רמב״ם - הלכות נחלות · פרק י״א

ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נחלות · פרק י״א

הלכה א׳

מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן אֵינָן צְרִיכִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן. בּוֹדְקִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת וְיִהְיוּ עִדִּית וְיִהְיֶה אִישׁ נֶאֱמָן וְשׁוֹמֵעַ דִּינֵי תּוֹרָה וּמֵעוֹלָם לֹא קִבֵּל עָלָיו נִדּוּי. וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת בְּבֵית דִּין קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד וְנִמְצְאוּ הַיְתוֹמִים נֶהֱנִין מִשְּׂכַר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם אֵין לוֹ קַרְקַע יִנָּתֵן לָהֶן מַשְׁכּוֹן זָהָב שָׁבוּר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן וְנוֹטְלִין בֵּית דִּין הַמַּשְׁכּוֹן וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. וְלָמָּה לֹא יִקְחוּ מַשְׁכּוֹן כֵּלִים שֶׁל זָהָב אוֹ חֲלִי שֶׁל זָהָב. שֶׁמָּא שֶׁל אֲחֵרִים הוּא וְיִתְּנוּ סִימָן וְיִטְּלוּהוּ אַחַר מוֹתוֹ אִם יֵדַע הַדַּיָּן שֶׁאֵין זֶה אָמוּד. וְכַמָּה יִפְסְקוּ בְּשָׂכָר. כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין. אוֹ שְׁלִישׁ הַשָּׂכָר אוֹ חֶצְיוֹ אֲפִלּוּ רְבִיעַ הַשָּׂכָר לַיְתוֹמִים אִם רָאוּ שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה לָהֶם עוֹשִׂין. לֹא מָצְאוּ אָדָם שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַמָּעוֹת רָחוֹק לְהֶפְסֵד וְקָרוֹב לְשָׂכָר הֲרֵי אֵלּוּ מוֹצִיאִין מֵהֶן מְזוֹנוֹת מְעַט. עַד שֶׁיִּקְנוּ לָהֶן בַּמָּעוֹת קַרְקַע וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ בְּיַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶן:

הלכה ב׳

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים שָׁמִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין אוֹתָן בְּבֵית דִּין. וְאִם הָיָה הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה. מוֹלִיכִין אוֹתָן לַשּׁוּק וּמוֹכְרִין אוֹתָן וְיִצְטָרְפוּ דְּמֵיהֶן עִם הַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים:

הלכה ג׳

מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ שֵׁכָר שֶׁל יְתוֹמִים אִם יַנִּיחוֹ כָּאן עַד שֶׁיִּמָּכֵר שֶׁמָּא יַחְמִיץ. וְאִם יוֹלִיכוֹ לַשּׁוּק שֶׁמָּא יֶאֶרְעוֹ אֹנֶס בַּדֶּרֶךְ. הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

כְּשֶׁמַּעֲמִידִין בֵּית דִּין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מוֹסְרִין לוֹ כָּל נִכְסֵי הַקָּטָן הַקַּרְקַע וְהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ. וְהוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר וְשׁוֹבֵר וְנוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ וְעוֹשֶׂה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה שֶׁזֶּה טוֹב לַיְתוֹמִים וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וְנוֹתֵן לָהֶן כָּל הַהוֹצָאָה כְּפִי הַמָּמוֹן וּכְפִי הָרָאוּי לָהֶן וְלֹא יַרְוִיחוּ לָהֶן יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יְצַמְצֵם עֲלֵיהֶם יֶתֶר מִדַּאי:

הלכה ה׳

כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ הַיְתוֹמִים נוֹתֵן לָהֶם מָמוֹן מוֹרִישָׁן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה שֶּׁהִכְנִיס וְהוֹצִיא אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶן זֶה הַנִּשְׁאָר. וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גְּזָלָן כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים וְכֵן שְׁאָר הַמּוֹרִישָׁן אֵיִנוֹ נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת סָפֵק. יֵשׁ לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִלְבּשׁ וּלְהִתְכַּסּוֹת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְכֻבָּד וְיִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לַיְתוֹמִים הֲנָאָה בְּנִכְסֵיהֶן בִּהְיוֹת דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין:

הלכה ו׳

יֵשׁ לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִמְכֹּר בְּהֵמָה וַעֲבָדִים שְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְהַאֲכִיל לַיְתוֹמִים. אֲבָל אֵין מוֹכְרִין וּמַנִּיחִין הַמָּעוֹת וְאֵין מוֹכְרִין שָׂדוֹת לִקַּח עֲבָדִים וְלֹא עֲבָדִים לִקַּח שָׂדוֹת שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ. אֲבָל מוֹכְרִין שָׂדֶה לִקַּח שְׁוָרִים לַעֲבוֹדַת שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהַשְּׁוָרִים הֵן עִקַּר כָּל נִכְסֵי שָׂדוֹת:

הלכה ז׳

אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְלִגְאל בְּקָרוֹב לִמְכֹּר בְּרָעָה וְלִגְאל בְּיָפָה. שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ זֶה שֶׁקָּנוּ. וְאֵין רַשָּׁאִין לָדוּן וְלָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת לַיְתוֹמִים שֶׁמָּא לֹא יִזְכּוּ וְנִמְצָא הַחוֹב קַיָּם:

הלכה ח׳

אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵרוּת אֲפִלּוּ לִקַּח מִן הָעֶבֶד דָּמִים שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן הַדָּמִים עַל מְנָת שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ לְחֵרוּת וְאוֹתָן הָאֲ [חֵ] רִים הֵן שֶׁמְּשַׁ [חְ] רְרִין אוֹתָם:

הלכה ט׳

הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין נִכְסֵי יְתוֹמִים כְּדֵי לְהַאֲכִילָן. שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַיְתוֹמִים דָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל לֹא יְעַשְּׂרוּ וְלֹא יִתְרֹמוּ כְּדֵי לְהַנִּיחַ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין אֶלָּא יִמְכְּרוּ אוֹתָן טֶבֶל וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:

הלכה י׳

הָאַפּוֹטְרוֹפִּין עוֹשִׂין לַקְּטַנִּים לוּלָב וְסֻכָּה וְצִיצִית וְשׁוֹפָר סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּמְגִלָּה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִצְבָה בֵּין שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. עוֹשִׂין לָהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּמִצְוָה מִכָּל אֵלּוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְחַנְּכָן. אֲבָל אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶן צְדָקָה וַאֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶן קִצְבָה:

הלכה י״א

וּמִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בֵּית דִּין פּוֹסְקִין עָלָיו צְדָקָה אִם הָיָה רָאוּי:

הלכה י״ב

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. צָרִיךְ לַחְשֹׁב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְדַקְדֵּק וּלְהִזָּהֵר הַרְבֵּה מֵאֲבִיהֶן שֶׁל אֵלּוּ הַיְתוֹמִים שֶׁהוּא רוֹכֵב עֲרָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים סח ה) "סלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" וְגוֹ' (תהילים סח ו) "אֲבִי יְתוֹמִים" וְגוֹ':

קרית ספר · הלכות נחלות פרק י״א

י׳

אפוטרופסין עושין לקטנים לולב וסוכה וכל מצוה שיש לה קצבה כדי לחנכן במצוה וצריכין לחשב ולדקדק בינן לבין עצמם ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות כדכתיב סולו לרוכב ערבות וגומר אבי יתומים וגו' ויש בהלכות אלו תקנות וסייגים מדברי סופרים וחייבים אנו בהם כדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נחלות פרק י״א

ז׳

אין האפוטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, שמא לא יצליח זה שקנו, ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים. השגת הראב"ד, ואין רשאין וכו' עד ונמצא חוב קיים, א"א לא זו הדרך אלא שהוא דן לזכות, ואם זכה זכו בו היתומים, ואם חב לא חב ליתומים לא לכתחלה ולא דיעבד עכ"ל. המ"מ הביא דברי הגמ' לזכות בנכסי יתומים, וכתב ונ"ל פירוש זה לדעת רבינו דקס"ד דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע על נכסיהם, ולזכות הוא שהם תובעים בנכסי אחרים, והקשו לזכות אמאי לא, והלא אפשר שירויחו, ואי אפשר שיפסידו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינן רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב, אע"פ שהן באין ע"מ לזכות בדין ולטעון דברי זכות, והטעם כתב רבינו שמא לא יזכו ונמצא חוב קיים, כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין, ואם זכו זכו, ואם נתחייבו לא עשה כלום, שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהי' תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח, ולפיכך אמרו שאינן רשאין להזקק כלל עם תובע, ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כנ"ל לדעת רבינו, ובהשגות א"א לא זו הדרך וכו' וזה הוא כפי שיטת רש"י שפירש דמה שאמר אלא הכי קאמר אין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות שאם דנו ע"מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין עכ"ל המ"מ. והנה עיקר ביאור המ"מ לדעת הרמב"ם שא"א לומר שאם זכו זכו ואם נתחייבו לא הפסידו שא"כ לקתה מדת הדין, ודברי הרמב"ם שכתב שמא לא יזכו, ונמצא החוב קיים לא משמע כדברי המ"מ, דזה הא סברא דאמר הגמ' דאין האפטרופסין רשאין לחוב רק שהמ"מ כתב שלקתה מדת הדין שיהי' קיים הדין לגבי הנתבע אם יזכה, ולא לגבי התובע, א"כ הי' גם להרמב"ם לכתוב כן, ולא לכתוב ונמצא החוב קיים, אלא הי' לו לכתוב שא"א לב"ד לפסוק דין באופן של צד אחד. ונראה דכל הדין דאין האפוטרופסין רשאין לדון לחוב בנכסי יתומים, זהו שע"ז לא נעשו אפוטרופסין, ואין ידם כיד היתומים לחוב, אבל כל זה בדין ב"ד שדנין האפוטרופסין שאפשר אם היו היתומים גדולים היו מוצאין טענות אחרות במה לזכות ולפטור עצמם מן החוב, אבל זהו דוקא בדין שיש בו טענות ותביעות, אבל אם מוציא התובע שטר שעבוד על נכסי יתומים, אלא שהאפוטרופסין רוצים לדון עם התובע ששמעו שיש עדות שהשטר כבר נפרע, אבל בעיקר השטר הלא אינו צריך אלא קיום, ומקיימין שטר שלא בפני בע"ד ואפי' נגד יתומים מבואר בסי' ק"י שמקיימין שטר, ומה דאין גובין מיתומים עד שיגדלו הוא משום צררי, כמבואר סוף ב"ב. וא"כ כשמוציאין שט"ח על אביהן של יתומים אין בכלל מה לעשות ד"ת בזה, רק מה שהאפוטרופסין רוצין לדון בחוב ע"מ לזכות היינו ע"כ שלפי ידיעתם חושבין שיביאו עדים לפסול השטר לגמרי, ואם לא יתברר שהשטר פרוע ישאר השטר כמו שהיה, וא"כ אין מקום שיהי' הפסד ליתומים אם לא יזכו האפוטרופסין, ומ"מ כתב הרמב"ם שאין דנין לחוב ע"מ לזכות היינו לדון כשמוציאין שט"ח על אביהן שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים, והטעם נראה דמ"מ אינו טובה ליתומים שיתברר טענת האפוטרופסין ולא יזכו שממילא נמצא החוב קיים, ואף שלא נתחדש בזה כלום בענין החוב מ"מ דבר זה בעצמו שיתברר בב"ד שהחוב הוא חוב, הוא רעה ליתומים שאם יצטרכו האפוט' למכור מנכסיהם להאכילם, יהי' מפורסם שיש עליהם חוב ויהיו זילי נכסיהם, ואף שיש לעיין אם האפוט' יודעים שיש על נכסיהן שט"ח אם רשאין למכור מנכסיהם לצורכן ושלא להגיד להלוקח שיש שט"ח על אביהם. אלא דיש לומר דכיון דע"כ אם אנו דנין יצטרכו האפוט' למכור קרקעות של היתומים דאם למכור מטלטלין הא לא יגבה בעל השט"ח מהמטלטלין, ובקרקעות הא אין אונאה לקרקעות, וא"כ אפי' אם יבוא הבע"ח ויגבה יכול הלוקח לשלם וישאר בהקרקע, וזה לא הוזכר דמ"מ יש איסור אונאה אפי' בקרקעות, וסתמא אמרינן אין אונאה, וילפינן לה מעיקר קרא דאונאה דדוקא דבר הנקנה מיד ליד, ואף שהתוס' שם דף נ"ז כתבו דיותר מפלגא יש להם אונאה לרב נחמן, אבל הרי"ף אינו סובר כן ופסק דגם יותר מפלגא אין להם אונאה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה הל' ח' דאפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה, וממילא שפיר נוכל לומר דאין להאפוט' רשות לדון ולפרסם שיש שט"ח על נכסיהם, כיון שהוא רעה להיתומים, וכל זמן שהם קטנים הא לא יוכלו לגבות מהם, ואינם צריכים לדון להפטר מן השט"ח, ולכן אף שהאפוט' חושבים שיזכו ויבטלו השט"ח מ"מ לא ידונו שמא לא יזכו, וזהו שכתב הרמב"ם ונמצא החוב קיים.

ט׳

האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל, והרוצה לתקן יתקן. השגת הראב"ד. האפוטרופסין תורמין וכו' עד והרוצה לתקן יתקן. א"א אין הדעת נוחה הימנו שיהא האפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם בנכסי היתומים, אבל יניח המותר על מזונותיהם לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתם ואחר כן ימכור, והטעם שאינו שליח אלא לצורך שעה, עכ"ל. האפוטרופסין תורמין וכו' המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב ואני אומר אם כדבריו אחר שסוף סוף האפוטרופסין יתרמו ויעשרו מה תועלת יש ליתומים לאחר תיקון התבואה עד שעת מכירה, והוא בשביל שהמ"מ מפרש בדעת הראב"ד שבשעת מכירה יתרמו כיון שסובר דאינו נכון שימכרו טבל, ואינו מובן קושייתו על הראב"ד דהא זה ודאי דעד שימכרו אין רשות להאפוטרופסין לעשר כדתניא להאכיל ולא להניח, וצ"ל דהמ"מ מקשה על הברייתא לשיטת הראב"ד דאין לאפוטרופוס למכור טבל, וע"כ יעשרו כשיצטרכו למכור ולמה לא יעשרו עכשיו, אבל הלא כתב הראב"ד שימתינו עד שיראו ריוח במכירתם, והיינו דאינו מבורר אם יש ריוח במכירה דכשיצטרכו לקנות אפשר ישלמו יותר, ואפשר דזהו שהביא המ"מ פירש"י דטוב להמתין עד שיגדלו ויעשרו בעצמם, וכתב ע"ז המ"מ שיהי' להם הטובת הנאה מהמעשר, אלא דעיקר דברי הראב"ד צריכים באור דהא תנן בפ"ה דדמאי משנה ח' אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך הא לצורך מותר, ופירש"י בירושלמי דהוא למכור לחבר, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר הל' ו' אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר, וא"כ מה כתב על הרמב"ם דאין הדעת נוחה שיהא אפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם, דהא ימכור לחבר, ואולי סובר דכיון דתנן דאין מוכרין טבל אלא לצורך ואינו רואה בזה צורך, דאפשר שתנוח התבואה בבית היתומים עד שיראו ריוח במכירה, אך הראב"ד כנראה סובר דכשיהי' ריוח יש רשות להאפוטרופס לעשר בעצמו, ובודאי הרמב"ם אינו סובר כן דלא עשו חכמים שליח להאפוטרופוס אלא להאכיל, אבל אין לו דין שליח לעשר ע"מ למכור בשביל להרויח, ואולי כונתו שימכור האפוטרופוס בפירוש, על אופן שיעשר הלוקח בפניו, והרמב"ם כתב והרוצה לתקן יתקן. אלא דלשון זה שכתב הרמב"ם והרוצה לתקן יתקן הוא באמת תימה רבה דהא מוכר לחבר ודאי יתקן, ולשון זה נמצא במשנה בדמאי פרק ג' משנה א' מאכילין את העניים דמאי, ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר, וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן, ושם מעיקר הדין אם אינו רוצה אינו מעשר אפי' הוא חבר כמבואר בר"ש, אמהם בפיהמ"ש להרמב"ם מפרש שם דיש חילוק אם קבל חלק טוב שמספיק לו גם אם יעשר צריך לעשר, אבל בדברי הרמב"ם בהלכות מעשר פי' י' הל' י"א לא משמע כן שכתב בסתם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין. והנה בקדושין דף כ"ו גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה פירש"י שהי' ירא שמא יסמכו עליו בני ביתו ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, והקשו דזהו דוקא בחבר שמת, והר"נ בחדושיו שם מבאר ע"פ הירוש' דיש חילוק בין בגורן בין בבית דבבית שניתן לתשמיש, בזה אסור להשהות, והא דחבר שמת הוא כשהוא בגורן, וכשמת מתוך יישוב הדעת, עכ"פ כאן מותר למכור לחבר וישהא התבואה בגורן עד שיצטרך להשתמש בהם, ונראה דזהו דעת הרמב"ם שכתב כאן והרוצה לתקן יתקן, והיינו דמעיקר הדין מותר לחבר להשהות בגורן תבואה שאינה מעושרה, ואינו חושש משום בני ביתו שגם הם יודעים שבגורן אינו מבורר שהוא מתוקן, ויש לומר עוד יותר דכאן כשלוקח החבר תבואה יש צד יותר להצריכו לתקן משום דבעל השדה בעצמו יתכן שיש לו שדה גדולה או שדות הרבה ולא נוכל לחייבו שתיכף כשנגמרה מלאכתן יעשר דהא צריך למדוד או לשקול, וזהו עבודה גדולה שא"א לעשותה בפעם אחת, לכן אינו חייב אלא בשעת תשמישו, אבל כשקונה תבואה שאז בהכרח הוא מודד או שוקל, וא"כ בקל יוכל לעשר, ולכן השמיענו כאן הרמב"ם שגם כאן רק הרוצה לתקן יתקן והיינו שאם חושש שמא יארע תקלה אצל בני ביתו שיחשבו שהוא מעושר, ודעת הראב"ד נראה דעכ"פ אין אנו צריכין לחייב האפוטרופוס למכור בלתי מעושר שמא יצא מזה תקלה, לכן הפירות שאינם צריכים להאכיל יהיו מונחים, רק אם יראו שיש ריוח במכירתם אז יוכלו למכור על דעת שיעשר הלוקח בפניהם, ובזה השיג על הרמב"ם שכתב והרוצה לתקן יתקן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נחלות פרק י״א

ה׳

כשיגדילו היתומים כו'. עיין בתשובת מהריט"ץ סי' ל"ח שדבריו הם תמוהים בעיני עד מאד דפשיטא דכיון דיש פלוגתא דרבוותא אי אפוטרופוס שפשע חייב לשלם דהמוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ומה ראיה ממ"ש הריב"ש דאוקי ממונא בחזקת היורשים דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם היינו טעמא דהספק הוא אם זכה המקבל מתנה או היורש דנכסים בחזקתו מתורת ירושה דממילא אבל בשאר ספיקות דעלמא מה שייך לומר נכסי בחזקת היורשים ולא ראיתי סברא גרועה מזו. אבירא דממקום אחר יש לחייב לאפוטרופוס דאם פשע והזיק בידים דחייב ולא איפליגו גבי אפוטרופוס דפשע אם משלם אלא כשפשע ולא שמר כדרך השומרים אבל מזיק בידים חייב לכ"ע. וגם זה ראיתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא גבי ההוא אפוטרופוס דזבן תורא ולא הו"ל ככי ושיני משמע מדברי התוס' שם דלא שאני להו בין פושע למזיק בידים. ורבינו ז"ל בה' שלוחין גבי שותף ששינה ואבד דחייב לשלם משמע דמחלק בין פושע למזיק בידים וכן משמע מדבריו בהלכות אישות גבי האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה ומדברי הראב"ד שם מוכח דלא שאני ליה בין מזיק לפושע וכבר כתוב אצלי במקום אחר בהרחבה אין כאן מקום להאריך והרב הזה מתהלך בתומו וצ"ע. (*א"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפח"י מהל' אישות ובפ"ו מהל' חובל ומזיק):

ו׳

יש לאפוטרופוס למכור כו'. יתומים שסמכו אצל בע"ה ולוה בע"ה לצורך היתומים כתב מהר"ם דין בוטון סי' מ"ד דיש לו כח למכור קרקע אף לסברת הרמ"ה שכתב הטור ס"ס ר"ץ יע"ש ולדידי אין דבריו מחוורים שהרי אף להאכיל אין בידו למכור קרקע וא"כ אף אם לוה אינו מוכר כי אם ברשות ב"ד ודו"ק. כתב מהרימ"ט ח"מ סי' ל"ו בשם הריטב"א שכתב בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית אינו אפוטרופוס אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי יתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועיין בהרשב"א ח"ב סי' מ"ט שחולק בזה ודו"ק עיין הרב בעל פני משה ח"א סי' ס"ט שכתב בפשיטות דיש לו דין אפוטרופוס אף להוציא מיד אחרים. וכתב הטור סי' ר"ץ סעיף ל"א בשם הראב"ד דאין משביעין אותו ועיין במ"ש התוס' בפרק הכותב (דף פ"ח) ד"ה ומיפלגי ודוק היטב. עוד כתב הרב מהרימ"ט שם וז"ל מצורף לזה שיתומים שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ"ש הטור בשם הרמ"ה וכל הפוסקים אין מי שיחלוק על זה זולת הרא"ש שכתב הטור כן משמו ע"כ. והרשב"א חולק על סברת הרמ"ה כן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' מ"ט וכן מתבאר ממ"ש בסי' קנ"ט הביאה מר"ן סי' ר"ן מחודשין י' וכן מתבאר מתשובת הרמב"ן ז"ל סי' פ"ז ודו"ק:

ז׳

אין רשאין לדון ולחוב כו'. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ב' במה שכתב ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעה"ב כו'. ולא כתב הרב כן אלא בנכסים מסויימין אבל ביודע שבעה"ב חייב חוב לאדם אחר אף שהוא אפוטרופוס וממונה וידע בבירור החוב אינו רשאי לפרוע כלום לאותו אדם דמאן שם ליה ליזקק בנכסי יתומים ואי עביד הכי חייב לפרוע משלו מדין מזיק ונשא ונתן ביד ויש להוכיח כן מדברי הרב בתשובות אחרות ודו"ק והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר הרב בעל פני משה חלק ב' בסוף הספר תשובה למהר"ש ן' ולייסיד ז"ל שלא חילק בדברי הרא"ש ז"ל בין פקדון למלוה ודבריו תמוהים בעיני וצ"ע. עוד כתב הרא"ש שם וז"ל נאמנת על החצי שלה במגו שאם היתה שותקת כו' ויש לדקדק שהחצי שהוא חלקה למה הוצרך להאמינה משום מגו תיפוק ליה משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובדוחק נראה ליישב דאיצטריך טעמא דמגו לא מחמת היורשים אלא שיש נפקותא אם הודאתה היתה חב לאחרים לא היתה נאמנת ומשום מגו היא נאמנת וצ"ע: סליקו להו הלכות נחלות בס"ד

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות נחלות פרק י״א

ג׳

מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. כתב הסמ"ע ז"ל בסי' ר"צ סק"ב וז"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז"ל בסי"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע"פ בי"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע"כ וכתב מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות מ"ט וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע"פ בי"ד ואולי ט"ס הוא וצ"ל בזה ס"ל כמ"ש אעשה וכו' ואפשר דס"ל להסמ"ע ז"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ"ד נראה דדעת הסמ"ע ז"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א"צ לימלך וק"ל.

ה׳

אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז"ל ולזה הסכים הרשב"א וכו' יעו"ש והנה מ"ש בדעת הרשב"א ז"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב"ן דס"ל מינוהו בי"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור"י בעל התוס' ז"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי"ד חייב וכתב וז"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע"כ הרי דס"ל כרבינו האיי ור"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב"ן ראיית רבינו האיי ז"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי. וראיתי להרשב"ש ז"ל בתשו' סי' שע"ג שכתב וז"ל ואע"ג שהרמב"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ"ש הרב המגיד דהרשב"א ז"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד"ם בחו"מ סי' שי"ד דקדק מדברי הרה"מ הללו וז"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז"ל מסכים עמו וכו' יעו"ש ולענ"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתקצ"ז וז"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז"ל אבל לדעת האחרונים ז"ל פטור דדילמא ממנע אא"כ מינהו בי"ד ולהם שומעין ע"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי"ד וכדעת הרמב"ן ומכאן הו"ל להרב ז"ל להוכיח דסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא. וממ"ש הרשב"א ולהם שומעין הקשה מרן ב"י ז"ל בסי' ר"ז סכ"ז למ"ש הרב המגיד ז"ל משם הרמב"ן דס"ל כסברת רבינו האי ז"ל וכמו שציין מרן החבי"ב ז"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק"ו כתב וז"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז"ל ולענ"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב"א אלא ממהר"מ ז"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז"ל לא הביא הך שכתב מהר"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים. ודע שראיתי למהרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד סי' קל"ז שכתב וז"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר"י ז"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי"ד חייב וא"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי"ד וא"כ נמצא שר"י והרא"ש והרמב"ן ורבינו האיי ז"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר"ח ז"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ"ל בקיצור. והנה מ"ש בסברת הר"ח ז"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר"ח ז"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי"ד לפי מ"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק"ו ז"ל דקאי בשיטת ר"י ורבינו האיי ז"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס"ל כהרמב"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי"ד הוא דחייב ונדון מהריק"ו ז"ל מינהו בי"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו"מ סי' שמ"ט שכתב וא"כ כיון שרבינו האיי והרשב"א ומהר"מ והרא"ש ז"ל ומהריק"ו ז"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ"ל משמע שהבין דדעת מהריק"ו ז"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק"ו. אלא דהא קשה לי עליה דמהריק"ו ז"ל דא"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר"ח והרמב"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי"ד דבהא לא מצי לומר קי"ל דליכא אלא ר"ח לחוד ועוד י"ל לדעת מהרשד"ם ז"ל בסי' שמ"ט שהביא למהריק"ו דקאי בשיטת ר"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו"ע חייב והרב מהריק"ו בשורש כ"ג כתב וכו' וא"כ כל שכן וק"ו לאבד בידים ממש ע"כ נראה דמה שחייבו מהריק"ו הוא משום דאפי' להר"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ"ש בסי' שמ"ט ועי' במהר"י הלוי ז"ל כלל ט' סי' ע"ג שהקשה ממה שפסק בחו"מ סי' שמ"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו"ש שהניחו בתימה. עוד כתב מהרשד"ם ז"ל בסי' שי"ד וז"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב"ן ור"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ"ו ח"א וז"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע"כ הנה מכאן נראה שדעת רי"ו הוא כדעת הרמב"ן דמחלק בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש"ב כתב וז"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר"ה ז"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ"ש הסכמת הרא"ש והרשב"א וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ"מ בנדון דידן אפשר דכו"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים היפך מ"ש בסימן שי"ד שצירף לדעת הרמב"ן וכו' ועיין בש"ך בסי' ר"צ מ"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נחלות י״א, מתוך הלכות נחלות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נחלות כל הרמב״ם