רמב״ם - הלכות מכירה · פרק כ״ו

ספר קניין · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק כ״ו

הלכה א׳

הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר מָכַר בָּתִּים וּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וְשׁוֹבָכוֹת וּבֵית הַבַּדִּים וּבֵית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּהּ וְהַסְּמוּכִין לָהּ. וְאֶת הַחוֹרָשִׁין הַמֻּקָּפִין לָהּ וְאֶת הַשָּׂדוֹת הַיְדוּעוֹת לָהּ. וְאֶת הַבֵּיבָרִין שֶׁל חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁפְּנֵיהֶם כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקִים מִמֶּנָּה. אֲבָל לֹא מָכַר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא מָכַר לֹא אֶת שְׁיָרֶיהָ וְלֹא אֶת בְּנוֹתֶיהָ וְלֹא הַחוֹרָשִׁין הַמֻּקְצִין מִמֶּנָּה. וְלֹא אֶת הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּיָּם וְלֹא אֶת הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּיַּבָּשָׁה. וְלֹא אֶת בֵּיבָרֵי חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁאֵין פְּנֵיהֶם כְּנֶגְדָּהּ:

הלכה ב׳

הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה מָכַר אֶת הָאֲבָנִים הַסְּדוּרוֹת לַגָּדֵר וְאֶת הָאֲבָנִים שֶׁמֻּנָּחוֹת עַל הָעֳמָרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן לְצָרְכָּהּ. וּמָכַר אֶת הַקָּנִים הַחֲלָקִים הַמֻּנָּחִין תַּחַת הַגְּפָנִים כְּדֵי לְהַעֲמִיד אֶת הַכֶּרֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן לְצָרְכָּהּ. וּמָכַר אֶת הַתְּבוּאָה הַמְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ לְהִקָּצֵר. וּמָכַר אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִבֵּית רֹבַע אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּנִים שֶׁלָּהּ עָבִים וַחֲזָקִים. וּמָכַר אֶת הַשּׁוֹמֵרָה הָעֲשׂוּיָה בְּטִיט אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה. וּמָכַר אֶת הֶחָרוּב שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עָבִים. וּמָכַר כָּל הַדְּקָלִים שֶׁבָּהּ. אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן סְדוּרוֹת לַגָּדֵר. וְלֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן מֻנָּחוֹת עַל גַּבֵּי הָעֳמָרִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מוּכָנוֹת לְכָךְ. וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן מֻנָּחִין תַּחַת הַגְּפָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְשֻׁפִּין וַחֲלָקִים וּמוּכָנִים לְכָךְ. וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה הָעֲקוּרָה מִן הַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צְרִיכָה לַשָּׂדֶה. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין:

הלכה ג׳

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא מָכַר מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵּית רֹבַע אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּנִים שֶׁבָּהּ דַּקִּים וּקְטַנִּים. וְלֹא מָכַר עֲרוּגָה קְטַנָּה שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לָהּ בֵּי וַרְדָּא שֶׁל פְּלוֹנִי. וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בְּטִיט אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְבוּעָה בָּאָרֶץ. וְלֹא מָכַר אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב. וְלֹא סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה וַאֲפִלּוּ הֵן דַּקִּים. וְלֹא מָכַר אֶת הַבּוֹר שֶׁבָּהּ וְלֹא אֶת הַגַּת וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ בֵּין חֲרֵבִים בֵּין שְׁלֵמִים:

הלכה ד׳

וְצָרִיךְ הַמּוֹכֵר לִקְנוֹת לוֹ דֶּרֶךְ מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ עַד אוֹתוֹ הַבּוֹר אוֹ אוֹתוֹ הַדּוּת אוֹ אוֹתוֹ הַגַּת אוֹ אוֹתוֹ הַשּׁוֹבָךְ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר חוּץ מֵאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ [דֶּרֶךְ]:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לַלּוֹקֵחַ לְפָרֵשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵין לוֹ אֶת אֵלּוּ. אֲבָל הַנּוֹתֵן מַתָּנָה קָנָה אֶת כֻּלָּן בֵּין בַּשָּׂדֶה בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בֶּחָצֵר בֵּין בְּבֵית הַבַּד. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הַנּוֹתֵן קַרְקַע בְּמַתָּנָה קָנָה הַמְקַבֵּל כָּל הַמְחֻבָּר לָהּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ:

