רמב״ם - הלכות מעילה · פרק ד׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעילה · פרק ד׳

הלכה א׳

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ לְעוֹלָתוֹ וּלַאֲשָׁמוֹ וּלְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשָּׁעָה שֶׁהִפְרִישׁ. הִפְרִישׁ לִשְׁלָמִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶם:

הלכה ב׳

הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד לְדָמָיו לַמִּזְבֵּחַ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּן אוֹ לֹא פָּשְׁטָה לְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְלֹא יִפָּדֶה. וְאִם נִפְדָּה אֵין מוֹעֲלִין בְּפִדְיוֹנוֹ:

הלכה ג׳

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן וְאִם נֶהֱנָה לֹא מָעַל מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻּלָּם שְׁלָמִים וְאֵין בִּשְׁלָמִים מְעִילָה אֶלָּא בְּאֵימוּרֵיהֶן אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. מֵת יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. אָמַר אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי אִם נֶהֱנָה בְּכָל הַשְּׁאָר מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתוֹ לֹא מָעַל. וְכֵן אִם אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי וְנֶהֱנָה בְּכֻלָּן מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתָן לֹא מָעַל שֶׁאֵין בִּדְמֵי שְׁלָמִים מְעִילָה. הִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְאֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְאֵלּוּ לִשְׁלָמִים וְנִתְעָרְבוּ מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. יִקַּח שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל הַחַטָּאת. וּדְמֵי עוֹלָה עַל הָעוֹלָה. וּדְמֵי שְׁלָמִים עַל שְׁלָמִים:

הלכה ד׳

אֶחָד מִמְּחֻיְּבֵי קִינִין שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן וְאִם מֵת יִפְּלוּ לִנְדָבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת וּמוֹעֲלִין בָּהֶן:

הלכה ה׳

הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת עַל אֲכִילַת חֵלֶב וֶהֱבִיאָהּ עַל אֲכִילַת דָּם הֲרֵי זֶה לֹא כִּפֵּר לְפִיכָךְ לֹא מָעַל. הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטַּאת חֵלֶב וְקָנָהּ בָּהֶן חַטַּאת דָּם. בְּשׁוֹגֵג כִּפֵּר לְפִיכָךְ מָעַל. בְּמֵזִיד לֹא כִּפֵּר לְפִיכָךְ לֹא מָעַל:

הלכה ו׳

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין הוֹאִיל וְקָנָהּ חֻלִּין בִּדְמֵי אָשָׁם מָעַל. וְחַיָּב לְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה דִּינָרִים שֶׁהֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וְחֹמֶשׁ וְיָבִיא בָּהֶן אָשָׁם וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֵילִים שֶׁקָּנָה יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְהַשֵּׁנִי יָפֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין יָבִיא הַשָּׁוֶה עֲשָׂרָה אָשָׁם תַּחַת הַמְּעִילָה עִם הַחֹמֶשׁ וְיָבִיא הַשָּׁוֶה שְׁתֵּי סְלָעִים אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לָקַח אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יָבִיא אוֹתוֹ לַאֲשָׁמוֹ הָרִאשׁוֹן. וְכֵן אִם הָיָה זֶה הַחֻלִּין יָפֶה שְׁתַּיִם יָבִיא אוֹתוֹ אָשָׁם מְעִילָתוֹ שֶׁהֲרֵי מָעַל בְּסֶלַע אַחַת מִדְּמֵי הָאָשָׁם וִישַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דִּינָרִים וְיִפְּלוּ לִנְדָבָה:

הלכה ז׳

הַנֶּהֱנֶה מִדְּמֵי חַטָּאת עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְיָבִיא בְּדָמָיו חַטָּאתוֹ וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. וְכֵן אִם נֶהֱנָה מִדְּמֵי אָשָׁם עַד שֶׁלֹּא קָרַב אֲשָׁמוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ וְיָבִיא בְּדָמָיו אֲשָׁמוֹ וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר לִמְעִילָתוֹ. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מְעִילָתָן לְקָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מְעִילָתָן לְבֶדֶק הַבַּיִת. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל וְאַחַר כָּךְ קָרְבָה חַטָּאתוֹ וַעֲדַיִן לֹא הִפְרִישׁ מְעִילָתוֹ אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ וְלֹא כְּלָלָהּ בִּדְמֵי חַטָּאתוֹ יוֹלִיךְ הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לְיָם הַמֶּלַח. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל אַחַר שֶׁקָּרְבָה חַטָּאתוֹ יִפְּלוּ מְעוֹת הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין בַּתְּחִלָּה לְאִבּוּד. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ. וּבְאָשָׁם בֵּין שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל קֹדֶם שֶׁקָּרַב אֲשָׁמוֹ אוֹ אַחַר שֶׁקָּרַב תִּפּל מְעִילָתוֹ וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹתַר אָשָׁם וְיָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ:

הלכה ח׳

הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ. וְקָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה אַרְבָּעָה וּמְכָרָהּ בַּחֲמִשָּׁה הַחֲמִשָּׁה כֻּלָּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְאֵין כָּאן מְעִילָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה ט׳

יֵשׁ מְעִילָה בִּנְדָרִים. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר כִּכָּר זוֹ עָלַי קָרְבָּן אוֹ הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ מָעַל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים. לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ אֶלָּא לָזֶה בִּלְבַד. אָמַר כִּכָּר זוֹ קֹדֶשׁ אוֹ קָרְבָּן וַאֲכָלָהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר מָעַל לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. הָיְתָה לְפָנָיו כִּכָּר שֶׁל הֶפְקֵר וְאָמַר כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ נְטָלָהּ עַל מְנָת לְאָכְלָהּ מָעַל לְפִי כֻּלָּהּ. עַל מְנָת לְהוֹרִישָׁהּ מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁבָּהּ:

הלכה י׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּכָּרִי עָלֶיךָ הֶקְדֵּשׁ וְחָזַר וּנְתָנָהּ לוֹ. הַמְקַבֵּל מַתָּנָה זוֹ מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא. שֶׁהֲרֵי הַנּוֹתֵן אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַקּוֹנָמוֹת יֵשׁ בָּהֶן מְעִילָה לַנֶּאֱסָר בָּהֶן. וְכָל דְּבָרִים הַנֶּאֱסָרִין עָלָיו מִנֶּדֶר כָּזֶה מִצְטָרְפִין וְאִם נֶהֱנָה מִכֻּלָּם בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מָעַל:

הלכה י״א

הָאוֹמֵר הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם וְטַלִּית זֶה קָרְבָּן אִם לֹא תִּשָּׂרֵף הַיּוֹם. וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ וְלֹא נִשְׂרְפָה הַטַּלִּית. הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ וְיִפָּדוּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה בָּהֶן. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָן. שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּפָּדוּ יַחְזְרוּ הֶקְדֵּשׁ עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ וְכֵיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ אֵינָן צְרִיכִין פִּדְיוֹן אֶלָּא נֶהֱנִין בָּהֶן מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפְּדָאָן הַמַּקְדִּישׁ. אֲבָל אִם פְּדָאָן אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְצוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִין אַף לַמַּקְדִּישׁ:

קרית ספר · הלכות מעילה פרק ד׳

א׳

המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו ולבני תורין מועלין בהם משהופרשו הפריש לשלמים אין מועלין בהם תוספתא דמעילה פרק קמא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין להביא מדמי כולן שלמים דליכא בהו מעילה אלא באימורין לאחר זריקת דמים בד"א בזמן שהיו סתומין אבל אם היו מפורשין מועלין בדמי חטאות ובדמי עולה ואין מועלין בדמי שלמים.

ב׳

הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח פרק קמא דתמורה בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמרינן לר' יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה נמי קדושת הגוף הואיל והיא גופה חזיא לעולה למה למוכרה ולהביא בדמיה עולה הילכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר אקדשה לכולה או דילמא חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן ותיפשוט ליה מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשיה לכוליה הכא חד אבר מאי תיקו לפי' תקבר ולא יפדה ואם נפדה אין מועלין בפדיונו דהוי ספק אי הויא קדושת דמים ותפיס פדיוניה אי הוי קדושת הגוף ולא תפיס.

ג׳

המפריש מעות לנזירותו אסור ליהנות בהם פרק ג' דמעילה משנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבא כולם שלמים דכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים וקדשים קלים נינהו ולית בהו מעילה קודם זריקה כדאמרן לעיל ומאי טעמא אזלינן לקולא נימא דאיכא מעילה בכולהו משום עולה ולחומרא כיון דהוי דאוריתא אלא משום דדמי שלמים דאיכא בגוויהו ליכא בהו מעילה הוה מייתי חולין לעזרה איהו החייב קרבן מעילה הילכך לקולא אזלינן. מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה לעולה קיץ למזבח כדמפרש בנזיר דהלכה היא מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח דהוו חטאת שמתו בעליה ולא נהנין ולא מועלין משום דלאיבוד אזלי כדאמ' לעיל דמי עולה יביא עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמ' האשה שמתה יביאו יורשין עולתה ולהכי מועלין בה. אמר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי אם נהנה בכל השאר מעל נהנה במקצתו לא מעל וכן אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי נהנה בכולן מעל אבל לא במקצתן בתוספת' פרק קמא דמעילה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן קאי אתרוייהו אאלו לעולתי והשאר לנזירותי ואאלו לחטאתי והשאר לנזירותי וטעמא דכיון דאיכא דמי שלמים בהדייהו אין מועלין במקצתן ואף על גב דאמרינן לעיל במעות סתומין דאפילו בכולן אין מועלין דראויין כולם להביא שלמים שאני הכא שהתחיל לפרש שאמר אלו לחטאתי או אלו לעולתי דמשמע דבשאר איכא עולה ושלמים או חטאת ושלמים הילכך מועלין בכולן ולא במקצתן כדפי'. הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי ונתערבו מועלין בכולן ובמקצתן כיון דאיכא חטאת ועולה מפורשים בהדיהו וכיצד יעשה יקח שלשה בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על האחת וכן השאר כדתניא בתוספתא פרק קמא דמעילה.

ד׳

אחד ממחוייבי קנים שהפריש מעות ואמר אלו לחובתי מועלין בכולן ובמקצתן ברייתא שם בתוס' כלשונו מת יפלו לנדבה ומועלין בהם המפריש חטאת על אכילת חלב והביאה על אכילת דם הרי זה לא כפר לפיכך לא מעל הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת לדם בשוגג כפר לפיכך מעל במזיד לא כפר לפיכך לא מעל בשלהי כריתות תנן לא יביאנו מחטא על חטא וכו' שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' אם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא מעל ולא כפר אם הפריש מעות על החלב והביאן על הדם על הדם והביאן על החלב מעל וכפר מאי לא מעל ולא כפר הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל דאינו יכול להוציאה לחולין ולא לשנותה דבקדושתה קיימא דהקדש שאינו בעל מום לא יצא לעולם לחולין וכיון דהכי הוא לא כפר אבל מעות כיון דאי משני מעל דשייכי בהו מעילה ונפקי לחולין ומייתי קרבן מעילה כפר ואפילו הכי בתחלה לא ליתיה דכתיב קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו.

ו׳

המפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני (סלעי') [אילים] לחולין פרק בתרא דכריתות משנה המפריש שני סלעים זהו דין אשם דכתיב בערכך כסף שקלים ואחר לקח בהם שני אילים מעל במעות ויצאו לחולין ויש עליו לשלם אשם של עשרה זוז לקרן וחומש של אשם ואשם בשני סלעים לאשם מעילות לפיכך אם היה אחת מאותם שקנה יפה עשרה זוז ואחד יפה שני סלעים יקריבם לקח אחד לאשם ואחד לחולין לא מעל אלא בסלע ולכן אם היה אשם יפה שני סלעים יקרב לשמו שהרי לשמו נלקח ממעות שהפריש לו והשני שהוא חולין יקרב למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה קרן וחומש מביתו ויפלו לנדבה שהרי ממותר אשם בא ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ולעיל שאינו מביא מביתו כלל שהוציא כל השני סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שני סלעים ואחד עשרה זוזים אינו צריך להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות קודם.

ז׳

הנהנה מדמי חטאתו עד שלא קרבה חטאתו פרק חטאת העוף דמעילה הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם אם בא לשלם קודם שקרבה חטאתו יוסיף הדמים שהוא חייב מקרן וחומש על חטאתו שיש לו ליקרב דהיינו על מעות דפיישי ויביאנה שמנה ויביא אשם מעילות וכן בדמי אשם שקרבנות המזבח מעילתן למזבח ובדק הבית לבדק הבית דכיון דמשלם מה שנהנה למה שנהנה הוא דמשלם ליה וחומש נמי הוו כקרן ואם קרב כבר חטאתו פי' שנודע לו קודם קריבת חטאתו כדפי' אך לא בא לשלם המעילה עד שנקרב חטאת ילכו לים המלח הנך מעות דקרן וחומש שהיה צריך להוסיף על דמי חטאת דכיון שכבר קרבה חטאתו ה"ל כחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא והמעות ילכו לים המלח דהינו במקום מיתה דחטאת שנתכפרו בעליה הויא מחמש חטאות המתות הל"מ עד שלא קרבה אשמו יפלו המעות דקרן וחומש לנדבת צבור דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובחטאת נמי קאמר רבה התם דאם נודע לו לאחר כפרה יפלו לנדבה מ"ט דאין מפרישין בתחלה לאיבוד כלומר שילכו לים המלח הילכך יפלו לנדבה ולא קרבה חטאתו דאמרינן לעיל היינו שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו כדפי' ולא שנודע לו שמעל קודם שקרבה חטאתו ולא בא לשלם עתה דא"כ הא אמרן לאחר כפרה יפלו לנדבה דאין מפרישין בתחלה לאיבוד.

ח׳

המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים אין אדם מוכר מה שאינו שלו ואפי' שהוא חייב באחריותן אינו חייב להוציאן לחולין ויחזרו הדמים ללוקח מן התורה.

ט׳

יש מעילה בנדרים פרק אין בין המודר בעא מיניה רבא מרב נחמן יש מעילה בקונמות מי הוי כהקדש מעליא היכא דאמר קונם ככר זה עלי ומעל או לא א"ל תניתוה מקום שנוטלין שכר על האבדה תפול הנאה להקדש למימרא דהוי כהקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה כתנאי קונם ככר זו הקדש וה"ה שלא אמר אלא בלשון קונם לחוד בין הוא בין חברו מעל שהרי הקדישה סתם אכ"ע לפיכך הואיל ויש בה מעילה יש בה פדיון ויוצאה לחולין כשאר הקדש ככר זו עלי הקדש ואכלה כיון דאמר עלי עליה דידיה אסרה ושויא הקדש והוא מעל אם אכלה אבל חברו לא מעל דלא אסרה ולא הקדישה אלא על עצמו וגבי חברו הוי כחולין לפיכך אין לה פדיון שהוא עצמו אין יכול לפדותה לעולם שהרי אמר עלי וכיון [דאחר] (דאמר) אין מועל בה לא אלים כהקדש למתפס פדיוניה וחכ"א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות וקי"ל כר"מ דרב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה בקונמות ובשבועות מפכי' נמי ר"מ לרבנן. אמר על ככר של הפקר ככר זו הקדש שם מימרא דרבא ולהכי נקט לה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומשום הכי כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בככר זו מעולם דאף על גב דד' אמות קונות לו אפילו כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו קדש גלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני לדידי' לא ניחא לי' דליקני וגלויי דעתא כי האי מהני וה"ל כמגביה מציאה לחברו דקנה חברו ולא הוא הכא נמי הקדש קנה ואיהו מעולם לא קנה ומ"ה נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה מעולם לא נעשה כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומעל אבל נטלה להורישה לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבה דכיון דלא הגביה אלא להורישה לבניו ולא שיקנו אותה עכשיו לא נפקא לחולין אבל מכל מקום מעל לפי טובת הנאה שבה לפי שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובת הנאה כיון שמחזר להורישם ובניו מועלים לכשיוציאו.

י׳

האומר לחברו ככרי עליך הקדש שם בעיא דרב חייא בר אבין ככרי עליך וחזר ונתנו לו במתנה מהו ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה דהכי משמע ככרי כל זמן שהוא שלי או דילמא עליך אמר ליה עילויה שויתיה הקדש ואף על פי שנתנו לו במתנה אסור ופשיט ליה רבא דאף על גב דיהבא ליה במתנה אסור ומאי דקאמר ככרי עליך לאפוקי איגנבה מיניה מיגנב או אזמניה עליה כדאיתא התם כל הדברים הנאסרים מנדר כזה מצטרפין שאם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל דשם נדר וקונם חד הוא.

י״א

האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות היום משנה פ"ד נדרים נטיעות אלו קרבן אם אינה נקצצות שראה רוח סערה מנשבת וכל האילנות בספק ליתלש וכן נפלה דליקה בעיר וטליתו בספק ואמר יהיה קרבן אם לא תשרף יש להם פדיון לימכר ולהביא בדמיהן קרבן דלא אסרן עליו כקרבן כיון שלא אמר עלי ומוקי לה בגמרא כגון שעבר היום ולא נקצצו ולא נשרף אבל אמר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון כל זמן שלא נקצצו ואין יוצאין לחולין אלא קדוש קדושת הגוף לעולם דכיון דאמר עד שיקצצו משמע דלעולם יהיו קרבן עד שיקצצו וכיון שנקצצו אין צריכין פדיון אלא נהנין בהם מיד דלא הקדישן אלא כל זמן שלא נקצצו וכיון שנקצצו שוב אין פודין דהני נטיעות דקדשן לפדיה קדושי קדושת דמים וקדושת דמים פקעה בכדי מאחר שנקצצו ולא נקצצו נמי אם פדאן אחר יוצאין לחולין שם הכי א"ר יוחנן פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות בעלים הראשונים מהם וכיון דההיא שעתא אי איפשר להקדש לחזור ולחול עליהם בתר שעתא נמי לא חייל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעילה פרק ד׳

אבן האזל על הלכות מעילה פרק ד׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 27,697 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מעילה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעילה פרק ד׳

ג׳

ומחלל דמי חטאת כו'. עיין במ"ש התוס' פ"ב דסוטה (דף י"ח) ד"ה חזר:

ו׳

אם היה אחד משני האילים כו'. בפ"ו דכריתות (דף כ"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר"ב תוי"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום דקי"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ"ב דמעילה (דף ט') וכ"פ רבינו ז"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע"ג דקי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש"י ז"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש"ד ת"ש מסיפא ע"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מש"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל"ע: ודע דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים של אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו: העולה ממ"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש"י ז"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע"כ, ומ"ש אחר זה א"נ איל אשם כו' ט"ס הוא וכצ"ל אילימא איל אשם וקאי ע"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע"כ. וכ"כ הרב בעל קרית ספר ז"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש"י דשפתיו ברור מללו כמ"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל אשם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ"ע ותמהני מהר"ב תוי"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב"ח נדחים ע"כ. ובחיבורו הגדול פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב"ח נדחין כמו שביארנו ע"כ וצ"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר:

ח׳

המוכר עולתו ושלמיו כו'. תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ"ק דקמא (דף י"ב). וכ"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר"י הגלילי וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הר"ב לח"מ דרבינו פסק כר"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ"ע. ועיין במ"ש הר"ב לח"מ בפ"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי"ד) דמשמע דאליבא דר"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ"נ בפרק יוצא דופן (דף מ"א).ואילו רבינו כתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ"נ שם ממ"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר"י הגלילי ועיין במ"ש ה"ה בפ"ה מהלכות טוען ונטען:

ט׳

יש מעילה בנדרים. דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ"ש הר"ן בנדרים ומש"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ"ש (בדף ק"ט) בשם הרמב"ן (א"ה תמצאנו בפ"ד מהלכות שבועות יע"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ"ש לקמן (דף פ"ה) ואף אליבא דמ"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי"ל דאסור מן התורה מ"מ נ"ל דליכא מעילה אלא א"כ היה בו כזית ומ"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ"ש בספר ב' סי' מ"ז (א"ה תמצאנו בפ"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא:

י״א

שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו. עיין בהר"ן שהביא בשם מהר"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א"צ פדיון ה"נ אם פדאם קודם שנקצצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט"ו מהל' מעה"ק במ"ש הראב"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מעילה פרק ד׳

ה׳

בשוגג כיפר לפיכך מעל. רבינו אזיל לפי מה שפסק לקמן פ"ו הי"א אם לא הוציאן בדברי חול מעל כשיזרק הדם כר' יהודה ולא כר"ש דסבר כיון שהוציא מעל ויעוין בהלכות שקלים שפי' באורך, לכן אמר כאן דאם קנה בדמי חטאת חלב חטאת דם כשכפר היינו שנזרק הדם עליו מעל, ובהלכה ו' הואיל וקנה חולין בדמי אשם מעל שהוציא המעות לצורך חולין לכן מעל משעה שהוציא תיכף ולשונו מזוקק כזהב:

ט׳

יש מעילה בנדרים כו' ככר זו עלי קרבן כו'. המשל"מ מסתפק אם זה באוסר כל הנאות ממנו ועושה אותו כהקדש גמור לגבי דידיה אז יש מעילה או אף באוסר רק מאכילה ג"כ יש מעילה. ואחרי מחכ"ת אמינא דאישתמיטתיה ירושלמי מפורש פרק אין בין המודר ה"ב נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו נישמענה מן הדא אמר ככר זו הקדש כו' אם אמר הרי עלי אכלו הוא מעל כו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו ידיו לא כו' באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה כו', הרי מפורש יוצא לנו דאעפ"י שלא אסר עליו רק לאכילה מ"מ מעל אם אכלו וז"ב. עוד מוכרח כן לשיטת רבינו החדשה דשגגת שבועה להבא היינו ששכח שנשבע ואכל הככר שנשבע עליו שלא יאכלנו ואיתמעיט מן האדם בשבועה כמוש"כ רבינו הלכות שבועות פ"ג ה"ו שבועות של שגגות כיצד כו' או שנשבע שלא יאכל ואכל [והיה לי בזה אריכות דברים ומצאתי במרכבת המשנה יעו"ש] ומפרש משנה דפרק ארבעה נדרים נדרי שגגות כיצד שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה כפשטא היינו שנדר שלא יאכל ושלא ישתה ומה שיאכל באותו היום הוא קרבן אם שכח הוי נדרי שגגות, ולמאי נפק"מ הלא בל יחל כיון שאכל בשוגג מאי שייך וע"כ דלא מעל למ"ד יש מעילה בקונמות דבעי האדם בשבועה, [התבונן כי זה חדש דדין של מעילה תלוי אם שייך חלות נדר היינו דכמו דפטור בשבועה מקרבן כמו כן בקונם לא מעל] הרי דבנודר מן אכילה לחוד ג"כ איכא מעילה לבד הך דפטור מהאדם בשבועה ודוק: ובזה מתישב מה דאמר הגמ' ריש נערה המאורסה בעל מיגז כו' כגון דנדרה מתרין זיתים כו' לקיא ופירשו הרשב"א והר"ן דכוונתו לענין מעילה וניחזי הא כי מעל הוי שיעורו שוה פרוטה וצ"ל דמיירי באומר אכילת תרי זתים עלי וכיון שהזכיר אכילה בעי שתהא אכילתה בכזית דפחות מכזית לא אסר עליו מדין נדר רק מדין חצי שיעור וליכא מעילה וכמו שכתב המשל"מ ז"ל, לכן בעי שתאכל בכזית וכדאמר ואכלתנון ודוק: והא דבעי בירושלמי נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו כו' לא מבעי ליה אם אסור נודר הנייה ממאכל גם בשלא כדרך הנאתו דבגמרא דילן פשיטא ליה שלא ילעוס חטים ויניח ע"ג מכתו יעוין ריש פרקא אע"ג דהוי שלא כדרך הנאתו, רק כיון דמשוינן כהקדש וכדאמרו תפול הנאה להקדש מצי להיות דאינו אסור רק כמו הקדש ובדבר שדרכו לפגום רק עד שיהנה ויפגום אבל נהנה ולא פגם לא מעל רק אם אין דרכו לפגום כמו כוס של זהב וע"ז בעי, ויעוין קהלת יעקב אלגאזי מש"כ בזה, ובשו"ת הרדב"ז סימן ת"ר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעילה ד׳, מתוך הלכות מעילה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מעילה כל הרמב״ם