מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בכל לילה. וא"ת לדעת רבינו ז"ל שמפרש שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין א"כ הך מנהג כמאן דמהדרין מדליקין נרות כמנין אנשי הבית בכל לילה ולילה בלי הוספה ואם כן אנן דמדליקין נר אחד בלילה הראשון ואנו הולכים ומוסיפין לא אתיא כוותייהו וכמהדרין מן המהדרין נמי לא אתיא ואי מדינא לא בעינן אלא אחד בלילה הראשון וכן בכל לילה ולילה בלי הוספה כלל ואם כן מנהג דידן לפי דעת רבינו ז"ל לכאורה נראה מנהג בטעות בשלמא לפירוש המפרשים דמפרשין דמהדרין מן המהדרין אין מדליקין אלא נר אחד בלילה הראשונה והולכים ומוסיפין ניחא. וי"ל דמכל מקום לא הוי מנהג בטעות כיון דעבדינן כדין ואף על גב דמדינא לא בעי הוספה אנן נראה לנו למיעבד האי פשרה ולעשות ההוספה בכהאי גוונא:
ד׳
נר שיש לו שתי פיות עולה לשני בני אדם. כתב הה"מ ז"ל כגון שני פתחי בתי בני אדם וכו'. ואע"ג דבעינן מזוזה מימין וחנוכה משמאל וכי ה"ג לא מצי למיהוי הכי וכדהקשו התוס' אפשר דסובר הה"מ ז"ל דלא בעינן הכי אלא לכתחלה אבל לעיכובא לא ובדיעבד עולה:
ה׳
נשארה דולקת וכו'. כתב הה"מ ז"ל ודעת רבינו ז"ל וההלכות ז"ל לדמותה וכו' וכמ"ש כאן שאפילו באותו נר דולק וכו' אלא משום ביזוי מצוה. וא"ת בעצי סוכה ונוייה נמי הוי טעמא משום בזוי מצוה וכמו שאמרו שם בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ב) בעו מיניה מריב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה וכו' ואמרו שם במסקנא אבוהון דכולהו דם כלומר כסוי הדם דנפקא לן מקרא שלא יכסנו ברגל מפני שלא יהו מצות בזויות עליו. וי"ל דמכל מקום איכא טעמא אחרינא בסוכה לימים טובים והא מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שכתבו שם התוספות ז"ל:
ט׳
ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה וכו'. שם רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין ואמרו שם יתיב ההוא דרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה (הוא) אמר להו לא תציתו ליה טעמא דרב משום דקא מכחיש מצוה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא מאן דאמר משום בזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. והקשו שם בגמרא למאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה ואסיקו בקשיא. וסובר הראב"ד ז"ל דכיון דאסיק בקשיא אית לן למפסק כמאן דאמר טעמא דרב משום בזוי מצוה וכיון דכן פליגי רב ושמואל ואנן קיימא לן כשמואל דשרי משום דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת ואם כן על ידי קינסא שרי כשמואל ומפני כן כתב בהשגות ועל ידי קינסא. אבל רבינו ז"ל סובר דאית לן למפסק כמאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה משום דרב אדא אמר לא תציתו לההוא דרבנן דאמר משום בזוי מצוה ואית לן למפסק כרב אדא דההוא מריה דגמרא טפי מההוא דרבנן דקאמר משום בזוי מצוה ואף על גב דמאן דאמר אכחושי מצוה אסיק בקשיא אפשר דסובר רבינו ז"ל דמאי דאמר שם בגמ' מאי הוי עלה פי' הוא דהוי תיובתא גמורה הך דאקשינן למאן דאמר אכחושי מצוה או לא הוי תיובתא ואסיק דלא הוי תיובתא גמורה וכדפי' הרא"ש ז"ל ולהכי פסקינן לחומרא כמאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה ובהא פליג שמואל אבל בבזוי מצוה כמו קינסא מודה שמואל דאסור וכן פסק רבינו ז"ל בפרק שלישי מהלכות תמידין ומוספין דעל ידי קינסא אסור משום בזוי מצוה שכתב שם נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דישונו כו' כיצד מדליקו כו' ואינו יכול להדליקו בנר אחר משום בזיון ע"כ. וכי תימא אמאי לא קאמר הרב המגיד ז"ל דפסק כרב דהלכתא כותיה באיסורי וכמאן דאמר דטעמא משום בזוי מצוה משום דלא אסיק בקשיא. וי"ל דודאי דכמאן דאמר משום אכחושי מצוה עיקר כדפרישית דאית לן למפסק כרב אדא ועוד דאית לן למפסק בהא כשמואל משום הא דאמר אביי כל מילי וכו'. וא"ת כיון שרבינו ז"ל פסק כמאן דאמר אכחושי מצוה ובהא פליגי ומודה שמואל בבזוי מצוה דאסור א"כ אמאי כתב בהלכות מעשר שני פרק ג' דטעמא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב לחלל עליהם מעשר הוא משום שמא יכוין ממנו משקלות וכו' היה לו לומר דהוי טעמא משום בזיון ואף על גב דהוי לחלל עליהם מעשר אחר מכל מקום דמי לקינסא וכמו שאמרו בגמרא פרק במה מדליקין מתיב רב אויא סלע של מעשר שני וכו' אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל כלומר והיינו כמאן דאמר משום אכחושי מצוה הא לא תהוי תיובתא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי הא תהוי תיובתא אמר רבה גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין ע"כ. משמע דלא נאמר טעם זה אלא למאן דאמר משום בזוי מצוה אבל למאן דאמר משום אכחושי מצוה לא אמרן טעם זה אלא משום דדמי לקינסא. ויש לומר דסובר רבינו ז"ל דאפילו למ"ד משום אכחושי צריך להאי טעמא מפני שיש לדקדק בלשון המקשה דאמר אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא דהיל"ל אי אמרת בשלמא כו' ניחא כי כן הדרך בכל המקומות ומאי האי לישנא דקאמר הא לא תהוי תיובתא, ונראה דכונתו היא דאע"ג דהאי לא דמי לגמרי לקינסא דאע"ג דבקינסא איכא בזוי הכא ליכא בזוי דבקינסא זה דאנו מדליקין אינה היא עצמה המצוה אלא שאנו מדליקין בו הנר מצוה וא"כ ודאי דהתם איכא בזיון אבל הכא אלו המעות הם עצמם הם המצוה שהרי עליהם מחללין המעשר וזה נרמז בלשון רש"י ז"ל שכתב ואע"ג דלמצוה קא בעי להו לקינסא דמי כלומר אע"ג דהם עצמם המצוה מ"מ דמי קצת לקינסא ומשום הכי אמרו בגמ' הא לא תהוי תיובתא כלומר ניחותא ודאי ליכא דמ"מ לא שייך כאן בזיון אבל מ"מ לא הוי תיובתא גמורה אלא בדרך קשיא שיש בה קושיא מעט אלא למ"ד משום בזוי מצוה איכא תיובתא גמורה ובא רבה ותירץ אין זה טעם המשנה דלעולם לא למ"ד משום בזוי איכא תיובתא ולא למ"ד משום אכחושי איכא קשיא קצת דטעמא דמתני' לא משום הכי הוה אלא טעמא הוא שמא יכוין משקלותיו בין למ"ד אכחושי בין למ"ד משום בזוי מצוה ופירש רבינו ז"ל גזירה שמא יכוין משקלותיו שלא כפירוש רש"י ז"ל דלרש"י ז"ל קשה היכי קאמר ומפיק להו לחולין הא אין כאן הוצאה לחולין אלא הרי הן כמו שהיו וכבר הוקשה לרש"י ז"ל זה ואמר כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן. ורבינו ז"ל מפרש כך דטעמא דאין שוקלין כנגד מעשר שני מעות מפני שהפירות דרכן לחסר ואע"פ ששקל אתמול ליטרא של פירות אפשר שזו הליטרא של פירות היא חסרה מעט והוא חושב שהיא שלמה וישקול כנגדם כסף ויחשוב שהכסף הוא ליטרא ג"כ ואינו כן אלא הוא פחות מעט מפני שפירות מעשר שני אשר שקל כנגדם חסרו מעט ונמצא שהמעשר שמחלל על ליטרא זו של כסף הוא מוציאן לחולין בפחות מדמיו. ובזה יובן כוונת רבינו ז"ל במה שאמר שם גזירה שמא יכוין ממנו משקלות ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר נמצא מוציא מעשר שני לחולין בפחות מדמיו ע"כ. ומ"ש גזירה שמא יכוין וכו' אפשר שהוא גורס בגמ' אמר רבה גזירה שמא יכוין משקלותיו ופירושו כך אם כשהיה זה שוקל היה משער בדעתו החסרון שהיו יכולין לחסר אלו הפירות של מעשר מעת ששקלן ועד עתה ודאי דהיה יכול לשקול כנגדה אבל אין זה משעת החסרון שחסרו אלא הוא יכוין המשקל כמו שהיה בתחלה ויחשוב שיש כאן באלו הפירות ליטרא כמו שהיה בתחלה ואינו כן אלא נמצאו הפירות וכו'. ואפילו שנאמר שגורס בגמרא כגרסתנו גזירה שמא לא יכוין משקלותיו אפשר ליישב בלשון פירוש רבינו ז"ל ולומר דה"ק שמא לא יכוין המשקל ששוקל הליטרא של כסף כנגדו של מעשר שני לא יהיה ליטרא אחת בכיון אלא הוא פחות מליטרא מפני שהפירות של מעשר שני חסרו וזה פירוש רבינו ז"ל. וא"ת א"כ מה לי מעות של מעשר שני מה לי מעות אחרים שאינן של מעשר שני היל"ל שאין לשקול כסף שמחללין מעשר שני כנגד פירות דעלמא משום דאפשר דהפירות חסרו. ויש לומר דאין הכי נמי אלא לא נקט מעשר שני אלא משום מה שאמר ראשונה אין שוקלין כנגדו, ופירוש דינר זהב בכאן לא הוי טעמא אלא משום בזיון ולא שייך דין זה אלא במעשר שני אבל מ"ש ואפילו לחלל עליהם וכו' ודאי דדין זה בכל פירות איתיה דזיל בתר טעמא דגזירה כדפרישית. ונראה לפי פירוש זה שודאי סלע של מעשר שני יכול לשקול כנגדו סלע של מעשר אחר מפני דלא שייך כאן טעמא דהוא חסר דבפירות שייך האי טעמא שדרכן לחסר וא"כ לפי זה ודאי לא גריס בברייתא סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב אלא מעשר שני אין שוקלין כנגדו דר"ל הפירות של מעשר שני וכו'. וכן מצאתי הגירסא בגמ' דכתיבת יד:
י״א
ואם היה לו בית בפני עצמו וכו' צריך להדליק בבית שהוא בו מפני העוברין וכו'. כתב הה"מ ז"ל ופירש רבינו אפילו מדליקין וכו'. נראה שכתב כן מפני שיש לפרש פירוש אחר בהלכות דהכי קאמר אי פתח בבא לא מהני ליה בשיתוף דפריטי אלא שעל כל פנים צריך להדליק משום חשדא והיינו דוקא למי שאין מדליקין בתוך ביתו, לזה אמר שרבינו ז"ל מפרש דאפילו מדליקין עליו וכו' דכיון דטעמא משום שלא יחשדוהו שאינו מדליק מה לי מדליקין עליו מה לי אין מדליקין:
י״ב
מצות נר חנוכה וכו'. כתב הרב המגיד וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום. וקשה דמאי כל שכן הוא זה אי אמרינן חנוכה עדיף מקדוש היום היינו דחנוכה הוי פרסומי ניסא כדאמרינן בגמרא מה שאין כן בקדוש היום אבל ארבע כוסות דאיכא בהו פרסומי ניסא כדכתב הרב המגיד ז"ל ודאי דהוי כמו חנוכה ואם כן לא היה לו להרב המגיד ללמוד הדין מכל שכן אלא מהוא הדין וצ"ע: סליקו להו הלכות מגילה וחנוכה בס"ד:
אפילו אין לו מה יאכל כו' שואל או מוכר. עיין מגילה ד' כ"ח ע"ב דגם גבי קידוש היום צריך למכור כסותו וכ"ש גבי נר חנוכה ועיין פסחים ד' צ"ט ע"ב ובת"כ פ' מצורע:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
יצחק ירנן · הלכות מגילה וחנוכה פרק ד׳
ו׳
ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור. והיא מימרת רב שבת דף כ"ב ומטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ולמד כן מכיסוי הדם שלא יכסה ברגל יעו"ש וקשה לי דלא דמי הא להא דבכסוי הדם הבזיון הוא בעשות המצוה שעושה אותה דרך בזיון משא"כ גבי נר חנוכה דכבר עשה המצוה בכבוד שהיא ההדלקה אלא שאח"כ נהנה ממנה ואף אם נאמר דלא ס"ל לרב כר' יהושע בן לוי דהדלקה עושה מצוה מ"מ לדידן דקי"ל הדלקה עושה מצוה איך פסקינן שניהם.
ט׳
הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה ולא כלום. והקשה הרב עץ החיים דף ד' ע"ג וז"ל ואיכא למיפרך דבפ"ט מהל' ביאת מקדש כתב רבינו הטיב הכהן מבפנים והוציאה לחוץ והדליקה הזר כשר ואפילו לכתחילה ומאי שנא מנרות חנוכה דבעינן הדלקה במקומה ובפ' במה מדליקין מדמינן נרות חנוכה למנורה אי מדליקין נרות חנוכה מנר לנר משום בזויי או משום אכחושי וצ"ע. ולענ"ד לא קשיא דלא משום שדימו ההיא דנר מנר משום בזוי או משום אכחושי צריך לדמויינהו לכל מילי דההיא דמוי אינו אלא משום מצוה בעלמא דשניהם מצוה ושייכותם משום מצות דומה להם מצינו שלמדו שלא למנות מעות בנר חנוכה מכסוי הדם משום בזוי מצוה ואף דלא שייכי אהדדי וא"כ אינו מוכרח שיהיו דומים להדלקה במקומה ודוק.
י׳
חצר כו' שלא יאמרו כו' לא הניח נר חנוכה כו'. ועיין מ"ש מרן בב"י סי' תרע"א מההיא דפ"ק דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין כו' ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ותירץ בחדא תירוצא דשאני נר חנוכה דאית בה חסרון כיס יעו"ש והרב פר"ח ס"ק ח' כתב עליו דמההיא דפאה דאייתי עלה לא משמע הכי ופי' דבריו עיין בספרי אשר קריתי לי תועפות ראם סדר קדושים גם מ"ש בספרי אגורה באהלך בהשמטות סדר קדושים. גם מאי דקשיא ליה לתירוץ זה מההיא דפ"ק דקדושין לענ"ד לא קשה דאה"נ דהתם ליכא חסרון כיס ברם איכא טעמא אחרינא שהוא מתגאה נגד רבו ואינו מקיים דברי התנא ומורא רבך כמורא שמים ועיין להמגן אברהם תירוץ אמיתי לזה ע"פ פירוש רש"י ועיין להרב שער אפרים בהגהת בנו סימן ע"ח תירוץ לקושיא זאת ע"פ מה שקדם להקשות מהש"ס שבת דף כ"ג בשביל ד' דברים כו' בסוף שדהו מפני החשד ופרש"י שלא ידעו שהניח פאה ובברכות אמרו דאי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא חיישינן לחשדא ותירץ דשם בידו לתקן ולהוציא עצמו מחשדא שיכניס באידך פתחא ויראו אותו משא"כ בפאה אין בידו לתקן וסיים ולפי מ"ש לעיל בפאה ניחא נמי הא דנר חנוכה דאין בידו להוציא עצמו מחשדא להני דחלפי בהאי פתחא אלו דבריו. ולא ידעתי תירוץ זה דמאי שנא נר חנוכה מבית הכנסת דמה בית הכנסת מאן דחלפי בפתח זה אומר אף שלא נכנס בפתח זה אימור יכנס בפתח האחרת ואף שאינו רואין אותו נכנס ברוח אחרת א"כ גם בנר חנוכה אף שאין רואין נר חנוכה ברוח זו אימור ברוח אחרת הדליק ומה חילוק איכא מבידו לאין בידו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מגילה וחנוכה פרק ד׳
י״ב
ולוקח שמן ונרות כו'. פירוש גם לההדור והתוספות וזה שאמר להוסיף בשבח כו'.
י״ד
גדול השלום שכל התורה כו'. נ"ב גיטין דף נ"ט כל התורה כולה מפני דרכי שלום היא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות מגילה וחנוכה פרק ד׳
ו׳
לפי שאסור להשתמש לנ"ח. ושיטת הרז"ה דתשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה ואעפ"כ מדליקין בהן בשבת משום דלא שכיח תשמיש קדושה בחצר כמ"ש הפ"י ועי' בתוס' שבת דף כ"א ד"ה ומותר ובס' זרע יעקב ועי' במל"מ פ"ב דתרומות ומ"ש בס"ד:
ט׳
ומותר להדליק נ"ח מנ"ח. והראב"ד השיג דאפילו בקינסא מותר. ועי' בלח"מ שהאריך בזה. ומ"ש דרבינו מפרש פ"ג מה' מעשר פי' אחר דלא כרש"י בהא דאין שוקלין כנגדה דינרי זהב שבת דף כ"ב וגם למה כתב רבינו שם הטעם משום גזירה הא למ"ד בקינסא אסור וכפסק רבינו אין צריכים לזה. נראה לי דבאמת יש סייעתא לפירש רבינו מהא דגרסינן בירושלמי פ"א דמעשר שני הלכה א' דבעי שם אחין שחלקו והיתה לו סלע מסויימת מהו משמע דלא כפירש"י וגם משמע דגם רבינו גורס סלע ובעיקר הבעיא שם פסק רבינו להחמיר והראב"ד חולק בזה ופי' הא דגרסינן שם בירושלמי אשכח תניא מותר פי' דבא לפשוט להקל ורבינו דפסק לחומרא נראה משום דס"ל דעיקר הטעם משום ביזוי מצוה וסובר דאיסור תורה הוא דהא אמרינן בשבת אבוהון דכולהון דם וה"נ משמע שם בהא דאמר גזירה שמא לא יכוין משקלותיו ואי ביזוי מצוה דרבנן היא הוי גזירה לגזירה אלא ודאי דמה"ת הוא ומש"ה פסק רבינו להחמיר כנ"ל ודלא כהה"מ שם שנתקשה בדברי רבינו. שוב מצאתי און לי שכ"כ המבי"ט בקרית ספר וז"ל אי טעמא משום ביזוי מצוה אפשר דהוי מה"ת דהא אבוהון דכולהון דם וא"כ הראב"ד דפסק שם לקולא משום דס"ל דביזוי מצוה איסור דרבנן בעלמא הוא והא דאמר אבוהון דכולהון דם בדרך אסמכתא היא ומש"ה כתב שם רבינו הך טעמא להורות לנו דביזוי מצוה יש בו איסור תורה. ועפ"ז יובן היטב דרבינו פסק הכא דבקינסא אסור משום ביזוי מצוה דרבינו אזיל לטעמא דביזוי מצוה הוא איסור תורה וא"כ גבי נרות חנוכה מחמרינן והראב"ד לטעמיה דהוא פסק שם דעיקר ביזוי מצוה אין כאן איסור תורה וגם בחנוכה מקילין אפילו בקינסא כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות מגילה וחנוכה פרק ד׳
ט׳
שורש מצות הדלקת נר חנוכה הדליקה מבפנים והוציאה דלוק כו' לא עשה ולא כלום כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא כמוה"ר משה בן אדרת וז"ל הק' מוהרח"א נר"ו בס' עה"ח בלשונות וז"ל דמ"ש ממנורה שכתב רבינו בפ"ט מה' ביאת המקדש שאם הוציא כהן את המנורה לחוץ מותר לזר להדליקה ולי נראה לומר עם מה שיש לדקדק דמה צורך יש לרבינו לומר שהוציא לחוץ לימא שמותר לזר ליכנס לפנים דאע"ג שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו ביאה ריקנית אבל כשאינה ריקנית כגון הכא שהוא צורך עבודה להדליק הנרות אימא דשרי כההיא דתנן בפ"ק דכלים עזרת הכהנים כו' שאין ישראל נכנס שם אלא בשעת צרכיהם לשחיטה ולסמיכה ולתנופה אלמא שלצורך עבודה מישרא שרי ה"נ לצורך הדלקה הוא וכשם שרבנן אסרו שלא ליכנס לעזרת כהנים שלא בשעת שחיטה והתירו בשעת שחיטה ה"נ נימא דרחמנא אסר ליכנס בהיכל שלא לצורך אבל לצורך אימא דשרי או נימא שהתורה שהתירה להדליק לזר ה"ד על ידי עץ ארוך שהוא עומד או מיירי שנכנס לצורך לתקן בדק הבית ואגב מדליק או דמיירי שנכנס בשוגג ולעולם שאסור להוציא את המנורה ואם הדליקה בחוץ אימ' דפסולה משום דבמקומה בעינן דומייא דהדלקת נר חנוכה. ותירץ החכם השלם זה סיני ירוחם וילנה דהב"ח כתב דטעמא דכתב הטו' טעמא שלא יאמרו לצורכו הדליקה דמ"ה הדליקה מבפנים והוציאה לבחוץ פסולה והאריך שם הרב לומר שלפום המסקנא לאו משום דבעינן הדלקה במקומה אלא טעמא מפני דיאמרו כו' וגם רבינו נמי יש לפרש דס"ל כן שלשון רבינו שקול הוא ומעתה אתי שפיר דגבי מנורה דלא שייך לומר לצורכו הדליקה מ"ה הדליקה בחוץ והכניסה לפנים כשר אפ"ל לע"ד דהתם כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וק"ל לרבינו שהרי כתיב בהעלותך גבי כהנים דמשמע דוקא כהנים מ"ה צ"ל דהכי קאמר קרא בהעלותך אל מול פני המנורה דפי' שישים הנרות בהיכל נגד ק"ק דק"ק מקרי פני המנורה יען שפי נר מערבי היה נוטה לצד ק"ק או י"ל דה"ק אל מול פני פי' שיניח הכהן הבזיכים שהם ז' הנרות בהם לצד נר מערבי הנקרא פני המנורה וזהו פי' אל פני המנורה יאירו ז' הנרות שיניחם כך כדי שאחר כך יאיר אל מול וגו' באופן שכל הקפידה היינו על ההנח' שאפי' הנחה כזו יהיה על ידי כהן ובא לאשמועינן קרא שצריך הנרות במקומם הנחה מכהן ולא יניחוהו ישראל ולזה א"ש שפסק רבינו ז"ל דהדלקה בחוץ כשר שהרי הפסוק לא אמר אלא שהנחה יהיה על ידו אבל בהדלקה לא קפיד קרא מדלא קאמר דבר אל אהרן ויעלה את הנרות אבל גבי חנוכה דהדלקה היא מצוה אם הדליקה שלא במקומה פסול. אחרי כותבי זה ראיתי שרבינו בפרק ג' מה' תמידין הל' יו"ד שכתב וז"ל הטבת היינו הדלקתם כמ"ש בהל' י"ב מ"ע שנאמר יערוך אותו אהרן ואם כן מעתה ק' כיון שנאמר אהרן בהדלקה למה כשר בזר ולמה אם הדליק בחוץ כשר. ואפשר לומר מאחר שנאמר לכל דבר המזבח משמע דוקא מזבח בעי כהן וקבלו חכמים דהמזבח אתא למעוטי מנורה לבד ואהרן דנקט היינו לתח"ה והוא עצמו פי' חקת עולם כמ"ש רז"ל בילקוט ע"ש ולזה אמר יערוך אותו אהרן אבל לעולם כשרה בזר. או י"ל דנקט אהרן כשהיא בפנים אבל בחוץ גם זר כשר אבל בפנים אסור לזר ליכנס והנחת הנרות במקומו זה צריך כהן ואפשר שלזה אמר יערוך אותו לומר שההנחה יהיה ע"י הכהן באופן שבין מפרשת בהעלותך בין מפרשת יערוך מדייוק הפסוקים ההנחה היא המצוה ולא הדלקה הוייא המצוה ומשום זה אם הדליקה בחוץ הזר ואח"כ הכניסה הכהן והניחה במקומה ש"ד משא"כ בנר חנוכה שהנס היה ההדלקה ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להרא"ם בפי' על הסמ"ג בה' חנוכה דרע"ו דטעמא שטהרו לפך מכ"ג מהשמן ולא חששו שמא הסיטו הגוי משו' שהיה פה שלו צר והרי אמרו דבפכים קטנים טהורים משום שא"א להוסיט אצבעו לפנים. וק"ל שהרי רבינו לא פסק זו דפכי' קטנים טהורים ואדרבא כתב היפך מזה בפ"ח מה' משכב ומושב הל' ג' דטבעת שהיתה בלועה בתוך לבינה והסיט שהיא טמאה ולא אמר שהיא טהורה משום שאי אפשר שיגע בה וגם מ"ש שם התוספות לא אתי שפיר ונמצא דקשיין אהדדי האי להאי ואיך ניישב דינים אלו עם אלו האי דטבעת עם האי דפכים קטנים וצ"ע ועוד כתב הרא"ם ז"ל שבתחילה קודם ב"ש גזרו שמגע גוי יהיה טמא לתלות ואח"כ גזרו שישרף משום מגע גוי ותמיהא לי שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות מו"מ בסופו שגוי המסיט אין שורפין קדשים ותרומה והיא גמרא ערוכה במסכת נידה כמ"ש שם מרן הכ"מ ז"ל ואיך כתב הרא"ם ז"ל שגזרו לשרוף וצ"ע. עוד כתב הרא"ם ז"ל דט' שטימאו כל השמנים היינו משום ששנינו כלים שהכניס אוירן לבית ע"ז טמאי' ואע"פ שאמ' שהע"א אינה מטמאה באוהל תקרובת ע"ז מטמאה באוהל. ויש להקשות שאם כן רבינו ז"ל בפ"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הל' ז' דפסק דאין תקרובת ע"ז מטמאה באוהל למה פסק שם מי שהכניס לבית ע"ז מטמאה באוהל בהל' ו' וכלפי לייא. ועוד יש לדקדק דמאחר שכתבו שהלכה קי"ל שאין תקרובת ע"ז מטמא באהל למה טמאו כל השמנים ומטעם זה נ"ל שאין הדבר כמ"ש הרא"ם ז"ל אלא טעמא הוא משום שבית שמיוחד לעבוד ע"ז גזרו חכמים טומאה עליו משום מ"ש במסכת ע"ז הרחק מעליה דרכך זו ע"ז שצריך להרחיק ארבע אמות ממנה ומ"ש רבינו שאין מטמא באהל תקרובת ע"ז היינו שאם הכניסו מהתקרובת לבית דעלמא שאינו מטמא הבית באהל דמעתה אתי שפיר שטימאו כל השמנים משום שניתנו לדין בית ע"ז אעפ"י דקי"ל דאין תקרובת ע"ז מטמאה באהל וא"ש שרבינו ז"ל פסק תרווייהו שבית ע"ז מטמאה ופסק שאין תקרובת ע"ז מטמאה. ועוד שמעתי מקשים משם החכם השלם רב ועצום יצחק הכהן על מ"ש שם הרא"ם ז"ל דטעם שטמאו כל השמנים משום ספק שמא נגעו בגדי הגוים בשמנים וטימאו אותם והרי אמרינן במסכת נזיר שאם שלשה היו בבית אחד הוי ר"ה וספיקו טהור ולדידי לא קשייא מידי דמ"ש הרא"ם ז"ל דהוי ספיקא לאו דוקא שהרי זה קרוב לודאי שהרי מסתמ' שנכנסו הרבה בני אדם וחפשו בבית למצוא שלל והיו מחפשים בכלי' ובפרט לפי מ"ש הב"ח בהלכות חנוכה שכל עיקר כוונתם היה לטמא כל השמנים משום שאמרו כל זמן שעושים מצות הדלקה ישראל נצולים כדאיתא התם ומ"ש הרב בני חיי ז"ל דהיה ודאי טומאה בשמנים משום דהשמנים כיון שראו אותם פתוחות ודאי דיש טומאה לא נהירא משום דאם כן מאי מקשו התוספות והרא"ם ז"ל גבי הפך החתומה שיהיה טמאה משום שמא הסיטו ומאי קושיא אימא משום דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור משום הכי טהור הפך אבל לשאר כל השמנים פסלו משום שמא ודאי טומאה אלא עכ"ל שלא היה פה ודאי טומאה אלא קרוב לודאי כמ"ש ומשום הכי גבי הפך ועל מה שכתב הב"ח ע"כ היו טהורים כהנים דאל"כ הרי כשנתנו השמן בנרות טמאו אותו שבפך לא ידענא מאי קאמר דמאי הכרח הוא אימא שעשו ע"י פשוטי כלי עץ כמ"ש הרא"ם ז"ל. גם מ"ש הר"ב ע"ח דלרבנן דס"ל דעשו מנורה של מתכת מה יענו בזה לא קשייא מידי משום דרבנן יאמרו שהיו כהנים טהורים והם עשו מנורה טהורה אלא שהרא"ם ז"ל ניחא ליה לומר שעשו של עץ משום דע"כ היו כולם טמאים לדעת ר"י דאמר דבני חשמונאי עשו של עץ וע"כ דכולם היו טמאים ולא היו יכולים לעשות של מתכת שאם לא כן יעשו של מתכת ומשו"ה פי' הדבר שהיו כולם טמאים ועשו של עץ אבל לעולם שלרבנן ס"ל שהיו נמי טהורים כמ"ש הר"ב ב"ח אלא שהוצרך ח' ימים משום דע"י שהיה השמן מצוי שם אלא היה רחוק שנים או שלשה ימים. אך מה שיש לתמוה הוא על הרא"ם ז"ל דמביא משם רבינו ז"ל שהיו כל ישראל טמאים ומשו"ה הוצרך שמנה ימים ואינו כן שרבינו לא כתב זה אלא כתב הוצרך שמנה ימים לעשות שמן אבל לעולם שהיו טהורים ועכ"ז צריך בטורחו שמנה ימים: עוד מקשה הרא"ם ז"ל דאמאי נטמאו כל השמנים מאחר שעדיין לא היה גזירה זו שיהיו כזבים לכל דבריהם ולא ידעתי מאי ק"ל מאחר דהוא עצמו כתב בסמוך גבי מצאו פך קטן שהע"ז מטמאה בהיסט אף בזמן שאין הגוים מטמאים גם לפי זה אתי שפיר נמי מ"ש שם דהא קי"ל שט"מ דחוייה בציבור משום דזה דקי"ל היינו דוקא בט"מ ולא בשאר טומאות כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ז מהלכות ק"פ הל' ד' ומאחר דטומאת השמנים הוא משום דשמא ע"ז היסט בשמנים א"כ לא שייך לומר שיהיה דחוייה בציבור ונמצא שדברי הרב תמוהים וצ"ע להרב כמוהו איך לא דקדק בזה. עוד קשה למ"ש הרא"ם ז"ל דאין לומר שנטמאו השמנים בתקרובת ע"ז שנטמאה באהל משום דההיא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא ידענא מאי קאמר לו יהיה כדבריו שהוא מדרבנן אימא דמדרבנן טמאו כל השמנים כמו שכתב הרב עצמו שם דאין לומר דמשום שגזרו על הגוים שיהיו זבים נטמאו השמנים שהרי אותה גזירה עדיין לא גזרו משמ' מזה שאילו היתה אז גזרה זו א"ש הרי שאפילו מדרבנן ה"א שנטמאו וע"ק בתי' זה איך מתרץ ליה הרא"ם ז"ל ולשונו אינו מדוייק דמאחר שהוא אמר דאין לומר דמשום תקרובת ע"ז כו' איך אח"כ ניחא ליה סוף דבר למדנו מדברי הרא"ם ז"ל ממ"ש דההיא מדרבנן היא דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמאי דטמאו היינו משום טומאה דאורייתא דבזה מתורץ מ"ש הר"ב בני חיי דלמה לא אמר הרא"ם שנטמאו כל השמנים מטעם ההיא דגרסינן בפרק העור והרוטב דקכ"ג משום דההיא טומאה דרבנן דמדאורייתא אין עור אדם מטמא אחר שנעבד אלא דחז"ל גזרו שיטמא וכאן ודאי היה אחר שנעבד שמסתמא מעבדין את עור האדם כדי שיתקיים שכל זמן שאין עובדין אותו לא יתקיים וכמו ששנינו במסכת ידים שעור האדם מטמא מדרבנן כדי שלא יעשה האדם עור אביו שטיח ומאחר דטמאוהו מדרבנן לא ניחא ליה להרא"ם ז"ל לומר שנטמאו כל השמנים משום טומאה דרבנן כמ"ש. עוד בעומדי על ענין ראיתי במסכת שבת דף כ"ב ע"ב עלה דפריך מאי הוי עלה חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר וכת' רש"י דומייא דמנורה דהדלקה עושה מצוה. וקש' דמאחר דהדלקה עושה מצוה במנורה א"כ למה כתב רבינו דאם הדליקה חוץ להיכל למנורה ואח"ך הכניסוה להיכל דמהני דמאחר דהדלקה עושה מצוה בעינן ההדלקה שתהיה במקומה בהיכל וע"ק במ"ש מרן ב"י בהלכות חנוכה סימן תר"ע דאם הדליקה לנר חנוכה במקום גבוה יותר מעשרים אמה ואחר כך הורידוה דולקת לא מהני ויהיב טעמא משום דהדלקה עושה מצוה דלמה הוצרך להאי טעמא דאפי' תימא דהנחה עושה מצוה עכ"ז לא מהני משום שהרואה אומר לצורכו הוא דקא עביד וכה"ג אמרינן בגמרא גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ דלא מהני אף למ"ד הנחה מצוה היא וכה"ג יש להקשות לרבותינו בעלי התוס' בדכ"ג ע"א שהק' במ"ש בגמ' דנר שהיה דולקת מע"ש שצריך להגביהה ולכבותה ולהניחה ולהדליקה במ"ש למ"ד דהנחה עושה מצוה שהק' דלמה לי לכבותה ולהדליקה בהגבאה לבד סגי דאחר המחי' בהגבאה לבד לא סגי משום דא"ל לצורכו הוא דקא עביד דומייא דהדליקה מבפנים והוציאה לחוץ דלא מהני מהאי טעמא דכל שלא הניחה במקומה ואח"כ דולקה א"ל לצורכו הוא דקא עביד וזהו התירוץ שמחוור דאילו לתירוץ התוס' שכתבו דהטעם משום שהדלקה מע"ש לשם נר שבת דמשו"ה גרע מחש"ו שהדליקה והניחה גדול ג"כ לדברי רש"י ז"ל שכתב דפי' היתה דולקת מע"ש היינו שהדליקה בע"ש לשם מצות חנוכה אם כן תיקשי ליה לרש"י ז"ל דבהגבאה סגי אלא ודאי כדכתיבנא. ואיכא למימר דלצורכו הוא דקא עביד והאי ראיה דאם הדליקה חש"ו שכת' התוספות מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו אינה ראיה דמי הגיד להם שאם הדליקה חרש שוטה וקטן דבהגבהא סגי למאן דאמר הנחה עושה מצוה דאימא דלההוא מאן דאמר אם הדליקה חש"ו צריך לכבותה ולהגביאה ולהניחה ולהדליקה ואי משום דאמרי' בגמרא והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום דמשמע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדליקה חש"ו מהני ולא צריך לכבותה אלא מגביהא ומניחה ודייו היינו לפי הקס"ד של הפשטן דלעיל דאמר תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן כו' אבל למאן דדחי התם ואמר התם נמי הרואה אומר לצורכו הוא דהדליקה אין הכי נמי דגם למ"ד הנחה עושה מצוה לא מהני אלא דמאי דאיבעייא לן הנחה עושה מצוה או הדלקה נ"מ אם הניחה חש"ו שא"ת שהנחה עושה מצוה כשהניחה חש"ו לא מועיל ולמאן דאמר הדלקה מועיל ודו"ק עד כאן מצאתי כתוב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לב שלם · הלכות מגילה וחנוכה פרק ד׳
ט׳
אינה ה' לידי ענין נחמד סובב הולך גם על לשון רבינו והלח"מ מכתב יד אחד קדוש מדבר הרב המובהק כמה"ר חיים שלום מעלי הכהן ז"ל בן לאותו צדיק הרב הגאון הגדול כמהר"ר בנימין זלה"ה שהיה אב"ד בעה"ק ירושלים תו"ב והנני מעתיקו כאן וז"ל ומותר להדליק מנר חנוכה לנר חנוכה. גרסינן בפ"ב דשבת דף כ"ב ע"ב אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר וכו'. וכתב רש"י ז"ל הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרין דחולין לאו גופייהו מצוה ואע"ג דלמצוה קבעי וכו' וקצת קשה לפי זה דא"כ גם הנר כל עוד שאינו דלוק לאו גופיה מצוה דהא קי"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ אפי' מנר לנר שלא ע"י קינסא אמאי שרי שמואל נר זה שהוא כבוי שעדיין לא חל עליו שם מצוה מנר שהוא דלוק כבר וחל עליו שם מצוה והוא דומה לסלע של מעשר שני שכבר נתחלל עליו המעשר וחל עליו שם מצוה דקאמרינן שאין שוקלין כנגדו וכו'. ואי משום דלא דמי למעשר שני ממש דהתם הסלע מחוסר מעשה שאחר ששוקלו צריך מעשה אחר והוא חילול הפירות עליו ואז קדוש יהיה לא כן נר שתכף ומיד שהוא מדליקו מחבירו חלה עליו המצוה דהא לא ע"י קינסא עסקינן. אי משום הא לא אריא דהא בברייתא קא פסיק ותני אין שוקלין כנגדו כלל בשום אופן ומשמע אפי' אם התנה זה ואמר סלע זה לכשימצא שקול תכף ומיד הרי פירות מעשר שני מחוללין עליו דודאי דבכי האי גוונא בהגבהת כף מאזנים בלבד תליא מלתא ותכף ומיד שנמצא שלם הרי תפסה בו קדושה והוי ממש מעין הדלקה מנר לנר ולא מצינו שחלקו בברייתא לאשמועינן היתר ולחלק בכי האי גוונא היכא דאינו מחוסר מעשה דכל כי האי הוה ליה לאשמועינן תנא דברייתא אלא ודאי דלא שנא ובכה"ג נמי אסור ואם כן אמאי שרי שמואל במנר לנר. והיה אפשר לומר דבמעשר שני דהוי דאורייתא החמירו אלא דהמקשן לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בהכי כדבעינא למימר לקמן. ויש לומר דקושטא דהאי תירוצא דרבא דגזרה שמא לא יכוין וכו' אכלא מלתא קאי רצוני לומר דהיינו טעמא דבמעשר שני אסור אפילו אם התנה וכו' כמ"ש לעיל גזרה שמא לא ימצא שלם ונמצא שנתבזה סלע של קדש לבטלה אבל נר זה על כל פנים מדליקו והוא גוף המצוה לעולם כשדלק. ועוד יש לומר דאע"ג דאינו דלוק מ"מ גופיה מצוה קרינן ביה שפיר. ויש להסתפק קצת אם מותר ליהנות מן השמן שנתן בנר חנוכה ונמלך עליו קודם שהדליק כלל. וכן יש להסתפק בעצי סוכה ונויה אם יכול ליהנות מהן קודם כניסת החג. והנה אמת שכתב מרן בסימן תרע"ז בשם מהרי"א דבשאלתות מיירי כשנתן השמן בסתם ולא התנה הוקצה למצותו. וכן כתב שם המגן אברהם ס"ק יו"ד בשם הבית חדש דפסק דכשנתן השמן בסתם הוקצה כל השמן. אבל מ"מ אין משם כל כך ראיה לנידון דידן דהתם מיירי לאחר הדלקה שכבר תפס בו שם מצוה דהדלקה עושה מצוה בכי האי גוונא אמרינן הוקצה למצותו וכן נמי בסוכה מותר ליהנות ממנה קודם החג דהכי גרסינן בפ' המביא כדי יין ושוין בסוכת החג בחג שאסורה עכ"ל משמע דוקא בחג דקדושה לא חלה עלייהו כי אם בבין השמשות דוקא כנראה שם מדברי רש"י. והנני מקצר ועולה בנידון דידן דלענין דינא הכי משמע ודאי דמותר ואין כאן מקום להאריך בזה דענין זה יש לו שייכות עם צר ביה ולא אזמניה וכו' ויארך הסיפור זה ענין פשוט מעצמו אבל מ"מ נראה לענ"ד שאם רוצה ליהנות דיתשיל על השמן או על נויי סוכה ואח"כ יהנה וזהו הטוב והישר. ומכל מקום יש קצת אחיזה להסתבך מדברי הגהות מיימוני בהלכות חנוכה שהביא דברי התוס' דפ' כירה (שבת דף מ"ד ע"א) ד"ה שבנר וכו' שכתבו דמעלה עשו בנר חנוכה וכו' עיי"ש. (דאיכא למימר דכי היכי דאמרינן בנר חנוכה דאין אדם מצפה שיכבה ומקצהו לגמרי הכי נמי יש לומר קודם הדלקה דאינו מחשב עליו ליהנות ממנו קודם הדלקה). וכן מטין דברי הפרי חדש סי' תרע"ז סעיף ד' שכתב וז"ל אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה וכו'. הגם דהכא נמי יש לדחות כמ"ש לעיל מ"מ כבר כתבתי דאי בעי מתשיל ליהנות מן השמן וא"כ גופיה מצוה קרינן ביה משום הכי שרי שמואל. ועוד בה דסלע של מעשר שני שאני דמוציאו לחולין לכתחלה אם לא כיון משקלותיו ברם הכא נר זה אפי' אם תמצא לומר שיכבנו הרוח בעל כרחו הוא כבה כי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח כי פתאום לפתע מתחדשת רוח סערה ולאו אדעתיה מעיקרא ועם כל זה סוף סוף על כל פנים הוא חוזר ומדליקו ואפי' כמה פעמים ומקיים מצותו ולא נפיק בכדי. ובזה החילוק האחרון יש לעמוד בדברי הר"ב תרומת הדשן שחלק בכי האי גוונא שכתב בתשובה ק"ז וז"ל יראה דלא שרינן אפי' למאן דאמר מדליקין ע"י קינסא מ"מ מודה דהיכא דיש לחוש דשמא לא אתי לכלל מצוה האחרת דאסור (ר"ל אם יכבנו הרוח) דאמרינן בפרק במה מדליקין גזירה שמא לא יכוין משקלותיו עכ"ל ופסקו מרן בשו"ע סי' תרע"ד ויש לדחות כמו שכתבנו לעיל. עוד קשה דאם איתא אמאי לא פרכינן בגמ' עלה הכי נמי נגזור שמא יכבנו הרוח ואיתסר ע"י קינסא כי היכי דגזרינן במעשר ומנא לן לחלק ולומר בדעתיה דשמואל דלא שרי אלא היכא דאין לחוש לכבות נגזור אין לחוש אטו יש לחוש כדגזרינן במעשר דמי לא עסקינן דאסר בברייתא לשקול אפי' אמיד בדעתיה שהדינרין שוים ומכוונים משום גזירה הכי נמי אע"ג דאין לחוש עכשיו ניחוש שמא תתחדש רוח תוך כדי דיבור ויכבנו עודנו הולך קודם שיגיע למקום ההדלקה. ובאמת דאפי' מנר לנר יש חששא זו בכל גונא כשאוחז נר חנוכה בידו ומוליכו להדליקו מנר אחר יש לחוש ולגזור כי האי גוונא וכמ"ש המגן דוד סי' תרע"ד סוף ס"ק ב'. הדרן למאי דקמן דהא ודאי קשיא אמאי לא פרכינן לשמואל אפי' למ"ד משום אכחושי אמאי שרי אפי' מנר לנר נגזור וניחוש אפי' במקום שאין לחוש לרוח אטו יש לחוש ובפרט ע"י קינסא כי היכי דגזרינן גבי מעשר שני. ולזה נראה לענ"ד דאפשר לומר דשאני מעשר שני שהוא דאורייתא משום הכי יש קפידא וגזרינן ברם הכא נר חנוכה הוא דרבנן ואין קפידא לגזור במקום שאין לחוש דהא קי"ל כבתה אין זקוק לה. ואפשר שזה רמז רבא בתירוצו גזירה שמא לא יכוין ר"ל שאני התם במעשר דאורייתא גזרינן אבל הכא נר חנוכה דרבנן לא גזרינן. כלל אפי' במקום שיש לחוש לרוח. והא דכתב המגן דוד שם בשם הגהת הרי"ף שאם כבתה שצריך לחזור ולהדליקה היינו דוקא שהניחה במקום שהוא לפני הרוח ודאי אבל משום חששא שיש לחוש לית לן בדרבנן באופן שלא עלה בידינו הוכחה גמורה לדינו של הרב תרומת הדשן. עוד שם בגמ' והא (איכא) [הכא] כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקל ואדלוקי קשה בין למ"ד משום בזויי בין למ"ד וכו'. וקשה דמה לו אצל מאן דאמר משום בזויי דמצי אמר אנא דאמרי כי האי תנא דתניא כיצד הוא עושה מסלקן ומניחן באהל ומקנחן בספוג כדאיתא במנחות דף פ"ח ע"ב ואם כן שפיר קאסר רב משום בזויי על ידי קינסא כדאשכחן במנורה שהיו מסלקין את הנרות ומדליקין בהן מנר לנר שלא ע"י קינסא ושמואל דשרי ע"י קינסא ס"ל דמנורה שאני שהיא דאורייתא משום הכי החמירו ויש ליישב כמו שיראה המעיין. ויש לי הוכחה גמורה לחילוק זה שחלקתי אליבא דשמואל בין דאורייתא לדרבנן ממה שיש לעמוד בשנוייא דרב פפא דקאמר התם תרגמא ר' פפא בפתילות ארוכות ולא מקשי אלא למ"ד משום אכחושי דקאמר התם סוף סוף למ"ד משום אכחושי קשה ע"כ וקשה דאף למ"ד משום בזויי קשה לשמואל אמאי שרי ע"י קינסא הא במנורה לא שריא אלא מנר לנר ע"י פתילות ארוכות ואמאי לא מקשי תלמודא הכי לשמואל דהו"ל למימר הכי סוף סוף קשה לרב למ"ד משום אכחושי וקשה לשמואל למ"ד משום בזויי דאמאי שרי אלא ודאי צ"ל כמ"ש לעיל וכל עיקר קושית רב ששת ממנורה והיא בדרך כל שכן וק"ו דכיון דאפי' במנורה דאורייתא מדליקין כל שכן חנוכה דרבנן ומשו"ה שרי שמואל בחנוכה דרבנן ע"י קינסא. ואע"ג דאמרינן עשו חיזוק לדבריהם מ"מ חזינן הכא איפכא דבמנורה אמרינן נר שכבה נדשן השמן נדשנה הפתילה וחוזר ומדליק ואילו הכא קי"ל כבתה אין זקוק לה אפי' תוך זמנה ובנר חנוכה מדליקין מנר של חול ושפיר דמי ובמנורה כתב ספר החינוך בפרשת תצוה דבכי האי גוונא אינו דרך כבוד אלא אין מדליקין אותה אלא מנר לנר דידה. ועכשיו יבוא אל נכון מתוק מדבש מתיב רב ששת ר"ל דהשתא ניצול שמואל בחילוק זה שרמז רבא דבמעשר שני דאורייתא גזרינן בחנוכה דרבנן לא גזרינן אבל מתיב רב ששת ממנורה דהוי קולא במנורה וחומרא בחנוכה ואיכא לאותובי שפיר. ובס' מעשה רוקח על הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ד כתב כן וחילק כנזכר למה שהקשה בס' עץ חיים למהרח"א ז"ל בלשונות דף ד' ע"ד שהקשה על הראב"ד דלמה לא השיג להרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין שכתב שם במנורה ומושך הפתילה ומדליקה כמו שהשיגו כאן. והר"ב מעשה רוקח תירץ דכיון דבא להחמיר במנורה דאורייתא משו"ה לא השיגו ע"כ תמצית דבריו. ומעתה נשים פנינו לדעת חלקי הסותר לחילוק זה ראשונה מהא דמותיב רב אוייא לשמואל דשרי ע"י קינסא בנר חנוכה דרבנן ממעשר שני דאורייתא וקשה גם לי גם להר"ב מעשה רוקח. ואפשר לומר כמ"ש לעיל דהכי הוה ס"ד דרב אוייא ואתא רבא וחילק דהתם בדאורייתא איכא גזירה שמא לא יכווין משקלותיו ואיכא בזויי ברם הכא בדרבנן ליכא בזויי לשמואל דהכי אתי שפיר מתיב רב ששת וכו' כמ"ש לעיל. שנית מדברי התוס' דשמעתין דשבת דף כ"ב ע"ב ד"ה מאי הוי עלה דקאמרי התם וז"ל מיבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום בזויי מצוה כמו בקינסא וכו' או דילמא לא קי"ל הכי ומנר לנר נמי איכא בזויי מצוה ואמר רב דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה משמע משני התירוצים דאי אמרי הנחה עושה מצוה אסר רב בחנוכה והחמיר בדרבנן אפי' מנר לנר יותר ממנורה דאורייתא דהא קאמרי ולא דמי למנורה. שלישית מדברי הרא"ש שם בשמעתין ותחילה נבאר מה שיש לעמוד בדבריו כתב הרא"ש בפ' במה מדליקין וז"ל קא בעי תלמודא מאי הוי עליה ותירץ מאי קמ"ל וכו' וכי תימא אליבא דשמואל מיבעיא דאית ליה טעמא דבזויי ולא פליגי אלא באכחושי הא איתותב לישנא דאכחושי וא"כ בבזויי פליגי. וי"ל דמספקא ליה אי תיובתא גמורה היא ולחומרא אמרינן דפליגי באכחושי ושמואל אית ליה טעמא דבזויי הילכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והוה ליה כמו קינסא עכ"ל. וקשה דכיון דבתחילה החליט בעיא לשמואל דהכי קאמר וכי תימא אליבא דשמואל מיבעיא וכו' א"כ הכי הו"ל [למימר] במסקנא דמלתיה הילכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין ע"י קינסא לשמואל כיון דאוקימנא דלחומרא פליגי באכחושי. וכי תימא דהכי קאמר הרא"ש הילכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין וכו' ולרב ולשמואל לא הוי בזויי בהכי אלא בקינסא ממש הוי בזויי בכל גונא אפי' אי הדלקה עושה מצוה אם זאת כונת הרא"ש קשה תרתי חדא דעיקר הילפותא דהיא לשמואל דאית ליה בזויי היא נעלמת בכח ואינה בפועל והעיקר חסר ועוד מה זה שכתב הרא"ש ז"ל והו"ל כמו קינסא למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום אכחושי דבהא פליגי להדיא כמ"ש בתחילת דבריו דלחומרא פליגי באכחושי וצ"ע אבל מה שכתבתי לעיל הוא כוונת הרא"ש ז"ל. הדרן למאי דקמן דבין מלשון הרא"ש בשני תירוציו בין מדברי התוספות דלעיל לכאורה יש קצת סתירה לחילוקנו שחילקנו בין דאורייתא לדרבנן לשמואל כמ"ש לעיל דהא חזינן איפכא לאידך גיסא לרב אי אמרינן הנחה עושה מצוה דאסר בחנוכה דרבנן אפי' מנר לנר ואילו במנורה דאורייתא שרי בכי האי גוונא. ואע"ג דהא אי אמרינן דהנחה עושה מצוה הוא מ"מ כד נחתינן דרגא ואמרינן דהדלקה עושה מצוה כדאסיקנן לכל הפחות הוו שויין ולא יהיה נר חנוכה מותר ע"י קינסא דהוי מן הקצה אל הקצה. ומ"מ חזינן להו להתוס' בסוף אותו הדיבור הנזכר שכתבו וז"ל ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפי' בקינסא שרי עכ"ל ומוכרח להלביש בדבריהם חלוקינו הנזכר. והענין דלא הוי מן הקצה אל הקצה אלא כשנערב חלוקת הנחה עם הדלקה אז קס"ד דלרב אסור מנר לנר אי אמרינן הנחה עושה מצוה ואי אמרי' הדלקה עושה מצוה שמואל שרי אפי' בקינסא ובכי האי גוונא הוי מן הקצה אל הקצה אבל בהדלקה גופא בסגנון התוס' לא הוי מן הקצה אל הקצה דהא רב שרי מנר לנר דוקא ולא ע"י קינסא ושמואל שרי אפי' בקינסא בחנוכה דהויא דרבנן ובמנורה דאורייתא אסור ע"י קינסא כל זה באפשרות כוונת דברי התוס' הנ"ל. והלח"מ כתב בהל' חנוכה ובפ"ג מהל' תמידין ומוספין לתרץ מה שיש להקשות על הרמב"ם במ"ש בפ"ג מהל' מעשר שני אין שוקלין וכו' גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלותיו וכו' דקשה דטעם זה הוצרך בגמ' למ"ד קינסא שרי והוא פסק דקינסא אסור א"כ אין לו צורך בטעם זה. וכן הקשה מהרח"א ז"ל בס' עץ חיים שם ובס' מקראי קדש והניחו בצ"ע. אבל הלח"מ תירץ דאיצטריך טעם זה לכו"ע עם מה שדקדק בלשון הגמרא שאמרו שם הא לא תהא תיובתא ולא אמרו אי אמרת בשלמא ניחא כנהוג בש"ס משמע מהא דלא ניחא משום דקצת קשה לאידך גיסא במעשר אמאי אסור דהא לא דמי לקינסא דשאני קינסא דהיא לאו גופא מצוה ומשו"ה אסור דהוי בזיון ברם הכא אלו המעות הם עצמן המצוה. וזה נרמז בלשון רש"י שכתב ואע"ג דלמצוה קא בעי להו לקינסא דמיא קצת וכו' ע"כ תורף דברי הלח"מ הנזכר. ואחרי המחילה ליתא דמינה תברא ממקום שבא מדברי רש"י ז"ל שכתב שם בלשון עצמו בתחילת דבריו וז"ל דהנך דינרין דחולין לאו גופייהו מצוה עכ"ל וא"כ איך כתב הלח"מ אבל הכא אלו המעות הם עצמן המצוה וכו' ומסתייע מדברי רש"י ז"ל ואינון תברתיה. ונראה לענ"ד דכוונת הלח"מ להקשות לשמואל קצת במנר לנר שלא ע"י קינסא אמאי שרי אי משום דלא דמי לקינסא הא מעשר שני נמי הדינרין לא דמי לקינסא והם עצמם המצוה שעליהן מחללין המעשר ועם כל זה אסרו א"כ הוא הדין בחנוכה ניתסר אפי' מנר לנר. וזהו הקושי מעט דלא הוי ניחותא לדמותו לקינסא דבקינסא איכא בזיון שאינה גוף המצוה והכא ליכא בזיון כמ"ש לעיל. וסיים שם הלח"מ דמשום הכי נקט האי טעמא הרמב"ם לכוליה עלמא להועיל נמי להאי דקשה קצת למאן דאמר אכחושי דאמאי אסיר במעשר כמ"ש לעיל ותירץ דטעמא אחרינא גזירה שמא לא יכוין וכו' ומוציאין לחולין בפחות מדמיהם ודלא כפי' רש"י. וראיתי להגיה כאן קצת טעיות שנפלו בלח"מ בהל' חנוכה תחילה מאי דמיהדר לאוקומי גירסת הרמב"ם שהיתה לפניו כתובה שמא יכוין משקלותיו בחסרון מלת לא הנה היום כל ספרי הרמב"ם שבידינו כתובים במלת לא וז"ל גזירה שמא לא יכוין ותמהני שעכ"פ כבר ראהו ז"ל בספרים הקדמונים דבימיו נדפסו. ועוד מקשה התם וז"ל ואם תאמר א"כ מה לי מעות של מעשר שני מה לי מעות אחרים עכ"ל ב' מלות אלו מעות הן ט"ס ואין להן מובן וצריך להגיה בשתיהן מלת פירות במקום מעות דבהכי הוי צודק כמו שיעיין שם. ובפרק ג' מהל' תמידין ומוספין כתב וז"ל נראה מדברי רבינו שכתב ואינו יכול להדליק בנר אחר דסבר דשמואל דאסר בפ' במה מדליקין היינו מנר לנר דוקא אבל ע"י קינסא שרי גם זה טעות סופר שאין הרמב"ם סובר כן וצריך להגיה כך לשמואל דשרי היינו מנר לנר אבל ע"י קינסא אסור וזה פשוט עכ"ל מהר"ח הכהן ז"ל מכתב יד אבל היתה מטושטשת ולפיכך יש איזה גמגום בלשונו אבל מובן הוא למעיין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה ד׳, מתוך הלכות מגילה וחנוכה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