הלכה ו׳

וְכֵן הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ וְזָכָה אֶחָד מֵהֶן בַּשָּׂדֶה זָכָה בְּכֻלָּן. וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה זָכָה בְּכֻלָּן. וְהַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה הִקְדִּישׁ כֻּלָּן:

הלכה ז׳

אַף בְּמוֹכֵר וְלוֹקֵחַ אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵעִנְיָנִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לְכָל דָּבָר וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהַמּוֹכֵר כָּךְ מָכַר כָּךְ הֲרֵי זֶה מָכוּר וְסוֹמְכִין עַל הַמִּנְהָג. וְכֵן מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין אֶלָּא בַּיִת לְבַיִת לְבַדּוֹ אוֹ שֶׁקּוֹרִין בַּיִת לְבַיִת וְכָל סְבִיבוֹתָיו וּלְכָל שֶׁעַל גַּבָּיו הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר חָצֵר אוֹ שָׂדֶה אוֹ עִיר אוֹ מִטַּלְטְלִין בַּכּל הוֹלְכִין אַחַר הַשֵּׁמוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל:

הלכה ח׳

וְזֶה עִקָּר גָּדוֹל בְּכָל דִּבְרֵי מַשָּׂא וּמַתָּן הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְאַחַר הַמִּנְהָג. אֲבָל מָקוֹם שֶׁאֵין יָדוּעַ בּוֹ מִנְהָג וְלֹא שֵׁמוֹת מְיֻחָדִין אֶלָּא יֵשׁ קוֹרִין כָּךְ וְיֵשׁ שֶׁקּוֹרִין כָּךְ עוֹשִׂים כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ חֲכָמִים בִּפְרָקִים אֵלּוּ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק כ״ו

ה׳

בד"א במוכר מפני שהיה לו ללוקח לפרש ולא פירש, אין לו את אלו. אבל הנותן מתנה קנה את כולן בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד, כללו של דבר הנותן קרקע במתנה קנה המקבל כל המחובר לה עד שיפרש. המ"מ הביא דברי הרשב"ם דגם תבואה תלושה הצריכה לקרקע הוא בכלל המתנה, וכתב ע"ז וז"ל ומ"מ מדברי רבינו נראה שאפי' תבואה תלושה הצריכה לקרקע אינה נתונה שהרי כתב כל המחובר בדוקא, והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רשב"ם ז"ל עכ"ל, והרמב"ן אחר שהביא שיטת הר"י מיגש והרמב"ם דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע כתב וז"ל, אבל רואה אני דברי הרב ר' שמואל ז"ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדש קדשי וה"ה ודאי למתנה, ומים דברים תלושים שאינה בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה עכ"ל ועלינו לבאר בזה דעת הרמב"ם. והנה דברי הרמב"ן הוא מדברי הגמ' בדף ע"ט בבור ושובך דבהקדישן מלאים פליגי ת"ק ור"א בר"ש דת"ק סבר מועלין בהן ובמה שבתוכן ור"א בר"ש סבר אין מועלין ואמר שם דסבר כר"ש דדנין דין גבוה מדין הדיוט דמקדיש בעין רעה מקדיש ובודאי קיי"ל כת"ק דהא לא קיי"ל התם כר"ש אלא כסתם מתני' דהמקדיש הקדיש את כולן, אבל ראיתי בדברי הרמב"ם פ"ה מה' מעילה והנה השמיט הך דינא דהקדישן מלאים מועלים בהן ובמה שבתוכן, והוא תמוה טובא ולפלא על נו"כ שלא עמדו בזה. ונראה דהרשב"ם בד"ה סברי לה כאבוה כתב ורבנן דפליגי עליה סברי מקדיש בעין יפה מקדיש א"נ ס"ל כר' נתן דאמר מכר בור מכר מימיו ולא גרע הקדש מהדיוט, וכונת הרשב"ם דאפי' אי ס"ל לרבנן נמי מקדיש בעין רעה מקדיש סברי כר' נתן, והנה אנן קיי"ל מוכר בעין יפה מוכר, וקשה א"כ מאי נ"מ מוכר ממקדיש וכתב בזה בעליות הר"י הובא בש"מ דמ"מ מקדיש ונותן הוי טפי בעין יפה אבל הרמב"ם כתב בהלכה שלפנינו טעם אחר מפני שהיה ללוקח לפרש, אבל הנותן מתנה קנה המקבל את כולן דליכא טעם זה וה"ה למקדיש, ומשמע דסובר דמצד בעין יפה כיון דקיי"ל מוכר בעין יפה מוכר אין סברא לחלק דאף דהרמב"ם ג"כ כתב בפרק כ"ה הל' ד' דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר זהו לענין דרך דבין במוכר בין בנותן יש ללוקח ולמקבל דרך, ורק כשמכר לשנים אין לכל אחד דרך על השני, ובזה אמרינן דבנתן לאחד ומכר לחבירו יש להמקבל דרך דנותן בעין יפה נותן יותר מן המוכר, אבל לענין מה שנכנס בכלל המתנה היה מן הדין שיכנס גם בכלל המכירה כיון דבעין יפה מכר, ולכן הטעם משום שהיה להלוקח לפרש. ולפי"ז יש לומר דרבה (כן גירסת מהרש"ל הובא בדק"ס) דמתרץ הכי דר"א בר"ש סובר כר"ש דמקדיש בעין רעה מקדיש כמו מוכר דמוכח דאי מוכר בעין יפה מוכר, מכר בור מכר מימיו, זהו משום דסובר כרב הונא אמר רב דהלכה מוכר בעין רעה מוכר דרבה תלמידו, אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דמוכר בעין יפה מוכר, ומ"מ קיי"ל דמכר בור לא מכר מימיו ע"כ דלא תליא דין בור ומימיו בדין עין יפה, ויש לומר משום דלא מהני עין יפה אלא לדבר המחובר, איברא דאפשר דהוא כמו בבור ודות דבנותן מהני בעין יפה, ובמוכר לא מהני משום שהיה לו לפרש, ומ"מ סובר הרמב"ם דכיון דלא מתניא בהך מתני' דמחלק בין מוכר ונותן ומקדיש אלא במשנה אחרת ובפרק אחר לכן אף דמתני' יחידאה וסברה דגם בור ומימיו דמי לשובך ויונים דגם לוקח קנה ולא אמרינן היה לפרש, וטעמא משום דאמרינן דחדא מילתא הוא, אבל זהו לר' נתן אבל רבנן ס"ל דבור ומימיו לא דמי לכוורת ודבורים ושובך ויונים משום דמים מילתא אחריתא, וחזינן דלדידן לא מהני בזה עין יפה, לכן סובר הרמב"ם דבזה לא מצינו חילוק בין מוכר למקדיש דלא מצינו כן אלא בדברים מחוברים כמו גבי בור ודות, דאף דרבה סבר דיש בזה חילוק בין מוכר למקדיש זהו משום דסבר דטעמא דמכר בור לא מכר מימיו הוא משום דמוכר בעין רעה מוכר, אבל לדידן דא"א לומר כן אמרינן דלא שייך זה כלל לדין עין יפה, ומה דסברי חכמים דר"א בר"ש דמקדיש בור הקדיש מימיו הוא כמש"כ הרשב"ם משום דסברי כר' נתן דמכר בור מכר מימיו ולדידן דקיי"ל דבמוכר לא מכר גם בהקדיש לא הקדיש, וטעמא משום דגם בנותן ומקדיש לא נכנס אלא דבר המחובר ולא דברים תלושים וכדעת הרמב"ם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מכירה פרק כ״ו

