ל אם פירש ולא גמר פסול ואם לא פירש כשר. וע' מש"כ התוס' נזיר ד' כ"א ע"א ד"ה דאמר דאף לר"ש דסבירא ליה דצריך להזיר מכולם מ"מ גבי יד סגי אף דלא הוה במשמעות רק דבר אחד דזה הוי יד לנזירות שלימה. וזה ג"כ כונת הגמ' בנדרים ד' ה' ע"ב מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה כו'. ר"ל דכיון דביד לא בעי גמר הוי אמינא דגם הפלאה לא בעי קמ"ל. ובאמת שם ר"ל כך דע' בהך דפליגי כאן ד' י"א וד' י"ג ר"י ורבנן גבי קרבן אם זה הוי שם דבר או על הקדושה שיש בו וע' בהך דמנחות ד' ג' ע"ב גבי שלמים דאמ"ש התם זבח גופא איקרי שלמים. ר"ל דשמו הוא כך. ועמש"כ התוס' נזיר ד' ט' ע"א ד"ה ר' יהודה ותו"י נדרים דף י"ג אם זה על שם שהוא נקרב או ששמו כך הוא וע' בתוס' תרומות פ"ד גבי היה עומד בשנת מעשר עני ואמר ה"ז מעש"ש דפליגי ר"י ורבנן אם דבריו קימין או לא דר"ל אם השם מעש"ש הוא שם דבר ע"ש הפעולה והדין שלו או ע"ש שהוא שני לראשון וה"נ גבי קרבן וע' בהך דמנחות ד' ס"ג ע"א גבי מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש גבי מרחשת אם הוא ע"ש מעשיה או ע"ש הכלי. וע' בהך דגטין ד' ל"ב ע"ב גבי הרי הוא הקדש אם ר"ל שמקדיש אותו או ר"ל שאומר שהוא הקדש ולק' אבאר זה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות נדרים פרק א׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות נדרים פרק א׳

ט״ו
היה לפניו כו' אבל אם היה בשר בכור כו'. עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל וראיתי להר"ב לח"מ שרצה לתרץ דרבינו ז"ל מפרש הפך מפרש"י והראב"ד ז"ל דכשאמרו בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גבי' ותנאי היא איירי לפני זריקת דמים ובהא פליגי דמאן דשרי סבר בעיקרו קמתפיס כלומר אע"פ שהקדישו אחר שנולד מ"מ אינו מתפיס בנדר זה במה שהקדישו אחר כך אלא בעיקרו כשנולד קודם שהקדיש ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס וכיון דההיא שעתא הוא מקדיש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה מותר לכ"ע דאי אזלא בתר השתא דבר האיסור הוי לכ"ע דאין איסור מחמת הנדר כמ"ש הר"ן ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא"כ לעולם הוי דבר האיסור וכל זה לא הוי אלא בבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא אליבא דכ"ע אמרינן דבעיקרו קמתפיס דהיינו בשעה שנולד קודם שהוקדש וכמ"ש הר"ן ז"ל די"ב ע"ב ד"ה לימא והכריח הדבר ממתני' דקתני חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קמתפיס יע"ש והיינו מאי דפסק רבינו ז"ל דין י"ג ופי' דגמ' הכי אזלא ה"ד אלימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרא קא מתפיס והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע דכונתו לומר הרי זה כבכור אחר שנשחט וקודם שהוזרק הדם שכבר הוקדש והו"ל דבר הנדור וא"כ לכ"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר דדבר האיסור מקרי ממ"נ אלא לאו דמחית גבי' קודם זריקה ובהא פליגי וכאמור ולא ניחא ליה לאוקמה פלוגתא בדאמר הרי עלי כבכור סתמא ולא אמר יותר משום דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס קודם שנולד והו"ל דבר האיסור ודחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים כלומר שאמר בהדיא לפני זריקת דמים ואפי"ה שרי ר"י משום דסבירא ליה דבעיקרו קמתפיס ואע"פ דמסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו יותר ומאן דאסר סבר דקושטא הוי הכי דבעיקרו קמתפיס אלא דרבי ליה קרא מלה' משום דסוף סוף מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות מחטאת ואשם כיון שאחר כך בא לידי נדר ועם זה יעלו כהוגן דברי רבינו ז"ל דפסק כהך בעיא לחומרא הלכך פסק בבשר שלמים דהרי אלו אסורים דאמרינן בעיקרו קא מתפיס ובשר בכור קודם זריקה אזיל גם כן לחומרא ואמר הרי זה אסור משום דאמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאחר זריקת דמים פסק דמותר ממ"נ דבין אי אזלת בתר מעיקרא בין אי אזלת בתר השתא דבר האיסור מיקרי וכדכתיבנא עכת"ד: ולע"ד דרך זה לא מחוורתא כלל חדא דאפי' כפי דרכו הו"ל לר' ז"ל לאשמועי' חידושא דאפי' באומר בפי' הרי עלי כבכור לפני זריקה דס"ד דתלמודא לומר דבהא כ"ע מודו דמדפי' דבריו כמ"ש הוא ז"ל אפ"ה מותר כדמסיק דאפי' במפרש לפני זריקה פליגי וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"י דמתיר הו"ל לאשמועי' הך ולא להשמיטו ותו קשה לפי דרכו דס"ד דמקשה דלא מוקי לה באומר כבכור סתמא הוא משום דס"ל דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס והו"ל דבר האיסור א"כ השתא דתריץ ליה דאפי' דאמר בפי' דאעיקרא קא מתפיס אפ"ה ס"ל לרבי יעקב דאסור משום דגלי קרא לה' א"כ אמאי הוצרך לומר דאפילו במפרש לפני זריקת דמים אמרינן דאעיקרא קמתפיס ולסתור דעת המקשן בהך כיון דבלא"ה א"ש לאוקמי פלוגתייהו באומר הרי עלי כבכור סתמא ותו לפי דרך זה ע"כ לומר דמאי דפסק רבינו בבשר שלמים לאחר זריקה דהוא אסור הוא מתורת ספיקא דאזלינן לחומרא כמ"ש הוא ז"ל ושלא כדעת הר"ן ז"ל דס"ל דפסק כרבינא ורבא דבתראי נינהו וא"ש דנפשטה הבעיא משום דאי כדעת הר"ן א"כ בבשר בכור לפני זריקת דמים אמאי אסור ולא אמרינן אעיקרא קמתפיס ולע"ד דבר זה אינו דע"כ מאי דפסק רבינו אסור לאו מתורת ספיקא הוא כדעת הרב והר"א בנו ז"ל דא"כ לא הו"ל למסתם כיון דנ"מ לענין מלקות והו"ל למימר דה"ז אסור מספק ואינו לוקה וכמ"ש בפ"ז מה' אלו דין י"ב בבעי' דלא איפשיט' שם כתב וז"ל ה"ז אסור מס' לפיכך אם עבר' אינו לוקה וכ"כ בפ"ה גבי גדולי וכ"כ בפרקין דין כ"ג גבי מנודה אני לך וא"כ אם איתא דרבי' מאי דפסק הכא דאסור הוא מתורת ספקא הול"ל אינו לוקה אלא ודאי דמתורת פשיטות הוא דפסק דאסור כדעת הר"ן ז"ל וכיון שכן נפל בנינו ארצה וכמובן ולכן נ"ל שרבינו ז"ל מפ' מ"ש בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור כו' כפירש"י והר"א דהיינו לאחר זריקה וכן נמי מאי דפריך בגמ' היכי דמי אי לפני זריקה כו' הוא כפשטיה כפי' רש"י ז"ל והר"א וה"ה דהו"מ לאקשויי באומר הרי עלי כבכור סתמא מ"ט דמאן דשרי אלא איידי דבעי למימר לאחר זריקה נקט נמי לפני זריקה כמ"ש הר"ן וה"ט דס"ד דמקשה השתא דאומר הרי עלי כבכור לא מקרי דבר האיסור דלא ממעטינן מכי ידור נדר אלא בבשר חזיר וכיוצא דלא חזו להקרבה אבל בשר בכור דלגבוה אתי דבר הנידר מיקרי ומשום הכי פריך אי לפני זריקה ואי נמי סתמא מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקה כו' אלא לאו דמחית בשר בכור גביה ותנאי היא כלומר דמאן דאסר סבר דבעיקרו קמתפיס ומש"ה אסור משום דבבכור כיון דמידי דקרבן הוא לא הוי דבר הנדור אמנם למאי דדחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים ומ"ט דמאן דשרי דאמר קרא כו' ס"ל לרבי' דה"ק לא דכ"ע כדמחית קמיה לפני זריקת דמים וכן פי' הרשב"א ז"ל משם הראב"ד ז"ל בשיטה מקובצת כ"י וז"ל דכ"ע לפני זריקת דמים לא בדאמר בפי' בלפני זריקה או לאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור גביה מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה עכ"ל והיינו משום דאי כפשטיה דמאי דקאמר לא דכ"ע בלפני זריקה הכונה לומר דאמר בהדיא לפני זריקה ואם כן סתמא הול"ל לא לעולם כדקאמרת בלפני זריקה וכמו שהוק' לו להרשב"א להך פי' אמנם באומר הרי עלי כבכור סתמא בהא לא פליגי וכ"ע ס"ל דה"ז מותר משום דלפום מאי דמסיק השת' תלמודא דטעמא דמאן דאסר ומרבה מלה' בכור משום דס"ל דבכור נמי מתפיס בנדר דמצוה להקדישו דמשמע דאי לאו הכי אפילו ת"ק הוה מודה דבכור דבר האסור מיקרי אע"ג דמידי דקרבן נינהו א"כ משמע ודאי דבאומר בפירוש הרי עלי כבכור קודם שהוקדש דלא חל הנדר משום דהו"ל דבר האיסור ואם כן הכי נמי באומר הרי עלי כבכור סתמא אמרינן דאעיקריה קמתפיס כמ"ש הר"ן והל"מ ז"ל והו"ל דבר האיסור ולא חל הנדר משום הכי מוכרח לו' דבמחית לפני זריקה דוקא הוא דפליגי דמאן דאסר סבר בדהשתא קמתפיס והו"ל דבר הנדור דאי הוה אמרינן דאעיקרא קמתפיס הוה מודה לר' יאודה דשרי ור"י דשרי סבר דאפי' דנימא דהשתא קמתפיס אפילו הכי מותר מטעמא דכיון דכי לא מקדיש ליה מי לא קדיש דבר האסור מיקרי ופסק רבינו כרבי יעקב והלכך במחית בשר בכור לפני זריקה אסור משום דבדהשתא קמתפיס ובאומר הרי עלי כבכור מותר אפילו לרבי יעקב כדכתי' וכן נמי במחית בשר לאחר זריקה אפילו לרבי יעקב מותר ממ"נ וכדכתב הלח"מ ואי קשיא לך שהרי רבינו פסק בבשר שלמים דאעיקריה קא מתפיס ואם כן איך אפשר לומר דטעמא דבשר בכור לפני זריקת דמים הוי משום דהשתא קמתפיס הא ל"ק די"ל דס"ל לרבינו דכי אבעיא לן בגמ' אי בדמעיקרא קא מתפיס או בדהשתא היינו דוקא בדנחית היתרא גביה דאי אמרינן בדהשתא קמתפיס נמצא דהוציא דבריו לבטלה ואהא מספקא ליה לתלמודא לומר דאמדינן דעתיה דבדמעיקרא קא מתפיס כי היכי דלא נימא דהוציא דבריו לבטל' אמנם בבשר בכור דאי אמרינן דבדהשתא קמתפיס חל הנדר ולא הוציא דבריו לבטלה ואי אמרינן דבדמעיקרא קמתפיס לא חל הנדר והוציא דבריו לבטלה פשיטא ודאי דאמרינן דבדהשתא קמתפיס דלישנא ודאי הכי משמע טפי ובהא לא אבעיא לן כלל וכי