רמב״ם - הלכות מכירה · פרק כ״ד

ספר קניין · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק כ״ד

הלכה א׳

הַמּוֹכֵר שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שָׂדהוּ וַאֲפִלּוּ הָיוּ שָׁלֹשׁ נְטִיעוֹת קְטַנּוֹת אוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי אִילָן. הֲרֵי יֵשׁ לַלּוֹקֵחַ קַרְקַע הָרָאוּי לָהֶם. וַאֲפִלּוּ יָבְשׁוּ הָאִילָנוֹת אוֹ נִקְצְצוּ יֵשׁ לוֹ קַרְקַע הָרָאוּי לָהֶם וְקָנָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם:

הלכה ב׳

וְכַמָּה הִיא הַקַּרְקַע הָרָאוּי לָהֶם. תַּחְתֵּיהֶם וּבֵינֵיהֶם וְחוּצָה לָהֶם כִּמְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ. וְזֶה הַמָּקוֹם שֶׁהוּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ אֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם יָכוֹל לְזַרְעוֹ אֶלָּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה הָאִילָנוֹת עוֹמְדִין כְּמוֹ שְׁלֹשָׁה פִּטְפּוּטֵי כִּירָה שֶׁשּׁוֹפְתִין עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה. שֶׁהֲרֵי הֵן שְׁנַיִם זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהַשְּׁלִישִׁי מְכֻוָּן בֵּינֵיהֶן וּמְרֻחָק מֵהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בֵּין כָּל אִילָן וְאִילָן מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה:

הלכה ד׳

וּמֵהֵיכָן הוּא מוֹדֵד מִן הָעִקָּר הָרָחָב שֶׁל אִילָנוֹת. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ עוֹמְדִין כַּצּוּרָה הַזֹּאת. אוֹ שֶׁהָיוּ מְקֹרָבִים פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ מְרֻחָקִין יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. אוֹ שֶׁלְּקָחָן זֶה אַחַר זֶה. אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ שְׁנַיִם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאֶחָד עַל הַמֵּצַר. אוֹ שְׁנַיִם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְאֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁהִפְסִיק בּוֹר אוֹ אַמַּת הַמַּיִם אוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים בֵּינֵיהֶם. הֲרֵי זֶה אֵין לוֹ קַרְקַע. לְפִיכָךְ לֹא קָנָה הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְאִם יָבַשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ יֵלֵךְ לוֹ:

הלכה ה׳

כָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע. אִם הִגְדִּילוּ וְהוֹצִיאוּ חֹטֶר יָקֹץ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְמַעֵט הַדֶּרֶךְ עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְכָל הַשָּׂרִיגִין וְהָאֲמִירִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם וַאֲפִלּוּ מִן הַשָּׁרָשִׁים הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הָאִילָנוֹת שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע:

הלכה ו׳

הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ קַרְקַע. לְפִיכָךְ אִם מֵת הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ אֵין לוֹ כְּלוּם. הִגְדִּילוּ שְׁנֵי הָאִילָנוֹת וְהוֹצִיאוּ שָׂרִיגִים וַאֲמִירִים יָקֹץ שֶׁמָּא יִצְמְחוּ בָּאָרֶץ וְיֹאמַר לַמּוֹכֵר שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת מָכַרְתָּ לִי וְיֵשׁ לִי קַרְקַע:

הלכה ז׳

כָּל הָעֵצִים שֶׁקּוֹצֵץ בַּעַל שְׁנֵי הָאִילָנוֹת מֵהֶן. הָעוֹלֶה מִן הַגְּזָעִים וְהוּא הָרוֹאֶה פְּנֵי הַחַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הָאִילָנוֹת. וְהָעוֹלֶה מִן הַשָּׁרָשִׁים וְהוּא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַחַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וּבִדְקָלִים אֵין לְבַעַל הַדֶּקֶל מִן הָעוֹלֶה כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין לוֹ גֶּזַע:

הלכה ח׳

הַמּוֹכֵר קַרְקַע וְשִׁיֵּר אִילָנוֹת הֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֲצִי הַקַּרְקַע כֻּלָּהּ שֶׁאִלּוּ לֹא שִׁיֵּר בַּקַּרְקַע הֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַלּוֹקֵחַ עֲקֹר אִילָנְךָ. וְכֵן אִם שִׁיֵּר שְׁנֵי הָאִילָנוֹת בִּלְבַד יֵשׁ לוֹ קַרְקַע הָרָאוּי לָהֶם. שֶׁאִלּוּ לֹא שִׁיֵּר הַקַּרְקַע הָיָה הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר לוֹ עֲקֹר אִילָנְךָ וְלֵךְ:

הלכה ט׳

הַמּוֹכֵר אֶת הָאִילָנוֹת וְשִׁיֵּר אֶת הַקַּרְקַע. יֵשׁ לְבַעַל הָאִילָנוֹת קַרְקַע הָרָאוּי לָהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מָכַר אֶת הַקַּרְקַע לְאֶחָד וְאֶת הָאִילָנוֹת לְאַחֵר וְהֶחֱזִיק זֶה בָּאִילָנוֹת וְהֶחֱזִיק זֶה בַּקַּרְקַע. זֶה קָנָה הָאִילָנוֹת עִם חֲצִי הַקַּרְקַע וְזֶה שֶׁהֶחְזִיק בַּקַּרְקַע קָנָה חֲצִי הַקַּרְקַע בִּלְבַד:

הלכה י׳

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ אֶחָד נָטַל פַּרְדֵּס וְאֶחָד נָטַל שְׂדֵה לָבָן. יֵשׁ לְבַעַל הַפַּרְדֵּס אַרְבַּע אַמּוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה לָבָן סְמוּכוֹת לְסוֹף הָאִילָנוֹת שֶׁל פַּרְדֵּס שֶׁעַל מְנָת כֵּן חָלְקוּ. וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ דָּבָר זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר יָדוּעַ:

הלכה י״א

הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְהָיוּ בָּהּ דְּקָלִים וְאָמַר לוֹ חוּץ מִדֶּקֶל פְּלוֹנִי. אִם דֶּקֶל טוֹב וּמְשֻׁבָּח הוּא אוֹתוֹ הַדֶּקֶל לְבַדּוֹ הוּא שֶׁשִּׁיֵּר וְהַשְּׁאָר לַלּוֹקֵחַ. וְאִם דֶּקֶל רַע הוּא שֶׁשִּׁיֵּר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשִּׁיֵּר הַשְּׁאָר] לֹא קָנָה מִן הַדְּקָלִים כְּלוּם:

הלכה י״ב

מָכַר לוֹ שָׂדֶה וְאָמַר לוֹ חוּץ מִן הָאִילָנוֹת. אִם יֵשׁ בּוֹ דְּקָלִים בִּלְבַד שִׁיֵּר הַדְּקָלִים. וְאִם יֵשׁ בּוֹ גְּפָנִים בִּלְבַד שִׁיֵּר הַגְּפָנִים. וְכֵן שְׁאָר הָאִילָנוֹת. הָיוּ בָּהּ גְּפָנִים וּדְקָלִים לֹא שִׁיֵּר אֶלָּא הַגְּפָנִים. אִילָנוֹת וּגְפָנִים לֹא שִׁיֵּר אֶלָּא אִילָנוֹת. וְכֵן אִילָנוֹת וּדְקָלִים שִׁיֵּר אִילָנוֹת שֶׁהַמּוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה הוּא מוֹכֵר. וְאִם הַדְּקָלִים שִׁיֵּר לֹא שִׁיֵּר אֶלָּא כָּל דֶּקֶל גָּבוֹהַּ שֶׁעוֹלִים לוֹ בַּחֶבֶל וְהַשְּׁאָר הֲרֵי הוּא שֶׁל לוֹקֵחַ. וְאִם שְׁאָר הָאִילָנוֹת הוּא שֶׁשִּׁיֵּר לֹא שִׁיֵּר בָּהֶם אֶלָּא כָּל שֶׁאֵין הָעל כּוֹבְשׁוֹ. וְכָל שֶׁהָעל כּוֹבְשׁוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל לוֹקֵחַ וּבִכְלַל הַשָּׂדֶה נֶחְשָׁב:

הלכה י״ג

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע וּדְקָלִים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ דְּקָלִים אִם רָצָה לִקְנוֹת לוֹ שְׁנֵי דְּקָלִים הֲרֵי זֶה נִקְנָה הַמִּקָּח. וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ אֵינִי לוֹקֵחַ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּקָלִים. וְאִם אָמַר קַרְקַע בִּדְקָלִים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי דְּקָלִים קָנָה וְאִם לָאו מֶקַח טָעוּת הוּא וְחוֹזֵר. וְאִם אָמַר לוֹ קַרְקַע שֶׁל דְּקָלִים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ אֵין לוֹ דְּקָלִים. שֶׁאֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא קַרְקַע הָרָאוּי לִדְקָלִים:

הלכה י״ד

הַמּוֹכֵר פַּרְדֵּס לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ קְנֵה לְךָ דְּקָלִים וּתְמָרִים וְהוּצִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה כָּל אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אוֹתָם נוֹיֵי הַשְּׁטָר הֵם. וְכֵן הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי לְפָנַי בְּמֶכֶר זֶה כְּלוּם כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַדִּינִין וְהַטְּעָנוֹת:

הלכה ט״ו

הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ וְהִקְנֵיתִי לְךָ עָמְקוֹ וְרוּמוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ קְנֵה לְךָ מֵהַקַּרְקַע הַתְּהוֹם עַד רוּם רָקִיעַ. שֶׁהָעֹמֶק וְהָרוּם אֵינוֹ נִקְנֶה בִּסְתָם. וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה הָעֹמֶק וְהָרוּם קָנָה הָרוּם שֶׁהוּא הָאֲוִיר בִּלְבַד וְהָעֹמֶק שֶׁהוּא עֳבִי הָאָרֶץ. אֲבָל לֹא קָנָה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבַּמַּעֲמַקִּים וְשֶׁבָּאֲוִיר. וְכֵיוָן שֶׁכָּתַב לוֹ מִקַּרְקַע הַתְּהוֹם עַד רוּם הָרָקִיעַ קָנָה הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבָּעֳבִי הַקַּרְקַע וְהַמַּעֲזִיבוֹת וְהַמְּחִלּוֹת שֶׁבֵּין הַמַּעֲזִיבוֹת לְמַעְלָה:

הלכה ט״ז

הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁדְּיוֹטָא עֶלְיוֹנָה שֶׁלִּי הֲרֵי זוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא בָּהּ זִיזִין מוֹצִיא. וְאִם נָפְלָה חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ. וְאִם רָצָה לִבְנוֹת עַל גַּבָּהּ בּוֹנֶה כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם:

הלכה י״ז

הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ אוֹ דֶּרֶךְ קִבְרוֹ אוֹ מְקוֹם מַעֲמָדוֹ אוֹ בֵּית הֶסְפֵּדוֹ. בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִים שָׁם בְּעַל כָּרְחוֹ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. וְנוֹתְנִין דְּמֵי הַקֶּבֶר שֶׁקָּבְרוּ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק כ״ד

