רמב״ם - הלכות מלכים ומלחמות · פרק א׳

ספר שופטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלכים ומלחמות · פרק א׳

הלכה א׳

שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה":

הלכה ב׳

מִנּוּי מֶלֶךְ קוֹדֵם לְמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו א) "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ" (שמואל א טו ג) "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק". וְהַכְרָתַת זֶרַע עֲמָלֵק קוֹדֶמֶת לְבִנְיַן הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז א) "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" (שמואל ב ז ב) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים" וְגוֹ'. מֵאַחַר שֶׁהֲקָמַת מֶלֶךְ מִצְוָה לָמָּה לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ מֶלֶךְ מִשְּׁמוּאֵל. לְפִי שֶׁשָּׁאֲלוּ בְּתַרְעֹמֶת. וְלֹא שָׁאֲלוּ לְקַיֵּם הַמִּצְוָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּצוּ בִּשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח ז) "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ" וְגוֹ':

הלכה ג׳

אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ בַּתְּחִלָּה אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים וְעַל פִּי נָבִיא. כִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁמִּנָּהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ וּבֵית דִּינוֹ. וּכְשָׁאוּל וְדָוִד שֶׁמִּנָּם שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבֵית דִּינוֹ:

הלכה ד׳

אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ מִקְּהַל גֵּרִים אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה דּוֹרוֹת עַד שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". וְלֹא לְמַלְכוּת בִּלְבַד אֶלָּא לְכָל שְׂרָרוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. לֹא שַׂר צָבָא וְלֹא שַׂר חֲמִשִּׁים אוֹ שַׂר עֲשָׂרָה. אֲפִלּוּ מְמֻנֶּה עַל אַמַּת הַמַּיִם שֶׁמְּחַלֵּק מִמֶּנָּה לַשָּׂדוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דַּיָּן אוֹ נָשִׂיא שֶׁלֹּא יְהֵא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים לֹא יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ:

הלכה ה׳

אֵין מַעֲמִידִין אִשָּׁה בְּמַלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "עָלֶיךָ מֶלֶךְ" וְלֹא מַלְכָּה. וְכֵן כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֵין מְמַנִּים בָּהֶם אֶלָּא אִישׁ:

הלכה ו׳

וְאֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. לֹא קַצָּב. וְלֹא סַפָּר. וְלֹא בַּלָּן [א.] וְלֹא בֻּרְסִי. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּסוּלִין אֶלָּא הוֹאִיל וְאֻמָּנוּתָן נִקְלָה הָעָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה מֵאֵלּוּ יוֹם אֶחָד נִפְסָל:

הלכה ז׳

כְּשֶׁמַּעֲמִידִין הַמֶּלֶךְ מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י א) "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ". וּמֵאַחַר שֶׁמּוֹשְׁחִין הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה זוֹכֶה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם. שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז כ) "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". הֵנִיחַ בֵּן קָטָן מְשַׁמְּרִין לוֹ הַמְּלוּכָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה יְהוֹיָדָע לְיוֹאָשׁ. וְכָל הַקּוֹדֵם בְּנַחֲלָה קֹדֶם לִירֻשַּׁת הַמְּלוּכָה. וְהַבֵּן הַגָּדוֹל קוֹדֵם לְקָטָן מִמֶּנּוּ. וְלֹא הַמַּלְכוּת בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַשְּׂרָרוֹת וְכָל הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה לִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ עַד עוֹלָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה. הָיָה מְמַלֵּא בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְמַלֵּא בְּחָכְמָה מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אָבִיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם אַף עַל פִּי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְמִנּוּי מִן הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁנִּמְשַׁח דָּוִד זָכָה בְּכֶתֶר מַלְכוּת. וַהֲרֵי הַמַּלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו הַזְּכָרִים עַד עוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז טז) "כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם". וְלֹא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלב יב) "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי". אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים לֹא תִכָּרֵת הַמְּלוּכָה מִזֶּרַע דָּוִד לְעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחוֹ בְּכָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לא) "אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן" (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהילים פט לד) "וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ":

הלכה ח׳

נָבִיא שֶׁהֶעֱמִיד מֶלֶךְ מִשְּׁאָר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וְנִלְחָם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה מֶלֶךְ וְכָל מִצְוֹת הַמַּלְכוּת נוֹהֲגוֹת בּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַמַּלְכוּת לְדָוִד. וְיִהְיֶה מִבָּנָיו מֶלֶךְ. שֶׁהֲרֵי אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הֶעֱמִיד יָרָבְעָם וְאָמַר לוֹ (מלכים א יא לח) "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד" וְגוֹ'. וְאָמַר לוֹ אֲחִיָּה (מלכים א יא לו) "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַםִ":

הלכה ט׳

מַלְכֵי בֵּית דָּוִד הֵם הָעוֹמְדִים לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז טז) "כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם". אֲבָל אִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִשְּׁאָר יִשְׂרָאֵל תִּפָּסֵק הַמַּלְכוּת מִבֵּיתוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לְיָרָבְעָם (מלכים א יא לט) "אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים":

הלכה י׳

אֵין מוֹשְׁחִין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן בִּירוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם אֶלָּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִזֶּרַע דָּוִד. וְאֵין מוֹשְׁחִין אֶלָּא זֶרַע דָּוִד:

הלכה י״א

כְּשֶׁמּוֹשְׁחִין מַלְכֵי בֵּית דָּוִד אֵין מוֹשְׁחִין אוֹתָן אֶלָּא עַל הַמַּעְיָן:

הלכה י״ב

וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת אוֹ מִלְחָמָה מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת. לְפִיכָךְ מָשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי אֲדֹנִיָּה. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וּמָשְׁחוּ יְהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו:

אבן האזל · הלכות מלכים ומלחמות פרק א׳

א׳

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה. ולבנות בית הבחירה, הלח"מ הקשה דבפ"א מהל' בית הבחירה כתב הרמב"ם מצות עשה לעשות בית לד' שנאמר ועשו לי מקדש, וכאן הביא קרא אחרינא דלשכנו תדרשו, ותי' הלח"מ דהני תרי קראי חד אתי למקדש שבמדבר וחד אתא למשכן שילה, וכמש"כ רש"י בפ' ראה לשכנו תדרשו זה משכן שילה והרמב"ם הביא פסוק אחד כאן ופסוק אחר בהל' ביהב"ח שמזה אנו למדים דבנין בית הבחירה מצוה ע"כ, ודבריו תמוהין דודאי דעת הרמב"ם אינו כן שהרי מבואר להדיא בדבריו ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו וכן מבואר להדיא בספרי דהך קרא קאי אבית הבחירה ומה שהביא מדברי רש"י דקאי על משכן שילה בספרי שלפנינו לא נמצא. והנה עוד הביא הלח"מ דברי הסמ"ג דמצות בנין בהב"ח נלמד מקרא דוהיה המקום אשר יבחר וגו' שמה תביאו וכן הביא דברי הסמ"ג הכ"מ בפ"א מהל' ביהב"ח, וכתב דהרמב"ם סובר דהך קרא אינו מצוה על בנין בית הבחירה אלא על הקרבנות שיביאו למקום אשר יבחר ד', והנה מש"כ הרמב"ם בהל' זו דהמצוה לבנות בהב"ח נלמד מקרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה וזה הוא בקרא דכתיב בהך פרשה כי אם אל המקום אשר יבחר ד' וגו' לשכנו תדרשו ומוכח מזה דלא כהכ"מ דלפ"ד הכ"מ דקרא דוהיה המקום אינו מצוה על בנין בהב"ח א"כ גם הך קרא אינו מצוה על בנין בהב"ח וע"כ דהרמב"ם אינו חולק על הסמ"ג אלא דהביא מקרא קמא, ובטעמו של הסמ"ג דלא מייתי מקרא קמא דובאת שמה י"ל דסובר דלשון והיה המקום וגו' משמע טפי למצוה מלשון כי אם אל המקום דקאי אקרא קמא דכתיב לא תעשון לד' וגו' דפשטיה דקרא קאי על איסור הבמות כמו שפירש"י שם אף דהוא אזהרה למוחק את השם, ועוד דהכי תניא בברייתא בסנהדרין דף כ' והרמב"ם סובר דהתם אינו אלא להקדים וכמש"כ הכ"מ. אלא דאכתי צריך ביאור למה לא הזכיר הרמב"ם בהל' בה"ב הך קרא דלשכנו תדרשו ולמד מקרא דועשו לי מקדש דקאי על המשכן כדאיתא בריש עירובין דיליף מינה דמשכן איקרי מקדש, עוד קשה דבסה"מ במצוה כ' הביאו הכ"מ, כתב שציונו לבנות בית הבחירה ומביא מהך קרא דועשו לי מקדש, ומביא ע"ז דברי הספרי שהביא בהלכות מלכים דשלש מצות נצטוו ישראל וסיים בדבריו הנה נתבאר שבנין בהב"ח מצוה בפני עצמה, וכיון דבהל' מלכים למד זה מקרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה למה לא הזכירו כאן בהל' בהב"ח, ועוד דכאן כתב מצות עשיית בית לד' וכלל בו משכן ומקדש ולא כתב שיש מצוה מיוחדת בבנין בהב"ח, ומדבריו בסה"מ משמע שהיא מצוה מיוחדת. ונראה דבעיקר המצוה סובר הרמב"ם דבנין בהב"ח נלמד ג"כ מקרא דועשו לי מקדש והא דאמרינן בעירובין מהך קרא דמשכן איקרי מקדש היינו דעכ"פ גם עשיית המשכן נאמר בהך קרא והיא מצוה אחת לבנות בית לד', ובתחלה היה משכן והיה לפי שעה ואח"כ בית הבחירה, וכדי שלא נאמר דקרא קאי רק על המשכן על זה מביא בהל' מלכים קרא דלשכנו תדרשו, דמזה מוכח דקרא דועשו לי מקדש כולל גם בנין בית הבחירה, ומש"כ בסה"מ עשיית המשכן הוא פשוט דאינו מונה בסה"מ רק מצות הנוהגות לדורות עכ"פ מה דלמד בהל' מלכים מקרא דלשכנו תדרשו אינו אלא לומר דקרא דועשו לי מקדש היא מצוה קבועה לדורות בין על המשכן בין על המקדש, ויש להוסיף עוד דמה שכתב כאן בהל' ביהב"ח וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו' והבאתם שמה וגו' ואכלתם שמה וגו' לא תעשון וגו' כי לא באתם עד עתה וגו' וא"כ מרומז כאן גם הך קרא שהביא בהל' מלכים, וכתב כאן דעיקר המצוה היא קרא דועשו לי מקדש שהיא מצוה קבועה לדורות, והמשכן היה לפי שעה. אכן דברי הרמב"ם צריכים עוד ביאור שמבואר בדבריו שמפרש קרא דכי לא באתם עד עתה דהוא טעם שבשביל זה אין להם עכשיו בית קבוע לד' אלא משכן, והוא דלא כפי המבואר בגמ', דבזבחים דף קי"ב תנן באו לגלגל הותרו הבמות וכו' באו לשילה נאסרו הבמות וכו' והיא היתה מנוחה, ומבואר שם בד' רש"י ובד' הגמ' בדף קי"ז דקרא דכי לא באתם עד עתה אינו טעם על זמן שאח"כ של היתר הבמות בגלגל, ומה שאמר הכתוב ככל אשר אנחנו עושים פה היום הכונה מהיום שיעברו את הירדן עד שיבואו אל המנוחה ואל הנחלה, ועיין מה שביאר בזה הגאון מלבי"ם ואולי כונת הרמב"ם דעכ"פ מבואר בהך קרא שלא באו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה דזהו שילה ובית הבחירה. והנה הרמב"ן על התורה כתב דפשוטו של מקרא קאי על זמן שבמדבר עי"ש ובדעת הרמב"ם קשה לומר כן כמש"כ דהרמב"ם כתב ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ומשמע שלומד קרא דלשכנו תדרשו הוא על בית הבחירה, והנה דברי הרמב"ן שם צריך ביאור שכתב דבזמן המשכן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ולא מעשר שני והנה מע"ש לא שייך כלל במדבר, ובכורות ומעשר בהמה אם בזמן המשכן היה כמו מחו"ל וכר"ע דממקום שאינו מביא מעשר דגן אינו מביא בכור ומעשר בהמה א"כ לא יוכל להביא דהא אם הביא מחו"ל אין מקבלין ממנו ויאכל במומו, וא"כ לא יתבאר בזה הא דאיש כל הישר בעיניו ואולי דכונתו דעכ"פ לא היו שלמים של חובה במדבר אלא שאם רוצה מביא וזהו איש כל הישר בעיניו וכמו שביאר שם, אבל בארץ איכא כמו שלמי חובה שהן בכור ומעשר, ומה שכתב אינו חייב להביא הוא לאו דוקא אלא שאינו מביאם.

ג׳

אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע"פ בית דין של שבעים זקנים ועפ"י נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו. אין מעמידין מלך, הלח"מ הקשה מהא דכתבו התוס' ביבמות דף מ"ה דאיתא בתוספתא דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ולמה השמיטו הרמב"ם, ונראה ע"פ מה דאמרו בקדושין דף ע"ו אמתני' דכל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן מפסולים, ורמינהו הכל כשרים לדון דיני ממונות והוינן בה הכל לאתויי מאי ואמר רב יהודה הכל לאתויי ממזר ומשני אמר אביי בירושלים, ומוכח דבעיקר ההלכה מותר למנות שאינם מיוחסים ושוטרים לא עדיפי מדיין וכיון דילפינן דכל משימות הוי דינם כמו מלך מקרא דשום תשים מוכח מזה דלא צריך מהמשיאין לכהונה.

ט׳

מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. השגת הראב"ד. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו' א"ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר. והכ"מ כתב ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאיזה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב"ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם, והנה מש"כ שלמלך משאר ישראל לא כרת לו ברית אינו מספיק דקושית הראב"ד הא אינה משום ברית אלא משום ההלכה שהרי כתב שהמלכות ירושה היא והוא משום זכות ולא צריך לכרות ברית, והמגדל עוז כתב דההבדל בין מלכות בית דוד לשאר שבטים הוא, דבמלכות בית דוד אם לא ישמרו את דרך ה' תתמעט מלכותם אבל לא תפסק לגמרי לעולם אבל בשאר שבטים אם לא ישמרו את דרך ד' תפסק המלכות אצלם לגמרי, וגם זה אינו מיושב שהרי הרמב"ם לא כתב זה התנאי אם לא ישמרו דרך ד' אלא כתב בהחלט שתפסק, אבל באמת לא קשה שהרמב"ם כתב מקודם שכבר זכה דוד משנמשח בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם ולכן אם יהיה הפסק בבית דוד ולא יהיו מביתו מלכים אבל כשימצאו ויהיו ראויים למלכים תשוב להם מלכותם, ומש"כ הראב"ד שתהיה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר קשה קצת דמנ"ל זה דכיון שאין יכולים לירש המלוכה מנלן שיירש מחצה וזה כבר תלוי בהמלך ואפשר לא יחפוץ בזה המלך שיגרום אח"כ למחלוקת.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מלכים ומלחמות פרק א׳

ב׳

מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל לפי ששאלו בתרעומת כו'. וכתב הכ"מ מאחר שהקמת מלך מצוה כו' ולא הראה שום מקור לזה. ונראה שרבינו הוציא כן מסנהדרין דף כ' ע"ב במאי דאיתא שם ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן ופירש רש"י לא נאמרה פרשה זו דשום תשים משום מצוה אלא כנגד תרעומתן שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך כו', והנה לפי פירושו אין המאמרים מכוונים שהרי הא דקאמרי ר' יוסי ור' יהודה שם מקודם לא נאמרה פרשה זו קאי על פרשת המלך בשמואל ור"נ קאי על פרשה דשום תשים שבתורה, ומצאתי במהרש"א שם בח"א שעמד בזה וכ' שם דלולי פירש"י נראה דר"נ נמי אפרשת המלך קאמר דלא נאמרה אלא כנגד תרעומתן נגד שמואל שאמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים דלא הי"ל לבקש מלך בשביל כך כו' דבלאו מלך נמי יוכל למנות עליהם שופטים כמו שהיה שמואל שופט אותם בד"ת ולא מלך הפורץ גדר לפעמים לדון בדין הנימוסות כמ"ש ככל הגוים ע"ש עוד, ורבינו ביאר ג"כ גמ' זו כן ועפ"ז הם דבריו בכאן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מלכים ומלחמות פרק א׳

ד׳

אין מעמידים מלך מקהל גרים כו' עד שתהיה אמו מישראל כו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות כו'. כתב מרן דנפ"ל מההיא דפרק החולץ דרבא אכשרי' לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבבל מטעמא כיון דאמו מישראל הויא ומשמע ליה לרבינו דל"ש מלך ול"ש שאר שררות חד דינא אית להו דמהיכא דנפ"ל מלך נפ"ל שאר שררות ומבואר הוא לפי זה שלדעת רבינו אפילו עבד וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שהרי רב מרי בר רחל מגוי הבא על בת ישראל הוה כמ"ש רש"י וכדאמרינן בפרק יש נוחלין רב מרי בר רחל הורתו שלא בקדושה הוה ולדעת רבינו מלכות ושאר שררות חד דינא אית להו ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגוי ועבד הבא על בת ישראל קי"ל דהולד פגום לכהונה כמ"ש הרא"ש פרק החולץ ואף לדעת הרי"ף ז"ל ספיקא מיהא הוי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דתלמודא דידן פליגא אתוספתא מדאכשר רבא לרב מרי מטעמא דאמו מישראל אע"ג דפגום מיהא לכהונה ולא ס"ל לחלק בין מלכות לשאר שררות ובהכי נחה שקטה מה שתמה הר"ב ל"מ ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין אמאי השמיט רבינו תוספתא הלזו ולא ידעתי אדק"ל אמאי אשמיט אמאי לא ק"ל ממה שהכשיר רבינו כל שאמו מישראל ואפילו מגוי ועבד ולומר דס"ל לרבינו דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה זה ודאי דוחק שהרי לדעת הרי"ף ספיקא הוי וגם מדברי הרב המגיד פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה משמע שלא בא מפורש בדברי רבינו אי ס"ל כהרי"ף דספיקא הוי או כמ"ד דפגום מיהא לכהונה יע"ש וכן מבואר מדברי הגהות מיימוני שלדעת רבינו אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שכתב וזה לשונו אבל בספר המצות כתב בד"א בשאר שררות אבל במלכות תניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה כו' הרי מבואר דס"ל שרבינו ז"ל חולק אסברת הסמ"ג ז"ל וס"ל דמעמידין מלך אפילו ממי שאין משיאין לכהונה שאלו היה דעתו ז"ל דמ"ש רבינו עד שתהיה אמו מישראל מיירי דוקא בגר הבא על ב"י הא קי"ל דגר הבא על ב"י הולד כשר לכהונה וזה פשוט: ויש לי מן התימה על מרן החבי"ב ז"ל שכתב בחידושיו פ"ב מה' סנהדרין על מ"ש מרן שם שלדעת רבינו לדיני נפשות בעינן שיהיה ישראל מכל צדדיו ואפילו מגר הבא על בת ישראל הולד פסול לדיני נפשות וכדעת הרי"ף ורב אחא משבחא כתב עליו וז"ל ולי נראה דלא עדיף דין בדיני נפשות ממלך ובמלך כתב הרמב"ם ז"ל דאם אמו או אביו מישראל כשר למלכות ומה שלא כתב הכשר באמו מישראל בדיני נפשות משום בן הבא מגוי ועבד הבא על ב"י דאע"ג דמקרב אחיך קרינן ביה וכשר לדיני ממונות פסול לדיני נפשות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה דכתיב ונשאו אתך בדומין לך את"ד יע"ש והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דגבי מלך אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל כשר למלכות וכמבואר מדברי הגהות מיי' ז"ל וכן מבואר ג"כ מסתמיות דברי רבינו שכתב עד שתהיה אמו מישראל כלשון שכתב בהלכות סנהדרין גבי דיני ממונות והתם אפילו מגוי נמי ס"ל דכשר וזה פשוט : הן אמת דק' לכאורה לדעת הרי"ף ורבינו כפי מ"ש מרן דאפילו מגר הבא על ב"י פסול לדיני נפשות דבפרק אחד דיני ממונות תנן דאין דנין דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית קי"ל דהולד כשר לכהונה וכמו כן קשה למ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה שלדעת הרי"ף מלך וחליצה ודיני נפשות חד דינא אית להו דבעינן ישראל מכל צדדיו שהרי בתוספתא קתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית מן המשיאין לכהונה הם וכמו כן ראיתי מי שהקשה עיין בס' שמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן על מ"ש התוס' פרק החולץ דמ"ה ד"ה כיון דאמו מישראל וז"ל ולפי"ז אמאי נענשו הא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה תימא היא לומר דמשום איסור דרבנן דנענשו כו' יע"ש אשר נראה דלגבי מלך בעינן ישראל מכל צדדיו ואמאי הא קי"ל דגר שנשא ישראלי' בתו כשרה לכהונה והא ודאי לק"מ דהתוס' ז"ל קיימי גבי אגריפס דעבד הבא על ב"י הוה ומש"ה כתבו דלא היה כשר למלכות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה וס"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה וזה פשוטתייהו לדעת הרי"ף ורבינו קשה וי"ל דס"ל ז"ל דכללא דמתני' דאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה לאו למימרא דכל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות דא"כ הכי הו"ל למתני כל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות אלא כללא דמתני' אפיסולא הוא דמיהדר דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר לדיני נפשות כגון חלל וכיוצא אמנם משכחת לה מן המשיאין לכהונה שאין דנין דיני נפשות ומטעמא אחרינא דבעינן דומיא דאתך ותדע שהרי סומא בב' עיניו פסול לדיני נפשות לדעת רבינו אע"ג דמשיאין לכהונה אלא ודאי כללא דמתני' לפיסולא הוא דאתא ובהכי נמי יש ליישב תוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה דפסולא אתא לאשמועינן דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר למלכות ואה"נ דמשכחת לה מן המשיאין לכהונה דפסול למלכות וזה ברור: ואולם דברי התוס' דפרק מצות חליצה דף ק"ב צריכים ביאור שכתבו בד"ה לענין חליצה וז"ל פי' באמו לא שרי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאיתא בעשרה יוחסין עכ"ל. ולפום ריהטא לעין הקורא דבריהם מן התמיהים דאי טעמא דיחס כהונה אהני לן לענין חליצה א"כ באמו ישראלית נמי אמאי פסול לחליצה הא אפילו לענין יחס כהונה קי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה כמבואר ועכ"ל דלענין חליצה גזרת הכתוב הוא אם כן מה"ט נמי אפילו אביו ישראל נמי נימא דגזרת הכתוב היא ואמנם הנראה אצלי בכונת דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דה"ט דחליצה דבעינן אביו מישראל ולא סגי לן באמו מישראל דומיא דדיני ממונות משום יתורא דבישראל א"כ מסתבר לומר דכי מיעט קרא היינו דוקא בגר שנשא ישראלית משום דכיון דקי"ל בעלמא דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ ה"ז גר כאביו ולא קרינן ביה בישראל ותדע שהרי לדעת הר"ן ז"ל פ' עשרה יוחסין גר שנשא בת ישראל הולד גר ומותר בממזרת ומטעמא דכיון דיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וה"ז גר וגרוע טפי מגוי שנשא ב"י שאסור בממזרת כמו שיע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל שם ד"ה והרי גר וכבר כתוב אצלי בזה באורך במקום אחר וא"כ אע"ג דקי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה לענין חליצה מיעטיה קרא בהדיא מדכתיב בישראל וה"ז גר אמנם כל שאביו ישראל ואמו גיורת כיון דקי"ל הולד הולך אחר הזכר א"כ ישראל גמור קרינן ביה שהרי אסור הוא בממזרת כישראל וליכא למעוטינהו כלל מיתורא דבישראל וז"ש דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כונתם דאי לענין יחס כהונה הוי מיפסל באביו מישראל שפיר הוה ממעטינן ליה מקרא דבישראל דבעינן ישראל גמור האזרחיי וכשר לכהונה אמנם כיון דלענין יחס כהונה ג"כ קרינן ביה שפיר ישראל גמור א"כ מהיכא תיתי למעטינהו אמנם באביו גר ואמו ישראלית אע"ג דכשר לכהונה ממעטינן שפיר מקרא דבישראל דאין זה ישראל אלא גר ומותר בממזרת זה הנ"ל אמת בכונתם ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות א׳, מתוך הלכות מלכים ומלחמות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלכים ומלחמות כל הרמב״ם