בעי למיפשט רבא ממתניתין דנותר ופיגול כו' לא בעי למיפשט דבדהשתא קמתפיס ומשו"ה תפס כפרש"י ז"ל דאסור אלא מפרש לה רבינו כפי' הר"ן דבעי למיפשט דאעיקרו קמתפיס ומשום הכי חל הנדר דאי בדהשתא כיון דאסור נדרו פקע ליה בזריקת דמים לאו דבר הנדור מיקרי וכ"כ הר"ב לח"מ בדין י"ב יע"ש אלא שאני תמיה עליו במה שהכריח דאי רבינו ז"ל סובר כפי' הר"ן ורש"י ז"ל כיון דהוא פסק דבעקרו קמתפיס היל"ל דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא הותר לה שעת הכושר אבל בשאר קרבנות בעיקרו קמתפיס ומותר יע"ש שהרי מ"ש בדין ט"ו אין הכרח זה כלו' דאפילו יפרש כפרש"י אפילו הכי פסק סתם רבינו ולא פי' דהיינו דוקא בנותר של עולה משום דאזלינן בה לחומרא שמא בדהשתא קמתפיס ומ"מ לפי מ"ש הל"מ דמאי דקאמר בגמרא אלא לאו דמחית היינו בלפני זריקת דמים וקאמר דתנאי היא דמאן דשרי סבר דבעיקרו קמתפיס ומאן דאסר סבר דבהשתא קמתפיס לא ניתן ליאמר זה שכתבנו משום דאם כן היך קאמר דתנאי היא הא איכ' למימר דאפילו מאן דאסר סבר בבשר שלמים דבדעיקרו קמתפיס כי היכי דלא נוציא דבריו לבטלה וכדכתיבנא לדעת רבינו וא"כ לפי דרכו עכ"ל דמתורת ספק פסקה רבינו לחומר' והא ליתא וכדכתי' ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

הגהות מהר"ם פדווא · הלכות נדרים פרק א׳

כ״א
האומר לא טמא . המתניתין בפ"ק דנדרים כך היא לפנינו לחולין שאוכל לך לא כשר לא דכי טהור וטמא נותר פיגול אסור. ובפירוש המשנה של רבינו נראה שגרס לא חולין לא אוכל ופירושו לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. ועל טמא נותן פירוש כמשמעו שהנודר אמר טמא יהיה נותר יהיה לפיכך לא יאכל ולא דרישא אינו סובב על טמא, ומדברי רבינו כאן היה נראה לפרש שלא דרישא סובב גם על טמא כו' אך לשון זה לא טמא שאוכל קשה לפרשו באופן שרבינו פירשו אם לא על דרך התימה. והמדקדק בירושלמי יראה שיש לו דרך אחר בפירוש משנה זו דז"ל לא חולין לא אוכל כו' הא מה דלא אכיל מן דידך לא יהא חולין אלא קרבן לא כשר לי אלא למזבח לא דכי לי אלא למזבח טהור למזבח ולא לי טמא לי ולא למזבח, נראה שיפרש הכל על קרבן שאוסר עליו כקרבן הראוי למזבח ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות נדרים פרק א׳

י״ג
שאלה ואמר הרב זצ"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו. והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא. תשובה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו. ונוסח ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה. ולענין הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר. וזה שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ...
כ״ג
שאלה ועוד אמר ז"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו. וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת. תשובה אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נדרים א׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נדריםכל הרמב״ם