רמב״ם - הלכות נחלות · פרק ו׳

ספר משפטים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נחלות · פרק ו׳

הלכה א׳

אֵין אָדָם יָכוֹל לְהוֹרִישׁ לְמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְיָרְשׁוֹ וְלֹא לַעֲקֹר הַיְרֻשָּׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מָמוֹן הוּא. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת נְחָלוֹת (במדבר כז יא) "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט" לוֹמַר שֶׁחֻקָּה זוֹ לֹא נִשְׁתַּנָּה וְאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהּ. בֵּין שֶׁצִּוָּה וְהוּא בָּרִיא בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין עַל פֶּה בֵּין בִּכְתָב אֵינוֹ מוֹעִיל:

הלכה ב׳

לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹרִי לֹא יִטּל פִּי שְׁנַיִם. אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו. לֹא אָמַר כְּלוּם. אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת. בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן. לֹא אָמַר כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הָיוּ לוֹ יוֹרְשִׁין רַבִּים כְּגוֹן בָּנִים רַבִּים אוֹ אַחִים אוֹ בָּנוֹת וְאָמַר כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע פְּלוֹנִי אָחִי יִירָשֵׁנִי מִכְּלַל אֶחַי אוֹ בִּתִּי פְּלוֹנִית תִּירָשֵׁנִי מִכְּלַל בְּנוֹתַי דְּבָרָיו קַיָּמִין בֵּין שֶׁאָמַר עַל פֶּה בֵּין שֶׁכָּתַב בִּכְתָב. אֲבָל אִם אָמַר פְּלוֹנִי בְּנִי יִירָשֵׁנִי לְבַדּוֹ אִם אָמַר עַל פֶּה דְּבָרָיו קַיָּמִין. אֲבָל אִם כָּתַב כָּל נְכָסָיו לִבְנוֹ לֹא עָשָׂהוּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

אָמַר פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ חֲצִי נְכָסַי וּשְׁאָר בָּנַי הַחֵצִי דְּבָרָיו קַיָּמִין. אֲבָל אִם אָמַר הַבְּכוֹר יִירַשׁ כַּפָּשׁוּט אוֹ שֶׁאָמַר לֹא יִירַשׁ פִּי שְׁנַיִם עִם אֶחָיו לֹא אָמַר כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא טז) "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (דברים כא יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר":

הלכה ד׳

וְאִם הָיָה בָּרִיא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ לֹא לַבְּכוֹר וְלֹא לְאֶחָד מִשְּׁאָר הַיּוֹרְשִׁין:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה. אֲבָל אִם נָתַן מַתָּנָה דְּבָרָיו קַיָּמִין. לְפִיכָךְ הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו לְבָנָיו כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד וְהִשְׁוָה לָהֶן הַבְּכוֹר דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה לֹא אָמַר כְּלוּם:

הלכה ו׳

כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף מִשּׁוּם מַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף דְּבָרָיו קַיָּמִין. כֵּיצַד. תִּנָּתֵן שָׂדֶה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי בְּנִי וְיִירָשֶׁנָּה. אוֹ שֶׁאָמַר יִירָשֶׁנָּה וְתִנָּתֵן לוֹ וְיִירָשֶׁנָּה. אוֹ יִירָשֶׁנָּה וְתִנָּתֵן לוֹ. הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם לְשׁוֹן מַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְכֵן אִם הָיוּ שָׁלֹשׁ שָׂדוֹת לִשְׁלֹשָׁה יוֹרְשִׁין וְאָמַר יִירַשׁ פְּלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית וְתִנָּתֵן לִפְלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית וְיִירַשׁ פְּלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית קָנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה אֵינוֹ זֶה שֶׁאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בֵּין אֲמִירָה לַאֲמִירָה כְּדֵי דִּבּוּר. אֲבָל אִם שָׁהָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְשׁוֹן הַמַּתָּנָה מְעֹרָב בִּשְׁלָשְׁתָּן:

הלכה ז׳

כֵּיצַד. אִם הָיָה לְשׁוֹן הַמַּתָּנָה בָּאֶמְצַע יֹאמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִירְשׁוּ שָׂדֶה פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁנְּתַתִּים לָהֶן בְּמַתָּנָה וְיִירָשׁוּם. וְאִם הָיָה לְשׁוֹן הַמַּתָּנָה בַּתְּחִלָּה יֹאמַר תִּנָּתֵן שָׂדֶה פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיִירָשׁוּם. וְאִם הָיָה לְשׁוֹן הַמַּתָּנָה בַּסּוֹף יֹאמַר יִירַשׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶּׁנְּתַתִּים לָהֶן בְּמַתָּנָה:

הלכה ח׳

יְרֻשַּׁת הַבַּעַל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה. וְאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עִמָּהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

הלכה ט׳

הָעַכּוּ"ם יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה. אֲבָל שְׁאָר יְרֻשּׁוֹתֵיהֶן מַנִּיחִין אוֹתוֹ לְפִי מִנְהָגָם:

הלכה י׳

וְהַגֵּר אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו הָעַכּוּ"ם אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם תִּקְּנוּ לוֹ שֶׁיִּירַשׁ כְּשֶׁהָיָה שֶׁמָּא יַחְזֹר לְמִרְדּוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁתְּנַאי מוֹעִיל בִּירֻשָּׁה זוֹ הוֹאִיל וְאֵין הָעַכּוּ"ם מְחֻיָּב לַעֲמֹד בְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְאֵין הָעַכּוּ"ם יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו הַגֵּר וְלֹא גֵּר יוֹרֵשׁ אֶת גֵּר לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה י״א

כָּל הַנּוֹתֵן נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ הַיּוֹרְשִׁין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹרְשִׁין נוֹהֲגִין (בּוֹ) כַּשּׁוּרָה אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְזָכוּ הָאֲחֵרִים בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶן. מִדַּת חֲסִידוּת הִיא שֶׁלֹּא יָעִיד אָדָם חָסִיד בְּצַוָּאָה שֶׁמַּעֲבִירִין בּוֹ הַיְרֻשָּׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ אֲפִלּוּ מִבֵּן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה לְאָחִיו חָכָם וְנוֹהֵג כַּשּׁוּרָה:

הלכה י״ב

יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר יוֹרֵשׁ אֶת קְרוֹבָיו הַיִּשְׂרְאֵלִים כְּשֶׁהָיָה. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְאַבֵּד אֶת מָמוֹנוֹ וּלְקָנְסוֹ שֶׁלֹּא יִירַשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַזֵּק אֶת יְדֵיהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל תִּנָּתֵן יְרֻשַּׁת אֲבִיהֶן הַמּוּמָר לָהֶן. וְכֵן הַמִּנְהָג תָּמִיד בַּמַּעֲרָב:

הלכה י״ג

צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם בֵּין הַבָּנִים בְּחַיָּיו אֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי תַּחֲרוּת וְקִנְאָה כַּאֲחֵי יוֹסֵף עִם יוֹסֵף:

קרית ספר · הלכות נחלות פרק ו׳

א׳

אין אדם יכול לעקור ירושה מן היורש דכתי' בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט לומר שלא תשתנה ואין תנאי מועיל בירושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שסדרה הנחלות אבל אמר על אחד הראוים לירש פלוני ירשני דבריו קיימים לרבי יוחנן בן ברוקא פ' יש נוחלין דק"ל וטעמא דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דהוה מצי למכתב ביום שינחלו בניו ומדכתיב הנחילו משמע לכל מי שירצה להרבות לו מן האחין או להורישו הכל וסתמא משמע בבן בין הבנים או בת בין הבנות שכלם ראוים לירש ומדכתיב לא יוכל לבכר נמי משמע בכורה לא יוכל להעביר מבכור אבל שאר ירושה בלא חלק בכורה יכול להנחיל לאחד מבניו ומשום דהוה דיינין ק"ו מפשוט שיפה כחו בראוי נתנה לו התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו בראוי לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר ואיצטריך נמי ביום הנחילו דאי מקרא דלא יוכל לבכר דוקא בחלק בכורה הוה דיינינן ק"ו מבכור שהורע כחו בראוי אמרה תורה לא יוכל לבכר פשוט שיפה כחו לא כל שכן להכי איצטריך והיה ביום הנחילו כדאמרינן התם דק"ל ואם אמר בלשון מתנ' בכל דבריו קיימים דדוקא בלשון ירושה הוא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל לשון מתנה מהני דהא בידו לתת מתנה למי שירצה.

ט׳

הגוי יורש את אביו דבר תורה כדילפינן פרק קמא דקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו ומדאיצטריך קרא למעוטי בעבד מכלל דיש לו יורש. גר את הגוי אינו יורש מדאוריתא דכקטן שנולד דמי וגוי את הגר וגר את הגר נמי אינם יורשים. ישראל מומר יורש מן התורה דאף על פי שחטא ישראל הוא כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נחלות פרק ו׳

א׳

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל. לפיכך האומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה, אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות, ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי, או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב, אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר על פה דבריו קיימין, אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שבארנו. ואע"פ שזה ממון הוא לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה, בהל' אישות פ' י"ב הל' ט' כתב הרמב"ם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל, ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט, וכתב על זה הראב"ד בהשגות חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט, והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם, ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך, ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ"ל, וכתב המ"מ דכונת הרמב"ם אם האשה התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר, וכונתו הוא שהרמב"ם צריך לטעם של לחוקת משפט, לא בשביל זה שהבעל הסתלק מירושתה, אלא משום שהיא מסלקת אותו מירושתה וקובעת לאחר שיירש במקומו, וכבר עמד בזה חתני הגאון מהרי"מ שליט"א בספרו פרשת המלך חלק ב' על דברי הרמב"ם אלו והביא דברי המ"מ וכתב שמדברי הרמב"ם לא משמע כדבריו, שכתב התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה, ומשמע מדבריו דהוא טעם שלא תועיל הסתלקותו, אכן אח"כ כתב שאף על זה שהסכימו ביניהם קורא לזה תנאו והביא דוגמא לזה בפ' כ"ג הל' א' והל' ב'. אלא שעמד בזה יותר דמה צריך לקרא דלחוקת משפט, ומהיכי תיתי היינו אומרים דהמוריש יכול לסלק היורש בתנאי שמתנה עמו אפי' אם היורש הסכים, כיון שזה מודה גם המ"מ להראב"ד שהיורש אינו יכול להקנות משום דהוי דשלבל"ע, א"כ במה עדיף כחו של המוריש שיסלק היורש מירושתו, וגם אם נימא דאין ההסתלקות כאן מהנכסים שיירש אח"כ אלא מדין יורש שיש לו כבר, מה שייך לבוא בזה מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה, הלא לא עשו ביניהם שום מעשה שהיא מביאה לידי חלות ירושתו של היורש, אלא דלא דברי הרמב"ם צריכים באור, דהא מפורש כן במשנה בב"ב דף ק"ל דאינו יכול לומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, שהתנה ע"מ שכתוב בתורה, ואין לומר דאין הכונה ממש לדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה שבכל מקום, אלא שאין בכחו לשנות מדין הכתוב בתורה, דהא בדף קכ"ו תולה הגמ' זה להדיא בדין מתנה עמש"כ בתורה ופריך מר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ומשני שם, ומוכח דהוא חד טעמא, וכתב בזה דכיון דמתני' אזלא לריב"ב וכן הוא להלכה, דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ולמדו בגמ' זה מקרא דביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ולכן אי לאו קרא דלחוקת משפט היינו אומרים דיכול להנחיל אפי' לשנות מכפי דיני הירושה הכתובים. אך בעיקר הענין שהרמב"ם דורש זה מקרא דלחוקת משפט שלא הוזכר זה בגמ' הביא מה דאמר הגמ' בדף קט"ז דיליף לדין דאין אתה מפיל נחלות בלילה, מקרא דלחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין, ומפרש הרמב"ם דזהו גם מה שכתב דחוקה זו לא תשתנה, דכיון דריב"ב דריש מקרא דביום הנחילו, דיש לאב להנחיל למי שראוי ליורשו יותר ממה שמגיע לו, לכן דרשינן מקרא דלחוקת משפט דלשנות ולהוריש למי שאינו ראוי ליורשו, אינו יכול להוריש. והנה יש להוסיף מקור לדברי הרמב"ם מה דאיתא בספרי על הך קרא דוהיתה לבני ישראל לחוקת משפט [לפי גירסת הגר"א] נתנה תורה רשות לחכמים לדון בדבר, כל הקרוב בשאר בשר הוא קרוב בנחלה, וכונת דרשה זו נראה דזהו אם אומר המוריש שפלוני יירשני במקום שיש קרוב יותר ממנו, אף אם יאמר שהוא קרוב יותר אליו באהבה שהוא אוהב אותו, מ"מ אינו יכול לשנות דין הירושה מכפי שכתוב בתורה בפרשת נחלות, והנה חתני הגאון האריך הרבה בהלכה זו והראה דהוא מחלוקת בבבלי וירושלמי, ומכיון שספרו יצא בעז"ה בקרוב לא כתבתי כל אשר הרחיב בזה וכתבתי רק ראשית הדברים אשר כיונתי קצת לדבריו.

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נחלות פרק ו׳

ב׳

איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום. כתב הטור סי' רפ"א בשם הרמ"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ב סי' ה' על שכ"מ שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש אי הוי חזרה וצ"ע. כתב מהרש"ך ח"ג סי' ל"ו וז"ל כ"ש ששמעון המוריש צוה בשעת מיתתו שיתנו כל נכסי עזבונו לבת הנזכרת ואל יתנו שום דבר לבן המומר ואפילו את"ל שהיה המומר יורש כדין ישראל כשר במה שצוה שמעון נפקעה הירושה ממנו וזכתה הבת וכו' והנה אם היה יורש כדין ישראל כשר היה מקום לומר שאין להפקיע ירושתו משום שאמר פלוני לא יטול בירושתי ובראוי ליורשו אין דבריו כלום ואע"פ שנתן הכל לבת בלשון מתנה איכא לספוקי לענין דינא בכמה מילי:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות נחלות פרק ו׳

ה׳

אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין כו' ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום: לכאורה קשה לשיטת רבינו לעיל פרק י"ב הלכה ד' מזכיה ואם היה הראשון ראוי ליורשו כו' שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה, וירושה אין לה הפסק ואף עפ"י שאמר ואחריו לפלוני, א"כ איך מהני בלשון מתנה נגד בכור דרחמנא אמרה לא יוכל לבכר, הא לשון מתנה דידיה הוי כירושה, וכאן בשכ"מ ודאי מתנה דידיה כירושה הוי ואמאי דבריו קיימין. אמנם לק"מ, דאי אפשר כאן לחול ירושה נגד הבכור שלא יוכל לבכר אמר רחמנא, ועל כרחין דכוון רק לשון מתנה בלבד שיהיה נתון לבנו כמו שהיה נותן לאחר. ולפי מש"כ הרמב"ן דלא נתנו חכמים רשות ליתן למי שראוי ליורשו בתורת מתנה כיון דמצי להוריש בתורת ירושה יעו"ש, א"כ הכא דאיכא בכור, ומדין ירושה לא מצי מורית נעשה כגברא אחרינא ולשון מתנה מועיל ופשוט, ומצאתי אח"כ בלח"מ הלכות זכיה שם. ולפ"ז יצא לנו דין חדש, דהיכי שהיה בכור והשוה את בניו בלשון מתנה ואמר נכסי לבני פלוני ופלוני כו' במתנה ואחרי פלוני יהיה לראובן כו' דבזה חל המתנה לאחריך דכאן לא שייך לומר ירושה אין לה הפסק, דאין כאן ירושה כלל רק מתנה בלבדה, ועדיפא טפי מהא שכתב רבינו שם, שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך אלא במתנה והרי הפסקתי כו' דבכה"ג קנה אחריך, וזה דין חדש. וזולת זה קשה בהא דמוכיח ר"ש דבשני שדות ושני ב"א דהמני לשון מתנה דחדא לדחבריה מהך דתנא תנו שקל לבני בכל שבת כו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם יעו"ש, וקשה הא לשון מתנה לבניו הוי לשון ירושה ותו מה מועיל לאחריני, וזה ל"ק לשיטת רבינו שפירש דמיירי כגון שפירש ואמר לא משום ירושה אני נותן כו', רק להנך רבוותא שפירשו משום דלא שוינהו יורשים רק בהך שקל, או דביד שליש שאני. ולפי מה שפירש מרן בב"י בדעת רבינו גם דעת רבינו כן, קשה טובא, וכבר עמד בזה הרב בקצות סימן רנ"ג יעו"ש: אולם ע"ז ראוי לומר טבא חדא פלפלא חריפא, שהמהרי"ט אנהיר לן עיינין בחלק חו"מ סימן ע"ד, הוא אמר, דאם כתב בלשון מתנה לראוי ליורשו ארכביה אתרי ריכשי ושוינהו יורש ומקבל מתנה, ולכן אין לאחריך כלום, דיורש מתורת ירושה, דמזה לא אפקעינהו שאין לשון המתנה שולל הירושה, וכיון שזכה יורש בנכסים תו אין ליורש הפסק, אבל גבי בכור כיון שיפה כחו בתורת מתנה, ירושה לא מחריב בה דזכי בהשדה מתורת מקבל מתנה, ולפ"ז כיון דנסתלק משדה זו כח הבכור משום לשון המתנה שיפה כחו, מצי להיות שזכה בה גם מתורת ירושה לבתר כן. ולפ"ז אפילו במקום שיש בכור ואמר אחריך לפלוני לא זכה אחריך, ויש לצדד כיון דבתחלת זכייתו אינו זוכה משום ירושה נגד הבכור רק מתורת מתנה תו הוי שלו, ולאחר זמן לא מצי זכי בה משום ירושה דכבר שלו הויא אף ע"ג דלא זכי מעיקרא רק מדרבנן דמתנת שכ"מ דרבנן בכ"ז לאחר זמן אין לו לירש דשלו הוי, א"כ שפיר יש לה הפסק, וצ"ע עוד כי יש לצדד בזה הרבה. ולפ"ז גם קושיית הקצות לק"מ, דאף ע"ג דלשון ירושה אינו שולל, בכ"ז לשון מתנה איתוסף עליו ויפה כחו בלשון מתנה דהוי כמקל מתנה בהך שקל ג"כ ושפיר מועיל לגברא אחרינא דבלשון ירושה דיליה הוי כמו דהוה מזכיר לשון מתנה, דמשום דראוי ליורשו לא מבטלין המתנה רק דיורש ג"כ הוי, וכן הוא מוכרח לכל השיטות ודוק: ובזה ביארתי דברי הגמרא (בדף קי"א) רב ניתאי סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב א"ל שמואל כמאן כזכריה אפס זכריה ופירש רשב"ם כלומר בטלו שאין הלכה כמותו. ונראה הכוונה דכיון דפסק שמואל (בדף קל) הלכה כריב"ב דמצי להנחיל בן בין הבנים ובת בין הבנות, אבל אח במקום בת ובת בין הבנים לא מצי להנחיל יעו"ש, ואם נאמר כר' זכריה דבן ובת בנכסי האם שוין א"כ מצי האם להנחיל לבת בין הבנים כיון דאצל האם בת ובן שוין ולפי"ז במשנה דפרק מי שמת באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי ומתה וקיימו חכמים את דבריה א"ל כו' ואמאי לא השיב להם ר"א כיון דאצל האם בן ובת שוין מציא להנחיל לבת במקום בן מתורת ירושה ולא מתורת מתנת שכ"מ דלראוי ליורשו לשון מתנה ג"כ הוי לשון ירושה לאלומי כחו, וע"כ דר"א וחכמים לא סברי כר' זכריה בן הקצב בהא מילתא ולכן לולא דין דמתנת שכ"מ לא היה מועיל כלל, והוא כמו אפס זכרו שלא הזכירוהו ר"א וחכמים ורבי השמיט דעתו במשנה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נחלות ו׳, מתוך הלכות נחלות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נחלות כל הרמב״ם