הלכות מכירה · פרק כ״ג
הלכה א׳
מַקְנֶה אָדָם הַגּוּף לְפֵרוֹתָיו בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה בֵּין בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. וְאֵין זֶה מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי הַגּוּף מָצוּי וּמַקְנֶה לְפֵרוֹת. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְשׂוֹכֵר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא הִקְנָה לוֹ הַגּוּף אֶלָּא הֲנָאַת הַגּוּף:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁמָּכַר אוֹ שֶׁנָּתַן שָׂדֶה לְפֵרוֹתֶיהָ בֵּין לִזְמַן קָצוּב בֵּין כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל מוֹכֵר אוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ. וְהוּא הַדִּין לְמוֹכֵר וּלְנוֹתֵן אִילָן לְפֵרוֹתָיו. אוֹ רָחֵל לְגִזָּתָהּ. אוֹ בְּהֵמָה וְשִׁפְחָה לְוַלְדוֹתֵיהֶם. אוֹ עֶבֶד לְמַעֲשֵׂה יָדָיו. בַּכּל מִמְכָּרוֹ אוֹ מַתְּנוֹתָיו קַיָּמִין:
הלכה ג׳
מָכַר עַבְדּוֹ לִקְנָס שֶׁאִם יֵגֲּח וְיָמוּת יִהְיֶה קְנָס שֶׁל לוֹקֵחַ. הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ לֹא קָנָה. וְאִם תָּפַשׂ הַקְּנָס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה ד׳
מָכַר אִילָן לָזֶה וּפֵרוֹתָיו לְאַחֵר לֹא שִׁיֵּר מְקוֹם הַפֵּרוֹת וְאֵין לָאַחֵר כְּלוּם. אֲבָל אִם מָכַר אִילָן וְשִׁיֵּר פֵּרוֹתָיו לְעַצְמוֹ הֲרֵי שִׁיֵּר מְקוֹם הַפֵּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ לְגַבֵּי עַצְמוֹ בְּעַיִן יָפָה מְשַׁיֵּר:
הלכה ה׳
הַמּוֹכֵר גּוּף הַקַּרְקַע לִזְמַן קָצוּב הֲרֵי זֶה מְכִירָה. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ הַלּוֹקֵחַ בַּגּוּף כְּחֶפְצוֹ וְאוֹכֵל הַפֵּרוֹת כָּל זְמַן הַמְּכִירָה וּבַסּוֹף תַּחְזֹר לִבְעָלֶיהָ:
הלכה ו׳
וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִזְמַן קָצוּב וּבֵין הַמַּקְנֶה אוֹתָהּ לְפֵרוֹתֶיהָ. שֶׁהַקּוֹנֶה לְפֵרוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת צוּרַת הַקַּרְקַע וְלֹא יִבְנֶה וְלֹא יַהֲרֹס. אֲבָל הַקּוֹנֶה לִזְמַן קָצוּב הוּא בּוֹנֶה וְהוֹרֵס וְעוֹשֶׂה בְּכָל זְמַנּוֹ הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַקּוֹנֶה קִנְיַן עוֹלָם לְעוֹלָם:
הלכה ז׳
וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמּוֹכֵר שָׂדֶה זוֹ לְפֵרוֹתֶיהָ וּבֵין הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ לַחֲבֵרוֹ. שֶׁהַמּוֹכֵר פֵּרוֹת הַשָּׂדֶה אֵין לַלּוֹקֵחַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשָׂדֶה זוֹ כְּלָל אֲפִלּוּ לְהִכָּנֵס אֶלָּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת הַפֵּרוֹת וְיֵשׁ לְבַעַל הַשָּׂדֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּחֶפְצוֹ. אֲבָל הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְפֵרוֹתֶיהָ אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה יָכוֹל לְהִכָּנֵס בָּהּ אֶלָּא מִדַּעַת הַלּוֹקֵחַ וְיֵשׁ לַלּוֹקֵחַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּחֶפְצוֹ:
הלכה ח׳
וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַקּוֹנֶה שָׂדֶה זוֹ לְפֵרוֹתֶיהָ וּבֵין הַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ. שֶׁהַקּוֹנֶה שָׂדֶה לְפֵרוֹתֶיהָ יֵשׁ לוֹ לְנָטְעָהּ אוֹ לְזָרְעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אוֹ לְהוֹבִירָהּ. וְהַשּׂוֹכֵר אֵינוֹ כֵן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן שְׂכִירוּת. וְאֵין הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר אֲבָל הַקּוֹנֶה מַקְנֶה לַאֲחֵרִים כָּל מַה שֶּׁקָּנָה:
הלכה ט׳
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ וּפֵרוֹת כַּוֶּרֶת לַחֲבֵרוֹ קָנָה וְאֵין זֶה מוֹכֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר יוֹנִים שֶׁיִּוָּלְדוּ אוֹ דְּבַשׁ שֶׁיָּבוֹא לַכַּוֶּרֶת. אֶלָּא הוּא מוֹכֵר שׁוֹבָךְ לְפֵרוֹתָיו אוֹ כַּוֶּרֶת לְדִבְשָׁהּ. שֶׁהֲרֵי הוּא כְּשׂוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בְּכָל מַה שֶּׁיָּצוּד בָּהּ. כָּךְ זֶה הִקְנָה שׁוֹבָךְ זֶה לְפֵרוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁמּוֹכֵר אִילָן לְפֵרוֹתָיו. וְדִין כֻּלָּם כְּדִין הַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בְּכָל הֲנָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י׳
הַבֵּיצִים וְהָאֶפְרוֹחִין עַצְמָן שֶׁיֵּשׁ בַּשּׁוֹבָךְ לֹא קָנָה אוֹתָם בַּעַל שׁוֹבָךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּרְחוּ. וְדָבָר זֶה גְּזֵרַת חֲכָמִים הִיא וּמִשּׁוּם (דברים כב ו) "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" נָגְעוּ בָּהּ. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְהַקְנוֹת אֶפְרוֹחִים וּבֵיצִים אֵלּוּ לַחֲבֵרוֹ. מְטַפֵּחַ עַל הַשּׁוֹבָךְ שֶׁיִּפְרְחוּ הָאִמָּהוֹת וְיִגְבְּהוּ מֵעַל הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ יַקְנֶה אוֹתָן לַחֲבֵרוֹ בְּקִנְיָן אוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בָּהֶן:
הלכה י״א
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִטּל כָּל הַגּוֹזָלוֹת שֶׁיִּוָּלְדוּ בּוֹ מֵעַתָּה מִפְּנֵי שֶׁהָאִמָּהוֹת בּוֹרְחוֹת נִמְצָא שֶׁהֶחֱרִיב כָּל הַשּׁוֹבָךְ אֶלָּא מַנִּיחַ מֵהֶן כְּדֵי לְיַשֵּׁב הַשּׁוֹבָךְ:
הלכה י״ב
וְכַמָּה מַנִּיחַ. אִם הָיוּ בּוֹ אִמָּהוֹת וּבָנוֹת בְּעֵת מְכִירַת הַפֵּרוֹת. מַנִּיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁיּוֹלִידוּ הָאִמָּהוֹת כְּדֵי שֶׁיִּצְטַוְּתוּ הָאִמָּהוֹת עִם הַבְּרֵכָה הָרִאשׁוֹנָה וְעִם הַבָּנוֹת שֶׁעִמָּהֶם. וּמַנִּיחַ מִמַּה שֶּׁיּוֹלִידוּ הַבָּנוֹת שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת כְּדֵי שֶׁיִּצְטַוְּתוּ הַבָּנוֹת עִם שְׁתֵּי הַבְּרֵכוֹת שֶׁהוֹלִידוּ. וְכָל הַנּוֹלָד מֵאַחַר שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת שֶׁל בָּנוֹת וְהַבְּרֵכָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אִמָּהוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ג
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת מֵחֲבֵרוֹ נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִים זֶה אַחַר זֶה מִכָּאן וְאֵילָךְ נוֹטֵל נְחִיל וּמֵנִיחַ נְחִיל כְּדֵי לְיַשֵּׁב אֶת הַכַּוֶּרֶת:
הלכה י״ד
הַלּוֹקֵחַ חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵחֲבֵרוֹ מַנִּיחַ בַּכַּוֶּרֶת שְׁתֵּי חַלּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְרְחוּ הַדְּבוֹרִים וְיֵלְכוּ לָהֶן:
הלכה ט״ו
הַלּוֹקֵחַ זֵיתִים מֵחֲבֵרוֹ לָקֹץ. מַנִּיחַ הָאִילָן סָמוּךְ לָאָרֶץ שְׁתֵּי גְּרוֹפִיּוֹת וְקוֹצֵץ. לָקַח בְּתוּלַת שִׁקְמָה מַגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְקוֹצֵץ. סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה שְׁנֵי טְפָחִים. וּבִשְׁאָר אִילָנוֹת טֶפַח וְקוֹצֵץ. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. בִּדְקָלִים וַאֲרָזִים חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף:
אבן האזל · הלכות מכירה פרק כ״ג
ג׳
מכר עבדו לקנס שאם יוגח וימות יהיה קנס של לוקח הרי זה ספק לפיכך לא קנה, ואם תפס הקנס אין מוציאין מידו. בפ"ב מה' גנבה הל' י"ב שכתב הרמב"ם על האבעיות בדיני דו"ה דאם תפס אין מוציאין מידו השיג הראב"ד דכיון דבלא ב"ד א"א לחייבו בקנס ואיך מהני תפיסה, וכאן לא השיג הראב"ד ואף דכאן חייב בעל השור ממ"נ עכ"פ הלוקח לא יוכל לתפוס בלא גמר דין איברא דבפ"ד מה' חובל ומזיק כתב הראב"ד דכותבין הרשאה וגובין, אבל כאן כיון דתופס הלוקח הא לא מיירי בהרשאה ועוד דבאמת גם דברי הראב"ד שם צריך ביאור דאיך מהני הרשאה לגבות קנס כיון דקודם גמר דין אין לו אכתי כלום, אלא דאפשר דשם לא מוכח להדיא דמיירי בקנס דאף דאיתא שם או שנגחו שור אינו מוכח דמיירי בתם, אבל הכא דמיירי להדיא בקנס גם הרשאה לא מהני. ונראה דכיון דהוא ספק בדין המכירה שייך גם בזה לאוקמי אחזקת מ"ק דאף דהעבד לא נמכר אלא דין הקנס מ"מ זכות זה שיש להאדון ונעשה ספק אם חל המכירה עלינו לומר מטעם חזקת מ"ק דלא חל המכירה, ובפרט דע"כ צריך למכור העבד לקנס וספק לנו אם זכה הלוקח בהעבד לקנס או לא, א"כ מוקמינן העבד בחזקת מ"ק דלא זכה הלוקח בקנס, ולכן צריך בעל השור לשלם בתורת ודאי להמוכר, ואף דהוא מוחזק, אבל חזקתו לא מהני כאן כיון דהוא עכ"פ צריך לשלם, ומבואר מה שכתב הרמב"ם לא קנה היינו דבעל השור צריך לשלם להמוכר, ולכן מה שכתב אח"כ אם תפס הלוקח יהיה שייך אם תפס הלוקח מן המוכר הקנס שגבה מבעל השור. אלא דלפי דברינו מוכח דגם בספיקא דדינא מוקמינן בחזקת מ"ק אף דחזקה דמעיקרא לא מהני בספיקא דדינא ובקונטרס הספיקות כלל ד' אות ד' כתב דכיון דחזקה דמעיקרא לא מהני גם בחזקת מ"ק לא מוקמינן דחזקת מ"ק אינו מדיני חזקת ממון כיון דאינו מוחזק אלא מדין חזקה דמעיקרא אך זה כתב בדעת הרא"ש, אבל לדעת הרמב"ם אנו צריכין לומר דמה דמוקמינן בחזקת מ"ק הוא ג"כ מדיני חזקת ממון, ובאמת מוכרח לומר כן דהא פסק הרמב"ם בפכ"ד הל' ד' בספיקי דתיקו דלא קנה קרקע, וכתב המ"מ דאף דסובר הרמב"ם דבכל ספיקא דדינא מהני תפיסה, בקרקע לא מהני תפיסה, וזהו משום דקרקע אינו מוחזק בה, וא"כ מה אולמיה דהמוכר דמוקמינן בחזקתו, וע"כ משום דבספיקא דדינא נמי מוקמינן בחזמ"ק, ועמש"כ בפ"ח הל' ה' דגם שם ביארתי דעת הרמב"ם בזה דבקרקע לא מהני תפיסה.
ד׳
מכר אילן לזה ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום, אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות, אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר. כתב הכ"מ דמדסתם משמע דגם לגבי יורשיו משייר, וקשה ממה דאמר בב"ב דאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו, וכן פסק הרמב"ם פרק ו' מה' מעשר, וכתב הכ"מ דשמא סמך הרמב"ם כאן על מה שכתב שם, והנה לפימש"כ הרמב"ן לגבי ע"מ שהדיוטא שלי דאם מת שייך לבניו, ודלא כדעת הרשב"ם דדוקא לגבי מעשר דלא הוי מקום מסויים הוי בגדר תנאי דאמרינן לי ולא לבני, ולפי"ז גם כאן דשייר מקום הפירות הא הוי מקום מסויים דלא דמי למעשר דיכול ליתן מעשר איזה שירצה, אלא דיש לומר דעוד עדיף מע"מ שהדיוטא שלי, דשם הזכיר עכ"פ לשון ע"מ שהוא לשון תנאי, אבל כאן ששייר הפירות דאמרינן ששייר מקום הפירות אינו בגדר תנאי כלל אלא שיור בעיקר המכירה, לכן ודאי גם יורשיו יורשין זכותו. -השמטות ומלואים- במש"כ לעיל ולפי"ז גם כאן דשייר מקום הפירות הא הוי מקום מסוים, צריך להוסיף דאיברא דהרמב"ן בעצמו כתב להדיא דגבי פירות אינו לבניו כיון דמכר הגוף, אבל הרמב"ם סובר דגם גבי פירות כיון דהוי שיור במקום מסויים גם בניו יורשין. [ע"כ] והנה בהא דאמר בב"ב דמהני אם אמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ופסק כן הרמב"ם הקשו הש"ך והט"ז ביו"ד סי' ס"א בהא דע"מ שהמתנות שלי דאמרינן דתנאו בטל, משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה וכתב שם הרא"ש דע"כ הך תנא דע"מ שהמעשר שלי סבר דע"מ שיורא הוי, וכיון דפסק הרמב"ם בהא דע"מ שהמתנות שלי דלא מהני תנאי אמאי פסק לענין מעשר דמהני והט"ז נשאר בקושיא והש"ך תי' דשאני גבי בהמה דנתנה ליד ישראל משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכונתו דמשו"ה גבי בהמה לא אמרינן דהוי שיור ומ"מ תירוצו אינו מבואר דאטו בשביל זה דנתן הבהמה ליד ישראל לא נוכל לומר דשייר המתנות הא אינו יכול לקחתם מחיים, אך באמת יש לבאר זה בפשיטות דלא דמי הא דמעשר להא דמתנות, דמתנות כיון שהוא דבר מסויים לא שייך בזה לשון ע"מ אם דעתו לשיירם דודאי היה לו לומר חוץ מן המתנות, וע"כ שכונתו לתנאי אבל במעשר כיון שאינו מסויים וגם הוא רוצה שיוכל הלוקח להפריש חלק המעשר על תבואתו לכן לא אמר חוץ מחלק עשירי בשדה אלא ע"מ שמעשר ראשון שלי ומ"מ כונתו לשייר מקום מעשר שבשביל זה יהיה מעשר ראשון שלו, ומ"מ כיון שעכ"פ אמר בלשון תנאי שפיר דאמרינן בשביל זה, לו ולא לבניו דעיקר החילוק הוא בהלשון דאם אמר בלשון והפירות שלי דאמרינן דהכונה דמקום הפירות לא מכר לו אז גם בניו יורשין זכותו אבל אם אמר ע"מ דעיקר הלשון הוא בלשון תנאי דאז אמרינן דלו ולא ליורשיו, לכן אף דכונתו ע"כ בגדר חוץ אבל באופן זה שייר שיהיה רק לו ולא ליורשיו.
ו׳
ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם. השגת הראב"ד א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני, ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים, עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. המ"מ כתב דהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג, ודעת הראב"ד משמע דמחלק בין מוכר בזמן שהיובל נוהג או במוכר אפי' בזמן שאין היובל נוהג לזמן ארוך כמו מכירה עד היובל דאז דעת המוכר שיעשה הלוקח כל חפצו בהשדה, אבל אם מכר לו על שנה או שתים אז אף דמכר לו השדה לזמן עיקר דעתו אינה אלא על אכילת פירות ולכן אינו יכול לבנות ולהרוס דהאומדנא היא שלא מכר לו על זה ולכן לא מצא אופן שיהיה כן אלא באמר לו אחריך, ומה שתמה המל"מ על דברי הראב"ד אין דבריו מובנים דהראב"ד לא בא ללמוד מוכר לזמן קצוב מדין אחריך, דהא כתב להיפוך דלא מסתבר לו דמוכר לזמן קצוב שיכול לבנות ולהרוס אלא באומר אחריך דכיון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון לכן מסתבר שיכול לבנות ולהרוס, ומה שכתב המל"מ דהא גם בזה לא אמרינן אלא דמכירתו קיימת בדיעבד אבל אסור לכתחילה למכור, אפשר דסובר הראב"ד דדוקא למכור אסור לכתחילה דמפקיע מהשני כל זכותו אבל לבנות ולהרוס כיון דמעיקר הדין אין לשני אלא מה ששייר ראשון, וכיון דהקרקע תשאר לפני השני מותר להראשון להשתמש בהקרקע כל מה שצריך אפי' לבנות ולהרוס. והנה המל"מ בפ' י"א מה' שמיטה ויובל הקשה על מה שכתבו הראב"ד והמ"מ דמוכר בזמן שהיובל נוהג בונה והורס ממה דאיתא בירושלמי בגיטין ס"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע, מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו אלמא דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לשנות צורת הקרקע וזהו באמת קושיא אלימתא. ונראה דיש לומר דמה דאמר בירושלמי קנה שדה ביובל הכונה בשנת היובל עצמה, וביאור מחלקותם הוא עפ"י מה דפליגי רב ושמואל בערכין דף כ"ט דרב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, והנה היה אפשר לומר דבזה גופא פליגי ר' אילא וראב"מ אבל אינו מדוייק לשון קנה קרקע או לא קנה קרקע דהול"ל קנה או לא קנה, ולכן נראה דתרווייהו אזלי אליבא דרב דאמר מכורה ויוצאה דפירש"י שם אליבא דרב דאם קצץ אילנות קץ, וא"כ כ"ש אם תלש פירות שהם שלו, ולכן פליגי תרווייהו אליבא דרב אם מביא בכורים דמ"ד קנה קרקע סובר דמביא, ומ"ד לא קנה קרקע סובר דגרע ממוכר קודם היובל דודאי מביא כדאמר אח"כ בירושלמי אלא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם קורא משום דהתם הוי עכ"פ מכירה לזמן והוי מכירה גם על עיקר הקרקע על זמן אבל הכא לא קנה קרקע כלל, כיון דמחוייב תיכף להחזיר ולכן אף דאם תלש פירות קודם החזרה הוי שלו מ"מ אינו מביא בכורים, ומבואר מה דאח"כ אמר ר' יעקב בר אחא דהא כבר פליגי ר' יוחנן ור"ל אם מביא וקורא במוכר בזמן היובל וע"ז תירץ ר' לעזר דכו"ע מודו שהוא מביא ולא פליגי אלא בקרייה, אבל הכא פליגי אם מביא, דמ"ד לא קנה קרקע סבר דהוי כמו מוכר אילן א' דאינו מביא. ובזה שפיר דמתיב ר' אילא דא"כ יחפור בה בורות שיחין ומערות, ומה דפשיטא ליה דאינו יכול לעשות כן זהו משום דמסתבר דצריך להחזירה שלימה וע"ז משיב לו ראב"מ דזה באמת אינו יכול משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו. עכ"פ כ"ז הוא במוכר בשנת היובל עצמה דתיכף בשעת המכירה כבר נעשה חיוב החזרה ביובל אבל במוכר קודם היובל דקודם שבא יובל אכתי ליכא מצות חזרה, יוכל באמת לחפור בורות שיחין ומערות דכשבא יובל מחזיר מה שיש בעין, ומה שדימה זה המל"מ למה דאמרינן בקדושין דאין עבד כהן נרצע משום דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו י"ל דהתם שאני כיון דבשעת רציעה א"א שיתקיים בו האי קרא לכן אינו נרצע כלל. אבל הכא בשעת מכירה אפשר שיתקיים קרא דושב לאחוזתו, ועיקר החיוב דחזרה ודאי ליכא אלא כשיגיע יובל, אח"כ ראיתי בדברי השירי קרבן שם שהביא דברי הרשב"א בגיטין דף י"ז שמביא דברי הירושלמי ומוכח מדברי הרשב"א שמפרש הירושלמי לענין קנה שדה בזמן היובל וכדברי המל"מ שכתב וז"ל אבל יש קנין בא"י לחפור בורות שיחין ומערות כלומר שאינם כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי בפירקין קנה שדה ביובל, וכו'. ונראה דגם לפי דברי הרשב"א יש ליישב דברי הירושלמי לדעת הרמב"ם דהנה במוכר שדה לפירות הא כתב הרמב"ם דאינו יכול לשנות צורת הקרקע, ודוקא במוכר לזמן קצוב יכול לשנות צורת הקרקע, ובגיטין דף מ"ז פליגי ר' יוחנן ור"ל במוכר שדהו לפירות אם מביא וקורא וקאמר ע"ז ואזדו לטעמייהו במה דפליגי במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, וקאמר ע"ז וצריכא דאי איתמר בההיא דכי קא נחית אדעתא דפירא קא נחית, אבל בהך דאדעתא דגופיה קא נחית, והנה הרשב"א משמע דמפרש דר' אילא וראב"מ פליגי במוכר שדה בזמן היובל אם כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי, וזהו שמביא מד' הירושלמי דמוכח דאי לאו כקנין הגוף דמי ודאי אינו יכול לחפור, אבל אי כקנין הגוף דמי היה בדין שיהיה יכול לחפור, אלא משום דכתיב ישב לאחוזתו [ומיושב מה שעמד הש"ק,] אבל לדעת הרמב"ם נפרש דר' אילא וראב"מ פליגי בזה אם מוכר שדהו בזמן היובל קנה קרקע והוי כמוכר לזמן קצוב או דאינו אלא כמוכר שדהו לפירות, וכדכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, ומה דמייתי ר' יעקב ב"ר אחא ע"ז פלוגתא דר"י ור"ל נוכל ג"כ לפרש דכיון דהוי סבר דר"ל סבר דאינו מביא כלל ע"כ דסבר דלא קנה קרקע, וע"ז מתרץ דבאמת מביא, ומה דאינו קורא זהו משום דכיון דהוי עכ"פ לזמן לא קרינן ביה אדמתך, ונמצא דלד' הרמב"ם נוכל לפרש דברי הירושלמי כפשוטם, אבל לדעת הראב"ד והמ"מ ע"כ נפרש כמש"כ מקודם.
ט׳
המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה. השגת הראב"ד המוכר פירות שובך וכו' א"א דוקא שאמר לו כך עכ"ל. הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דסובר דא"צ כאן שיאמר שמוכר שובך לפירותיו משום דיש לו רשות לילך להשובך לעסוק במזונותיהם של היונים האמהות ואינו מוכרח, וטעם ב' כתב משום דהשובך בטל לגבי היונים, והנה במתני' בדף ע"ח תנן מכר כוורת מכר דבורים מכר שובך מכר יונים, וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז ובתוספתא פ"ד תניא מכר כוורת מכר דבורים, מכר דבורים מכר כוורת, וכן בשובך ויונים, וצ"ע אם מתני' קתני רק חדא ולא פליג באידך או דברייתא פליגא אמתני', והנה להתוספתא מוכח להדיא דשובך ויונים וכן כוורת ודבורים הוא חדא מילתא, וא"כ שפיר יש לומר כדברי הכ"מ דאף דכאן ודאי לא מכר לו את השובך כיון דלא מכר לו את כל היונים, רק היונים שיולדו מ"מ מסתבר הוא דעכ"פ מכר לו השובך ליונים והכוורת לדבשן, אכן אפי' נימא דמתני' פליגא אתוספתא מ"מ יש לומר דמה דמכר שובך מכר יונים הוא מטעם דהשובך טפל להיונים ולא דהשובך עיקר דה"נ אשכחן גבי עול ופרה שכתב הרמב"ם בפכ"ז הל' ג' המוכר את העול מכר את הפרה מכר את הפרה לא מכר את העול והוא מהתוספתא, ובודאי דהעול טפל להפרה ומ"מ אמרינן כן דדוקא מכר העול שהוא טפל כונתו על העיקר שהיא הפרה אבל מכר את הפרה אין כונתו על העול שהוא הטפל, וה"נ כן גבי שובך ויונים, ומבואר מהך דינא דמכר שובך מכר יונים כדברי הכ"מ וכנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מכירה פרק כ״ג
א׳
מקנה אדם הגוף לפירותיו כו': יש להתבונן בדרכי הקנינים, דחזינן דקרקע אינה נגזלת ומטלטלין נגזלים, עד שאמרו ריש פרק לולב הגזול דהגוזל קרקע של חבירו יוצא בה ידי סוכה דהוי לה סוכה שאולה דברשות בעלים קיימא, ופירשו הקדמונים דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דהעבירה הוא ענין נפרד שהזכיה לא באה על ידה, והויא כמוציא מצה לרה"ר ואכלה בירושלמי פרק האורג, כן אמרו פ"ק דב"מ דהגוזל דבר מחבירו אין הבעלים יכול להקדיש לפי שאינה ברשותו, משא"כ בקרקע דברשות בעלים קיימא, כן מצאנו בב"מ (דף ס"ז) דכתבו התוספות דמשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה אע"ג דמלוה על המשכון אינו משמט זה דוקא במשכון מטלטלין אבל מקרקעי ברשות לוה קאי, חזינא דמטלטלים נפקעים מרשות הבעלים טפי מקרקע כמש"ב, אולם חזינא דפליגי ר' יוחנן ור"ל במוכר שדהו לפירות אם מביא וקורא ופליגי אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ולא מפליג הגמרא מידי בין מקרקעי למטלטלין דבריש פרק השואל אמר שאל מהאשה ונשאל לה בעלה מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי כו' בעל פלוגתא דר"י ור"ל, הרי דהפרה דדין מטלטלין יש לה למ"ד לאו כקנין הגוף במקרקעי, ה"נ לאו כקנין הגוף דמי במטלטלין וברשות בעלים קיימא, וכן בפרק החובל דפליגי ר"מ ורבנן מפרש דפליגי אם קנין פירות כקנין הגוף דמי, ולא מפרש דר"מ לטעמו דעבדים כמטלטלין ונשבעין על העבדים (בדף צו), לכן סבר דהראשון שהוא משמשו וקנוי לו לפירות והוא תחתיו הוא ישנו בדין יום או יומים, ור' יהודה לטעמיה דעבדים כמקרקעי ואינו תלוי ביד מי שהוא אצלו לפירות רק מי שקנוי אליו קנין הגוף, הרי חזינא דלענין קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מפליג הגמ' בין מקרקעי למטלטלין, וכן שקיל וטרי הגמרא בפ"ק דע"ג (דף טו) אם שכירות קניא לענין שלא לעבור על שביתת בהמתו בשבת, ומותיב רב שישא בריה דר"א והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ג ואי ס"ד שכירות קניא האי כי קא מעייל לביתיה קא מעייל כו' ומאי רומיא נהי דבמקרקעי לא קניא למיהוי דידיה וברשות בעלים איהו המשכיר קאי, אבל בהמה וכל מידי דמיטלטל ביד השוכר וברשותו קאי ואין המשכיר עובר משום שביתת בהמתו, הרי דלא מפליג הגמרא בין מקרקעי למטלטלין לענין דבשכירות לא יהא קאי ברשות הבעלים ובני חדא ביקתא נינהו ודוק. וכן הוכיחו רבוותא בתוס' פרק המוכר אה"ס (דף פז) ד"ה הלוקח כלי, דבשואל יכול המשאיל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים, מהא דאמרו פרק האומר משקלי שהמשכיר יכול להקדיש, הרי דלא חלקו בין מקרקעי למטלטלי, דהלא קרי דשקיל כל חדא הוי שואל במטלטלין ולכן י"ל דאין המשאיל יכול להקדיש, וחזינן דרבנן בתוס' השוו דין מקרקעי למטלטלי ולמדו זה מזה כמו דלא מפליג הגמ' בשכירות בין מקרקעי למטלטלי והדבר צריך הסבר וגדר ברור: אבל רואים אנחנו כי כל הקנינים אשר באים מרצון האדם אין חילוק בין קרקע למטלטלין ואם מפקיע מרשות הבעלים במטלטלי כן מפקיע גם בקרקע, אמנם לא חלקו חכמים רק באופן שנעתק מרשות האדם שלא לרצונו או בגזילה או בהכרח כמו משכנתא, אז במקרקעי אינו נעתק רשות הבעלים מהם אבל במטלטלין דכלים מי שאוחז אותן הן ברשותו ואף דגבי משכנתא הוי אף בשעת הלואתו שזה מרצון הלוה דזוזי הוא דאנסוה ולא גרע משכירות, בכ"ז הא כתבו רבנן תמן בתוספות דהעיקר כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי לכן גם בשעת הלואה חשיב של אחיך בידך, הלא העיקר נובע מהא דקני ליה שלא בשעת הלואה ושלא בשעת הלואה הלא הוא ע"פ הכרח [ועיין משל"מ פ"י משכירות וקצות סימן ע"ב ס"ק ב'] ולכן חלוק בין משכון מטלטלין למשכון קרקע, ולענין היכי דמספקא מילתא כתבו בתוס' סוף השואל דלא משוינן מקרקעי למטלטלי כיון שאין יכול להצניען, אבל מטלטלין דיכול להצניען לא אזלינן בתר חזקת מ"ק, ויעוין מש"כ בהמוכר אה"ב בזה ואין נוגע למה שחקרנו והבן. וא"ש מה דבפרק אלמנה לכה"ג מייתי מהך דכהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה לעבדי צאן ברזל, דאע"ג דהדין עמה אוכלים בתרומה, ואף דעבדים כמקרקעי דמי ובחזקת בעליהן קיימי מכל מקום מוכיח ממטלטלין דאחריות משוי להו כדידיה על עבדים דכמקרקעי דמיין משום שלדברים הבאים מדעתו של אדם ליכא חילוק כלל וכמש"ב בס"ד: והנה רבנן בתוספות הרגישו תמן דלמ"ד קנין פירות כקה"ג אמאי עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה יעו"ש, ולכאורה נראה כיון דנשואיה בעבירה ולאפוקי קיימא לכן לא אלימא קנין פירות אע"ג דיש לו קנין פירות כדאמרו שם (דף פה), בכ"ז כיון דב"ד כופים להוציא ומוציא שלא לרצונו א"כ לא אלים למיהוי כמו קנין הגוף לאכול העבדים תרומה, ובזה א"ש מה דמוכיח דקנינו שקנה קנין דאוכל בתרומה מברייתא, ולא מוכיח מסיפא דבת ישראל שניסת לכהן שעבדי מלוג אוכלים בתרומה [יעוין בזה בתוס'] ולפ"ז א"ש דהוי אמינא כיון דלאו לאפוקי קיימא אלימא קנין פירות דבעל למיהוי כקנין הגוף ולכן אוכלים בתרומה ולזאת מוכיח מברייתא ודוק:
ג׳
מכר עבדו לקנס שאם י[ו]גח וימות יהיה קנס של לוקח הר"ז ספק כו': המעיין בגמרא יראה דלר' מאיר דסבר מקנה אדם דבר שלב"ל אמר משום דאיכא מי יימר טובא, אבל לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ורק במקנה דקל לפירות דההקנאה בגוף הדקל להפירות, בזה הוא הטעם משום דאין הקנס בא מגוף העבד כמו הפירות מהדקל וגריעי טובא ממקדיש ידים למעשה ידיהן שהעבד לקנס היא סיבה רחוקה דהוא ענין קנס לבד ועיין בתוס'. נמצא דעל בעיא זו אין מקום לדברי הרב המגיד דעל מה שאינו כגוף לפירות זה לא הוי משום דאיכא מי יימר טובא רק משום דהוא סיבה רחוקה ולאו מגוף העבד קא אתי, ולפ"ז יש לדון במקנה עבד לדמי נזקו היינו דמי חבלתו דאפשר דמהני לכו"ע משום דהנזיקין המה דמים ומתיחסין טפי אל העבד מהקנס, ואף אם יודה יתחייב, ולפ"ז נתבונן, דאף אם לא נחלק בין נזיקין לקנסא, בכ"ז בעיא היא לכו"ע והוי ספיקא לכן מהני תפיסה, וא"כ קשה דהא בגמרא אמר דבמעוכב גט שחרור מספקא אם דמי חבלותיו שייכים אל האדון ולא איפשוט, ואם נימא דמוכר עבדו לקנס מכור כש"כ דמכור העבד לחבלותיו, ולפ"ז אם העבד מעוכב ג"ש יכול רבו למוכרו לדמי חבלותיו, היינו שאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים אל הלוקח, וכיון שכן קשה טובא הא דאמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו א"ל אני אומר אין לו תקנה אלא בשטר דכבר פקע ליה כספא ואין בו כסף, ואמאי הא אית ליה ביה כספא דמצי מכר ליה שבאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים להלוקח, וא"כ מצי משחרר ליה בכסף דעדיין כסף אית ליה גביה ואית ליה דמים בגויה, ומיגו דפקע זכות כספא דאית ליה לרבו בו פקע גם קנין האיסור וכמו בכל מקום דקנין כסף גומר השחרור, וצ"ל דהני תרי אבעיות באם ת"ל בעי להו, דאם תאמר דהמוכר עבדו לקנס מכור תו פשיטא דמעוכב ג"ש אין לרבו בו דמי חבלותיו ולא מקרי אדון לענין קנס, רק באם ת"ל המוכר עבדו לקנס אינו מכור תו מבעיא אם המעוכב ג"ש יש לו קנס, ונפשט מזה דהמוכר עבדו לדמי חבלותיו אינו מכור, אם תאמר דמוכר עבדו לקנס אינו מכור, דאל"כ יקשה מהך דרבי וכדפרישית: ודא אין להקשות דלר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי טעמא משום דמודה מיפטר ואיכא מי יימר טובא, א"כ רבי דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי דמכור אם ימכור עבדו היינו חבלותיו של עבדו, ואכתי קשה הא אית ליה ביה כספא, דז"א, דהא אם זוכה בדבר שלב"ל לר' מאיר אימת חל הקנין משעה שבא לעולם דכ"ז דלא בא לעולם מצי לחזור בו כמו פירות דקל, וא"כ משום זה דמצי מקנה הדמי חבלות כי יבואו לעולם דאז יחול הקנין משום זה לא מיקרי דאית ליה קנינא גביה ונשאר ביה כספא, דבגוף העבד עכשיו לית ליה מידי רק דמצי למכור הדמי חבלה כשיבואו לעולם, אבל אם נאמר דבמוכרו לחבלותיו הוי כמוכר דקל לפירותיו ובגוף העבד קא זבין ליה ודאי דאית ליה כספא בגופא דעבדו והוי מכר מעליא, ונמצא נתברר ספיקתנו דמוכר עבדו לדמי חבלותיו ג"כ ספיקא הוי ודוק: אולם יש לומר דמוכר עבדו לחבלותיו ודאי דמכור, דנודע שיטת רבינו בנזק דאי מודה מיפטר [אם לא ביצא חבול לפנינו בפני עדים] וטעמו דאינו דומה לנזקי שור ועבד דלאו בר מכירה הוא ולאו לזבינא קאי והוי קרוב לקנסא, א"כ מצינן לומר דבמוכר עבדו לקנס מב"ל, אבל לחבלותיו דנזק ממון הקשור בו כמו נזקי שורו דאפסדיה לכספא דאית ביה לא מבעי ליה דודאי מכור, אבל במעוכב ג"ש דלאו למכירה קאי ונזקו הוי כנזק בן חורין דלאו לזבינא קאי ולאו בר דמים הוי, א"כ אין החבלה קשור אל גוף העבד ולאו מגופה דיליה אתי ולכן אינו מכור לכו"ע דלא עדיף מקנסא בעבד ודוק. ויש מקום לומר דאף את"ל דמוכר עבדו לקנס מכור זה דוקא בעבד דממונו שלו הוא לגמרי, ולכן מצי זבין זכות הקנס לבדו, ומצי זבין לאחריני כח בגוף העבד לקנס, אבל במעוכב ג"ש דאין לרבו שום ממון רק קנין האיסורי, ומכל מקום חיוב הקנס גזרה רחמנא לשלם למי שיש בו כח האיסורי, אבל לא משום דאית ליה זכיה בגופו לממונא מידי, לכן לא מצי רבו למוכרו לקנס כיון דממון לית ליה ביה ואף זכות ממון לקנס ג"כ לית ליה ביה רק כשיבוא חיוב הקנס אז זכי ביה אבל לא משום דנשאר לו בו זכות בגויה לענין קנסא ומה ימכור ועל מה יחול המכירה כיון דלית ליה בגויה שום זכות לקנס ודוק, וצ"ע עוד:
ט׳
המוכר פירות שובך כו' כך זה הקנה שובך [זה] לפירותיו: דע במוכר מצודה לפירותיו המה הדגים ודאי לא מהני, ולכן אמר בפ"ק דב"מ דתקנו חכמים שיהא מועיל מצודה מה שתעלה היום משום כדי חייו דצייד, ואי הוי מועיל מצודה לפירות לא היה צורך לחכמים לתקן קנין משום כדי חייו דהא מצי להקנות לו מצודה לדגים שתעלה, ולא דמי לשובך לפירותיו דהשובך קאי ברשותו וכבר הורגלו היונים לבוא אל שובכו וכן הדבורים בכוורתו, משא"כ במצודה הלא אם תנוח המצודה אצלו לא יצוד דגים רק בפריסתו לנהרות וכיו"ב מקומות ההפקר אשר מי יודע שמא לא יעלה בידו לפרוס המצודה וכיו"ב מניעות, ואף אם היא פרוסה הלא פרוסה היא במקום שאינו שלו ולא דמי לשובך וכוורת, וזה פשוט, לולא שהראוני שהקצות סימן ר"ט כתב אפכא במחכ"ת יעו"ש ודוק: אולם דא נ"ל, דהא חזינן דדברים שאין בהן רק גזל משום דרכי שלום אית בהן הקנאה כמו יוני שובך שאין בהן רק גזל דדרכי שלום ואפ"ה מועיל הקנאה בהו, א"כ כיון דקיי"ל מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת דג עד פרסה והוא מטעם דמצי אמר קא פסקת לחיותי, א"כ הפורס מצודה בנהר אסור לכל אדם לפרוס מצודה שם מטעם דקא פסיק לחיותיה, ומזה נובע מקור הדינים בעניני חזקת ישוב שהמציאו הקדמונים ויעוין בסימן קנ"ו בדרכי משה שיש בזה דין הקנאה ויכול למכור מערופיא שלו לאחרים עיי"ש, ועיין שו"ת משאת בנימין סימן כ"ז וסימן מ"ג שדעתו דמוציאין בדיינים היכי שהוא צייד ואומנתו בכך יעו"ש, א"כ ניחזי השוכר אמת המים מחבירו הרי איתא בהקנאה כמש"כ רבינו שמקנה לחבירו כל מה שיצוד בהאמת המים ששכורה אליו, כן נראה ברור אם טרח ופרס מצודה הלא קנוי לו מדין דלא מצי לפסוק לחיותיה מקום זה מהמים והוי כשכורה לו כמלא ריצת הדג, ובודאי דמצי להקנות המקום זה שהמצודה פרוסה שם לדגים שיהיו ניצודין שמה והוי כשוכר אמת המים ממש, וזה דין ברור לדעתי בס"ד. וכיון שכתב מרן בכס"מ דשובך וכוורת שטפל אל פירותיו אף אם מכר אליו סתמא הוי כמוכר שובך לפירותיו, א"כ ה"נ במוכר דגים מה שיש לו ליצוד במקום שפרוס המצודה הוי כאילו המקום טפל לגבי הדגים ומכר המקום לדגים שיצודו: ולדעתי זה כוונת הירושלמי פרק אף ע"פ ה"ה דמייתי ברייתא דאיתא בתלמודא דילן בפ"ק דב"מ, מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה במצודתי היום מכור לך דבריו קיימין ר' כו' בלוה לתכריכי אביו כו', והוא כדאמר בתלמודין, ר' אבוה בשם ר"י והוא שתהא מצודה פרוסה בפניו, פירוש ולאו משום תקנתא דכדי חייו כדאמר בתלמודין ובצייד עני, רק מדין מכר גמור כיון דהמקום קנוי לו מדין דלא מצי למיפסק חיותיה והוי כשכר אמת המים לצוד דגים ומצי להקנות לחבירו המקום להדגים שיצודו וכמש"ב, ומפני זה לא זכרוהו הפוסקים, שלא פירשו כהמפרש בצייד עני ומשום כדי חייו ובמצודה פרוסה, והא דמסיק ומר ר"א בשם ר' יוחנן אף לקודש לא קדשו כו', לא קאי על מצודה פרוסה בפניו דאז ודאי דמצי להקדיש ג"כ וכמו שבארנו, רק קאי ארישא דהא ברייתא מה שאירש מאבא [ולא אמר היום] מכור לך אינו מכור מה שתעלה מצודתי כו' אין דבריו קיימין, והיינו בלא פרס מצודה דאורחא דמילתא למיפרס מצודה כאן ולצוד ולמחר לפרוס במקום אחר, ועוד דאטו לעולם יכול להחזיק באותו נהר ולהרחיק שאר ציידין ולכן לא אמר כלום, וע"ז מסיק ר' יוחנן אף לקודש לא קידש שכמו שאינו יכול למכור דבר שלב"ל כך אינו יכול להקדיש, ולכן אמר אף, דאל"ה היה צ"ל אבל לקודש ל"ק, אם לא דקאי ארישא בלא אמר היום, וע"ז בעי מפני מה אמר ר"י ל"ק מפני המחלוקת ר"מ ורבי יוחנן הסנדלר דפליגי במקדיש אדם דבר שלב"ל, אימר פירוש או דילמא שאני הקדש מצודה שאינה מצויה ולא עבידי דאתי כמעשה ידיה ולכן כו"ע מודו דאינו קדוש יעו"ש, ומפני כי לדעתי הוא נכון לדינא דבפרס מצודה ומוכר מה שתעלה מצודתי הוי מן הדין כמוכר מקום הקנוי לו לדגים שיצודו הארכתי בזה ודוק:
י׳
לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים כו': מדברי רבינו נראה דקאי על דין הקודם שמכר פירות שובך לחבירו וכיון שנעשה כמוכר שובך לפירותיו הוי כשוכר בית כו', לכן לשיטת רבינו דנחשב חצירו דמשכיר לזכות בה מציאה דעלמא כמפורש פ"ז משכירות ועיין ההמ"ג לעיל פרק ג' הלכה ו', א"כ מה דמהני בכ"מ ששוכר מקומו הוא כמש"כ הש"ך סימן שי"ד דאם שכר מהמוכר הוי כאילו שכרו לכך, משא"כ כאן דכבר היה קנוי השובך להגדולים שכבר פרחו א"כ מה שהונחו מאליהן בשובך אחר שהוגבהו ע"י המוכר הוי כמו שהונחו בכליו דמוכר שהוא השכיר הכלי זה השובך להלוקח אבל גוף השובך שלו הוא, לכן בעי שיעשה בהן קנין חדש או אג"ק, אבל מה שמונחים בשובך שהוא כמושכר ללוקח לא זכה בהן הלוקח דנחשב חצירו של משכיר, וכן פירש הגמרא דחולין דאקני מקודם כל פירות שובך, רק דעל פירות חדתי צוה לו להגביהם ולהקנותם בק"ס ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
