רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ל׳

וכן האשה שמכרה כו' בין בנכסי צאן ברזל כו' בין בנכסי מלוג כו' מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי. עיין מ"ש הטור סימן קנ"א ס"ב בשם הרמ"ה ולפי הנראה מדברי מרן שם דגירסתו הוא שדין נצ"ב כדין נכסי מלוג שאינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. אך ראיתי לאחד מקדושים דגריס שדין נכסי מלוג כדין נצ"ב דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי וצ"ע. כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ג סי' ה' וז"ל ואין לך דבר המבטל טענת נ"ר אלא א"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף ב"ח של בעלה מן הלוקח שהיא תשלם לו דכולי האי לא עבדא לעשות נ"ר כו' ובסלוק זה אע"פ שקבלה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וכו' דמה היא מפסדת בדבר. ויש לדקדק בדברי הרב דהא אפשר דתפסיד בקבלת אחריות זה שאם מכרה כתובתה בטובת הנאה ושוב סילקה שעבודה מעל קרקע זה ותתאלמן או תתגרש ולא נשאר אצל נכסי בעלה אלא קרקע זה שנסתלקה הימנו וחייבת לשלם ללוקח שמכרה מדינא דגרמי דהא חשיב ליה הרב כמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו. ויש ליישב דלא דמי לאחריות האמור בגמ' שהוא ב"ח דעלמא אבל הכא מעשיה גרמו לשלם דאחר שמכרה מי הזקיקה למחול שעבוד כתובתה. ועדיין יש לגמגם דא"כ למה תלה הרב במה שאינה חייבת כלום באחריות זה. והנכון אצלי דדוקא מכר שט"ח וחזר ומחלו דהנזק נעשה מיד הוא דחייב לשלם אבל כעין מה שכתבתי שלא מחלה החוב הו"ל גרמא בנזקין ופטור ודוק: כתב מהרימ"ט ח"א סי' מ"ה (דף מ"ז:) וז"ל ועוד נראה אף אם היה הלשון מועיל לסלק שעבודה מעל הנכסים מ"מ הוא יכול לחזור בו כו'. וזה שכתב הרב ז"ל דאפילו נסתלק בלשון מועיל יכול לחזור בו כו'. וגדולה מזו הוסיף דאף אם נסתלק מדין שעבוד מגביית חובו מצי גבי. ראיתי והתבוננתי בראיות הרב ואינן כדאות להכריע כל מה שכתב. ונוסף גם כן ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בתשובה הנזכר חלוף הדברים נגד כל דברי הרב ז"ל ואין כאן מקום להאריך ודברי הרב צ"ע. (א"ה כתב הרב המחבר וז"ל וכתב הרשב"א ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו כו' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י"ג יע"ש):

המוכר או הנותן בשבת כו'. (א"ה בדין מקח שנעשה באיסור האריך הרב המחבר תמצאנו לקמן פ"ח מהלכות מלוה ולוה יע"ש): סליקו להו הלכות מכירה בס"ד

וכן העבד שקנה כו' או נתנה לו וכו' ואם לא רצה בטלו כל מעשיו: מוכח דלא זכה העבד גם בהמתנה ועל כרחין משום דלית ליה יד בלא רבו וכיון שאין רבו חפץ בהמתנה תו בטלה המתנה, ואף במציאה יש לומר שאם אין רבו רוצה שיזכה אז לא זכי לנפשיה דיד עבד כיד רבו, וזה תינח בעבד דהמתנה שלו הוי הגוף לעבד, אבל באשה תמוה איך כתב לקמן הלכה ג' שאם נתנה לה מתנה שאם לא רצה הבעל יבטל הכל אמאי לא זכתה היא בעצמה וכש"כ לשיטת רבינו דנותן מתנה לאשה קנתה היא הגוף והבעל הפירות כמש"כ בפרק ג' מהלכות זכיה הלכה י"ב עיי"ש ובההמ"ג, א"כ בשלא רצה הבעל זכתה היא לפירות, ואולי נדחוק דכוונת רבינו כשניתן לה עבור הבעל שהוא יזכה בהן או שיאכל מהן הפירות וכיון שלא רצה תו מתנתה שקבלה בטלה לגמרי דאדעתא דתאכל היא הפירות לא נתן הנותן את המתנה. ולפ"ז מצי להיות שגם בעבד מיירי רבינו כן דנותן לו מתנה על דעתיה דרבו וכיון שרבו אינו רוצה המתנה בטלה דלמיתב ליה לא איתיהיב ליה, אבל בלא איכפת להנותן או במציאה מצי להיות זוכה אף אם אין רוצה, וכש"כ לשיטת רבינו לקמן פרק ג' מזכיה דבניתן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות וכל מה שתרצי תעשי מהני ואית ליה יד מצי זכי בהאי גוונא, וכ"ז לא נתברר בפוסקים, ודין דעבד שניתן לו מתנה מבואר בשו"ע, אולם דין דאשה שניתן לה מתנה לא מצאתי בשו"ע, וכבר מבואר לעיל בדברינו פרק י"ז הלכה י"ג מגזילה ואבידה בעבד של קטן אם זכה במציאה מן התורה וכן אם זכה הרב, וגם דברנו במק"א היכי שאין הרב רוצה ואכמ"ל, רק לפלא על אשר לא התעוררו המפרשים על דברי רבינו, ודין דעבד שמכר הוא בתוספתא ב"ב פרק ט' המוכר שדה חבירו במעמד חבירו לא עשה ולא כלום והוה"ד לעבד ויעו"ש דתני כתב וקיים מאחריו וכו' וצ"ע:

המוכר שמזכה ללוקח שלא מדעתו וכן העבד והאשה שקנו שלא מדעת בעליהן יד הלוקח והבעל על העליונה אם רצו לקיים או לבטל דאין אדם לוקח או מוכר אלא מדעתו ובעל שמכר בג' שדות של אשתו מכרו בטל אף על פי שקנו ממנה אח"כ משום נחת רוח עשיתי לבעלי ובנכסי מלוג אינה יכולה לומר נרע"ל כיון שהם נכסים שלה ממש ובנכסים של בעלה טורפת לכתובתה אם לא קנתה בתחלה. ב"ד או אפטרופוס שמכרו בנכסי יתומים מעשיהם קיים דאביה של יתומים הם. קנין שנעשה בשבת או בי"ט קיים: