רמב״ם - הלכות מלכים ומלחמות · פרק ח׳

ספר שופטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלכים ומלחמות · פרק ח׳

הלכה א׳

חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ"ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ב׳

וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגֵיוּתָהּ אִם תְּקָפוֹ יִצְרוֹ. אֲבָל לֹא יִבְעָלֶנָּה וְיֵלֵךְ לוֹ. אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יא) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר". וְאָסוּר לִבְעל אוֹתָהּ בִּיאָה שְׁנִיָּה עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:

הלכה ג׳

אֵין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר מֻתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁעַת הַשִּׁבְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יא) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה". בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁאֵין אִישׁוּת לְעַכּוּ"ם. וְחָשַׁקְתָּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יָפָה. בָהּ וְלֹא בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁלֹּא יִבְעל שְׁתַּיִם. וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתַּיִם וְיִבְעל אַחַת וְיַנִּיחַ אַחַת לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יב) "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ". יַכְנִיסָהּ לְמָקוֹם וְאַחַר כָּךְ יִבְעל:

הלכה ד׳

הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂאֶנָּה אַחַר כָּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת:

הלכה ה׳

וְכֵיצַד דִּין יִשְׂרָאֵל בִּיפַת תֹּאַר. אַחֲרֵי שֶׁיִּבְעָלֶנָּה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְהִיא בְּגֵיוּתָהּ אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַטְבִּילָהּ לְשֵׁם גֵּרוּת מִיָּד. וְאִם לֹא קִבְּלָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יג) "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים". וְכֵן בּוֹכָה עַל דָּתָהּ וְאֵינוֹ מוֹנְעָהּ. וּמְגַדֶּלֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וּמְגַלַּחַת אֶת רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו. וְתִהְיֶה עִמּוֹ בַּבַּיִת. נִכְנָס וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. יוֹצֵא וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. כְּדֵי שֶׁיָּקוּץ בָּהּ. וּמְגַלְגֵּל עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל. אִם קִבְּלָה וְרָצָה בָּהּ. הֲרֵי זוֹ מִתְגַיֶּרֶת וְטוֹבֶלֶת כְּכָל הַגֵּרִים:

הלכה ו׳

וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. חֹדֶשׁ שֶׁל בְּכִיָּה וּשְׁנֵי חֳדָשִׁים אַחֲרָיו. וְנוֹשְׂאָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. אִם לֹא חָפֵץ בָּהּ מְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וְאִם מְכָרָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יד) "וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף". [וְאִם מְכָרָהּ] אֵינָהּ מְכוּרָה וּמַחֲזִיר הַדָּמִים. וְכֵן אִם כְּבָשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְשֵׁם שִׁפְחָה מִשֶּׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יד) "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ:

הלכה ז׳

לֹא רָצְתָה לְהִתְגַּיֵּר מְגַלְגְּלִין עִמָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא רָצְתָה מְקַבֶּלֶת שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וּמְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וַהֲרֵי הִיא כְּכָל הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים. וְאֵינוֹ נוֹשְׂאָהּ שֶׁאָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרָה:

הלכה ח׳

נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר. וְאֵינוֹ בְּנוֹ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן הָעַכּוּ"ם. אֶלָּא בֵּית דִּין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעְתָּם. וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. אֲבָל אַבְשָׁלוֹם נוֹלַד מֵאַחַר הַנִּשּׂוּאִין. נִמְצֵאת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם מֵאִמּוֹ וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב יג, יג) "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ":

הלכה ט׳

יְפַת תֹּאַר שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהָנִיחַ עֲבוֹדָה זָרָה אַחַר הַשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הוֹרְגִין אוֹתָהּ. וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ"ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:

הלכה י׳

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד) "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:

הלכה י״א

כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

אבן האזל · הלכות מלכים ומלחמות פרק ח׳

ו׳

וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתובה וקדושין אם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מכרה עובר בל"ת שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה. עובר בל"ת, עי' מש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות הלכה ה' שכ' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר, אכן מה שכתב גם גבי משישמש בה עובר בל"ת ולא כתב שילקה צריך טעם, וכן לא מנה אותם בין הלאוין שלוקה עליהם בהל' סנהדרין פי"ט ונראה דסובר הרמב"ם שעיקר הלאו הוא לא השימוש בה רק במה שרוצה להחזיקה כשפחה וכיון דע"פ הדין אינה כשפחה הרי זה ג"כ כדין אי עביד לא מהני דסובר דאינו לוקה ועי' במש"כ בזה הלח"מ בפ"ו מהל' בכורות.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מלכים ומלחמות פרק ח׳

ב׳

וכן בועל אשה בגיותה כו'. עי' בכ"מ ודבריו מאוד תמוהים ומופלאים שהרואה יראה בגמ' שם דמימרא זו דתמר בת יפ"ת היתה אמר ר"י שם בשם רב ואינו מסתמא דגמ' וא"כ רב אזיל לשיטתו דס"ל דביאה ראשונה מותרת מיד והיאך מייתי ראיה לפסק הלכה מרב ארב ולר"י י"ל כמש"כ התוס' שם ובקידושין דף כ"א שהקשו קו' הכ"מ דלמ"ד דאינה מותרת עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון ותי' דבאמת לא היתה בתו של דוד רק שגידלה ע"ש והדק"ל על רבינו מדוע פסק כרב לגבי ר"י, ועי' חולין דק"ט ע"ב א"ל ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה אסר לן דמא שרי לן כבדא כו' אשת אח יבמה כותית יפ"ת כו' וכתבו התוס' שם ד"ה נדה בסילוק של פרשת פרה יסד ר"א הקליר מן הדם טחול הדם מטומאת נדה אשה טהרת בתולי אשה ומאשת איש יפ"ת לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה ע"פ הירושלמי ע"כ, ולא ביארו לאיזה ירושלמי כוונתם אבל נראה דכוונת התוס' להירושלמי הנ"ל דס"ל לר"י דיפ"ת אסורה אפי' ביאה ראשונה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן לא שייך לומר דהתורה שרי לן יפ"ת כנגד כותית דהא גם יפ"ת אינה מותרת אלא לאחר שנתגיירה ור"א הקליר ס"ל דהלכה כר"י לגבי רב ולכן לא פירש כלום כנגד כותית, זה כוונת התוס' ולפ"ז עולין יפה דברי רבינו בכאן כיון דבש"ס דילן פירש כנגד כותית יפ"ת (ומשמע שם דגם ר"נ ס"ל כן) ע"כ ס"ל להש"ס דביאה ראשונה מותרת מיד בעודה בגיותה ולכן פסק רבינו כגמ' דידן נגד הירושלמי. שוב ראיתי שי"ל שכוונת התוס' ג"כ לדברי המ"ר בפ' אחרי פכ"ב שחשב שם כל הני כמו שחשב הקלירי ואיתא שם א"א התרתי לך את השבויה והיא יפ"ת כפי' המת"כ שם וכנגד כותית לא פירש שם כלום וי"ל שכוונת התוס' להמדרש הזה שהוא אגדת ירושלמי וכן דרך הקדמונים לכנות את המדרשים בשם ירושלמי וע"ש בחי' רד"ל:

י״א

כל המקבל שבע מצות כו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה כו' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם. וכתב הכ"מ נ"ל שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא. אולם בס' ת"א מהג' מהר"ז הראה שהדבר מבואר במדרש וז"ל אמר ר"י חסידי או"ה שמענו שיש להם חלק לעוה"ב חכמי או"ה לא נתפרש לנו איזה חסיד או"ה זה המקבל עליו שבע מצות מפני שהן כתובין בתורה חכם או"ה זה העושה אותן מפני שקול דעתו ע"כ, עוד כתב שם דט"ס נפל בדפוס בכל ספרי רבינו ובמקום תיבת ולא צ"ל אלא מחכמיהם ע"ש ועי' בשו"ת מהר"מ אלשקר בהשגותיו על ר' ש"ט שהעתיק דברי רבינו הללו והביא שם הגירסא אלא מחכמיהם ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ח׳, מתוך הלכות מלכים ומלחמות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלכים ומלחמות כל הרמב״ם