א׳
האומר זה בני או זה אחי או אחד משאר היורשים נאמן כדתנן התם וכשהיו מוחזקים בו שהוא אחיו ואמר הוא שאינו אחיו אינו נאמן דדוקא אמרי' דנאמן משום דכתי' יכיר יכירנו לאחרים אבל בשאר יורשי' לא וכשהוא נאמן או אינו נאמן הוי משום חזקה וכן בעבד.
רמב״ם - הלכות נחלות · פרק ד׳
ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות נחלות · פרק ד׳
הלכה א׳
הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי אוֹ זֶה אָחִי אוֹ זֶה אֲחִי אָבִי אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה בַּאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן מֻחְזָקִין שֶׁהֵן קְרוֹבָיו הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִירָשֶׁנּוּ בֵּין שֶׁאָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא בֵּין שֶׁאָמַר כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע. אֲפִלּוּ נִשְׁתַּתֵּק וְכָתַב בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁזֶּה יוֹרְשׁוֹ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין:
הלכה ב׳
הָיִינוּ מֻחְזָקִין בָּזֶה שֶׁהוּא אָחִיו אוֹ בֶּן דּוֹדוֹ וְאָמַר אֵינוֹ אָחִי וְאֵינוֹ בֶּן דּוֹדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל נֶאֱמָן הוּא עַל מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא בְּנוֹ לוֹמַר אֵינוֹ בְּנִי וְלֹא יִירָשֶׁנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ לַבֵּן בָּנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לוֹמַר אֵינוֹ בְּנִי לְעִנְיַן יִחוּס וְאֵין מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ מַמְזֵר עַל פִּיו. נֶאֱמָן הוּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה וְלֹא יִירָשֶׁנּוּ:
הלכה ג׳
הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי וְחָזַר וְאָמַר עַבְדִּי הוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר עַבְדִּי וְחָזַר וְאָמַר בְּנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְשַׁמְּשׁוֹ כְּעֶבֶד נֶאֱמָן שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר עַבְדִּי כְּלוֹמַר שֶׁהוּא לִי כְּעֶבֶד. וְאִם הָיוּ קוֹרִין לוֹ עֶבֶד בֶּן מֵאָה זוּז וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִין אוֹתָן בְּיִחוּד אֶלָּא לַעֲבָדִים הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן:
הלכה ד׳
הָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס וְאָמַר בְּנִי הוּא זֶה וְחָזַר אַחַר כָּךְ וְאָמַר עַבְדִּי נֶאֱמָן. שֶׁלֹּא אָמַר בְּנִי אֶלָּא לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. אָמַר בְּבֵית הַמּוֹכֵס עַבְדִּי הוּא וְחָזַר וְאָמַר בְּנִי הוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן:
הלכה ה׳
הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין לָהֶן אַבָּא פְּלוֹנִי וְאִמָּא פְּלוֹנִית שֶׁלֹּא יָבוֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְנִמְצָא זֶה הַבֵּן נִפְגָּם. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת חֲשׁוּבִין בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ לָהֶן קוֹל וְכָל הַקָּהָל מַכִּירִין אוֹתָן וְאֶת בְּנֵי וְעַבְדֵי אֲדוֹנֵיהֶם כְּגוֹן עַבְדֵי הַנָּשִׂיא הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּר לִקְרוֹת לָהֶן אַבָּא וְאִמָּא:
הלכה ו׳
מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן וְהָיָה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהַג בָּנִים. אוֹ שֶׁאָמַר בְּנִי הוּא וּמְשֻׁחְרֶרֶת הִיא אִמּוֹ. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אוֹ אָדָם כָּשֵׁר שֶׁהוּא בָּדוּק בְּדִקְדוּקֵי מִצְוֹת הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנּוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נוֹשֵׂא בַּת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה שִׁפְחָה בְּפָנֵינוּ. וְאִם מִשְּׁאָר הֶדְיוֹטוֹת הוּא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִן הַמַּפְקִירִין עַצְמָן לְכָךְ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת עֶבֶד לְכָל דָּבָר וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִין אוֹתוֹ. וְאִם אֵין לְאָבִיו בֵּן חוּץ מִמֶּנּוּ אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. וְזֶה הוּא הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עַל עִקְּרֵי הַקַּבָּלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חִלֵּק בֵּין כְּשֵׁרִים לִשְׁאָר הָעָם אֶלָּא לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּהוּ אֶחָיו בִּלְבַד. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ לְיָרְשׁוֹ לֹא נַחְלֹק בְּיִשְׂרָאֵל וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה:
הלכה ז׳
כָּל הַיּוֹרְשִׁין יוֹרְשִׁין בַּחֲזָקָה. כֵּיצַד. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה מֻחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ אָחִיו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֵדֵי יִחוּס וְלֹא יָדְעוּ אֲמִתַּת הַיּוּחֲסִין הֲרֵי אֵלּוּ יוֹרְשִׁין בְּעֵדוּת זוֹ:
הלכה ח׳
יַעֲקֹב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֹא הֻחְזַק לוֹ בֵּן אֶלָּא שְׁנֵיהֶם. תָּפַס רְאוּבֵן לֵוִי מִן הַשּׁוּק וְאָמַר גַּם זֶה אָחִינוּ הוּא וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. הֲרֵי שִׁמְעוֹן נוֹטֵל חֲצִי הַמָּמוֹן וּרְאוּבֵן שְׁלִישׁ שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה אַחִין וְלֵוִי נוֹטֵל שְׁתוּת. מֵת לֵוִי יַחְזֹר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. נָפְלוּ לְלֵוִי נְכָסִים אֲחֵרִים יַחְלְקוּ אוֹתָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֵּוִי זֶה אֲחִיהֶן. הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי. אִם שֶׁבַח מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם הוּא כְּגוֹן עֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר. הֲרֵי הַשֶּׁבַח הַזֶּה כִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מֵאֲחֵרִים וְיַחְלְקוּ בָּהֶן. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ. אָמַר שִׁמְעוֹן אֵין לֵוִי זֶה אָחִי וְנָטַל לֵוִי בְּחֵלֶק רְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי לֹא יִירַשׁ שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּלוּם אֶלָּא רְאוּבֵן לְבַדּוֹ יִירַשׁ הַשְּׁתוּת עִם שְׁאָר נְכָסִים אֲחֵרִים שֶׁהִנִּיחַ לֵוִי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל הַיּוֹרְשִׁין שֶׁיּוֹדוּ מִקְצָתָן בְּיוֹרְשִׁין אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יוֹדוּ מִקְצָתָן:
קרית ספר · הלכות נחלות פרק ד׳
ז׳
כל היורשים יורשין בחזקתן דחזקה מדאוריתא וכדילפינן בדוכתיה.
ח׳
הודה אחד מן האחים על א' שהוא אחיו נאמן לעצמו ולא לאחיו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות נחלות פרק ד׳
ו׳
מי שהיה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא ומשוחררה אמו, אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו, ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמן לכך הרי זה בחזקת עבד לכל דבר, ואחיו מאביו מוכרין אותו, ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת, וזה הוא הדין שיראה לי שהוא הולך על עיקרי הקבלה, ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד ויש שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל. השגת הראב"ד. מי שהיתה לו שפחה וכו' עד על דבר זה. א"א בגמרא לא מצאנו בה עיקר דבר זה אבל קצת הגאונים מפולפלים חלקו בין שפחת אחרים לשפחה שלו, וגאון אחר חולק עמו, מכל מקום לא מצאנו חלוקתם אלא שבעל סתם, אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה ירשנו עכ"ל. המ"מ הביא דברי הרי"ף במה דתנן ביבמות דף כ"ב מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן היבום וכו', ובנו לכל דבר חוץ מי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית וז"ל כתוב בהלכות אמרי רבואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגוה, אבל שפחה דידיה