ח׳
האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכר חציו, וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך משמנין ביניהם, וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו, אמר לו ראש פרה זו אני מוכר לך לא מכר אלא את הראש בלבד שהרי ראשה נמכרת תמיד במטבחיים. השגת הראב"ד ראש עבד זה וכו' א"א דבר זה מצא אותו במסכת ערכין ראש עבד זה הקדש ראש חמור זה הקדש הוא וההקדש שותפין בו, ראשו של עבד זה ראשו של חמור זה אני מוכר לך משמנים ביניהם, והעמידה שם בקדשי מזבח ושאמר יהא קדוש לדמיו, וע"ש פ' הכל מעריכין עכ"ל. בפ"ה מה' ערכין הל' ט"ז כתב הרמב"ם היתה הבהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה לדמיו בין שהנשמה תלויה בו בין שאין הנשמה תלויה בו לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כיצד כגון שאמר דמי רגל פרה זו או דמי לבה הקדש למזבח הוא והקדש שותפין בה, וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח, או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה ישוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל, א"א כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ואם תאמר לפי מעלתו זה כנגד כל גופו והרי זה נדון בכבודו למזבח, וא"כ שותף שלו היאך הוא, והוא סבור שמה שאמר ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו, שיתן דמי ראשו למזבח עכ"ל, והנה הראב"ד מפרש כונת הרמב"ם דאנו שמין כמה שוה ראשו, ולזה הקשה דאיזה שומא שייך, והכ"מ כתב ע"ז דשמין כמה שוה ראשו להרויח בו לשורר או לתרגם, איברא דהתוס' בערכין שם פירשו כדברי הכ"מ גבי משמנין דקתני גבי מכירה, ורש"י פי' שם משמנין יחלוקו וכדעת הרמב"ם, ולפנינו נביא דברי רש"י, אבל אינו מבואר דאיך יהיה בעבד שאינו ראוי אלא לעבודת ידיו ורגליו האם אז אין שומא לראשו, ועוד קשה טובא דהא כאן גבי מכירה כתב דאבר שהנשמה תלויה בו מכר חציו, ורש"י שם פי' גבי משמנין ויחלוקו. לכן נראה דאין כונת הרמב"ם לומר כמה שוה ראשו אלא כיון דכלל כאן יחד אבר שהנשמה תלויה בו ושאינה תלויה בו, וכתב על שניהם שלא נתקדש אלא אותו אבר בלבד והוא לאפוקי מקדושת בד"ה דאמרינן נדון בכבודו דחייב בדמי כולו ולאפוקי מקדושת מזבח ממש דאמרינן פשטה קדושה בכולה ולכן כתב אינו חייב אלא בדמי ראשו, ורואין כמה ישוה אותו אבר אם היה נמכר והיינו דזה ודאי דאבר שהנשמה תלויה בו שוה חצי דמיו דכיון שאין חלק אחד שוה כלום בלא חבירו ודאי כל חלק שוה חצי שויו, ונמצא שכלל הרמב"ם אבר שהנשמה תלויה בו ואבר שאין הנשמה תלויה בו ביחד, וכתב ורואין כמה ישוה אותו אבר דבאין הנשמה תלויה בו יש לו שיווי של שומת האבר, ובאבר שהנשמה תלויה בו שוה חצי דמי כולו כמבואר בהלכה שלפנינו, ורק שהרמב"ם שינה מלשון הברייתא דבברייתא תניא על אבר שהנשמה תלויה בו הוא והקדש שותפין בו משום דסתם שותפין הם שותפין שוים, והרמב"ם כלל לשון שותפין גם על אבר שאין הנשמה תלויה בו משום דגדר שותפות אפשר גם על חלק שאינו שוה, וכיון שפירש אח"כ דבריו וכתב שרואין כמה ישוה אותו אבר ויביא בדמיו קרבן כללם מקודם ביחד וכתב שהוא והקדש שותפין. אכן מה שחלקה הברייתא בין הקדש למכירה דגבי הקדש, תניא הוא והקדש שותפין, וגבי מכירה תניא משמנין ביניהן, כבר הקשה זה רש"י בערכין שם, וכתב וז"ל משמנין ביניהן כמה שוה ויחלוקו דמיו, ומיבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין עכ"ל, ונראה דיש לבאר דהחילוק בין משמנין ובין שותפין דמשמנין הוא היכי דאין החלוקה מבוררה וכמו דתנן בב"ב פ' בית כור משמנין ביניהן דהתם קאי על חצי שדה אני מוכר לך דהמוכר יכול ליתן להלוקח במקום הכחוש, רק דצריך לשון שיתן לו שיעור כזה שיהיה שוה כחצי שויה של השדה כולה, ולכן גבי הקדש הוא דבר ברור שיש להקדש חצי הדמים של העבד או החמור, אבל גבי מוכר כיון שהלוקח קנה חציה ויש דין גוד או אגוד א"כ שייך לשון משמנין ביניהם דהא כל אחד יכול להעלות הדמים שיתן או שיקח יותר מחצי הדמים ושייך לומר משמנין ביניהם שכפי שישומו ביניהם כן יתן מי שישאר המקח אצלו, אבל הרמב"ם כתב כאן משמנין רק על אין הנשמה תלויה בו דשייך דיני שומא, אבל באבר שהנשמה תלויה בו כתב מכר חציו, וממילא מבואר דיש כאן דין גוד או אגוד.