רמב״ם - הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ט׳

ספר זרעים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ט׳

הלכה א׳

נֶּטַע רְבָעִי הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כד) "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". וְדִינוֹ לְהֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם לִבְעָלָיו כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא כָּךְ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְּסוּרְיָא. וּבְנֶטַע רְבָעִי הוּא אוֹמֵר (במדבר ה י) "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" שֶׁאֵין לְךָ קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ בַּתּוֹרָה לְמִי שֶׁהוּא חוּץ מִנֶּטַע רְבָעִי:

הלכה ב׳

הָרוֹצֶה לִפְדּוֹת נֶטַע רְבָעִי פּוֹדֵהוּ כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם פָּדָהוּ לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כה) "לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּבוּאָה. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּמְחֻבָּר כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמַעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם נְתָנוֹ בֹּסֶר. וְדִינוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּפְדִיָּה כְּמַעֲשֵׂר:

הלכה ג׳

וְהַפּוֹדֶה כֶּרֶם רְבָעִי רָצָה פּוֹדֵהוּ עֲנָבִים רָצָה פּוֹדֵהוּ יַיִן. וְכֵן הַזֵּיתִים. אֲבָל שְׁאָר הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִבְּרִיָּתָן:

הלכה ד׳

כֶּרֶם רְבָעִי אֵין לוֹ לֹא שִׁכְחָה וְלֹא פֵּאָה וְלֹא פֶּרֶט וְלֹא עוֹלֵלוֹת. וְאֵין מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי. אֶלָּא כֻּלּוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם אוֹ נִפְדֶּה וְיַעֲלוּ הַדָּמִים וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּמַעֲשֵׂר:

הלכה ה׳

עֲנָבִים שֶׁל כֶּרֶם רְבָעִי הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם לְכָל צַד כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵרוֹת. וּמִשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְדֶּה אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחוֹמָה. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְדִּין סָמוּךְ לַחוֹמָה:

הלכה ו׳

כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי. מֵנִיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלֹשָׁה וְאוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בַּסֶּלַע עַל מְנָת שֶׁיּוֹצִיא יְצִיאוֹת הַשּׁוֹמְרִים וְהַחֲמָרִים וְהַפּוֹעֲלִים מִבֵּיתוֹ. וְאַחַר שֶׁקּוֹצְבִין אֶת הַשַּׁעַר מַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמֵר כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת אֵלּוּ מִשַּׁעַר כָּךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע. וּבַשְּׁבִיעִית פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ שֶׁאֵין שָׁם לֹא שׁוֹמְרִים וְלֹא פּוֹעֲלִים. וְאִם הָיָה הֶפְקֵר אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה בִּלְבַד:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהָיָה לוֹ נֶטַע רְבָעִי בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁיַּד הַכּל שָׁוָה צָרִיךְ לְצַיְּנוֹ בְּקוֹזָזוֹת אֲדָמָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ בּוֹ. וְלֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בַּחֲרָסִים כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ. שֶׁאִם צִיְּנוּ בְּקוֹזָזוֹת אֲדָמָה שֶׁמָּא יִתְפָּרְרוּ. שֶׁאִסּוּר עָרְלָה חָמוּר הוּא שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. וְהַצְּנוּעִין הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת בִּשְׁנַת שְׁמִטָּה וְאוֹמְרִין כָּל הַנִּלְקָט מִפֵּרוֹת רְבָעִי אֵלּוּ מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ בִּמְחֻבָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ח׳

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעָרְלָה וְלִרְבָעִי. וּמֵאֵימָתַי מוֹנִין לָהֶם מִשְּׁעַת נְטִיעָה. וְאֵינוֹ מוֹנֶה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּשָׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. וְהוּא שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכַמָּה הוּא סְתַם הַקְּלִיטָה לְכָל הָאִילָנוֹת שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:

הלכה ט׳

נִמְצֵאת לָמֵד שֶׁהַנּוֹטֵעַ מ"ד יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין פֵּרוֹת הַנְּטִיעָה הַזֹּאת מֻתָּרוֹת בְּעָרְלָה אֶלָּא בִּרְבִיעִית עַד ט"ו בִּשְׁבָט שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת:

הלכה י׳

כֵּיצַד. הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל בְּט"ו בְּאָב מִשָּׁנָה עֲשִׂירִית בַּיּוֹבֵל. הֲרֵי הוּא בְּתוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה עַד ט"ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י"ג. וְכָל מַה שֶּׁיּוֹצִיא הָאִילָן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הוּא עָרְלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. וּמִט"ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י"ג בְּיוֹבֵל עַד ט"ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י"ד הוּא נֶטַע רְבָעִי. וְכָל מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הוּא רְבָעִי וְצָרִיךְ פִּדְיוֹן. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַעָרְלָה אוֹ לַרְבָעִי:

הלכה י״א

נִטְעַן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מִשְּׁנַת עֶשֶׂר לֹא עָלְתָה לוֹ שְׁנַת עֶשֶׂר אֶלָּא הֲרֵי הוּא עָרְלָה שְׁנַת י"א וְי"ב וְי"ג כֻּלָּהּ. וַהֲרֵי הוּא נֶטַע רְבָעִי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁנַת י"ד עַד סוֹפָהּ:

הלכה י״ב

נָטַע הַנְּטִיעָה מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי עַד ט"ו בִּשְׁבָט מוֹנֶה לָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם לְעָרְלָה וּמִיּוֹם לְיוֹם לִרְבָעִי. וְרָאִיתִי לַגְּאוֹנִים דְּבָרִים בְּחֶשְׁבּוֹן עָרְלָה וּרְבָעִי אֵין רָאוּי לְהַאֲרִיךְ וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן וּבְוַדַּאי טָעוּת סוֹפְרִים הֵם וְהָאֱמֶת כְּבָר בֵּאַרְנוּ דַּרְכָּהּ:

הלכה י״ג

הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר מֻתָּרִין בְּעָרְלָה וּבִרְבָעִי. וְהָעֲנָבִים שֶׁשְּׂרָפָם הַקָּדִים וְהִפְסִידָן וְהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין וְהַתֶּמֶד שֶׁלָּהֶן וּקְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִים אֲסוּרִין בְּעָרְלָה וּמֻתָּרִין בִּרְבָעִי. וְהַנּוֹבְלוֹת כֻּלָּן אֲסוּרוֹת:

אור שמח · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט׳

ב׳

ואין פודין אותו במחובר (לקרקע) כמע"ש והרי הוא ממון גבוה כמעשר. עיין כסף משנה בשם שו"ת המיוחסות להרמב"ן ועיין תוס' שם, ובאמת הלך רבינו בשיטת התוספתא וירושלמי דטעמא דאין פודין נטע רבעי במחובר משום דאיתקוש למע"ש ומע"ש אינו במחובר, וז"ל התוספתא פ"ה דמע"ש, כרם רבעי בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו חומש בד"א בשביעית כו' רשב"ג אומר אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע כו' בש"א אין פודין אותו ענבים אלא יין ובה"א פודין יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודין אותו במחובר לקרקע. ובירושלמי פאה פ"ז ה"ה תני רבי כו' ע"ד דהדין תניא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מע"ש בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית [לכן לב"ש בשביעית אין לנ"ר חומש וביעור] מעתה אל יהא לו קדושה [שלא יהא טעון חילול כלל] קדושתה מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שקורין עליו ההלל ויהא מותר לאונן [פירוש נטע רבעי בשביעית שאין מע"ש נוהג בשנה זו] תני קדש מגיד שהוא אסור לאונן ויהא חייב בביעור [פירוש בשביעית יהי' נטע רבעי כמו הבכורים שהן חייבין בביעור] בגין דר"ש פוטר בביעור [פירוש לבכורים פוטר ג"כ מן הביעור] ונראה דצ"ל כך קדושתה מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שקורין עליו ההלל פירוש כבכורים ובכורים נוהגים בשביעית וכדפרש"י בפ' משפטים, ויהא חייב בביעור [כבכורים] בגין דר"ש פוטר בביעור [וסברי כר"ש] ויהא מותר לאונן דר"ש סבר לקמן בבכורים דמותרים לאונן א"כ בשביעית שהן כמו בכורים יהיו מותרים לאונן ומשני תני קדש מגיד שהוא אסור לאונן, ויפדה במחובר לקרקע פירוש בשאר ימות השנה או לב"ה אף דילפי לדינם ממעשר בכ"ז לענין זמן סבר דון מינה ואוקי באתרה שכל זמן שהקדושה נוהג בהן הן כזמן שהקדושה נוהג במע"ש א"ש דאין פודין גם במחובר לקרקע כמו מעשר, אבל לב"ש דסברי דילפינן מינה ומינה לכל מילי ובזמן שאין מע"ש נוהג אין להם דין מע"ש כלל רק דין בכורים א"כ יפדו במחובר לקרקע בשביעית ולא משני מידי, וכן לקמן בהך דתני רשב"ג דסבר דלב"ש לא למדו ממע"ש, כל עיקר הפלפול הזה על כל השנים עיי"ש. והנה מה דלא חש לשנויי הך קושיא דיפדה במחובר לקרקע א"ש, דלקמן ריש פ"ג דבכורים ר"ש אומר אעפ"כ חוזר וקורא בכורים לאחר שיתלשו מן הקרקע, והירושלמי אמר שם ע"ד דר"ש לא קרא שם בתלוש לא קידשו כו' ואין לוקין עליהן חוץ לחומה כו' הרי דלר"ש אף בכורים לא חלה עליהן קדושה רק לאחר שיתלשו וא"כ נ"ר דאיתקוש לבכורים ג"כ אין פודין רק בתלוש וז"ב. הרי מפורש מירושלמי טעם רבינו דמשום דילפינן ממע"ש לכן אין פודין במחובר לקרקע. ובאמת פריך בפ"ה דמע"ש על מאן דאמר כל המתלקט יהא מחולל ויש אדם מחלל במחובר לקרקע ועיין פ"מ שם, ומשום זה כתב רבינו לקמן ה"ז ואומרין כל הנלקט שהרי א"א לפדותו במחובר, שזהו מסוגית ירושלמי פ"ה דמע"ש שם ורבינו הלך בכ"ז בשיטות הירושלמי המבוארות: אולם לפום מה דשקיל וטרי בתלמודין אפשר דהוה סבר דכל המתלקט קאמר ומצי לפדות במחובר, והא דאמר בתוספתא דאין פודין במחובר הוא דוקא בשביעית משום דהוי כמו הפקר כ"ז שלא זכה בהן אדם ואיך מצי לפדות מילי דהפקירא כמו שאין יכול אדם להקדיש ולהקנות דבר שעדיין לא זכה בה כן לא יכול לחלל, וכמו דמדמה הגמרא דילן פדיון להקנאה דמשו"ה לא הי' אומר כל הנלקט כיון שאינו ברשותו דאינו יכול להקנות כן לא יכול לפדות יעו"ש, אבל בשאר שני שבוע מצי לפדות במחובר וצנועין מיירי בשאר שני שבוע ולמאי דמסיק כל הנלקט מוקי הך דירושלמי כפשטיה: והא דאין פודין מע"ש במחובר צ"ע, דאי משום דחיובא דמעשר אינו בא רק לאחר מירוח הא במנחות (דף ע') בעי ר' אבוה שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה כי קרא שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע ליה טבלה מיניה כו' א"כ מצאנו תרומה במחובר לקרקע, ורבינו כתב בפי"א מהלכות תרומות דאם עשאה תרומה קודם שיזרענה דה"ז תרומה ודאית א"כ במעשר שני משכחת בכה"ג וא"כ משכחת דפודין במחובר למע"ש ונ"ר דהקדושה חלה במחובר לקרקע צ"ל דפודין, ואפשר דאיכא בזה טעמי אחריני דכי לא תוכל שאתו וזהו מחמת טומאה ובעי שיהי' באפשרי לקבל טומאה וכיו"ב עוד טעמים ואכמ"ל בזה, ועיין ביאורי הגר"א ליו"ד ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט׳

ב׳

ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות וכו' לפיכך וכו'. וכתב מרן ומ"מ יש להקשות למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר וכו' שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצ"ע ע"כ. וברור הוא דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ וכמ"ש איהו גופיה בספר הקצר באו"ח סי' ר"ב וכונתו להקשות דאיך סתם רבינו בוסר הרי סתם בוסר הוא שהגיע לפול הלבן וכמ"ש בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דף נ"ג יעו"ש ועיין להרב עצמות יוסף בקידושין דף נ"ד שנתלבט בדברי מרן הללו ודברי מרן ברורים הם כדכתיבנא שוב ראיתי להרב תוס' יו"ט בפ"ה דמעשר שני משנה ה' כשהעתיק דברי מרן אלו העתיק בורא פרי העץ וכתב כדכתיבנא יעו"ש, וכתב לתרץ קושיית מרן על פי מ"ש בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות, וכתב עוד בפ"ב מהל' מעשר דהבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר וכתב עוד שם דזמן מעשר ענבים משיראו החרצן שלהן מבחוץ והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע לפול הלבן א"כ כמו שסותם בפ"ב מהל' מעשר וקראו בוסר סתם לשלא הגיע לפול הלבן ה"נ הכא לענין נטע רבעי קורא אותו בוסר סתם לשלא הגיע וכו' יעו"ש. והקשה עליו חכם בני יצ"ו דממשנה י' פ"ד דשביעית נראה להדיא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר משיעור פול הלבן והוא דאמרו במשנה מאימתי אין קוצצין את האילן וכו' והגפנים משיגרעו וכו' וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו יעו"ש ובש"ס דברכות ודפסחים שכתבנו למעלה מבואר דגרוע היינו פול הלבן והשתא מבואר יוצא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר מפול הלבן שהרי בהגיעו לפול הלבן מתחיל זמן האיסור של קציצת האילנות שמעכשיו ואילך הוא מה שנקרא פרי וזה שאמר והגפנים משיגרעו ומשבא לעונת המעשרות מתחיל זמן ההיתר לקצוץ משום שכבר נגמר בישול הפירות נמצא דעונת המעשרות הוא אחר פול הלבן והיינו עונתן למעשרות כמ"ש רבינו שם בפ"ב דהל' מעשר הענבים משיראו החרצן שלהם דהרי הוא מבושל וא"כ לפ"ז מ"ש רבינו תחילה שם הבוסר וכיוצא בו היינו בוסר כמו שנקרא בלשון חכמים דהוא בהגיעו לפול הלבן וכמ"ש שם בש"ס ואף דנקרא פרי לענין ברכה מ"מ לענין מעשרות ונטע רבעי דכתיב נמי ביה תבואתו וכמ"ש בתורת כהנים צריך שיראה החרצן מבחוץ וזהו עונתן למעשרות וכדכתיבנא ולכן שפיר כתב רבינו כאן דאם נתנו במתנה בבוסר שפיר דמי משום דעדיין לא הגיע לעונת המעשרות וא"כ נראה אמת כמ"ש התוס' יו"ט בתירוץ שני ומתיישב שפיר בזה דבכל מקום שהוזכר בדברי רבינו בוסר הוא כפול הלבן וכמו שהוא בנזיר וכדכתב התוס' יו"ט. ולפ"ז מתיישב שפיר לישנא דירושלמי בפ"ק דערלה הביאוהו הר"ש והרא"ש בהל' ערלה וז"ל פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין ופגין היינו כל פרי שאינו מבושל כל צרכו ולאיזה צורך קאמר הירושלמי בוסר יאמר פגין לחודיה ושם כלול כל פירות שלא בישלו כל צרכן אלא ודאי דר"ל דבשלמא כל הפירות משיוציאו הפרי נחשב פרי משא"כ ענבים דמשעת חניטה עד היותן כפול הלבן שאז נקראים בוסר אינן נקראים פרי וכמבואר ממתני' דשביעית שהבאתי בסמוך ולכן כאן לענין רבעי דצריך שיגיע לעונת המעשרות קאמר הירושלמי אין אתה פודה לא בוסר אע"פ שנקרא פרי ולא פגין ג"כ דנקראו פרי אלא צריך כל הפירות מבושלין כל צרכן כל אחד ואחד כשיעורן לעונת המעשרות וכן נראה דעת הרא"ש בהל' ערלה והטור ביו"ד סי' רצ"ד דכתב דפודין אותן אחר שיגמרו וכתב מרן בב"י שם שהוא כדעת רבינו כאן דפסק דאין פודין עד שיגיע לעונת המעשרות וכמ"ש בתורת כהנים. ומכלל האמור מבואר דכל זמן שלא הגיע לעונת המעשרות דאין פודין אותם דמותרין באכילה שהרי כתב הרא"ש שם והטור בריש סי' רצ"ד דפגין אסורין בערלה ומותרין ברבעי ומדאסרו בערלה ודאי שהם פרי דבסמדר שאינו פרי מותר בערלה דלא כר' יוסי, ואפ"ה מתיר ברבעי והיינו משום דכל שלא הגיעו לעונת המעשרות מותר ברבעי דמאחר שאין פודין אותם ויכולים לתתם במתנה וכמ"ש רבינו וכדכתיבנא לעיל א"כ אינם קדשי גבוה וכדכתב התוס' יו"ט ואינן נכללים במ"ש קרא יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. והא דאמרו במתני' בפ"ק דערלה משנה ז' וסמדר מותר בערלה וברבעי דמשמע הא בוסר אסור בשניהם וכמ"ש שם רבינו והרע"ב, היינו דוקא לערלה הוא דכתבו כן אבל ברבעי אה"נ דאף בוסר מותר כל שלא הגיע לעונת המעשר דהיינו שיראה החרצן מבחוץ ומן התימה על התוס' יו"ט שם במשנה ז' בפ"ק דערלה על זה שפי' הרע"ב אבל בבוסר הכל מודים שהוא פרי כתב וז"ל ולא קשה על מ"ש במשנה ה' פ"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע"ג וכו' דמ"מ דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע לעונתו ניתן במתנה עכ"ל. והוא תימה שהרי הרא"ש והטור דס"ל כדעת רבינו דאין פודין אלא עד שיגיעו לעונת המעשרות כתבו דמותר באכילה קודם לכן בבוסר ופגין וודאי דכמו דמפרשים הירושלמי ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין היינו דמותר באכילה ה"נ מפרשים הת"כ. הן אמת דפשט הירושלמי והתורת כהנים לא משמע הכי דלישנא דאין פודין משמע דאף שהוא בקדושת רבעי מ"מ אין פודין עד שיגיעו לעונת המעשרות וכמו שכן ראיתי להרב שדה יהושע שם בפ"ק דערלה שהאריך בזה יעו"ש, מ"מ כיון שהגדולים הללו מפרשים אותה הכי דמותר באכילה וחזינן לרבינו נמי שאמר דבוסר נקנה במתנה אין לנו לומר דפליגי בזה מאחר דלא חזינן בפירוש בדברי רבינו שאוסר באכילה ומ"ש רבינו בסוף פרקין הי"ג דהנובלות אסורות ברבעי היינו משום דכך ריביתייהו ועיין במ"ש מרן בב"י שם בריש סי' רצ"ד ועיין להר"ש שם בפ"ק דערלה שהבין כן בדברי הירושלמי דפגין ובוסר מותרין באכילה ברבעי וכן רבינו ירוחם הביאו מרן שם בבדק הבית יעו"ש. ולענין הלכה נראה ברור מכל מאי דכתיבנא דבבוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא מותר אליבא דכו"ע ואין בו ספק כלל וכמבואר ברם אחר שהגיע לפול הלבן באנו למחלוקת דלדעת כל הפוסקים מותר כל שלא הגיע לעונת המעשרות זולת רבינו לדעת התוס' יו"ט אסור ברם כפי מאי דכתיבנא לעיל אפשר דאף רבינו יסבור כמותם ומ"מ אף אם יהיה אמת דעת רבינו כמ"ש התוס' יו"ט אפ"ה נראה להתיר מטעם ספק ספיקא משום דאעיקרא במחלוקת היא שנוייה אי רבעי נוהג בזמן הזה כמ"ש רבינו כאן בפרקין לעיל בסמוך והשתא הוי ס"ס, ספק אי רבעי נוהג בזמן הזה או לא ואת"ל דנוהג, ספק אי בבוסר ופגין אסור לאכול או מותר לאכול עד שיגיע לעונת המעשרות כדעת רובא דרבוותא וכדכתיבנא והוי ס"ס המתהפך. ובגפנים שבבתים שלנו שהם גפן יחידית איכא נמי ספיקא אחרינא להתיר דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי נוהג רבעי בגפן יחידית או צריך שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב דפחות מכאן אינו נקרא כרם יעו"ש בב"י סי' רצ"ד והשתא איכא תלתא ס"ס, ספק אי נוהג רבעי בזמן הזה ואת"ל דנוהג, ספק אי נוהג בגפן יחידית ואת"ל דנוהג, ספק איכא רבעי בבוסר ומתהפך מכל צד כמבואר ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט׳

א׳

וכשם שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'. כתב מרן ובתשובה להרמב"ן ז"ל סימן קנ"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח"ל כו' ועיין בתוס' פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז"ל וי"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כו' יע"ש ויש לדקדק דבסוף פ"ק דקדושין דף ל"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד"ס א"ל ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח"ל לא גזרו רבנן וא"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ"ה בח"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא"ש בה' כלאים הביאו מרן הב"י בי"ד סימן רצ"ו לענין כלאי הכרם דקי"ל כר"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז"ל ואף לדעת הראב"ד נראה דלא אסירי בח"ל דאע"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח"ל יע"ש ואם כן כ"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ"ה שכתב הרא"ש שם דאפי' בח"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס"ל להתוספות ז"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח"ל לא גזרו לאו ה"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ בח"ל נאמר כו' כראב"י עכ"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל גמ' ערוכה היא בר"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל"ט ונראה שכונתו ז"ל כלפי מ"ש תלמידי הר' יונה ז"ל בר"פ כיצד מברכין וז"ל אבל ר"י הזקן ז"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר"ו מדאמרינן בקידושין ר"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א"ל לא צהריתו לא קי"ל כר"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי"ל כר"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ"ד יע"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל רצה לומר דבח"ל קי"ל כראב"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא"ש ז"ל ולדעת התוס' צ"ל דההיא דר"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא"י קי"ל כר"י וכ"כ בס' מע"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ"ל לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר"ע ומש"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר"ן לומר לא צהריתו הא קי"ל כר"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי"ל כר"י וראיה לדבר מ"ש ה"ה ז"ל פ"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע"ש ועיין בהרב מש"ל ה' בכורות פ"ד בתוך התשובה וכמ"ש פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד"ה ולישלח שכפי מ"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב"י ז"ל דבש"ע י"ד סימן רצ"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור"י הזקן שכתב בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח"ל כמ"ש בב"י ואלו שם בסעיף י"ז כתב וז"ל אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח"ל ע"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא"ש שכתבנו דס"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר"י הזקן כיון דס"ל גבי נ"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז"ל פסק בנטע רבעי כס' ר"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא"ש ז"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר"י ז"ל אלא דס"ל כדעת י"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז"ל בש"ע אחר שבב"י לא זכר שם דברי הי"מ הללו וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט׳

ב׳

שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה. זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח"ר חיים מירקאדו הלוי נר"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים. תשובה ראיתי להטור ז"ל בי"ד ר"ס רצ"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע"כ וכתב מרן ב"י דמ"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון. ואולם אכתי י"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב"פ העץ כי אם בפ"הא וכמ"ש הרא"ש והתוס' בברכו' דל"ו ע"ב וכ"פ הטור א"ח סי' ר"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ"מ כאן עמ"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא"כ נתנו בוסר והקשה לו ז"ל דלא הול"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע"ש. וכן ראיתי להתי"ט בפ"ק דערלה מ"ז ד"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ"כ בפ"ה מהל' מ"ה ד"ה ובין שניתן לו במתנה יע"ש ולפ"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל"א ע"א ד"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ"ק דערלה מ"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ"ב ואין מתקדש בקדושת מ"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ"כ הרע"ב ז"ל שם יע"ש ולפי טעם זה נלע"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ"ד מה' שביעית מ"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר"ש צ"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע"ש ולפ"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות. ומעתה מה שהוקשה לו למרן בכ"מ בפ"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו"ט בפ"ה מה' מ"ב ובפ"ק דערלה מ"ז דאע"ג דרבעי נוהג בו מ"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ"ש בקידושין דנ"ד יעש"ב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט׳, מתוך הלכות מעשר שני ונטע רבעי שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מעשר שני ונטע רבעי כל הרמב״ם