לא, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והאריך הרי"ף וסוף דבריו לחלק דגבי איסורא נקיטינן לחומרא ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית ליה אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשים, וכתב על זה המ"מ דהרמב"ם סובר דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאיפלוגי בין נכרית לנכרית, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהוא שפחתו הרי הולד כנעני לכל דבר, והביא המ"מ שכן מבואר במכילתא דר' נתן דריש מקרא דהאשה וילדיה שילדיה עבדים, וכתב עוד המ"מ דאין לומר בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאפי' תמצא לומר ששחררה מ"מ עשה בעילתו בעילת זנות, דהא אכתי פנויה היא ואינה אשתו, ועוד הביא דברי הרמב"ם פ"י מהל' גירושין דלא אמרינן חזקה זו אלא במקום שיש צד קדושין, אבל פנוי שבא על פנויה אפי' בפני עדים אינה צריכה גט, וזה מוכח ממשנה דאנוסת אביו ומפותת אביו, ורק לענין ירושה כאן חלק בין הי' הבועל תלמיד חכם או לא משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה, ואוקמינן חזקת כשרות של האב כנגד חזקת שפחות של זו וסמכינן אהאי מיגו, וכתב עוד המ"מ ושמא יקשה על דברי רבינו מהא דאמר בגיטין דף ל"ט, עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ופריך מברייתא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו דר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת, ותירצו כשרבו השיאו אשה, ופריך מי איכא מידי דלעבדיה לא מיעבד איסורא, ואיהו עביד איסורא פירוש שנושא שפחתו, ותירצו דא"ל צאי בו והתקדשי בו פי' זה יהי' לך שטר שחרור ושטר אירוסין, איגלאי מילתא דלא שחררה קודם, ופליגי אם יש בלשון הזה לשון שחרור, ומוכח דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בדאיגלאי דקודם לכן לא שחררה, ויש לתרץ דהתם בשטר אירוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות, אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה דרך זנות, עכ"ל. והנה דברי המ"מ אינם מיושבים חדא במה שכתב בטעמא דחלק הרמב"ם לענין ירושה אם היה הבועל ת"ח משום שיכול ליתן לו במתנה, והוא תימה דא"כ הי' לו לחלק בין היו לו הנכסים שהוריש קודם או שקנה אותם אחר כן, דאין לו מיגו דאין אדם מקנה דשלבל"ע, כדאמר הגמ' בדף קכ"ז לגבי יכיר, איברא דבדף קל"ד ע"ב במה דתנן זה בני נאמן, ואמר ע"ז ר"י אמר שמואל דהוא ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום, פי' רשב"ם דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן, ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמעינן הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן וכו', וחילק מדין בכור דהתם ידעינן שהוא בנו והאריך שם, וכן כתבו שם התוס', אבל הרא"ש שם חלק עליהם וכתב בפשיטות דאפי' בנכסים הבאים לאחר מכאן נאמן, וכן מבואר בשו"ע מדברי הטור בשם הרא"ש, ועוד דלדבריו סותר הרמב"ם שיטתו דבפ"ט מהל' עבדים הל' א' כתב ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים, וכיון שכתב בסתם ה"ז הולד כנעני לכל דבר, וכתב זה בהלכות עבדים ולא דוקא לדיני איסורין, ולא חילק בין שהיה הבועל ת"ח או לא א"כ אינו סובר שם לחלק בזה. אלא דבאמת הרמב"ם לא חילק כאן אם הבועל ת"ח לענין זה דבבעילה לבדה נאמר אינו עושה בעילתו בעילת זנות, דהא כתב בפירוש והוליד ממנה בן, והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא א"כ לא כתב גם בת"ח טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וענין זה לא כתב בהלכות עבדים ואין כאן סתירה לדבריו, ומה שחילק בין אם הבועל ת"ח או משאר הדיוטות, זהו משום דאם הוא הדיוט אינו יודע לחלק ולידע דבן שפחתו שבא עליה אינו בנו, וכיון שכל דינו בזה הוא רק משום דאם היה נוהג בו מנהג בנים, והוא ת"ח הוי כמו שאמר זה בני, וכבר כתבנו דבזה בני אינו משום דבידו ליתן לו במתנה, אלא משום דהתורה האמינתו, וכמו שכתב הרא"ש, ואפשר דטעמא הוא דילפינן מקרא דביום הנחילו את בניו דאב נאמן על בנו לומר שהוא בנו, אף שאין לו עדים. ולבאר הענין בשלימות נעתיק כאן מה שכתבתי בפרק ט' מהלכות עבדים הלכה א' שהבאתי למעלה שכתב שם ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר וכתבתי שם וז"ל ולבאר עיקר דין בא על שפחתו נביא בזה דברי הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין ודברי הראב"ד שם וז"ל בהל' י"ט, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא, ובאשה הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות, או עד שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואצ"ל בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה, וכתב על זה הראב"ד וז"ל בעכו"ם הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה, אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים ולא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו' עכ"ל, ודברי הרמב"ם צריכים באור שכל עיקר בא כאן לברר דלא כדעת הגאון, וא"כ למה כתב ואצ"ל בשפחה או עכו"ם דלמה הזכיר עכו"ם אטו עכו"ם בדידיה תלי שיגייר אותה, וכמו שכתב הראב"ד, והמ"מ פ"ד מהל' נחלות כתב דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאפלוגי בין נכרית לנכרית, ומשמע דסובר דזהו שהשוה הרמב"ם עכו"ם לשפחה, אבל אין בזה שום הוכחה דבעכו"ם אין מקום לחלק, אבל בשפחה דיש לחלק דבשפחה שלו שיכול לשחררה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מנלן דלא מחלקינן. והנה המ"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגיטין פ' השולח בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחירות עמש"כ שם, ונראה דעיקר תלוי בבאור ד' הגאון בבא על שפחתו, אם כונתו דע"י חזקה זו נאמר שודאי שחררה מקודם בשטר שחרור, או דהכונה דעכשיו בשעת ביאתו שחררה, אבל באמת לפי"ז א"כ אכתי חסר לה שטר שחרור ונפקע רק השעבוד, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח הל' י"ז, וא"כ אין בניה נחשבים לישראלים וממילא אינם בניו, וע"כ כונת הגאון ששחררה מקודם, ובגמ' שם כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחירות, מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו, ומוקים כשרבו השיאו אשה פריך על זה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא, ואיהו עבד איסורא, וקשה דאם נימא דאפי' אם יצא לחירות הוא מעוכב גט שחרור, ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין, כדאיתא שם להדיא ולא נחלקו רש"י ותוס' שם אלא אם אסור בשפחה, אבל בבת חורין ודאי אסור, וע"כ צריך לפרש דמה שאנו אומרים יצא לחירות היינו משום דודאי שחררו מקודם ע"י שטר שחרור. אכן בפ"ח הל' י"ז כ' הרמב"ם דעבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפלין בראשו, או שאמר לו לקרות ג' פסוקים בס"ת בפני צבור דיצא לחירות, שכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ואין לומר דאף דאמרינן דכבר כתב לו ג"ש מ"מ כיון שאין להעבד ג"ש כופין אותו לכתוב ג"ש מחדש, דהא כתב הרמב"ם שם מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא נתן, ומוכח מדבריו דבכל הני דיני אין אנו אומרים דזהו הוכחה שכבר שחררו בג"ש, דא"כ אין ראיה לדינו זה, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררו וצריך גט, וא"כ קשה טובא מה דאמר בגמ' דמי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא דהא עכ"פ גם עכשיו הוא איסור, וע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש דעיקר הוא שלא יהי' ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה דמוכח מזה דמשחררו עכשיו, בזה כונתו שעתה קודם ביאה יכתוב לו גט שחרור, ואף דיהי' צריך קדושין מחדש אה"נ דיאמר שיקדשנה מחדש, ומה שהשיאו עכשיו הוא רק לאלם ולחזק הקשר ביניהם, ואף דאם הי' ברכת נשואין יש בזה איסור של ברכה לבטלה, יש לומר עפ"מ שכתב הנתיבות סי' רל"ד דבאיסור דרבנן לא הוי עבירה בשוגג, ומשכחת לה דהמברך לא ידע שהוא עבד, ואפי' לדעת הרמב"ם דברכה לבטלה עובר על לא תשא, מסתבר דזהו דוקא במזיד דזהו לשוא, אבל כשחשב המברך שהוא בן חורין אינו לשוא. איברא דאכתי אינו מיושב דהא אחר שיכתוב לו ג"ש הא צריך טבילה להכניסו בדין ישראל גמור, וכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' איסו"ב דטבילת עבד הוא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא, וקשה קצת לומר דכשהשיאו אשה, דעתו שקודם ביאה יטבילה בפני ב"ד, ואף דלא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי ליה כדאמר בקדושין דף ס"ב דזה בגר שצריך לדחותו, אבל עבד ודאי יזדקקו, מ"מ קשה לומר כן, דלא דמי לשטר שחרור שבידו תיכף לכתוב לו, אכן לפי"מ שביאר אדמו"ר זצ"ל בספרו חדושי רבינו חיים הלוי פי"ג מהל' איסו"ב הי"ב דדין היתר בבת ישראל אינו תלוי בדין גמר הגירות ע"י טבילה, אלא דכיון דיצא מכלל עבד ע"י שחרור, ואינו בכלל עם הדומה לחמור כבר תפסי קדושין, ומותר בבת ישראל, א"כ מיושב דא"צ אלא שטר שחרור שיוכל ליתן לו תיכף. ועתה מיושב קושיית המ"מ וגם מה שעמדנו בדבריו דלמה הזכיר עכו"ם, דכיון דדעת הרמב"ם דכל הני דיצא לחירות אינו אלא שנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב לו ג"ש, א"כ לא יועיל זה כלום בבא על שפחתו, דאפי' אם פקע השעבוד אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא גם שעבודה לא פקע כיון דלא נוכל להוכיח מזה ששחררה, דעכ"פ לא נוכל לומר אח"כ דמשום א"א עושה בעילתו ב"ז בא עליה לשם קדושין דהא אכתי לא תפסי בה קדושין, ועכשיו מבואר שפיר מה שהזכיר הרמב"ם עכו"ם דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דכבר שחררה מקודם, א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה, ונאמין לו על הבן לפטרה מן היבום, כמו באומר זה בני וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דנימא דודאי לא עביד איסורא, א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידו לגיירה, מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה, וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפטור מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקתה שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' נחלות אפי' אומר אח"כ כשכבר ילדה הבן שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ולא מתייבמת, אף דתנן בב"ב דף קל"ד דזה בני נאמן ליורשו, ולפטור מן היבום זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו, אבל אין לנו חזקה כנגדו, אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות נחלות פרק ד׳
ב׳
אבל נאמן הוא וכו'. כתב הריב"ש סי' מ"ב וז"ל וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה וכו'. וקשיא לי הרי כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת וא"כ ה"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת. עוד כתב הריב"ש שם וז"ל ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כו'. ונ"ל שכוונת הרב היא דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו אין כאן חיוב שבועה כלל דדוקא בעלמא חייב לישבע שאינו יודע לפי שהתובע טוען שהנתבע יודע שחייב לו ומש"ה רמו עליה שבועה שאינו יודע אבל הכא שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע כלום אין כאן חיוב שבועה כלל ודוק:
ח׳
אמר שמעון אין לוי זה אחי כו'. יש להקשות דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום כשאומר שמעון אין זה אחי דהא כי היכי דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון הם דהרי אמר זה אחינו הוא. ובפ' השולח גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הקשו התוס' כעין מה שכתבנו דאמאי דאמרינן הודאת בע"ד גבי מקבל ולא גבי נותן. ותירצו דעדיפא הודאת המקבל משום דנותן קדמה לו מחשבה קודם נתינה וסבור שנתן הא לאו הכי יש לחוש נמי להודאה שכנגדו וכתבו נמי ה"ה בפ"ד מהלכות זכיה והרא"ש ז"ל בשמעתין כנראה דהוקשה לו זה וכתב מכאן דקדק הר"ם דאם ראובן אמר חייב אני לך מנה ושמעון אומר אין אתה חייב לי דאין חייב ראובן לתת לו כלום אע"פ שברי לו דהוי כאילו מוחל לו. ויש לתמוה דמה יושיענו זה דהא צריך הקנאת דבר בגוף הנכסים שהרי הודה דיש חלק לשמעון בהם ומחילה לא שייך בגוייהו כי היכי דנימא דמחל שמעון לראובן. ועוד דנכסים שנפלו ללוי בתר הודאת שמעון למה יטלה ראובן דהרי הו"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני. ולענין עיקר קושייתנו אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אור שמח · הלכות נחלות פרק ד׳
ג׳
האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן: הרשב"ם פירש אפילו אם אמר תוך כ"ד עבדי הוא אינו נאמן, והטור השיג עליו, דבכל מקום תוך כ"ד כדיבור דמי, ולדידי נראה טעמו דרשב"ם, עפ"י מה שחקרתי מכבר, דאם הוא ענין שלעבר תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, ודוקא באומר שבועה שלא אוכל דמקבל על עצמו ענין שלהבא שייך לומר שתוך כ"ד חוזר בו, אבל באומר שבועה שלא אכלתי מה יועיל ע"ז תוך כ"ד, ואם תאמר אם כן כשאחד אומר שלוה מפלוני מנה אטו לא יועיל חזרה תוך כ"ד, זה אינו, דהוא ענין חיוב שנתחייב עצמו לשלם ואם חזר לא נתחייב עצמו, וכן בכ"מ שמימר או מקנה או פודה וכיו"ב כולם ענין שנעשה להבא, ואם תאמר א"כ במעידים שזה בנו אטו אינו מועיל חזרה, ע"ז אשיבך דעדים שאני דבעינן שיתקבל עדותן בב"ד, וכ"ז שלא גמרו ב"ד על ידם עדיין לא נגמר, ולכך יכולין לחזור תוך כ"ד, משא"כ באומר שהוא בנו הלא מעיד על ענין שעבר שהוא ילדו ועדותו נגמר תיכף בלא ב"ד ובלא שום חקירה ודרישה, כיון שאמר תו לא מהני חזרה אף תוך כ"ד, וזה כלל מועיל. והנה המהרש"א פרק האשה שנתארמלה דף כ"ב כתב לצדד דאם אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני תוך כ"ד דבעינן אמתלא. אך שם ודאי דלא בעי אמתלא, דהא היא אמרה להחזיק עצמה להבא לאשת איש, דמשכחת א"א שתהיה אח"כ פנויה ע"י אלמנות וגירושין לכך אם רוצין אנו להחזיקה לא"א מועיל חזרה תכ"ד, אבל כאן שאם בנו הוא הוא ענין קיים לעולם ואע"ג דבמגדף מצאנו דלולי חומרא דעו"ג הוי אמינא דמועיל חזרה תכ"ד, אטו שם הוא אומר ענין שעבר, רק שהוא פורק עול לכן הוי שייך חזרה תכ"ד שזהו ענין הנעשה מעתה היינו פריקת עול ודוק: ובאמת לשיטת רשב"ם דבאומר זה בני אינו נאמן אם לא משום מיגו ודוקא בנכסים שיש לו ומיגו דבעי למיתב לו במתנה, ודוקא במוחזקין עליו שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור כמו שפירש בדף קל"ד על הך דפריך ליורשו פשיטא, א"כ על כרחין מיירי כאן בשהיו מוחזקין בו שהוא בנו ומה מועיל נאמנותו הוא רק שלא יחזור ויגיד שאינו בנו, [ולפ"ז מצי מיירי אף באין מוחזקין שהוא בנו כלל ולענין זה הוי כעדים שאם חוזר ומגיד אינו נאמן] וצריך להיות בסוף דבריו, וזאת האחרונה אינו פירוש רק הכחשה אין לנו לילך אחרי טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וברור דצ"ל האמינה תורה במאי דאמר "אינו" בני כו', או כוונתו דלא נימא דלומר אינו בני נאמן ולומר בני אינו נאמן, וא"כ יהיה נאמן בטענה אחרונה קמ"ל דהתורה הקפידה על הכירא דאב, וכיון שכבר הכיר שוב אינו נאמן לחזור, ודלא כמו שחשב בשו"ת רע"ק דדברי הרשב"ם סותרים אהדדי דוק בלשון קדשו ותשכח. ויתכן לפ"ז באין מוחזקין בו שהוא בנו דאינו נאמן רק משום מיגו לרשב"ם מהני חזרה תוך כ"ד מירושה וכן לשאר פוסקים דסברי דבאין מוחזקין ג"כ נאמן לומר צ"ע אם מועיל חזרה תכ"ד ועיין ב"י ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות נחלות פרק ד׳
ו׳
מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז"ל וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סי' מ"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי"ף בפ"ב דיבמות דה"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין. עוד כתב הרב ז"ל ע"ד רבינו וז"ל ויש להסתפק אי ס"ל להרב ז"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ו שכתב וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז"ל יעו"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' ל"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג. ודע דהרא"ש ז"ל בפ"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב"ם ז"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ"א) כתב וז"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע"ד שכתב הרה"מ ז"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו"ש. וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"א דף מ' שהקשה במ"ש הטור בשם הגאונים ז"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז"ל במ"ש הרא"ש שם וז"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא"ש מ"מ דעת הגאונים בזה כהרא"ש ז"ל ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות נחלות ד׳, מתוך הלכות נחלות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל