רמב״ם - הלכות נחלות · פרק ב׳

ספר משפטים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נחלות · פרק ב׳

הלכה א׳

הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי אָבִיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יז) "לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם". כֵּיצַד. הִנִּיחַ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְאֶחָד מֵהֶן בְּכוֹר הַבְּכוֹר נוֹטֵל שְׁלִישׁ הַמָּמוֹן וְכָל אֶחָד מֵהָאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִים נוֹטֵל שְׁתוּת. הִנִּיחַ תִּשְׁעָה בָּנִים הֲרֵי (הָאֶחָד) הַבְּכוֹר נוֹטֵל חֲמִישִׁית וְכָל אֶחָד מִן הַשְּׁמוֹנָה פְּשׁוּטִים נוֹטֵל עֲשִׂירִית וְכֵן עַל הַחֲלוּקָה הַזֹּאת חוֹלְקִין לְעוֹלָם:

הלכה ב׳

בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד אַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא טז) "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו" וְגוֹ' (דברים כא יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר". וְאִם יָצָאת פַּדַּחְתּוֹ בְּחַיֵּי אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא כָּל רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אָבִיו הֲרֵי זֶה נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם:

הלכה ג׳

בְּכוֹר שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם וּפָשׁוּט שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא טו) "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים" עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּן מִשְּׁעַת לֵדָה:

הלכה ד׳

כֵּיצַד אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן בְּכוֹר וּשְׁנֵי פְּשׁוּטִים וְזֶה הַטֻּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר. הַבְּכוֹר נוֹטֵל רְבִיעַ הַמָּמוֹן בְּחֵלֶק הַבְּכוֹרָה וּכְאִלּוּ אֵין עִמּוֹ אֶלָּא שְׁנֵי הַפְּשׁוּטִים בִּלְבַד. וַחֲצִי וּרְבִיעַ הַנִּשְׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ שְׁנֵי הַפְּשׁוּטִין עִם הַנִּקְרָע וְעִם הַבְּכוֹר בְּשָׁוֶה:

הלכה ה׳

קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה אֲבָל לֹא הָעֻבָּר. וּבֵן שֶׁנּוֹלַד אַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה:

הלכה ו׳

בֵּן שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ אִם הוּא בְּכוֹר אוֹ פָּשׁוּט כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב עִם אַחֵר אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. אִם הֻכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה וְנוֹטְלִין חֵלֶק בְּכוֹרָה עִם אֲחֵיהֶם. וְאִם לֹא הֻכְּרוּ כְּגוֹן שֶׁיְּלָדוֹ בְּמַחֲבוֹאָה אַחַת אֵין כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה וְאֵין כָּאן חֵלֶק בְּכוֹרָה:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים בְּכוֹר וּפָשׁוּט וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּחַיָּיו וְהִנִּיחוּ בָּנִים. הַבְּכוֹר הֵנִיחַ בַּת וְהַפָּשׁוּט הִנִּיחַ בֵּן. הֲרֵי בֶּן הַפָּשׁוּט יוֹרֵשׁ בְּנִכְסֵי הַזָּקֵן שְׁלִישׁ שֶׁהוּא חֵלֶק אָבִיו. וּבַת הַבְּכוֹר יוֹרֶשֶׁת שְׁנֵי שְׁלִישִׁים שֶׁהוּא חֵלֶק אָבִיהָ. וְכֵן הַדִּין בִּבְנֵי הָאַחִין וּבְנֵי אֲחֵי הָאָב וּבְכָל הַיּוֹרְשִׁין אִם הָיָה אֲבִי אֶחָד מִן הַיּוֹרְשִׁים בְּכוֹר נוֹטֵל חֵלֶק בְּכוֹרָה שֶׁלּוֹ זֶה הַיּוֹרֵשׁ מֵחֲמָתוֹ:

הלכה ח׳

אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. כֵּיצַד. בְּכוֹר וּפָשׁוּט שֶׁיָּרְשׁוּ אִמָּן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה בֵּין שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְנַחֲלָה בֵּין שֶׁהָיָה פֶּטֶר רֶחֶם:

הלכה ט׳

בְּכוֹר לְנַחֲלָה הוּא הַנּוֹלָד לָאָב רִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יז) "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ". וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאֵם אֲפִלּוּ יָלְדָה כַּמָּה בָּנִים הוֹאִיל וְזֶה רִאשׁוֹן לְאָבִיו יוֹרֵשׁ פִּי שְׁנַיִם:

הלכה י׳

הַבָּא אַחַר נְפָלִים אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּשֶׁהוּא חַי הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה. וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יז) "רֵאשִׁית אֹנוֹ" הוּא שֶׁלֹּא נוֹלַד לוֹ קֹדֶם לָזֶה וָלָד שֶׁיָּצָא חַי לַאֲוִיר הָעוֹלָם. לְפִיכָךְ בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁהוֹצִיא רֹב רֹאשׁוֹ חַי הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְּכוֹר:

הלכה י״א

יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹרִים. הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא נוֹלַד וְנֶאֱמַר (דברים כא טו) "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים". וְהַשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי קְדָמוֹ אַחֵר:

הלכה י״ב

הָיוּ לוֹ בָּנִים כְּשֶׁהָיָה עַכּוּ"ם וְנִתְגַּיֵּר אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הָעַכּוּ"ם הוֹאִיל וְאֵינוֹ קָרוּי בְּנוֹ הַבָּא לוֹ אַחֲרָיו מִן הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם:

הלכה י״ג

הָיָה הַבְּכוֹר מַמְזֵר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" זוֹ שֶׁשְּׂנוּאָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה:

הלכה י״ד

שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִין עַל הַבְּכוֹר. חַיָּה וְאִמּוֹ וְאָבִיו. חַיָּה מִיָּד שֶׁאִם אָמְרָה זֶה יָצָא רִאשׁוֹן נֶאֱמֶנֶת. אִמּוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּידָה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר זֶהוּ הַבְּכוֹר. אָבִיו לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אָמַר הָאָב עַל מִי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּנוֹ כְּלָל הוּא בְּנִי וּבְכוֹרִי הוּא נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל הַמֻּחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּכוֹרוֹ אֵינוֹ בְּכוֹר נֶאֱמָן:

הלכה ט״ו

הָאָב שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין. אִם רָמַז אוֹ כָּתַב שֶׁזֶּה בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם:

הלכה ט״ז

הֵעִידוּ עֵדִים שֶׁהֵן שָׁמְעוּ אָבִיו שֶׁל זֶה אוֹמֵר דְּבָרִים כָּךְ וְכָךְ שֶׁהֲרֵי אוֹתָן הַדְּבָרִים יוֹדֵעַ מִכְּלָלָן שֶׁזֶּה בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ. הֲרֵי זֶה נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר הָאָב בְּפֵרוּשׁ זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי:

הלכה י״ז

שָׁמְעוּ מִן הָאָב שֶׁאָמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּעֵדוּת זוֹ שֶׁמָּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הוּא וְלָזֶה נִתְכַּוֵּן הָאָב עַד שֶׁיֹּאמַר בְּנִי בְּכוֹרִי:

קרית ספר · הלכות נחלות פרק ב׳

א׳

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כדכתיב לתת לו פי שנים וכדתנן התם דף קכ"ב ותניא בגמרא פי שנים כאחד כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה חולקים הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים שני שליש הנכסים כמו כשאין שם אלא בכור ופשוט דין הוא דפי שנים כאחד דחלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד או כלך לדרך זו פי שנים בנכסים כמו בבכור ופשוט ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו וגו' דהוי קרא יתירא לומר דהתורה רבתה נחלה אצל אחין דלא יטול פי שנים בנכסים היכא דאיכא ב' או ג' אחים מלבדו. ועוד ילפינן נמי התם מבכורת יוסף אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דהוי פי שנים כאחד.

ב׳

בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' וכתיב נמי יכיר לתת לו שראוי להכירו וכדאמרינן פרק מי שמת דף קמ"ב וזה שלא נולד עדין לא הכירו ואם נולד אפילו לא הכירו כיון דראוי להכירו דכל שראוי לבילה אינה מעכבת כדאמ' בעלמא ואפילו יצאה פדחתו כדאמ' פרק יש בכור לרבי יוחנן דאפילו פדחת נמי הוי היכרא וכו'.

ג׳

בכור שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ואינו ממעט חלק בכורה כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קכ"ו והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה וקרא יתירא דריש והיה לשון הויה שהיא לידה ואינו ממעט בחלק בכורה דכתיב וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה וכתיב והיה הבן הבכור וגו' מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם כדמפרש.

ה׳

בן יום אחד ממעט חלק בכורה אבל לא העובר שנולד אחר מיתת אביו וכדאמ' פרק מי שמת דף קמ"ב וילדו לו אמר רחמנא אבל הנולד לאחר מיתת אביו לא קרינא ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתיה דמי ויטול הבכור חלק בכורה גדול לפי חשבון אותם הנולדים בחיי אביו.

ו׳

ספק בכור אינו נוטל פי שנים וכדתניא התם דף קכ"ז בכור ולא ספק ואי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אלא אם כן מייתי ראיה שהוא בכור אלא לאפוקי מדרבא דכשילדו במחבואה אחת ולא הוכרו כותבים הרשאה זה לזה ואתא קרא דאף על גב דמדינא אית ליה בהרשאה גזירת הכתוב היא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק ואם הוכרו קודם אפילו שעה אחת ואחר כך נתערבו כותבין הרשאה דקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהכי משמע קרא והיה הבן הבכור שיהא בכור משעת הויה ולא ספק.

