רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ח׳

אין טומאה שתסיט את הטהור ותטמא אלא הזב וחבריו בלבד ולא מצינו כמותה בכל התורה כולה כדתניא פ' ר' עקיבא ותנן בזבין הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין שהרי הסיטן זה והיסט של זב כי האי גוונא בין בכלים בין באדם בין באוכלים ומשקין טמא דבכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת"כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א"כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא הסיטו שמסיט אותו וגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא היסטו וגבי אוכלים ומשקין תניא וכל כלי עץ ישטף במים מה בא זה ללמדנו וכו' אלא להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאים על גבי הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמניה (דאוקמיניה) דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא ע"ג הזב טמא ואם כרעו הם שנשאו הן את הזב טהורים כדתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב שמיוחד לישיבה כדאמרינן לעיל וכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו'.

ומה שאינו מטמא באהל המת בצמיד פתיל מיטמא בהיסט הזב דהא מסיט ליה לכוליה ככלי חרס שהוא נבוב כדתנן פ"ב בעדיות וכמחט בלועה בתוך העץ וטבעת בתוך הלבינה וכדתנן פרק ט' דכלים. זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרש הואיל ולא נגע בו ולא הנידו טהור שאין מטמאים לאיברים.

זב המסיט בבית הסתרים טהור כדאמרינן פ' יוצא דופן בזב שהיה קנה אחוז תוך קומטו והיסיט בקצה הקנה ויליף לה מדכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף וכו' זהו הסיטו של זב כדאמר' לעיל וכתיב וידיו דדרשינן ביה הכי היכא דהיסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב ניטמא שהרי הסיטה דהוי כנושאה וגבי טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא לא כתיב ביה ידיו ולהכי לא בעיא גלוי.

הזב בכף מאזנים וכלי העשוי למשכב ומושב בכף שניה כרע הזב הרי הן ככלים שנגע בהן שהרי הסיטן כרעו הן טמאים משום משכב ובפ"ד דזבין תנן כרע הזב טהורים כרעו הן טמאים ופי' הרב ז"ל שם שאין המשכב או המושב טמאים מדרס והוא אומר טהורים אבל טמא משום הסט וכן פי' התוספות שבת פ' רבי עקיבא ואם היו שאר כלים או אוכלים בכף שניה כולן ראשון לטומאה כדתנן התם טמאים ולא פליג בין כרע הוא בין כרעו הם ורש"י ז"ל גריס כרע הזב טמאים כרעו הם טהורים כדאמרינן לעיל.

הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר בזמן שהן מחגירין דנשען הטהור על הזב והזב על הטהור כשנוטים הספסל או הנסר לכאן ולכאן וכן אם עלו באילן שכוחו רע או סוכה או סולם מצרי או כבש או קורה או דלת שאינם מחוברים בטיט הרי זה טמא משום היסט זב כדתנן פ"ג דזבין אבל כשאין יכול להסיט כמו אם כחן יפה טהור כדתנן נמי התם. זב וטהור שהגיפו או פתחו פתח כאחד טהור אחד מגיף ואחד פותח ניטמא כיון שזה מושך לסגור וזה לפתוח וכו' העלו זה את זה מן הבור ניטמא כדתנן נמי התם לת"ק דר' יהודה ומפשילים בחבלים אם היה זה מושך אילך וזה מושך אילך טמא כדתנן התם וחכמים אומרים עד וכו'. היו אורגים בין עומדים בין יושבין או טוענין או טוחנין או פורקין אם משאן כבד טמא כדתנן נמי התם דבכולהו איכא היסט. טהור שהיה מכה את הזב הרי זה טהור וזב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל כדתנן התם ולכך נחשב המכה דהיינו הזב כנשען על הטהור וכתב הר"ש ז"ל דתימה הוא דמהאי טעמא נמי יהא טמא טהור המכה את הטמא דהוי כנשען על הזב ואי הוה מפרשינן דהכא לענין טומאת מדרס איירי ניחא דטהור מטומאת מדרס אבל טמא המכה את הטהור בגדי הטהור טמאים טומאת מדרס וכן משמע בתוספתא דלענין בגדים תנן ע"כ וכן נראה גם כן מלשון הרב ז"ל שכתב ולפיכך אף בגדי הטהור טמאים. זב שנישא מקצתו על הטהור שהניח אצבעו עליו או טהור על הזב ניטמא אף על פי שלא נגע וכן חיבורי' שהם שינים או צפרנים שנישאו על אחד מהם טמא כדתנן פרק בתרא דזבין וכתב הרב ז"ל שם שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד כדא' לעיל לא כאדם ואפ"ה כתב כאן שנראה לו שטומאה זו מדבריהם דמן התורה נראה דבעיא עד שינשא רובו:

זב שנישא מקצתו על הטהור כו'. משנה זבים פ"ה מ"ד מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא חבורי טמא על הטהור וחבורי טהור על הטמא טמא רבי שמעון אומר מקצת טמא על הטהור טמא ומקצת טהור על הטמא טהור, והנה לפי מה שבארתי בפרק ו' שיטת רבינו דמשא מיקרי אף בלא שום נדנוד וכמו ידו של זב על הנדבך והטהור תחת הנדבך וכמו שפירש פ"א דכלים, לכן אף אם אצבעו של זב על הנדבך והטהור תחת הנדבך הוא טמא מדין הנושא את הזב, ובזה כו"ע לא פליגי שטומאת משא איכא בכל הדברים ואצבעו של זב לא גרע מזובו ורוקו ונבילה דעלמא, ופשוט דדבר שאילו נגע הלא מקצת מהזב סגי כן במשא ובזה לא פליג ר"ש, אבל אם הזב תחת הנדבך ועל הנדבך אצבעות של טהור זה בכל הטומאות טהור ובזב טמא, וידעינן זה מהא דגבי משכב ומושב כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב כו' וילפינן כיון שאם אדם טהור יושב על המשכב והיינו אף שהמשכב תחת האבן והטהור על האבן ג"כ טמא כמו שאילו ישב הזב אף על האבן נחתה טומאה למשכב שתחת האבן, כן באה הטומאה מהמשכב לטהור שישב על האבן שתחתיו משכב כמו שפירש רבינו במשנה ג'. ולכן הזב אם הוא תחת האבן והטהור ישב על האבן טמא דלא גרע זב ממשכב ואין זה היסט הזב שהזב אינו מנדנדו, ולכן סבר ר' שמעון שכיון שילפינן זה ממשכב לכן כמו דאם האדם על המשכב נטמא דוקא כשרובו על המשכב כן בזב שתחת האבן והטהור על האבן בעי שיהא רובו טהור על האבן ולא מקצתו ולכן מטהר במקצת טהור על הטמא, ורבנן ילפי אם זב תחת האבן מהא דאם הזב על האבן והאדם תחת האבן שאפילו מקצת זב מטמא האדם במשא כך ה"ה איפכא, והא דאם המשכב תחת האבן והטהור על האבן בעי שיהא רובו של טהור, התם טעמא אחרינא משום דכדרך כניסת הטומאה למשכב כן יציאתו ובכניסתו הוא דוקא שינשא רובו של זב עליו כן יציאת הטומאה מהמשכב להאדם שיושב עליו שיהא רובו של אדם עליו, אבל בזב שטומאתו מעצמו לכן אם הוא תחת האבן ואצבעו של טהור על האבן טמא, ופשוט, רק מפני שהראב"ד בפירושו לתו"כ גמגם בזה הארכתי ודוק: ובזה א"ש אריכת התנא נמצא טומאה נכנסת לו ויוצאת במיעוטו להסביר לן טעמייהו דרבנן הא דמחלקי בין משכב לזב אם הטהור מלמעלה, או דקמשמע לן מה דאמר בתו"כ שהוא הדין ביושב או רוכב על המרכב נטמא משום שכדרך כניסתו כן יציאתו יעו"ש היטב ודוק בכ"ז: