רמב״ם - הלכות נחלות · פרק י׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נחלות · פרק י׳

הלכה א׳

שְׁנֵּי אַחִים שֶׁחָלְקוּ וּבָא לָהֶן אָח מִמְּדִינַת הַיָּם. וְכֵן שְׁלֹשָׁה אַחִין שֶׁחָלְקוּ וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן. אֲפִלּוּ נָטַל זֶה קַרְקַע וְזֶה כְּסָפִים בָּטְלָה מַחְלֹקֶת וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה:

הלכה ב׳

מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שֶׁיִּתְּנוּ לִפְלוֹנִי דֶּקֶל אוֹ שָׂדֶה מִנְּכָסָיו וְחָלְקוּ הָאַחִין וְלֹא נָתְנוּ לִפְלוֹנִי כְּלוּם. הֲרֵי הַמַּחֲלֹקֶת בְּטֵלָה. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. נוֹתְנִין מַה שֶּׁצִּוָּה מוֹרִישָׁן וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִין וְחוֹלְקִין כַּתְּחִלָּה:

הלכה ג׳

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ שָׁמִין לָהֶן מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן. אֲבָל מַה שֶּׁעַל בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן שֶׁקָּנוּ לָהֶן מִתְּפִיסַת הַבַּיִת אֵין שָׁמִין. וְכֵן מַה שֶּׁעַל נְשׁוֹתֵיהֶן. שֶׁכְּבָר זָכוּ בָּהֶן לְעַצְמָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבִגְדֵי חֹל. אֲבָל בְּבִגְדֵי שַׁבָּת וּמוֹעֵד שָׁמִין מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן:

הלכה ד׳

מִי שֶׁהִנִּיחַ יְתוֹמִים מִקְצָתָן גְּדוֹלִים וּמִקְצָתָן קְטַנִּים וְרָצוּ לַחְלֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ הַגְּדוֹלִים חֶלְקָן. מַעֲמִידִין בֵּית דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקְּטַנִּים וּבוֹרֵר לָהֶן הַחֵלֶק הַיָּפֶה. וְאִם הִגְדִּילוּ אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת שֶׁהֲרֵי עַל פִּי בֵּית דִּין חָלְקוּ לָהֶם. וְאִם טָעוּ בֵּית דִּין בַּשּׁוּמָא וּפָחֲתוּ שְׁתוּת. יְכוֹלִין לִמְחוֹת וְחוֹלְקִין חֲלוּקָה אַחֶרֶת אַחַר שֶׁהִגְדִּילוּ:

הלכה ה׳

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ יוֹרְשִׁין גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים צָרִיךְ לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיִּהְיֶה מִתְעַסֵּק בְּחֵלֶק הַקָּטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וְאִם לֹא מִנָּה חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ. שֶׁבֵּית דִּין הוּא אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים:

הלכה ו׳

צִוָּה הַמּוֹרִישׁ וְאָמַר יִנָּתֵן חֵלֶק הַקָּטָן לַקָּטָן וּמַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם מִנָּה הַמּוֹרִישׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַקְּטַנִּים קָטָן אוֹ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמַנִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לֹא אִשָּׁה וְלֹא עֶבֶד וְלֹא קָטָן וְלֹא עַם הָאָרֶץ. שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת חָשׁוּד עַל הָעֲבֵרוֹת. אֶלָּא בּוֹדְקִין עַל אָדָם נֶאֱמָן וְאִישׁ חַיִל וְיוֹדֵעַ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּת הַיְתוֹמִים וְטוֹעֵן טַעֲנָתָם וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם כְּדֵי לִשְׁמֹר נְכָסִים וּלְהַרְוִיחַ בָּהֶן וּמַעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל הַקְּטַנִּים. בֵּין שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַקָּטָן. אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קָרוֹב לֹא יֵרֵד לַקַּרְקָעוֹת:

הלכה ז׳

בֵּית דִּין שֶׁהֶעֱמִידוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְשָׁמְעוּ עָלָיו שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹצִיא הוֹצָאוֹת יֶתֶר מִדָּבָר שֶׁהָיָה אָמוּד בּוֹ יֵשׁ לָהֶן לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים הוּא אוֹכֵל וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ וּמַעֲמִידִין אַחֵר. אֲבָל אִם מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא מְצִיאָה מָצָא. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא מַפְסִיד נִכְסֵי יְתוֹמִים מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. וּכְבָר הִסְכִּימוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ הוֹאִיל וּמַפְסִיד. וְהוּא הַדִּין לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים וְהָיְתָה שְׁמוּעָתוֹ טוֹבָה וְהָיָה יָשָׁר וְרוֹדֵף מִצְוֹת וְחָזַר לִהְיוֹת זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַחֲשָׁד אוֹ שֶׁפָּרַץ בִּנְדָרִים וּבַאֲבַק גֵּזֶל בֵּית דִּין חַיָּבִים לְסַלֵּק אוֹתוֹ וּלְהַשְׁבִּיעוֹ. וּלְמַנּוֹת לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן שֶׁכָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין הוּא אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים:

הלכה ח׳

קָטָן שֶׁהִגְדִּיל אֲפִלּוּ הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה יוֹתֵר מִדַּאי וּמַפְסִיד וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רָעָה אֵין בֵּית דִּין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מָמוֹנוֹ וְאֵין מַעֲמִידִין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֶלָּא אִם כֵּן צִוָּה אָבִיו אוֹ מוֹרִישׁוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה כָּשֵׁר וּמַצְלִיחַ אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ עַד זְמַן מְרֻבֶּה. וְהַשּׁוֹטֶה וְהַחֵרֵשׁ הֲרֵי הֵן כִּקְטַנִּים וּמַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס:

קרית ספר · הלכות נחלות פרק י׳

א׳

האחין שחלקו ובא להן אח או בעל חוב בטלה מחלוקת כדאמ' פרק בית כור דתורת יורשים עליהם לפרוע חוב אביהם וחולקין בשוה הנשאר דמה שחלקו תחלה לאו חלוקה היא דבחלוקה בטעות הויא דלא זכי כל חד בחולקיה אלא מכח ירושה דמטי לכל חד לפום ממונא דאבוהון וכיון דלא הוה חולקהון כל כך בטלה מחלוקת כדא' וכדאיתא נמי פרק קמא דמסכת קמא וכן כשחלקו קודם שנתנו צוואת אביהם בטלה מחלוקת כדאמר' פרק שני דייני גזרות. האחין שחלקו מה שאין שמין להם הוי משום דחזקה היא שמחלו זה לזה.

ה׳

מי שהניח יתומים גדולים וקטנים מעמידין ב"ד אפוטרופוס לקטנים וכדילפינן פרק האיש מקדש מדכתיב גבי חילוק הארץ ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וזהו מדין אפוטרופוס שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים והחלוקה גלוי מילתא בעלמא היא דהארץ שלהן היתה והכי נמי בנכסי אביהן. אפוטרופוס שמנה אבי היתומים נראה נמי דהוי לו כח בנכסי המת כאפוטרופסים מדאוריתא דהא עדיף בכמה דיני מאפוטרופוס שממנים ב"ד וכיון דבחייו הוא שליט בנכסיו לעשות מהן מה שירצה יכול להשליט את האפוטרופוס שיעשה מה שיראה לו בנכסים דלא גרע מנותן דמתנתו מתנה וב"ד שממנים אפוטרופוס הם ג"כ כאביהן של יתומים ואין להם אלא מה שעיניהם רואות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נחלות פרק י׳

ה׳

מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס שיהי' מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל, ואם לא מנה חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופס עד שיגדילו שבית דין הוא אביהן של יתומים. השגת הראב"ד. מי שמת והניח יורשין גדולים וכו' עד שיגדל. א"א והוא שחלק להם בחייו, שאם לא חלק יניח הכל ביד הגדולים והם ישביחו לאמצע וטוב להם עכ"ל. כתב המ"מ על דברי הראב"ד וז"ל, ואני אומר שאף דעת רבינו כן שאם הגדולים רוצים לעמוד בשתוף עם הקטנים, והם אנשים שמשביחין הנכסים יעמדו כן, וזהו שכתב למעלה בסמוך רצו לחלוק וכמו שכתבתי, וכן נראה ממה שנתבאר פרק תשיעי, אבל אם אין משביחין הנכסים טוב להם לקטנים שיחלוקו ולא יתפרנסו כולן מן האמצע, וכמו שיתבאר פ"ט בבבא המתחלת מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכן עיקר. עכ"ל. והנה מה שכתב המ"מ וזהו שכתב למעלה בסמוך רצו לחלוק וכמו שכתבתי, הוא מה שכתב הרמב"ם בהל' ד' מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהן, וכתב שם ע"ז המ"מ וז"ל, וכתב ורצו לחלוק שאם לא רצו אלא שיהיה בשתוף בין הגדולים אין ב"ד נזקקין להם, אבל נראה שהם שני ענינים, ענין אחד אם טוב לקטנים שיעמדו בשתוף עם הגדולים ויהיו נזונים ומתפרנסים יחד או שיחלוקו, וזהו מה שכתב הרמב"ם בהל' ד' ורצו לחלוק, אבל כאן בהל' ה' לא הזכיר ענין חלוקה אלא ענין מינוי אפוטרופוס לקטנים, וזהו באמת אינו מוכרח כלל דאם טוב להקטנים להיות בשתוף עם הגדולים שאין צורך לב"ד למנות אפוטרופוס אפי' אם הם בשתוף הא כתב הרמב"ם בפ"ט הל' י"ב, והמ"מ הזכיר זו ההלכה במה שכתב וכן נראה ממה שנתבאר פ' ט', והרמב"ם כתב שם מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשוה והוא מתני' בדף קל"ט, ומבואר דבסתמא אין זו טובה להם שיאכלו ויתפרנסו יחד משום דגדולים צריכים יותר פרנסה שהוא בגדים וקטנים יותר מזונות, וא"כ מי ישגיח על זה האם ב"ד יוכלו להשגיח על כל הירושות, וע"כ דב"ד צריכים לעשות אפוטרופוס לקטנים, ומה דתנן וכן כתב הרמב"ם אלא חולקין בשוה יש לפרש שזהו חלוקה גמורה של הנכסים, אבל באמת לא משמע כן דמה חידוש הוא שיחלוקו בשוה ודאי אם יחלוקו יחלוקו בשוה, ולכן יותר נראה דכונת ההלכה שהשכר שמכניסין הנכסים יחלוקו בשוה, ולא נאמר דכל זמן שלא חלקו הנכסים יוציא כל אחד מה שצריך אף שהוצאות של זה יותר משל זה. ולכן זהו שכתב הרמב"ם דמי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס, והיינו האב המוריש ימנה אפוט', ומה שכתב שיתעסק בחלק הקטן אין הכונה חלק מבורר היינו אחר שיחלקו הנכסים דהא לא כתב יחלקו הנכסים, אלא דהכונה בכל אופן צריכים הקטנים שיהי' להם אפוט' בין שיעמדו בשתוף, בין שיחלקו צריך שיהי' אפוט' שישגיח על חלק הקטנים ולכן נראה שהראב"ד באמת חולק על הרמב"ם וסובר דכל זמן שלא חלקו אין צורך למנות אפוט', ולכן כתב והוא שחלק להם בחייו, אבל הרמב"ם סובר דאפי' לא חלקו והם בשתוף צריך למנות אפוט' לחלק הקטנים אפי' שהם בשתוף בהנכסים עם הגדולים, וכמו שבארנו דצריך להשגיח על הגדולים שלא יטלו יותר ממה שמגיע להם, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט שהבאתי למעלה.

ו׳

צוה המוריש ואמר ינתן חלק הקטן לקטן, ומה שירצה יעשה בה הרשות בידו, וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו, אבל אין ב"ד ממנין אפוטרופוס לא אשה ולא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים ולהרויח בהן ומעמידין אותן על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות. צוה המוריש ואמר ינתן חלק הקטן לקטן, כתב המ"מ דזהו ממה שאמרו הפעוטות מקחן מקח במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס בכל גוונא, ועוד נתבאר פ' מציאת האשה שאם הנכסים ביד קטנה עושה היא מהן רצונה, ואע"פ שאין משם ראיה ברורה מ"מ כן הדבר מתבאר בסוגיות דמצוה לקיים דברי המת, והרשות בידו להניח נכסיו ביד קטנים, וכתב הלח"מ על מה שכתב נתבאר בפ' מציאת האשה, אולי כתב כן על מה שאמרו המשלש מעות דאין נותנין לה כשהיא קטנה, ומשמע דוקא משום דיש שליש, אבל צוה האב ליתן היו נותנין לה, ומ"מ כתב דאין זו ראיה דדילמא נקט שליש לומר דאפי' בגדולה אין נותנין, ובפלוגתא דר"מ ור' יוסי, וכתב עוד במה שכתב המ"מ מדין מצוה לקיים דברי המת דאין מזה הכרח ולא ראיה, ולא כתב טעם לדבריו, אך כונתו הוא מזה שהתוס' בגיטין דף י"ג בד"ה הא לא משך, הקשו דמאי פריך דהא מצוה לקיים דברי המת, וכתבו בשם ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש, והאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מכמה מקומות דיש בהם דאמרינן מלד"ה ויש דלא אמרינן, וכתב בשם הרא"ה דלא אמרינן מלד"ה אלא היכי שמצוה לאחרים לעשות וקבלו עליהם או ששתקו והי' סיפק בידם לעשות ולדבריו גם כאן שייך מלד"ה. והנה שם בפ' מציאת האשה במשנה דהמשליש דתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו, ופליגי ר"מ ור' יוסי ומוקמינן בגמ' בגדולה מן האירוסין, כתב הרמב"ם בפיהמ"ש יעשה שליש מה שהושלש בידו הוא שיעשה בו מה שצוה האב ואין שומעין לה ואין נותנין לבעל שום דבר. וזה כשהיא מאורסת, אבל אחר הנשואין הרי היא עושה מה שהוא רוצה, אלא אם היתה קטנה, כי אין מחלוקת ר"מ ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין עכ"ל, ומבואר מדברי הרמב"ם דמה דתנן יעשה שליש מה שהושלש בידו, וכתב על זה הוא שיעשה בו מה שצוה האב, דהך דינא הוא דין קבוע, ואין חילוק בין גדולה לקטנה. ורק אם בתו רוצה לשנות ממה שצוה האב, בזה פליגי ר"מ ור' יוסי ובגדולה מן האירוסין, לכן יש לומר דיסוד דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו הוא מהך מתני' דהמשליש, ומפרש דהך דינא דיעשה שליש מה שהושלש בידו, והוא שיעשה מה שצוה האב, ולכן אף דאפשר דלא שייך כאן מלד"ה כיון דלא הושלש בידם על זה, יש לומר דזה הוא דוקא אלא היכי דבעיקר זכות הממון צריכים אנו לטעם במה זכה המקבל, אבל כאן הא כתב הרמב"ם ינתן חלק הקטן לקטן, וא"כ זהו חלקו בודאי, אלא דבסתמא אין נותנים לקטן בלא אפוטרופוס, וכיון שכתב הרמב"ם דיעשה בו מה שצוה האב וכיון שאנו דנין כאן על מי שהממון בידו או על ב"ד שבידם ליתן או שלא ליתן, חשבינן זה לענין קטן כמו בדין משליש, שיעשו כמו שצוה האב, דלענין זה הוי גילוי דעתו ורצונו הלכה קבועה ואין חילוק בין גדולים לקטנים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נחלות פרק י׳

א׳

וכן שלשה אחים שחלקו ובא ב"ח וכו'. כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ט סי' ח' וז"ל ואם ראובן ושמעון רצו לפרוע חוב אביהם ליהודה בלא שיבאו לדין בשל חלקם היה הרשות בידם אבל בחלקו של לוי לאו כל כמינייהו וכו'. ודוקא שאותו הממון שנתנו האחים ליהודה בפרעון חובו היה ידוע בעדים שהיה מממון יעקב אביהם אבל אם אינו ידוע אותו ממון ליעקב מורישם נאמנים האחים לומר ידענו בחוב אבינו ליהודה ופרענו חובו במגו דלא הניח אביהם כלום וכ"כ הרב לקמן פ"ח סי' י' יע"ש:

ד׳

מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו'. (*א"ה עיין לעיל פכ"ב מהל' מלוה ולוה דין ט"ו):

ה׳

מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס וכו'. כתב מרן הב"י סי' ר"נ מ"י וז"ל וכתב עוד שנשאל על שכ"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת כו'. ועיין במ"ש מרן סי' ר"צ מט"ו בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת ודו"ק ועיין בלחם רב סי' קי"ב מהר"ש הלוי סי' י"א ועיין מ"ץ ח"א סי' מ"ב ודבריו לא קיימין. עוד כתב שם וז"ל אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולים למכור בקרקעות אלא כאפוטרופוס סתם כו'. וזה סותר מ"ש הטור סי' ר"ץ סל"א בשם הרמ"ה. וכן נראה מתשובת הרמב"ן סי' פ"ז ודו"ק ועיין בל"ר סי' קע"ו מהרימ"ט ח"מ סי' ל"ז ועיין בהרשב"א ח"ב סי' מ"ב דגם משם מוכח דחולק על הרמ"ה. אב שמנה שני אפוטרופסים ומת אחד מהם עיין בתשובות מהריב"ל ח"ג סי' י"ז מהרא"ש סי' נ"ב מ"ץ ח"א סי' ע"ב ומ"ב מבי"ט ח"א סי' של"ה. ועיין בתשובות הרשב"א ח"ב סי' שנ"א ובתשובת הרשב"א שהביא מר"ן הב"י יו"ד ס"ס רנ"ט ודו"ק. כתב הריב"ש סי' ע' וז"ל ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שהיה רבי חיים דודו שליט כו'. והנה גדולה מזאת אמרו בגמ' בפרק יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסים למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. ומשמע משם דלשון זה מהני והוו נכסים שלו אף על פי שהוא לא הוציא לשון מתנה מפיו וראיתו אפשר לדחותה ודו"ק:

ז׳

ב"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל כו'. כתב מר"ן סי' ר"ץ מי"ח בשם מהר"ם וזה לשונו ששאלתם על אפוטרופוס שפשע שטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון כו'. וכבר שנה מר"ן דין זה בס"פ קפ"ג ועיין פ"מ ח"א סי' נ"ב שנסתפק באפוטרופוס שהיה לו לישבע וליטול והפך השבועה לשכנגדו ונשבע ונפטר אי חשיב פשיעה יע"ש ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות נחלות פרק י׳

ז׳

וה"ה לאפוטרופוס שמנהו וכו' וחזר להיות זולל וסובא כו': המעיין יראה שלקח רבינו דברי ר"י בפרק שני דדמאי לענין חבר, לא יגדל בהמה דקה זהו אבק גזל, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, זה זולל וסובא והולך דברכי החשד, והגם כי חכמים אמרו לא באו אלו לכלל, זהו לטהרות ולמעשרות, אבל למנות אותן על נכסי יתומים הוי כמו עם הארץ ובעם הארץ נראה מדברי רבינו דהשוה אותם לדין עדות, ולכך כתב ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות וכמש"כ בפרק י"א מעדות כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים, לכן סתמו הוא בחזקת חשוד. וכתב רבינו דאין ממנין לאפוטרופוס אשה עבד וקטן וע"ה שכל אלה פסולים להעיד, ולכן סיים שממנים קרוב אע"פ שהוא פסול להעיד, שאין הטעם מפני שהם פסולים לעדות רק מפני טעמי אחריני, זהו בירור דברי רבינו:

ח׳

או שלא יתנו לו עד זמן מרובה וכו': נ"ב ילקוט תהלים ק' צ"ב רמז תתמ"ו יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות נחלות פרק י׳

ג׳

בד"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. כתב הטור ז"ל בסי' רפ"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי"ד אבל בגדי שבת ויו"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי"ד ומרן החבי"ב ז"ל שם בהגב"י אות ח' כתב דלהרמ"ה דס"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז"ל וכ"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו"כ יש להקשות שם ונ"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ"ה דס"ל וכו' יעו"ש והרואה דברי הש"ג יראה דלדעת הרמ"ה לא אמרו ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נחלות י׳, מתוך הלכות נחלות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נחלות כל הרמב״ם