ז׳

מי שהיו לו ב' בנים ומתו ואחר כך מת הוא בת הבכור יורשת חלק בכורה ובני הפשוט חלק הפשוט כדתנן התם דף קי"ו שנטלו בנות צלפחד חלק בכורתו שהיה בכור כדילפינן בגמרא מדכתיב והעברת את נחלת אביהן והעברת זו חלק בכורה כדכתיב והעברת כל פטר רחם וגו' ואף על גב דכשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפ"ה בנותיו היו יורשות חלק בכורתו בנכסי חפר כי היכי דהיו יורשות חלק פשיטותו והכי אמרינן בירושלמי נאמר משפט לענין כפילה לו משפט הבכורה ונאמר משפט לפשיטות מה לענין פשיטות אתה רואה את הבן כאלו הוא קיים ליטול פשיטות אביו אף לענין כפל אתה רואה את הבכור כאלו הוא קיים ליטול כפילת אביו ואף על גב דחלק הארץ הוה ראוי ולא מוחזק לחפר ולצלפחד אפ"ה ירתי בנותיו כדאמרינן התם דארץ ישראל מוחזקה היא ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מן האחין בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו כך היא נוסחת ספר הרב ז"ל והאריך הרב בעל מ"מ בפי' והעלה שלא היה צורך לכתוב זה ושעדין לשונו היה צריך עיון וכדי לישב לשון הרב ז"ל ושיהא מוסכם עם מה שכתב ברא"ש פ"ג שאינו נוטל הבכור בראוי כבמוחזק כמו ששנינו שם פרק יש בכור לנחלה נראה לי לפרש שהרב ז"ל סובר כי גם שהאב קודם לכל יוצאי ירכו כשמת בנו בלא בנים או בן בנו אחריו כדילפינן לעיל אפ"ה יש הפרש בין ירושות האב כי מה שיורש האב מאביו או מאחיו הוא מחמת שהוא לבדו ראוי ליורשו וסברא היא שהוא יירשם ולא בניו וכשאין האב חי ובניו יורשים את אביו או את אחיו מכחו הם יורשים דאי לאו מכחו לא הוו ירתי ואלו נקראים מורישי האב סתם שכתב רא"ש פ"ג ויש מורישים אחרים והם יוצאי ירכו כשאין להם זרע דמסברא אחיהם או בני אחיהם הוו ירתי ליה אלא דילפינן מקרא דהוא קודם לכל יוצאי ירכו כדאמ' לעיל ולישנא נמי דייקא דאמרינן דהוא קודם לכל יוצאי ירכו דמשמע דלאחין הוה חזי הירושה אלא דהאב קודם משום דילפינן לה מקרא ולא מסברא ולהכי כשאין האב חי אחין יורשין דהכי מסתברא ולא מכח אב ירתו אלא מכחן מסברא דמקרא כיון דהוא קודם לכל יוצאי ירכו ואינהו מכחו ירתי בתר הכי ולהכי אם מת אח פשוט מן האחין לאחר מיתת אביו שאביו יורשו מן התורה ויש בכור ופשוט הבכור או זרעו יירשו פי שנים בנכסי אחיו דכיון שהירושה היא ראויה להם שלא מכח אביהם לא מיקרי ראוי אבל כשיורשים נכסי הזקן או נכסי אחי אביהם שהירושה באה להם מכח האב כדאמר' הוי ראוי שהאב יורש את אביו או את אחיו בקבר ומוריש אותם לבניו ולהכי אינם נוטלים פי שנים מהם והיינו דאמרינן התם סוף פרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי דאבא דאבא וכדמפרש נמי בירושלמי כיצד אינו נוטל בראוי וכו' מת אביו בחייו וכו' ולפי זה כל הירושה הבאה מאחי אביו או מאבי אביו ולמעלה הויא מכח האב ואין נוטלין בה פי שנים דהוי ראוי הואיל ועל יד אחר באה להם וכל ירושה שבאה להם מאחיה' ומבניהם ולמטה או מבני אחי אביהם ולמטה נוטלין בה הבכור מהם פי שנים דלא הוי ראוי הואיל ומכחם באה להם ונסתלק' תמיהת בעל מ"מ שכתב שזהו ראוי ולא מוחזק דמקרא לחוד הוא ראוי ומסברא הוא כדאמ' מוחזק בירושת אחיו וכיון דאתא נמי מכח אביהם יש לו לבכור פי שנים בנכסי אביו שירושתו באה לו מכח אביו מקדם ומכחו מסברא כדאמר' לדעת הרב ז"ל כפי מה שכתב וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב וכו' שאין שום פוסק אחר שיסבור שבכור האחין יטול בכורה בנכסי אחיו ועדין אנו צריכים למודעי.

ח׳

אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כדילפינן התם מדכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והאי דריש ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה.

ט׳

בכור לנחלה הוא הנולד לאביו ראשון ואין משגיחין על האם כדכתיב כי הוא ראשית אונו שלא נולד לו וולד אחר חי.

י״א

יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים כדתנן פרק יש בכור דף מ"ז ראשון לא הוי בכור לנחלה דכתיב וילדו לו בנים דרך לידה בעינן ולא יוצא דופן ושני לנחלה נמי לא דראשית אונו בעינן והאיכא אחר קודם לו.

י״ב

היו לו בנים ונתגייר אין לו בכור לנחלה כדאיתא התם לר' יוחנן דגוים לאו בני נחלה בכורה נינהו וכן הבא אחריו אינו ראשית אונו. היו לו מן השפחה או מן הנכרית הבא אחריו בכור לנחלה דראשון אינו נקרא בנו כיון שהוא מן השפחה או מן הנכרית.

י״ג

היה הבכור ממזר נוטל פי שנים דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואסיקנא שנואה בנישואיה.

י״ד

ג' נאמנים על הבכור חיה ואמו ואביו כדאמרינן פרק עשרה יוחסין חיה מיד שהוא תחת ידה אמו כל שבעה שהוא בידה למסרתו למילה מכאן ולהלן על אביו מוטל להכירו כדכתיב יכיר יכירנו לאחרים דאף על גב דמיגו דאי הוה בעי למיתיב ליה כולהו נכסי הוה מהימן איצטריך קרא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שלא היה עדין ביד אביו לתתם לו וכדאמ' התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נחלות פרק ב׳

ז׳

מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן, הרי בן הפשוט יירש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו ובת הבכור יורשת שני שלישים שהוא חלק אביה, וכן הדין בבני האחין ובבני אחי האב ובכל היורשין, אם היה אבי אחד מן היורשין בכור נוטל חלק בכורה שלו, זה היורש מחמתו. וכן הדין בבני האחין וכו' כתב המ"מ מה שהזכיר רבינו כאן בבני האחין א"א לפרש כגון ביעקב שמת ולא היו לו בנים, וירושה חוזרת ליצחק אביו, ולא היה יצחק חי, ונמצא נכסי יעקב חוזרים לאחיו או לזרעם, והיה אחד מאחיו בכור יצחק ובניו באין לירש שיירשו חלק בכורה בנכסי יעקב, שאם כן יהי' כונת רבינו יהי' דבר מתמיה, שהרי אפי' היה בכור יצחק קיים, כשמת יעקב אחר מיתת אביו לא היה נוטל פי שנים בנכסי יעקב אחיו. שאע"פ שהאחין באין לירש מכח יצחק אביהן מ"מ נכסי יעקב ראויין היו ליצחק ולא מוחזקין, אלא ודאי כונת רבינו שמת יעקב בלא בנים ואח"כ מת יצחק אביו, ואם כן הוא כונתו יש לעיין למה הוצרך לכתוב בן, שהרי כיון שמת הבן באו הנכסים ליד האב, ופשוט הוא שאם מת האב אחר כן והיה לו בן בכור שהוא יורש חלק בכורה בכל נכסי אביו, ונשאר המ"מ בצריך עיון, גם הטור כתב על דברי הרמב"ם ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין. ונראה בדעת הרמב"ם דבפ"ג מהל' סנהדרין כתב הנחלות כדינים שנאמר בהן לחוקת משפט, לפיכך אין מפילין נחלות בלילה, וכתב הכ"מ הקשה הרמ"ך דלמה מביא לשון שסותר אותו בגמ' והל"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה, והנה סוגיא זו היא בב"ב דף קי"ג ע"ב דאמר שם תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה, א"ל אביי אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתין לו בניה, מאן דשכיב בלילה לא ירתין ליה בניה, דילמא דין נחלות קא אמרת דתניא והיה לבני ישראל לחוקת משפט, אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין וכו' ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום, אבל בלילה אפי' שלשה כותבין ואין עושין דין אמר ליה ה"נ קאמינא, ופי' הרשב"ם דילמא דין נחלות קא אמרת שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות, דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו משפט כדתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט וכו' דתניא וכו' כלומר דה"נ אשכחן ברייתא אחריתא דמשוי לכל נחלות דין, דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשוב דין קמ"ל, ומבואר מדברי הרשב"ם דמפרש כדעת הרמב"ם שלא נסתרה דרשא הקודמת והפלת נחלות הוא חלוקת הירושה ואשמעינן דלא נימא דהוי כחלוקת שותפין, וצריך באור דבאמת איזה חילוק יש בין חלוקת נחלות לחלוקת שותפין, ואם מדדו הקרקעות בב"ד ובהסכמתם למה צריך לזה ב"ד, ואם ב"ד עשו החלוקה שלא מדעת כל האחין אלא אחד או שנים תבעו החלוקה והשאר לא רצו להתחלק, מה נ"מ בין אחין ושותפין, ואם נאמר דכיון דאין בזה טענות והכחשות, אלא דב"ד פוסקין שיש רשות לכל אחד לתבוע לכולם להתחלק, א"כ מה נ"מ בין אחין לשותפין, ובפי' רבינו הלל על הספרי במה דאיתא שם בפ' תצא על הך קרא דוהיה ביום הנחילו דרשה זו, ביום אתה מפיל נחלות, ואין אתה מפיל נחלות בלילה, ופירש שם רבינו הלל אתה מפיל נחלות הוא גורלות לנחלות, ועדיין אינו מיושב דאם גורלות הוא דבר הצריך ב"ד שיפיל הגורל מי יטול שדה זו ומי שדה זו כששתיהן שוות, א"כ אם צריך ב"ד לגורלות ה"נ יהי' צריך ב"ד להטלת גורלות בחלוקת שותפין. ונראה דזהו באמת החדוש בדין נחלות, וזהו מה שכתב הרמב"ם הנחלות כדינין שנאמר בהם לחוקת משפט, והיינו דעיקר הנחלת הנחלות הוא דבר הצריך ב"ד, ולא דמי לחלוקת שותפין, שבעת שקנו השדה קנו באופן זה דכל זמן שיסכמו להיות בשותפות יהיו בשותפות, וכשיחפוץ אחד מהם להתחלק מחוייב גם השני להסכים ולהתחלק, וכמובן בשומא ובמדידה, ואם צריך גם גורל יחלקו בגורל, אבל לא צריך בזה דין ב"ד, וזהו דוקא בשותפין, אבל ירושת הנחלות עיקר ההנחלה צריך ב"ד, דאף דודאי גם במקום שאין ב"ד זכה כל יורש בירושתו ממילא מ"מ במקום שיש ב"ד מחויבין לחלק הנכסים ע"פ ב"ד אם החלוקה לא נעשית בהסכמת כל היורשין. ויש להוסיף בזה דיש לומר דהרמב"ם אינו סובר כהרשב"ם דדין נחלות היינו חלוקת נחלות, אבל הרמב"ם כתב רק כלשון הגמ', ואפשר דאין כונתו לדין חלוקת נחלות אלא לעיקר דין הנחלת הנחלות, והיינו אם אחד מת והניח אחין ובן והאחין אין מכירין את הבן, ויש להבן עדים שהוא בנו של המת והיה סברא לומר שזהו רק גילוי מילתא בעלמא ואין זה דבר הצריך ב"ד ועדים שאין מקבלין עדים אלא ביום שזהו על מעשה שיש בזה הכחשה שזה לוה מזה או זה הזיק את זה, אבל כאן אינו אלא לגלות הדבר הידוע במקומו ולכן כתב הנחלות כדינים, והיינו להנחיל ולפסוק שזהו בנו של המת ויורשו הוא לבדו ואין האחין יורשין זהו דינין, וכמו שאין דנין אלא ביום, ואין מקבלין עדות אלא ביום כן אין מפילין נחלות אלא ביום. ובדברינו נוכל למצא עוד חדוש להלכה בדין שצריך ב"ד לנחלות, דאם מת אחד והניח יורשין, ואחד הוא היורש היותר קרוב, ויורש זה יודע שהוא היותר קרוב ויש לו עדים על זה, הרי בכל שאר ענינים כאלו אינו מחויב הבעלים האמיתי שלא לעשות שום דבר בלא ב"ד, אלא כיון שהוא יודע ויש לו עדים שהוא קנה השדה יכול לירד בהשדה, ואם יתבעו היורשין מראה להם השטר שקנה השדה, אבל בנחלות אינו כן, אלא הנחלות כדינים שאין רשות ליורש אם יש עוד יורשין, אף שהוא יודע שהוא היותר קרוב לירד לנכסים בלא ב"ד שהנחלות כדינים, וב"ד צריכים להוציא המשפט ולברר שהוא היורש האמיתי. ועכשיו נוכל לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב וכן הדין בבני האחין, ונפרש כמו שפי' המ"מ שיעקב מת בלא בנים, ונפלו הנכסים ליצחק אביו, ויצחק חי ואח"כ מת ויש בני אחים של יעקב שאחד מהם הי' בכור, אף שהוא מת קודם שמת יצחק, נוטלים בני הבכור חלק בכורה, ומה שהקשה המ"מ דכיון שמת יעקב בחיי יצחק אביו הרי זכה בכל נכסי יעקב, ופשיטא שבנו הבכור של יצחק נוטל פי שנים בירושת הנכסים של יעקב, כמו בכל נכסי יצחק, ולמה קורא לזה בני האחין, אך כפי"מ שבארנו הי' מקום לומר שכל זמן שלא נתברר שיצחק יורש נכסי יעקב, אף שע"פ דין תורה הוא יורש, מ"מ יש לומר דלא מיקרי יצחק מוחזק בנכסי יעקב ואינו נוטל הבכור מהם פי שנים, לכן השמיענו הרמב"ם דכיון דמעיקר הדין שייך ירושת יעקב ליצחק, אף שב"ד צריכים לפסוק זה מ"מ לא מיקרי זה ראוי, והוי מוחזק לדין זה שיטול הבכור פי שנים.

י״ג

היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה, ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה. זו ששנואה בנישואיה, הלח"מ הקשה דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין, והך קרא דשנואה בנישואיה איירי בחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדאמרינן בפ' כיצד ביבמות דף כ"ג ואימא פרט לחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, שנאמר כי תהיינה לאיש שתי נשים, וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום, אלא אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה, ואמר רחמנא כי תהיינה, ואחר שהאריך קצת בזה כתב ונראה דדייק ליה מבן השנואה תנינא, דדי להכתוב שיאמר כי את הבכור יכיר למה אמר בן השנואה, לרבות ממזר דחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ולא נפקא מרישא דקרא דקאמר כי תהיינה, ומ"מ דוחק הוא זה דלא מצינו דרשא זו בגמ' עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם מבוארים בספרי פ' תצא על קרא דכי תהיינה דאמר שם לפי הגהת הגר"א מנין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת"ל שנואה שנואה ריבה את אלה שהן בל"ת לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בי"ש ת"ל שנואה שנואה יכול אפי' שפחה וכנענית ת"ל כי תהיינה כל שיש בה הויה הולדות שלו, אלא דגירסתנו בספרי וכן גורס הגר"א אינה מובנה, דאיך למד הספרי שמקודם על חייבי לאוין ת"ל שנואה שנואה, ואח"כ אמר ריבה את אלה שהן בל"ת לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בי"ש ת"ל שנואה שנואה, ע"כ נראה דצריך להגיה, וגם בהגהת הגר"א צריך להגיה, דהא בגמ' ביבמות דף כ"ג למד ר"פ משנואה קמא דהוא שנואה בנישואיה ותפסי בהו קדושין, וכמו שהביא הלח"ם, ע"כ פשוט דכשלמד הספרי על חייבי לאוין צ"ל רק ת"ל שנואה, ואח"כ כשלמד על חייבי כריתות צ"ל ת"ל שנואה שנואה, והלח"מ נתכוין בעצמו כן ולא ראה הספרי, והחילוק משפחה ונכרית משום דלאחריני תפסי בהו קדושין כדאמר הגמ' ביבמות שם, ודברי הרמב"ם מבוארים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נחלות פרק ב׳

ו׳

בן שנסתפק לנו אם הוא בכור כו'. מימרא בפרק יש נוחלין וכתב מרן הב"י סימן רע"ז בשם ר' ירוחם ז"ל דה"מ בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא ע"כ. ונראה לרשב"ם דכתב הטור ס"ס רע"ח דאית ליה דאין לפשוט קודם חלוקה למכור וליתן ולמאן דאית ליה דאין כותבין הרשאה אלא בדבר שיכול להקנות כמבואר בסי' קכ"ג הפשוט אינו יכול לכתוב הרשאה אפילו הוכרה מדינא דגמ' ועיין בתשובות הרשב"א ח"ב סימן רנ"ד:

ח׳

אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כו'. לענין כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא"ז שהביא בשה"ג פ' נערה עלה דמתני' דלא כתב לה בנין דכרין כו' מוכח דס"ל דנוטל ולא חשיבי נכסי האם אך מתשובת הרשב"ץ שהביא הר"ב נתיבות משפט נכ"ג ח"ו מוכח דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם יע"ש:

י״ד

שלשה נאמנים על הבכור כו'. כתב מהרימ"ט הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' כ"ו דלא מהני היכרא אלא בחיי הבכור אבל לא לאחר מיתתו וכן בנכסים שנתנו לו ע"מ שלא יתנם במתנה לא מהני היכרא ועיין במהריק"ו שורש קמ"ה שכתב בפירוש דמהני היכר אף לאחר מיתת הבכור וצ"ע. כתב מהריב"ל בח"ב סי' מ"ה דאנוס שאמר על אחד שהוא בנו שנולד לו בארץ העמים במקום גזרת השמד דיש לספק בדבריו דלמא בנו הבא מן העכו"ם קאמר דדלמא האנוסים לא קפדי אביאת עכו"ם בהיותם בארץ מושבותם. אך מדברי מהרשד"ם ח"מ סי' ש"ה נראה דפליג עלה וס"ל דאפילו חזר ואמר דבנו מן העכו"ם קאמר דלא מהימן משום דאינו חוזר ומגיד ועיין פ"מ ח"א סי' צ"ב: וכן אם אמר על המוחזק לנו וכו'. כתב הטור סי' רע"ז ופרשב"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב"ן פירש דאיפכא מסתברא כו' ולהרמב"ן אינו אלא כשאינו מכחיש לעדים בפירוש דאפשר הגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית ליה מגו כ"כ מהרשד"ם ח"מ סי' ש"ה פ"מ ח"א סימן צ"ב. ומהריב"ל ח"א סימן ס"ב ומשפטי שמואל סימן ק"ג חולקים בזה וס"ל דאף דמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד עדים. והתימה מהרב פ"מ שהסכים עם מהרשד"ם ולא הביא שמהריב"ל חלוק עליו והרב הביא תשובה זו דמהריב"ל שם לענין אחר וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות נחלות פרק ב׳

א׳

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כו': נסתפקתי בהנך מילי דאין הבן יורש מתורת נחלה היינו שלהאב אין זכות להנחיל זה למי שירצה ואם אין בן רק בת או אח אינם יורשים, ודוקא כי איתא לבן ברא כרעא דאבוה דמי וכמאן דקאי אבוהון בחיים, מי מצי ליטול בזה בכור פי שנים, דדוקא במידי דהוא זכות נחלה בזה שקיל בן בכור פי שנים, אבל מה דליתא בדין נחלות רק דבן הוי כאבוה קיים, לכאורה לא שייך בזה דהבכור שקיל פי שנים דמאי שנא בין ברא בוכרא לבן פשוט, וזהו נפק"מ לעבד עברי דעובד הבן ואינו עובד הבת מי אית ליה לבכור בזה פי שנים והדבר צ"ע. ונראה לפשוט זה מהא דבעי בירושלמי ריש פרק מי שהיה נשוי ה"ב על משנה דהיה שם מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן, היה שם בכור את אמר הבכור נוטל פי שנים מהו נוטל פי שנים, נוטל פ"ש בכתו או נוטל פי שנים בכל האחין [ולהמשל"מ מספקא דשמא הוי כנכסי האם ולא הזכיר הירושלמי], הרי מורה הירושלמי דאם היה כאן שלש מאות סלעים כתובת האחת, ומאה סלעים כתובת השניה, ויש כאן ד' בנים שני בנים לכל אשה וביניהן בכור דנוטל פ"ש בכתו היינו שני מאות סלעים אף דאם היה מתחלקת בשוה לכל האחין לא היה צריך הבכור ליטול רק מאה וששה סלעים שני חלקים מחמשה חלקים, נמצא דהמותר שנוטל הוא משום כתובת בנין דכרין אף ע"ג דזה אין חלק לבנות או לשאר קרובים רק בנין דיכרין דאית לה, ומינה הוה"ד לעבד עברי שאף ע"ג שאינו עובד את הבת שקיל בכור פי שנים: אולם נראה דהפירוש בירושלמי אם הבכור הוא מבני כתובה הקטנה דאם שקיל בכתו אז נוטל פחות מכפי מה שהיה צריך ליטול מכל נכסי אביו ולגבי בכור דכתיב לא יוכל לבכר לא העמידו חכמים דבריהם, ועיין בפרק נערה שנתפתתה הי"א דשקיל וטרי אם ירתון תנן ואתיא כריב"ב, וקאמר איך רבנן מדמי ירושה מד"ת לכתובה דדבריהן, ועיין בבלי פרק יש נוחלין דף קל"א. ולפ"ז להעביר הזכות מן בכור לא העמידו חכמים דבריהם דבו לא יוכל לבכר כתיב, ועיין בההמ"ג לקמן פרק ו' הלכה ג' בשם ר"י בן מיג"ש דלדידיה הו"מ למבעי אם יש בכור מי בטלה כל הכתובת בנין דכרין הואיל ובטלה אצל הבכור תו בטלה אצל כל האחין, רק דא פסיקא ליה דבזה העמידו חכמים דבריהם, אבל לגרע זכות הבכור קא בעי שפיר וברור. אולם אף אם נימא דאם הוא מבני כתובה הגדולה שקיל פ"ש בכתו, אין לפשוט ספיקא דילן דשם הממון הוא ענין זכותי אשר ישנו בדין נחלה להנחילו לכל באי כחו ויוצאי חלציו, רק הוא תקנת חכמים ותנאה שרק הזכרים היוצאים ממנה ינחלו, אבל בעבד עברי הרי הוא בעצמותו דבר שאינו ננחל לשום יוצאי חלציו או קרוביו לבד בן, דברא במקום אבוה קאים ומצינן לומר דליתא בזה דין בכורה: אמנם תלמוד ערוך בידן דאף בזה שקיל בכור פי שנים, והוא בנזיר סוף פרק ד', דהאיש מגלח על נזירות אביו, דאם הניח מעות לקרבנות נזירותו סתומים אז בנו מגלח עליהן, ובעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירין לה והלכך לא בעי גלוחי לפום מה דשקיל, או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים ה"נ מגלח, הרי אע"ג דאם לית ליה אלא בת לא מגלחת כדאמר שם במלתא קמא דר' יוחנן עיין שם, ואפ"ה הוי שקיל פי שנים, אי לאו דשמא הלכתא גמירי לה, א"כ נפשט מינה דבעבד עברי שקיל פי שנים וז"ב: ונבאר דברי הגמרא שם, ואת"ל ירושה היא ולפום דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא, או דילמא כיון דקני ליה לגלח לא שנא, ואין לו מובן כלל, ופירשו בתוספות בשם רבינו תם דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירותי אבל בהקדש דאמר לקרבנות נזירותי לא, וכבר כתב ע"ז הרא"ש שהוא מוזר מאוד. והנראה כוונה עמוקה בזה, דדא ברור דעל מעות סתומים שהניח הבן מגלח, ולעיל תנן הניח מעות סתומים יפלו לנדבה, וקאמר מ"ט יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן וא"ר יוחנן הלכה היא בנזיר, ופירשו בתוספות דדברי הגמרא לא קאי על היכא דאמר מעות אלו לנזירותי דמשמע כפי מה שארצה אעשה, דאז לא הוי מקשה מידי דדמי חטאת מעורבין בהן דהא כל מה שהיה רוצה היה עושה והיה יכול להביאן כולן לדמי עולתו, רק בהפריש ואמר מעות הללו לקרבנות נזירותי דאז לא יוכל להביא בכולן דמי קרבן אחד, הלכך שפיר יש במעות הללו דמי חטאת מעורב, ונתבונן, דאם דמי חטאת מעורב בהן הלא יפלו כולם לים המלח דלא ידוע לן הי נייהו דמי חטאת כמש"ב בתוס' דף כ"ו ד"ה הא דאמרת מפורשין לא, וניחזי באומר לנזירותי לולא ההלכה מהראוי היה לומר יפלו לנדבה, ובאמר מעות אלו לקרבנות נזירותי אז היה לולא ההלכה מהראוי שיפלו כולן לים המלח משום דמי חטאת המעורב בהן. ונקדים עוד מה דבפרק הגוזל עצים דף ק"י פריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה, אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלו כו', וא"כ היכי דאמר לקרבנות נזירותי דאז הלא יפלו כולן לים המלח מפני דמי חטאת המעורבין ביניהן, ותו אדעתא דא לא אפרשינהו והוי להו למיפק לחולין אי לאו הלכה דגמירי דלמיתה אזלא ודמים שמתו בעליהן יפלו לים המלח, נמצא אלמלא ההלכות היינו ההלכה דיפלו כולן לנדבה, וההלכה דחטאת שמתו בעליה תמות הוי כולן חולין גמורים, דאדעתא דלהוי אזלי לים המלח לא אפרשינהו והוי נפקי לחולין ואז היה בהן דין ירושה והוי שקיל הבכור פי שנים, לכן כי הוי ההלכות דיפלו לנדבה ובאה ההלכה דבן מגלח על מעות שהניח אביו כשהן סתומים, תו שקיל בהן לגילוחו פי שנים כמו דהוי בלא ההלכות, וזה כוונת הגמרא ובחולין הוא דשקיל פי שנים היינו כשאמר אלו לקרבנות נזירותי דבלא ההלכות הוי חולין לכן כשחדשה ההלכה שהן הקדש וההלכה עצמה אמרה שהבן מגלח וירושה היא, אף דבמעות הקדש לא נגרע זכות הבכור ושקיל פי שנים, אבל בהקדש לא, פירוש מה דבלא ההלכה היה הקדש באומר מעות אלו לנזירותי דאז יפלו כולן לנדבה הואיל וראוין להביא בכולן עולה, כי חדשה ההלכה דבן מגלח ויריש, אבל דלשקול בכור פי שנים במעות דהקדש לא אמרה ההלכה, וזה ישר מאוד בכוונת הגמרא בס"ד: אולם לשיטת ר"ת לא יתכן לפרש כן, דשיטתו בפסחים ע"ג וזבחים ה' ומנחות ד' ועוד, דמן ההלכה כל שבחטאת מתה באשם עולה ולא בעי שיהא ניתק לרעיה כלל, רק דחכמים גזרו גזירה דלפני כפרה. ולפ"ז קשה מאי פריך בפרק הגוזל עצים שם אלא מעתה אשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה, הא כל עולה הנשארת אחרי מיתתו קריבה, ואטו מי מקשה על הנך הראוים להקרבה ולאישים על גבי מזבח, ואם תאמר אחרי דתקנו רבנן דיהיה ניתק לרעיה תו אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אפרשינהו, דא"כ כי משני התם נמי גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה, הא על ההלכה לא קשה מידי ומאי מתרץ, וע"כ צ"ל כך, דכל עולה שמפריש לעולה באה לאחר מיתה ועלתה לגמרי לשם חובה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אם הקרבן נפסל היורשין זקוקין להביא אחר, וכשבאה לאחר מיתה מרצה שעולה לשם חובה, משא"כ באשם שמת בעליו שיפול לנדבה דקרב לנדבות ציבור ואיהו לשם אשם אפרשיה וכעת הוא לנדבת ציבור אזיל ואין הנסכים ומנחה משלו וכחכמים באשם שמתו בעליו בפרק ג' דתמורה דפליגי אר' אליעזר יעו"ש. [וסברא זו תמצא בהגה"ה לתוס' זבחים דף ה' ד"ה מצאנו בבאין לאח"מ שכשרין ואין מרצין] וזה ברור לשיטת ר"ת, וכיון שכן תו אף אם אמר לנזירותי סתם לא לקרבנות נזירותי, ג"כ כיון דהוא אפרשינהו לקרבנות שיתחייב בעת מלאת נזרו ולסוף לנדבה אזלי לא לשם חובתו, דאינו חייב עכשיו הוי להו למיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשינהו, לכן הוכרח לפרש מה שפירש דבלשון קא בעי הואיל והלשון הוא הקדש יותר גרע דלא לשקול בכור פי שנים וזה דחוק מאוד ודוק:

י״ד

שלשה נאמנין כו' אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן: הרשב"ם והתוספות פירשו בהך דקאמר על משנה דה"ז בני נאמן אי ליורשו פשיטא, דעל מי שהוא אינו מוחזק שהוא בנו אינו נאמן לומר בכור הוא, רק על מי שמוחזק שהוא בנו עליו אמר דנאמן לעשותו בכור, וברא"ש בשם הר"מ שפליאה גדולה לומר כן, שאם בא אחד ממדינת הים ואמר על אחד שהוא בנו לא יהיה נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ושאר בניו ינחלו יעו"ש. והנה רבינו סובר כהר"מ כמש"כ כאן דמצד נאמנות דאב אתינן עלה ולא מצד מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, דבנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ליכא מיגו ואמאי יהיה נאמן. ועיין נמוק"י שיש שרצו להוכיח כיון דנאמן להנחילו פי שנים לר' יהודה אף נגד החזקה וכמו שאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא כש"כ היכי דליכא חזקה כלל, ודחה הנמוק"י דסברא הוא שאין אדם אומר על בנו שאינו בנו וחזקה גדולה היא, והוי חזקה נגד חזקה ולכך נאמן בתינוק בין הבנים, אבל כדי להורישו אפשר שיאמר שהוא בנו על מי שאינו בנו שרוצה שיירשנו זה משום דרחים ליה וכיו"ב עכ"ל. אך מצאנו בירושלמי פ' חזקת הבתים הלכה א', תינוק כ"ז שהוא מושלך בשוק כו' ואביו ואמו נעשין כב' עדים א"ר אבהו וחשוד לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו דילמא בנכסי הגר את אמרת כו', ופי' דגר שאמר על פלוני שהוא בנו אינו נאמן דבכה"ג חשוד לומר על שאינו בנו שהוא בנו, הרי דהימנותו דיכיר [לר"י נגד החזקה ולרבנן בצריך הכירא] דוקא במוחזק שהוא בנו, רק דבשאר אדם איכא חזקה דאין אדם רוצה להעביר ירושה מיורשיו ולתת לאחר שלא כדין, אבל גר אינו נאמן שרוצה להפקיע נכסיו מתורת הפקר וליתנו למי דרחים ליה, הרי מפורש דלא כהר"מ וכמשמעות רבינו ודלא כדיחוי הנמוק"י: והנראה לנו לומר בזה, דבכל יורשים שכן יורשים מכחו ואפילו אי לית ליה בנים ואחים מ"מ קא נחלי מכחו. ופוק חזי לריב"ב קיי"ל כוותיה דיכול להנחיל לבן בין הבנים ומקרא דביום הנחילו את בניו קא דריש ליה, חזינן שמוריש לאח בין האחים ולאחי האב במקום אחי האב, אף עפ"י דירתי מתורת משמוש, מ"מ עיקר הנחלה באה מכחו, ועיין לרבינו פרק ו' הלכה ב' איש פלוני כו' אבל אם היו לו יורשים רבים כגון בנים או אחים ואמר כו' פלוני אחי יירשני מכל אחי כו', ואף ע"ג דאחיו ירית מכח משמוש דאב, הגם דבזה איכא פלוגתא דקמאי אם אחיו ירית מתורת משמוש עיין תוספות ק"ח ושאר מקומות בזה, בכ"ז מלשון רבינו פרק ט' מזכיה הלכה ה' בד"א כו' או אחד מכלל בני בניו [ועיין תשובת רעק"א סימן קל"ב מש"כ בזה]. ולדעתי הוא גמרא ערוכה שם בהא דאמר שכ"מ שכתב כל נכסיו כו' אם ראו ליורשו נוטלן מתורת ירושה כו' אי ס"ל כריב"ב כו' אלמא דבכל אינש דראוי ליורשו אמר ריב"ב דיכול להנחילו למי שירצה, א"כ הימנותא דיכיר דאמר רחמנא הוא דוקא בכה"ג, שבהימנותו מעביר נחלה מן הראוים ליורשו, אבל בגר שאין לו יורשים כלל וכלל ובהימנותו אינו מפקיע מיורשיו שבנכסיו אם יזכו לאו מכחו קא זכו, רק מהפקירא קא שקלו, ע"ז לא אמר רחמנא יכיר, וכמו דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כו' יכיר, הא באין לו יורשים כלל ע"ז לא אמרה רחמנא יכיר שנאמן להעיד עליו שהוא בנו, ולפ"ז הא דאמר הירושלמי דילמא בנכסי הגר אתאמרת הוא כפשוטו דעל זה לא כתבה רחמנא יכיר, ודוק כי הוא חדש: ושיטת הירושלמי פרק עשרה יוחסין דהאומר בני זה ממזר נאמן לתת לו אבל לא ליקח ממנו, דדוקא שאומר שהוא בנו רק שהוא ממזר מחייבי כריתות אבל ליקח ממנו לא וכמו דכתיב בקרא יכיר לתת לו פ"ש [ויעוין מש"כ בזה בהלכות יבום פרק ג']. והתבוננתי כי התוספתא שלנו בב"ב נסדרה עפ"י שיטת הירושלמי [כמו שהראיתי בכמה מקומות] וז"ל היו מוחזקין בו שהוא בכור ובשעת מיתה אמר אינו בכור אינו נאמן [דליקח ממנו אינו נאמן ולעשות בכור לאינו בכור לא האמינתו תורה] היו מוחזקין בו שאינו בכור ובשעת מיתה אמר בכור הוא נאמן [דזה לתת לו פי שנים] היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתה אמר אינו בני אינו נאמן [דזה הוי כמו ליקח ממנו שנוטל ממנו ירושתו] שאין בנו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן [שזהו כמו לתת לו דלשקול ירושה], ומשמע מדברי התוספתא דנאמן כמו בבכור ונאמן מתורת יכיר ולאו דוקא משום מיגו, וא"כ נאמן אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, דאי מתורת מיגו, א"כ במוחזקין שהוא בנו ואמר אינו בנו יהא נאמן מיגו דיהיב נכסיו לאחרים, ועיין רמב"ן בחידושיו לדף ל"ג, ויש לדחות, אבל המשמעות כמש"כ, וסיפא דתוספתא מובא בירושלמי שם פרק עשרה יוחסין עיי"ש ודוק: והנה הקצות הקשה לשיטת הרמב"ן בנמוקיו, על התורה, דמצוה על האב להכירו שהוא בכור, א"כ מאי פריך אלא לרבנן יכיר למה לי והא אצטריך יכיר למצוה. ולדעתי לק"מ, דכל כמה דלא ידעה הגמרא וסברא שאין אופן בשום ענין שלא יוכל להעביר חלק הבכורה, א"כ איך שייך שהטילה התורה עליו מצוה לפרסם ולהודיע שהוא בכור, כי יודיע שהוא בכור מאי אהני ומאי נפק"מ, בידו לעשות כפי רצונו ע"י לשון מתנה, וא"כ אין זה בגדר המצוה כלל, אבל למה דמשני דאיכא גווני דלא מצי יהיב במתנה ולאו בדעתו תלוי, וע"ז נפק"מ במה שהוא בכור, א"ש דהוי מצוה להכירו ופשוט מאוד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נחלות ב׳, מתוך הלכות נחלות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נחלות כל הרמב״ם