רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ו׳

ספר טהרה · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ו׳

הלכה א׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזָּב וַחֲבֵרָיו מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב. וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֶחָד הוּא וְלָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טו ד) "מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב" שֶׁהַמִּשְׁכָּב הָרָאוּי לִשְׁכִיבָה וְהַמּוֹשָׁב הָרָאוּי לִישִׁיבָה. וּבֵין שֶׁיָּשַׁב עַל הַמִּשְׁכָּב אוֹ שֶׁשָּׁכַב עַל הַמּוֹשָׁב טִמְּאָהוּ לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר בְּכָל מָקוֹם מִשְׁכָּב לְבַד וְהוּא הַדִּין לְמוֹשָׁב. וְאֵי זֶהוּ מֶרְכָּב זֶה הָרָאוּי לִרְכִיבָה כְּגוֹן מִרְדַּעַת הַחֲמוֹר וְטַפִּיטָן הַסּוּס:

הלכה ב׳

הַמִּשְׁכָּב וְהַמֶּרְכָּב כָּל אֶחָד מֵהֶן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּמְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא. וּמַה בֵּין מִשְׁכָּב לְמֶרְכָּב שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב אִם הָיָה אָדָם וְנָגַע בִּבְגָדִים וּבִשְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו הֲרֵי זֶה טִמְּאָם וַעֲשָׂאָן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְהַנּוֹגֵעַ בְּמֶרְכָּב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים וְלֹא כֵּלִים אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּשְׁכָּב אוֹ אֶת הַמֶּרְכָּב הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּגָדִים וּשְׁאָר כֵּלִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ עַד שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו. וּמִנַּיִן שֶׁבְּטֻמְאַת מֶרְכָּב חָלַק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ וּבְמִשְׁכָּב לֹא חָלַק. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁכָּב (ויקרא טו ה) "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו" וּבְמֶרְכָּב הוּא אוֹמֵר (ויקרא טו ט) "וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו" (ויקרא טו י) "וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב". וְלֹא נֹאמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וְנֶאֱמַר (ויקרא טו י) "וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו" אֶחָד הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב אוֹ הַנּוֹשֵׂא מִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וּמִשְׁכָּבָן וְרֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וְדַם נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת וְזוֹבוֹ שֶׁל זָב כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אָב. וְאָדָם שֶׁנָּגַע בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ נְשָׂאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים וּשְׁאָר כֵּלִים בִּשְׁעַת נְגִיעָתוֹ אוֹ בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ. שֶׁכָּל הַמְטַמֵּא אָדָם מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּגָדִים שֶׁיִּגַּע בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כָּמוֹהוּ. וּמְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פֵּרַשׁ. וְכָל טָמֵא שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו הֲרֵי הוּא עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ כְּאַחַר שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא וָלָד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ. וּלְפִיכָךְ הַנּוֹגֵעַ בְּמֶרְכָּב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וְהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

כָּל הַכֵּלִים שֶׁיִּנָּשְׂאוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב הֵם הַנִּקְרָאִין מַדָּף וְהֵם כֻּלָּם כְּכֵלִים שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶם שֶׁהֵם רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֲבָל מְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאָה. וְטֻמְאַת מַדָּף מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ד׳

הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ הֲרֵי הֵן מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב אַחַר מִיתָתָן כְּשֶׁהָיוּ כְּשֶׁהֵן חַיִּין עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. וְטֻמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף אֶחָד מֵאֵלּוּ וִידַמּוּ שֶׁמֵּת וְהוּא עֲדַיִן לֹא מֵת. נִמְצָא מִשְׁכָּבוֹ וּמֶרְכָּבוֹ שֶׁל אַחַר מִיתָה אַב טֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל נָכְרִי שֶׁמֵּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ה׳

כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ טֻמְאַת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב אֵינוֹ שֶׁיִּגַּע הַטָּמֵא בַּמִּשְׁכָּב אוֹ בַּמֶּרְכָּב כְּשֶׁיִּנָּשֵׂא עֲלֵיהֶן אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת לְמַעְלָה מִן הַכְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכָּב וְנִשָּׂא הַזָּב עַל הָאֲבָנִים מִלְּמַעְלָה נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב וְנַעֲשָׂה אַב טֻמְאָה אֲפִלּוּ אֶלֶף מִשְׁכָּב אוֹ מֶרְכָּב זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְאֶבֶן עַל הָעֶלְיוֹן וְיָשַׁב אֶחָד מִמְּטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן נִטְמְאוּ הַכּל. וְאֶחָד הַמִּשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ הַמִּשְׁכָּב שֶׁל מַעְלָה אִם נָגַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁכִיבָתוֹ כָּל אֶחָד מֵהֶן אַב הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מִמְּטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַטָּה וְאֶבֶן עַל גַּבָּיו וָאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים וְאָדָם עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה כֻּלָּן טְמֵאִין וְרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאֶחָד כְּלִי אוֹ אֹכֶל וּמַשְׁקֶה אוֹ אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב. אוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל וּמַשְׁקֶה אוֹ אָדָם שֶׁהוּא לְמַעְלָה עַל הָאֶבֶן שֶׁעַל גַּבָּיו. הַכּל וְלַד טֻמְאָה. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים חוּץ מִן הָאָדָם שֶׁעַל גַּבֵּי הַזָּב שֶׁעַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו מְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ו׳

הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין וְהַכֵּלִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִם לֹא לְמִשְׁכָּב וְלֹא לְמוֹשָׁב וְלֹא לְמֶרְכָּב שֶׁהָיוּ לְמַטָּה וְיָשַׁב הַזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה וְלֹא נָגְעוּ בָּהֶן כֻּלָּן טְהוֹרִין. אֲבָל אִם הָיָה הָאָדָם לְמַטָּה וְהַזָּב לְמַעְלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא זָב. כְּכָל נוֹשֵׂא דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא שֶׁהַנּוֹשֵׂא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל שֶׁיִּהְיֶה לְמַעְלָה מִן הַזָּב טָמֵא בֵּין אָדָם וּבֵין כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב וּלְמֶרְכָּב בֵּין שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים בֵּין אֳכָלִים בֵּין מַשְׁקִין הַכּל רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכָל שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה מִן הַזָּב וְלֹא יִגַּע בּוֹ טָהוֹר. חוּץ מִן הָאָדָם אוֹ כְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אוֹ לְמֶרְכָּב. אֶלָּא שֶׁהָאָדָם רִאשׁוֹן וְהַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְמוֹשָׁב אוֹ לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכַּב אַב הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו׳

א׳

משכב ומושב אחד הוא ובתרוייהו כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים וכתיב בפ' נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו ודרשינן בת"כ דעל הכלי לרבות את המרכב דכתיב בנגעו בו בסיפיה דקרא דמהדר אמרכב דרבינן מעל הכלי ואם כן משמע דמשכב ומושב חד הוא דכתי' ואם על המשכב הוא אשר היא יושבת עליו דעל הכלי אמרכב מהדר כדאמר' וכו' ולמה נאמרו משכב ומושב שהמשכב ראוי לשכיבה והמושב לישיבה כדדרשי' בת"כ מדכתיב אשר ישכב עליו יכול אפילו שכב על עריבה ועל הדלת תלמוד לומר משכב וגו' וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה תלמוד לומר כלי וגו' שישב על המשכב או שכב על המושב טמאהו כדמרבי' בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא יטמא ריבה וכו' המרכב הוא הראוי לרכיבה כמרדעת וטפיסן כדאמרינן בת"כ. וכולן אבות הטומאה ומטמאין אדם וכלים במגע ואת האדם במשא אלא שהנוגע במרכב אינו מטמא בגדים ולא כלים אפילו בשעת מגעו דמגעו חלוק ממשאו במרכב מה שאין כן במשכב ומושב כדכתיב בהו יכבס בגדיו ובמרכב כתיב וכל המרכב וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא ולא כתיב יכבס בגדיו וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו נמצאו הזב והזבה והיולדת והנדה משכבן ורוקן ומימי רגליהן ודם נדה וזיבה ויולדת וזובו של זב כל אחד מאלו הוא אב כדילפי' לעיל פ' ראשון ואדם שנגע באחד מאלו או נשאן מטמא בגדים וכלים בשעת נגיעתו או נשיאתו ואינו מטמא אדם ולא כלי חרש כדתנן פרק בתרא דזבין ותניא מנין לעשות שאר כלים כבגדים דלא כתיב אלא יכבס בגדיו תלמוד לומר וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרש ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרש ותניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכל שלא נאמר בו יכבס בגדיו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.

ג׳

כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם נקראים מדף ואינם מטמאים אוכלים ומשקים כדתנן פרק ד' דזבין וכדא' פרק בנות כותים מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים וכו' וכתב הרב ז"ל שטומאת מדף מדבריהם והראב"ד ז"ל כתב דטומאת מדף זו מדאוריתא ובת"כ יליף לה רבי שמעון מדכתיב כל כלי עץ ישטף במים דלכלי שטף לא איצטריך דהא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכל שמטמא בגדים כלים נמי מטמא דבגדים נמי כלים נינהו ואם הנוגע בזב מטמא כלי שטף כדאמר' כל שכן הוא עצמו אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב דהיינו מדף ומשום דהויא טומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים קרי לה מדף כדכתיב קול עלה נדף מידי דלית ביה מששא כדא' פרק קמא דנדה וכו'.

ד׳

הזב והזבה והנדה והיולדת ומצורע שמתו הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן מדרבנן כדתנן פרק תנוקת ובת"כ יליף שאין זב מת מטמא משכב דכתיב וזב ולא המת ורבי שמעון יליף מדכתיב אשר ישכב ואשר ישב משמע את שיש לו שכיבה וישיבה אבל מת שאין לו שכיבה וישיבה אינו מטמא משכב ומושב.

ה׳

אחד ממטמאי משכב ומושב שישב על אבן ותחתיהן אפילו אלף מרכב ומושב ניטמאו הכל כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מטמא וכדתניא בת"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מטמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא דאשר ישב עליו הזב משמע ראוי לישב עליו אף על גב דלא ישב גביה בחיבורין כגון הכא דישב על גבי אבן מטמא וכדכתיב והתות אבן חדא ושומת על פום גובא ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקם כמלא דהיינו בזמן שאין יושב עליו כיושב עליו תלמוד לומר בכלי בין מלא בין ריקם. וכן אם היו אוכלין ומשקין וכלים ואדם על גבי האבן ואחד ממטמאי משכב למטה מן האבן האוכלים וכו' הם וולד הטומאה והוי מדרבנן כדא' לעיל לדעת הרב ז"ל וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם שהוא ראשון לטומאה וחוץ מכלי העשוי למשכב או מרכב דהוי אב הטומאה כדילפינן בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב הוא טמא תחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים ואין אדם מטמא תחת הזב לטמא אדם ובגדים ומה שאינו ראוי למשכב ומושב ולא נגע בו אלא שהיה תחתיו טהור דכתיב ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומר עמוד ונעשה מלאכתנו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו׳

ה׳

כ"מ שאתה שומע טומאת משכב ומרכב כו'. דעת רבינו דכל מקום שנזכר טומאת משא הוא באופן שאם נשא האדם הנבילה או המת אעפ"י שיש אבן ע"ג האדם והנבילה היא ע"ג האבן אעפ"י שלא נדנד רק שהונח ע"ג האדם אבן ועליו נבילה טמא טומאת משא וכל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט שההיסט הוא ג"כ מכלל טומאת משא ובאופן שנדנד האדם את הטומאה היינו שהטומאה היה מונחת על צד אחד של קורה ובא האדם לצד השני ונדנד אותה טמא משום נושא, ודין טומאת משא היינו שהאדם נושא או מסיט טומאה אינו רק באדם אבל בדבר שאין בו רוח חיים לא שייך כלל דין משא, וזה מבואר מדבריו פ"א מהלכות טו"מ עיי"ש יותר עליהם מטמאי משכב ומושב שעשייתם משכב ומושב ומרכב הוא אפילו היו המטמאים היינו זב ונדה כו' על האבן ותחת האבן היה מונח משכב וכיו"ב טמא משום משכב ומושב, ואדם כיו"ב היינו שהיה זב יושב על האבן ותחת האבן אדם טמא משום נושא כמו שנתבאר, אבל אם היו דברים שאינן ראוין למשכב ואינן עומדין לכך טהורים מכל בין מטומאת משכב בין מטומאת משא דליכא רק באדם ולית להו אף טומאה קלה כלל וכלל. עוד יותר היא בזב שהזב שמסיט את הטהור טמא מדין היסט דנפק"ל מכל כלי חרס אשר יגע בו הזב מגע שהיא ככולו הר"ז היסט והיסט זב טמא אפילו בכלי חרס דביה קאי וקרא ונוהגת בכל כלי ומדין מגע קאתינן עלה, לכן קנה בקומטו של זב דהוי בית הסתרים ואינו מטמא כמו מגע, וזה מבואר במשנה פ"ה מזבים עיי"ש. ודין זה דמסיט ליכא רק בדבר שיש בו רוח חיים היינו שהזב או הנדה הסיט את האדם או הכלי ודוק. עוד יש דבר חדש בזב היינו שאפילו אבן ע"ג הזב וממעל האבן ישב או נשען אדם האדם טמא וכן אם תחת האבן מונח משכב ומושב ומרכב וע"ג האבן נשען אדם טמא האדם, וזה מפורש בתו"כ על קרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב עיי"ש, ולמדנו זה ממשכב ומושב, וזה אינו רק באדם אבל אם כלי ע"ג האבן מלמעלה אם תחת האבן מונח זב טמא משום מידף דלשיטת רבינו אינו רק דרבנן ואם מונח משכב ומושב טהור הכלי לגמרי, זה קיצור שיטתו של רבינו למעיין: ולפ"ז נפרש מה דאמר בפ"ק דכלים למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא, פירוש שאם המרכב הוא תחת האבן ועל האבן יושב אדם שהוא טמא שנשא ע"ג המרכב ובפירוש המשנה פירש בד"א ועיין תוי"ט. והך דזבים פ"ה כל הנושא ע"ג הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למול"מ ולאדם כל הנושא ונישא ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם, כל הנושא ונישא ע"ג נבילה טהור חוץ מן המסיטו, פירוש כל מידי חוץ מאדם טהור ובאדם נושא טמא וכן מסיט אעפ"י שהנבילה למטה ג"כ טמא הכל מדין נושא אבל נישא ליכא אף באדם, בזב ובזבה כו' ובמשכב ומושב אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא זובו של זב ורוקו וש"ז כו' אחד הנוגע ואחד המסיט, ולא תני נושא ונישא משום דנושא בכלל מסיט וכמו בנבילה דתני מסיט וה"ה לנושא אבל נישא ליכא בזובו ובדם וברוק ודוקא אדם היושב על אבן שע"ג משכב קא מיטמא וכמו דכתיב קרא והיושב על המשכב כו'. ולדעת רבינו מוכרח לפרש הך גמרא דנדה (דף נ"ה) דפריך אי מה היא מטמאה באבן מסמא כו' פירוש שאם הזב הוא תחת האבן והאדם נשען על גבי אבן מלמעלה שהוא טמא, כן יהא אם הדם והזוב תחת האבן והאדם נשען ע"ג האבן שיהא טמא, ומשני והנושא אותם מיעוטא הוא [וצריך פירוש לפ"ז וצ"ל דה"ק אותם היינו ברוק וזוב ודם, בהם טמא דוקא הנישא אבל הנישא טהור אבל במשכב ומושב ומורכב וזב גם הנושא טמא וכמו דפרישית ודוגמתו תמצא בזבחים (דף ע"ז) אותם לריח ניחוח כו' עיי"ש] והתוי"ט שם הניח בצ"ע אמאי לא נקיט בזובו ורוקו כו' נושא ונישא, וז"א וכמו שנתבאר בס"ד. וכן סוגיא דשבת פ"ב מקרי אבן מסמא מה שנשא ע"ג אבן שתחת אותו אבן יש ע"ז ועיי"ש היטב. ולפ"ז מש"כ הרע"ב בפ"ה וכן ככר של תרומה כו' דאין מטמא אחרים פירוש אם הטומאה הנידה אחרים, ולא מקבל טומאה בהיסט פירוש שהטהור מסיט ומנדנד הטמא שזה מדין משא, אלא דבר שיש בו רוח חיים וכמש"נ לעיל דמשא לא שייך רק באדם והיסט מן הטמא שמנדנד את הטהור אינו רק בזב ומצורע כו' ודברי התוי"ט שם תמוהים מאוד, ודברי הכסף משנה פ"א מהלכות טו"מ אודות אבן מסמא משובשים בט"ס יעו"ש: ושיטת הר"ש דמשא בנבילה ומת וכיו"ב אינו רק בנדנוד קצת אבל אם אבן ע"ג האדם והטומאה ע"ג האבן זהו מיקרי אבן מסמא ובזובו ורוקו ודמו פליגי רבנן ור"א אם מטמא במשא בלא היסט דהיינו ע"י אבן מסמא עיי"ש: ודע דהך דתנא בתו"כ פרשה ג' וכל כלי עץ ישטף אר"ש כו' אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. פירושו מטעם עליונו של זב וכמו דפירש רבינו בפירוש המשנה ומורה עליו דברי התו"כ והלא דין הוא כו' ת"ל וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שעושה ע"ג מידף, ורש"י פירש בשבת (דף פ"ג) דהך קרא מורה על היסט באוכלין ומשקין עיי"ש וצ"ע. ומש"כ רבינו לקמן פ"ח ה"ו היה בכף שניה שאר הכלים או אוכלין ומשקין או אדם בין שכרעו הן כו' ראשון לטומאה ואם כרעו הן הוי כאילו אוכלין נשאו את הזב וטהורין לגמרי, וכן מפורש לגירסת רש"י בשבת (דף פ"ג), הוי טעמו כמו שפירשו ר"ש ורא"ש דכי כרעו הן מכל מקום מוגבהים קצת מחמת הזב וטמאים בהיסט הזב, ודוק בכ"ז: והנה בעליונו של זב כתב בהשגות הלכה ג' דדרשינן כל אשר יהיה תחתיו הזב ואמרה תורה יטמא עד הערב אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע, ולא נעלם מרבינו הראב"ד סוגיא זו דעסיק בה דאמרו שם דעליונו של זב אוכלין ומשקין הוא דמטמא כלים לא מטמא, רק דבא ליישב קושיא שנדחקו בתוספות, דאיך מצינן לפרש באוכלין ומשקין הלא אין להם טהרה במקוה וקרא כתיב יטמא עד הערב, לכן מפרש רבינו דכל זמן שהזב תחתיו אז עליונו של זב מטמא כלים היינו כלי שטף, אבל לאחר שפירש עליונו של זב מהזב שאינו תחתיו אז נשאר לו דין ראשון לטומאה לטמא אוכלים ומשקים, נמצא הנשא ע"ג הזב הוא אב הטומאה לטמא כלים כ"ז שלא פירש ממטמאיו, ולאחר שפירש ממטמאיו הוא ראשון לטומאה כמו שמבואר לקמן הלכות שאר אה"ט פ"ו הי"ב. ולזה הגיה בהלכה זו על מש"כ רבינו או כלי כו' שהוא למעלה על האבן כו' ולד טומאה ואינו מטמא כו' ולא כלים כו' חוץ מן האדם שעד שלא פירש כו' שאר כלים כו' כתב בהשגות שעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע היינו כל זמן שלא פירש ממטמאיו מטמא בכלי שטף וז"ב בשיטת הראב"ד: ומצאנו חבר להראב"ד הוא רבינו תם בתוספות ריש פרק בכל מערבין דסבר דאף דבר שאינו ראוי להיות משכב ומושב נטמא טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים יעו"ש דתמוה א"כ איך אמר רישא כל שנשא ע"ג הזב טמא הוא לטמא טומאה חמורה, וז"א דעליונו של זב אוכלין ומשקין מטמא וכלים לא מטמא, וצ"ל דעד שלא פירש הזב מתחתיו אז עליונו של זב מטמא כלי שטף ואלו הנשא תחת הזב שאינו ראוי למשכב ומושב מטמא אוכלים ומשקים אף בעת שהוא תחת הזב ולא פירש ממטמאיו. אמנם כבר דחו רבנן בתוספות שיטת ר"ת מתו"כ ומכמה מקומות וכן רמזו לזה בפרק דם הנדה (דף נ"ה) ד"ה אבן מסמא, אכן הר"ת ע"כ פירש כהראב"ד בהשגות, ודברי הראב"ד מחוורין ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו׳

ג׳

שהם ראשון לטומאה כו'. עיין בחוט השני סימן כ"ט וסימן ל' ודו"ק:

ו׳

שהנושא ראשון לטומאה. היינו דוקא אחר שפירש אך קודם שפירש מטמא שנים ופוסל אחד חוט השני סי' ל' ודו"ק: ראיתי לבאר ברייתא אחת בת"כ פרשת מצורע ז"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מחמת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ת"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע"כ. והנראה אצלי בכוונת ברייתא זו הוא דהוה ס"ד דכי היכי דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו ה"נ משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש המשכב מן המשכב ואופן הק"ו הוא בזה האופן ומה אדם שאינו עלול לקבל טומאה מן הזב לטמא אדם אפי' בעודו מחובר לטומאה וכן אינו מטמא הבגדים לאחר שפירש והיינו דנקט לטמא בגדים שהם שתי חלוקות דקיל טומאתו של אדם שהרי אינו מטמא אדם כלל וכן אינו מטמא בגדים לאחר שפירש אפ"ה המשכב חמור הימנו שהרי מטמא אדם וכן בגדים אף לאחר שפירש הזב מן המשכב הרי למדנו שהמשכב עלול לקבל טומאה יותר מהאדם מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים דהיינו קודם שפירש מהמשכב אינו דין שהמשכב הנוגע במשכב שיטמא בגדים קודם שפירש המשכב מן המשכב ומעולם לא ס"ד אלא שיהא המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם מאחר שראינו שהמשכב עלול יותר לקבל טומאה מן האדם ולפ"ז נ"ל דצריך להגיה לשון הברייתא ולומר כן מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים כו' ולא גרסינן לטמא אדם בשתי החלוקות האחרונות שהרי אדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם אף קודם שפירש ומראש הברייתא ומסופה מוכח בהדיא דמעולם לא עלה על הדעת שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא אדם וכ"נ מן הברייתא השנויה אחר זו דהס"ד הוא שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם ודרך זה הוא פשוט בעיני בכוונת הברייתא והברייתא השנויה אחר זו על דרך זה מתפרשת והוא ק"ו שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים כלומר שיהיה האדם הניטמא מחמת הזב אב הטומאה ויטמא אדם וכן כלים אפילו לאחר שפירש כמו המשכב שהרי האדם יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב שהרי האדם שנגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש והמשכב שנגע במשכב אינו מטמא בגדים והשתא ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים אפילו הכי נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אלמא האדם הוא יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב במקום שנטמא המשכב ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש והיינו מתחת הזב אינו דין שהאדם שהוא יותר עלול לקבל טומאה שיטמא אדם מתחת הזב ויהיה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף לאחר שפירש ת"ל כל המשכב כו' למעט ולומר דוקא משכב נעשה אב הטומאה ולא האדם. הכלל העולה דבחלוקה ראשונה האדם עלול יותר לקבל טומאה מן המשכב והוא דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים והמשכב הנוגע במשכב אינו מטמא בגדים. ובחלוקה האחרת המשכב עלול לקבל טומאה יותר מן האדם והוא שהמשכב שנטמא בזב נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש ואדם שנטמא מחמת הזב אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם כלל זולת בגדים קודם שפירש ושתי החלוקות הללו נשנו במשנה במסכת אהלות פרק א' משנה ה' אדם ובגדים טמאים בזב חומר באדם מבבגדים ובבגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים חומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם ע"כ. ודע דבגדים השנויים במשנה זו הם בגדים הראויין למשכב מדקתני סיפא שהבגדים הנושאין את הזב כו' וזה אינו אלא בראויים למשכב וזה פשוט וכ"כ ר"ש נמצא דשתי ברייתות הם שנויות במשנתנו במלות קצרות וכבר רמז ר"ש לברייתא הראשונה בפירושו. וראיתי להר"ש בריש פ"ד דזבים מ"א שכתב ואע"פ שהעריבה טמאה במגע הזב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים כו' והביא ברייתא זו דת"כ ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר מאחר שהוא משנה ערוכה בפ"א דאהלות וכמ"ש וצ"ע. ודע שהרב בעל קרבן אהרן כתב שני אופנים בצורת הק"ו והכל הולך אל מקום אחד אך לא ידעתי איך לא הרגיש בלישנא דברייתא דקתני אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ע"כ. דמהיכא ס"ד שהמשכב הנוגע במשכב יטמא והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם כלל וכדתניא בההיא פרשתא בת"כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד כו'. לכן נ"ל להגיה הברייתא ובשתי החלוקות האחרות לא גרסינן לטמא אדם אדם וכמש"ל: ודע שאף שכתבנו דכלים הנוגעים בזב או במשכב אף שלא פירשו מן הזב או מן המשכב מ"מ אינם מטמאים כלים וכ"ש אדם וכלי חרס נמצא דלגבי כלים הנוגעים בזב או במשכב אין חילוק בין פירש ללא פירש והיינו דתנן בפ"ה דזבים מ"י זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם פירש מטמא א' ופוסל א'. ופי' הר"ש כל הנוגע כגון אוכלין וכלים כו' ולפ"ז הני אבות הטומאה הוו אפילו אותם דמטמו אדם לטמא בגדים מ"מ לגבי אוכלין יש חילוק בין פירשו הכלים מטומאתם כשנגעו באוכלין ללא פירשו דאם לא פירשו הוו האוכלים ראשון ואוכלין אלו מטמאין אוכלים אחרים אבל אם פירשו הכלים האוכלין הן שניים ופוסלין אוכלין אחרים. כללו של דבר הכלים לגבי אוכלין הם כאדם דעד שלא פירשו מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין אחד ופוסלין א' ודין זה נלמד מההיא דתניא בתוספתא דזבים והביאה הר"ש ריש פ"ה דזבים וז"ל כלים הנוגעים בזב וזבה כו' מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' וכתב הר"ש מטמאין ב' ופוסלין א' דבשעת מגען חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ועושין א' ב' ג' אע"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים אפילו בשעת מגען כדפרישית לעיל כו'. והא דתנן זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלים והא דקתני במתניתין כלל א"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' דמשמע דמי שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו דאינו מטמא אוכלין להיות תחלה כולי כללא משום סיפא נקטיה דהיינו לאחר פרישתו אי נמי כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה והא דלא קאמר דמתניתין דכלל אמר ר' יהושע דהוי מדאורייתא ולא מדרבנן דומיא דמתניתין דכל הנוגע היינו משום דע"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקאמר והידים להיות שניות וטומאת הידים אינו אלא כי אם מדרבנן וזה פשוט א"נ מדקתני סיפא לאחר פרישתו מטמאין משקין להיות תחלה וטומאת משקין שיהיו לעולם תחלה אינו אלא כי אם גזירה מדבריהם. עוד נ"ל דמ"ש הר"ש במתניתין דכל הנוגע דההוא כללא מדאורייתא לאו למימרא דמן התורה אוכלין שנגעו בכלים עד שלא פירשו דהוי שני לטומאה אוכלין אלו ואתו רבנן וגזרו שיהיו אוכלין אלו ראשון דומיא דכלים שנגעו באדם עד שלא פירש ממטמאיו דהא היכן רמיזא גזירה זו דרבנן אלא לעולם האוכלין הם ראשון לטומאה מן התורה כל שנגעו בכלים קודם שפירשו דומיא דהיכא דנגעו באדם קודם שפירש דהאוכלין הם ראשון. והנראה אצלי דטומאה זו דחיבורין אינה מטמאה לא לגדול הימנו ולא לשוה לו ולפ"ז אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם אבל לגבי כלים דהוו למטה ממנו נחשב אב לטומאה וכן לגבי אוכלין נחשב אב לעשותם ראשון אבל הכלים אינם נחשבים כאב לטמא כלים דכוותם דומיא דאדם דאינו נחשב אב לטמא אדם דכוותיה אבל לגבי אוכלים שהם למטה מן הכלים נחשבים אב לעשותם ראשון ולפ"ז נ"ל דאוכלים שנגעו בזב ונגעו באוכלין אחרים עד שלא פירשו האוכלים הראשונים מן הזב שהאוכלין הם שניים שאין האוכלין הראשונים נחשבין כאב לעשות האוכלים דכוותם ראשונים דומיא דאדם וכלי דאינם נחשבים כאב לטמא אדם וכלים דכוותם ומה שחלק הר"ש בין מדאורייתא למדרבנן היינו טעמא משום דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל אף שהוא ראשון והאוכל קי"ל דנעשה שני לטומאה מן התורה מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא נמצא שהשרץ אב והתנור ראשון והאוכלין שניים מ"מ אין האוכל מקבל טומאה מן הראשון מן התורה אלא מן האדם או מן הכלים אבל מאוכל אחר אף שהוא ראשון אינו מקבל טומאה וכמ"ש רבינו רפ"ז מהלכות אבות הטומאה ולפ"ז הא דקתני דכל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה דפירושו לדעת הר"ש הוא דכל הכלים הנוגעים מה שמטמא אחד הוא מן התורה אבל שנים לא מטמא מן התורה לפי שאף שהאוכל שנוגע בכלים הוא ראשון מ"מ אין אוכל מטמא אוכל ובשלמא גבי אדם משכחת לה שיטמא שני מן התורה כגון אדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באוכלין שהכלים הם ראשון והאוכלין הם שניים וכולם טומאתם מן התורה אבל כלים שנטמאו בזב כיון שאינם מטמאים כי אם אוכלין נמצא שאינם מטמאים שנים כי אם מדרבנן אף שהאוכלים שנגעו בכלים הוו ראשון מן התורה ולפ"ז ע"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקא מחלק בין היכא דהאוכלין הם ראשון או שני ומן התורה אין הפרש לגבי אוכלין בין שיהיו ראשון או שני דהא לעולם אין האוכל מטמא דבר אחר אף שיהיה ראשון. אלא שלפי דרך זה אני תמיה דאיך יתכן דההיא דכל הנוגע הוי מן התורה דהא קתני ופוסל אחד דהא מן התורה אין האוכל פוסל וכמבואר ולומר דמאי דקתני מטמא אחד הוא מן התורה ופוסל אחד הוא מדרבנן הוא דבר זר עד מאד. הן אמת שגם לפי הס"ד דמן התורה אוכל שנגע בכלים דהוו שניים מן התורה קשה דאיך יתכן לומר ופוסל אחד מן התורה ובמקום אחר נאריך בזה בע"ה. הכלל העולה דלדעת הר"ש כלים הנוגעים באוכלין הוי האוכלין ראשון מדרבנן. ודע שדברי הרב בעל תי"ט במשנה א' דפ"ה דזבים בהא דכל המטמא בגדים כו' לא יכולתי להולמם ועיין בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ה דזבים מי"א. ודע שרבינו לא הזכיר דין זה דאוכלים שנגעו בכלים קודם שפירשו דהוו האוכלים ראשון נראה דלא ס"ל הכי ואולי יצא לו ממאי דתנן בכמה משניות דאין הכלים מטמאין כלים אחרים אלמא דלעולם הכלים חשיבי ראשון ואינם נחשבים כאב וכיון דאינם נחשבים כאב לטומאת כלים ה"ה לטומאת אוכלין דאין האוכלין ראשון כי אם שני ומ"מ עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בחוט השני סימן ל' דר"ל שגם הר"ם ס"ל כסברת הר"ש וע"ש (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ה מהלכות טומאת מת דין ג'). ודע דבפרק כ"ח דכלים מ"ו תנן מטלית שטלייה על הקופה מטמא אחד ופוסל אחד הפרישה מן הקופה הקופה מטמאה אחד ופוסל אחד והמטלית טהורה טלייה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד הפרישה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' והמטלית מטמא ב' ופוסל א' ע"כ. והר"ש פירשה למתניתין כפי שיטתו שכתבנו דכלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה לגבי אוכלין ומשקין יש חילוק בין פירשו ללא פירשו והיינו פירושה דמתניתין דמטלית זה שהוא טמא מדרס וטלייה על הבגד הנה הבגד טמא מגע מדרס לפי שזה הבגד נגע במדרס וכ"ז שהוא מחובר מטמא שנים ופוסל אחד לפי שזה הבגד כאשר נגע באוכלין בהיותו מחובר למטלית חשיבי האוכלין ראשון לפי שהבגד בהיותו מחובר חשיב כאב הטומאה אבל כשפירשה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' לפי שחזר הבגד לאחר שפירש להיות ראשון לטומאה כדין כל הנוגעים באב מכל אבות הטומאה דלאחר שפירשו הוו ראשון לטומאה אבל המטלית מטמא ב' ופוסל א' כדינה מקודם שהיתה אב הטומאה לפי שלא נתבטלה מתורת מדרס בשביל טלייתה. אך היכא שטלייה על הקופה כשנגמר טלייתה פרח ממנה טומאת מדרס משום דקופה לא חזיא למדרס והקופה היא טמאה מגע מדרס והיא ולד הטומאה ומש"ה אפילו בהיותה מחוברת מטמא אחד ופוסלת אחד לפי שאינה מחוברת עם אב שהרי המטלית פרח ממנה טומאתה בשביל טלייתה והנה אין הפרש ביניהם בין קודם שפירשה הקופה מן המטלית לאחר שפירשה. ודע דדברי הר"ש באו קצת דבריו שלא כסדרן ומ"מ כוונתו מבואר שהיא כמ"ש וכן כתב רבינו עובדיה וביאר כל הצדדים באר היטב יע"ש נמצא לפ"ז דאין הבגד אפילו בעודו מחובר למטלית נחשב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל לעולם לא חשיב כאב לטמא כלים ואדם. אך מדברי רבינו בפי' המשנה נראה פירוש אחר במשנה זו והוא דהיכא דטלייה למטלית עם הבגד הנה הבגד כולו ישוב כמדרגת המשכב בשוה דומה לההיא דתנן בפרק כ"ז מכלים משנה ח' הבגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד הבגד כולו מדרס כו' ע"כ. ואף שיש בספרים דלא גרסי הבגד כולו מדרס מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שכך היתה גירסתו וכן כתב בחיבורו פ' כ"ג מה' כלים דין ז' וכבר הובאה גירסא זו בתי"ט וא"כ הכא נמי היכא דטלייה עם הבגד נעשה כל הבגד כולו מדרס והרי הוא אב הטומאה גמור ומטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה עלה דהך דמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכיון על המשנה דבגד שארג בו ג' על ג' שכתבנו וכן בחיבורו כתב דינים אלו דבגד שארג ודין המטלית סמוכים זה לזה דכולם חד טעמא אית להו. ודע שמה שכתבנו דלרבינו טעמא דמטלית הוא לפי שטלאה עם הבגד ונעשה הכל גוף אחד וחזר הבגד להיות מדרס ומטמא אדם וכלים כדין מדרס מלבד שמדבריו בפי' המשנה נראה כן ממ"ש בחיבורו ג"כ יש להכריח פירוש זה שהרי כתב טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה ע"כ הרי דבריו ברור מללו שהוא כמ"ש. ודע שלאחר משנה זו דמטלית תנן טלייה על הבגד מרוח אחת אינו חיבור משתי רוחות זו כנגד זו חבור כו'. והנה כפי מה שפירש רבינו במתניתין דמטלית משנה זו דמחלק בין מרוח אחת לשתי רוחות קאי עלה דדינא דמטלית ולומר דהא דאמרינן דאם טלאה על הבגד דנעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה הוא דוקא היכא שטלאה למטלית משתי רוחות אבל טלאה מרוח אחת אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס לבד וכן כתב בחיבורו בהדיא אבל כפי פי' ר"ש ורבינו עובדיה דטעמא דמטלית הוא משום כלים הנוגעים במשכב דבעודם מחוברים חשיבי כאב לגבי אוכלין ע"כ מתניתין דמרוח אחת לא קאי עלה דמתניתין דמטלית דפשיטא דלא גרע מרוח אחת מנגיעה בעלמא בלא תפירה דקי"ל דבעודן מחוברים מטמאין שנים ופוסלין אחד אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר דהיכא דטלאה מרוח אחת אינו חיבור כדי שיעשה הבגד מדרס ממש לטמא אדם וכלים אלא שיש לו דין כלים הנוגעים במשכב ולא חשיב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל טלאה משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס ומטמא אדם וכלים וכן כתב רבינו עובדיה דהא דמחלקינן בין רוח אחת לשתי רוחות הוא כדי שיהיה הבגד טמא מדרס ומ"מ אפשר לומר דקאי עלה דמתניתין דמטלית והכוונה דהא דאמרינן דאם טלאה על הקופה מטמא אחד ואם טלייה על הבגד מטמא שנים דמשמע דאב גמור לא הוי לטמא אדם וכלים הוא דוקא מרוח אחת דלא הוי חיבור אבל משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס והוא אב הטומאה גמור לטמא אדם וכלים ודוק. באופן דהר"ש ורבינו עובדיה מודים לרבינו בדינו ורבינו אינו מודה להם בדינם דאיהו ס"ל דחיבורי כלים לא חשיבי כאן לגבי אוכלין ומשקין וכדכתיבנא. וא"ת כפי פי' הר"ש והר"ע אמאי נקט תנא דמתניתין טלייה על הבגד לישמעינן רבותא דאפילו אם נגע הבגד במטלית דבעודו מחובר דהיינו כשהוא נוגע מטמא שנים ופוסל אחד י"ל דאה"נ אלא אגב דברישא בעי למימר מטלית שטלאה על הקופה כו' דהתם דוקא שטלייה שפרח מן המטלית דין מדרס ומש"ה מטמא אחד ופוסל אחד וכן כשהפרישה מן הקופה המטלית טהורה אבל אם לא טלאה אלא שנגע הקופה במטלית מלבד דפשיטא דהמטלית טמאה מדרס כדינה שהרי לא נתבטלה עוד נ"ל שגם הקופה בהיותה נוגעת במטלית מטמא שנים ופוסל אחד דאף דקופה לא חזיא למדרס מ"מ הוה ליה ככלים הנוגעים בזב או בזבה דס"ל להר"ש דבהיותם נוגעים מטמאים שנים ופוסלים אחד וכמ"ש לעיל וכיון דאיצטריך למנקט טלייה גבי קופה נקט נמי טלייה גבי בגד אבל לעולם דלאו דוקא טלייה דה"ה בנגיעה בעלמא דבעודו הבגד מחובר מטמא שנים ופוסל אחד א"נ משום בבא עצמה דבגד נקט טלייה והיינו טעמא משום דבעי למימר דהיכא דהפרישה מן הבגד דהמטלית מטמא שנים ופוסל אחד ואתא לאשמועינן דלא נתבטל המטלית אגב הבגד או השק או העור אליבא דמ"ד ודין זה לא יתכן כי אם בטלייה וזהו פשוט: ודע שמה שהכריחו להר"ש לומר דטעמא דמתניתין הוא משום כלים הנוגעים במשכב ולא פירשה מטעמא דנעשה הכל מדרס וכמו שפירש רבינו הוא משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מטמא אחד ופוסל אחד וכן מטמא שנים ופוסל אחד ואם כפירוש רבינו הוה ליה למימר במקום מטמא אחד ה"ז טמא מגע מדרס ובמקום מטמא שנים ה"ז טמא מדרס וכמ"ש רבינו בחיבורו דלשונות הללו דמגע מדרס וטמא מדרס הם המורגלים בכולה מכילתין דכלים אך לשון זה דמטמא אחד נזכר במסכת זבים פעמים רבות והוא בדברים שיש הפרש בין קודם פרישתן לאחר פרישתן ונקטו כי האי לישנא התם לפי שהאדם שנוגע באחת מכל הטומאות אפילו בשעת חיבורו אינו אב גמור שהרי אינו מטמא אדם וכלי חרס ומש"ה לא אמרו דקודם שפירש הוא אב אלא אמרו מטמא שנים דלגבי הך מלתא חשיבי כאב דוקא. וזהו מה שהכריחו להר"ש לומר דהאי בגד לא הוי אב גמור אלא מטמא שנים ופוסל אחד והא דקתני במתניתין והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד אגב דנקט גבי בגד מטמא שנים ופוסל אחד נקט נמי גבי מטלית אבל לעולם דהמטלית הוי אב גמור לכל דיניו ועוד נ"ל דאפילו בעודו מחובר המטלית עם הבגד המטלית הוא אב גמור ומטמא אדם וכלים וזה פשוט: ויש להסתפק בהא דאמרינן דמטלית שטלייה על הקופה דפרח מן המטלית טומאת מדרס אם הוא דוקא היכא שטלאה משתי רוחות אבל מרוח אחת לא כי היכי דלא חשיב חבור מרוח אחת להיות נעשה הבגד כולו מדרס או דלמא דכדי להתבטל המדרס מן המטלית סגי בטלייה מרוח אחת. והנה אליבא דרבינו ע"כ מיירי כשטלאה משתי רוחות מדקתני מטמא אחד ופוסל אחד ואי מרוח אחת מאי איריא שטלאה על הקופה אפילו שטלאה על הבגד כל שהוא מרוח אחת מטמא אחד שהרי אינו אלא מגע מדרס שהוא ראשון לטומאה אלא ודאי דמיירי בשטלאה משתי רוחות דומיא דטלאה על הבגד דקתני מטמא שנים ופוסל אחד דמיירי משתי רוחות וכדכתיבנא. אך אליבא דהר"ש ורבינו עובדיה ז"ל דמתני' דטלייה על הבגד מיירי מרוח אחת דאי משתי רוחות הרי נעשה הכל מדרס א"כ נראה דגם רישא דקתני שטלייה על הקופה מיירי מרוח אחת ואפ"ה פרח מן המטלית טומאת מדרס כיון שטלייה על הקופה אף שהוא מרוח אחת. ולפ"ז פליגי רבינו והר"ש במטלית שטלייה על הקופה מרוח אחת והפרישה מן הקופה דלרבינו המטלית טמאה מדרס ולר"ש טהורה. וכן נמי אפילו בהיות המטלית טלויה לרבינו המטלית הוא טמא מדרס ולהר"ש לא נדע דאם נאמר דלדידיה אינו מתבטל המטלית כי אם בשטלאה משתי רוחות אם טלאה מרוח אחת הקופה מטמא שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה דלגבי אוכלין ומשקין חשיבי כאב וזה פשוט:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ו׳, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מטמאי משכב ומושב כל הרמב״ם