הלכות מלכים ומלחמות · פרק ט׳
הלכה א׳
עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ד) "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וְיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:
הלכה ב׳
בֶּן נֹחַ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְהוּא שֶׁיַּעֲבֹד כְּדַרְכָּהּ. וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְכָל שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ אֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג אָסוּר בַּכּל. וְאֵין מְנִיחִין אוֹתוֹ לְהָקִים מַצֵּבָה. וְלֹא לִטַּע אֲשֵׁרָה. וְלֹא לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְנוֹי:
הלכה ג׳
בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּכִנּוּי בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה ד׳
בֶּן נֹחַ שֶׁהָרַג נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ עֵבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְכֵן אִם הָרַג טְרֵפָה אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וּנְתָנוֹ לִפְנֵי אֲרִי אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בָּרָעָב עַד שֶׁמֵּת. הוֹאִיל וְהֵמִית מִכָּל מָקוֹם נֶהֱרָג. וְכֵן אִם הָרַג רוֹדֵף שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו נֶהֱרָג עָלָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה ה׳
שֵׁשׁ עֲרָיוֹת אֲסוּרוֹת עַל בְּנֵי נֹחַ. הָאֵם. וְאֵשֶׁת הָאָב. וְאֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ. וְזָכוּר. וּבְהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, כד) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו" זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו. (בראשית ב, כד) "וְאֶת אִמּוֹ" כְּמַשְׁמָעָהּ. (בראשית ב, כד) "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּזָכוּר. (בראשית ב, כד) "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" לְהוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵין הוּא וְהֵם בָּשָׂר אֶחָד. וְנֶאֱמַר (בראשית כ, יב) "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה":
הלכה ו׳
בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל מְפֻתַּת אָבִיו וַאֲנוּסַת אָבִיו הֲרֵי הִיא אִמּוֹ מִכָּל מָקוֹם. וְחַיָּב עַל אֵשֶׁת אָבִיו אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. וְחַיָּב עַל הַזָּכוּר בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל וְעַל הַבְּהֵמָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. וְהוּא נֶהֱרָג לְבַדּוֹ וְאֵין הוֹרְגִין אֶת הַבְּהֵמָה. שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ בַּהֲרִיגַת בְּהֵמָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל:
הלכה ז׳
אֵין בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְבַעְלָהּ. אֲבָל מְאֹרָסָה אוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ג) "וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֶן נֹחַ שֶׁבָּא עַל בַּת נֹחַ. אֲבָל עַכּוּ"ם הַבָּא עַל הַיִּשְׂרְאֵלִית בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּב. וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה נִסְקָל עָלֶיהָ כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם בָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת עַכּוּ"ם חֲבֵרוֹ וְיֵהָרֵג בְּסַיִף:
הלכה ח׳
בֶּן נֹחַ שֶׁיִּחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ עַד שֶׁיִּפְשֹׁט הַדָּבָר וְיֹאמְרוּ לָהּ הָעָם זוֹ דְּבֵית עֶבֶד פְּלוֹנִי. וּמֵאֵימָתַי תַּחְזֹר לְהֶתֵּרָהּ מִשֶּׁיַּפְרִישֶׁנָּה מֵעַבְדּוֹ וְיִפְרַע רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק. וּמֵאֵימָתַי תִּהְיֶה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ כִּגְרוּשָׁה שֶׁלָּנוּ מִשֶּׁיּוֹצִיאֶנָּה מִבֵּיתוֹ וִישַׁלְּחֶנָּה לְעַצְמָהּ. אוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא הִיא מִתַּחַת רְשׁוּתוֹ וַתֵּלֶךְ לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם גֵּרוּשִׁין בִּכְתָב. וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּיִ בּוֹ לְבַד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הוּא אוֹ הִיא לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה פּוֹרְשִׁין:
הלכה ט׳
בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל הַגֵּזֶל. בֵּין שֶׁגָּזַל עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁגָּזַל יִשְׂרָאֵל. וְאֶחָד הַגּוֹזֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן אוֹ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ אוֹ הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲפִלּוּ פּוֹעֵל שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. עַל הַכּל הוּא חַיָּב וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל גַּזְלָן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל. וְכֵן חַיָּב עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וּבֶן נֹחַ שֶׁגָּזַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וּבָא אַחֵר וּגְזָלָהּ מִמֶּנּוּ. שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ:
הלכה י׳
וְכֵן חַיָּב עַל אֵבֶר מִן הַחַי וְעַל בָּשָׂר מִן הַחַי בְּכָל שֶׁהוּא. שֶׁלֹּא נִתְּנוּ הַשִּׁעוּרִין אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וּמֻתָּר הוּא בְּדָם מִן הַחַי:
הלכה י״א
אֶחָד הָאֵבֶר אוֹ הַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַחַיָּה. אֲבָל הָעוֹף יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ב
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי הַסִּימָנִין. כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת אֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִמֶּנָּה אֲסוּרִין לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי:
הלכה י״ג
כָּל שֶׁאָסוּר עַל יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר עַל בְּנֵי נֹחַ. וְיֵשׁ שֶׁבְּנֵי נֹחַ חַיָּבִין וְלֹא יִשְׂרָאֵל. שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וּמִשּׁוּם בָּשָׂר מִן הַחַי. וְאֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בָּהּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי סִימָנִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי:
הלכה י״ד
וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:
אבן האזל · הלכות מלכים ומלחמות פרק ט׳
ד׳
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל. השגת הראב"ד. וכן אם הרג רודף. א"א קשיא לי' אבנר. הכס"מ כתב בביאור דברי הראב"ד משום דאמר בסנהדרין דף מ"ט דיואב דן לאבנר דין סנהדרין דאמר לי' מ"ט קטלתי' לעשאל, עשאל רודף הוי, היה לך להצילו באחד מאבריו, לא יכילי לי' ומוכח מזה דטענת היה לך להצילו באחד מאבריו מהני להרגו, וכתב הכ"מ דדעת הרמב"ם הוא דלאו דין גמור הוא ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לא דין גמור קאמר אלא מלשון שער קדייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא עיין בדבריו והוא דוחק, והמל"מ כתב כאן דדוקא ב"ד אין הורגין אבל גואל הדם כמו שרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ יכול להרוג למי שהיה יכול להצילו באחד מאבריו, ולכן לא קשיא מהא דאבנר דיואב גואה"ד הוי. והנה דברי המל"מ צריכין ביאור דהנה הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח הל' י"ג כתב כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתא אבל אין ב"ד ממיתין אותו וכתב הכ"מ דהרמב"ם למד זה מברייתא דר' יונתן בן שאול דאמר רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, ומפרש דהא דאמר נהרג עליו אינו שב"ד ממיתין אותו דלא שייך ביה התראה, אלא דחייב מיתה לשמים, ולשון נהרג עליו ודאי לא משמע הכי, וגם מה שכתב דלא שייך ביה התראה נמי אינו מובן וכבר כתב על זה המל"מ שדבריו צריכין תלמוד, והנה דברי המל"מ כאן לא יתכנו אלא לפי דברי הכ"מ דטעמא דפטור הוא משום דלא שייך ביה התראה ולכן שפיר גוה"ד יכול להורגו אבל המל"מ בעצמו כתב שדברי הכ"מ צריכין תלמוד ולפ"מ שנבאר דכיון דאינו רוצה לדקדק אם הרג להציל אינו רוצח א"כ גם גוה"ד לא מהני. ונראה לבאר דברי הרמב"ם שבדיוק כתב בהל' רוצח ולא טרח בכך והיינו שלא רצה לטרוח ולדייק, והטעם בזה דכיון דהוא יכול להצילו בא' מאבריו, ואחר יש כאן שאינו יכול להציל באחד מאבריו הוא שופך דמים, אבל עכ"פ אינו רוצח בזה שהורגו כיון דבלא אפשרות הצלה באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו, ונ"מ שאם אפשר לזרוק אותו באבן אחד שיציל בזה את הנרדף וזרק בשני אבנים בב"א והרגו יהיה חייב מיתה אם התרו בו דלא שייך בזה סברת לא טרח והוא פשוט, ובהא דר' יונתן בן שאול נראה דהרמב"ם סובר דכיון דתניא ר' יונתן בן שאול אומר מכלל דרבנן פליגי עלי' וטעמא דרבנן כמש"כ וח"ג הגר"מ חברוני שי' העירני מסנהדרין דף ע"ז ע"ב ברש"י ד"ה נהרג דלרבנן היתר גמור הוא ומשמע לכאורה דהכונה הוא על ישראל בישראל וכן ראיתי בערוך לנר שמפרש כן בכונת רש"י אבל באמת יש לפרש על ישראל בכותי וכן מצאתי בפי' הרמ"ה. והנה שם בגמ' איתא דיואב השיב על טענת אבנר השתא בדופן חמישי כוונת ליה באחד מאבריו לא יכלת ליה, ולפ"מ שכתבתי דכל מה דפטור הוא משום דלא טרח להציל באחד מאבריו, וא"כ אם יכוין להדיא דוקא להרגו ודאי חייב מיתה אלא דאי אפשר לברר דבר זה ולהרגו בב"ד וכ"ש דלא שייך בזה התראה דהמציל יוכל לטעון שנזדמן לו כן בשביל שלא רצה לטרוח ולדקדק אבל יואב טען שהיה זה בכונה שכיון לדקרו במקום שימות, ולכן גוה"ד שהרגו ודאי פטור ממיתה אבל בי"ד אין ממיתין אותו. ואפשר לבאר בדברינו מה שתמה עוד הכ"מ בזה שהראב"ד שתק בהל' רוצח שכתב הרמב"ם אבל אין ב"ד ממיתין אותו ולא כתב דקשיא הא דאבנר ולפמ"ש א"ש דשם ביאר הרמב"ם דבריו וכתב ולא טרח, ואפשר דזהו היכי דצריך טירחא ולא קשיא מאבנר אבל כאן כתב בסתם דאם יכול להציל בא' מאבריו והרגו פטור בישראל, ולכן שפיר השיג עליו מאבנר, אבל כונת הרמב"ם כאן הוא ג"כ באופן זה שכתב כאן משום דתמיד יכול ההורג להתנצל ולומר שרק משום שלא רצה לטרוח נזדמן לו הכאה הממיתה ולכן לא קשיא מאבנר וכנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ט׳, מתוך הלכות מלכים ומלחמות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