ה׳

בד"א במוכר מפני שהיה לו ללוקח לפרש ולא פירש כו' אבל הנותן מתנה קנה את כולן בין בשדה וכו': במגיד ופירש הרב אבן מיגש כו' שהן בתוך השדה ואינן בכלל המכירה אבל מה שאינן בתוך בית כו' אינן אף בכלל המתנה כו'. והנה מסתימת לשון רבינו מוכח דלא סבר הך דרבו, ובפהמ"ש ביאר באורך, ז"ל ואפילו לחכמים שאומרים מוכר בעין רעה מוכר ויש לו דרך כו' אבל מי שמקבל מתנה בוש הוא כו', ואע"ג שלא נזכר בדבריו בפירוש ויש להתעקש שהך [ויש לו דרך] הוא על צד שמוכר בעין רעה מוכר ובנותן מתנה אין לו דרך להנותן וזה הוא מפני שהדרך הוא בשדה הנותן וסילק את זכות שלו לגמרי ממנה. המעיין האמיתי יראה, כי קאי על נותן מתנה דהמקבל יש לו דרך וכן העתיק הרע"ב יעו"ש, חזינן דהמקבל מתנה בור ודות אינו צריך ליקח לו דרך אף ע"ג שהוא חוץ מדבר הנתון, וזה יצא לרבינו מהא דאמר (דף סה) חיצון במכר ופנימי במתנה כו', ובאמת איני מבין יפה דברי הר"י אבן מיגש שכתב דמשום זה אמר רב האחין שחלקו יש להן דרך זע"ז, דהא לא קתני מתני' דשני הנך ממוכר לגבי דרך כו' אלא לגבי שדה, וצ"ע דגבי אחין הלא שייר לעצמו דרך בשדה אחיו ובכה"ג לגבי מתנה אם נתן שדה חיצון לאחר צריך הנותן ליקח ממנו דרך שמכל השדה שנתן לו סילק לגמרי ולא שייר לעצמו בה כלום ועיין תוספות (דף ז':) ד"ה אין להם דרך והוי כמוכר חצר ושייר בית כו': אולם הרמב"ן תמך יסודו מירושלמי כפי גירסא ישרה שהיה לפניו. ר' אלעזר שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה, ופירש דהאיבעיא אם קאי גם על דרך יעו"ש, דלדידיה אית דאמרי אר"א כו' הכל הוא דבר אחד ור"א גופיה פשיט לה וזה דחוק, ועוד לשון על כל התורה זר מאד. אולם מסתפינא לומר דעיקר הגירסא כך, על כל מה שבתוכה הושבה או על הראשונה הושבה, ופירושו, ששנינו לעיל המוכר את השדה אבל לא מכר כו' בזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין ב"כ וב"כ לא מכר לו את חיצת הקנים כו' לא את הבור ולא את הגת כו' במד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן כולן, וע"ז בעי ר' אלעזר אם קאי על כל מה שבתוכה שהנותן אמר השדה וכל מה שבתוכה נתונין לך אז נתן את כולה אבל לא אמר וכל מה שבתוכה לא, או על הראשונה הושבה בשלא אמר לו כו' ופשיט מהך דתני האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה, והא במתניתין מדמה אחין שחלקו לנותן מתנה ואמאי יש להן דרך זע"ז, ועל כרחין דבלא א"ל טול שדה פנימית וכל מה שבתוכה לא אמרינן דנותן בעין יפה נותן, ואית דבעי מימר כן א"ר אלעזר האחין שחלקו בשדה כו' המחזיק בנכסי הגר כו' החזיק בשדה החזיק בכולן, ובמחזיק בנכסי הגר ודאי דליכא נפ"מ בין אמר וכל מה שבתוכה בין לא אמר, דדעתו ודאי לקנות כל השדה, א"כ ה"ה בנותן מתנה אף אם לא אמר לו וכל מה שבתוכה הרי כולן נתונין, והא דאחין שחלקו יש להן דרך, ה"ט משום דאידור בה כי היכי דדרו בה אבהתיה, ודוק כי הוא נכון מאוד לענ"ד בפירוש הירושלמי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק כ״ו

א׳

המוכר את העיר או את השדה קנה כפי מה שכתב הרב ז"ל מן המשנה והגמרא. ומקום שיש בו מנהג למכירת כל הדברים הולכין אחר המנהג וכן כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה כ״ו, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם