רמב״ם - הלכות ממרים · פרק ג׳

ספר שופטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ממרים · פרק ג׳

הלכה א׳

מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵינוֹ זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וּמִיתָתוֹ בְּכָל אָדָם]:

הלכה ב׳

מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [מוֹרִידִין אוֹתוֹ] וְלֹא מַעֲלִין וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִין אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמּוּמָרִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְעֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים [אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר הַמִּכְשׁוֹל]:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ. וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְכוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה כְּצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְכֵן כָּל הַתּוֹעִים אַחֲרָיו. אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה:

הלכה ד׳

אֲבָל זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה וְדָן וּמוֹרֶה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ וְיוֹרוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבָּאת לוֹ מַחְלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִים עִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם אֶלָּא חָלַק עֲלֵיהֶם וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא כְּהוֹרָאָתָן. גָּזְרָה עָלָיו תּוֹרָה מִיתָה וּמִתְוַדֶּה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן וְהֵן דָּנִים הוּא קִבֵּל וְהֵם קִבְּלוּ הֲרֵי הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וּלְהַנִּיחוֹ אֵינָן יְכוֹלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל:

הלכה ה׳

אֵין זָקֵן מַמְרֵא חַיָּב מִיתָה עַד שֶׁיְּהֵא חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין וְיַחְלֹק עַל בֵּית דִּין בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אוֹ בִּתְפִלִּין וְיוֹרֶה לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתוֹ. אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ וְיַחְלֹק עֲלֵיהֶן וְהֵן יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. אֲבָל אִם הָיָה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ח) "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא:

הלכה ו׳

הָיָה חָכָם מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין וְחָלַק וְשָׁנָה וְלִמֵּד לַאֲחֵרִים כִּדְבָרָיו אֲבָל לֹא הוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" לֹא שֶׁיֹּאמַר בְּזָדוֹן אֶלָּא יוֹרֶה לַעֲשׂוֹת אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא בְּעַצְמוֹ:

הלכה ז׳

מְצָאָן חוּץ לִמְקוֹמָן וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ח) "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה. וְכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה יֵשׁ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְנַדּוֹתָם וּלְהַפְרִישָׁן וּלְהַכּוֹתָן וּלְמָנְעָן מִלְּלַמֵּד כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן שֶׁהַדָּבָר צָרִיךְ לְכָךְ:

הלכה ח׳

וְכֵיצַד דָּנִין זָקֵן מַמְרֵא. בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר וְיוֹרֶה בּוֹ חָכָם הַמַּגִּיעַ לְהוֹרָאָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו בֵּין בְּדָבָר שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו. הֲרֵי הוּא וְהַחוֹלְקִין עִמּוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וּבָאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אוֹמְרִים לָהֶן בֵּית דִּין כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם שָׁמַע וְקִבֵּל מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין כֻּלָּן לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאוֹמְרִים לָהֶם גַּם הֵם כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם קִבְּלוּ יֵלְכוּ לָהֶן וְאִם לָאו כֻּלָּן בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצֵאת לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז י) "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". וּבֵית דִּין אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ הוּא הַדִּין וְיוֹצְאִין כֻּלָּן. חָזַר זֶה הֶחָכָם לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ חַיָּב מִיתָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. וְתוֹפְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁיָּצָא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וְעַד הָרֶגֶל מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יב) "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. וְאַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה. זָקֵן מַמְרֵא. וְעֵדִים זוֹמְמִין. וְהַמֵּסִית. וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּן נֶאֱמַר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:

קרית ספר · הלכות ממרים פרק ג׳

א׳

מי שאינו מודה בתורה שבע"פ אינו זקן ממרא אלא הרי הוא בכלל המינים שמורידים אותם ולא מעלין אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם שיש בידו קבלה ודן ככל חכמי ישראל וחלק עמהם בדין מן הדינים והורה לעשות שלא כהוראתם חייב מיתה כשיהיה חכם שהגיע להוראה כדכתיב כי יפלא ואין ב"ד יכולין למחול לו כדאיתא התם דף פ"ח כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ואינו חייב עד שיחלוק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדיליף התם לרבי מאיר מדכתיב הכא כי יפלא ממך דבר וכתיב התם ונעלם דבר מעיני הקהל מה להלן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכדילפי' בהוריות אף כאן דבר שזדונו וכו' ותרגמו התם האי מתניתין דלעיל דקתני דמיקטיל אבל הני דחשיב בה הלכה וג"ש וערכין וחרמין והקדשות וכולהו הנך דתתוקם כרבי מאיר דאיכא צד בכולהו דאתי לידי זדון כרת ושגגת חטאת ואפילו בדיני ממונות יכול לבא לידי כך כגון לקדש בהן האשה וכדמפרש התם בכולהו דתני בההיא מתניתין וכן בתפילין אף על פי שאין בהם כרת וחטאת אם חלק בהם חייב והחיוב בזה מפי הקבלה וצריך שיורה לעשות כהוראתו ובלאו הכי לא מחייב כדתנן התם ואם הורה לעשות חייב כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות או יעשה הוא על פי הוראתו כמורה בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא הוא וכשעושה דבר שיש בו חיוב מיתת ב"ד דמעיקרא נמי הוה מיקטיל בלא הוראה אפ"ה השתא לא בעי התראה כמעיקרא ומסית דלא בעי התראה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב"ד שלא לעשות ועשה כדאיתא התם דף פ"ח ויחלוק עליהם והן יושבין בלשכת הגזית כדילפינן מדכתיב מן המקום ההוא המקום גורם לאפוקי מצאן בבית פאגי כדאמר' לעיל ותלמיד שלא הגיע להוראה כדכתיב יפלא וגו' וכל הפטורים ממיתה מכין ועונשים אותם.

ח׳

זקן ממרא עולה לירושלים עד לפתח הר הבית אם שמע וקבל מב"ד שהוא שם מוטב ואם לאו כולם באים לפתח העזרה אם לא קבל כולן באים לב"ד הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה' אם לא קבל והלך והורה לעשות או עשה חייב מיתה ומעלין אותו לב"ד הגדול ומשמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל כדכתיב וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד שצריך להשמיע מיתתו לרבים שעומדים שם ברגל כדי שלא יעשה אדם עוד כן וצריך גם כן הכרזה מדכתיב ישמעו ויראו וד' צריכין הכרזה כדאמ' לעיל בהלכות עדות כדכתיב בעדים זוממים גם כן ישמעו ויראו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות ממרים פרק ג׳

ז׳

וכל אלו וכיו"ב כו' כפי מה שיראה להן שהדבר צריך לכך. הכ"מ לא הראה שום מקור למש"כ רבינו דאף באם נחסר להז"מ התנאים הנחוצים לעונש ז"מ מ"מ חייב בכל אלו הדברים שזכר כאן ועוד שסיים כפי מה שנראה שהדין צריך לכך משמע שתלוי רק בדעת ב"ד ואם ראו שאין צורך כ"כ משמע דיכולים למחול להמסרב נגדם וקשה מ"ש ממיתת ז"מ דאין הב"ד יכולים למחול לז"מ כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועתה אראך שכל אלו העונשים החדשים שזכר רבינו כאן נדוי והפרשה והלקאה ומניעה מללמד שאב ממקור מים חיים משניות וברייתות. ענין נדוי מצינו בעדיות פ"ה מ"ו וכן בב"מ דף נ"ט ע"ב ואמרו בכ"מ ר"א שמותי הוא תוס' נדה דף ז' ע"ב וכן לדעת ת"ק במשנה דעדיות שם נידו את עקביא אע"פ שלא היה דינו כז"מ מפני שלא הורה למעשה כמ"ש סנהדרין פ"ח וכן מצינו שנידו לר' שילא ביבמות קי"ט ע"א: ומ"ש רבינו דיש להכותן. למד מירושלמי פ"ג דיבמות ופ"ג דקידושין יעקב איש כפר נבוריא אזיל לצור סבר משרי למול תינוק ארמאי בשבת אר"ח ארבעיניה דילקי א"ל ומהיכן את מלקני, ועי' ב"ר ופסיקתא לענין הוראותיו דדגים טעונין שחיטה והלקה אותו ר"ח, ראינו בשגגת הוראה הקבועה יש לב"ד להכות את המורה: ומ"ש רבינו למנוע אותם מללמד. פשוט הוא כיון שחייב נדוי א"כ אסור בת"ת לאחרים כדאיתא במו"ק ר"פ אלו מגלחין: ומ"ש רבינו כפי שיראה הב"ד צורך. למד ממה שמצינו בקצת מקומות הלקו בהוראה שלא כמשפט כהך דר"ח שזכרנו ובקצתן נידו כמו בהך דאליעזר ב"ח ור"א בן הורקנוס וכבר התעורר בזה הר"ן בפסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש ועי' מל"מ פ"ו מה' ת"ת הי"ד ומזה למד רבינו דעיקר תלוי ביד ב"ד אם ראו הוראת שעה לנדות יתנהגו כן ואם רואים השעה צריכה שילקה העובר במכת מרדות ג"כ יתנהגו ככה. וגם בעיקר הנדוי אם רוצים ב"ד למחול מוחלין כל עיקר למד מהך דאר"י שם בעדיות ח"ו שעקביא נתנדה כו' אלא את מי נידו את אליעזר ב"ח כו', ודברי ר"י לכאורה תמוה וכי משא פנים יש בדבר כיון שחייב נדוי מה יועיל שהוא יחיד הדור אלא ודאי דהדבר תלוי רק לפי ראות עיני הב"ד וגם בנחיצת השעה אם רואין שיוכל לצמוח קלקול יותר גדול אם לא יעשו כתורה אזי אסורים למחול על כבודם אבל בחסיד גדול וקדוש שידענו מצדקתו שלא ירבה ע"י מחלוקת כמו שהיה באמת שקודם מותו צוה לבנו כי יחזור מהוראותיו שוב יכולין למחול בכה"ג ומפ"ז יצדקו דברי ר"י ח"ו שעקביא נתנדה שבלי ספק בצדיק גדול כמותו לא העמידו דבריהם על הדין רק היו מוחלים לו, ומכאן ראיה לשיטת רבינו שתלוי כל ענין זה רק בב"ד לבד ונתבארו כל דברי רבינו. הגרצ"ח במאמר משפט ההוראה:

ח׳

וארבעה צריכין הכרזה כו'. עיין בכ"מ שכתב דכאן דלא אשכחן לר"ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כר"י ס"ל ע"ש ועי' גם בלח"מ אולם דבריו תמוהין דבספרי פ' ראה פיסקא צ"א גבי מסית איתא וכל ישראל ישמעו וייראו משמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראון דברי ר"ע ר"י אומר אין מענים את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד ע"כ, הרי דגם במסית פליג ר"ע. שוב מצאתי בתוספתא דסנהדרין פי"א בן סו"מ וז"מ ע"פ ב"ד והמסית והמדיח ונביא השקר ועדים זוממין אין ממיתין אותן מיד אלא מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותן עד הרגל וממיתים אותן ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר"ע אמר לו ר"י וכי נאמר כו' אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין לכל המקומות איש פלוני ב"פ נגמר דינו כו' ומבואר דר"ע אכולהו פליג ודברי הכ"מ צ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ממרים ג׳, מתוך הלכות ממרים שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ממרים כל הרמב״ם