ח׳

המוכר קרקע ושייר אילנות הרי יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאלו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך. השגת הראב"ד המוכר קרקע וכו' א"א זה דבר לא ידעתי מאין לו זה ואין לזה שורש מן הגמרא שלא נאמר דין זה בגמרא אלא כשמכר קרקע ואילנות בבת אחת לב' שאמר להם זכו בשדה זו ואילניה וכל מי שיחזיק יזכה במה שיחזיק, זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות שהרי בשניהם אמר זכו בשדה זו ויש בכלל אילנות שדה שאי אפשר להם בלא שדה, אבל אין לבעל הקרקע באילנות שאפשר לו זולתן, ואני אומר אפי' בב' אילנות דין זה וחצי הקרקע ממש ולא כמ"ש זה החכם, אבל מכר קרקע ושייר לפניו אילנות אין לאילנות קרקע אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלא אורה וסלו עכ"ל. המ"מ כתב דהרמב"ם מפרש בהא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דאמר ר"פ חצי קרקע דהוא חצי קרקע ממש, ולכן מפרש גם כאן אף דלא הוזכר בגמ' חצי קרקע דהכונה נמי חצי קרקע, אלא דמ"מ כתב המ"מ שאינו מוצא טעם למה יש לו חצי קרקע כדי שלא יאמר לו עקור אילנך והלא קנה שלש אילנות אע"פ שאין לו חצי קרקע אין יכול המוכר לומר לו כן ואפי' מתו יטע אחרים תחתיהן, ועוד הקשה דבפי"ב מה' טוען גבי זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, כתב שזה שהחזיק באילנות קנה קרקע הצריך להן וכאן בהלכה ט' פסק דיש לכל אחד חצי קרקע וסיים המ"מ בצ"ע. והנה בדף ע"א במה דאמר ר"ה דמכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכו' אם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל פירשב"ם לכשייבש, והקשו בתוס' דמה הוכחה זה דמנ"ל שאינו רוצה לעולם להסתלק מן הקרקע ואה"נ דמצי א"ל עקור אילנך לכשייבש, וכתבו בתוס' דהכונה עקור השתא אלא דכיון דנחת לשיורי משייר גם לענין שיוכל לנטעם לכשייבש, ואף דבקונה שני אילנות לא אמרינן הכי זהו משום דבקונה לא נוכל לומר כיון דנחת לשיורי דאינו תלוי בו אלא במוכר, ומדברי הרמב"ם משמע בזה כדברי התוס' שהיה אומר לו עקור אילנך עכשיו, אלא דלא משמע שכונתו לסברא דנחת לשיורי אלא דאם לא שייר הקרקע היה אומר לו עקור אילנך וצריך ביאור, והרמב"ן בחדושיו בדף ל"ז כתב וז"ל לימא ליה עקור אילנך איכא למימר דלאו דוקא אלא לכשימותו לא יטע אחרים תחתיהם שהרי שנינו קנה שנים לא קנה קרקע ואם מתו אין לו קרקע אלמא מחיים לא מצי אמר עקור אילנך וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל ואיכא דאמרי דשאני התם דאילנות מכר לו ולא עצים, ואי מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל עצים נינהו, אבל הכא כיון דסבר ר"ע מוכר בעין יפה מוכר ואי לא שייר קרקע לפניו אמרינן לעצים שיירינהו דהא לא שייר בקרקע כלום עכ"ל, וכתב ע"ז הקצוה"ח דביאור דבריו דכל שאומר בפי' אילן זה אני מוכר לך תו לא מצי לעוקרו מחיים דהא אילן מכר ולא עצים, אבל מכר קרקע ושייר אילנות לפניו דלא אמר בפי' אני משייר אילנות אלא דשיור ממילא הוא דהוי כיון דלא מכר אלא קרקע, ואי נימא דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו קרקע א"כ לעצים שיירינהו ויכול לעוקרו גם מחיים, ומה דמוכח מזה דיכול לנטוע אחרים גם כשימותו כתב בזה הקצוה"ח דגבי משייר אילנות הוי מעיקר הדין שני אילנות כמו שלשה כיון דאמרינן דף פ"א דשני אילנות הוי ספק ורק דהמוכר הוי מוחזק, וא"כ במשייר אילנות יש להמוכר קרקע מספק כיון דהוא מוחזק, אלא דאם היינו אומרים דלעצים שיירינהו לא היה ספק בזה, אבל כיון דאמרינן דאילנות מכר לו א"כ מעיקר הדין הוי שנים במשייר כמו שלשה במוכר ע"כ תורף דברי הקצוה"ח. אכן לדעתי ביאורו של הקצוה"ח אינו נכון חדא דעיקר מה שכתב דבמשייר לא הזכיר אילנות דשיור ממילא הוי תמוה דהא במוכר השדה סתם קנה גם האילנות חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה כדאיתא בדף ס"ט, וצריך לפרש דבריו דיכול לומר איני מוכר לך אלא הקרקע, אבל א"א לומר כן דהא סתמא אמר מכר קרקע ושייר אילנות לפניו אלמא דבלשון זה מכר הקרקע ושמשייר האילנות, ועוד דלפי דבריו דכיון שלא הזכיר לשון אילנות אפשר שייר לעצים, א"כ באמת מנא ידעינן דלאו הכי הוא ומאי קאמר לימא ליה עקור אילנך, לכן נראה דכונת הרמב"ן הוא דכיון דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר, א"א לנו לומר דהמוכר שייר זכות במה שמכר וכיון דזה פשוט דלאו לעצים שיירינהו א"כ ע"כ דשייר גוף הקרקע וזה כבר לא נכנס לגדר בעין יפה מוכר דזה אינו אלא שאינו משייר לעצמו זכות בקרקע שמכר אבל אנן אמרינן דמטעם זה ע"כ לא מכר לו הקרקע הצריך לאילנות, וזהו מה שכתב הרמב"ן דכיון דמוכר בעין יפה מוכר אמרינן לעצים שיירינהו דהא לא שייר בקרקע כלום והיינו דמצד גדרי המכירה שמכר בעין יפה עלינו לומר כן, אבל בודאי אומדנא דמוכח דלא נתכוין לעצים, וע"כ דשייר גוף הקרקע וממילא פשוט דיכול ליטע גם אחרים כיון דגוף הקרקע שלו. עתה נוכל לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב דהמוכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, דכיון שלא פירש שלשה אילנות כונתו כמו שמפרש הרשב"ם גבי זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דכל הקרקע היה צריך לאילנות שהיו נטועים כדין שדה אילן, רק דכאן גבי מכר קרקע ושייר אילנות מפרש הרשב"ם בשני אילנות, אבל באמת בשני אילנות זהו מימרא דרב הונא בדף ע"א וכאן משמע שהוא דין אחר, ולכן מפרש הרמב"ם דזהו על מה דקאי למעלה וזהו בשכל הקרקע צריכה לאילנות, ולכן ע"כ מפרש הרמב"ם דיש לו חצי קרקע דכיון דמשום טעמא דמוכר בעין יפה מוכר, אין להמוכר זכות בקרקע של לוקח, וע"כ דשייר לעצמו כל הקרקע וזה א"א דהא מכר קרקע, וגם זה א"א דלא שייר קרקע דא"כ יאמר לו עקור אילנך עכשיו דזה לא נוכל לומר דשייר לעצמו זכות שיעמדו האילנות בקרקע של הלוקח, ולכן ע"כ אנו אומרים דנעשו המוכר והלוקח שותפין בכל הקרקע, וזה אינו סותר להכלל דבעין יפה מוכר דזה אינו אלא היכי דצריך המוכר לשייר לעצמו זכות בשל הלוקח, אבל כאן אמרינן דיש להמוכר חצי הקרקע והוא והלוקח שותפים בה. ומה שכתב הרמב"ם אח"כ וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך, זהו מימרא דרב הונא בדף ע"א, וזהו ג"כ מהך טעמא שכתב הרמב"ן דכיון דבעין יפה מוכר ע"כ שייר בקרקע ממש, ולא זכות שיגדלו האילנות שלו בקרקע של הלוקח אלא דצריך עוד לבאר דזה מיושב במה דקנה הקרקע שתחתיהם וביניהם שזה באמת הוא של בעל האילנות, אבל דין כמלא אורה וסלו מבואר בדף פ"ב דזהו כמו דין דרך ולפי"מ שפירשב"ם שם הוי מסקנת הסוגיא דדין כמלא אורה וסלו דיש ללוקח הוא דוקא אליבא דר"ע שאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"כ הכא במשייר אילנות דמטעם מוכר בעין יפה מוכר אין לו מאי מהני ההוכחה דאם לא שייר לימא ליה עקור אילנך דזה מהני רק לענין זה דשייר לגמרי הקרקע וזהו בקרקע שתחתיהם וביניהם, אבל כמלא אורה וסלו דזה בשל הלוקח ואמאי יש לו כיון דבעין יפה מוכר, ומדברי הרמב"ם מוכח ממה שכתב יש לו קרקע הראוי להם דזהו גם לדין כמלא אורה וסלו, דהא בהל' ב' כתב לענין ג' אילנות וכמה היא הקרקע הראוי להם תחתיהם ובניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו. ונראה דיש לומר דהרמב"ם מפרש דלמסקנא לא דמי אורה וסלו לדרך ומה דאמר בגמ' דרך אין לו דארעא אחריתי היא זהו תי' על מה דפריך ר"א השתא דרך אין לו אורה וסלו יש לו ומשני הגמ' דרך אין לו דארעא אחריתי הוא אורה וסלו יש לו משום דאורה וסלו הוא ג"כ ממה שמקנה המוכר להלוקח לפחות בתורת שותפות כיון דמסקינן דזה וזה אין רשאים לזרעה ואף דבגמ' אמרינן בטעמא דהמוכר אין רשאי לזרעה משום דמיטנפי פרי, מ"מ כיון דאמר דדמי לסיפא דנתנו לו דרך מן הצד, ופירשב"ם דנתרצו שניהם שיהיה הדרך מיוחדת רק לזריעה, א"כ גם הכא כיון דנתרצו שיהיה מיוחדת רק למלא אורה וסלו, ושניהם לא יזרעו א"כ לא הוי כבר זכות בעל האילנות בשל בעל הקרקע, אלא זכות שניהם שוה. ולכן שפיר דגם בשייר אילנות ואפי' שני אילנות כיון דע"כ שייר קרקע שייר גם מלא אורה וסלו כמו בשלשה אילנות. -השמטות ומלואים- בד"ה ונראה, כתבתי דהרמב"ם מפרש דלמסקנא לא דמי אורה וסלו לדרך ומה דאמר בגמ' דרך אין לו דארעא אחריתא היא זהו תי' אמה דפריך ר"א השתא דרק אין לו כמלא אורה וסלו יש לו וע"ז משני דאורה וסלו שאני שזהו מקנה לו המוכר להלוקח בתורת שותפות והוי זכות שניהם שוה כיון דזה וזה אין רשאים לזורעה והיא מיוחדת רק למלא אורה וסלו עי"ש, והנה לפי מה שפי' הרשב"ם בהא דא"ר זירא מדברי רבינו נלמד א"א לפרש כן שהרי לפרש דמשום דפי' ר"א הטעם שאין לו קרקע משום דארעא אחריתא היא לכן אין לו דרך הא שנים יש לו דרך כיון שאין לו דרך כיון שאין לו קרקע, וא"א לפרש כן רק לפי' התוס' ע"ש, ובעיקר צ"ל דלפ"מ שחידש אביי דשניהם א"י לזרעה לא דמי לדרך, ויש לסייע לזה ממה שהשמיט הרמב"ם הא דאמר ר"ז דבשנים יש לו דרך, אבל לפי"ד י"ל דלמסקנא ל"ד דרך לאורה וסלו, איברא די"ל דמה דהשמיט הרמב"ם הוא משום דר"ז אמר זה לגבי הלוקח וכרבנן דבעין רעה מוכר ורק דלהלכה נ"מ גם לפ"מ דקיי"ל כר"ע לגבי מוכר ששייר אילנות. [ע"כ]. ועכשיו עלינו עוד לבאר מה שהקשה המ"מ דבפי"ב מה' טוען לענין שנים שהחזיקו זה בקרקע וזה באילנות, כתב דמי שהחזיק באילנות קנה קרקע הצריך לאילנות ולא חצי קרקע, וכאן כתב בהל' ט' דכל אחד קנה חצי קרקע, ונראה בזה דשם דכל אחד טוען שכל הקרקע והאילנות שלו לא נוכל לומר דכל אחד יש לו חצי קרקע דאם נימא דכל אחד החזיק בקרקע לא הוי מהני חזקתם כלל דחזקה הוא דוקא כשהחזיק בעל הקרקע ולא כשאחר החזיק עמו שגם הוא טוען שהוא קנה, וע"כ דהקרקע השייך להאילנות עיקר חזקתה הוא בחזקת האילנות וזריעה בקרקע שבין האילנות לא מהני מידי ובעל האילנות לא הקפיד בזה, או שיכול לטעון לפירות הורידו ואינו צריך מחאה בשביל שאין זה עיקר חזקת הקרקע דהקרקע היא טפלה להאילנות ולכן אף דהרמב"ם מביא שני הדינים והיינו בשביל שני הפירושים בסוגיית הגמ' דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דכאן הביא להלכה כפירשב"ם ושאר ראשונים דהוא בשנים שקנו זה קרקע וזה אילנות, אלא דמפרש חצי קרקע כפשטה משום דמפרש כפירשב"ם דלא היו אילנות אלא הצריכים לקרקע, וסובר דמשום זה ע"כ הקנה לבעל האילנות חצי הקרקע ממש כמו שביארנו במוכר קרקע ושייר אילנות כיון דלכל אחד מכר בעין יפה, אבל שם שמביא להלכה כפי פי' התוס' לענין שנים שהחזיקו וכל אחד טוען אני קניתי הכל, ע"כ אנו צריכים לומר דהקרקע הצריך להאילנות נטפלה להאילנות, ולכן שם הפי' דכל הקרקע הצריך להאילנות נכנס בחזקתו של בעל האילנות, ורק שאר הקרקע שייך למחזיק בקרקע, וכן פסק שם הרמב"ם וכל עיקר החידוש הוא דהקרקע הצריכה להאילנות שייך לבעל האילנות, שהיא טפלה להאילנות.

י״ג

האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח, ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים. השגת הראב"ד קרקע ודקלים וכו' א"א הרב חייב לקנות שני דקלים ועיקר עכ"ל. בהלכות הרי"ף שלנו מבואר כדברי הרמב"ם ושיטה זו שכתב הראב"ד הביא בשם איכא מ"ד וחלק ע"ז וכן הביא הכ"מ וכן הוא בדברי הרשב"א בש"מ, והנה הרשב"א הקשה דכיון דסובר הרי"ף שקנין הקרקע והדקלים תלויים זה בזה, וכיון שכל המקח בדשלבל"ע שניהם יכולין לחזור, עוד הקשה דהוא ב' מכירות ולמה יהיו תלויים זה בזה, וכתב ע"ז המ"מ שמכר הקרקע והדקלים בערך אחד וכונתו שלא קצב דמים לכ"א, ולדברי המ"מ יקשה ביותר הקושיא הראשונה, וכתב ע"ז הכ"מ דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה אז ברשותו חשיב שלבל"ע, ומצד שהיה בעולם מיקרי בא לעולם, ולכן לחייב המוכר לא נוכל אבל הלוקח מחוייב לקבל והאריך הכ"מ בזה ומ"מ אינו מבואר, דמנ"ל לחלק בין המוכר להלוקח, ובשלמא אם נתן הלוקח כסף אולי נוכל לומר דכבר זכה המוכר בהכסף באופן שיקנה לו הדקלים, אבל הא משמע אפי' מכר לו בק"ס ולמה לא יוכל הלוקח לחזור ויתחייב ליתן דמים בעד מקח שלא היה ברשותו של המוכר. והנה אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ם אם רצה לקנות לו שני דקלים ה"ז נקנה המקח אין כונתו על הדקלים דא"כ היה לו לכתוב אם קנה לו ב' דקלים, אלא דכונתו על עיקר המקח שהוא הקרקע דכיון שאמר קרקע ודקלים תלה מכירת הקרקע בהדקלים לכן אם רצה לקנות לו שני דקלים נקנה מקח הקרקע, דאף שאין הלוקח מחוייב לקנות הדקלים שיקנה לו המוכר, מ"מ אם לא ירצה לקנות הדקלים אינו יכול לבטל מקח הקרקע, אכן באופן אחר יש לומר דהנה המ"מ כתב כאן הא דפוסקין על שער שבשוק, וכתב הט"ז דהא שאינו חייב לקנות כמו התם משום דאינו מצוי כ"כ לקנות כמו פירות, ומ"מ מהני הא דמצוי קצת דמחוייב הלוקח לקבל, ונראה דא"צ לזה לומר דמצוי ואינו מצוי לגמרי, אלא דגבי פוסקין על שער שבשוק הא מבורר השער, וסמכה דעתו דלוקח דודאי יקנה המוכר, ולכן המוכר מחוייב לקנות, אבל כאן הא לא הוזכר שקנה ע"פ שער שבשוק, ולכן לגבי המוכר לא נוכל לחייבו, דכיון שאין השער מבורר לא התחייב ליקח ולשלם יותר ממה שנתן לו הלוקח, ויכול לומר שלא נזדמן לו לקנות בעד דמים אלו, אבל אם המוכר רוצה לקנות אמרינן אז דדמי לדין פסיקה על שער שבשוק שהלוקח ודאי מחוייב לקבל לפי הדמים שקנה, דכיון שהמוכר רוצה לקנות אמרינן דמעיקרא היה עומד לכך שיתקיים המקח, ולכן הלוקח לא יוכל לבטל המקח.

ט״ז

המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו, ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא ואם נפלה חוזר ובונה אותה ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם. השגת הראב"ד המוכר בית וכו' א"א זה שיבוש שאפי' בנין חדש בונה אם הוא רוצה עכ"ל. המ"מ לא ביאר כאן שיטת הרמב"ם והביא מקודם דברי הר"י מיגש, ואח"כ כתב והמחבר הביא שמועה כפשטה והושג במש"כ ואם רצה לבנות וכו' והביא דברי הראב"ד, והכ"מ כתב וז"ל צ"ע מאין להראב"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה, אבל אם לא בנה קודם שנפלה איבד את זכותו ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל, ודבריו תמוהים מאוד דמדור אלמנה שנפל אין לה זכות לבנות אפי' הבית שהיה קודם והכא ודאי אם נפלה חוזר ובונה לדברי הכל ואינם חולקים אלא אם יכול לבנות מחדש, ומה שכתב אבל אם לא בנה קודם שנפלה איבד את זכותו משמע דכונתו אם לא בנה אחר המכירה קודם שנפלה וזהו כבר הכרעה שלישית וגם לא שייך למדור אלמנה שנפל, ואולי שהכ"מ רוצה לפרש כן בדברי הרמב"ם דמה שכתב כשהיה מקודם כונתו קודם הנפילה, אבל לא משמע כן. ובפרט דהא לא הזכיר הך דינא שיכול לבנות מחדש, וא"א שיכוין זה במה שכתב כשהיה מקודם. וקודם שנבאר דעת הרמב"ם נביא בקיצור שיטות הראשונים בהך סוגיא, הרשב"ם מפרש דחידושא דר"פ דאם נפלה הדיוטא חוזר ובונה אותה דלא נימא נפלה אזדא לה כמו שמצינו בשוכר עליה אם אמר עליה זו, ואף דבהבית והעליה של שנים שנפלו כופה בעל העליה לבעל הבית לבנות הבית שיוכל לבנות העליה, זהו דוקא בשנים שחלקו ונטלו זה בית וזה עליה, ומבואר מדברי הרשב"ם בדף ס"ד דזה ודאי שיכול לבנות על גבי הדיוטא כ"ז שהדיוטא קיימת, וזהו חדוש יותר דגם אחר שנפלה חוזר ובונה, ור"ת מפרש דהא דאמר אם נפלה חוזר ובונה היינו אם נפל הבית שבעל הבית מחוייב לבנותו שיוכל בעל העליה לבנותה, ומה דיכול לבנות היינו ע"ג דיומדין שלא יכביד על הבית, והרמב"ן השיג ג"כ על הרשב"ם במה שדימה זה לשוכר דדוקא בשוכר אמרינן נפלה אזדא לה, אבל במשייר עליה ודאי יוכל לבנותה ופי' כדברי ר"ת, והר"י מיגש בפי' ב' שכתב שהוא עיקר, פי' דמה דאמר ר"פ שאם רצה לבנות היינו עליה מחדש ע"ג דיומדין, ומה דמסיק דאי נפל היינו אם נפל הבית, ובדברי המ"מ במה שמביא ד' הר"י מיגש יש ט"ס שכתב וכשהתנה ואמר ע"מ דאי נפל ביתא אבנה ובני לוקח הדר מוכר ובני ע"ג עליה והוא תימה דהא פשיטא אם התנה בפי' והר"י מיגש לא כתב כן, וצ"ל בד' המ"מ וכשהתנה ואמר ע"מ, אי נפל ביתא ובני לוקח הדר מוכר וכו', ועכ"פ ד' הר"י מיגש הוא במקצת כדברי הרשב"ם דעכ"פ צריך לחלק מדין הבית והעליה שנפלו, ומבואר במש"כ השגת הראב"ד דזה ודאי דיכול לבנות מחדש לכל הפירושים. ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דאף דמתחלה קודם דמסיק דאי נפלה הדר בני לה ע"כ אנו מפרשינן דברי ר"פ דהוא לענין שיכול לבנות עליה מחדש אבל זה ודאי דאם נפרש כן ע"כ הוא לבנות ע"ג דיומדין דהא אינו יכול להכביד על הבית, וכמו שהוכיחו הראשונים מהא דאמרינן בפ' הבית והעליה דאין עליון רשאי לשנות בארזים וכה"ג במה שמכביד על הבית, וכ"ז אפשר אי בסתמא קני עומקא ורומא אבל אי בסתמא לא קני עומקא ורומא הא פריך בגמ' למה לי ע"מ, ומשני דאי נפיל הדר בני, ומפרש הרמב"ם כפשטה דיכול לבנות מה שהיה בנוי מקודם, ורק דקשה מה שהקשה הרמב"ן על הרשב"ם דלא אמרינן נפל אזדא לה אלא בשוכר דאין לו גוף העליה, אבל במשייר עליה דיש לו גוף העליה ודאי יכול לבנות כמו שהיה מקודם, ובזה נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירשב"ם דדיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דזה גם בסתמא לא נמכר, אלא הפי' דיוטא הוא כמש"כ התוס' וכמש"כ המ"מ שדיוטא הוה שורת הכותל העליונה, ואם לא התנה ע"מ בודאי היא מכורה, ורק דכיון שהתנה מהני גם לענין זה שאם יש עליה אפי' באופן שבלא שיור היה נמכר דהא מעקה פחותה מי' טפחים נמכר עם הבית, אבל כאן שאמר ע"מ שדיוטא עליונה שלי, אז גם המעקה שנבנה ע"ג הדיוטא ג"כ שייר, ומ"מ כיון שלא שייר בפי' היה מקום לומר דלא דמי לכל מוכר בית ושייר עליה, דבזה ששייר לעצמו בית חשוב ודאי שייר לגמרי שיהיה לו זכות לבנות כשיפול, אבל כששייר רק הדיוטא וממילא גם מה שנבנה על הדיוטא לא נמכר היה אפשר לומר דעכ"פ אין לו רשות לבנות כשיפול, [והרמב"ם אינו גורס לבנות עליה אלא לבנות ע"ג וכן משמע דגורס הרשב"ם ועיין בד' הרשב"א בש"מ] ולזה אשמעינן דגם בזה יכול לבנות, אבל לומר שיבנה מחדש ודאי אי אפשר דע"ג דיומדין פשיטא כדפריך בגמ' כיון דבסתמא לא קני עומקא ורומא ולהכביד על הכותל ודאי אינו יכול דגם בעל עליה אינו יכול לשנות, ומה דפריך בגמ' אלא לר"פ מאי זאת אומרת נוכל לפרש לד' הרמב"ם כמו שפירש הר"י מיגש, אלא דגם להר"י מיגש כל הקושיא אינו אלא לס"ד דהוי סבר דזהו לענין לבנות ממש, אבל למסקנא אפשר דגם זהו זכות בהבית ודמי למקום מעשר ועיין בדברי הר"י מיגש בש"מ.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק כ״ד

ה׳

כל מי שקונה ג' אילנות ויש לו קרקע כו'. כתב מרן בכ"מ פי' כשנתפשטו הענפים כו'. וזה ודאי ניחא לסברת הרמב"ן ז"ל שכתב ה"ה ז"ל שהמוכר נאמן אבל אם היינו אומרים שהלוקח נאמן נימא ליה המוכר למחר את אומר דכמו שהם עכשיו מכרתים לך ואית לך ארעא מלא אורה וסלו שאני מניח להתפשט הענפים וחוץ מזה תשאל ממני מלא אורה וסלו ללקוט פירותיה כי היכי דחיישינן נמי דארעא מסקא שירטון. ואם כן אינו מוכרח דרבינו סובר כהרמב"ן והרב ז"ל החליט כאילו שניהם בשיטה אחת קיימי וצ"ע. ויש לדקדק לדברי הרמב"ן שהמוכר נאמן במה שנראה שקנה הלוקח אמאי אמרו בגמרא בקונה שני אילנות שהעולה מהגזע קוצץ דלמא מסקא ארעא שירטון וא"ל תלתא מכרת לי ואית לי ארעא ולדידיה מה איכפת ליה מאחר שהמוכר נאמן. ולאו מלתא היא דשאני הכא שדרכו של אילן להגדיל ענפיו אבל לומר דשנים מכר והגזע יצא מהשורש ברחוק ארבע אמות ומסקא ארעא שירטון מלתא דלא שכיחא ויודה הרמב"ן דנאמן הלוקח מטענת כאן נמצאו וכאן היו:

י״ב

שהמוכר בעין יפה מוכר כו'. יותר היה נוח לפרש בכונת רבינו דתלה הטעם בעין יפה דהיינו היכא דיש בשדה גפנים ודקלים דאמרינן דלא שייר אלא הגפנים ולפירוש מהר"י ן' מיגאש ז"ל דפירש דגופני חשיבי ולא סבר כפיר"ש דגפנים לגבי דקלים קרוי אילני וכיון דלא סבר הכי הוה ליה למימר דכשיש גופני ודקלי דהכל שייר אלא דמטעם עין יפה אמרינן דלא שייר שניהם. אלא דה"ה ז"ל לא הונח לו זה מפני שרצה לפרש דעל אילני ודקלי הסמוך לו קאי. ואין זה הכרח ופירושו לא הונח לי דאין סברא לומר כשיש בשדה אילני וגופני דהכל שייר דהא במקום שאר אילני אין קרויים גופני אילני ואפי' להר"י ן' מיגאש הכי הוי דלא כתב טעם חשיבות אלא בגופני ודיקלי דאף דאינם קרויים אילני ע"כ זה המוכר לא הוציא דבריו לבטלה וחד מהני הרי אסיק שמיה אילני ולכך כתב מ"ש וצ"ע. ועל מ"ש ה"ה וכתב ר"ש ומיהו כו'. יש להסתפק היכא דשייר אילני והיו בשדה דקלי גבוהים שעולים בחבל והיו ג"כ אילני שהעול כובש והי מינייהו אמרינן דשייר, ולי היה נראה דאפילו לר"ש דחשיב קצת דקלי אילני לעולם אמרינן דשאר אילני שייר אפילו הם קטנים דשם אילני במקום שאר אילני לא משמע דיקלי. אבל ממ"ש ה"ה בשם הר"י ן' מיגאש היכא דשייר אילני והם קטנים ולא יש אלא אלו דאותם שייר והביא ראיה מדקלי היכא דאין שאר אילני דעלייהו קאמר אין נראה כן דאם איתא למ"ש גדולה מזה הול"ל היכא דיש דקלי ואילנין קטנים דעל אילני קאמר וצ"ע:

י״ג

האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר כו'. (א"ה עיין פי"ב מהל' זכייה ומתנה דין י"ג):

ט״ו

צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום רקיע כו'. בפרק המוכר את הבית וכתב הנ"י וז"ל ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא אהני ליה למקני בור ודות כו' עד שיפרש מארעית תהומא שיכפול ויכתוב עומקא ורומא שתי פעמים דמשום יתור לשון אהני למקני בור ודות כו'. והר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ה הביא דברי מהרש"ך בח"א סי' ב' במה שחילק בההיא דלישנא יתירא לטפויי אתא בין לישנא יתירא שלא היה נצרך דאז עדיף ליה לא כן כשיתור הלשון הוא מחמת כפל דכפל הלשון לא עדיף ליה לטפויי מלתא והשיג עליו מדברי הנ"י הללו דמשום הכפל שהוא מיותר הכריח הנ"י דלטפויי אתא כו' ומה גם שהכריח הרב הנ"י את הדבר הוא הכרח גדול כו' יע"ש. זה שכתב הרב נר"ו ומה גם שהכרח שהכריח הנ"י הוא הכרח גדול לא ידעתי פירושו שהרי מסוגיות הגמ' אין סתירה לחילוק מהרש"ך דהתם נמי אם מן הדין היה נכלל במכירה עומקא ורומא כשכתב המוכר עומקא ורומא היה קונה בור ודות דכיון דלא צריך וכתב לטפויי אתא בור ודות והיינו ממש חילוקו של מהרש"ך. אלא שלפי ההיקש שעשה הנ"י דמה לי לא היה צריך למכתביה וכתבו ומה לי היה צריך לכותבו והוכפל בלשונו זה ודאי הדין עם הרב נר"ו שזה שלא כשיטת מהרש"ך אבל מסוגיא דתלמודא אין זה במשמע כדי שיאמר הרב שההכרח הוא גדול דהיקש הנ"י אינו מוכרח לדעת מהרש"ך. אמנם מדקדוק הריב"ש בסי' ר"ז משמע שסובר הרב כדעת הנ"י שלא כדברי מהרש"ך יע"ש ודוק:

ט״ז

המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא העליונה שלי הרי זו שלו. בפ' חזקת הבתים וכתב הריב"ש בתשובה סי' רנ"ז וז"ל ודין זה תלוי בדבר אחר והוא שכל מי שמוכר או נותן לאחר ומשייר במכירתו או במתנתו איזה דבר לעצמו אם משייר דבר ידוע ומסויים כו' בכגון זה יורשיו כמוהו אע"פ שלא פירש כו' אבל אם אינו משייר דבר מסויים כו' מ"מ כיון שמכר הדקל והוא משייר פירותיו אין הכוונה בשיור אלא לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כחו כו'. משמע מדברי הרב דאפילו שייר בפירוש דקל לפירותיו או בית לדירה לא שייר אלא לעצמו ולא ליורשיו. וטעמא כיון דאינו דבר מסויים אלא במה שמכר עצמו שייר אבל כשמשייר דבר מסויים שאינו בכלל המכירה כגון שמכר בית ושייר דיוטא אזי יורשיו יורשים אותו. ולכאורה רשב"ם בפ' המוכר את הבית משמע דלא ס"ל הכי שכתב עלה דההיא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל כו' ואם אמר לו לי ולבני מת נותנו לבניו דטעמא דאינם בניו בכלל השיור אם לא פירש הוא משום דכל מלתא דדייקינן מיתורא דיינו אי אהני יתורא לעצמו כגון ע"מ שדיוטא העליונה שלי דייקינן למה פירש כיון שבלא תנאו שלו היא וא"ר זביד שלהוציא זיזין קאמר והוצאת זיזין לא הוזכר בפירוש וכן ע"מ שמעשר ראשון לי כיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי אמרינן שייריה מקום מעשר. משמע מדבריו מדתלי טעמא משום דאתי מיתורא דאי פירש בפירוש ששייר מקום מעשר ראשון יורשיו יורשים אותו וכן לגבי דקל וצ"ע. ועל מה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני כו' דמשמע דמסתמא אין בני בכלל וה"ה לגבי לוקח איכא לחלק ולומר דכיון דזכה הוא כל ימי חייו ודין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא"כ גבי יורש דמסתמא לדידיה שייר ולא ליורשין. וכן ראיתי להרשב"א בתשובה סימן אלף קמ"א ואלף וכ"ג שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו דוקא שייר אלא כל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא בין להשאיל מקום דירתו לאחר או למוכרה כל ימי חייו ואפילו אמר שיירתי (לעצמו) [לעצמי] לא בא למעט אלא שאינו משייר כלום לאחרים וצ"ע. ולפי שיטתו דס"ל דבן לוי ששייר מעשר ראשון אינו יכול למכור זכותו לאחר וכן נותן דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו קשה טובא דבפרק יש נוחלין תנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהגוף של בן כו' מכר האב מכורים לפירות. משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו ומאי שנא בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דכתב הרב דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו וכעת צ"ע. ועיין מ"ש רבינו לעיל פכ"ג מהלכות אלו בין הקונה שדה לפירותיה וכו' וסיים אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה. דמשמע מדבריו נמי הפך דברי הריב"ש. אלא דיש לחלק דהתם הוא מקנה שדה לפירותיה ואינו דומה למשייר מידי דהוה השוכר בית מחבירו שיכול השוכר להשכירו לאחר כל ימי שכירותו ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק כ״ד

ד׳

לפיכך לא קנה האילנות שביניהן כו': כתב הרב המגיד, ובהלכות, וקיי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע כו' והמחבר אע"פ שדרכו לפסוק בכל תיקו דממון אם תפס כו' גבי קרקע אין לומר תפיסה מועלת כו' עכ"ד, והם נכונים, אבל אין צורך לזה, דהמעיין בכל הלכות אלו לקמן פרק כ"ה במלבנות המטה וחלונות ושל פתחים, וכן במוכר החמור דלא מכר השק ומרכבת נשים בעודן עליו, ולא הזכיר בהו רבינו תפיסה אף ע"ג דמבעי להו בגמרא ונשאר בתיקו, משום דבמוכר דבר דאמדו חכמים צורך התשמישין לאותו דבר, ואמרו דמכר גם דבר פלוני עמו אף ע"פ שלא פירש, אז בלא פירש כיון דמספקא לחכמים אם איתא בכוונתו למכור אותו דבר או לא, מספיקא אמרינן דלא מכר רק מה שפירש, אבל מה שלא פירש כיון דמספקא לחכמים אם איתא דכוונתו היה למכור גם דבר זה הוי ליה ללוקח לפרש ומסתמא לא זבין הלוקח רק מאי דפסיקא לחכמים שהוא מכור עמו, אבל מה דמספקא לחכמים לא הוי דעתו לקנותו, וכמו שפירש רבינו הך דיהודה בן נקוסא (דף עא) זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, דבמכירה דלוקח יהיב דמי הוי ליה לפרש דכיון שהוא נותן דמים הו"ל לפרש מה ימכור לו, ומדלא הזקיק למוכר לפרש לו לא קנה בור ודות וכיו"ב וכפר"ח וכמש"כ בהלכה ה', ולכן בכל הנך מילי דמספקא לחכמים אמרינן דהוי ליה ללוקח לפרש, ומדלא פירש לא כוון לקנות רק דברים המבוררים דמכורין בכלל אותו דבר שלקח לא דברים המסופקים לכן לא מהני תפיסה בהו וברור. וגדולה מזו שנינו בבכורים הכותב חייתו לבתו כו' ופירש רבינו בפה"מ לפי שהעיקר אצלנו יד בעהש"ט על התחתונה ועיקר אחר מפורסם המוציא מחבירו עליו הראיה, ע"כ אם כתב לו בהמתו אומרים הבא ראיה שזו בהמה כו' הרי דמשום יד בעהש"ט על התחתונה אתי ובזה ודאי לא מהני תפיסה וכמו המוכר שור בשוריו דנותן לו הגרוע שביניהן והקטן דודאי לא מהני תפיסה. ועיין מש"כ בהשגות דמשו"ה הוי נותן דבר המסויים כיון דקיי"ל דנותן לו הקטן, א"כ חזינא דבכה"ג לא מהני תפיסה דהוי משום הכי דבר המסויים, ועיין מש"כ הרב המגיד פרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה ט"ז, אם כתוב בו דינרין סתם כו' וכן כתבו האחרונים גבי שובר דכל שהוא מחול רק מדיבורו יד בעל השובר על התחתונה אע"ג דהוא מוחזק [עיין טורי זהב חו"מ סימן מ"א וביאורי הגר"א סימן ס"ה אות ע"ה בליקוט] א"כ כאן במוכר כיון דמסופקין אנו אם הוי בכלל תשמישים הנמכרים עמו אף ע"ג דלא פירש ודאי הו"ל ללוקח לפרש, ומדלא פירש הפסיד ולא הוי מכור אפילו אם תפס ודוק:

ט׳

המוכר את האילנות ושייר את הקרקע יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שבארנו: דע דרבינו מפרש הך סוגיא דפרק חזקת, מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דרע"ק ורבנן במוכר שלש אילנות דאז קנה הלוקח קרקע וכמו שסיים כמו שבארנו והוא לעיל בשלש אילנות דיש להלוקח קרקע, ולפ"ז לרבנן במוכר שלש אילנות אין לו קרקע, וקשה טובא דהך דתנן בפרק הספינה דמוכר ג' אילנות יש לו קרקע מוקי כרבנן יעו"ש בתוספות. אמנם רבינו יישב זה במתק לשונו הזהב, דאין ה"נ דמוכר שלשה אילנות משדה הנטועה אילנות הרבה ושייר לעצמו שדה אילן, ודאי דגם לרבנן אם מכר שלשה אילנות מכר קרקע כפי מה שצריך לו והוא כדי שיעור אורה וסלו, דכמו דהמוכר שייר לעצמו אילנות עם קרקע הצריך להן כי קא זבין שלשה אילנות זבין גם קרקע שלהן כשיעור הצריך, אבל במוכר כל האילנות ושייר הקרקע לפניו בלא אילנות דלא שייר לפניו שדה אילנות רק שדה לחוד בלא אילנות ומצי לשייר לעצמו לזרוע וכיו"ב, בזה לא מסיק אדעתיה למכור להאילנות קרקע הצריך להן וכי קא משייר קרקע לנפשיה לא משייר לחצאין ואמרינן דאילנות קא זבין ולא קרקע כלל לרבנן דאמרו מוכר בעין רעה מוכר, והוי כמוכר בור ודות דצריך ליקח לו דרך, כן צריך לקנות להן קרקע הצריך להן, וזה כוון רבינו שכתב המוכר את האילנות ושייר את הקרקע כו' כמו שבארנו במוכר שלשה אילנות בתוך שדה אילנות דלר' עקיבא דבעין יפה זבין כולהו חד דינא אית להו, וזה פירוש נכון מאד בסוגיא, ורבנן בתוס' נדחקו בזה ודוק:

י׳

האחין שחלקו אחד נטל פרדס כו': בההמ"ג ובקצת נוסחאות יש ואחד נטל [שדה] כרם כו', לפ"ז היה נראה לפרש דמשום הרחקה דכלאי זרעים והכרם דצריך להרחיק ארבע אמות. אולם בסוגיא דסוף לא יחפור מוכח דלאו משום הרחקה דכלאים אמר, דאמר ה"מ אילן לאילן וגפנים לגפנים וכמו שהוכיחו רבנן בתוס' ד"ה אחד גפנים ואחד כל אילן כו' יעו"ש, אמנם התוספתא בנוסחא הברורה בדפוס צוקערמנדל פ"ד מוכחא דמשום הרחקת כלאים מיירי כולהו, שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ שלו מרחיק ארבע אמות וזורע, פירוש ההרחקה משום כלאים לכן אם נקצץ הכרם כו' הקרקע של בעל השדה, שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ונטע שלו מרחיק ד' אמות ונוטע משום כלאים לכן נקצץ הכרם הקרקע של בעל הכרם ומשום הרחקת נזיקין לא מיירי רק משום איסור כלאים ואיירי דמחלו הנזיקין זה לזה וקנו זה מזה, ויעוין מש"כ הרמב"ן בחידושיו בתוספתא זו ודוק:

ט״ז

במשל"מ הקשה על הריב"ש מהרשב"ם, ולא ידעתי הא הריב"ש מביא בשם הרמב"ן וכן כתב בחידושיו לבתרא להשיג על הרשב"ם והב"י הביא זה בסימן ר"ט וברמ"א, ומה שמשיג על הריב"ש דמדמה ליורש דהוה"ד לגבי לוקח ורמי מהרשב"א, הנה המעיין בריב"ש יראה דהוא מובן אחר, דודאי המשייר דירה לעצמו כל ימי חייו יכול לעשות כאדם העושה תוך שלו למכור ולהשכיר ואף באמר שיירתי לעצמי הוא דוקא כל חייו ויכול לעשות מה שירצה למכור ולהשכיר את זכותו יהיה דבר שאינו מסויים ואין בזה חולק כלל, והוה"ד במוכר ע"מ שהמעשרות שלו יכול למכור זכותו לאחר וכל שכן במשייר פירות דקל לעצמו דיכול למכור, רק שאילת הריב"ש ששאל השואל שהשכיר לו בית לעשר שנים ולאחר חמש שנים אינו יכול לסלק להשוכר רק אם יהא צריך לצרכו ולדירתו יכול לסלקו דע"ז אין ספק, דהזכות לסלק להשוכר אינו יכול למכור זה הזכות לאחר דזה שעבד לו, שאם אינו צריך יהא שכור להראשון אם ירצה ולא יסלקנו לא הוא ולא ב"כ רק יהא שכור להראשון בסך הנ"ל, רק השואל נסתפק דכיון דמכר כל הבית לאיש אחר הוי הקונה כהבעלים ויכול הקונה לסלקו לצורך דירתו כמו הבעלים המשכיר ששייר לנפשו שלצורך דירתו יסלקנו, ע"ז השיב הריב"ש בטוב טעם דלא עדיף הלוקח מאילו היה יורש והיורש ודאי זכה בגוף הבית ומכל מקום לא היה יכול לסלקו דלעצמו שייר ולא ליורשיו כש"כ הכא דבעית לשויא לוקח כמוכר ודאי דהלוקח אינו יכול לסלקו וכן הביאו רמ"א סימן שי"ב סעיף א' בהגה"ה, אמנם דברי רמ"א סימן שט"ז בהגה"ה צ"ע דאינו חולק ע"ד רשב"א כלל, ומה שהשיג הט"ז על סוף דברי רמ"א מי שנתן דירה לאחר דבאינו מסויים אינו יכול למכרו יעו"ש, אם כי בדרכי משה העתיק כן דברי ריב"ש אמנם מובן אחר שם בריב"ש לכל מעיין היטב, ומה שהביא הדרכי משה אינו כתוב בו כלל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק כ״ד

א׳

במכירת שלשה אילנות יש לקונה מסתמא קרקע הראוי להם כדתנן במתניתין פרק הספינה ואם מכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי קרקע מסברא דאי לאו הכי או' לו לוקח עקור אילנך ואם שייר שני אילנות יש לו קרקע הראוי להם.

י׳

ב' אחים שחלקו אחד נטל פרדס ואחד שדה לבן יש לבעל הפרדס מסתמא ד' אמות כשדה לבן.

י״א

מכר שדה שהיו בה דקלים או קרקע ודקלים או קרקע של דקלים הוי משמעות קנינו כדא' התם וכדכתב הרב ז"ל וכן מוכר בית וכתב עמקו ורומו ע"מ שדיוטא עליונה שלו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק כ״ד

י״ג

האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'. והקשה מרן בכ"מ ז"ל וא"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס"ו ע"ג וע"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב"ל ח"ב סי' ל"ז והנראה לענ"ד כתבתי.

ט״ז

המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'. בפ' המוכר דף ס"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט"ז בחו"מ סי' רי"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק"י שם וז"ל בית לאחד ע"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ"ל. ואחר המחילה רבה צ"ע במ"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע"מ לא מהני וכמ"ש הוא ז"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט"ס נפל בדפוס ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה כ״ד, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם