הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק כ״ט

ספר קניין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק כ״ט
הלכה א׳
שְׁלֹשָׁה אֵין מִקָּחָן מִקָּח וְאֵין מִמְכָּרָן מִמְכַּר דִּין תּוֹרָה. הַחֵרֵשׁ הַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן. אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַחֵרֵשׁ וְהַקָּטָן נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַעֲשָׂיו קַיָּמִין מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו:
הלכה ב׳
הַחֵרֵשׁ כֵּיצַד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן. חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר אוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם. מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ הַמִּטַּלְטְלִין בִּרְמִיזָה. אֲבָל לֹא בְּקַרְקַע. וְאַף בְּמִטַּלְטְלִין לֹא יִתְקַיְּמוּ מַעֲשָׂיו עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִיקוֹת רַבּוֹת וּמִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר:
הלכה ג׳
אִלֵּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר אוֹ מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת בַּכּל. בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקַע. וְהוּא שֶׁיִּבְדֹּק כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין אוֹ יִכְתֹּב בִּכְתַב יָדוֹ:
הלכה ד׳
הַשּׁוֹטֶה אֵין מִקָּחוֹ מִקָּח וְאֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וְאֵין מַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת. וּבֵית דִּין מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְשׁוֹטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲמִידִין לִקְטַנִּים:
הלכה ה׳
מִי שֶׁהוּא עֵת שׁוֹטֶה וְעֵת שָׁפוּי כְּגוֹן אֵלּוּ הַנִּכְפִּין. בְּעֵת שֶׁהוּא שָׁפוּי כָּל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין וְזוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּכָל בֶּן דַּעַת. וּצְרִיכִין הָעֵדִים לַחְקֹר הַדָּבָר הֵיטֵב שֶׁמָּא בְּסוֹף שְׁטוּתוֹ אוֹ בִּתְחִלַּת שְׁטוּתוֹ עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה:
הלכה ו׳
קָטָן עַד שֵׁשׁ שָׁנִים אֵין הַקְנָיָתוֹ לַאֲחֵרִים כְּלוּם. וּמִשֵּׁשׁ שָׁנִים עַד שֶׁיַּגְדִּיל אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. בֵּין בְּדָבָר מְרֻבֶּה בֵּין בְּדָבָר מוּעָט בֵּין בְּמַתְּנַת בָּרִיא בֵּין בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטֵל וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. וְהַכּל בְּמִטַּלְטְלִין אֲבָל בַּקַּרְקַע אֵינוֹ מוֹכֵר וְלֹא נוֹתֵן עַד שֶׁיַּגְדִּיל:
הלכה ז׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָטָן שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵין מַעֲשָׂיו כְּלוּם אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא מִדַּעַת הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס. שֶׁאִם רָצָה לְקַיֵּם מִקָּחוֹ וּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנָתוֹ בְּמִטַּלְטְלִין קַיָּם:
הלכה ח׳
בּוֹדְקִין אֶת הַקָּטָן אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ. לְפִי שֶׁיֵּשׁ קָטָן חָכָם וְנָבוֹן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְהוּא בֶּן שֶׁבַע. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁאֲפִילוּ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. קָטָן הַיּוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בְּמִטַּלְטְלִין וְטָעָה דִּינוֹ כְּדִין הַגָּדוֹל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מְחִילָה. שְׁתוּת מַחְזִיר הַהוֹנָיָה. יֶתֶר עַל שְׁתוּת בָּטֵל מִקָּח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין מִקַּח הַקָּטָן וּמִמְכָּרָיו בְּמִטַּלְטְלִין קַיָּמִין אֶלָּא בְּשֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִמְשִׁיךְ. אֲבָל אִם נָתַן מָעוֹת עַל הַמִּקָּח וְחָזַר בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע וַאֲחֵרִים שֶׁחָזְרוּ בּוֹ מְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם קָנוּ מִיַּד הַקָּטָן אוֹ הִשְׂכִּיר מְקוֹם הַמִּטַּלְטְלִין וְחָזַר בּוֹ לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִידֵי הַקָּטָן בְּדִין וְאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם. שֶׁהַקִּנְיָן בִּשְׁטָר וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין אֶלָּא עַל שְׁטָר שֶׁל אָדָם גָּדוֹל:
הלכה י׳
וְכֵן קָטָן שֶׁקָּנָה מִטַּלְטְלִין וְקָנוּ מִיָּדוֹ וְשָׂכַר מֵהֶם הַמָּקוֹם לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בִּדְרָכִים שֶׁזּוֹכִין בָּהֶן הַגְּדוֹלִים. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁאֵין חָצֵר שֶׁל קָטָן וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבּוּ מִדִּין שְׁלִיחוּת וְלֹא מִדִּין יָדוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְלֹא יִהְיֶה הַקִּנְיָן אוֹ שְׂכִירוּת הַמָּקוֹם גָּדוֹל מֵחֲצֵרוֹ. אֲבָל הַקְּטַנָּה שֶׁנִתְרַבְּתָה חֲצֵרָהּ מִיָּדָהּ תִּקְנֶה הַמִּטַּלְטְלִין מֵאֲחֵרִים אִם קָנוּ מִיָּדָהּ אוֹ בִּשְׂכִירוּת מָקוֹם:
הלכה י״א
יֵרָאֶה לִי שֶׁקָּטָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע וְנָתַן דָּמִים וְהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע תַּעֲמֹד בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִמְכָּרוֹ בַּקַּרְקַע כְּלוּם שֶׁהַקָּטָן כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּפָנֵינוּ הוּא וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו:
הלכה י״ב
קָטָן שֶׁהִגְדִּיל וְהֵבִיא הַזָּכָר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהַבַּת אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ מַתָּנָה בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל בְּקַרְקַע אֵין מַעֲשָׂיו קַיָּמִין עַד שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אַחַר שֶׁהִגְדִּיל:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקַע שֶׁלּוֹ. אֲבָל קַרְקַע שֶׁיָּרַשׁ מֵאֲבוֹתָיו אוֹ מִשְּׁאָר מוֹרִישָׁיו אֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְיוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. שֶׁמָּא יִמְכֹּר בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה אַחַר הַמָּעוֹת וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם:
הלכה י״ד
מַתְּנָתוֹ כְּשֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים בֵּין מַתְּנַת בָּרִיא בֵּין מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע הֲרֵי זוֹ קַיֶּמֶת. שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לוֹ הֲנָיָה גְּדוֹלָה לֹא נָתַן. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד. וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתְקַיֵּם מַתְּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא מוֹכֵר קַרְקַע אָבִיו כְּשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים כְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ כְּשֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נַעֲשָׂה סָרִיס. קָטָן הוּא וְאֵין מִמְכָּרוֹ בַּקַּרְקַע מִמְכָּר וַאֲפִלּוּ בִּנְכָסָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל לְרֹב שְׁנוֹתָיו:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁמָּכַר בֵּין בִּנְכָסָיו בֵּין בְּנִכְסֵי אָבִיו וּמֵת וּבָאוּ קְרוֹבָיו וְעִרְעֲרוּ שֶׁהָיָה קָטָן בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר וּבִקְּשׁוּ לְבָדְקוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם לְנַוְּלוֹ. וְעוֹד שֶׁהַסִּימָנִים מִשְׁתַּנִין בְּמִיתָה. וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יָדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁהַמּוֹכֵר גָּדוֹל:
הלכה י״ז
פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שֶׁמָּכַר קַרְקַע אָבִיו חוֹזֵר וּמוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ בֵּין קֹדֶם עֶשְׂרִים בֵּין אַחַר עֶשְׂרִים. וּמוֹצִיא מִן הַלּוֹקֵחַ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הוֹצִיא הוֹצָאוֹת אוֹ שֶׁנָּטַע וְזָרַע שָׁמִין לוֹ וּמַחֲזִיר אֶת הַשְּׁאָר. כַּדִּין הַזֶּה הוֹרוּ רַבּוֹתַי. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ קָטָן שֶׁמָּכַר קַרְקַע מִנִּכְסֵי אָבִיו וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן עֶשְׂרִים לֹא מִחָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁלָּקַח הַמָּעוֹת וְנִשְׁתַּמֵּשׁ הַלּוֹקֵחַ בְּקַרְקַע זוֹ לְפָנָיו כְּשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים וְלֹא מִחָה נִתְקַיְּמָה בִּידֵי הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי רָצָה בְּמִמְכָּרוֹ:
הלכה י״ח
הַשִּׁכּוֹר מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמִין. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט וְהוּא הַשִּׁכּוֹר שֶׁעוֹשֶׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה עוֹשֶׂה אֵין מַעֲשָׂיו כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה אוֹ כְּקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק כ״ט

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק כ״ט

ו׳
והכל במטלטלין וכו'. כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ"א סי' ט' שאם ירש שט"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב כמטלטלין והביאו הטור סימן רל"ה ס"ד. אך הרשב"א בתשובה ח"ב סימן רי"ט נסתפק בזה דאפשר דשטרות דין קרקע יש להם ועיין במ"ש מרן סי' רל"ה מ"ו בשם הריטב"א. קטן שמכר או נתן מקרקעי ומטלטלי יש לעיין מה דינו מי אמרינן כי היכי דקרקע לא קנה ה"נ לא קנה מטלטלין ועיין במרדכי פ' מי שמת תשובת רגמ"ה ובמהר"ם אלשיך סי' ק"א כרם שלמה חה"מ סי' ס"ה וסי' ס"ו (א"ה עיין לעיל פכ"ב מהלכות אלו הלכה י"ב). כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' פ"ז וז"ל וכיון שהדבר כן אם היה שמעון בן שש בשעת מיתתו של חנוך אפשר שנתן בידו של שמעון אילו היה שמעון פקח משום דבר קבלה הוא במטלטלי דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי כו'. ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א סי' ק"ה דכתב הפך מזה כמדומה שלא נזכר הרב מתשובה זו יע"ש:
ז׳
אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום. כתב מהר"ם אלשיך בתשובה סי' ק"א דבמתנת שכ"מ כיון שאינו קונה אלא לאחר מיתה לכ"ע קנה המקבל כיון דבההיא שעתא שחל מתנתו אין לו אפוטרופוס שהוא אחר מיתה הו"ל כאלו אין לו אפוטרופוס דמתנתו מתנה גם מורי הרב מהר"ש הלוי ז"ל כך היה מלמדנו מסברת עצמו הלכה למעשה. ועיין בתשובת הרא"ש כלל א' סי' ח' שקרא תגר על מי שרצה לומר דשכ"מ קטן יכול ליתן קרקע מטעמא דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים משום דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ. ולכאורה נראה שקושיא זו שייכא ג"כ לסברת מהר"מ אלשיך. ואולי יש לחלק דשאני נדון דמהרמ"א דחסרון הקטן לא בא לו מצד קטנותו כי אם בסיבה אחרת שהיה לו אפוטרופוס אבל בנדון דהרא"ש חסרון הקטן בא לו מצד עצמו. ועיין במהריט"ץ סי' ח' שחולק בדין זה דמהרמ"א ודוק. ועיין בתורת חיים סי' צ"ט דאזיל בשיטת מהריט"ץ. כתב הריב"ש סי' תס"א דה"ה לבעה"ב שסמכו יתומים אצלו מעצמם או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כו' ועיין בהריטב"א בחידושיו פ' מציאת האשה שהניח דין זה בצ"ע יע"ש. כתב מרן סי' רל"ה מ"ו וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן ע"י גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור כו'. ועיין במ"ש בח"ב סימן רצ"ט ועיין במ"ש מהרימ"ט חה"מ סי' ל"ז שדבריו צ"ת יע"ש ודוק. (א"ה כמו שיתבאר בפי"א מהלכות נחלות הלכה ו'. ולענין קטן שמכר קרקע כתב הרשב"א דכיון דאין המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה ועיין במ"ש הרב המחבר לעיל פי"א מהלכות אלו הלכה ב'):
י״א
יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים וכו'. נסתפקתי בהא דכתבו הראשונים ז"ל דקטן זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו אבל במציאה אין זכייתו כי אם מדרבנן ויש בזה אריכות דברים. אך כעת נסתפקתי בהפקר היכי לידיינו דייני אי חשיב כמציאה או דלמא חשיב כמתנה דהא איכא דעת אחרת מקנה שהוא המפקיר. ומן הסברא נראה דדמי למציאה דהא מעידנא דאפקריה נפיק מרשותיה ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת מקנה. ונראה שדין זה הוא שנוי במחלוקת דגרסינן בפ"ק דמציעא (דף י"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו כו' ובעו למפשטה מדתנן ראה אותם רצים אחר המציאה ואמר רבי ירמיה אר"י והוא שרץ אחריהם ומגיען ובעי רבי ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואין מגיען ע"כ. וכתבו התוספות שם דל"ג בבעיין ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה א"כ מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת אלא ל"ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר ע"כ. הרי לך מבואר דהתוס' ס"ל דהפקר לא חשיב דעת אחרת מקנה וכי היכי דלא חשיב לענין דבעינן רץ אחריהם ומגיען ה"נ גבי קניית קטן לא חשיב דעת אחרת מקנה. אך רש"י ז"ל פירשה לבעיין לענין הפקר וכן נמצא בקצת ספרים בנוסחת רב יהודאי גאון ז"ל וכתב הרב הנמוקי דכתבו האחרונים ז"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה דהא כתבנו לעיל דבעינן רץ אחריהם ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי ואע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען קנה כדאמרינן במתנה ע"כ. הרי לך מבואר דלדעת הני רבוואתא הפקר מדעת כדעת אחרת מקנה דמי ולפ"ז בהפקר קנה מדין תורה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק כ״ט

ח׳
פחות משתות מחילה כו': בההמ"ג ומ"ש ביתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו כו', וגדולה מזו אמרו מתנתן מתנה אפי' מתנה מרובה וכו'. אף ע"ג דשם מדעת ומחמת דאי לאו הנאה דהוה ליה לא הוי יהיב, נראה דלא תימא דהא כשיש אפוטרופוס אין מקחו מקח משום דהאפוטרופוס מצי לזבוני ואין צורך לתקן שיהא המקח קיים משום כדי חייו, והא אפוטרופוס כשנתאנה אפילו כל שהוא חוזר כמש"פ רבינו לעיל פרק י"ג ולמה יתקנו בקטן שאין לו אפוטרופוס טפי מקטן דאית ליה אפוטרופוס, ע"ז הביא ראיה מהא דמתנתן מתנה אף ע"ג דבדאית ליה אפוטרופוס אין מתנתו מתנה, ואינו יכול האפוטרופוס ליתן כלום וכמש"כ לקמן פרק ל' הלכה ו' יעו"ש, ובכ"ז היכי דלית ליה אפוטרופוס שוינהו רבנן כשאר אינשי שיהא מתנתו מתנה במטלטלין ה"נ תקנו שיהא משאו ומתנו ככל אינשי דיהא פחות משתות מחילה ודוק:
י׳
אבל הקטנה שנתרב[ת]ה חצירה מידה כו' או בשכירות מקום: ביאור דברי רבינו, אף דשכירות קרקע אין מעשה קטן כלום דדמי ללוקח קרקע וכמו שאמרו באונאה דשכירות דמי למכר ולקנינים, ובמקרקעי מעשה פעוטות אינו כלום, בכ"ז מועיל שכירות מקום המטלטלין לקנות המטלטלין, משום דכתב רבינו לקמן בהלכה הסמוכה שקטן שקנה קרקע תעמוד בידו, ומבואר לקמן משום דעל אופן זה דהמוכר לא יהא ביכולתו לחזור והלוקח יכול לחזור ובשעה שכבר נהנה מפירותיה הוי זכות גמור ללוקח, וקטן אף דכמו שלא בפניו דמי זכין לאדם שלא בפניו, אם כן כיון דעיקרו דשכירות מקום המטלטלין הוא לקנות את המטלטלין, ויש דברים כמו שטרות דאינן נקנות במשיכה רק באגב והוא נהנה תיכף מהשכירות ששכר מקום שבזה קנה המטלטלין, והמטלטלין שקנה המה מונחים ברשותו, זה הוי זכות גמור ומועיל לקנות מדין חצר את המטלטלין, אולם דוקא בקטנה שמן התורה יש לה חצר לכן מועיל בה שכירות מקום גם קנין, אבל בקטן שלא מצאנו מן התורה קנין חצר תו לא מועיל אם יקנו מטלטלין רק משיכה שזה מעשה בגוף הדבר הקנוי בעצמו לא ע"י קנין וכו', ולפ"ז בקטנה ששכרה מקום המטלטלין לקנות המטלטלין כפי מה שפרשנו דקניה להמקום בשכירותה משום דבאופן זה הוי זכות גמור אף דיהבה מעות בעד שכירות המקום כיון שבידה לחזור וביד המשכיר אין רשות לחזור, צ"ב אם יכולה לחזור משכירות המקום ותו נתבטל קנין המטלטלין, ומסתברא כיון דכבר קנתה בהמקום את המטלטלין וכבר נהנית ממנה תו אינה יכולה לחזור כיון דכל עיקר שכירות המקום היה לקנות המטלטלין ואכמ"ל ופשוט:
י״א
יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו כו' וזכין לאדם שלא בפניו: דברי רבינו תמוהים לכאורה, דהא דוקא במתנה אבל לא במקח דיהיב דמי אין זה זכות, וצריך לומר דכיון דהקנין אינו חל רק בזה האופן שביד הקטן לחזור כל זמן שירצה עד שיגדיל ולא ימחה ואין ביד המוכר את הקרקע לחזור, בזה האופן גם במקח הוי זכות גמור כמו במתנה דבדעת אחרת מקנה מן התורה זוכה לעצמו, וכי אמרו אין מקחן מקח מה"ת דוקא שלוקח באופן שיהא המקח קיים ולא יהיה ביד שניהן לחזור כלל אבל בזה האופן הוי זכות גמור וכמו שפסק לקמן פרק ל' בזכה בהן ללוקח שלא מדעתו דביד לוקח לחזור, ובזה האופן שהלוקח לבדו מצי לחזור הוי זכות גמור דמועיל שלא מדעתו יעו"ש, ואם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו, אמנם ז"א דשם מיירי בלא נתן הלוקח דמים רק המוכר זיכה בהן ללוקח שלא מדעתו על ידי אחר על ידי משיכה או קנין או חזקה באופן זה הוי זכות גמור, אבל כאן שהוא מעכב דמי המקח עבורו זה אין זכות אף כה"ג, וכן מפורש בעירובין (דף פא) כשזיכה לו ע"י אחר כו' בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו, הרי דאף אם ירצה הלוקח אין קנוי לו למפרע, ואמאי הא לדעת רבינו אם יזכה לאיש במכר כה"ג שלא מדעתו אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו, וע"כ טעמא משום דתמן הא נתן לו הלוקח להמוכר כבר מעות וכיון שנאמר שיעכב מעותיו עבור זה, זה אין זכות וחוב הוא לו ואף אם נתרצה אח"ז אינו מועיל ועיין פרק ד' מהלכות זכיה הלכה ב' בהרב המגיד בשם רמב"ן, אבל כאן רבינו מיירי בלא מעות שלא נתן האחר להמוכר מעות של לוקח בזה הוי זכות בזה האופן שאם יתרצה יהא המקח קיים למפרע ויתחייב הלוקח ליתן דמים, א"כ הכא בקטן שנתן דמי המקח לא הוי זכיה אף בזה האופן שמצי לחזור ואיך מועיל שלא יהא המוכר יכול לחזור בו וצ"ע: ונ"ל דלעולם ברוצה לקנות קרקע ובשעה שכבר נהנה מפירותיה שעל זה קנה אותה אז הוי זכות גמור באופן שיהא יכול לחזור בו רק שהמוכר לא יהא יכול לחזור בו ואיהו אם רוצה תו אין המוכר יכול לחזור בו, משא"כ בהך דמשחיטין את הטבח דאיהו נתן מעות להטבח דינר עבור בשר ורצונו לאכול בשר א"כ מה שמזכה ע"י אחר שאומר זכי לפלוני ומושך עבור הבעה"ב אין זה זכות שיהא לו בה קנין מחיים דאם ימות יפסיד ממונו דאיהו בעי בשר לאכילה וכשישחוט יזכה לו, בזה מה שזוכה לו בעוד לא הגיע הנאתו זה הוי חוב ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל בארבעה פרקים הלא זה זכות לו שיהא לו קנין בהשור מחיים וזה כדי שיכופו לטבח לשחוט אפילו אין לו רק דינר כו', אבל כאן מיירי שאוכל הקטן ונהנה ממנה ועל דעתא דא יהיב דמים מסתברא דבכה"ג זכי הקטן. ונראה לנו טפי דרבינו לטעמו אזיל דסבר דאכילת פירות הוי חזקה וכי אכיל הקטן הרי עביד חזקה ושפיר זכי בזה שבשעת ההנאה זוכה, או נראה דבכסף שנתן להלוקח קונה בעת ההנאה וזה נכון. וכן הא דכתב רבינו לקמן הלכה י"ז ואני אומר שאפילו קטן כו' ונשתמש הלוקח כו' ולא מיחה. נראה לי דלרבינו קנה הלוקח בכסף שנתן דאף דבשעת הקנין לא היה ראוי לקנין הוי מלוה, וסובר רבינו דבמקח הקונה במלוה קנה ולא דמי לקדושין דאם הגדיל אחר כך אין חל הקדושין משום דתמן הוי הכסף מלוה ומקדש במלוה אינה מקודשת וכמו שפסק רבינו לעיל פרק ז' הלכה ד' יעו"ש. ושוב ראיתי להמחנה אפרים הלכות זכיה סימן ו' והקצות ונתיבות סימן קצ"ה וסימן רל"ה ודברינו נכונים ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק כ״ט

א׳
קטן אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאמ' פרק האיש מקדש גבי פסח דף מ"ב איש זוכה ואין קטן זוכה והכא נמי גבי מקח וממכר איש כתיב וכי תמכרו ממכר וגו' איש את אחיו וכן נמי אמרינן דקטן אין לו יד דאיתרבי משום שליחות ואין שליחות לקטן דגבי שליחות ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש וגו' ואפילו דעת אחרת מקנה לו כיון שאין נתינתו דמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה ובמתנה דלא עביד איהו מידי איכא דסבירא ליה דכיון דדעת אחרת מקנה קונה מדאוריתא וכן חרש אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאין דעתו שלימה כיון שאינו שומע ואינו מדבר וכן שוטה אין מקחו וממכרו כלום. וסבירא ליה לרב ז"ל דכשדעת אחרת מקנה אפילו במקח כיון שנתן דמים והחזיק זכה וקטנה יש לה יד לקנות וכדאמרינן גבי גט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה כ״ט, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם