ט׳
כבר בארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו, ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשותה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדוניתה, בין נכסים שלא הכניסה, ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. אפילו נתפקחה, כתב הלח"מ קשה דבפ' כ"ב מהל' אישות כתב אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא ירשנה, וכתב המ"מ זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פרק י"א וכשם שאין לה כתובה כך אינו יורשה, ולפי מה שכתב כאן אי אפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה, והא ודאי יש לה כתובה, וכמש"כ רבינו שם בפ' י"א, ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה, ואף דכתב המ"מ דכונתו ברוצה לקיימה דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה דסתמא קאמר הכא וצ"ע עכ"ל. והנה שם כ' המ"מ פי' דברי רבינו הוא ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ולמד זה ממה שאמרו שם חרש שוטה שנשאו נשים פקחות, אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לה עליהן כלום, ואם רצו לקיימן יש להם כתובה מנה, וכתב רבינו דה"ה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה שיש לה כתובה מנה, ודבר ברור הוא שאיך תהי' בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה עכ"ל, לפי"ז נוכל לומר דמה שכתב המ"מ בפ' כ"ב לדין ירושה דפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה שלמד מדין כתובה, למד זה דלא נימא דכיון שתיקנו לה נשואין נעשית אשתו גמורה מדרבנן ויורשה, לזה כתב כיון דאין לה כתובה א"כ אינה אשתו גמורה מדרבנן, ואף שהרמב"ם כתב שם והחרשת אע"פ שיש לה נשואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, א"כ יש טעם מפני מה לא תיקנו לה כתובה, מ"מ סובר המ"מ דכיון דעכ"פ אין לה כתובה אינה אשתו גמורה מדרבנן גם לדין ירושה, כיון שהיא אין לה זכותים עליו יהי' מאיזה טעם שיהי', גם הוא אין לו זכות עליה גם לדין ירושה, וכל זה בלא נתפקחה, אבל אם נתפקחה הרי כתב המ"מ טעם שאיך תהיה בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה, וכונתו דכיון שאמרו דמי שיושב עם אשתו בלא כתובה הרי זה בעילת זנות וטעמא שחכמים תיקנו לאשה כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה, דאם אין עליו חיוב כתובה ויכול להוציאה כל זמן שירצה אינה אשתו קבועה והוי כמו שיושב עם פלגש, ונמצא שזהו טעם שע"כ אחר שנתפקחה אם יושב עמה ע"כ דעתו להתחייב לה בכתובה כמו שנתחייב כל הנושא אשה, אבל לענין דין ירושה כיון דבתחלת הנשואין כשהיתה חרשת לא היה נשואין גמורים שתהי' אשתו גמורה לענין כתובה, וממילא אינו יורשה, לכן גם אם נתפקחה אף דעכשיו ע"כ מתחייב לה בזה שיושב עמה שיהי' עליו חיוב כתובה, משום דבלא כתובה הוי כמו בעילת זנות, מ"מ לדין ירושה כל זמן שלא היו נשואין חדשים לשם נשואין לא נתחדש גדר הנשואין שלהם ואינה אשתו גמורה, כיון דחכמים לא תיקנו בתחילת הנשואין שתהי' אשתו גמורה מדבריהם ואינה יורשה, גם עכשיו שנתפקחה אינה יורשה אף שנתחייב לה כתובה. אכן בני הרב הגאון ר' צבי יהודה שי' העיר דמפשטות דברי הרמב"ם שכתב ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה לא משמע כדברי המ"מ שכתב דכונתו ברוצה לקיימה, דכיון שסתם דבריו משמע דתיכף משנתפקחה אפי' מת תיכף או גירשה תיכף, אף שלא גילה דעתו שרוצה לקיימה, יש לה תיכף כתובה, ובטעמא דמילתא יש לומר ע"פ מה שכתב הרמב"ם שם בפ' י"א מהל' אישות הל' ד' וז"ל והחרשת אע"פ שיש לה נשואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, ובאותה הלכה כתב אח"כ ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה, ומבואר דסובר הרמב"ם דמעיקר היה מן הדין שתהי' גם לחרשת כתובה כיון שיש לה נשואין מדבריהם, ומה שאין לה כתובה הוא רק לטובתה שלא ימנעו מלישא אותה והוא בגמ' ביבמות דף קי"ג, וא"כ אם נתפקחה כיון דבסברא מרוצה הבעל מזה שנתפקחה, ולכן דוקא בעודה חרשת לא תיקנו לה כתובה משום שבדוחק נשא אשה כזו, אבל להתחייב לה כתובה שיהי' לו קשה לגרש אותה בזה לא הי' מרוצה, אבל לאחר שנתפקחה כיון דעכשיו היא ככל הנשים רק שתחלת הנשואין היה רק מדבריהם כשהיתה חרשת, אבל כיון דמעיקר הדין היה ראוי שגם לחרשת תהי' כתובה, רק כדי שלא ימנעו מלשאת אותה לא תיקנו לה, לכן כשנתפקחה הרי היא עתה ככל הנשים ולא הוציאו אותה מכל הנשים אף שנשואין שלה הם מדבריהם, אך באמת קשה לומר כן לבד דבסברא כיון שמתחילה בנשואין לא תיקנו לה כתובה מהיכי תיתי מתחדש מאליו החיוב, אך מלבד זה ממ"נ אם נאמר שעל אופן שנתפקחה לא הוציאו אותה מכל הנשים, א"כ תהי' כתובתה מאתים, וכיון שכתובתה מנה, ע"כ שהוא חיוב חדש מעכשיו, ומעכשיו אם אינו רוצה להמשיך הנשואין איך יתחייב. אח"כ ראיתי שכדברי בני הרב שי' כתב האור שמח בפי"א מהל' אישות הלכה ד' במה שכתב שם הרמב"ם שאם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה, שכתב שם המ"מ שזהו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה, ולמד זה מחרש ושוטה שנשאו נשים שכתב שם הרמב"ם בהל' ו' שאם רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להם כתובה, והוא ברייתא ביבמות דף קי"ג, וכתב ע"ז האו"ש דזהו קיצור מופלג בדברי הרמב"ם ובאמת הראיה היא להיפוך, ששם כתב רצו לקיימן, ומוכח דדוקא ברצו לקיימן, וכאן כתב בסתם, והביא האור שמח דברי הירושלמי בפ"א דכתובות הל' ב' שמשם הוא מקור לדברי הרמב"ם בין בדין כתובה בין בדין ירושה, ואביא גם דברי הירושלמי לברר ההלכה וזה לשון הירוש', חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסיה, והוא לא רצה לזוק בנכסיו, וכן כתב הרמב"ם מטעם זה בפכ"ב שם הל' ד' פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה, שהוא רוצה לזוק לה נכסיו, והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה, ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה, ומשני תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחלה אין לה כתובה לפום כן צ"ל יש לה עכ"ד הירוש' וכתב האור שמח בטעמא דבחרש שנשא פקחת הרי בעת נשואין לא היה בן דעת, ולכך השתא דנתפקח אפשר דיאמר אינו רוצה לקיים אותה ויגרשנה דבו תלוי הגט, ולכך כל זמן שלא בא עליה ואינו מקיימה עוד אין לה כתובה עליו אף אם מת אח"כ, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי לאו בידה לגרשו והיא אשתו גמורה, ולא שייך לומר שלא ירצה הבעל שנשאה כשהיא חרשת לקיימה כשנתפקחה, וכל פקח הוא נותן כתובה לאשתו, רק דכאן חששו דממנעי ולא נסבי, וכיון שנתפקחה לא שייך זה, לכן יש לה כתובה אף אם לא בא עליה בפקחותה, ומה שפסק בהל' נחלות דאם כנסה חרשת ונתפקחה אינו יורשה, מפורש ג"כ בזה הירושלמי כיון דמוקים הא דתניא דיש לה כתובה בנתפקחה ובזה קתני דאינו יורשה, וטעמא דבחרש שנשא פקחת ונתפקח מהני בא עליה דאם לא ניחא ליה הרי יכול לגרשה, וכיון שבא עליה הרי ניחא ליה ומקיים הנשואין, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי מזה שיבוא עליה אין ראיה דלא בדעתה תלוי, ומצדו הלא אמרינן דבסתמא אינו חוזר כשנתפקחה, ולענין כתובה חייב, אבל ליורשה לא מהני מה שבא עליה דאפשר לא ניחא לה, ולאו בידה תלוי, עכ"ד האור שמח והאריך עוד בזה. והנה מדברי הירושלמי מוכח דדין פקח שנשא חרשת לדין כתובה אינו דוקא ברצה לקיימה, כמו שכתב המ"מ שלמד זה מחרש שנשא פקחת ונתפקח דאינו חייב כתובה אא"כ רצה לקיימה, דאם היינו אומרים דדין חרשת ונתפקחה הוא דוקא ברצה לקיימה, והיינו לבא עליה משנתפקחה, א"כ הוא דמי ממש דין פקח שנשא חרשת, כמו חרש שנשא פקחת, דכמו בחרש שנשא פקחת אין לה כתובה אא"כ בא עליה משנתפקח, ה"נ פקח שנשא חרשת ונתפקחה אין לה כתובה אא"כ בא עליה משנתפקחה, וא"כ למה מחלק הירוש' בין זה לזה, ומוכח דפקח שנשא חרשת ונתפקחה אינו דוקא שבא עליה משנתפקחה, וכמש"כ האור שמח בטעמא, הוא כמש"כ בשם בני הרב, אכן כבר כתבתי דאם נימא דעקר דין חיוב הכתובה נמשך משעת הנשואין כשנשא הפקח את החרשת כיון שיש לה נשואין מדבריהם, ומה שאין לה כתובה הוא רק משום דאם יתחייבו על נשואין שלה כתובה ממנעי ולא נסבי כדאמר הגמ', וכשנתפקחה אח"כ לא שייך האי טעמא, א"כ קשה למה אינו חייב אלא כתובה מנה, דהא כשנשא אותה היתה בתולה, אמנם חתני הגאון רי"מ שי' אמר בטעמא דנימא דמתחלה בשעת נשואין נעשה חיוב כתובה על זמן אחר שתתפקח, וכיון שאז היא כבר בעולה אינו חייב אלא מנה, ואם אמנם זה כבר מוסבר בטעמא אבל צריך לומר לפי"ז דאפשר להתחייב כתובה על אחר זמן, וצ"ל דמתחייב בזה מעכשיו שלא יוכל אח"כ לומר שהוא מבטל החיוב של אחר שתתפקח כמו כל חיוב שמתחייבים על לאחר זמן, וזהו חידוש דבכנס חרשת בסתם הי' בתקנת חכמים חיוב בתנאי כזה, מה שלא הוזכר בפירוש, עוד קשה דעכ"פ זה אינו מבואר בירוש' דלא קתני דכתובתה מנה אלא בחרש שנשא פקחת ונתפקח ביבמות דף קי"ג ומנ"ל להרמב"ם לומר כן בפקח שנשא חרשת. ונראה דאפשר לומר במקצת כדברי המ"מ ובמקצת כדברי האור שמח, דזה ודאי דפקח שנשא חרשת ונתפקחה, לא דמי לחרש שנשא פקחת ונתפקח, ומ"מ במקצת הוא דומה, והיינו דבזה אנו למדין שלא נעשה מתחלה חיוב הכתובה על לכשתפקח, דא"כ הי' חייב כתובה מאתיים כיון שלקחה כשהיא בתולה, אלא דבזה חלוקין הם, וכמש"כ האור שמח דחרש שנשא פקחת ונתפקח כיון דבשעת הנשואין לא הי' אפשר להטיל עליו חיובים, לכך מעשה הנשואין אינם גורמים שום חיוב אף לכשיתפקח, כיון דבעת הנשואין היה חרש, ולכן שם הפירוש רצה לקיימה שיבוא עליה ונעשה חיוב חדש בבעילתו, אבל פקח שנשא חרשת כיון שהיה ראוי להתחייב כתובה רק שלא חייבוהו חכמים משום ממנעי ולא נסבי לכן כשנתפקחה ומכיון שהיא ברשותו מהנשואין שתיקנו חכמים שהיא אשת איש מדבריהם, לכן בסתמא כל זמן שלא מיחה בפירוש כשנתפקחה זה בעצמו שבסתמא עומדת ברשותו וחשובה אשתו חייבוהו חכמים כתובה שלא ישהא את אשתו שעה אחת בלא כתובה כמוש"כ המ"מ, ולכן זה ודאי כתובתה מנה, וכמו בחרש שנשא פקחת ונתפקחת אף דלא דמי דשם דוקא בבא עליה וכמו שבארנו, ולכן מבואר דלדין כתובתה מנה למד הרמב"ם זה מזה כמש"כ המ"מ משום שהי' אפשר לומר דנשא חרשת ונתפקחה, אף שכתבנו דגם בזה חיוב הכתובה נעשה לאחר שנתפקחה מ"מ הי' אפשר לומר דדוקא בנשא בתחלה בעולה, תיקנו חכמים כתובה מנה דנשואי בתולה חביב יותר, אבל כשנשא מתחלה בתולה אף שלא נתחייב באותה שעה, מ"מ נשאר חיבת הנשואין גם עכשיו וכתובתה מאתים, לכן שפיר למדנו מחרש שנשא פקחת דסברא זו שייך גם כאן, ומ"מ אין כתובתה אלא מנה כשנתפקח, ומבואר דלדין כתובתה מנה מדמי הרמב"ם דין פקח שנשא חרשת ונתפקחה לדין חרש שנשא פקחת ונתפקח, ובזה מבוארים דברי המ"מ. ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. השגת הראב"ד. כבר ביארנו בהלכות אישות וכו' עד אין הבעל יורשה. א"א מה שאמרו במס' גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו, המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בה"א צריכה ממנו גט שני, לאידא מילתא אמר ר' אליעזר לירושה כלומר שהוא יורשה, ומה התם בודאי וספק החזירה יורשה הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כ"ש. המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב דהירושלמי הוא בפ' מי שאחזו גבי ראוה שנתיחדה עמו גבי זה גיטך מהיום אם מתי ונחלקו שם והשוו דין זה למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ושם אמר ר' אליעזר לירשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומר' זעירא יש ללמוד הפך מדברי ההשגות, דאם איתא דאפי' בספק מגורשת הבעל יורש היכי אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר ונמצאת הקושיא ראיה, ואפי' אם נאמר דמשום הפרת נדריה אמר כן ר' זעירא, מ"מ נדחית ראייתו משם דאמינא לך דמשום הכי זכאי בירושתה משום דחשבינן לה כאשת איש לכל דבר לדעת הירוש' דאמרינן הן הן עדי ביאה, הא בספק לא היה זכאי בירושתה, והביא המ"מ מהא דאמר בקדושין דף מ"ה נתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למד"ה ועמדה ונישאת, ופליגי לענין תרומה, ואמר שם ומודה רב שאם מתה אינה יורשה, אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב המ"מ שהרי ודאי בספק קדושין אינה יורשה, וא"כ הכא בנתיחדה דלא הוי אלא כספק קדושין אינה יורשה, וע"כ משום דהוי כמו ודאי ע"כ תורף ד' המ"מ, וקצרתי בדבריו וכתב על דבריו הלח"מ דעכ"פ אין ראיה מהירוש', דשם צריך דוקא שתהי' כאשת איש בודאי, משום דבספק קדושין ודאי אינו יורשה כמו שהוכיח המ"מ מקדושין בבבלי, אבל בספק גירושין יש לומר דמוקמינן בחזקת הבעל כמו שהי' קודם, ותי' הלח"מ דהמ"מ הקשה לשיטת הראב"ד דמפרש דגם בנתיחדה הוי ספק, ומ"מ סובר ר' לעזר דיורשה כמו שכתב, ומזה הוכיח הראב"ד דבספק גירושין יורשה, וע"ז הקשה המ"מ דהא ר' זעירא אמר דזאת אומרת שהיא כאשת איש בודאי, ומוכח דאם הי' רק ספק לא הי' יורשה, אח"כ כתב עוד הלח"מ וז"ל, הראב"ד השיג על רבינו מהירוש', ואע"ג דהירוש' פליג על גמ' דידן דהא הירוש' קאמר אפי' בספק קדושין יורשה, ובגמ' דידן מוכח דספק קדושין אינו יורשה, מ"מ כונת הראב"ד דנהי בספק קדושין לא נקטינן כהירוש' אבל בספק גירושין דלא פליג בגמ' דידן אמאי לא נקטינן כהירושלמי דיורשה, (בהלח"מ בנדפס מהופכים התיבות מקדושין על גירושין ומגירושין על קדושין ומיורשה על אינו יורשה ומאינו יורשה על יורשה והוא ט"ס). והנה לבאר הענין נביא דברי הירושלמי בגיטין פ' מי שאחזו דאחר דמייתי שם פלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה בנתיחדה עמו, אמר שם אתיא דב"ש כרבנן וב"ה כריבר"י, ליידא מילא ר' לעזר אמר ליורשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר מחלפה שיטתיה דר' יודא תמן הוא אמר מיתה מצויה, והכא הוא אמר אין מיתה מצויה תמן בצבור כאן ביחיד והנה המפרשים הקרבן עדה והפני משה מפרשים דהא דאמר ליידא מילא, זהו על הא דאמר ר' יהודה על ימים שבינתים הרי היא כאשת איש, ותמה בשירי קרבן דמה שואל ליידא מילא כיון דאמר בפירוש כאשת איש לכל דבר, וכן תניא בבבלי בסוגיין ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר ונשאר בקושיא, ולפלא על המפרשים שלא הזכירו שהראב"ד וכן המ"מ פירשו דקאי על אם נתיחדה עמו, ולפי דברי ר' יוסי בר' יהודה, אף דקשה דהא לא אמר אלא חוששין משום קדושין אבל עכ"פ הם מפרשים כן, וכתב המ"מ דהא דיורשה משום שהם קדושי ודאי דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, כדאמר ר' יוחנן בגיטין דף פ"א. ובדעת הראב"ד נראה דמה דאיתא בירושלמי וכן מביא הראב"ד דתנינא תמן זכאי במציאתה וכו', נראה שהראב"ד גורס "תנינא" ולא "דתנינא", ומה דגם בהראב"ד כתוב דתנינא זהו בשביל שהמדפיסים ראו כן בירושלמי דהא אי אפשר שר' לעזר מביא ראיה מהברייתא דאיתא שם כל הני, ולמה אמר רק ליורשה, וע"כ שר' לעזר לא אמר אלא ליורשה וסבר דליורשה מהני אף דלא הוי אלא ספק קדושין, ולא סבר כר' יוחנן דהוי ודאי קדושין, ובטעמא דמילתא צריך לומר דלענין ירושה מהני מה שנתיחדה עמו דזהו כמו שנכנסה לשם נשואין, ואף שלא קנה אותה בודאי לאשה מ"מ מהני מה שנכנסה לרשותו שתהי' הירושה בחזקתו, ומהני הספק קדושין שתהי' בחזקת הבעל לדין ירושה, ואח"כ מביא הירושלמי ברייתא דזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואמר על זה ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבריה, והיינו כר' יוחנן בבבלי דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ודלא כר' לעזר דאינו אלא ליורשה, ונמצא שהוא מחלוקת, אבל מר' זעירא לא מוכח דחולק על ר' לעזר בעיקר דינא דסובר דמה שהיא בחזקתו מהני ליורשה אף דלא קנה אותה בודאי, דר' זעירא הא לא אמר דמוכח שהיא כאשת איש לכל דבריה, רק מהברייתא דמוכח דהוי קדושי ודאי, אבל בזה לא פליג על ר' לעזר, דאפשר דלשאר דברים יהי' ספק ומ"מ מהני מה שהיא עומדת בחזקתו שיירשנה, ומזה למד הראב"ד לדין ספק גירושין שמספק לא נפקע דינו ועומדת בחזקתו שיירשנה.