א׳
הזב והזבה והנדה והיולדת לעולם הם בטומאתם עד שיטבולו וכדא' פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא דכל זמן שלא טבלה טמאה ובת"כ נמי אמרינן דלימד ר' עקיבא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים וכו'.
רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ה׳
ספר טהרה · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ה׳
הלכה א׳
הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת לְעוֹלָם הֵם בְּטֻמְאָתָן וּמְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים וּמִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ. אֲפִלּוּ נִתְאַחֲרוּ כַּמָּה שָׁנִים בְּלֹא רְאִיַּת טֻמְאָה וְלֹא טָבְלוּ הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן:
הלכה ב׳
יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה לְזָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לִנְקֵבָה כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר הֲרֵי הוּא כְּדַם הַנִּדּוֹת וּמְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. לֹא תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָמִים בִּלְבַד אֶלָּא בְּיָמִים וּטְבִילָה:
הלכה ג׳
יוֹלֶדֶת שֶׁיָּרְדָה לִטְבּל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה וְנֶעֱקַר מִמֶּנָּה דָּם בִּירִידָתָהּ וְיָצָא חוּץ לְבֵין הַשִּׁנַּיִם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְדָם זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּבְשָׂרָהּ. וְאִם נֶעֱקַר מִמֶּנָּה בַּעֲלִיָּתָהּ מִן הַמִּקְוֶה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּם טֹהַר. וְהַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְכָל הַדָּם הַמֻּבְלָע בָּאֵיבָרִים וּמְשִׂימָה אוֹתוֹ דַּם טֹהַר:
הלכה ד׳
יוֹלֶדֶת שֶׁטָּבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה אוֹ אַחַר סְפִירַת שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּזוֹב הֲרֵי הִיא בְּכָל יְמֵי טֹהַר שֶׁלָּהּ כְּטָמֵא שֶׁטָּבַל וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וַהֲרֵי הִיא טְבוּלַת יוֹם בְּכָל אוֹתָן הַיָּמִים. וְאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת בְּסוֹף יְמֵי טֹהַר אֶלָּא בְּמִשְׁלָם הַיָּמִים הֲרֵי הִיא כִּטְבוּל יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִיא כִּטְבוּל יוֹם לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. אֲבָל לְקָדָשִׁים הֲרֵי הִיא כְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל אֶלָּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּנִדָּה אוֹ בִּטְמֵא מֵת שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר אוֹכֶלֶת בְּמַעֲשֵׂר וּפוֹסֶלֶת אֶת הַתְּרוּמָה כִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָתָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ שֶׁמַּשְׁקֵה טְבוּל יוֹם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמְטַמְּאָה אֶת הַקָּדָשִׁים כִּוְלַד הַטֻּמְאוֹת עַד שֶׁתַּשְׁלִים יְמֵי טֹהַר וְתִהְיֶה טְהוֹרָה לַכּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁהִיא צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת בַּסּוֹף וְאַחַר כָּךְ תִגַּע בַּקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת לַאֲכִילַת הַתְּרוּמָה:
הלכה ה׳
יוֹלֶדֶת שֶׁהִיא מְצֹרַעַת וְטָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר אוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה הֲרֵי דַּם טֹהַר שֶׁלָּהּ טָמֵא כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וְכֻלָּן כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקִין שֶׁהֵן נוֹגְעִין בָּהֶן. חוּץ מִזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֲבוֹת טֻמְאוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּיּוֹם הַשִּׁמּוּר שֶׁלָּהּ אַחַר הָנֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה הֲרֵי מַגָּעָהּ וּבְעִילָתָהּ תְּלוּיִים. אִם נִגְמַר הַיּוֹם וְלֹא רָאֲתָה כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ טָהוֹר וּבוֹעֲלָהּ טָהוֹר וּפָטוּר. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁטָּבְלָה כָּל טָהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה טְמֵאוֹת וְעוֹשָׂת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב חַטָּאת. טָבְלָה בְּלֵיל הַשִּׁמּוּר קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא טָבְלָה וַעֲדַיִן עוֹשָׂת מֶרְכָּב וּמוֹשָׁב:
הלכה ז׳
הָרוֹאָה דָּם בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר וְטָבְלָה לְעֶרֶב לֵיל שְׁנֵים עָשָׂר הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה:
הלכה ח׳
טָבְלָה בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ [עַד] לָעֶרֶב אִם שִׁמְּשָׁה בּוֹעֲלָהּ טָהוֹר וּמִשְׁכָּבָהּ וּמֶרְכָּבָהּ טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה דָּם בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הַטְּבִילָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת נִדָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בְּאִסּוּר נִדָּה וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְיוֹם אַחַד עָשָׂר לְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה לִשְׁמֹר יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְעוֹסֶקֶת בְּטָהֳרוֹת. אֲבָל הָרוֹאָה דָּם בַּעֲשִׂירִי טוֹבֶלֶת בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר וּמְשַׁמֶּרֶת אוֹתוֹ שֶׁאִם תִּרְאֶה בּוֹ דָּם אַחַר טְבִילָה נִטְמְאוּ כָּל טָהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה וְנִטְמָא בּוֹעֲלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:
הלכה ט׳
זָב וְזָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלוּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא יִתְעַסְּקוּ בְּטָהֳרוֹת עַד לָעֶרֶב שֶׁמָּא יִרְאוּ טֻמְאָה וְיִסְּתְּרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה וְנִמְצָא אוֹתָן הַטָּהֳרוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ אֵין מְטַמְּאִין כְּלֵי חֶרֶס בְּהֶסֵּט מֵאַחַר שֶׁטָּבְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְרָאוּ טֻמְאָה וְסָתְרוּ הַכּל. וְכָל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהֱסִיטוּ עַד שֶׁלֹּא רָאוּ טָהוֹר:
קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה׳
ב׳
יולדת שלא טבלה דמה אפילו בתוך ימי טוהר הוי כדם נידות ומטמא כדתנן פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא אליבא דרב דאמר דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר מעין אחד הוא דממעין אחד הן באים והתורה טומאתו כל שבעה לזכר וכל י"ד לנקבה והתורה טהרתו אחר מכאן כדאמר' התם וכו'.
ג׳
יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה לאחר שבועיים ונעקר דם לבית החיצון ועמד שם טמאה כל זמן שהוא בה וכשתצא בעיא טבילה אחריתי ואם בעליתה נעקר הדם טהורה כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב פרט יוצא דופן ואקשי' טומאה בלועה היא ולא מטמאה לא במגע ולא במשא והכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראיה מאתמול איעקר ורחמנא אמר בבשרה מכי אתי בבית החיצון הויא ראיה אלא משום משא ונגיעה היא כדאמר' ואם כן טומאה בלועה היא ואיפרק שמעתין דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר דאז תטמא משום מגע ואם בעליתה נעקר הוי דם טהור ולא מיטמיא וכו'.
ד׳
יולדת שטבלה כדינה הרי היא טבולת יום ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר למעשר ולתרומה אלא לקדשים כב"ה דפרק תנוקת דתנן ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה ובגמרא טבולת יום ארוך איכא בינייהו דהכתוב עשאה טבולת יום דכתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ולקדשים מודו בית הלל לב"ש דק"ל אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש והיינו מדרבנן כדאמר' פרק חומר בקדש כיון דעד האידנא אסיר אצריכינהו רבנן טבילה ורוקה ודם טהרתה טהורים לתרומה כדתנן התם פרק תינוקת ואם נפל מרוקה וכו' על ככר של תרומה טהור וכדתנן נמי ריש פרק שני דטבול יום דדוקא בטבול יום עצמו הוא דמרבי' אפילו לתרומה וכדאמ' וכו'.
ה׳
יולדת שהיא מצורעת וטבלה אחר שבעה או י"ד דם טוהר שלה טמא כרוקה ומימי רגליה כדתנן פרק בנות כותים ב"ה אומר כרוקה וכו' ובגמרא מ"ט דב"ה אמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה ואילימא שאר מעיינותיה כרוקה וכמימי רגליה דאתו מזב דכתיב וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות האי מזכר נפקא כיון דאיתרבי מצורע למעיינותיו כדאמר' איתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר אלא האי דאיצטריך ולנקבה לרבות מצורעת לטמא דם טהרה שלה דליתיה בזכר ומשקין אלו היוצאין מהן כמשקין הנוגעים בהם חוץ מזב ששלשה המשקים היוצאים מהם הם אב הטומאה כדילפינן לעיל.
ו׳
זבה קטנה שטבלה ביום השמור מגעה ובעילתה תלויה שאם ראתה אחר כך כל טהרות שעשתה טמאות ועושה מרכב ומושב ומטמאה בועלה כדתנן פרק תנוקת דף ע"ב הרי זה תרבות רעה ומגען ובעילתן תלוייה וכו' טבלה בליל השמור הרי זה כמו שלא טבלה כדתנן התם לעיל ומודים ברואה וכו' וטבלה לערב ושמשה שמטמאין משכב ומושב וחייבים בקרבן משום דבעינן שימור והרי בעל זבה קטנה וכו'.
ז׳
ראתה ביום אחד עשר וטבלה לערב יום שנים עשר שהוא תחלת נדה פטורין מן הקרבן כדתנן התם במתניתין לב"ה משום דלא בעיא שימורים כיון שאינה בימי זיבה ולענין טומאה מודו לב"ש מדרבנן ואם טבלה ביום י"ב אחר הנץ בועלה טהור אפי' מדרבנן כדא' ב"ה הרי זה גרגרן הרואה דם בעשירי טובלת ביום אחד עשר ומשמרת אותו אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה ביום שלישי הוא יום י"ב דהוי תחלת נדה ואפ"ה בעיא שימו' דעשירי כתשיעי כרבי יוחנן דאמר התם מה תשיעי בעי שימור דהא ראוי להביאה לידי זבה גדולה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי אם התחילה לראות בו בעי שימור י"א כנגדו אף ע"פ דאינה ראויה להיות זבה גדולה וכדאמרי' אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ויום אחד עשר קאמר רבי אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני ומאי הלכותיו משאר הימים שלפניו רבי יוחנן אמר הלכה אחד עשר דבדבר אחד הוא חלוק משלפניו דאחד עשר הוא דלא בעי שימור הא לאחריני עביד שימור דהיינו לעשירי ולרבי עקיבא קראי נינהו הני אחד עשר יום כדאיתא התם שלהי מכלתין וכדילפינן פרק ו' מהלכות איסורי ביאה וכו'.
ט׳
זבה וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי אם חזרו וראו ביום עצמו סותרים וכדילפינן נמי התם בהלכות איסורי ביאה פרק ו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה׳
ה׳
יולדת שהיא מצורעת וטבלה אחר ז' של זכר כו' טמא כרוקה וכמימי רגליה כו' חוץ מזב וכיוצא בו שהרי ג' משקין היוצאין ממנו אבות טומאות כמו שבארנו. הוא לעיל בפרק א' הי"ד, רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה כו' אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה כו' כל אחד מאילו כמשקין טמאים שטומאתן מד"ס כו'. והנה דברי רבינו ברור מללו שמעיינות מצורע המה רק כמשקין טמאים ומטמאין כלים מד"ס ולא מדאורייתא ואדם אין מטמאין כלל. והרבה נצטערתי ע"ז, דכל הסוגיא (בדף ל"ד ל"ה) דמצורע אתרבי למעיינותיו ומצורעת למעיינותיה ושוים בזה לזב רק דם טהרה של מצורעת כיון דאינו מתעגל ויוצא לא חשוב מעין אך דב"ה סברי דקרא מרבי לזה בהדיא בכלל מעיינות וב"ש פליגי, ור' יהודה תני לה במסכת עדיות, [ועיין בתוספתא דילן דפליגי בזה ר"מ ור"י דר"מ אמר אינו מטמא לכו"ע, וראה בתוי"ט שנתקשה מדוע פסק רבינו כב"ה הא חכמים פליגי על ר"י ובמח"כ לא עיין בתוספתא דר"מ פליג עליו והלכה כר"י נגד ר"מ] וטרחתי הרבה בזה ולא ירדתי לעומק טעמו של רבינו, כי מפירוש המשנה נראה שהיה לו כפי סוגיא דילן ובטח נמוקו עמו מעוצם הקפתו בכל מטמוני רז"ל אשר אינם בדפוס לפנינו כפי מש"כ הרלב"ח בשו"ת: אולם יתכן דהוכרח לפי שיטתו שכתב בפ"א דזה דאמרינן דמימי רגליו של זב מטמאין במשא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה [עיין כסף משנה שם] וטעם זה לא יתכן גבי מצורע, ולפ"ז מימי רגליו של מצורע אינן מטמאין אע"ג דאיתקוש לזב למעיינות ואיך קאמרי כאן ב"ה דם טהרה של מצורעת כרוקה וכמימי רגליה הלא גם מימי רגליה של מצורעת אינם מטמאין דלא שייך בהו זיבה כיון שאינה זבה כלל, ומש"ה הוכרח רבינו לפרש דטומאתן כדין משקין הנוגעים בהן ואינן אב הטומאה, ודא למדנו מכאן דש"ז של זב דאינו מטמא במשא לר' יהושע רק משום שא"א בלא צחצוחי זיבה לכו"ע ליכא במצורע ואינו מטמא במשא שכבת זרעו אף להחולקים על רבינו ומטמאים מעיינות מצורע: ויש להתבונן לשיטת רבינו דמימי רגליו של זב טמאין משום דא"א בלא צחצוחי זיבה א"כ לסתור גם בימי זיבה כמו קרי דהוה נוגע לרב הונא ובכ"ז סותר משום דא"א בלא צחצוחי זיבה, ואם נימא דבטלה א"כ גם בקרי תבטל ועוד דהא אמרת דמטמאה מש"ה. אך דא ליתא דכיון דגלי קרא גבי סתירה דאינו סותר שבעת ימים רק יום אחד כפי טומאתו של ש"ז א"כ במימי רגליו דבטהור טהורים תו משום צחצוחי זיבה לא סתרה כלל כיון דפתיכא במ"ר ופשוט. ומשום זה מוכרח מכאן דאין לפרש כהר"ש בטעמא דר' ישמעאל דאמר בפ"ק דזבים ביום שני סותר את שלפניו מטעם דהזיבה מרובה והוי כבעינא וסותרת את שלפניו, דא"כ גם מימי רגליו לסתור ביום שני ולכן מוכרח לפרש טעם אחר, ויש לפרש דרבינו סמיך על קרא דוזאת דמפיק מיניה בתו"כ ומייתי תלמודין בפרק דם הנדה רק הוא הוסיף המתקה להדרשה טעם לשבח: שוב ראיתי בתו"כ מפיק מקרא דאין מי רגלים סותרים בזב והביאו הכס"מ לעיל פ"א הי"ד יעו"ש וא"כ נסתר מש"כ. אמנם באמת לא יכולתי להבין דברי התו"כ דלמה לן קרא לזה לדבר שא"א בחוקי המציאות, אך לפ"ז מוכח כמו שהוכיח הכסף משנה דא"א למימי רגליו בלא צחצוחי זיבה, דאל"כ מהיכי תיתי דלסתור וע"כ לר' יהושע לא צריך קרא להכי דכמו דמטמא ש"ז במשא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה ה"נ מימי רגליו ותו לא צריך קרא וא"כ במצורע אינו טמא מ"ר ואיך אמרי ב"ה כרוקה וכמימי רגליה, וע"כ דמדרבנן אמרי וכמשקין הנוגעים בהן, כ"ז טרחתי להסיר קצת התמיה: אולם דע דחפשתי במשנה ובתוספתא ולא מצאתי מבואר שמצורע עושה מעיינות, רק בתו"כ מצאנו לזכר לרבות את המצורע ולנקיבה לרבות היולדת, ופירוש דקרא קאי לטמא דם טוהר של מצורעת וזה מצורעת יולדת. ובזה א"ש מה דחפש רבינו היקשא אחרינא דזב למצורע, דמסוגיין (דף ל"ה) משמע דקרא דוהזב את זובו לזכר איתקוש זב למצורע כפירוש רש"י תמן, ורבינו כתב מקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע או זב. והוא כיון דרבינו סובר דמעיינות מצורע אינן טמאים ולא דריש כלל קרא דלזכר לרבות מצורע, ונכון. אמנם התבוננתי דיש לפרש גם דברי התו"כ באופן אחר, דקרא דוהדוה בנדתה מפיק שמדוה כמותה לקמן (דף נ"ד) ומוהזב את זובו דזיבה מטמאה כדמפקי אחרים בתו"כ ומייתי לה (בדף נ"ה), וא"כ סד"א דדוקא בזב גרידא שהיא גורמת לו טומאה אז הזוב עצמה מטמאה אבל זב מצורע שאינו גורמת לו טומאה שהוא טמא בלא זה מנלן דזובו טמא [וזהו סברת רבא (בדף ל"ה) אלא פשיטא בזב מצורע] ואם תימא הא גם במצורע הזיבה גורמת שיהא מעיינותיו כמו רוקו מטמא במשא דבמצורע אינו טמא [לפי שיטת רבינו] אולי דצריך קרא לראיה ראשונה של מצורע שיטמא דאימא דוקא בטהור לחודיה מטמאה משום שהיא גורמת טומאה לו לכן מרבי מקרא דלזכר לרבות מצורע ולנקיבה לרבות היולדת, היינו דהוה אמרינן דדם נדה אינו מטמא רק בנדה וזבה משום שהיא גורמת טומאה אבל ביולדת שבלא"ה טמאה אף בלידה יבשתה מנ"ל דהדם טמא קמ"ל קרא דלנקיבה. ודוק: והנה מדכיילה לה המשנה עם דם נכרית משמע כפירוש רבינו דשניהן מדרבנן ובני חדא בקתא נינהו וצ"ע. וכן פלא בעיני למה צריך קרא דמי רגלים אינן סותרין בזב פשיטא דאל"כ טהרת זבים איך משכחת לה כיון שיום של מי רגלים אינה עולה אם לא שיטיל מים ע"י קיסם שמכניס בבשרו או אולי גם מים עכורים אינו סותר, ולא נהירא, ועדיין כל הענין מעומעם וצ"ב עוד. ואפשר לומר דסד"א דמקצת סוף יום ככולו וכי סותר בראה בין השמשות וכמו דפריך רמי ב"ח בפרק בנות כותים (דף ל"ג) יעו"ש ודוק היטב בכ"ז:
ט׳
וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו טהור(ין). נראה לי דהוה"ד מי שבעל אותה עד שלא ראתה אינו מטמא כ"ח בהיסט דלא חמיר מינה ואיכא בועל זבה שאינו מטמא בהיסט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל