הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ו׳

ספר עבודה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ו׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָה כְּמִשְׁפָּטָהּ הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה. וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמְנַתֵּחַ וּמַקְטִיר כָּל הַנְּתָחִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ט) "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכּל הַמִּזְבֵּחָה":
הלכה ב׳
צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מַקְטִירִין אֶת הַכּל. וְאִם פָּרְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כז) "עלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם". וְכֻלָּן שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַחְזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַחְזִיר:
הלכה ג׳
אֵיבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ אֲפִלּוּ פָּקְעוּ אַחַר חֲצוֹת הַלַּיְלָה יַחְזִיר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה". וְאִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ אֲפִלּוּ פָּקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַחְזִיר. נִתְחָרֵךְ הַבָּשָׂר וְיָבַשׁ עֲלֵיהֶן כְּעֵץ וּפָקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת יַחְזִיר אַחַר חֲצוֹת לֹא יַחְזִיר:
הלכה ד׳
כְּשֶׁמְּנַתֵּחַ אֵיבְרֵי הָעוֹלָה מוֹלִיכִין אֶת כָּל הַנְּתָחִים לַכֶּבֶשׁ וּמוֹלְחִין אוֹתָם שָׁם. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִין כָּל הָאֵיבָרִים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵסִיר גִּיד הַנָּשֶׁה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמַשְׁלִיכוֹ עַל גַּבֵּי הַדֶּשֶׁן שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְזוֹרֵק כָּל הָאֵיבָרִים עַל הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כז) "הַבָּשָׂר וְהַדָּם". כְּשֵׁם שֶׁהַדָּם בִּזְרִיקָה כָּךְ כָּל הַבָּשָׂר בִּזְרִיקָה. וְאַחַר שֶׁזּוֹרְקָן חוֹזֵר וְעוֹרֵךְ אוֹתָן עַל הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א יב) "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם". וְאֵיבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְאַחַר כָּךְ הֶעֱלָן לַמִּזְבֵּחַ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם רֵיחַ נִיחוֹחַ:
הלכה ה׳
כֵּיצַד מְנַתְּחִין אֶת הָעוֹלָה. לֹא הָיָה שׁוֹבֵר אֶת הָרֶגֶל אֶלָּא נוֹקְבוֹ וְתוֹלֶה בּוֹ וּמַפְשִׁיט. וְאִם הָיָה שׁוֹר מַפְשִׁיטוֹ בְּלִי תְּלִיָּה. וּמַפְשִׁיט עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה. הִגִּיעַ לֶחָזֶה חוֹתֵךְ אֶת הָרֹאשׁ וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן. וְחוֹתֵךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר וּמַשְׁלִים אֶת הַהֶפְשֵׁט. וְקוֹרֵעַ אֶת הַלֵּב וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. וְחוֹתֵךְ אֶת הַיָּדָיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר. עָלָה לְרֶגֶל יְמִינִי חוֹתְכוֹ וְנוֹתְנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּרֹאשׁ וּשְׁתֵּי בֵּיצִים עִמָּהּ. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה עַד שֶׁיִּגָּלוּ (אֶת) הַמֵּעַיִם. וְנוֹטֵל אֶת הַפֶּדֶר וְנוֹתְנוֹ עַל הָרֹאשׁ מִלְּמַעְלָה עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה. וְנוֹטֵל אֶת הַקְּרָבַיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר:
הלכה ו׳
הוֹלֵךְ וּמְדִיחָן בַּמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א יג) "וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם". לֹא בְּיַיִן וְלֹא בְּמֶזֶג וְלֹא בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְכָל הַמֵּימוֹת כְּשֵׁרִין. כַּמָּה מְדִיחָן. הַכָּרֵס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית [הַמְּדִיחִין] כָּל צָרְכָּהּ. הַקְּרָבַיִם אֵין פּוֹחֲתִין מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים. וּמְדִיחִין אוֹתָן עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
הלכה ז׳
נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד וְאֵינוֹ מֵזִיז הַכָּבֵד מִמְּקוֹמוֹ. וְנוֹקֵב אֶת הֶחָזֶה וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר. וְעוֹלֶה לַדֹּפֶן הַיְמָנִית וְחוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה וְלֹא יִגַּע בַּשִּׁדְרָה. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ:
הלכה ח׳
בָּא לוֹ לַגֵּרָה מַנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהַרֵאָה תְּלוּיִין בָּהּ. בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית וּמַנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַעְלָה וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּה וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת אַרְבַּע צְלָעוֹת בְּזוֹ וְאַרְבַּע צְלָעוֹת בְּזוֹ. חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ:
הלכה ט׳
בָּא לוֹ לָעֹקֶץ חוֹתְכוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר. וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמָּהּ. נוֹטֵל אֶת הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר. וּכְסֵדֶר זֶה מַפְשִׁיטִין וּמְנַתְּחִין עוֹלַת בְּהֵמָה. וְאֵלּוּ הֵן הַנְּתָחִין הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה (ויקרא א ו) "וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ":
הלכה י׳
בְּכַמָּה מוֹלִיכִין אֶת הָאֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ. אִם מִן הַצֹּאן הִיא הָעוֹלָה מוֹלִיכִין אוֹתָהּ שִׁשָּׁה:
הלכה י״א
הָרִאשׁוֹן בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ וְחָטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ. וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו. וּבֵית שְׁחִיטָה לְמַעְלָה וְהַפֶּדֶר עָלֶיהָ וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ:
הלכה י״ב
הַשֵּׁנִי בִּשְׁתֵּי הַיָּדָיִם שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:
הלכה י״ג
הַשְּׁלִישִׁי בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ וְהָאַלְיָה מְדֵלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ וְהָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאלוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:
הלכה י״ד
הָרְבִיעִי בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִּימִינוֹ וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו:
הלכה ט״ו
הַחֲמִישִׁי בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:
הלכה ט״ז
הַשִּׁשִּׁי בַּקְּרָבַיִם נְתוּנִין בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶן מִלְּמַעְלָה. אִם הָיְתָה הָעוֹלָה כֶּבֶשׂ אוֹ עֵז. אֲבָל אִם הָיְתָה אַיִל מוֹלִיכִין הַקְּרָבַיִם שְׁנַיִם. וְכֵן הַסּלֶת שֶׁל נְסָכֶיהָ בְּיַד אֶחָד וְהַיַּיִן בְּיַד אַחֵר. וְאִם הָיָה אַיִל הַסּלֶת בִּשְׁנַיִם וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם:
הלכה י״ז
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַכֶּבֶשׂ אוֹ הָעֵז מוֹלִיכִין אוֹתוֹ שְׁמוֹנָה לַמִּזְבֵּחַ. וְהָאַיִל מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אַחַד עָשָׂר:
הלכה י״ח
הַשּׁוֹר מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. הָרִאשׁוֹן מוֹלִיךְ אֶת הָרֹאשׁ. וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי מוֹלִיכִין הָרֶגֶל שֶׁל יָמִין. וְהָרְבִיעִי וְהַחֲמִישִׁי מוֹלִיכִין אֶת הָעֹקֶץ. וְהַשִּׁשִּׁי וְהַשְּׁבִיעִי מוֹלִיכִין אֶת הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל. וְהַשְּׁמִינִי מוֹלִיךְ אֶת הֶחָזֶה. וְהַגֵּרָה מוֹלִיכִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה. תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר. וּמוֹלִיכִין שְׁתֵּי הַיָּדָיִם בִּשְׁנַיִם. וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת בִּשְׁנַיִם. וְהַקְּרָבַיִם וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה הֲרֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים:
הלכה י״ט
וְלָמָּה לֹא יְחַלְּקוּ הָאֵיבָר הַגָּדוֹל שֶׁל שׁוֹר לַחֲלָקִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ו) "וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ" וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹלוֹת הַצִּבּוּר. אֲבָל עוֹלוֹת הַיָּחִיד אִם רָצוּ לְהוֹלִיךְ נְתָחֶיהָ בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ אוֹ בְּיוֹתֵר מוֹלִיכִין:
הלכה כ׳
עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עוֹלֶה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית וְהָיָה מוֹלֵק שָׁם אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל. וְאִם לֹא הִבְדִּיל פְּסוּלָה. וּמְמַצֶּה דַּם הָרֹאשׁ וְדַם הַגּוּף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ לְמַעְלָה מִן הַחוּט שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְאִם מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַּם הַגּוּף פְּסוּלָה. מִצָּה דַּם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״א
וְנוֹטֵל אֶת הָרֹאשׁ וּמַקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְסוֹפְגוֹ בְּמֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. וּבָא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְהָעוֹר שֶׁעָלֶיהָ בְּיָדוֹ עִם הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וּמַשְׁלִיכָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן:
הלכה כ״ב
(ויקרא א יז) "וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו". בְּיָדוֹ בְּלֹא סַכִּין. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א יז) "לֹא יַבְדִּיל" וְאִם הִבְדִּיל כָּשֵׁר. וְסוֹפְגוֹ בְּמֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. לֹא הֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם וְלֹא סְפָגָהּ בְּמֶלַח כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָּהּ מֵאַחַר תַּמְצִית הַדָּם כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״ג
כֵּיצַד מוֹלְקִין. קוֹצֵץ וְיוֹרֵד בַּצִּפֹּרֶן מִמּוּל עֹרֶף. אִם רָצָה לְהוֹלִיךְ וּלְהָבִיא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. וְאִם רָצָה לִהְיוֹת דּוֹרֵס וְיוֹרֵד בַּצִּפֹּרֶן דּוֹרֵס. וְאִם נֶעֶקְרוּ הַסִּימָנִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְחוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמִפְרֶקֶת בְּלֹא רֹב בָּשָׂר. שֶׁאִם חָתַךְ רֹב בָּשָׂר הֲרֵי זוֹ כְּמֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לַסִּימָנִין. וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ שְׁנֵי הַסִּימָנִים בָּעוֹלָה כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד. וְהַמּוֹלֵק בְּסַכִּין אוֹ מִן הַצְּדָדִין אֵינָהּ מְלִיקָה אֶלָּא כְּמִי שֶׁחָנַק אוֹ נָחַר. וְכָל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ו׳

א׳
מצות קיט לעשות העולה כמשפטה דכתיב אדם כי יקריב מכם אם עולה קרבנו וגו' וכיצד מעשיה שוחט וזורק כדכתיב ושחט וזרקו ומפשיט ומנתח כדכתיב והפשיט ונתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח דכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
ב׳
צמר ושער הראש דאינו בהפשטה שכבר הותז בשחיטה ועצמות וגידים וקרנים וטלפים כשהן מחוברין מקטירין את הכל וכשפרשו לא יעלו דכתיב את הכל לרבות אלו וכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם דמשמע בשר ודם לחוד הא כיצד מחוברין יעלו פרשו לא יעלו וכולן שפקעו מעל המזבח וכן גחלת דלית בהו אלא מצות העלאה בתחלה כדכתיב והקטיר את הכל. אבל איברים שפקעו ויש בהם ממש אפילו אחר חצות הלילה יחזיר דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה דקאי אעולה דהיינו בשר ודם ואם אין בהם ממש אפילו קודם חצות לא יחזיר דכיון דאין בהם ממש הרי כמו שנשרפו ונעשה מצותן וגחלת הויא כמעוכלת ולית בה מששא נתחרך הבשר ויבש ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר דכתוב אחד אומר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר דהיינו הקטרה וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים את הדשן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה לענין הרמה והכי קאמר לפני הבקר והרים ולא נתן שיעור לדבר ועל כרחך הוא חצות הלילה שמעינן דביבשין תלוי בחצות.
ד׳
כשמנתח איברי העולה מוליכן לכבש ומולחן ומעלן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח בהדי קרבן הוא דמקריב ליה למלח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על הדשן ואינו מקטירו משום דאסיר באכילה וכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולמה מעלהו משום דגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקרבהו נא לפחתך ולהכי משליכו לדשן וזורק כל האיברים על האש דכתיב הבשר והדם כשם שהדם בזריקה דכתיב וזרקו כך כל הבשר בזריקה ואחר הזריקה עורך אותן על המזבח כדכתיב וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואחר כך העלן אין בהם משום ריח ניחוח דכתיב והקטיר וגו' ריח ניחוח לה' וכיון דצלאן תו לא סליק ריח.
ה׳
כיצד מנתחין את העולה מפשיט וכשמגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן דלא הויא בכלל הפשטה שכבר הותז ולפי שאינה בכלל הפשטה הוצרך למנותו לעצמו דכתיב את הראש ואת הפדר ראשו ופדרו דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש שקודמין לכל האיברים דכתיב ראשו ואת פדרו והדר וערך הכהן אותם ופדר קמא דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש וחופה בו בית השחיטה וזהו דרך כבוד של מעלה והנתחים הם עשרה דכתיב ונתח חד לנתחיה שנים דמיעוט רבים שנים את הנתחים שנים הרי חמשה ובעולת צאן כתיב ונתח אותו לנתחיו הרי שלשה והדר כתיב וערך הכהן אותם דקאי אנתחים הרי כאן עשרה בחמשה כהנים בעשרה ידיהם דאף על גב דהולכת איברים לכבש עבודה היא ופסולה בשמאל כיון דלא מעכבא כפרה שריא בשמאל והקרב והכרעים בכהן אחר דלא הוי בכלל נתחים אלו דבתר דכתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר וגו' כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר והולך ומדיחן במים דכתיב ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרים דלא מיעט אלא מה שאינו מים אי נמי דכתיב במים זמנא אחריתי בצאן להכשיר את כל המים ומדיחן אותה כל צרכה דירחץ משמע עד שתהא נקיה ולא היו מדיחין הכרס עם הקרבים שלא תטנפם והדקין שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק מדיחין אותן שלשה פעמים ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין שמנה בכבש אחד עשר באיל כ"ד בשור ואין מחלקין אבר גדול של שור לחלקים דכתיב ונתח אותה לנתחיה כדילפינן לעיל עשרה נתחים ולא נתחיה לנתחים וששה לכבש דבעינן לבד שנים של סלת ויין ילפינן מדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי כאן ששה חמשה בבשר ואחד בקרבים ואף על גב דהאי קרא בבן בקר כתיב דבעי כ"ד כדאמר' אפילו הכי הא כתיב בסיפיה דקרא על העצים אשר על המזבח דקרא יתירא הוא דהכתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים על העצים למה לי תו למהדר על העצים אשר על האש למדרש ביה דהני ששה כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח ואי זה דבר שהזקקתי למערכה לסדר עצים ואש למזבח בשבילו הוי אומר זה טלה של תמיד של שחר דכתיב ביה והאש על המזבח תוקד בו דהך מוקד סידור מערכה היה דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר וערך עליה העולה ואמר מר העולה עולה ראשונ' דשאר קרבנות לא הוזקקו לסידור מערכה ואם כן מה שכתב כאן בבן בקר על העצים אשר על האש משום סידור מערכה דטלה הוי ועולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות או ביתר מוליכין דהאי קרא דילפי' מיניה ששה לא כתיב אלא בעולת צבור כדאמר'.
כ׳
עולת העוף כיצד נעשית עולה לכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית ומוליך שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל כדכתיב והקריבו אל המזבח וגו' ונעשית למעלה דלא כתיב בה יסוד אלא בחטאת העוף ולפי שקרן דרומית מזרחית קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה כדכתיב והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן לפיכך מוליך שם את ראשה ממול ערפה מול הרואה את ערפה והוא אחורי הצואר ואף על פי שלא נאמר בעולה מול עורף למדנו מול עורף בה מחטאת דכתיב ממול ערפו וחותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת ולא יבדיל למדנו שבעולה הוא מבדיל והא דילפינן מחטאת מול עורף ולא ילפינן הבדלה משום דבמול עורף איכא גזירה שוה דמליקה מליקה מה מליקה דחטאת כתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף והבדלה לא ילפי' דכתיב בעולת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו דכתיב לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה בהקטרת הראש אלמא שני הקטרות הן והשוסע מבדיל ביניהן וכתיב נמי והקריבו דמשמע דחילקו מדין חטאת בהבדלה ואיצטריך והקריבו דאי לאו והקריבו הוה אמינא יעשה עולה כמשפט כמשפט חטאת העוף שלא יבדיל ומלק והקטיר הוה מוקמינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח וגו' להכי איצטריכו תרוייהו ואם לא הבדילו פסולה כדילפינן הבדלה לעיכובא וממצה דם הראש והגוף על קיר המזבח דכתיב ונמצה דמו על קיר המזבח בתר ומלק והקטיר ואי איפשר לומר שלאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו דכתיב שסוע בין שתי הקטרות כדאמר' אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס ומלק והקטיר וקודם הקטרה נמצה דמו כבר ואם לא מיצה דם הראש כשרה כיון שמיצה דם הגוף דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי וסופגו במלח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והסיר את המוראה ועור שעליה בידו עם הנוצה ועם בני המעים דנוצה לשון דבר מאוס הוא ומנוצה נמי ילפינן העור שעליו הוא הנוצה ומשליכן לבית הדשן כדכתיב והשליך אותה אל מקום הדשן.
כ״ב
ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל דכתיב לא יבדיל ואם הבדיל כשר דלא יבדיל ר"ל אין צריך להבדיל וכל ששנה בה מאחר שמיצה דמה כשרה דמיצוי דם הגוף הוא דמעכב דכתיב עולה הוא לעיכובא.
כ״ג
ומליקה היא בצפורנו מול עורף דכתיב הכהן ומלק שלא תהא מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב שדרה דלא תהוי נבלה קודם מליקה דנבלת מליקה הוא דהתירה תורה לכהנים ולא נבלה קודם מליקה וצריך לחתוך שתי הסימנים בעולה והינו הבדלה דילפינן לעיל ומליקה בסכין ומן הצדדין אינה מליקה דכתיב ומלק בעצמו של כהן וכתיב מול ערפו דהיינו מאחורין הילכך הוי כנחר או חנק וכל העורף כשר למליקה דהיינו מול עורף שכנגד פנים כדכתיב ויפנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ו׳

ד׳
כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם, ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם ואברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהן משום ריח ניחוח. ומסיר גיד הנשה. הלח"מ הקשה דבחולין דף צ' פליגי רבנן ורבי ורבנן מרבי מקרא דוהקטיר דגידים ועצמות אפילו פרשו ורבי מרבי גיד הנשה במחובר וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק בהל' ב' דפרשו לא יעלו ופסק כאן דמסיר גיד הנשה והנה בזבחים דפ"ו במה דתנן פירשו לא יעלו פירש"י דמתני' כרבי, ותוס' כתבו דמתני' דוקא כרבנן דמדתנן לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו והנה הקרן אורה מפרש דברי התוס' כפשוטם במה שכתבו דמתני' כרבנן דוקא דמדקתני לא יעלו דאם עלו לא ירדו דהוא ככל דין אם עלו לא ירדו שבדין פסולי קרבן אבל קשה דלפי"ז נמצא דלהתוס' פליגי רבנן ורבי בתרתי חדא בפירשו ע"ג המזבח דלרבנן צריך להקריב ולרבי א"צ להקריב וירדו ועוד אם פרשו שלא ע"ג המזבח דגם לרבנן א"צ להקריב מ"מ אם עלו לא ירדו וקשה דמנלן דרבנן פליגי בזה על רבי איברא דאפשר לומר דלרבי דהני לאו בני הקרבה כלל לכן שפיר אפי' אם עלו ירדו אבל לרבנן דבעודן על המזבח יקריבו לכן אפי' פירשו קודם שעלו הוא כשאר פסולי קרבן דאם עלו לא ירדו. אבל נראה דאין כונת התוס' כלל לזה דיש בזה שתי מחלוקות אלא דזה סברי גם התוס' דבפרשו קודם שעלו לא הוו בני הקרבה כלל ואפי' אם עלו ירדו דאינם בדין פסולי הקרבה וכוונת התוס' הוא כן דמדתנן פירשו לא יעלו ומוכח דהכונה בפירשו קודם שעלו ולכן זהו כרבנן דאם עלו במחוברין אפי' פירשו יקריבו דלרבי לא הו"ל למיתני לא יעלו אלא לא יקריבו ושיטת הרמב"ם כד' התוס' ומתני' כרבנן ולכן כתב בהל' ב' כלשון המשנה ולרבנן מסיר הגיה"נ כמו שכתב כאן.ב) במה שכתב הרמב"ם ואח"כ מעלין כל האברים לראש המזבח כתב המל"מ נראה שאינו מדוקדק שהרי ההקטרה לא היתה כי אם בעומדו בסוף הכבש וכדאמרינן בזבחים דף ס"ב אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואמר ר"פ כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר קרקע מפסיקו, וכבר הביא רבינו דין זה בפ"ב מהל' בית הבחירה דין י"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח בזריקה, אשר ע"כ נראה דמש"כ רבינו לראש המזבח לא דוקא אלא קרוב לראש המזבח דהיינו בסוף הכבש ומשם היה זורק וסתם הדברים לפי שסמך על מה שכתב בהל' בית הבחירה עכ"ל, ודרכו של המל"מ דחוק מאוד דמלבד דסוף הכבש לא נקרא ראש המזבח עוד קשה במה שכפל הרמב"ם וכתב ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ואם הכונה בסוף הכבש לא היה כופל הרמב"ם לכתוב בראש המזבח ועוד דאינו דומה לשון ומעלה לראש המזבח דבזה אפשר לומר בדוחק שמעלה עד סמוך לראש המזבח אבל ומסיר בראש המזבח ודאי מוכח דהוא בראש המזבח ממש. והנראה בדעת הרמב"ם דהנה בגמ' שם איתא שאל ר"ש בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח אמר לו ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה אמר לו שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק אמר לו כשהוא זורק במערכה דלוקה הוא זורק או למערכה שאינה דלוקה הוא זורק הוי אומר למערכה דלוקה הוא זורק התם משום דלא אפשר, ופירש"י כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע"כ הוא זורקו שהרי אינו יכול לסדר שם על ראשי העצים שאין המערכה דלוקה שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא וע"כ כי אתא קרא לאשמעינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח עכ"ל, ולשון התם אינו מדויק לפירש"י שהרי מוכיח דאי אפשר לפרש שעומד בצד המערכה וזורק דלא הי' צריך קרא להכי והו"ל לומר אי הכי משום דלא אפשר הוא. לכן נראה לדעת הרמב"ם דר' יוסי אינו חולק על ר"ש בן יוסי במה דאמר שאני אומר עומד בצד מערכה והוא משום דלהקטיר האימורים על המערכה טוב יותר כשזורקין אותו בצד המערכה שאז יפלו ישר על האש משא"כ כשזורקו מרחוק מן הכבש שמצוי שיפלו לצדדין, ור"ש בן יוסי אומר רק דקרא דהבשר והדם דדרשינן דבשר בזריקה מתקיים בזה שזורקין האיברים בשעת הקטרה וא"צ לחדש דאויר יש בין כבש למזבח דמשום זה בשביל שקשה לדלג על האויר עם האברים לכן זורק האברים מן הכבש לראש המזבח, וע"ז השיב לו ר' יוסי דכיון דלמערכה דלוקה הוא זורק א"כ א"א להניח האברים על המערכה וע"כ שצריך לזורקם ולזה לא צריך קרא ומיושב הלשון התם משום דלא אפשר והיינו דלהך זריקה שזורק מצד המערכה לא צריך קרא שתהא בזריקה, וע"כ דקרא אתי לאשמעינן עוד זריקה, דהעלאת האברים על המזבח תהא בזריקה ור"פ הוכיח מטעם אחר דצריך שיהי' אויר קרקע מפסיק אבל כל זה הוא ללמוד על הזריקה של ההעלאה אבל הזריקה של ההקטרה ודאי צריכה להיות בדרך הקטרה לעמוד סמוך להמערכה ולזרוק על האש. איברא דלפי"ז אינו מיושב מה שכתב וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם ולפי"מ שכתבנו מבואר דמה שזורקין האיברים על האש כשהוא עומד בסמוך להמערכה לא נלמד מקרא דהבשר והדם אלא משום דא"א אלא בזריקה וקרא דהבשר והדם איצטריך להזריקה של העלאת האיברים. ונראה דהנה קשה מה דאמר ר' יוסי התם משום דלא אפשר דהא כתב הרמב"ם ואחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש שנאמר וערך הכהן אותם, וצריך לומר דזה ודאי דלהניח האיברים בידים על עצי המערכה כשדולקין א"א מפני האש וע"כ דצריך לזורקן אבל כשזרק כל איברי העולה ולפעמים הוא פר גדול ולמעלה כשמונחין זה על זה מצוי שאיזה איברים לא נפלו בדיוק על מקום האש ומקצתן יוצאין לצדדין ולכן הוא מצוה לערוך את האיברים שיהיו מכוונין כולם כנגד האש וזה כבר אפשר דכשהאברים מונחים למעלה אפשר להגיע אליהם ולסדרם, ולפי"ז יש לומר דה"נ כשהאברים מוטלין כבר בגובה זה על זה ואם האש אינה גדולה ביותר האברים האחרונים הי' אפשר כבר להניח בלא זריקה, אלא דגלי קרא דהבשר והדם שההקטרה תהי' כולה בזריקה ונמצא דבאמת ילפינן על כל ההקטרה שתהי' בזריקה היינו ההעלאה וההקטרה מקרא דהבשר והדם ומה דאמר ר' יוסי התם משום דלא אפשר זהו משום דמשמע ליה דקרא גלי על כל האברים וכיון דעיקר הנחת האיברים א"א אלא בזריקה לא בעי למימר דרק על האברים האחרונים גלי קרא ולכן חידש דגם העלאת האברים תהא בזריקה, ומדויק לשון וזורק כל האברים על האש שנאמר הבשר והדם והיינו שגם האברים שאפשר ליתנם בהנחה לא יתנם אלא בזריקה ועכ"פ דיש כאן שתי זריקות חדא זריקה של העלאת האברים והב' הזריקה של ההקטרה אלא דהלמוד של ר"פ שתהי' אויר קרקע מפסיקו זה א"א אלא על העלאת האיברים ומ"מ ילפינן גם על ההקטרה שתהי' ע"י זריקה אף דע"כ אינו דומה לגמרי לזריקת הדם שיהי' אויר קרקע מפסיקו, ושזה מתקיים בהעלאת האיברים וכנ"ל. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. בפ"ו הל' ד' בד"ה ונראה, שיישבתי קושיית המל"מ דבאמת יש בהקטרת האברים שני הדינים שמעלין אותם למזבח בזריקה, וגם אח"כ כשהם על המזבח זורק האברים על האש כתב בזה צ"ע דמנלי' להרמב"ם לחדש שהלמוד על ב' זריקות והרי בדם ליכא אלא זריקה אחת, נראה דסובר הרמב"ם דמה דילפינן מהבשר והדם דההקטרה תהי' בדרך זריקה כמו הדם היינו שתהי' ממש כמו בדם, וכמו בדם נגמר הכל בדרך זריקה ואין עבודה אחרת אחר הזריקה ה"נ בהקטרה שבין בהעלאת האברים על המזבח ובין בהנתינה על האש שזהו עיקר ההקטרה תהי' כולה בזריקה.
ו׳
הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין. כתב המל"מ דבגמ' אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה, ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דממעטינן מי כיור משום דיש להם שם לווי דאטו מי כיור כתיב בתורה, ואף שהתוס' כתבו דכך שמן בשעת מתן תורה מ"מ קשה דהא המים לא נשתנו בשביל זה שהם בכיור ואיזה דמיון הוא למה דממעטינן אזוב יווני משום דכתיב סתם אזוב דהתם המין אזוב הוא אחר ובגמ' איתא שם דפריך על ר"ל דאמר מי מקוה כשרים למי כיור ופריך למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא במים ולא ביין במים ולא במזוג, במים לרבות שאר מים ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו, לא דקדישי, ופריך וקדישי מעליותא היא והא תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי אלא לאו דראויין למי כיור אלמא מים חיים נינהו ומשני תנאי היא, והנה בפשטות הסוגיא באמת משמע דמי כיור פסולים להדחת האימורים והאברים, אבל הוא תימה דבמה נשתנו המים במה שנתקדשו בהכיור. לכן נראה דכונת הברייתא דבי שמואל הוא רק לומר דכיון דכתיב סתם במים אין שום עדיפות במי כיור על סתם מים, וזהו דאמר מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי והיינו שאין כונת התורה להדיחן במי כיור דאם הכונה להדיחן במי הכיור לא היה כתיב במים סתם וזהו יצאו מי כיור שיש להם שם לווי והיינו אם הצורך דוקא במי כיור ודאי יש להמים שם לווי ואין לקרותן בשם סתם במים, וזהו דפריך הגמ' במה דבעי לפרושי הא דתניא וק"ו למי כיור משום דקדישי דכיון דתנא דבי שמואל יצאו מי כיור היינו שהתורה אינה מכוונת למי כיור א"כ אין בזה שום הדור אפי' לכתחילה וזהו דפריך וקדישי מעליותא היא והיינו שאין בזה שהם מי כיור צד מעלה, ולפירש"י הוי צריך למיפרך אמאי כשרים מי כיור להדחה, וע"כ דרק ראויים למי כיור ולא מי כיור ממש וכיון דפריך רק דלא מעליותא היא ע"כ דהכונה דאין בהם צד מעלה אבל שפיר כשרים להדחה.
כ״ג
כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא, ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה. בחולין י"ט ע"ב, אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי אלא לאו ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר, א"ר ינאי יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי מאי לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא אמר רבה בר בר חנה לא למעוטי שן וצפורן שן וצפורן בהדיא קתני להו, אלא א"ר ירמיה למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר בני ר' חייא סברי לה כמ"ד מוליך ומביא במליקה פסול, אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה סבר רבי אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא א"ל רבי ירמיה כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה. והנה הרמב"ם בהל' שחיטה פ"א הל' ט' כתב וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכתב המ"מ דמ"ש הרמב"ם ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דהוא דוקא בהחזיר הסימנים ומשו"ה השמיט דין השוחט מן העורף דשחיטתו פסולה משום דכיון דמן הצדדין איירי בהחזיר ובהחזיר אפי' מן העורף שחיטתו כשרה, ודבריו תמוהים דאם הי' סובר הרמב"ם דשוחט מן העורף שחיטתו כשרה כמו מן הצדדין למה כתב מן הצדדין דמשמע ולא מן העורף, ומש"כ המ"מ דהרמב"ם השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה נראה דלא השמיט כלל כיון שכתב למעלה בהל' ה' מקום השחיטה מן החי הוא בצואר וכל הצואר כשר לשחיטה וא"כ פשוט דאם שחט מן העורף דאינו שחיטה בצואר פסול, ובהל' ז' כתב ואיזהו מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה וכו' וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר ומוכח דסובר דצואר הוא דין מיוחד לבד מה שצריך שחיטה בסימנים ואף דעיקר פסיקת החיות הוא ע"י הסימנים מ"מ ההלכה היא דשחיטה היא מן הצואר וכמש"כ בהל' ה', ולכן השמיענו מקום הצואר, ונ"מ דאם ימשכו הסימנים למעלה או למטה במקום שלא נקרא צואר תהי' השחיטה פסולה דאף שהסימנים נשחטו במקום שראויים לישחט אבל יש דין צואר דוקא, וה"נ מחזיר סימנים אחורי העורף פסול בשחיטה, ומשנה שלימה שנינו השוחט מן העורף וכו' השוחט מן הצואר וכו' ומוכח דעורף לא נקרא צואר ואפי' החזיר סימנים ודאי פסול. איברא דבגמ' בסוגיא דבני ר' חייא איתא להדיא דבשחיטה מחזיר סימנים אחורי העורף כשר, אבל זהו לפירש"י אבל בפי' רבינו גרשום שם איתא להיפוך, דמה דאמרי' מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלא, היינו דבשחיטה פסול בזה דחה ר' ינאי דברי בני ר' חייא שאמרו ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי דסברי דמחזיר כשר בשחיטה ואף דדחי הגמ' ראיתו של ר' ינאי היינו למאן דאמר מוליך ומביא במליקה פסול אבל הרמב"ם פוסק להדיא כמ"ד כשר וממילא מחזיר סימנים פסול בשחיטה. אכן עוד צריך לבאר דעת הרמב"ם במה דלא הזכיר כאן דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ובפשוטו משמע דדוקא כהלכתו דמולק מן העורף וקוצץ מקודם המפרקת ואח"כ הסימנים דאם הרמב"ם מפרש הסוגיא כרבינו גרשום ומשום זה סובר דמחזיר סימנים פסול בשחיטה א"כ ע"כ כשר במליקה וא"כ הי' לו להזכיר כאן דין מחזיר סימנים דכשר במליקה. והנה בפיהמ"ש להרמב"ם במתני' דהשוחט מן הצדדין כתב וז"ל לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שביניהם וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דיבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולם ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר, עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר עכ"ל ולכאורה אינו מובן שלא חידש שום דבר על מתניתין ומדבריו משמע שהוא מודיע לנו עיקר בשחיטה ובמליקה וגם לא זכר כלל דין מחזיר סימנים לא בשחיטה ולא במליקה ומכיון שבא לפרש עיקרי ההלכה הי' לו לפרש גם זה, ונראה דהרמב"ם מפרש פי' חדש בגמ' דלא כרש"י ודלא כרבינו גרשום דמה דאמר מאי לאו מחזיר סימנים לאחורי העורף היינו דמחזיר סימנים פסול בין בשחיטה בין במליקה והיינו דממתני' דהשוחט מן העורף פסול והמולק מן הצואר פסול הי' אפשר לומר דטעמא משום דבמליקה בעינן חתיכת המפרקת קודם הסימנים ובשחיטה בעינן חתיכת הסימנים שתהי' קודם המפרקת וא"כ לפי"ז אם מחזיר סימנים מאחורי העורף יהא כשר במליקה אם ימלוק קודם המפרקת מצד הצואר ואח"כ הסימנים ובשחיטה אם ישחוט הסימנים מצד העורף. לזה כפל התנא לומר כשר במליקה פסול בשחיטה וכשר בשחיטה פסול במליקה והודיענו דשחיטה מן העורף פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים וכן מליקה מן הצואר פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים ומולק מצד הצואר. ואף דלפי"ז עדין לא ידענו דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מצד העורף רק שמלק הסימנים תחלה ורק דזה ידענו מדאיצטריך התנא לכתוב ולהשמיענו דבכל אופן מולק מן הצואר פסול ואם היינו אומרים דמחזיר סימנים אחורי העורף כשר מצד העורף א"כ אין דין כלל שיהי' חתיכת העורף קודם הסימנים ולא שייך להשמיענו דמחזיר סימנים פסול כשמולק מצד הצואר ולכן מוכח דבאמת זה ג"כ עיקר דחתיכת מפרקת צריך להיות קודם חתיכת הסימנים אלא דמ"מ פסול במחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מן הצואר משום דבעי מולק מן העורף דוקא. ואפשר לומר עוד, דבאמת מחזיר סימנים לאחורי העורף לא נקרא מולק מן העורף לגמרי דסימנים נקראו ג"כ צואר וכן מוכח בלשון הרמב"ם בהלכה ה' דכתב כיצד על דין הצואר וביאר שיעור הושט אלא דמ"מ יש צד הצואר ג"כ וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה או למעלה משיעור הצואר פסול ונמצא דבמה דכפל התנא להודיענו שצריך דוקא מליקה מן העורף בלא שום מציאות אופני כשרות מן הצואר נתמעט מחזיר סימנים לאחורי העורף בין שמולק מצד העורף בין שמולק מצד הצואר משום דשניהם לא נקראו מן העורף, וכן נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה משום דכפל התנא לומר דצריך דוקא מן הצואר וזה לא נקרא מן הצואר, ומה דניחא להרמב"ם לפרש כן ולא כפירש"י ולא כפי' רבינו גרשום משום דלשני הפירושים ליכא מיעוט אלא על בבא אחת ואף דלמאי דמפרש דממעט מוליך ומביא ע"כ צריך לומר כן דבבא דכשר במליקה פסול בשחיטה הוא איידי דתני כשר בשחיטה פסול במליקה, מ"מ ניחא למסקנא יותר לומר דנתמעט בשתי הבבות, והיינו כפשטה דמתניתין דדוקא עורף במליקה וצואר בשחיטה. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. בהל' [כ"]ג(') במש"כ בשיטת הרמב"ם דהחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה פסול כתב צ"ע דכיון דסתמא דגמ' אמר ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי, ופשוט להגמ' דבשחיטה כשר, ואם הרמב"ם סובר דפסול הו"ל לכתוב זה בפי', נראה דזהו כמו שפי' להדיא כיון דכתב ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא בהחזיר סימנים כדפי' המ"מ, ומוכח דדוקא מן הצדדין ולא מן העורף, ובמש"כ בשיטת הרמב"ם דמחזיר סימנים אחורי העורף במליקה פסול, שכתב גם בזה דכיון דבני ר' חייא אמרי בהדיא שכן מצותה הי' לו לפסוק בפירוש שפסול, יש לומר דכיון דזה ודאי הא פסק דלא כבני ר' חייא דסברי שמצותה מחזיר, מה דלא כתב בפי' שהוא פסול הוא מבואר ע"פ מש"כ דמד' הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הל' ה' מוכח דסימנים נקראים צואר שכתב וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט וכו', וכיון שכתב כאן כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, וכתב וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנים, ומבואר דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים נקראים צואר א"כ אם מחזיר סימנים ומתחיל בסימנים אין זה מן העורף.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ו׳

ד׳
ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן כו'. אפשר דהיינו דאמרינן פ"ב דיומא (דף כ"ד) איכא סידור איברים ודוק (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן בהל' תמידין ומוספין דין ה'). ומ"ש רבינו ואח"כ מעלין כל האברים לראש המזבח נראה שאינו מדוקדק שהרי ההקטרה לא היתה כי אם בעומדו בסוף הכבש וכדאמרינן בפ"ו דזבחים (דף ס"ב) אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואמר רב פפא כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף הבשר אויר קרקע מפסיקו וכבר הביא רבינו דין זה בפ"ב מה' בית הבחירה דין י"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה, הרי שהזריקה היתה מהכבש והכי דייקי דברי רש"י שכתבנו לעיל, (א"ה תמצאנו לקמן בפרק ד' מהל' תמידין ומוספין) ועיין במ"ש התוס' פ"ב דיומא (דף כ"ז) ד"ה אלא שהקשו תיפוק לי מוכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח ותירצו דאפשר דקאי בארעא וזריק למזבח ודוק. אשר ע"כ נראה דמ"ש רבינו לראש המזבח לאו דוקא אלא קרוב לראש המזבח דהיינו בסוף הכבש ומשם היה זורק וסתם הדברים לפי שסמך על מ"ש בהל' בית הבחירה. אלא שאני תמה על מ"ש רבינו בפ"ו מהלכות תמידין דין ג' דאיברים של ר"ח נותנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי הכהנים. והלא לא מקיימא זריקה דבעינן שיהיה אויר קרקע מפסיקן. הן אמת שדברי רבינו הם דברי הירושלמי אך אפשר דהירושלמי סובר כר"ש דאמר בפ"ו דזבחים שאני אומר עומד בצד המערכה וזורק אך כבר נדחית סברא זו התם וכמו שפסק רבינו בה' בית הבחירה וא"כ איך כתב דשל ר"ח נותנים על המזבח. וראיתי לרש"י בפ' החליל (דף נ"ד) שכתב דאיברים של ראשי חדשים נותנים היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של כבש כו'. ועיין בתיו"ט סוף שקלים והדבר צריך תלמוד:
ו׳
וכל המימות כשרים. בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ומתבאר שם דכל היכא דכתיב מים אין מי כיור כשרים ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: מ"ש ומדיחין אותם על שלחנות של שיש כו'. תימה דבסוף מדות תנן לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וכבר הביא רבינו משנה זו בפ"ה מה' בית הבחירה דין י"ז ועיין עוד שם בדין י"ד. ועיין במ"ש התוס' בפ"ק דיומא (דף י"ט) ד"ה ששם ובמ"ש הר"ב תוי"ט בסוף מדות ודברי רבינו צריכים תלמוד:
י״ט
ולמה לא יחלקו כו'. פ"ק דחולין (דף י"א). ומ"ש רבינו אבל עולות היחיד כו'. בירושלמי ספ"ב דיומא אמרו וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה. ונראה דרבינו דחה הירושלמי הזה משום דבש"ס דידן למדו מפסוק זה דטלה טעון ששה ואע"ג דקרא בבן הבקר איירי כבר יישבו זה שם בגמרא וא"כ אזדא ליה ילפותא דירושלמי ודוק. ודע דרבינו בשרשיו שרש ג' תמה על בה"ג שמנה קצת מצות שאינן נוהגות לדורות והרמב"ן הליץ בעד בה"ג וכתב דמה שמנה הבה"ג פר חנוך מזבח בודאי חינוך המזבח היא מצוה לדורות כו' והביא ראיה לדבריו ממה שעשה שלמה חנוכה כו'. והמליצים בעד רבינו כתבו דהקרבנות שהקריב בימי שלמה חנוכת הבית דרך נדבה היו ע"כ. ולדידי יש להביא ראיה להרמב"ן מההיא דאמרינן במדרש איכה העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלוסין היו כו' הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר כ"ב אלף וצאן מאה ועשרים אלף ותנינן פר קרב בעשרים וארבעה ואיל באחד עשר ע"כ. ויש לתמוה על המדרש הזה מההיא דתנן בפ"ב דיומא (דף כ"ו) בד"א בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ע"כ. ופירש רש"י אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל וכן פסק רבינו. וא"כ יש לתמוה מה זו סמיכה שהביאו במדרש מההיא דתנינן פר קרב בעשרים וארבעה ובשלמא לדעת הרמב"ן דס"ל דהחינוך היא מצוה הנוהגת לדורות אף שהשיעורים אין להם קצבה מ"מ כיון שמחוייבין לחנך את הבית והם רצו לחנך בשיעור זה דין קרבן צבור יש לכל מה שהביאו ומש"ה מייתי מההיא דפר קרב בכ"ד אך לדעת המליצים בעד רבינו דמה שהקריבו בימי שלמה נדבה היה הדבר הוא תימה מה שהביאו מההיא דפר קרב בכ"ד דההיא לא מיירי כי אם בקרבן צבור וצ"ע:
כ״א
ומשליכן לבית הדשן. במקום שהיו נותנין תרומת הדשן כמבואר לקמן פ"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י"ב. ודע דהשלכה זו לא בעיא בגדי כהונה כ"כ התוס' פ"ה דיומא (דף נ"ט) ד"ה והרי:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ו׳

ד׳
כשמנתח אברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותן שם וכו' ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע"ג הדשן. ולכאורה למה לא מסיר הגיד הנשה קודם המליחה דנבלע טעם הגיד הנשה ע"י המליחה. ונהי דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם. מ"מ שמנו של גיד יאסר. ועי' חולין (צ"א) דגם שמנו של גיד צריך השלכה ועי' ברמב"ם ז"ל בפ"י מהל' קרבן פסח הי"א ובכ"מ שם ועי' ט"ז יו"ד סי' נ"ה סק"ז.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ו׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם